״כל מי שמקשיב לעד הופך לעד״
(אלי ויזל)

שמואל גואטה

14.4.1934

 

טריפולי

לוב

כתובת:

שמואל גואטה שמואל גואטה
שמואל גואטה
קובץ שמע:

העדות

רבים לא בקיאים בשואת יהודי צפון אפריקה בכלל ולוב בפרט בזמן מלחמת העולם השנייה. כבר ב1938 לאחר חקיקת חוקי הגזע באיטליה ששלטה בלוב, החלה הפגיעה ביהודי לוב. כתוצאה מכך היו התנכלויות רבות מצד החברה כנגד היהודים. מאוחר יותר לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, הצטרפה איטליה לצד מדינות הציר ולכן, מצבם של היהודים הוחמר והחלו הפצצות של בעלות הברית בלוב (קולוניה איטלקית). במהלך המלחמה יהודים רבים נשלחו לעבודות כפייה, ואט אט האיטלקים החלו לרכז את יהודי לוב במחנה הריכוז "ג'אדו" וחלקם אף נשלחו למחנות ההשמדה באירופה. ב1943 השתלטו בעלות הברית על לוב ובכך מנעו את המשך ההעברה למחנה הריכוז, אך התנכלות התושבים המקומיים ליהודים לא הפסיקה. שמואל נולד ב- 15.4.1934 וגדל בטריפולי וכילד חווה את שואת יהודי לוב בתקופת מלחמת העולם השנייה. שמואל נולד למשפחה אמידה והיה האמצעי מבין חמישה ילדים, ארבעה בנים ובת אחת קטנה. גדל בבית גדול בעל שתי קומות, ובביתו דיברו בערבית, איטלקית ומעט עברית
יום אחד אמרו לנו שבשני למאי 1950 תבוא אניית 'גלילה' שתיקח אותנו ארצה. אחי הגדול יוסף, היה תמיד צמוד אלי- אני הייתי פעיל בצופים אז הוא היה פעיל, אז הוא אמר אם שמואל עולה אז גם אני עולה. אני הייתי אחראי על הרישום, ואמרתי לו שאדאג שיצא איתי. אז שיניתי את הגיל שלו ואת הכיתה, כך שהוא יהיה איתי- והוא באמת עלה איתנו!" התמונה צולמה לאחר עלייתו של שמואל לארץ ישראל, ושם פגש באירוע של ריקודי עם את רינה, שלימים הפכה לאשתו.
יום אחד אמרו לנו שבשני למאי 1950 תבוא אניית 'גלילה' שתיקח אותנו ארצה. אחי הגדול יוסף, היה תמיד צמוד אלי- אני הייתי פעיל בצופים אז הוא היה פעיל, אז הוא אמר אם שמואל עולה אז גם אני עולה. אני הייתי אחראי על הרישום, ואמרתי לו שאדאג שיצא איתי. אז שיניתי את הגיל שלו ואת הכיתה, כך שהוא יהיה איתי- והוא באמת עלה איתנו!" התמונה צולמה לאחר עלייתו של שמואל לארץ ישראל, ושם פגש באירוע של ריקודי עם את רינה, שלימים הפכה לאשתו.

סיפור

אחד מהאירועים המכוננים והגדולים ביותר בחייו, שאיתו התחלנו את השיחה, הייתה ההפצצה. שמואל סיפר לנו- "הפצצה הראשונה שנפלה בטריפולי נחתה ביום שבת בשעה שלוש וחצי על הבית שלנו. בבית היו שתי קומות, בו שהו סבתי באותו הזמן ואחותי התינוקת ששמה לידיה. אני, שהייתי באותה תקופה בן חמש, אחיי ואבי היינו בבית הכנסת בתפילת מנחה, ושמענו על הרס ביתנו בדרך חזרה. אמי ואחי ויקטור היו בבית החולים לאחר שאחי עבר תאונת דרכים ולכן ניצלו גם הם. סבתי נפגעה באופן קשה, אחותי הקטנה נהרגה, ומשפחתי נותרה ללא רכוש וללא קורת גג. ביתנו נהרס כולו, ולא היה לנו איפה להיות." ההפצצה, שאירעה בשנת 1939, הייתה נקודת מפנה חשובה בחיים של שמואל, והיוותה את תחילת המלחמה עבורו ועבור משפחתו. זכרון ההפצצה הוא אחד הזיכרונות הראשונים שלו, שכן היה ילד קטן באותה תקופה, ולכן הוא לא זוכר את התקופה לפני המלחמה. לאחר שבהפצצה נהרס ביתם כליל, חייהם של משפחת גואטה השתנו מקצה לקצה, והם ניסו למצוא מקום חלופי לגור בו.

