ניסים ז'אן

עליזה לנדאו נולדה בשנת 1938 בשם גיזלה דורותה גולדמן, למשפחה חילונית שומרת מסורת. היא גרה בלודז' שבפולין. האב היה סוחר במקצועו, והאם למדה סיעוד והיתה אחות. עם פרוץ המלחמה, בעודה בת שנה, אמה ואחיה נכלאו בגטו לודז'. אמה קיבלה אישור לעבוד מחוץ לגטו. ביציאותיה מהגטו הצליחה להיפגש עם אביה (שברח לפני שלקחו את המשפחה לגטו). הם ברחו ביחד עם הילדים מהגטו בלילה אחד ע"י זריקת הילדים מעבר לחומה מלופפים בשמיכת פוך. המשפחה נדדה מזרחה והסתתרה לאורך הדרך בסיוע איכרים פולניים. המשפחה נאלצה להתחבא בחבילות קש, בשדה, בעליות גג ובבורות, ולעתים התקיימה מאוכל שלקח האב מאבוס של חזירי החווה. מספר פעמים כמעט נתפסה המשפחה. באחת הפעמים נתפסו בני המשפחה על ידי פולנים שביקשו להסגירם, אך הצליחו להתחמק. הם ברחו והגיעו ליער סמוך, שם ניסו להמלט ולשרוד עד פלישתם של הרוסים לפולין. לאחר כמה ימים ללא אוכל, יצאה האם אל מחוץ ליער בחיפוש מזון ולא שבה. עליזה, אביה ואחיה נחלשו מרעב. רישק, אחיה של עליזה, גווע ביער מרעב. אחר כך תפסו אותם חיילים גרמנים. עליזה ואביה הובלו לבור בו רוכזו אנשים נוספים. כל האנשים בבור נורו ובהם אביה של עליזה, אך עליזה שרדה. עם רדת הלילה הצליחה עליזה לצאת מהבור. היא יצאה מהיער והגיעה לכפר סמוך. בכפר טיפלו בה זוג איכרים אוקראינים עד לשחרור האזור בקיץ 1944. אחר כך אמה של עליזה מצאה אותה באותו הכפר.

**תיעוד והנצחה – הסיפור של גולדה** ** ** בלה סיפרה סיפורה של גולדה (שם המשפחה לא ידוע), אחותה של סבתה. גולדה נולדה בשטייטל בסרביה אחר כך עברה עם משפחתה לרומניה, ואחר כך עברו לאזור שהוא ברית המועצות של היום. גולדה הייתה אחת מחמש אחיות ונשואה. היא לא יודעת לספר על ילדותה, מלבד שהיא הייתה בת למשפחה פשוטה בת חמש אחיות. לגולדה הייתה ילדה אחת ויחידה וקראו לה שרה (הם לא הצליחו להביא עוד ילדים). כשהתחילה המלחמה גולדה הייתה כבר אחרי גיל 40. היא מספרת שעברה הרבה סיוטים בתקופה של המלחמה. היא הייתה אישה כפרית פשוטה, עבדה קשה מאד בכל יום, תיחזקה את הבית וגידלה ירקות. היא הייתה אישה טובה, פשוטה מאוד ובעלת חוכמה רבה. אחרי החתונה הם עברו להתגורר בעיר טירספול במולדובה, עיר שנייה בגודלה. עוד לפני המלחמה גרו בבית קרקע עם חצר, עם השכן, קרוב לשוק העירוני. בזמנו החיים ובכלכלה סבבו סביב השוק. אנשים מהכפר שבאו לשוק למכור את הסחורה היו משאירים אצלה את העגלות עם הסחורה שלהם והיא נתנה להם מקום לשבת, לנוח ולשתות. אנשים רבים הכירו אותה ואת טוב ליבה. ההיסטוריה מראה שאהבו אותה ושהייתה אישה טובה והעתיד שלה הראה שהיא הייתה אישה חזקה. החיים עצמם הם שחינכו ולימדו אותה, לא הייתה לה השכלה רשמית. הייתה לה משפחה יהודית גדולה, מסורתית, מרובת ילדים. לפני המלחמה הם היו עובדים מהבוקר עד הערב ולא התעניינו בפוליטיקה. ההפגזות של המלחמה התחילו בארבע בבוקר והם התחילו לברוח. הם חשבו שזה ייגמר במהרה והם יחזרו. כשפרצה המלחמה שרה הייתה בת 15. אף אחד לא ידע ולא הבין מה קורה. לבעלה היה אח שגר באוקראינה קרוב לגבול עם מולדובה. הוא גר באזור כפרי שהיה דומה למעין קיבוץ, סביבו היו היישובים הכי עשירים עם הישגים גדולים, יישובים של יהודים. האח היה המנהל של ה"קיבוץ" העשיר והם חיו אצלו. כשהם הגיעו לכפר הגרמנים נכנסו מהצד השני ומיד אספו את כל