שמואל גואטה

אמא שלי ,זכרונה לברכה, נפטרה ב.2006 לפני שהיא נפטרה היא סיפרה לי כמה קטעים שכתבתי אותם, אחרת לא הייתי זוכרת. אמא שלי היא ניצולת שואה. היא היתה ביערות במשך 5 שנים. היא נלחמה בתור פרטיזנית, כמו אבא שלי, שניהם היו פרטיזנים. הכפר של אמא שלי היה נתון בידי גרמנים. הם דרשו יבול מהתושבים שהיו חקלאים. אסור היה על התושבים להחזיק בביתם מצרכים כמו דבש או חמאה או ירקות כי הם היו צריכים להביא הכל לגרמנים כדי להאכיל את הצבא. כמו כן, מכל בית חייבו בן משפחה אחד לצאת לעבוד במפעלים של הגרמנים. הרבה יהודים קרובי משפחה של התושבים מאוסובה (הכפר שבו גדלו ראיה ויצחק פקהויז) הגיעו מכל מיני ערים שבהם הם נרדפו. הם הגיעו לאוסובה בתקווה ששם לא יעונה להם כל רע. הם ידעו שהגרמנים נתנו להם להישאר בבתים בגלל שהם נתנו לגרמנים מצרכים. השמועות החלו להגיע במשך הזמן. הם קיבלו מכתבים מקרובים בערים אחרות עם מסרים מוצפנים. ציור דיגיטלי–נטע כהן (הנכדה של הלנה לב) כמו לדוגמא: "אנחנו יושבים במקלטים ואוכלים בשר אווזים". הכוונה היתה: "שוחטים אותנו כמו אווזים". לא כולם הבינו את הידיעה. האוקראינים היו גרועים יותר. הם הרגו ביהודים, הלשינו, מסרו אותם לגרמנים. כשנפוצה הידיעה שהאוקראינים אוספים את היהודים בעיירות הסמוכות החלו גם תושבי אוסובה להימלט. סבתא שלי אמרה לאמא שלי (ראיה) שהיא תחכה לה ליד איזה בית בקצה העיירה ומשם הן ימלטו לעירה סמוכה, לבית של גוי שהיה בעסקי מסחר עם סבתא שלי. כעבור כמה דקות אמא שלי הגיעה למקום המפגש אבל היא לא מצאה את אמא שלה. התברר שהגרמנים לכדו אותה מתחבאת בשדה השעועית. הם היכו אותה והתעללו בה ולקחו אותה. אמא שלי התחילה את המילוט מאוסובה אל היער בכוחות עצמה. היער היה יער גדול וסבוך, לא היה איפה לישון ומה לאכול. היא ברחה לאיזה כפר על מנת לפגוש את אבא שלי (יצחק) שהיה פרטיזן.  איור –נטע כהן (הנכדה של הלנה לב) הם סיכמו שאם היא תצטרך לעזוב את אוסובה הם יפגשו באיזה כפר. כשאמא שלי הגיעה לכפר היא לא מצאה אותו. הגוי שיכן אותה בתוך ערמת קש לייד דיר החזירים בתקווה שהיא תפגוש את אבא שלי. # המפגש ** ** כעבור שני לילות היא מצאה אותו ואז הם הלכו להצטרף לפרטיזנים. כשקבוצת הפרטיזנים היהודים גדלה הם החלו להצטרף לפרטיזנים הרוסיים קולפק קובסק. אבא שלי לחם בשטחים ואמא שלי שמשה כטבחית, שומרת ומובילה פרדות עם נפט או אספקה אחרת. אם מישהו היה חולה במלריה או במחלות קשות אחרות היא גם היתה האחות המטפלת. למה? כי היא היתה יהודיה ולא היה איכפת להם שתידבק. למזלה היא לא נדבקה. לא תמיד הצליחו הפרטיזנים לזהות שיש ביניהם גם יהודים. אבא שלי היה מגיע לכפרים, תופס את ראשי המועצות ומאלץ אותם לתת אספקה לפרטיזנים, כמובן שגם לחם איתם. באחת הקרבות הוא נפצע קשה והועבר לטיפול באחד מבתי החולים במוסקווה. אמא שלי לא ידעה פרטים עליו. אם הוא חי, מת או פצוע. היא נשארה עדיין בפרטיזנים ולחמה תחת אש. היו יריות, פצצות ולפעמים הסכנה היתה על ידה. אך היא המשיכה תמיד להילחם. באחת הפעמים העגלה עם חביות הנפט והפרדות שהיא הובילה, התהפכו לתוך התעלה ואמא שלי נפצעה. היא לא יכלה לזוז. היתה כאילו משותקת. היא קיבלה