יעקב מימון

שם האב: איזק (ISAAK) אייזנמן. שם האם: בטי פרנקנטל. מצב משפחתי: נשואה לאלברט רוטשטיין ואם לבן- שמואל רוטשטיין. גורשה ע"י הגסטפו מהעיר קיצינגן שבגרמניה ב-  24.3.1942. כיום חיה נכדתם של פאולה ואלברט- יהודית מנדלמן ,סבתי, בעיר מודיעין.   **פרטי העדה** שם: יהודית מנדלמן תאריך לידה: 10.8.1938 מקום לידה: פלשתינה. שם האב: שמואל רוטשטיין ז"ל שם האם: פלורי להמן רוטשטיין ז"ל יהודית בת יחידה להוריה. מקום מגורים כיום: מודיעין. מצב משפחתי: נשואה, אם לבן וסבתא לשלושה נכדים- ארבל, תבור וכרמל שקד. **החיים לפני המלחמה** סבתא שלי, פאולה, נולדה להוריה איזק ובטי אייזנמן ב- 20.8.1882, בעיירה מינשטוקהיים בעיר קיצינגן, בחבל בוואריה אשר בגרמניה. אינני זוכרת, וגם לא קיבלנו מידע ברור האם סבתי הייתה בת יחידה להוריה. השפה הדבורה בביתם הייתה גרמנית. המשפחה הקפידה מאוד על אורח חיים יהודי כולל תפילות בשישי ובשבת וקיום המצוות היהודיות כהלכתן. חינוך והשכלה היו משמעותיים ביותר עבור הוריה ופאולה המשיכה ללמוד לימודים גבוהים לאחר סיום בית הספר בתחום פקידות והנהלת חשבונות. הוריה היו מבוססים, בעלי ממון ומשאבים. את בעלה, אלברט, הכירה פאולה בעת תפילה בבית הכנסת בעיירה. מידה של פאולה, אשר התפללה בעזרת נשים, נשמטה מטפחת לאזור התפילה של הגברים, אלברט, אשר מצא את המטפחת השיב אותה לפאולה וכך החל להירקם סיפור האהבה עד אשר נישאו. לאלברט, היו 5 אחים ואחות אחת. כמו פאולה הוא גדל בבית יהודי מסורתי ששמר וקיים את מצוות היהדות. אך בניגוד אליה לא השתייך למעמד הגבוה והוריו פרנסו בעמל ובדוחק רב 9 נפשות. לאחר הנישואים המשיכו בני הזוג לקיים אורח חיים יהודי והחלו לבנות עצמם מבחינה כלכלית. אלברט, היה בעל יוזמה גדולה ובעל חוש מסחר מפותח ביותר, פאולה הייתה בעלת השכלה פקידותית והוסמכה כמנהלת חשבונות. יחד, החליטו לפתוח בית מסחר ליין בשם- Hoflieferant weinjrosshandlung kitzingen-AM לאט לאט החל בית המסחר להתרחב ושמו יצא לפניו בכל רחבי בוואריה. פאולה, הייתה אחראית על השיווק וההפצה וכן על הנהלת החשבונות ואלברט, היה אחראי על נסיעות העסקים והחוזים למשלוח היין. מצבם הכלכלי היה טוב מאוד וניתן לומר שבעבודה קשה הצטרף אלברט למעמד הגבוה. למרות זאת חיו בצניעות רבה בבית שכור ולא בבית אשר היה רכושם. הם בחרו להשקיע את כספם ברכישת השכלה לבנם, וברכישת דברי אומנות ויודאיקה וכן לא חסכו בחגיגות יהודיות. ישנם סיפורים שסוכתם הייתה הסוכה היפה והמרשימה ביותר בכל העיר. בשנת 1911 נולד בנם הבכור והיחיד של פאולה ואלברט, אבי- שמואל רוטשטיין. הלידה התרחשה בבית על ידי מיילדת, פאולה ואלברט העסיקו מטפלת אשר טיפלה בשמואל, בזמן שהם עבדו וקידמו את העסק המשפחתי. גני ילדים לא היו קיימים באותה עת. בהיותו בגיל 6 נפתח בעיר קיצינגן בית ספר יהודי. פאולה ואלברט שלחו את בנם ללמוד בבית ספר זה על מנת שיקבל חינוך יהודי (באותה תקופה גם משפחות יהודיות היו שולחות את ילדיהם ללמוד בבתי ספר נוצריים). אבי סיפר לי כי הוריו העניקו לו תמיכה בכל הקשור בלימודים אך גם דרשו ממנו לא מעט. סיפור שחזר וסיפר