התושבים בכיכר המרכזית. היו אנשים שהלשינו והצביעו על אח של בעלה של גולדה. מיד הרימו במה ותלו אותו מול כל התושבים שגם אשתו והילדים היו בקהל, הם עמדו מול כולם. זה היה ביוני 1941, זו הייתה ממש ההתחלה. הגרמנים מיד גידרו את השטח ועשו גטו זמני. את הילדים והנשים שמו יחד, את הגברים שמו בשטח אחר. בעלה של גולדה היה בשטח של הגברים, גולדה ושרה ביחד עם אשתו והילדים של האח שנתלה היו בשטח של הנשים. עדיין לא הקימו מחנה ריכוז עם גדר חשמלית, רק שמו גדר ומסביב חיילים. כל יום הגברים הלכו לעבודה, ובערב הם חזרו מהעבודה לגטו. גולדה הייתה רואה את בעלה כשחזר בערב אבל הם לא יכלו לדבר. שחלפו יולי ואוגוסט התחיל הכפור והיה קר בחוץ. הם ישבו וישנו על הרצפה, ואפילו השערות היו מכוסות כפור. ערב אחד גולדה לא ראתה את בעלה בין הגברים שחזרו מהעבודה. הגיעו שמועות, אולי דרך החיילים, היא לא זוכרת, ואז קיבלה את הבשורה המרה. פקדו על הגברים לחפור בור גדול ושסיימו את העבודה הגיעה משאית עם ברזנט שמכסה אותה. כשהם פתחו את הברזנט הם ראו ילדים חיים, אפילו תינוקות היו ביניהם, כנראה שהגיעו מבית חולים או מבית יתומים, וזרקו את כולם לתוך הבור. נשמעו צעקות ובכי. הם פקדו על היהודים לכסות את הבור. בעלה של גולדה היה בן יותר מ- 50 באותו יום, כנראה שקיבל דום לב או התקף לב ומת באותו המעמד. הגרמנים קברו אותו עם כל הילדים. גולדה קיבלה את הבשורה אחר כך. בינתיים בחלק שלהם בגטו הכול היה תלוי בשגעונות של החיילים הגרמניים. יום אחד הם החליטו שיורים בכל אדם חמישי. שהגיעו אליה והיא היתה חמישית, הגרמני לא ירה בה והיא לא ידעה אם זה היה במקרה או בגלל שהיא הייתה יפה. גולדה הבינה שזה עניין של זמן עד שזה יקרה שוב והיא החליטה לברוח. בגטו את כל העבודה עשו היהודים עצמם, הגרמנים מינו יהודים לעשות את כל העבודות וגם יהודי שישגיח וילשין. הבחור היהודי שמינו לשמור על כולם רצה להתעסק עם שרה, ממש הטריד אותה. גולדה נתנה פייט, אז הוא התרגז והלשין עליה. הגרמנים התנפלו על שרה והרביצו לה. בעטו בה עם המגפיים, וגולדה עמדה וראתה הכול, ולא התערבה כדי להגן עליה. הם ממש התעללו בשרה. כנראה שהיה לה אירוע מוחי, היא הייתה חצי מתה. אחר כך גולדה הבינה שאם היא תתקרב הם יהרגו את שתיהן ולא יהיה להן סיכוי וחשבה שכאשר הם יעזבו אותה היא תטפל בה, וכך היה. כשהגרמנים עזבו אותה, היא הייתה חצי מתה, אבל גולדה הוציאה אותה וטיפלה בה למרות שלא היו לה תרופות, שרה נשארה בחיים, היא זוכרת שהיו לה התקפי זעם והיה פתאום נכנס בה שיגעון. זה היה כבר בחודש נובמבר וגולדה החליטה סופית שאין ברירה וצריכים לעשות מעשה, שהיא ושרה חייבות לברוח. אשתו של האח של בעלה לא הסכימה לברוח. שאלתי למה הם לא ברחו, וגולדה אמרה שגיסתה כבר הייתה שבורה. גולדה הייתה חזקה. כל שאר המשפחה של האח של בעלה נספתה באותו הגטו, הם לא יצאו משם. לילה אחד שלא היה חשמל גולדה ברחה עם בתה שרה. גולדה אמרה שמאז ועד תחילת 1945היא נדדה עם שרה אלפי קילומטרים והן נתקלו מדי פעם בפרטיזנים. הן הלכו בלילות, ובשעות האור התחבאו ביער. גולדה לא ידעה לאן היא הולכת וסיפרה שאם הייתה צומת או שתי דרכים שהיתה צריכה לבחור שמאלה או ימינה, אז כדי לא להתבלבל היא תמיד היתה פונה ימינה. בערבים שגולדה ושרה היו מגיעות לכפר, היא היתה מקישה בדלת של הבית הראשון וביקשה להישאר