מכה בחוליות הצוואר העליונות והרופאה המליצה להעביר אותה למוסקווה לבית חולים. קצין בכיר שאל אותה אם היא יהודיה וכשענתה כן הוא אמר לה שתנוח שם וזה יעבור לה. את לא צריכה להגיע לבית חולים. מאחר שבמקום היתה גם רופאה יהודיה היא היתה לטובת אמא שלי והיא המליצה להעביר אותה לבית חולים. באותו היום שסידרו לה את הטיסה היא פגשה פרטיזן שסיפר לה שאבא שלי חי והוא בבית חולים. במשך ארבעה ימים הובילו אותה בעגלה לאזור המנחת של המטוס. שדות תעופה לא היו אז. המטוסים היו נוחתים בכל מיני שדות, היו מדליקים להם אורות וככה הם ידעו לאן לנחות. המטוס אסף אותה למוסקווה שם שהתה לכמה שבועות וכשהבריאה היא החליטה לחפש את אבא שלי. בתקופה ההיא היו קולחוזים ברוסיה – משק ששייך למדינה וחייבים לעבוד עבור המדינה, אחרת לא מקבלים כרטיסים למזון. הכריחו את אמא שלי לנסוע אל אחת ממדינות הסטן. אמרו לה שאם היא לא תסע היא לא תקבל אוכל. היא נסעה ברכבת 10 ימים עד שהיא הגיע. שיכנו אותה עם עוד משפחה עם 10 ילדים. מיטות לא היו. הם ישנו על קש והתכסו עם עורות של חיות. היא סבלה שם מאוד ממחסור. זה היה מקום מאוד עני והתושבים שם לא היו כל כך אדיבים ליהודים. היא החליטה לברוח משם וכעבור כמה חודשים היא הסתלקה למוסקווה וחזרה לחפש את אבא שלי. היא הגיעה לבית החולים ולא קיבלה היתר כניסה אבל אחרי שהיא הוכיחה שהיא פרטיזנית הם נתנו לה להיכנס. היו הרבה פצועים וכולם היו חבושים אז היה לה קשה לחפש את אבא שלי, אבל היא מצאה אותו. הוא סבל נורא מכאבים, הגוף שרף לו, וכנראה שאיזה עצב נפגע. בכל פעם בחורף הזה הוא היה מוריד את הבגדים ורץ לשכב בשלג כדי לקרר את הגוף שלו. אמא שלי הרגיע אותו ואמרה לו שעם הזמן הכאב יעבור והוא באמת נרפא לאט לאט. הוא לא רצה לחיות מרוב סבל. אמא שלי קבלה פינת חדר קטנה בבית החולים בגודל של מטבח קטן ושם היא יכלה להישאר לישון. לא היה לה מקום אחר להיות בו. אמא שלי גרה בעיירה קטנה בשם אוסובה. זאת היתה עיירה יהודית טיפוסית, כמו בסרטים של טוביה החולב. העיירה היתה בנויה מבתי עץ ובחורף הקירות כוסו בכפור. לא היו אמצעים לחימום כמו שאנחנו מכירים. היהודים שחיו שם עסקו בעיקר בחקלאות או מסחר (סנדלרות, חייתות.)... אחרי המלחמה הכפר הזה נמחק. אבא שלי והחברים הפרטיזנים שלו באו לכפר באישון לילה ושרפו את הכפר על יושביהם. אחרי שהיהודים ברחו מהכפר באו להתיישב שם אוקראינים. הם נכנסו לכפר, בזזו את מה שהיה שם והשתלטו על הרכוש היהודי. יהודים לא נשארו שם. לא בזמן המלחמה ולא אחריה. אז אבא שלי וחבריו שרפו את הכפר. זקני אוסובה, כולם נספו בשואה. כל הקהילות היהודיות היו שם בברוך גדול. כולם או ברחו או נלכדו בידי הגרמנים או נשלחו לאוושויץ או למות בבורות הירי. אני יודעת שסבתא שלי נשלחה למיידעינק שם היא נרצחה. היא יצאה עם השיירה ברגל מאוסובה למיידעניק ושם היא נרצחה. היא היתה אישה דיי עמידה. כשהגרמנים התקרבו לכפר שלהם היא לקחה את כל התכשיטים ודברי הכסף היקרים והמנורות ונתנה אותם לאיזה גוי שהיה איתה בעסקי מסחר. היא אמרה לו שישמור לה עליהם והיא תחזור לקחת אותם אחרי המלחמה. כשאמא שלי חזרה לקחת אותם הוא אמר לה שהוא מכר הכל ורק כף אחת נשארה. הכף הזו היא אצלי. יש עליה חריטה של השם של סבתא שלי, ,EP אסתר פקהויז. ובכל פעם שאני הולכת לשווקים אני מסתכלת על הכפות לראות אם יש חריטה .EP     # הסיפור של אבא שלי - יצחק (גרישה) פקהיוז ** ** אני אספר גם על אבא שלי קצת. אבא שלי עבד במחנה כפייה.  