לי הוא סיפור הדואר. בכל מוצאי שבת, שמואל נדרש להגיע לבית הדואר ולאסוף את המכתבים השבועיים שהגיעו. המכתבים היו חשובים ביותר לבית העסק. בית הדואר היה מרוחק מבית הוריו והוא בכל מוצאי שבת היה הולך לשם בכל מזג אוויר על מנת לבצע את המשימה שהוטלה עליו. החיים לפני מלחמת העולם השנייה היו מורכבים ביותר, אך חיי הקהילה, המשפחתיות והיהדות התנהלו ללא התערבות מצד השלטונות וללא פחד. החל משנת 1932, עת המפלגה הנאצית זכתה במרבית הקולות בבחירות, התחילו בני המשפחה לחוש בשינוי האווירה. שמואל, שהיה כבן 21 בשנה זו, נשלח על ידי הוריו לפלשתינה לבדו. כבר אז חשו פאולה ואלברט כי לדור הצעיר אין עתיד בגרמניה וכך בשל התחזקות האנטישמיות החליטו לשלוח את שמואל למקום בטוח יותר עבורו. להם, היה קשה מאוד לעזוב את המקום המוכר והאהוב עבורם. בנוסף זה היה מקור פרנסתם היחיד והבטחת עתידו של שמואל. פאולה ואלברט הגיעו לפלשתינה לביקור, אך נרתעו מהתנאים הקשים-הם החליטו לחזור לעיר הולדתם שם הייתה פרנסתם. אבי שמואל סיפר לי כי למרות החשש הגדול שלהם מעליית הנאצים לשלטון הוריו סירבו להאמין שאותם אנשים אשר הם נלחמו לצידם על אדמת גרמניה בזמן מלחמת העולם הראשונה ירצחו אותם על אותה אדמה רק בשל היותם יהודים. **תקופת המלחמה** משנת 1932 החיים הפכו מורכבים יותר ויותר, פאולה ואלברט המשיכו בעבודתם ובניהול בית המסחר. במקביל, הם המשיכו לתמוך כלכלית בשמואל אשר הגיע לפלשתינה. בשנת 1938, התרחש פוגרום נובמבר- ליל הבדולח, אשר לא פסח גם על עיירתם של פאולה ואלברט. אנשי ה-SA פשטו על בתי היהודים ועל בית הכנסת בעיר קיצינגן. מהיהודים שדדו דברי ערך ומבית הכנסת לקחו את ספרי התורה, תלשו את הפרוכת והשחיתו ריהוט וציוד. ראש העיר התערב ודאג לסגור את דלתות בית הכנסת. סבי אלברט נעצר ונשלח למחנה הריכוז דכאו, שם בפקודת הנאצים החלו לבנות את פסי הרכבת. לאחר כחצי שנה שוחרר מהמחנה וחזר לביתו, להמשיך בעבודתו. במהלך נסיעת עסקים אותה ערך בשנת 1939 נזרק, ככל הנראה על ידי שונאי יהודים, מהרכבת בה נסע וכך מצא את מותו. הוא נקבר בבית קברות יהודי בעיר קיצינגן. פאולה המשיכה לנהל את העסק המשפחתי במשך זמן קצר אך נאלצה לסגור אותו כשהאנטישמיות התפרצה והמלחמה החלה, חשבונות הבנק וכל ההכנסות הועברו לידי הנאצים. בספטמבר 1941 הוטלה גזרת סימון הטלאי הצהוב על יהודי גרמניה, טלאי אותו נשאה כל משפחת רוטשטיין שהמשיכה להתגורר בעיר. מהידוע לאבי, אחד מילדי משפחת רוטשטיין המורחבת סבל מנכות- שמו היה אריך. פאולה הייתה קשורה מאוד לאריך, טיפלה בו ודאגה לשלומו, לא ניתן היה להפריד ביניהם. ב- 24.3.1942 שולחו 208 יהודים מקיצינגן לאיזביצה (Izbica) שבפולין. פאולה כקשישה ואריך כנכה - גורשו בגירוש הראשון. לא ידוע האם הופרדו או עלו יחד לרכבת. הרישום המדויק של הנאצים אפשר לאבי שמואל לקבל לידיו בשנת 1960 את התעודה הרשומה המעידה על העברתה של אמו פאולה, על ידי הגסטפו, לעיר ווירצבורג בתאריך 24.3.1942 משם הועברה פאולה ברכבת לפולין-מצ"ב תעודה מספר 422973. ככל הידוע לאבי, הועברה פאולה למחנה ההשמדה מיידאנק, שם נרצחה בתאי הגזים.

