״כל מי שמקשיב לעד הופך לעד״
(אלי ויזל)
ניסים ז'אן
29.2.1928
בן גאזי
,
לוב
כתובת:




קובץ שמע:
העדות
כדי להתחיל מהתחלה, יש לחזור עוד אחורה אל סבו של נסים- הרב ציון ביתאן, בעל הכינוי "הנשר הגדול", מגדולי הרבנים בטריפולי. אותו רב גדול, אימץ ילד שהתייתם בגיל צעיר מאד ושמו יוסף. הוא הכשיר את יוסף לרבנות והשיא לו את בתו הבכורה רחל. יחד הם הקימו משפחה בת אחד עשרה ילדים.הילד התשיעי שנולד להם היה נסים. שלוש שנים לאחר הולדתו, בשנת 1931 ,עברה המשפחה לבנגאזי שהייתה באותם ימים תחת כיבוש איטלקי פשיסטי. בבנגאזי כיהן אביו של נסים, הרב יוסף ג'יעאן, כרב הראשי של הקהילה היהודית. "אנשים פשוט קמו על רגליהם כשראו את אבי", סיפר נסים בעדות ליד ושם שנתן בשנת 2017" .כשהיה נכנס לבית הכנסת כולם קמו. אבל הוא אהב לבקר אנשים בבית שלהם, לעודד אותם, זקנים, חולים והלכתי אתו".ילדותו של נסים עד לפרוץ המלחמה, הייתה מוקדשת בעיקר ללימודים. בוקר עד ערב. יהודי בנגאזי הלכו לשני בתי ספר, בית ספר ממשלתי איטלקי בבוקר ואחר הצהריים בית ספר תלמוד תורה בעברית. "בזמן שילד רגיל יכול היה להיות חופשי לשחק ולהנות, אני לא כל כך יכולתי. אין מושג כזה חופש", אמר נסים בעדותו, "לא הייתה לי ילדות". אבל המשפט הזה טומן בתוכו לא רק את שגרת הלימודים המחייבת, אלא גם את המלחמה שפורצת כאשר הוא בן אחת-עשרה, ומטילה צל כבד על חייו וחיי משפחתו. בשנים שלפני המלחמה, הקהילה היהודית בבנגאזי התנהלה כמיעוט נרדף על ידי האיטלקים ששלטו באזור ומהמקומיים תושבי לוב המוסלמים. "שנאו את היהודים", אמר נסים בעדותו. "בית הספר האיטלקי היה רחוק ממקום מגורי ובדרך לבית הספר כל יהודי היה מקבל את ה'מנה שלו'- מכות בדרך לבית הספר עם מקלות מהילדים האיטלקים. הגענו לבית הספר לפעמים בלי ספרים, בלי תיק, עם פצעים", תיאר נסים. "כשהמורה נכנסה לכיתה, כולם היו צריכים לקום ולהתפלל לישו. אנחנו ממש לא רצינו ,אבל אי אפשר היה לסרב. היינו צריכים לעמוד, להוריד את הכובע ולשמוע את כל התפילה. בתום יום הלימודים, הלכנו התלמידים היהודים אל בית גם בדרך אליו, הינו מקבלים מכות מהמוסלמים". בעקבות חוקים גזעניים שנחקקו ב- 1938 באיטליה, חוקי גזע וגזרות נגד יהודים הגיעו גם ללוב. שלטים מחוץ לחנויות של יהודים כמו בגרמניה הנאצית הוצבו בבנגאזי, 'חנויות של יהודים- קנייה אסורה'. "היו ריחות שמשהו ממשמש ובא", תיאר נסים בעדותו, "היה קשה להשיג פרודוקטים. קמח, לחם".בשנת 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה, נסים אז בן אחת-עשרה. כשנה לאחר פרוץ המלחמה באירופה, בנגאזי הופכת לזירת קרבות בין הבריטיים לכוחות איטלקים-גרמנים, במהלכה, העיר נכבשת מצד לצד הלוך ושוב – משליטה איטלקית-גרמנית לבריטית – כך חמש פעמים. "התקופה הזו לא נמחית מהראש שלי", אמר נסים בעדותו, "בזמן המלחמה, מה שאני לא יכול לשכוח, ולא כל כך יכול להסביר לאחרים- לא היה רגע של שקט. אין רגע של מנוחה. כל הזמן אווירונים חגו למעלה וזרקו פצצות". בין הפצצה להפצצה, ברחה המשפחה לכפרים שבפאתי בנגאזי. אין לימודים, אין בית כנסת- רק מנסים להישאר בחיים בין ההפצצות.באחת מהתקופות בהן האיטלקים שלטו באזור, חיילים חיפשו את אחיו של נסים בטענה ששיתף פעולה עם הבריטים. "קראו לכל המשפחה לחצר", משחזר נסים בעדותו בעיניים דומעות. "כיוונו אל אח שלי את הרובה, ואחותי אמיליה זיכרונה לברכה, רצה ותפסה את הקנה מול החזה שלה, שלא יפגעו באח שלה". לבסוף האיטלקים לא ירו באחיו, אבל זמן לא רב לאחר מכן, כנראה כתוצאה מאותו אירוע מטלטל, אמיליה חלתה ונפטרה. בתקופה הזו עזבו יהודים רבים את בנגאזי לפלשתינה, למצרים ולאיטליה. שני אחיו הגדולים של נסים הצליחו להיחלץ, ובאחת ההזדמנויות גם נסים ואחותו, עלו