מהחיים שאחרי

ב23 בינואר 1943 בעלות הברית כבשו את לוב, והמלחמה בלוב נגמרה. "ראיתי שיירה של משאיות רבות בהן היו חיילים רבים. אני כילד סקרן שאלתי אנשים לגבי המקרה וגיליתי שהם היו גרמנים ואיטלקים העוזבים את לוב". ב1950 שמואל עלה לארץ עם אחיו בעליית הנוער, כששאר משפחתו נשארה בלוב. שאלנו אותו איך הוא הגיע למצב בו הוא עוזב את משפחתו ועולה ארצה בעודו נער. "לאחר שנכנסו הבריטים ללוב, השתחרר כל איסור לציונות- פתאום הציונות התפתחה. אז התחילו תנועות הנוער של צופים ומכבי, והייתה פעילות ציונית גדולה. למשל ביום העצמאות, היהודים בלוב חגגו ממש כמו בישראל, עם תזמורת ודגלים. אני הייתי מאד מעורה בתנועות האלה, הייתי ילד אמנם אבל הייתי מאד פעיל. במסגרת תנועות הנוער, לימדו אותנו על כל הגאוגרפיה של מדינת ישראל- ידעתי איפה הערים הגדולות, וכבר אז דיברתי עברית ממש כמו היום. היינו נפגשים כל יום אחרי בית ספר ללמוד על גאוגרפיה ועברית, חוץ מחודשיים לפני העלייה, כשהיינו נפגשים יותר.
כיום, לשמואל יש 5 ילדים, בן אחד וארבע בנות, 17 נכדים ו- 3 נינים
כיום, לשמואל יש 5 ילדים, בן אחד וארבע בנות, 17 נכדים ו- 3 נינים

ציר הזמן האישי של 

שמואל גואטה

31/12/1938
תאריך לא ידוע
ההפצצה הגדולה
4/2/1950
תאריך לא ידוע
עלייה לארץ ישראל
10/7/1957
תאריך לא ידוע
חתונתם של שמואל ורינה
10/5/1958
תאריך לא ידוע
לידת בנם הבכור - אפרים
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע

תיעדו:

  • אלה סוהר , יא2
  • מאיה שגב, יא2
  • נטע ענתר , יא2
מחזור 
כט

עדויות נוספות מ

לוב

:

