תיעוד והנצחה

ב-8 במאי 1945 חתמה גרמניה הנאצית על כניעה ובכך הגיעה לסיומה מלחמת העולם השניה בחזית האירופית. בחזית האסייתית נמשכה המלחמה עד לכניעתה של יפן.

ב-19 באפריל 1943 פרץ מרד גטו ורשה. המרד הפך לסמל הלחימה היהודית בגטאות וזאת משום שבניגוד למרידות אחרות במרד הזה נטלו חלק כל תושבי הגטו – קרוב  ל-60,000 איש – אם כי לא כולם לוחמים. כל מי שלא לחם השתתף במרד בצורה פאסיבית, התחבא בבונקרים שהוכנו מראש ולא נשמע להוראות הגרמנים. המרד נמשך כמעט 30 יום והסתיים ב-16 במאי. הגרמנים ספגו אבידות והופתעו מעוצמת ההתנגדות. המרד אורגן ע"י אי"ל – הארגון היהודי הלוחם בראשות מרדכי אנילביץ' וע"י אצ"י – ארגון צבאי יהודי בראשות פאוול פרנקל. ההכנות למרד נמשכו זמן רב וכללו הכנת בונקרים וציודם, הכנת בקבוקי תבערה וציוד לחימה אחר.

ב-20 בינואר  1942  כונסה ישיבת העבודה, שבה תוכנן ביצוע "הפתרון הסופי" , בוילה ואנזה שבגרמניה. בישיבה נכחו בכירים במשרדי הממשלה הנאצית ומטרת הישיבה היתה לייעל ולתאם את ביצוע "הפתרון הסופי". בישיבה הוצגו הנתונים לגבי מספר היהודים שלגביהם חל "הפתרון הסופי", המובאים בטבלה שלפניכם. נתוני הטבלה מראים כי הפתרון שתכננו הנאצים היה טוטאלי הן מבחינת הכללת כל יהודי אירופה בתוכו, כולל 200 יהודי אלבניה והן מבחינת האוניברסליות שכן נכללו בטבלה גם יהודים באפריקה (בעיקר ארצות צפון אפריקה).

השם טרנסניסטריה נוצר במהלך מלחמת העולם השניה ע"י הגרמנים והוא מתייחס לחלק של מערב אוקראינה שנמסר לרומנים ע"י הגרמנים בתמורה להשתתפותם במלחמה מול ברית המועצות. הוא משתרע בין הנהר בוג במזרח לנהר דניסטר במערב ובין חוף הים השחור בדרום לאזור העיר מוהילב-פודולסקי בצפון.

לפני המלחמה ישבו בשטח כ-300,000 יהודים. עשרות אלפים מהם נרצחו בידי איינזצגרופה D בפיקודו של אוטו אולנדורף, ובידי צבאות גרמניה ורומניה. אחרי כיבושה היתה טרנסניסטריה למקום ריכוז ליהודי בסרביה, בוקובינה וצפון מולדובה. הגירוש בוצע ע"י השלטונות הרומנים בפיקודו של יון אנטונסקו החל מ-15 בספטמבר 1941. היהודים שגורשו לאזור רוכזו בגטאות ובמחנות. מאוחר יותר גורשו לאזור גם יהודים שניצלו מהשמדה באזור אודסה. רבים מהיהודים שרוכזו במחנות ובגטאות אלה נרצחו ע"י חיילים רומנים, תושבים אוקראינים שהיו באזור וגרמנים מקומיים. הגירושים הופסקו באוקטובר 1942 משום שממשלת רומניה שינתה את מדיניותה כלפי היהודים וסירבה למלא את הוראות הגרמנים.