רחל נולדה בשנת 1931 בעיירה ביצ'קף שבצ'כוסלובקיה. היא נולדה למשפחה בעיירה יהודית דתית, היא הייתה חמישית מבין שמונה ילדים (אמה הייתה בהריון עם הילד התשיעי שנספה עם אמו). הוריה ציפורה ויצחק השתדלו לפרנס ולדאוג למשפחה באופן מיטבי זה בא לידי ביטוי בכך שהם עבדו במגוון מקצועות, האם עבדה בסידור פאות לנשים, האב מכר עורות, ולפני המלחמה הם עבדו בייצור סיד לצביעת בתים. בכסף שחסכו שלחו את ארבעת הילדים הבוגרים אברהם יעקב ויהודה ללמוד נגרות בבודפשט בהונגריה , והבת הרביעית נשלחה ללמוד תפירה. ב1944 כשכבשו הנאצים את העיירה בה הם גרו נאלצה המשפחה (ללא ארבעת האחים שנשלחו לבודפשט וניצלו) לעזוב את בית משפחתם ולעבור למחנה ביניים בבית קברות בו ריכזו את כל היהודים לקראת עלייתם לרכבת לאושוויץ, בבית הקברות הם שהו מספר שבועות בתת תנאים , ואחר כך נשלחו לאושוויץ. בסלקציה הידועה לשמצה שנעשתה בכניסה לאושוויץ רחל ואביה יצחק נשלחו למחנה עבודה ואילו אמה ויתר אחיה ואחיותיה נשלחו לתאי הגזים ונרצחו שם. רחל נשלחה למחנה עבודה ועבדה בו כשנה , לאחר מכן נשלחה לברגן בלזן ולבסוף שוחררה על ידי האנגלים. לאחר המלחמה רחל חזרה לביתה בביצ'קף, רחל עלתה בעלייה של 1948 לא"י ובשנת 1953 נישאה לשולי בעלה ז"ל.