יעקב מימון
יעקב מימון
לוב
26.8.1937
סיפורו של העד במהלך המלחמה: בסוף שנת 1942 האיטלקים ששלטו בלוב באותה עת, כרתו ברית עם הגרמנים שנתנו להם הוראות להתחלת ריכוז וחיסול היהודים שבלוב. יעקב גדל בעיר טריפולי שבלוב עם משפחתו וכאשר החלו הסנקציות על היהודים, אביו וכל הגברים מעל גיל 18 נלקחו למחנה העבודה "סידי עזאז" בו עבדו בעבודות כפיה וחיו בתנאים קשים מאוד. בעקבות לקיחת הגברים למחנה העבודה החלו שמועות שעוד מעט ייקחו גם את כל הנשים והילדים להשמדה המונית. לכן החליט אמו ודודתו של יעקב שהיה אז בן 5, לקחת את כל המשפחה להתחבא אצל ידיד ערבי שחי בכפר ערבי סמוך לטריפולי. שם התחבאו ברפת שהיתה לערבי והוא פינה וניקה אותה בשבילם ושם חיו עד שהאנגלים שחררו את לוב. יעקב מספר שאמו תפרה להם בגדי של ילדים ערבים כדי שיוכלו לצאת לפעמים מהרפת להסתובב בפרדסים. כילדים החיים בכפר היו יחסית חסרי פחד בעיקר מעצם העובדה שלא הבינו את מה שמתרחש סביבם, אפילו אחותו של יעקב, שושנה נולדה בכפר הערבי. חצי שנה לאחר שנלקח אביו של יעקב, הוא ברח ממחנה העבודה ומצא את משפחתו בכפר הערבי והצטרף להם למחבוא.
ניסים ז'אן
ניסים ז'אן
לוב
29.2.1928
כדי להתחיל מהתחלה, יש לחזור עוד אחורה אל סבו של נסים- הרב ציון ביתאן, בעל הכינוי "הנשר הגדול", מגדולי הרבנים בטריפולי. אותו רב גדול, אימץ ילד שהתייתם בגיל צעיר מאד ושמו יוסף. הוא הכשיר את יוסף לרבנות והשיא לו את בתו הבכורה רחל. יחד הם הקימו משפחה בת אחד עשרה ילדים.הילד התשיעי שנולד להם היה נסים. שלוש שנים לאחר הולדתו, בשנת 1931 ,עברה המשפחה לבנגאזי שהייתה באותם ימים תחת כיבוש איטלקי פשיסטי. בבנגאזי כיהן אביו של נסים, הרב יוסף ג'יעאן, כרב הראשי של הקהילה היהודית. "אנשים פשוט קמו על רגליהם כשראו את אבי", סיפר נסים בעדות ליד ושם שנתן בשנת 2017" .כשהיה נכנס לבית הכנסת כולם קמו. אבל הוא אהב לבקר אנשים בבית שלהם, לעודד אותם, זקנים, חולים והלכתי אתו".ילדותו של נסים עד לפרוץ המלחמה, הייתה מוקדשת בעיקר ללימודים. בוקר עד ערב. יהודי בנגאזי הלכו לשני בתי ספר, בית ספר ממשלתי איטלקי בבוקר ואחר הצהריים בית ספר תלמוד תורה בעברית. "בזמן שילד רגיל יכול היה להיות חופשי לשחק ולהנות, אני לא כל כך יכולתי. אין מושג כזה חופש", אמר נסים בעדותו, "לא הייתה לי ילדות". אבל המשפט הזה טומן בתוכו לא רק את שגרת הלימודים המחייבת, אלא גם את המלחמה שפורצת כאשר הוא בן אחת-עשרה, ומטילה צל כבד על חייו וחיי משפחתו. בשנים שלפני המלחמה, הקהילה היהודית בבנגאזי התנהלה כמיעוט נרדף על ידי האיטלקים ששלטו באזור ומהמקומיים תושבי לוב המוסלמים. "שנאו את