על משאית מלוב למצרים. אבל בדרך, ראו את אביהם ואימם עומדים בצד הכביש. נסים לא עמד במראה הוריו, נשארים בלעדיו תחת הרעב וההפצצות, הוא ואחותו ירדו מהמשאית ונשארו לסעוד את הוריהם המבוגרים. מטלטל לחשוב, מה היה נחסך מהם לו היו ממשיכים בדרכם על אותה משאית. אביו כבר היה מבוגר ולקה בעיניו וכך מצא את עצמו נסים כילד, דואג לפת לחם למשפחתו. בבנגאזי היה רעב גדול, לא היה אוכל, לא היו חנויות כי הכל היה הרוס מההפצצות. בנוסף, הכסף איבד מערכו כתוצאה מהכיבושים הרבים, וכדי לשרוד, נסים למד לדבר ולהבין גרמנית ואנגלית. הוא היה הספר היהודי של אחר הצהריים,מתחבר לחיילים וכך היה משיג מהם מצרכים. הוא היה מאתר את המחנות שלהם, ממתין להם עד שיסיימו לאכול ואת השאריות מביא הביתה ומהן חייתה המשפחה. "המציאות הכריחה אותי", אמר נסים בעדותו. "אדם רעב, רוצה לאכול. התחברתי לאנגלים, לגרמנים וזה עזר לי מאד". בזכות כשרונו לשפות ויכולתו להתחבר לאנשים, הציל נסים את משפחתו מרעב. אך אותו רעב היה רק הכנה למה שציפה למשפחה ולרבים מיהודי קהילת בנגאזי, כאשר ערב שבת אחת, חיכתה להם משאית מחוץ לבית הכנסת

תמונת ילדות
סיפור
גיהינום ושמו ג'אדו קצת לפני אותו ערב שבת, אחד מיהודי הקהילה סיפק לאיטלקים ולגרמנים רשימת כתובות של יהודי העיר. את העשירים הוא לא הכניס לרשימה וגם משפחת ג'יעאן, שהייתה משפחה מכובדת, נשארה מחוץ לרשימה. אבל אביו, שהיה הרב הראשי לא הסכים שהקהילה תישלח בלי רועה רוחני למחנה הריכוז ג'אדו.בתום התפילה באותו ערב שבת, המתפללים יצאו מבית הכנסת לבושים בבגדים חגיגיים. משאית חיכתה להם בכניסה. "תעלו", ציווה עליהם חייל איטלקי. "אנשים הלכו לרב, אבי ושאלו – לעלות בשבת?' אבל אנחנו יכולנו להגיד לא?", שיחזר נסים בעדותו את הקושי של הקהילה היהודית לעלות למשאית ולנסוע בשבת. בלי לקחת דבר, בלי לדעת לאן, הם נסעו חמישה ימים וחמישה לילות.כשנסיעת הסיוט הסתיימה, הם הוכנסו למחנה והשער נסגר מאחוריהם. אין יוצא. מחנה ג'אדו שכן באמצע המדבר והיה סגור ומגודר. חיילים שמרו מסביב. לפניהם עמדו ביתנים גדולים, עם רצפת בטון וגג מפח. הביתנים היו מחולקים בחבלים למשבצות ועל החבלים שמיכות המפרידות בין משבצת למשבצת- בכל אחת מהן משפחה. במשבצות לא היה כלום, רק רצפת בטון. אחת ליום חולקו ליהודי המחנה לחמניות קשות- כל נפש קיבלה חצי לחמנייה. זו הייתה מכסת המזון ל24 שעות. "מי שיש לו ילדים לא יכול היה לאכול. אתה לא יכול לאכול ולהשאיר ילד רעב", תיאר נסים בדמעות, בעדותו. מאות יהודים מתו בג'אדו מרעב. השאר היו כל כך תשושים, שבשלב מסוים כבר לא נותר כוח אף לקבור את המתים. בזמן שהותו בג'אדו נסים חלה בדלקת ריאות. הוא נשלח לבית חולים, אך בפועל, זה היה מבנה ששלחו אליו יהודים שנטו למות כדי לגסוס בו. "לא רופא, לא אחות, לא כלום. מהפחד שלי לשמוע איך כולם צועקים וצורחים, פתחתי את החלון וברחתי, חזרתי לביתן המשפחה עם המחלה. לא יכולתי לעמוד בזה". נסים ומשפחתו חיו שנה במחנה הריכוז ג'אדו. אביו, הרב ג'יעאן תמך לא רק במשפחתו אלה גם בקהילה כולה וחיזק את רוחה. זיכרון שמשחזר נסים בעדותו, הוא של אביו אוסף את כולם ואומר להם: "רבותי, עם המשאיות האלה שהביאו אותנו- יחזירו אותנו". הוא היה מארגן תפילות, שיעורים לילדים, ואפילו העלה את נסים לתורה "לחגוג" את בר המצווה שלו ב"בית הכנסת" שהקימו במחנה- פינה ובה ספר תורה. 