יצחחק פקהוז בצעירותו כמו שאמרתי, כל משפחה היתה צריכה להוציא בן לעבודת כפייה. הוא עבד שם עם החברים שלו וברגע שנודע להם שיש הרג ושכנראה יהרגו אותם, הוא והחברים שלו החליטו שברגע שיוציאו אותם מהמחנה עבודה לכיוון ההצעדה הם ימלטו. אבא שלי גדל ליד היער אז הוא אמר לחברים שלו מעבודת הכפייה שברגע שהוא יתן להם שריקה מי שרוצה שימלט איתו ושירוצו בזיגזג כדי שהכדורים לא יפגעו בהם. וכשהם הגיעו למעבה היער הוא נתן שריקה וכולם נמלטו בזיגזג. הם הגיעו לאיזו פינה אחרת ביער והם תלשו את העצים הרכים מהשורש, נכנסו לגומות שנוצרו שם ושמו את העצים עליהם חזרה. ככה הם התחבאו והגרמנים לא תפסו אותם. # הוא הציל איתו עוד 10 אנשים. ** ** בצעדה ההיא אבא שלי פגש את סבתא שלי (אמא של ראיה.) היה לה צעיף יפה ו10 דולר, שאז נחשב להון תועפות, היא נתנה לו אותם ואמרה לו שהוא יצטרך את זה יותר ממנה. זה היה המפגש האחרון ביניהם. ההורים שלי נפגשו ביער הסבוך. אבא שלי נתן לאמא שלי כמה נקודות ודרכי בריחה. היא הצטרפה אל שתי בנות דודות שלו שהכירו משפחה של גוים והן הציעו לה להתחבא איתן אצל הגוים. אמא שלי לא רצתה. היא המשיכה הלאה ושתי הבנות דודות נכנסו לבית ורצחו אותן שם. רחל ובנות דודותיה אמא שלי המשיכה לכפר אחר שהיא הכירה בו משפחה מעסקי מסחר של אמא שלה. היא ביקשה מהם מחסה והם נתנו לה להיכנס ולישון באחד החדרים. בבוקר היא שמעה דפיקה בדלת והתייצבו שם שוטר אוקראיני וקצין גרמני. המשפחה הלשינה עליה. השוטר והקצין רצו לקחת אותה והיא אמרה להם שיש לה מעיל יפה ומגפיים שחבל שהיא תשאיר שם וביקשה ללכת להביא. כשהשוטר והקצין שמעו שיש מעיל ומגפיים שבהם הם עלולים לזכות הם נתנו לה ללכת להביא. אז היא נכנסה לחדר "להביא אותם," פתחה חלון, קפצה ממנו וברחה ליער. ככה היא נמלטה מהמוות שלה. היא היתה אישה חזקה ואמיצה. בערך בת .20 אני שאלתי אותה פעם איך היא התמודדה עם מחזור ביער ואיך היא התרחצה והיא ענתה לי שהם לא התרחצו. לא היה מה לאכול ולשתות ולבנות הפסיק המחזור.     # החיים שאחרי ** ** אחותי נולדה ב.1943 אבא שלי כבר יצא מבית חולים והוא ואמא שלי קיבלו איזה חדרון. אז לא היה אפשר להשכיר או לקנות דירות. הממשלה היתה קובעת "פה את גרה ופה את עובדת" וזהו. הם גרו באיזה חדרון באיזה מרתף בלי אוכל בלי חימום בתנאים תת תנאים. יצחק ורחל פקהויז עם ביתם הבכורה רחל 1945( רוסיה) באותה שנה היה מצור מאוד רציני על מוסקווה. הם היו קונים מלח שאז היה יקר כמו זהב והם היו יושבים בשוק ומוכרים מלח. הם ישבו בחוץ בכפור הזה ומוכרים מלח. ואחותי שהיתה אז תינוקת ישבה איתם והם היו מכסים אותה בשמיכות. ב1945 אמא שלי לא רצתה להשאר ברוסיה. היא ראתה את האנטישמיות והיא החליטה שהיא רוצה לעלות אל איפה שכל היהודים עלו, לפלסטינה. אז עוד לא היתה מדינת ישראל זה היה פלסטינה. אבא שלי היה קומוניסט נלהב ולא רצה לעזוב. אמא שלי