היהודים", אמר נסים בעדותו. "בית הספר האיטלקי היה רחוק ממקום מגורי ובדרך לבית הספר כל יהודי היה מקבל את ה'מנה שלו'- מכות בדרך לבית הספר עם מקלות מהילדים האיטלקים. הגענו לבית הספר לפעמים בלי ספרים, בלי תיק, עם פצעים", תיאר נסים. "כשהמורה נכנסה לכיתה, כולם היו צריכים לקום ולהתפלל לישו. אנחנו ממש לא רצינו ,אבל אי אפשר היה לסרב. היינו צריכים לעמוד, להוריד את הכובע ולשמוע את כל התפילה. בתום יום הלימודים, הלכנו התלמידים היהודים אל בית גם בדרך אליו, הינו מקבלים מכות מהמוסלמים". בעקבות חוקים גזעניים שנחקקו ב- 1938 באיטליה, חוקי גזע וגזרות נגד יהודים הגיעו גם ללוב. שלטים מחוץ לחנויות של יהודים כמו בגרמניה הנאצית הוצבו בבנגאזי, 'חנויות של יהודים- קנייה אסורה'. "היו ריחות שמשהו ממשמש ובא", תיאר נסים בעדותו, "היה קשה להשיג פרודוקטים. קמח, לחם".בשנת 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה, נסים אז בן אחת-עשרה. כשנה לאחר פרוץ המלחמה באירופה, בנגאזי הופכת לזירת קרבות בין הבריטיים לכוחות איטלקים-גרמנים, במהלכה, העיר נכבשת מצד לצד הלוך ושוב – משליטה איטלקית-גרמנית לבריטית – כך חמש פעמים. "התקופה הזו לא נמחית מהראש שלי", אמר נסים בעדותו, "בזמן המלחמה, מה שאני לא יכול לשכוח, ולא כל כך יכול להסביר לאחרים- לא היה רגע של שקט. אין רגע של מנוחה. כל הזמן אווירונים חגו למעלה וזרקו פצצות". בין הפצצה להפצצה, ברחה המשפחה לכפרים שבפאתי בנגאזי. אין לימודים, אין בית כנסת- רק מנסים להישאר בחיים בין ההפצצות.באחת מהתקופות בהן האיטלקים שלטו באזור, חיילים חיפשו את אחיו של נסים בטענה ששיתף פעולה עם הבריטים. "קראו לכל המשפחה לחצר", משחזר נסים בעדותו בעיניים דומעות. "כיוונו אל אח שלי את הרובה, ואחותי אמיליה זיכרונה לברכה, רצה ותפסה את הקנה מול החזה שלה, שלא יפגעו באח שלה". לבסוף האיטלקים לא ירו באחיו, אבל זמן לא רב לאחר מכן, כנראה כתוצאה מאותו אירוע מטלטל, אמיליה חלתה ונפטרה. בתקופה הזו עזבו יהודים רבים את בנגאזי לפלשתינה, למצרים ולאיטליה. שני אחיו הגדולים של נסים הצליחו להיחלץ, ובאחת ההזדמנויות גם נסים ואחותו, עלו על משאית מלוב למצרים. אבל בדרך, ראו את אביהם ואימם עומדים בצד הכביש. נסים לא עמד במראה הוריו, נשארים בלעדיו תחת הרעב וההפצצות, הוא ואחותו ירדו מהמשאית ונשארו לסעוד את הוריהם המבוגרים. מטלטל לחשוב, מה היה נחסך מהם לו היו ממשיכים בדרכם על אותה משאית. אביו כבר היה מבוגר ולקה בעיניו וכך מצא את עצמו נסים כילד, דואג לפת לחם למשפחתו. בבנגאזי היה רעב גדול, לא היה אוכל, לא היו חנויות כי הכל היה הרוס מההפצצות. בנוסף, הכסף