'מורה קטן גדול' הכינוי שדבק בועד שיום אחד, מפקד המחנה אסף את כולם, ובישר להם שהם עומדים להילקח מג'אדו. כולם היו מוכנים ליציאה- משאיות חיכו כדי להוביל את כל יהודי המחנה אל בור ענק, במרחק שלושה קילומטרים מהמחנה, אל מותם. לימים נודע להם, שמפקד המחנה שאל את מוסוליני מה לעשות עם יהודי ג'אדו, ומוסליני ענה לו: "תהרוג את כולם". אבל ממש לפני היציאה אל אותו בור, קיבל מפקד המחנה טלפון המודיע כי האנגלים כבשו את האזור. האיטלקים קיבלו הוראה לעזוב הכל ולברוח חזרה לאיטליה. אבל גם רגע השחרור המיוחל מג'אדו, היה מר מאד. האיטלקים נטשו והבריטים נכנסו אל ג'אדו, פורקים במרכז המחנה משאית מלאה מזון. בקול חנוק תיאר נסים בעדותו את ההתנפלות של יהודי המחנה על האוכל. "אנשים בין הקהל אמרו לאבא שלי 'תגיד להם אסור. זה לא כשר!'. אני עמדתי ליד אבא, אבא לא הגיב. אנשים התנפלו על האוכל ואכלו בבולמוס. היו כאלה שלא קמו". אחרי שתיאר את אותה תמונה מזעזעת, לקח נסים נשימה עמוקה ואמר, "כל התמונות האלה זה לא רק תמונות, זה גם רגשות. פצע פתוח שלא נרפא"
מהחיים שאחרי
בשנת 1943 חזרו יהודי בנגאזי הביתה, אלא שלא חיכה להם שם בית. רק חורבות, כתוצאה מן ההפצצות על העיר. משפחות רבות חזרו חסרות כתוצאה מהרעב שהוביל לתמותה רבה. הם שיקמו לאט לאט את הבתים, החנויות, המבנים- ומבין ההריסות החלו לבנות בחזרה את חייהם. נסים הלך לבית ספר יהודי של הבריגדה היהודית ושם, בשיעור אנגלית אחד, קרה לו דבר שהשפיע עמוקות על מסלול חייו. זה קרה קצת לפני שהמורה לאנגלית נכנס לשיעור ונסים, אז בן 15 ,כתב בהלצה על הלוח: If you speak slowly, I might understand you" כשהמורה נכנס לכיתה הוא הביט על הלוח ושאל בתדהמה 'מי כתב את זה!?', נסים פחד להודות, אבל המורה התעקש והוא לבסוף נכנע והודה. לקחו אותו למנהל ומשם הכניסו אותו לכיתה אחרת- סמינר למורים. המורה כל כך התרשם מהאנגלית של נסים, שכתב משפט על הלוח בעוד שאר הילדים בכיתה בקושי ידעו לומר מילה או לכתוב אות, שהוא החליט שנסים מהיום לא תלמיד יותר, אלא מורה. אז דבק בו הכינוי שתפס עד יומו האחרון "מורה קטן בכיסא גדול". נסים למד אנגלית לבד ובמהלך חייו דיבר שבע שפות. אותו כישרון לשפות, שבימי המלחמה הציל את משפחתו מרעב, הפך אותו למורה ואיש חינוך. במאי 1948 הוקמה מדינת ישראל ובנסים גברה הכמיהה לעלות ארצה. "בכל נייר שהגיע מארץ ישראל הייתה קדושה", אמר נסים בעדותו, "זה לא היה רק החלום, זה היה הרבה מעבר. השאיפה הגדולה ביותר להיחלץ מהגולה הזו עם כל מה שעברתי- המלחמות, הרעב, המחנה ריכוז, ולהגיע לארץ ישראל". הוא פנה לאביו בבקשה לעלות וזה נעתר לבקשתו, בתנאי אחד- שייקח עמו את אחותו. ארבעה חודשים לאחר מכן, בספטמבר 1948 ,כשהוא בן 19 ,עלה נסים לישראל דרך איטליה יחד עם אחותו. הוא הגיע בעיצומה של מלחמת השחרור ומהאונייה הועבר ישירות למחנה צבאי של הפלמ"ח שם לימד חיילים עברית. ישראל אז קיבצה אליה יהודים מכל העולם שכמעט ולא דיברו עברית ואילו נסים דיבר עברית רהוטה. כשהשתחרר מהפלמ"ח, נשלח נסים להיות מורה בעין שמר ומשם הועבר ללמד באשקלון. בגיל 27 נישא לניצה – גם היא ברחה מהשואה שהייתה בלוב כשהייתה ילדה קטנה. הם נפגשו בשידוך ונישאו, נישואים שנמשכו 66 שנה. יחד הקימו משפחה בת ארבעה ילדים: יוסי, רחל, מאיר ועודד.את סיפור חייו הקשה שמרנסים מפני ילדיו במשך הרבה שנים. "כשהילדים היו קטנים אני לא הרשתי לו לספר להם, הם היו ילדים ולא רציתי שיוותרו להם צלקות", אומרת ניצה ז'אן, אלמנתו. "אמרתי לו- אדוני, סבלנו מספיק, עכשיו אנחנו בונים". רק כאשר בגרו ילדיו, הסיפורים החלו לצאת לאט לאט. "הם היו עסוקים בהסתגלות ובבנייה של המשפחה", מוסיפה ביתו רחל, "מרגע שהחיים התייצבו ואנחנו גדלנו, אבא החל לספר את קורותיו". נסים נשאר איש חינוך כל חייו. בהתחלה כמורה, לאחר מכן הקים את מחלקת החינוך בעיריית אשקלון,ובהמשך היה מנהל בית-ספר. "הוא היה מורה במהות שלו", מספרת רחל, "היה לו חיבור מיוחד עם כל פעוט, כל ילד. הוא דיבר את השפה שלהם". אותו איש ללא ילדות, בחר כל חייו להיות במחיצת ילדים, כמו הקדיש את חייו