קתלין נולדה בתשיעי באוקטובר 1935 בעיר ברטואויפלוי בהונגריה, היא הייתה חלק ממשפחה עשירה ומכובדת. באותה התקופה אנטישמיות הלכה והתפתחה בהונגריה בגלל האמנציפציה. כבר בשנת 1939 הוטלו על היהודי בהונגריה גזירות רבות, ״ציוו על הורי למסור את החנות. נשארנו לגור בביתנו אך לא כבעלי הבית ונשללו זכויותינו אך חיינו עדיין לא היו בסכנה" יהודים עשירים הצטוו להגיע לכיכר העיר ולמסור את רכושם, מי שהסתיר רכושו הוכה מכות קשות. "רכבת הזהב" המפורסמת העבירה לברלין חלק מהרכוש שנשדד מיהודי הונגריה אך גם לאחר המלחמה כאשר הרכבת נתפסה ע"י הצבא האמריקאי לא הוחזר הרכוש לבעליו החוקיים או ליורשיהם. סבא של קתלין מצד אמה היה אחד היהודים העשירים בהונגריה ולכן הוכה מכות רצח ונזרק לקרון שהוביל לאושוויץ - שם מצא את מותו. ב19 במרץ 1944 כשהייתה בת שבע וחצי נכבשה הונגריה ע"י הגרמנים ולאחר מכן העבירו את קתלין, אחותה ואמה לגטו בהונגריה. קתלין זוכרת יום אחד ממש מוקדם בבוקר(בערך מאי 1945), ביקשו ממנה וממשפחתה לעלות לרכבת ולנסוע לכיוון אושוויץ, היא זוכרת שלא היו תנאים בסיסיים ברכבת, החיילים סירבו לתת ליהודים אפילו מים ואיימו בירי על מי שהתקרב לחלון. היא ומשפחתה היו על הרכבת 5 ימים בתנאים של צפיפות, חוסר אוכל ומים וריח של צואה שתן ובהמות. הרכבת הגיעה לאושוויץ והורידו אנשים מהקרונות, חיים ומתים. היה דוחק נוראי וקריאות של זירוז מצד הגרמנים- "לאוס!, שנל!." הגרמנים הפרידו בינה ובין אמה, אחותה והיא נשארו לבד ודוקטור מנגלה העביר אותן את הסלקציה לבלוק של ילדים, לקחו אותה לדוקטור מנגלה על מנת שיערוך עליה ניסויים, היא זוכרת משם צעקות של בכי וכאב. קתלין לא זוכרת בדיוק מה קרה שם אך היא זוכרת שקיבלה טיפול מסוים ולאחר מכן התמוטטה, כנראה מנגלה חשב שהיא מתה והעביר אותה יחד עם הגופות על מריצה לשריפה וקבורה. היא הייתה לילה שלם מתחת לגופות במריצה וצעקה בקול חלוש "מאמי, מאמי", היא זוכרת במעורפל מישהו שעזר לה, הרים אותה והניח אותה באיזה צריף, לאחר כמה שעות אחותה מצאה אותה שם מדממת. קתלין זוכרת שלאחר כמה חודשים בגטו לקחו אותה ואת אחותה ביחד עם הרבה יהודים למקום ריכוז ליד וינה, אוסטריה שבו עבדו על פי הוראת הגרמנים. משם, לאחר זמן רב של עבודות מפרכות נלקחה לצעדות המוות. שם בזמן הצעדה פגשה את אמה שוב לאחר זמן רב מאוד שלא התראו. בזמן צעדת המוות קתלין שכבר היתה חלשה מאוד אחרי חודשים ארוכים של רעב, לא יכלה ללכת. היא הייתה חלשה ורגליה דיממו. היא ביקשה מאמה שתרים אותה. אך מפני שגם אמה הייתה במצב נורא לאחר שחלתה במחלה קשה (ככל הנראה בטיפוס),היא לא יכלה להרים אותה ובקשה ממנה לזחול על ארבע. העיקר להתקדם ולא להפסיק ללכת כדי שלא יירו בה.  קתלין נאלצה לעשות חלק גדול מהצעדה כאשר היא זוחלת על ארבע בשלג ברגליים חשופות שכותונת דקה לגופה. בסוף הצעדה, מתארת קטלין, שהגיעו למקום עם אוהלים. שם הכניסו אותם למקלחות גז. אך למזלה הגדול מסיבה כלשהיא, הגז לא השתחרר והם נשארו בחיים. הם ישבו במחנה עוד מספר ימים, בתנאים קשים וללא אוכל עד שהאמריקאים שיחררו את המחנה. כאשר הגיעו הכוחות האמריקאים, מישהו הגיע לצריף ואמר שנגמרה המלחמה והם חופשיים. אך תושבי הצריף פחדו לצאת מחשש שירו בהם. לא האמינו שאכן הגיעו לשחרר אותם. לאחר זמן מה קתלין קיבלה אישור מאמה לצאת והיא סיפרה שהתנפלו על המחסנים של האוכל.