איבד מערכו כתוצאה מהכיבושים הרבים, וכדי לשרוד, נסים למד לדבר ולהבין גרמנית ואנגלית. הוא היה הספר היהודי של אחר הצהריים,מתחבר לחיילים וכך היה משיג מהם מצרכים. הוא היה מאתר את המחנות שלהם, ממתין להם עד שיסיימו לאכול ואת השאריות מביא הביתה ומהן חייתה המשפחה. "המציאות הכריחה אותי", אמר נסים בעדותו. "אדם רעב, רוצה לאכול. התחברתי לאנגלים, לגרמנים וזה עזר לי מאד". בזכות כשרונו לשפות ויכולתו להתחבר לאנשים, הציל נסים את משפחתו מרעב. אך אותו רעב היה רק הכנה למה שציפה למשפחה ולרבים מיהודי קהילת בנגאזי, כאשר ערב שבת אחת, חיכתה להם משאית מחוץ לבית הכנסת
רחל קראוס
רחל קראוס
לוב
31.12.1935
רחל קראוס נולדה בשנת 1936 בטריפולי שבלוב, בשם אינס ממוס. אביה היה פחח ואמה גידלה אותה ואת אחיה, לרחל היו עוד ארבעה אחים, והיא הייתה השנייה מביניהם. משפחתה של רחל הייתה מסורתית וסבא שלה היה רב חשוב. בשנת 1938 החלה שואת יהודי לוב עם פרסום חוקי הגזע, ובאותה תקופה נכבשה לוב על ידי צבא איטליה הפשיסטי. כשהחלה המלחמה, אמה של רחל הייתה בהריון מתחיל. משפחתה של רחל סבלה מאיסורים ורדיפות קשות כמו שאר היהודים במקום. לאחר מכן עזבה המשפחה את טריפולי ועברה לתוניס, שם הוסתרה על ידי מוסלמי שסייע להם. בביתו, אמה של רחל ילדה את אחותה הקטנה. לאחר זמן מה, חזרה המשפחה לביתם בטריפולי והמשיכו לחיות בפחד שהפך לשגרה, בשלב מסוים נשלחה המשפחה למחנה ג'אדו בטריפולי שם רוכזו היהודים שבאזור. במחנה הם חיו בביתנים ללא מחיצות, ובכל אחד מהם חיו כ-350 נפשות בצפיפות נוראית, היהודים במחנה סבלו מתנאים קשים והרעב היה כבד. באחד הימים בינואר 1943 ריכזו את כל היהודים במחנה מול מכונות ירייה, התחושה הייתה שכל רגע עומדת להתקבל שיחת טלפון שתפקוד על הירי ביהודי המחנה, שיחת הטלפון לא התקבלה והיהודים במחנה ניצלו ממוות. המחנה נכבש בינואר 1943. לאחר שחרור המחנה, לוב נכבשה על ידי הצבא הבריטי, ובשנת 1947 עם תחילת מלחמת העצמאות בארץ ישראל היחסים של היהודים בלוב עם הערבים היו קשים, והיהודים סבלו מאנטישמיות ומיחס מחפיר. רחל מספרת שבשבילה זו הייתה תקופה יותר קשה מהמלחמה עצמה. במהלך תקופה זו ערבים סיירו ברחבי העיר ואת היהודים שתפסו- רצחו. סבא רבא של רחל נרצח בעודו מתפלל משום שלא הסכים להפסיק את תפילתו. בזמן זה רחל ומשפחתה התחבאו בבית הכנסת בתוך ספר תורה. לאחר נסיונה הכושל לעלות לארץ באוניית המעפילים אקסודוס, ושהותה במחנה המעצר בגרמניה, עלתה רחל לארץ ישראל עם אחיה הקטנים, התחתנה והקימה משפחה גדולה. רחל למדה טבחות והייתה בעלת מסעדה. כיום מתגוררת בשוהם בביתה עם בנה ונכדה.