לחוויית הילדות שלא הייתה לו. "הילדים מאד אהבו אותו", מוסיפה ניצה, "אבל המורים פחות", היא צוחקת, "כי הוא היה מאד קפדן. לאורך כל חייו נסים היה מחובר לאמונה. הוא אף סייע להקמת שני בתי כנסת באשקלון – הראשון בשכונת חיסכון, השני בשכונת אשכולי פז. בגיל 60 ,לאחר התקף לב, החל נסים להתחזק באמונתו, גידל זקן, התחיל ללמוד זוהר וגמרא וזכה לכינוי חכם-נסים על ידי באי בית הכנסת. "הוא היה קם כל בוקר 00:3 ללמוד וללמד קבלה בבית הכנסת", מתארת רחל, "הוא הפך להיות בר סמכא. אנשים במצוקה היו מבקשים ממנו להתפלל בעבורם ומתייעצים אתו - שידוכים, בריאות, עסקים ועוד", מתארת רחל ומוסיפה,"בברכת כהנים הצטופפו מתפללי בית הכנסת תחת הטלית שלו על מנת לקבל ברכה". נסים היה דמות אהובה ומכובדת בקרב הקהילה, ביום הולדתו ה-90 , קיבל במתנה מבאי בית הכנסת טלית גדולה ומעוטרת לברכת כהנים. ביום שני, העשרה במאי 2021 ,נסים ז‘אן החזיר את נשמתו לבורא כשהוא בן תשעים ושלוש. כשלידו רעייתו ניצה ובנו עודד. הלוויה התקיימה בירושלים, בהר המנוחות. זה היה ביום ירושלים, שהיה גם יום פרוץ מבצע 'שומר החומות'. "לאחר טקס האשכבה וההספדים בהר המנוחות, יוצאים מאולם ההספדים לכיוון החלקה ופתאום נשמע רעש שאני לא מזהה אותו. עד שהבת שלי צועקת לי 'אמא אזעקה!' אני לא מבינה שמה שאני שומעת זו אזעקה", נזכרת רחל, "כולם משתטחים על הרצפה, נצמדים לקירות. אנחנו שומעים את הנפילות. אני מרימה את הראש לשמיים ומשוכנעת שאני חווה את קבלת הפנים השמחה לאבא שלי בשמיים", מספרת רחל, "את הלוויה הזו אף אחד לא ישכח". בסוף עדותו ליד ושם, תשוש מהזיכרון הכואב מתמונות חייו, סיכם נסים בדמעות, "אני רוצה שידעו מה עברתי. אני רוצה שהילדים ידעו מה היה, בתקווה שזה יחזק את זיקתם לארץ ישראל". מצורף קישור לעדות ניסית ז'אן ביד ושם: https://www.youtube.com/watch?v=sVB0wxGSm4g קובץ עדות מקוצרת: - https://www.youtube.com/watch?v=LXLo58v1rjs

זן נסים ורעייתו ניצה במסיבת יום ההולדת 93 פברואר 2
ציר הזמן האישי של
ניסים ז'אן
2/1/1928
תאריך לא ידוע
לידה
31/12/1937
תאריך לא ידוע
חקיקת חוקי הגזע באיטליה ובלוב
31/12/1938
תאריך לא ידוע
הגעה למחנה ריכוז ג'אדו
31/12/1942
תאריך לא ידוע
שחרור ממחנה הריכוז וחזרה לבנגאזי
8/1/1948
תאריך לא ידוע
עלייה ארצה
31/12/1954
תאריך לא ידוע
חתונה עם ניצה
4/10/2021
תאריך לא ידוע
ניסים ז'אן נפטר בגיל 93
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תיעדו:
- גיא עמר, יא7
- תומר לוי, יא7
- גיא גור לביא, יא7
מחזור
כט
עדויות נוספות מ
לוב
:


יעקב מימון
לוב
26.8.1937
סיפורו של העד במהלך המלחמה: בסוף שנת 1942 האיטלקים ששלטו בלוב באותה עת, כרתו ברית עם הגרמנים שנתנו להם הוראות להתחלת ריכוז וחיסול היהודים שבלוב. יעקב גדל בעיר טריפולי שבלוב עם משפחתו וכאשר החלו הסנקציות על היהודים, אביו וכל הגברים מעל גיל 18 נלקחו למחנה העבודה "סידי עזאז" בו עבדו בעבודות כפיה וחיו בתנאים קשים מאוד. בעקבות לקיחת הגברים למחנה העבודה החלו שמועות שעוד מעט ייקחו גם את כל הנשים והילדים להשמדה המונית. לכן החליט אמו ודודתו של יעקב שהיה אז בן 5, לקחת את כל המשפחה להתחבא אצל ידיד ערבי שחי בכפר ערבי סמוך לטריפולי. שם התחבאו ברפת שהיתה לערבי והוא פינה וניקה אותה בשבילם ושם חיו עד שהאנגלים שחררו את לוב. יעקב מספר שאמו תפרה להם בגדי של ילדים ערבים כדי שיוכלו לצאת לפעמים מהרפת להסתובב בפרדסים. כילדים החיים בכפר היו יחסית חסרי פחד בעיקר מעצם העובדה שלא הבינו את מה שמתרחש סביבם, אפילו אחותו של יעקב, שושנה נולדה בכפר הערבי. חצי שנה לאחר שנלקח אביו של יעקב, הוא ברח ממחנה העבודה ומצא את משפחתו בכפר הערבי והצטרף להם למחבוא.