לישון באסם. היתה משכיבה את שרה לישון והיא לא היתה ישנה רק מקשיבה שאין סכנה. כשהייתה שומעת דלת או קול כלשהו גולדה הייתה לוקחת את שרה ובורחת כדי שלא ילשינו עליהן. סיפור נוסף היה שבאחד הימים הן היו צריכות לחצות איזשהו נהר ונתקלו בדייג. גודה ביקשה ממנו שיעביר אותן בסירה, בדרך הדייג הבין שהן יהודיות והתחיל טלטל את הסירה כדי שתתהפך והן יטבעו. גולדה הצליחה לשכנע אותו שלא יטביע אותן בכך שאמרה לו שלא יהיו לו חיים "אם תעשה את זה לא יהיו לך חיים וזה יישב לך על המצפון, אני יודעת שכך קורה, שלא תישן בלילות". הדייג נבהל וזה הציל אותן. הן נדדו משנת 1942 עד 1945, אכלו מה שהיה ביער ומה שנתנו להן באסם וכך שרדו. גולדה רצתה הביתה, ובסוף, לקראת סוף המלחמה היא הגיעה לטירספול בחזרה. אחרי שהגיעו לטירספול המשפחה הייתה מלוכדת, חגגנו חגים ביחד, שרה הייתה לפעמים מִתחילה לצרוח – הם באים, מי אלו?! עם הגיל זה עבר אבל היא סבלה מהתפרצויות שנים רבות. כשגולדה חזרה לבית שלה הוא היה תפוס בידי השלטון הרומני, לא היו כמעט גרמנים. הרומנים היו אכזריים אבל לא כמו כשהגרמנים היו, במהלך המלחמה כשראו שהגרמנים עומדים להפסיד, היו הרומנים יותר עדינים. גולדה ושרה הלכו לשכן של גולדה, לפני המלחמה גולדה והשכן גדלו ביחד עם המשפחות שלהם והיו מאוד קרובים. היא דפקה בדלת והשכן היה בהלם, השכן הרשה להן להיכנס והם הלכו לישון. זאת הייתה הפעם הראשונה בה גולדה נרדמה ולמחרת הגיעו הרומנים ועצרו אותן כיוון שהשכן הלשין מרוב פחד. הרומנים האשימו את גולדה ושרה בריגול עבור הרוסים, השמועה התפשטה והאנשים אשר הכירו את גולדה אספו חתימות שהם מכירים את גולדה על מנת לפטור אותה מהאשמה בריגול. החתימות עזרו והן ניצלו מעונש תלייה, שרה וגולדה מצאו בית בטירספול, צמוד קרקע. גולדה לא עבדה ושרה עבדה בתור מורה (רכשה השכלה ולמדה הוראה). גולדה השתדלה להמשיך בחייה כמו לפני המלחמה, חיה באורח חיים צנוע של אישה פשוטה שגרה בכפר. הן סיפרו על המלחמה ולא הסתירו. אחרי המלחמה לאחר שכולם חזרו, נפגשו כל חמש האחיות ורוב נשות המשפחה, הגברים לא חזרו כולם. הן המשיכו את חייהן בטירספול אפילו התחתנו שוב. כל אחד סיפר מה עבר עליו בתקופת המלחמה, שגולדה סיפרה את הסיפור שלה היא לא הזילה דמעה אבל כולם בכו. לאחר כמה זמן גולדה הבינה שהיא צריכה לכתוב את הזיכרונות ומה שעברה לכן החליטה לכתוב זאת במחברת בשביל לא לשכוח. שהזדקנה פתחה את המחברת וקראה היא מאוד בכתה, היו לה התקפי בכי וחרדה. החתן שלה ראה אותה וריחם אליה והחליט להשמיד את המחברת על מנת לעזור לה (בדיעבד היום מבינים כמה ההיה חשוב לשמור על המחברת והזיכרונות). לאחר המלחמה יום אחד מישהי נכנסה לחצר בביתה ושואלת אותה אם פה גרות גולדה ושרה. ומה מתברר? שזו הייתה ביתו של השכן שהסגיר אותן, גולדה לא זיהתה אותה למרות שהכירה אותה וחלפו הרבה שנים. היא אמרה שאבא שלה שלח אותה לחפש את גולדה ולבקש ממנה סליחה. שאבא שלה כבר כמעט 20 שנה חולה ומרותק למיטתו, על ערש דווי. והוא כבר מתפלל למות וממש מבקש למות, הוא מרגיש שהוא לא יכול למות בגלל מה שהוא עשה והוא מבקש מגולדה לסלוח לו כדי שיוכל למות. היא אמרה שהוא יחייה עוד הרבה שנים ושיישא את העונש הזה, כשהיא סיפרה את זה למשפחה כולם אמרו לה שהיא הייתה צריכה לסלוח לו, גולדה צעקה שקט! אתם לא אומרים לי מה לעשות!