עדויות נוספות

:

צבי שטול
צבי שטול
הונגריה
30.8.1938
צבי שטול נולד ב 1938 בעיר סגד שבהונגריה, ב1942 נלקח אביו במסגרת השלטון ההונגרי לצבא ההנוגרי לסייע לגרמניה במלחמה. ב1944 טנקים של גרמנים נכנסו לעיר שלו, אייכמן הגיע לגרמניה לארגן את החיסול של כל היהודים. ברגע שהכריזו על גטו ליהודים צבי ואמו עברו לבית של סבא וסבתא, שהתגוררו באזור הגטו. ושם החיים היו סבירים, סביו היה בתפקיד בקהילה (שוחט\גבאי) ושמרו על אורח חיים יהודי. כשהתקבלה ההודעה לפנות את הגטו, העבירו את כולם למפעל של לבנים אדומות שנמצא בסגד (כחלק מהעסקה של "משאיות תמורת דם"). צבי הרגיש מיוחס כי סביו היה גבאי בית הכנסת, ואף נהנה מדברים כמו ללכת עם שרשרת של ספר התורה בשמחה תורה, לא היו לא חברים אז, והיה בן יחיד ולא הלך לבית הספר כי לא היה בית ספר, ושיחק כדורגל וכדורסל מכדור סמרטוטים. הסבר - משאיות תמורת דם: הסוכנות היהודית ארגנה משלחת הצלה ל 600,000 יהודי הונגריה, ידעו כבר שהמלחמה תכף תגמר ושהגרמנים יפסידו. נציגים מהסוכנות עשו עסקה עם אייכמן שבמסגרת ינצלו יהודים. העסקה , 10,000 משאיות תמורת הצלת יהודי הונגריה. אף צד לא סמך על השני ולכן החליטו לעשות צעדים בוני אמון. הודיעו ש 20,000 מגדו סגד יעברו ביינתים במקום להשמדה למחנה על יד ווינה. (כי ראש העיר ווינה שהיה חבר של אייכמן היה צריך כח אדם במפעל). במהלך שהות צבי במפעל (מחנה עבודה שטרסהוף), בגלל היותו ילד, לא עבד, אך הוריו ,דודיו , ובני משפחתו המבוגרים עבדו. הוא היה משחק עם בני דודיו והם היו משחקים על מסועי הלבנים ונתלים עליהם. בני דודיו גם לא עבדו, ולכן הם היו חבריו במהלך השהות בגטו. ואף סביו לימד אותו קרוא וכתוב. אוכל - חתיכת לכם ומרק מגעיל, שבעיקר היה עשוי מקולרבי, למרק קראו דורגמוזה, ומאז הוא שונא קולורבי. צבי זוכר שלא היה אוכל ורעב וזה גרם לו להתחנך שאסור לזרוק אוכל, והוא לא מרשה לילדיו ולנכדיו לזרוק אוכל, וזה ערך שהוא מקפיד עליו עד היום. המחנה עבודה בו שהה היה סגור עם שומרים, ובזמן שהותו שם נהרגו יותר מ500,000 יהודים בהונגריה. אייכמן קיבל מהסוכנות היהודית סכום רב על העסקה, אך לבסוף היא לא יצאה לפועל. מאחר והעסקה לא יצאה לפועל, החליטו לחסל את היהודים במחנה העבודה היכן שצבי שהה. הוחלט להעביר אותם, לאושוויץ, אך הרכבת הופצצה והם נאלצו לחזור. לאחר כשבועיים , שוב ניסו להעמיס אותם על הרכבת, כולם ברחו לכל הכיוונים והתחבאו בתוך חפירות. צבי היה קרוב מאוד לפצצות ואחת מהן נחתה רק 50 מטרים ממנו. הם חזרו למחנה, ומעט זמן אחרי זה הצבא הרוסי סילק את השומרים מהמחנה ובכך הם ניצלו. צבי פחד מהפצצה מאוד , במחנה עצמו הוא בעיקר זוכר שהיה עם בני דודו. אחד מהדודים נפל בעבודה ונפצע, ומת בצריף, וצבי זוכר שגופתו היתה מותלת איתם בחדר זמן מה עד שנלקח. לאחר ששוחררו, סביו של צבי, לקח עגלה (ללא סוס), וסחב את העגלה בעצמו (במקום סוס), וצעד איתם מחוץ למחנה עד ברטיסלבה 70ק"מ. ושם אישפזו אותו בבית החולים. צבי חלה בכל המחלות והיה