רחל קראוס
לוב
31.12.1935
רחל קראוס נולדה בשנת 1936 בטריפולי שבלוב, בשם אינס ממוס. אביה היה פחח ואמה גידלה אותה ואת אחיה, לרחל היו עוד ארבעה אחים, והיא הייתה השנייה מביניהם. משפחתה של רחל הייתה מסורתית וסבא שלה היה רב חשוב. בשנת 1938 החלה שואת יהודי לוב עם פרסום חוקי הגזע, ובאותה תקופה נכבשה לוב על ידי צבא איטליה הפשיסטי. כשהחלה המלחמה, אמה של רחל הייתה בהריון מתחיל. משפחתה של רחל סבלה מאיסורים ורדיפות קשות כמו שאר היהודים במקום. לאחר מכן עזבה המשפחה את טריפולי ועברה לתוניס, שם הוסתרה על ידי מוסלמי שסייע להם. בביתו, אמה של רחל ילדה את אחותה הקטנה. לאחר זמן מה, חזרה המשפחה לביתם בטריפולי והמשיכו לחיות בפחד שהפך לשגרה, בשלב מסוים נשלחה המשפחה למחנה ג'אדו בטריפולי שם רוכזו היהודים שבאזור. במחנה הם חיו בביתנים ללא מחיצות, ובכל אחד מהם חיו כ-350 נפשות בצפיפות נוראית, היהודים במחנה סבלו מתנאים קשים והרעב היה כבד. באחד הימים בינואר 1943 ריכזו את כל היהודים במחנה מול מכונות ירייה, התחושה הייתה שכל רגע עומדת להתקבל שיחת טלפון שתפקוד על הירי ביהודי המחנה, שיחת הטלפון לא התקבלה והיהודים במחנה ניצלו ממוות. המחנה נכבש בינואר 1943. לאחר שחרור המחנה, לוב נכבשה על ידי הצבא הבריטי, ובשנת 1947 עם תחילת מלחמת העצמאות בארץ ישראל היחסים של היהודים בלוב עם הערבים היו קשים, והיהודים סבלו מאנטישמיות ומיחס מחפיר. רחל מספרת שבשבילה זו הייתה תקופה יותר קשה מהמלחמה עצמה. במהלך תקופה זו ערבים סיירו ברחבי העיר ואת היהודים שתפסו- רצחו. סבא רבא של רחל נרצח בעודו מתפלל משום שלא הסכים להפסיק את תפילתו. בזמן זה רחל ומשפחתה התחבאו בבית הכנסת בתוך ספר תורה. לאחר נסיונה הכושל לעלות לארץ באוניית המעפילים אקסודוס, ושהותה במחנה המעצר בגרמניה, עלתה רחל לארץ ישראל עם אחיה הקטנים, התחתנה והקימה משפחה גדולה. רחל למדה טבחות והייתה בעלת מסעדה. כיום מתגוררת בשוהם בביתה עם בנה ונכדה.


שמואל גואטה
לוב
14.4.1934
רבים לא בקיאים בשואת יהודי צפון אפריקה בכלל ולוב בפרט בזמן מלחמת העולם השנייה. כבר ב1938 לאחר חקיקת חוקי הגזע באיטליה ששלטה בלוב, החלה הפגיעה ביהודי לוב. כתוצאה מכך היו התנכלויות רבות מצד החברה כנגד היהודים. מאוחר יותר לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, הצטרפה איטליה לצד מדינות הציר ולכן, מצבם של היהודים הוחמר והחלו הפצצות של בעלות הברית בלוב (קולוניה איטלקית). במהלך המלחמה יהודים רבים נשלחו לעבודות כפייה, ואט אט האיטלקים החלו לרכז את יהודי לוב במחנה הריכוז "ג'אדו" וחלקם אף נשלחו למחנות ההשמדה באירופה. ב1943 השתלטו בעלות הברית על לוב ובכך מנעו את המשך ההעברה למחנה הריכוז, אך התנכלות התושבים המקומיים ליהודים לא הפסיקה. שמואל נולד ב- 15.4.1934 וגדל בטריפולי וכילד חווה את שואת יהודי לוב בתקופת מלחמת העולם השנייה. שמואל נולד למשפחה אמידה והיה האמצעי מבין חמישה ילדים, ארבעה בנים ובת אחת קטנה. גדל בבית גדול בעל שתי קומות, ובביתו דיברו בערבית, איטלקית ומעט עברית
עדויות נוספות
:

ראיה (רחל) ויצחק (גרישה) פקהיוז
פולין
31.12.1929
אמא שלי ,זכרונה לברכה, נפטרה ב2006.
לפני שהיא נפטרה היא סיפרה לי כמה קטעים שכתבתי אותם, אחרת לא הייתי זוכרת.
אמא שלי היא ניצולת שואה. היא היתה ביערות במשך 5 שנים.
היא נלחמה בתור פרטיזנית, כמו אבא שלי, שניהם היו פרטיזנים.
הכפר של אמא שלי היה נתון בידי גרמנים. הם דרשו יבול מהתושבים שהיו חקלאים. אסור היה על התושבים להחזיק בביתם מצרכים כמו דבש או חמאה או ירקות כי הם היו צריכים להביא הכל לגרמנים כדי להאכיל את הצבא. כמו כן, מכל בית חייבו בן משפחה אחד לצאת לעבוד במפעלים של הגרמנים. הרבה יהודים קרובי משפחה של התושבים מאוסובה (הכפר שבו גדלו ראיה ויצחק פקהויז) הגיעו מכל מיני ערים שבהם הם נרדפו.
הם הגיעו לאוסובה בתקווה ששם לא יעונה להם כל רע. הם ידעו שהגרמנים נתנו להם להישאר בבתים בגלל שהם נתנו לגרמנים מצרכים.
השמועות החלו להגיע במשך הזמן. הם קיבלו מכתבים מקרובים בערים אחרות עם מסרים מוצפנים.
כמו לדוגמא: "אנחנו יושבים במקלטים ואוכלים בשר אווזים." הכוונה היתה: "שוחטים אותנו כמו אווזים." לא כולם הבינו את הידיעה.
האוקראינים היו גרועים יותר. הם הרגו ביהודים, הלשינו, מסרו אותם לגרמנים. כשנפוצה הידיעה שהאוקראינים אוספים את היהודים בעיירות הסמוכות החלו גם תושבי אוסובה להימלט.