לקחה את אחותי שהיתה אז בת שנתיים או שלוש והיא שיחדה פקח רכבת שיתן להן לעלות. הכל היה שוחד אז, כי לא היה איך להשיג דברים. אמא שלי קנתה בד משי ונתנה לפקח של הרכבת שהיה גם חבר של ידידה שלה. הוא נתן לה לעלות על הרכבת וככה היא עברה לפולין. אבא שלי הגיע לפולין מאוחר יותר. גם לו לא היה היתרים כדי לצאת ממוסקווה אז הוא עלה על הגג של הרכבת ונסע עליה לפולין. אמא שלי הגיעה לפולין לעיירה קלץ.' בעיירה היה מחסה ליהודים של הג'וינט, אירגון שתמך ביהודים ועזר להם. שם היא היתה אחראית על המחסן, להביא את המצרכים לטבח. זה היה אחרי המלחמה . יום אחד הגיעו אליה אנשים מעיירה שכנה ואמרו לה שרוצים לעשות שם פוגרום ביהודים. חלק מהתושבים לא האמינו אבל אמא שלי כן האמינה אז היא לקחה את אחותי אל ההרים של צ'כיה שהיו ליד העיירה. היא שהתה שם שלושה ימים בלי אוכל ובלי מים. כשהיא חזרה לעיירה קלץ' היא ראתה את גודל האסון שהיה שם. שחטו והרגו יהודים במקום הזה. היא אמרה שהיא חייבת לעזוב את המקום הזה. היא ואבא שלי בדיוק התאחדו אז. הם החליטו לעבור לעיירה בשם פריישצה. הם קיבלו שם בית קטן ולגדל חזירים כעבודה. זה היה ב1946 ואני כבר נולדתי ולא הלכתי לגן. לא היה גן לא היה כלום אז כל היום אני שיחקתי עם אחותי ועם חתול וזהו. יום אחד אני ואחותי היינו לבד בבית בלי השגחה ושיחקנו. היא רצתה לתפוס את היונים והיא נפלה מהחלון מקומה שלישית. זה שינה לי את החיים. היא שכבה 10 ימים מחוסרת הכרה ובלי טיפול כי לא היו רופאים והיא נשארה נכה בראש. זה קרה עוד לפני שעלינו לארץ האסון הזה. אנחנו התעכבנו בעלייה כי ההורים שלי חסכו כסף לקנות כרטיסים ולעלות לארץ אבל השלטון שם החליף את המטבע וכל החסכונות שהיו להם איבדו את הערך שלהם. הם חסכו כסף מחדש ועלינו לארץ ב22 בפברואר .1951

לאה גרה עם הוריה, סבתא שלה, דודה שלה ובן דוד שלה יעקב. הם חיו בפולין, טרנוב (עיירה ליד קרקרוב), ונכנסו לגטו בתחילת המלחמה. יום אחד בגטו בטרנוב מכריזים הגרמנים שכל האמהות עם הילדים הקטנים צריכים להגיע לכיכר העיר בשביל לקבל משהו (שמן, סוכר, קמח...). אמא שלה לא הוציאה אותה לכיכר העיר והתחננה מהדודה לא לצאת עם יעקב הקטן. הדודה יצאה בכל זאת עם הילד, ולאה הוחבאה בשירותים תחת קרטונים למקרה שהגרמנים יבואו לחפש אותה. זו הייתה האקציה הראשונה בטרנוב. העמידו את כל האמהות בשורה בכיכר העיר וירו בהן מול ילדיהן. בילדים התעללו, הרביצו וחטפו אותם. יעקב היה החבר הכי טוב שלה, מעין אח שלה, הוא נעלם והיא נותרה לבדה עם המבוגרים. אמה שהבינה שהמצב מתדרדר, וביקשה מאישה ששמה ינינה, ולמדה איתה בתיכון, , לשמור על לאה. בגיל ארבע וחצי, לאה חיה בעליית הגג אצל ינינה במשך כמה חודשים עד שהשכנים גילו אותה. ינינה החליטה למצוא ללאה מקום אחר לגור בו. היא נסעה איתה לפשמיש, ליד הגבול הרוסי, ובמשך יום שלם עברו בין בתים ומנזרים עד שמצאו מנזר שהסכים לשמור על לאה. לאה חיה במנזר בחסר היגיינה, היא הייתה מלאה בכינים ושימשה מעין משרתת של הנזירות,. בהיעדר ילדים אחרים במנזר היא הייתה בודדה ולכן אימצה לעצמה בובה/פסל של ישו והתקרבה לדת הנוצרית. לאה חיה במנזר 3 שנים. היא היתה בת 8 כשיצאה ממנו.