בעקבות השינוי במדיניות הרומנית ביקרה באזור בינואר 1943 משלחת סיוע ראשונה שפעלה לעזרת המגורשים בגיוס תרומות מיהודי ארצות הברית. באפריל 1943 ביקר שם גם שליח האפיפיור ובפברואר 1944 שלח האפיפיור סכום סמלי לעזרת המגורשים. הצבא הסובייטי התקרב לאזור בדצמבר 1943 ושלטונות רומניה התירו לקבוצה ראשונה של יהודים רומנים לחזור לרומניה. במרץ 1944 החל הצבא הסובייטי בשחרור האזור ולאט לאט הותר לרבים מן הניצולים לחזור לרומניה.

‍

ב-22 ביוני 1941 החל "מבצע ברברוסה" – שבו פלשו כוחות גרמניה הנאצית לברית המועצות. השם ברברוסה הוא על שם הקיסר הגרמני פרידריך ברברוסה, שהיה הקיסר הראשון של גרמניה ושל הקיסרות הרומית הקדושה. היטלר תכנן להכריע את המלחמה לפני בוא החורף. והיא היתה חלק מתוכניתו להשיג "מרחב מחיה" לעם הגרמני והזדמנות לחסל את הקומוניזם ואת יוצריו. הצבא הגרמני חילק את כוחותיו ל-4 גזרות לחימה כדי לנהל את הכיבוש במהירות.

ליחידות הצבא הגרמני צורפו כוחות מיוחדים "איינזצגרופה" שתפקידם היה ל"טפל" באוכלוסיה אזרחית לא רצויה. עם הפלישה לברית המועצות החל ביצוע "הפתרון הסופי" כאשר השלב הראשון של ההשמדה נקרא "בורות הירי" ובו נרצחו כמליון וחצי יהודים ביערות ובבורות הרג כגון פונאר ובאבי יאר.

ביוני 1940 נכבשה צרפת ע"י גרמניה הנאצית וכונן "משטר וישי" . הכיבוש השפיע על גורלם של כ-415,00 יהודי צפון אפריקה בארצות אלג'יריה, לוב, מרוקו ותוניסיה. הצרפתים ששלטו באלג'יריה, מרוקו ותוניסיה והאיטלקים ששלטו בלוב החלו בהוצאת תקנות אנטישמיות, במימוש חוקי הגזע ובנקיטת צעדים נוספים כנגד היהודים ובהם החרמת רכוש, קנסות וענידת סימן זיהוי.

יהודי אלג'יריה שכולם היו בעלי אזרחות צרפתית איבדו את אזרחותם. בכל הארצות הוקמו מחנות עבודה ואליהם נשלחו יהודים לבצע עבודות כפיה. המחנה הידוע ביותר הוא מחנה הריכוז ג'אדו (jadu). התנאים במחנות היו קשים ורבים מהנשלחים אליהם נספו בהם.

מבין מדינות צפון אפריקה היחידה שהיתה תחת כיבוש גרמני ישיר היתה תוניסיה שנכבשה בנובמבר 1942. יהודי תוניס הבירה נאלצו לבחור יודנרט והוטל עליו לבחור כ-6,000-5,000 יהודים שמקצתם רוכזו במחנות עבודה. הכיבוש הגרמני היה קצר מועד ובראשית מאי 1943 שוחררה צפון אפריקה ע"י כוחות בעלות הברית ובכך ניצלו יהודי צפון אפריקה מגורל דומה לזה של יהודי אירופה.

ב-1 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השניה כאשר כוחות גרמניה הנאצית פלשו לפולין והצליחו לכבוש אותה תוך כ-3 שבועות. ב-17 בספטמבר 1939 פלשו לפולין גם כוחות של ברית המועצות ושני הצבאות חילקו ביניהן את פולין בהתאם להסכם מולוטוב-ריבנטרופ שנחתם בין שתי המדינות כשבוע לפני תחילת המלחמה. מיד עם הכיבוש החלו הגרמנים בביצוע מדיניות אנטישמית כנגד יהודי פולין.