סבתא שלי אמרה לאמא שלי (ראיה) שהיא תחכה לה ליד איזה בית בקצה העיירה ומשם הן ימלטו לעירה סמוכה, לבית של גוי שהיה בעסקי מסחר עם סבתא שלי.
כעבור כמה דקות אמא שלי הגיעה למקום המפגש אבל היא לא מצאה את אמא שלה. התברר שהגרמנים לכדו אותה מתחבאת בשדה השעועית. הם היכו אותה והתעללו בה ולקחו אותה.
אמא שלי התחילה את המילוט מאוסובה אל היער בכוחות עצמה. היער היה יער גדול וסבוך, לא היה איפה לישון ומה לאכול. היא ברחה לאיזה כפר על מנת לפגוש את אבא שלי (יצחק) שהיה פרטיזן.
הם סיכמו שאם היא תצטרך לעזוב את אוסובה הם יפגשו באיזה כפר. כשאמא שלי הגיעה לכפר היא לא מצאה אותו. הגוי שיכן אותה בתוך ערמת קש לייד דיר החזירים בתקווה שהיא תפגוש את אבא שלי.
**המפגש**
כעבור שני לילות היא מצאה אותו ואז הם הלכו להצטרף לפרטיזנים. כשקבוצת הפרטיזנים היהודים גדלה הם החלו להצטרף לפרטיזנים הרוסיים קולפק קובסק. אבא שלי לחם בשטחים ואמא שלי שמשה כטבחית, שומרת ומובילה פרדות עם נפט או אספקה אחרת. אם מישהו היה חולה במלריה או במחלות קשות אחרות היא גם היתה האחות המטפלת. למה? כי היא היתה יהודיה ולא היה איכפת להם שתידבק. למזלה היא לא נדבקה.
לא תמיד הצליחו הפרטיזנים לזהות שיש ביניהם גם יהודים.
אבא שלי היה מגיע לכפרים, תופס את ראשי המועצות ומאלץ אותם לתת אספקה לפרטיזנים, כמובן שגם לחם איתם. באחת הקרבות הוא נפצע קשה והועבר לטיפול באחד מבתי החולים במוסקווה. אמא שלי לא ידעה פרטים עליו. אם הוא חי, מת או פצוע. היא נשארה עדיין בפרטיזנים ולחמה תחת אש. היו יריות, פצצות ולפעמים הסכנה היתה על ידה. אך היא המשיכה תמיד להילחם.
באחת הפעמים העגלה עם חביות הנפט והפרדות שהיא הובילה, התהפכו לתוך התעלה ואמא שלי נפצעה. היא לא יכלה לזוז. היתה כאילו משותקת. היא קיבלה מכה בחוליות הצוואר העליונות והרופאה המליצה להעביר אותה למוסקווה לבית חולים.
קצין בכיר שאל אותה אם היא יהודיה וכשענתה כן הוא אמר לה שתנוח שם וזה יעבור לה. את לא צריכה להגיע לבית חולים. מאחר שבמקום היתה גם רופאה יהודיה היא היתה לטובת אמא שלי והיא המליצה להעביר אותה לבית חולים. באותו היום שסידרו לה את הטיסה היא פגשה פרטיזן שסיפר לה שאבא שלי חי והוא בבית חולים. במשך ארבעה ימים הובילו אותה בעגלה לאזור המנחת של המטוס. שדות תעופה לא היו אז. המטוסים היו נוחתים בכל מיני שדות, היו מדליקים להם אורות וככה הם ידעו לאן לנחות. המטוס אסף אותה למוסקווה שם שהתה לכמה שבועות וכשהבריאה היא החליטה לחפש את אבא שלי.
בתקופה ההיא היו קולחוזים ברוסיה – משק ששייך למדינה וחייבים לעבוד עבור המדינה, אחרת לא מקבלים כרטיסים למזון. הכריחו את אמא שלי לנסוע אל אחת ממדינות הסטן. אמרו לה שאם היא לא תסע היא לא תקבל אוכל. היא נסעה ברכבת 10 ימים עד שהיא הגיע. שיכנו אותה עם עוד משפחה עם 10 ילדים. מיטות לא היו. הם ישנו על קש והתכסו עם עורות של חיות. היא סבלה שם מאוד ממחסור.
זה היה מקום מאוד עני והתושבים שם לא היו כל כך אדיבים ליהודים.
היא החליטה לברוח משם וכעבור כמה חודשים היא הסתלקה למוסקווה וחזרה לחפש את אבא שלי.
היא הגיעה לבית החולים ולא קיבלה היתר כניסה אבל אחרי שהיא הוכיחה שהיא פרטיזנית הם נתנו לה להיכנס. היו הרבה פצועים וכולם היו חבושים אז היה לה קשה לחפש את אבא שלי, אבל היא מצאה אותו. הוא סבל נורא מכאבים, הגוף שרף לו, וכנראה שאיזה עצב נפגע. בכל פעם בחורף הזה הוא היה מוריד את הבגדים ורץ לשכב בשלג כדי לקרר את הגוף שלו. אמא שלי הרגיע אותו ואמרה לו שעם הזמן הכאב יעבור והוא באמת נרפא לאט לאט. הוא לא רצה לחיות מרוב סבל.
אמא שלי קבלה פינת חדר קטנה בבית החולים בגודל של מטבח קטן ושם היא יכלה להישאר לישון. לא היה לה מקום אחר להיות בו.