זלמן טורגן, בן למיכאל וטניה נולד בזמן השואה ב28 בנובמבר 1941. הוריו נולדו ב1914 בתחילתה של מלחמת העולם הראשונה. הם הכירו במסגרת תנועת נוער וב1940 הוריו גרו והתחתנו בקישינב (רומניה) כאשר הרוסים היו בשליטה. בינתיים פרצה מלחמת העולם השנייה וביולי 1941 הגרמנים נאצים נכנסו לרומניה והרומנים נכנעו ללא קרב. הגרמנים התעללו, ופגעו ביהודי רומניה, הפציצו את העיר וסגרו אותם בגטו קישינב. באותה תקופה קישינב הייתה מחולקת לשני אזורים: חלקה העליון היה שייך ליהודים העשירים שאותם הגרמנים תקפו ראשונים, ובחלקה בתחתון היו היהודים היותר עניים ומשם יותר הצליחו להינצל. אימו ואביו של זלמן גרו בחלק התחתון של קישינב והצליחו להתחבא במחסן של כרוב כבוש. בתוך הגטו הוריו הצליחו להתחבא מהגרמנים בהריסות ועברו מבית לבית מכיוון שראו שהגרמנים לוקחים יהודים ל"עבודה" אך היהודים לא חזרו. המנהיגות היהודית ניסו לשכנע את הנשיא הרומני אנטונסקו לא לשלוח את היהודים למחנה אך ללא הצלחה. למזלם של יהודי רומניה הנשיא הרומני החליט שהרומנים יחליטו על כל הוצאה להורג של יהודי, ולא הנאצים שמראש התכוונו להשמיד יהודים. בשלב מסוים הוחלט לסגור את הגטו ושלחו את היהודים מזרחה לכיוון מחנה כפייה באוקרינה. המסע לאוקרינה היה כ85 קילומטר שבה היהודים הלכו ברגל במשך שלושה ימים, כל רכושם היה אסוף בשמיכות והועלו על עגלות. זלמן מספר שגירשו את היהודים בקבוצות והוריו ומשפחת אביו היו בין הקבוצות המאוחרות יותר. אימו כבר הייתה בהריון איתו 6 או יותר חודשים ואביו כל הזמן דאג לה ולכן דאג שהיא תשב על חבילות הרכוש. היו יהודים שניסו לברוח בדרך, רובם נהרגו, אך הוריו החליטו להישאר. בדרך לאוקרינה הגרמנים ראו שחיים, סבו של זלמן התמוטט באמצע הדרך והאט את הקבוצה ולכן הוא נלקח הצידה ונורה למוות. אביו ניסה לעזור ולהציל את הסבא אך לא הצליח וכמו כן חטף מכות. עד יום זה זלמן לא יודע איפה הסבא נקבר. בזכות סיפור זה זלמן מספר שהוא משתדל להיות סבא טוב לנכדים שלו כי לו לא היה אחד. הוריו הגיעו למחנה ריבנצה באוקרינה, ושם הוא נולד. זלמן נולד על ריצפת בטון, הוריו נתנו לו את השם זלוטה על שם סבתא שלו מצד אימו. עוד כשהוריו עזבו את הגטו ברומניה אביו כיסה את עצמו בסדינים מכיוון שחשב צעד אחד קדימה והתכונן ללידת בנו ולאחר שנולד הסדינים שימשו כחיתולים. אביו עבד באיסוף פחם ובמסגרת עבודתו הוא היה גונב פחם בשביל לחמם את החדר. בחדר האוכל של הקצינים הגרמנים, היו מקלפים את תפוחי האדמה וזורקים את הקליפות, את הקליפות הוריו של זלמן לקחו ומהם בישלו מרק וזלמן