מאוד מאוד רזה, אחרי שהוא הבריא הם חזרו לעיר שלהם (סגד), אך אביו עדיין לא חזר מהצבא. אחרי השואה התייחסו ליהודים מאוד בזהירות , הבית שלהם היה תפוס אך הם חזרו אליו ודיירו פינו אותו ללא בעיה. הסבא החליט שצבי ילך לבית הספר, אך לא היה בית ספר יהודי כי לא היו יהודים. נשארו 6 שבועות לכיתה א, וצבי נכנס לבית ספר נוצרי שהיו בו נזירות. היו שם תפילות נוצריות והיו כורעים ברך, אך צבי החליט שהוא לא עושה זאת כי הוא יהודי. הוא זוכר שהוא נעמד שם ושאלו אותו למה הוא לא כורע ברך, ולאחר שהסביר שהוא יהודי קיבלו את זה ולא הציקו לו בניגוד למצופה. בכיתה ב' כבר למד בבית ספר יהודי, ואז ביום אחד אביו הופיע ברציף וחזר. כל יום הם היו מחכים ברציף הרכבת לראות אם אביו יגיע (כי לא היו בהודעות \ מכתבים שיתריאו), עד שיום אחד אמו חזרה עם אביו.
הרצל נוחומובסקי
הרצל נוחומובסקי
פולין
3.1.1920
אין
אין
אבי (הרצל נוחומובסקי) נולד בעיירה נובוגרודק, (אז פולין היום בלארוס), את שנות ילדותו עשה בעיירה הנמצאת ליד נובוגרודק שנקראת אבייה והיא הייתה עיירה של אנשים ממעמד כלכלי גבוה. את לימודיו התיכוניים עשה באוניברסיטה שנמצאת בוילנה. כשסיים את לימודיו חזר לעיירה. בשנת 1939 הרוסים כבשו את האיזור בו גר מידי הפולנים ובתקופה זו הרוסים אסרו על כל פעילות דתית יהודית וסגרו בתי ספר יהודים בתי כנסת וכל פעילות יהודית. בגלל זה משפחתו של הרצל חזרו לעיירה נובוגרודק בחזרה. ב1941 נכנסו הגרמנים לעיירה אליה עברו והפעילות הראשונה שעשו זה להכניס את היהודים לגטו אשר עשו בעיירה. את אמא שלי הכניסו גם לגטו איפה שאבי היה אך אבי לא הכיר אותה עדיין. אבי איבד את כל משפחתו בעקבות רצח היהודים ביידי הגרמנים בגטו, אימי איבדה את הוריה ואחייה. אבי נשאר בודד בגטו. הוא ומספר אנשים מתנועת ביתר התחברו והקימו מחתרת כי הרגישו שאין להם מה לאבד כי הם איבדו כבר הכל, היה להם קשר עם גרמני שניהל את הגטו ששיתף איתם פעולה. המחתרת החליטה לברוח מהגטו. 3 אחים בשם בלסקי הקימו מחנה ביער בשביל המחתרת והחליטו שיעשו הכל בשביל להציל יהודים בגלל שהם גם איבדו כבר את כל משפחתם. הם היו שלושתם הגרעין של המחתרת הפרטיזנית של האחים בלסקי. אבי שברח ליער התחבר גם אל המחתרת שלהם. לפני שאבי יצא אל היער דוד שלו הביא לו מטבע יקר במטרה שישתמש בזה ושלא ייחסר לו כלום. בדרך הם היו צריכים מישהו שיוביל אותם והוא פגש בדרך מישהו גוי אשר קוראים לו קוזלובסקי, הוא היה ידיד של האחים בלסקי. קוזלובסקי נתן לאבי אוכל, נתן לו מקום ללון ולשתות והראה להם את הדרך להגיע לקבוצת הפרטיזנים. לפני שהלך ממנו אבי רצה לתת לקוזלובסקי את מטבע הזהב אשר היה לו אך הוא לא רצה לקבל אותו ואמר לו שישמור את זה אצלו כי הוא ייצטרך אותו יותר ממנו. בסופו של דבר הגיע אל הקבוצה הפרטיזנית. הקבוצה החליטה שכל יהודי אשר יגיע למחנה ייתקבל בלי שום בחינות התאמה, הם לא ישאירו יהודי למות, הקבוצה הגיעה בעקבות כך למספר גדול של 1500 איש. הקבוצה התחלקה ללוחמים וכאלה שהם אינם