אמא שלי גרה בעיירה קטנה בשם אוסובה. זאת היתה עיירה יהודית טיפוסית, כמו בסרטים של טוביה החולב. העיירה היתה בנויה מבתי עץ ובחורף הקירות כוסו בכפור. לא היו אמצעים לחימום כמו שאנחנו מכירים. היהודים שחיו שם עסקו בעיקר בחקלאות או מסחר (סנדלרות, חייתות...).
אחרי המלחמה הכפר הזה נמחק. אבא שלי והחברים הפרטיזנים שלו באו לכפר באישון לילה ושרפו את הכפר על יושביהם. אחרי שהיהודים ברחו מהכפר באו להתיישב שם אוקראינים. הם נכנסו לכפר, בזזו את מה שהיה שם והשתלטו על הרכוש היהודי. יהודים לא נשארו שם. לא בזמן המלחמה ולא אחריה. אז אבא שלי וחבריו שרפו את הכפר.
כל הקהילות היהודיות היו שם בברוך גדול. כולם או ברחו או נלכדו בידי הגרמנים או נשלחו לאוושויץ או למות בבורות הירי.
אני יודעת שסבתא שלי נשלחה למיידעינק שם היא נרצחה.
היא יצאה עם השיירה ברגל מאוסובה למיידעניק ושם היא נרצחה.
היא היתה אישה דיי עמידה.
כשהגרמנים התקרבו לכפר שלהם היא לקחה את כל התכשיטים ודברי הכסף היקרים והמנורות ונתנה אותם לאיזה גוי שהיה איתה בעסקי מסחר. היא אמרה לו שישמור לה עליהם והיא תחזור לקחת אותם אחרי המלחמה. כשאמא שלי חזרה לקחת אותם הוא אמר לה שהוא מכר הכל ורק כף אחת נשארה. הכף הזו היא אצלי. יש עליה חריטה של השם של סבתא שלי, EP, אסתר פקהויז. ובכל פעם שאני הולכת לשווקים אני מסתכלת על הכפות לראות אם יש חריטה EP.
**הסיפור של אבא שלי - יצחק (גרישה) פקהיוז**
אני אספר גם על אבא שלי קצת. אבא שלי עבד במחנה כפייה.
כמו שאמרתי, כל משפחה היתה צריכה להוציא בן לעבודת כפייה.
הוא עבד שם עם החברים שלו וברגע שנודע להם שיש הרג ושכנראה יהרגו אותם, הוא והחברים שלו החליטו שברגע שיוציאו אותם מהמחנה עבודה לכיוון ההצעדה הם ימלטו.
אבא שלי גדל ליד היער אז הוא אמר לחברים שלו מעבודת הכפייה שברגע שהוא יתן להם שריקה מי שרוצה שימלט איתו ושירוצו בזיגזג כדי שהכדורים לא יפגעו בהם. וכשהם הגיעו למעבה היער הוא נתן שריקה וכולם נמלטו בזיגזג. הם הגיעו לאיזו פינה אחרת ביער והם תלשו את העצים הרכים מהשורש, נכנסו לגומות שנוצרו שם ושמו את העצים עליהם חזרה. ככה הם התחבאו והגרמנים לא תפסו אותם.
**הוא הציל איתו עוד 10 אנשים. **
בצעדה ההיא אבא שלי פגש את סבתא שלי (אמא של ראיה). היה לה צעיף יפה ו10 דולר, שאז נחשב להון תועפות, היא נתנה לו אותם ואמרה לו שהוא יצטרך את זה יותר ממנה. זה היה המפגש האחרון ביניהם.
ההורים שלי נפגשו ביער הסבוך. אבא שלי נתן לאמא שלי כמה נקודות ודרכי בריחה. היא הצטרפה אל שתי בנות דודות שלו שהכירו משפחה של גוים והן הציעו לה להתחבא איתן אצל הגוים. אמא שלי לא רצתה. היא המשיכה הלאה ושתי הבנות דודות נכנסו לבית ורצחו אותן שם.
אמא שלי המשיכה לכפר אחר שהיא הכירה בו משפחה מעסקי מסחר של אמא שלה. היא ביקשה מהם מחסה והם נתנו לה להיכנס ולישון באחד החדרים. בבוקר היא שמעה דפיקה בדלת והתייצבו שם שוטר אוקראיני וקצין גרמני.
המשפחה הלשינה עליה.
השוטר והקצין רצו לקחת אותה והיא אמרה להם שיש לה מעיל יפה ומגפיים שחבל שהיא תשאיר שם וביקשה ללכת להביא. כשהשוטר והקצין שמעו שיש מעיל ומגפיים שבהם הם עלולים לזכות הם נתנו לה ללכת להביא. אז היא נכנסה לחדר "להביא אותם", פתחה חלון, קפצה ממנו וברחה ליער.
ככה היא נמלטה מהמוות שלה.
היא היתה אישה חזקה ואמיצה. בערך בת 20.
אני שאלתי אותה פעם איך היא התמודדה עם מחזור ביער ואיך היא התרחצה והיא ענתה לי שהם לא התרחצו. לא היה מה לאכול ולשתות ולבנות הפסיק המחזור.

אפרים
הולנד
31.12.1938
הוא ומשפחתו היו בסכנה ממשית לחייהם ונשלחו למחנה ריכוז ומשם התפזרה המשפחה, נשלחו למחנות עבודה. הקשר עם אחיו אבד אך כשעלה לארץ פגש אותו שוב במפגש מרגש סוחט דמעות. אביו נהרג בשלב זה של המלחמה, אך אפרים ניצל. לאפרים התגלתה מחלה קשה במהלך תחילת – אמצע המלחמה וזה למעשה הציל אותו, בכך שנשלח לבית חולים לטיפול ושהה שם עד לסוף המלחמה.