לאה נולדה בפולין בעיירה קטנה שנקראה מולצ'את שעכשיו זה בלארוס היא סיפרה שהיה קר מאוד שם. לאה גדלה ליד נהר ונהגה לשחות שם והיה יער בקרבת מקום. ללאה היו 9 אחים היא הייתה ה8 היא למדה בחדר וקיבלה חינוך יהודי. שלחו אותה למוסקבה ללמוד הנהלת חשבונות היא יכלה לברוח אבל לא רצתה לעזוב את ההורים בגלל שאבא שלה היה קטוע רגליים. אבא שלה היה סוחר תבואה שמוכר בכל הסביבה והיא עזרה לו בעבודה מכיוון שהם חיו בעוני. לאה ואחיה היו בתנועת השומר הצעיר והייתה מאוד פעילה בתנועה, משפחתה היו ציוניים לאמא שלה הייתה מכולת קטנה. היא ומשפחתה חגגו את החגים היהודיים ביתה היה בית יהודי דתי. הם חיו יחד עם הסבתא וכל החברה היית יהודית מאוד machet. מאכלים- גפילטפיש צימס(תערובת של תפוחי אדמה שיזיפים) בושק קרייפלך, לתקס, קמיש פרוייט. בגיל 17 שלחו אותה למחנה עבודה היא סיפרה שבקושי היה משהו לאכול היה קשה מאוד בתנעים מחפירים ושמה היא שמעה שיש בעיות ורציחות ויום אחד היא פתאום תפסה געגועים וביקשה אישור מיוחד לבקר את ההורים שלה ותפסה עגלה להורים שלה ואמא שלה אמרה לה תברחי מפה כי פה יש שחיטה והיא הוציאה את השעון שמה בפנים חתיכת מצה ואמרה לה שזה ישמור עלייך ולמחרת היא שמעה פצצה ולקחו את הסבתא לבורות. ביום אחד העירו אותה עם -5 מעלות היא הייתה יחפה ולבשה רק בגד דק לקחו אותה לבורות והכביש היה עשוי עפר ונסעו לאט לאט, לכל מי שהיה במשאית היה סכין גילוח והם תכננו לברוח לאה חתכה את הברזנט וברחה ליערות וביערות היא הצטרפה לפרטיזנים ולקומנדו המשמעת הייתה שם מאוד קשה ואם הם לא היו מצליחים את המשימה הם היו מענישים אותם. ובתור יהודייה שלחו אותה כל הזמן קדימה בלי אוכל ובלי כלום. היו רגעים שהיא הייתה מאיימת על אנשים שאם לא יתנו לה אוכל היא הייתה הורגת אותם היה לה נשק 40 קילו והיא היית קלאית מצויינת. היה פעם אחת שהיו לה שבויים ימניים ואמרו לה תעשי להם מה שעשו למשפחה שלך והיא אמרה אני לא הורגת אף אחד. היא הכירה את בעלה אחרי המלחמה הוא היה חבר של אחים שלה הם היו ביחד בעיירה, בעלה היה גם פרטיזן ושבוי מלחמה והרוסים שחררו אותו הוא למד בוילנה שבליטא והוא היה מנהל בית ספר וכל פעם שהמורים היו שולחים מישהו למנהל לעונש הוא היה מלמד את הילדים לשחק שחמט. היתה לה דודה שמנה אשר נתנה לה שמלה והיא התחתנה עם רב. בגלל שהיא כן נלחמה במלחמה הרוסים קיבלו אותה בזרועות פתוחים ונתנו לה בבית ועבודה וניסו לגרש אותו לשירות החשאי הרוסי בתור מלשינה והיא באותה לילה ברחה. דרך צרפת והגיעו בסוף למחנה פליטים באוסטריה והייתה תקופה אשר הם גרו בעיר הולדת של היטלר. היא אהבה מאוד לקרוא באידיש ולימדה באגרנטינה אידיש.