לוחמים שעסקו בעבודות מחנה. הבעיה הייתה שהם פחדו מהלשנות והם כל פעם שינו את צורת המחנה כדי שלא יגלו אותם. הייתה פעם אחת שהקבוצה נתקעה כשבועיים בביצה ולא היה להם שום דבר, אוכל ודברים כאלה. לקבוצה היה חסר אוכל והם פתרו זאת בעזרת גניבה כדי שיוכלו לאכול ולהמשיך לחיות בצורה "רגילה" וכך שרדו מבחינה זאת. הם גם היו יוצאים לפעולות כנגד הגרמנים כדי לפגוע בהם ולהפריע להם בפגיעה ביהודים. אבי נחשב כסייר ולוחם בתנועה והוא היה אחראי על חלק מהפעולות. אבי הכיר את אימי במחנה הפרטיזנים, אימי ברחה בתקופה קצת יותר מאוחרת מהגטו למחנה עם עוד 3 חברות דרך גוי אחר שעזר להן בכך. אבי ואמי התאהבו ולאחר זמן מה ביצעו חתונה (לא רשמית) במחנה וכך הראו והבטיחו את אהבתם.
ראובן רוזנבלט
ראובן רוזנבלט
פולין
6.11.1935
אין לנו
אין לנו
כאשר הגרמנים הגיעו ללודז' הדבר הראשון שעשו היה לשרוף את בית הכנסת. הם חשבו שזה זמני והם ברחו לכיוון מזרח לעיר בשם "פריצקוב" אך הגרמנים הגיעו גם לשם. קבוצה של יהודים בתוכה גם המשפחה של ראובן הסתתרו בעליית גג והיה שם גוי "חסיד אומות העולם" שהביא להם כיכרות לחם ומים כדי לשרוד. בשלב מסויים הגרמנים חיפשו את היהודים בכל מקום וקבוצת היהודים החליטה להסגיר את עצמה והם הועברו לגטו בפירצקוב. אבא של ראובן היה רופא שיניים והיה לו חבר שהיה לו מרפאת שיניים ששם טיפל באנשי הצבא הנאצי והחבר הציע להביא את אבא של ראובן לעזור לטפל באנשי הצבא כך שבתחילת המלחמה יחסית מצבם היה טוב, הוא קיבל יותר תלושים, ראובן ואחיו עבדו במפעל צבאי. לאחר מכן פיצלו את האבא ואח של ראובן ושלחו אותם לגטו אחד וראובן ואמא שלו נשלחו לגטו אחר בעזרת קרון צפוף מאוד, כבר בדרך כתוצאה מהתנאים בקרון חלק מהיהודים מתו. הנאצים סיפרו ליהודים ששולחים אותם לפלשתינה (ישראל) וכך המון יהודים דחפו כדי להיכנס לקרונות, אפילו יש יהודים ששיחדו נאצים כדי שיתנו להם להיכנס לקרונות. הצטרפה ילדה בשם קאיה שהוריה נרצחו על ידי הנאצים על כך שזייפו מסמכים. לאחר שהם עלו על המשלוח הם הבינו שיפרידו בין גברים לנשים והמשפחה החליטה שאמא תלך עם ראובן וקאיה ואבא ילד עם אחיו של ראובן. אמא ראובן וקאיה הגיעו למחנה העבודה לנשים שם בכל יום הם היו בסכנה להישלח למחנות ההשמדה אך הצליחו להינצל, עם הזמן כבר לא היה אוכל ומצבם היה קשה, ראובן כבר היה חלש. באותו זמן הסתבר שהאבא והבן נשלחו למחנה צמוד שנקרא "מחנה לדוגמה" ששם למעשה הם חיו בתנאים טובים וקיבלו אוכל ומים. במשך ימים הבן העביר אוכל דרך הגדר לראובן תוך סיכון חייו וכך הם שרדו עד שהרוסים פלשו למחנה והם שוחררו. לאחר המלחמה הם עברו לשוויץ והאמא ראובן ואחיו התאחדו והאב נמצא רק לאחר תקופה וכעבור זמן מסויים הם עלו לארץ ישראל והקימו בית.

צרו איתנו קשר

שדות המסומנים בכוכבית (*) הינם שדות חובה
תודה!
פנייתכם התקבלה.

ניצור אתכם קשר בהקדם.
קרתה תקלה במהל שליחת הטופס. אנא טענו את העמוד מחדש ונסו שנית.
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com