ישראל דרובלס
פולין
31.12.1932
וורשה פולין
וורשה פולין
נולד ב 1933 בורשה שבפולין.
אמו נפטרה כשהיה בן שנתיים, היו לו שתי אחיות ואח. אביו היה סוחר. כשהמלחמה התחילה, המשפחה חולקה וישראל שהה אצל סבא שלו מצד אמא. כמה זמן לאחר מכן אביו התחתן בשנית, ורצה לאחד את המשפחה מחדש, כלומר שיחזרו כולם לגור יחד.
בשנת 1941 הגרמנים פרצו לביתם ושדדו את כל רכושם, הם גורשו לעיירה אחרת ושם גרו בצריף קטן, מעין גטו. הם הצטופפו בחדר מאוד מאוד קטן, במיטה אחת ישנו הוא, אביו ואמו החורגת, וקצבת המזון הייתה חצי כיכר לחם לשבוע.
סבא של ישראל היה סנדלר. הוא תיקן נעליים לאנשי הגטו, ובזכות הכסף שהרוויח הם יכלו לקנות תפוחי אדמה, וכאשר תפוחי האדמה נגמרו, אמו הייתה מבשלת גם את הקליפות והם היו אוכלים אותן מרוב הרעב. דרך נוספת להשיג אוכל הייתה, מדי פעם אחיו היו יצאים מן הגטו עם שקים גדולים (מיוטה) מורשה לוישקוף, לכפרים ויערות, אזורים אלו נקראו "נקיים מיהודים". הם היו מקבצים נדבות ולא חוזרים עד שהשקים היו מלאים. לאחר תקופה, סבא שלו מת מרעב בגטו.
בשנת 1942 אביו יצא מהגטו כדי להביא אוכל, ובדרך הוא נתפס בידי חייל גרמני. החייל קשר את רגליו וידיו והשכיב אותו בחוץ על השלג. באותו הזמן אמו החורגת שלחה אותו (ישראל) לראות מדוע אביו מתעכב, וישראל ראה את כל המקרה. הוא ראה את אביו שוכב על השלג אך הוא לא רצה שיסתכל ולכן שלח את ישראל בחזרה לצריף בתירוץ "להביא לו סיגריות" מכיוון שידע שאם ישראל ילך לגטו הוא לא יחזור ולא יצטרך לראות מה שהגרמנים עושים לו. ישראל סירב לעשות זאת ומצא מקום מסתור באיזור. הוא ראה כיצד הגרמנים התעללו באביו, הם קשרו אותו לאופניים במקום העגלונים וגרמו לו לסחוב אותם ברגליים יחפות עד שהתמוטט. ישראל כבר התקשה לעקוב אחריהם ונאלץ לחזור לגטו. כל דלת שנפתחה בחדר שלהם, ציפו לשובו, אך זה לא קרה. לבסוף, הם שמעו שהחייל הגרמני לקח את אביו ליער הקרוב וירה בו.
יום אחד, עלו שלושת האחים על הרכבת במטרה לאסוף אוכל. הם הגיעו לאחד הכפרים הקרובים וביקשו מקום לינה מראש הכפר, אך לא חשפו את זהותם. הם נשלחו לאישה מבוגרת שהכניסה אותם לביתה. אחותו הגדולה של ישראל החליטה לחשוף בפניה את כל הסיפור שלהם. האישה דאגה לשני האחים הגדולים לעבודה קרובה לביתה ואימצה את ישראל (לקחה אותו לכנסייה, הלבישה אותו כנוצרי) ובכך שמרה עליהם ועזרה להם. הכל תחת זהות בדויה של נוצרים. כעבור חודש הם נאלצו לעזוב, מחשש שהגרמנים יתפסו אותה.
שלוש וחצי שנים ישראל, אחיו מטי ואחותו אסתר נדדו ממקום למקום, הלכו אלפי קילומטרים. לא עזבו אחד את השני לרגע, מאוחדים מתמיד. הם הגיעו לכפר גרמני, שבו התפשטה אז מחלת הטיפוס שבה ישראל נדבק. לקחו אותו לבית החולים אך לא היה מקום לטפל בו, אמרו לו שאם מחר לא ימצאו בית חולים אחר שיטפל בו, יצטרכו לחסל אותו ואת שאר האחים. באותו הלילה הרוסים תקפו את הכפר הגרמני ושלושת האחים נקלעו החזית הקרב. בבוקר שאחרי הם ברחו מהכפר ובמהלך הבריחה, מצאו את עצמם בחזית ההתקפה, בין הכוחות הגרמנים לכוחות הרוסים, בעיצומו של קרב יריות. לאחר שעות שהתחבאו בשלג, הם הצליחו לברוח ליד הכביש ושם מצאו מקום לישון בו במחנה הרוסי. אחד החיילים עזר להם למצוא הסעה משם, הם הגיעו לביאליסטוק. שם הם חשפו את זהותם היהודית והתאחדו עם עוד משפחה יהודית שעזרה להם ושלחה אותם ללובלין, לבית יתומים. הסתיימה המלחמה. ישראל זוכר את עצמו זורק חפצים על חיילים גרמנים שבויים, מבית היתומים.
הם עברו דרך ארוכה כדי להגיע לצכוסלובקיה, משם לאוסטריה, הם נתפסו על ידי הגרמנים ועברו שבועיים בתוך מחנה מעצר ומשם נסעו למילאנו עם הבריגדה היהודית.
תודה!
פנייתכם התקבלה.
ניצור אתכם קשר בהקדם.
פנייתכם התקבלה.
ניצור אתכם קשר בהקדם.
קרתה תקלה במהל שליחת הטופס. אנא טענו את העמוד מחדש ונסו שנית.
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com