מספר שבזכות המרק אימו הצליחה להניק אותו שנתיים וזה נס שהוא נשאר בחיים. כשזלמן היה תינוק הייתה שיחה בין ההורים האם כדאי להשאיר את זלמן בחיים או לחנוק אותו עם כרית. זלמן מספר שאימו אמרה שאולי לא כדאי לתת לו לחיות לאור התקופה הקשה אך אביו לא הסכים ובכך הציל את חייו. זלמן משתף שהוא מרגיש שהוא חייב את החיים שלו לשני הוריו: לאימו מכיוון שהולידה אותו, ולאביו מכיוון שהציל אותו. לאחר הפלישה של גרמניה לברית המועצות הרוסים הצליחו להדוף את הגרמנים ובסופו של דבר הרוסים הגיעו לריבנצה ושם אביו התגייס לצבא הרוסי בתור מתורגמן והצליח ללמוד 4 שפות. במסגרת התגייסות האב לצבא הוא עזב את המחנה ואמא נשארה לבד עם זלמן עד כמעט סוף המלחמה. בסוף המלחמה אישרו הרומנים לכל מי שגורש מקישינב לחזור, אז אימו וזלמן חזרו. לאחר המלחמה האבא הגיע לצרנוביץ ורצה לחפש את האמא. האבא פגש במקרה מישהו שסיפר לו שפגש אישה שהתאימה לתיאור של האמא עם איזה ילד שנגרר אחריה והם נמצאים בקישינב. הרומנים לא אישרו ליהודים לצאת מקישינב אבל האבא היה כל כך נחוש להיפגש עם אשתו. מישהו הלווה לאבא כסף ועם כסף זה האבא שילם למישהו אחר שבריח אותם לצרנוביץ. זלמן מספר על פגישתו הראשונה עם אביו בתור אחד הזיכרונות הכי מרגשים וזכורים שהיו לו עם אביו "אבא לקח סירה ולקח אותי לסיבוב באגם" זלמן היה בן 4 וחצי. זלמן והוריו גרו בבריאלה עד ספטמבר 1950 ושם למד בבית רומני והיה לו חבר רומני והוא הסתדר עם שאר הילדים (הייתה ברומניה הרבה אנטישמיות כלפי היהודים אך למרות זאת הילדים הסתדרו היטב). ספטמבר 1950 זלמן עלה לארץ ישראל באונייה כאשר המזכרת החומרית היחידה שנשארה לו מלפני השואה היא תמונה של סבא סבתא שלו ותמונה של אבא ודודה שלו. זלמן מספר שהיה על האונייה במשך שלושה ימים וכל דרך שמע חריקות וחשש שלא יצליחו להגיע לישראל. כשאר האונייה הגיעה לנמל חיפה שלחו אותם למחנה המעצר באטלית, שם שהה במשך שבועיים לפני שהחליטו לאן שולחים כל אחד. במחנה לא נתנו לעולים החדשים לצאת והם היו עוברים בדיקות רפואיות בשביל שלא יפיצו מחלות. לאבא של זלמן הייתה אחות שגרה בדירה בתל אביב. זלמן ואביו הצליחו להתחמק מהמחנה דרך הגדר והצליחו להגיע לאחות. אך כשה פגשו אותה היא לא קיבלה אותם יפה והאבא לקח את זה מאוד קשה וניתק קשר איתה מאז. כשחזרו למחנה מעצר הם נתפסו על ידי שוטרים, לאבא הייתה שיטה שכל פעם שהוא היה מסתבך הוא היה צובט את זלמן בלחי וזלמן התחיל לבכות ובכך היו משחררים אותם. לאחר שבועיים העלו את כולם למשאית וזלמן והוריו נשלחו לבאר שבע לשכונה א ושם גדל מגיל 9.