ב-9 וב-10 בנובמבר 1938 התרחשו ארועי "ליל הבדולח" בגרמניה, באוסטריה שסופחה לגרמניה הנאצית באותה שנה ובחבל הסודטים בצ'כוסלובקיה שסופח גם הוא לגרמניה בעקבות ועידת מינכן.

השלטונות הודיעו כי הפוגרום הינו התפרצות ספונטנית, שבאה בתגובה על רציחתו של המזכיר השלישי בשגרירות גרמניה בפריס, ארנסט פום ראט, ע"י צעיר יהודי פולני בן שבע-עשרה, בשם הרשל גרינשפן. משפחתו של גרינשפן נמנתה עם הקבוצה של יהודים ממוצא פולני שגורשו ב-28 באוקטובר 1938 לשטח ההפקר שבין פולין לגרמניה באזור עיירת הגבול זבונשין. הרשל גרינשפן ביקש לנקום על גרוש זה ורצח את פום ראט.

בתגובה לרצח החלו ב-8 בנובמבר רעות ספורדיות ביהודים. ב-9 בנובמבר נאם יוזף גבלס בכינוס של "ותיקי הלוחמים" של המפלגה הנאצית שנאספו במינכן ואמר כי הגיעה הזמן לפעול נגד היהודים. בשעות הלילה החלו הפרעות. בתי-כנסת נהרסו והועלו באש, חלונות-ראווה בחנויות היהודים נופצו ונשדד רכוש יהודי רב. יהודים הותקפו בבתיהם וכ-30,000 מהם נעצרו ונשלחו למחנות ריכוז.

ב-15 בספטמבר 1935 פורסמו בעיר נירנברג שני חוקי יסוד שהיוו את הבסיס החוקי להמשך סילוקם של היהודים מהחברה הגרמנית וביטול אזרחותם. מטרה נוספת של החוקים היתה לקדם את מדיניות טוהר הגזע הגרמנית. החוק הראשון, שנקרא חוק האזרחות, קבע כי רק בעלי "'דם גרמני" הנאמנים  לרייך יכולים להיות אזרחי הרייך. כתוצאה מכך איבדו יהודי גרמניה את האזרחות שלהם ואת  זכויות האזרח שלהם.

החוק השני היה ה"חוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני", והוא אסר נישואין ויחסי מין מחוץ למסגרת הנישואין בין יהודים לארים, העסקת משרתות גרמניות בנות 45 ומטה בבתי היהודים, והנפת הדגל הגרמני בידי היהודים.

בנובמבר 1935 פורסם צו שקבע מיהו יהודי לצורך חוקים אלה. לפי הצו יהודי הוא כל מי ש-3 מסביו יהודים.

ב-30 בינואר 1933 הטיל הנשיא הגרמני, פאול הינדרבורג, את תפקיד הקאנצלר על אדולף היטלר. המפלגה הנאצית היתה המפלגה הגדולה ביותר על פי תוצאות הבחירות, למרות שלא היה לה רוב מוחלט וכדי להקים את הממשלה נדרשה לחתום על הסכם קואליציוני.

מרגע העליה לשלטון החל היטלר בתהליך של נאציפיקציה שמטרתו להפוך את גרמניה ממדינה דמוקרטית למדינה טוטליטרית. אחד החוקים שאפשרו זאת היה "חוק ההסמכה" ולפיו רשאית הממשלה לקבל כל חוק – גם ללא הסכמת הרייכסטאג (בית הנבחרים) וגם אם הוא עומד בניגוד לחוקה. חלק מחוקרי ההסטוריה מתארכים את התקופה הנאצית החל מתאריך זה ועד לסיומה של מלחמת העולם השניה.

כותרת מתוך העיתון הנאצי "פולקישר ביאובכטר" מיום תפיסת השלטון ע"י הנאצים ב-31/1/1933 – מתוך ארכיון משואה. 

בגרמנית כתוב: הרגע ההסטורי: מינוי היטלר לראשות הרייכסטאג (קאנצלר)