״כל מי שמקשיב לעד הופך לעד״
(אלי ויזל)

סלבטור סגורה

19.8.1914
 
סלוניקי
, 
יוון

כתובת:

לא ידוע

סלבטור סגורה סלבטור סגורה
סלבטור סגורה
קובץ שמע:

העדות

סלבטור סגורה

סלבטור סגורה, בן למשפחה גדולה ומוכרת מסלוניקי שביוון, נולד ב-20/8/1914. סלבטור היה הבן הצעיר מתוך שבעה ילדים. אביו, יעקב חיים סגורה, היה סנדלר ואימו, רחל הייתה עקרת בית.

ילדות וחינוך

בילדותו, סיפר סלבטור שמרוב שמשפחתו המורחבת הייתה גדולה, בעת שביקרו זה את זה בחגים ובמועדים הם לא הספיקו לבקר את כולם באותו הערב. כמו הרבה יהודי סלוניקי, סלבטור התחנך בבית ספר אליאנס.

נעורים, עבודה והזדמנות שנמנעה

בעדות המוקלטת שלו, הוא מספר כיצד בגיל 16 הוזמן כתלמיד מצטיין להיבחן למשרה של מחנך בפריז. הוא עבר את המבחנים בהצלחה אך מפני שהיה הבן הצעיר ביותר במשפחתו, אימו, רחל, אסרה עליו לעזוב את סולוניקי ואת המשפחה. הוא עבד עם אביו כסנדלר ובהמשך כמקרין סרטים וטכנאי מכונות הסרטה בבית קולנוע בעיר.

הפלישה הנאצית והנבואה

הנאצים פלשו לסלוניקי באפריל 1941. יום אחד לאחר הפלישה, סלבטור ישב בבית קפה עם ארוסתו דאז. לפתע, הגיעה מגדת עתידות שהציעה לקרוא את כף ידו. לאחר שהתבוננה בקווים של כף היד, היא אמרה שהוא לא יישלח מחוץ ליוון אלא היא רואה אותו עומד בצומת דרכים עם חייל במדים צבאיים. סלבטור המבולבל והנאיבי, לא הבין את משמעות הנבואה.
סלבטור ושרה (לבית ציון) ביום חתונתם בסלוניקי 12/1/1947
סלבטור ושרה (לבית ציון) ביום חתונתם בסלוניקי 12/1/1947

סיפור

בפברואר 1943 הנאצים התחילו להעביר את יהודי סלוניקי לגטאות. סלבטור עבר להתגורר בגטו עם שניים מאחיו, דוד הנשוי לדורה ואח נוסף שטרם נישא. הרעב בגטו היה נוראי, כך מספר סלבטור, ורבים מתו מרעב וממחלות. בעדותו מספר, שהם הצליחו להשיג ראש כרוב. חילקו אותו ואכלו בתאווה גדולה למרות שהכמות לא הייתה מספקת. מוקדם בבוקר ביום 25/3/1943, כחודש לאחר מעברם לגטו, דפקו על דלתם והנאצים לקחו את הגברים של הבית (ועוד כ - 800 גברים מהגטאות) ל"יום עבודה". בפועל אחסנו אותם כמה ימים ליד תחנת הרכבת בגטו "ברון הירש" והעבידו אותם בעבודות כפייה. לאחר מכן, העמיסו אותם על רכבות למחנה עבודה ב-Thebes העתיקה בדרום יוון. שם הם בנו בהוראת הנאצים פסי רכבת. הכוונה של הנאצים היתה לסלול דרך לצפון אפריקה בהמשך. בניגוד לאלה שנשלחו לעבודות כפייה, מרבית יהודי סלוניקי נשלחו ברכבות לפולין בטרנספורטים לאושוויץ ממרץ ועד אוגוסט 1943 ונספו. במחנה של עבודות הכפייה סלבטור מתאר תנאים קשיים עם דחק ואוכל מועט ולא ראוי למאכל בני אדם. הוא זוכר שנדרשו להרוס באמצעות פטישים ואבנים מחסן עמוס במכונות תפירה. סלבטור ידע שמכונות אלו מהרכוש של משפחות יהודיות שנבזז והיו חלק מהנדוניה של בנות סלוניקי. הוא חשב לעצמו, אם זה גורל המכונות, מה יעלה בגורל שלהם כאנשים? ב- 4/8/1943 לאחר מסדר הבוקר, נאמר שצריך מתנדב אחד לעבודה מחוץ למחנה. סלבטור ועוד אדם התנדבו אך הקצין הנאצי בחר בסלבטור. לאחר נסיעה במשאית מחוץ למחנה העבודה, הם הגיעו לצומת דרכים. הקצין הוראה לסלבטור להתחיל לעבוד ולהכניס אדמה לשקים. לפתע, הגיעה אישה שהבחינה שסלבטור יהודי (על פי בגדי מחנה העבודה) ופנתה אליו ביוונית כך שהחייל הנאצי לא יבין. היא אמרה שהיא הולכת לתת לו הזדמנות חד פעמית שכדאי לו לנצל אותה. סלבטור הינהן והמשיך בעבודתו. האישה הסיחה את דעתו של הקצין הנאצי ונסעו משם. סלבטור, שמצא את עצמו לבד בצומת דרכים הבין פתאום שזה הרגע שמגדת העתידות ציינה. הוא ברח הכי מהר שיכל ולבסוף הצטרף לכוח הפרטיזני - ארגון ELAS. הפרטיזנים סייעו לו להגיע לאתונה, בה האיטלקים עדיין שלטו, ולכן התנאים היו מעט יותר טובים. לאחר שהתמקם באתונה אצל בן הדוד שלו, אליאס סגורה ומשפחתו, התחיל לעבוד כסנדלר בשם יווני בדוי. העבודה כסנדלר היה סוג של עבודה במחתרת שאיפשרה לו להעביר מסרים בצורה סמויה ולסייע למאמץ נגד הפולשים הנאצים והאיטלקיים.
צילום של משה וסלבטור סגורה - רואים דמיון משפחתי
צילום של משה וסלבטור סגורה - רואים דמיון משפחתי

מהחיים שאחרי

בתום המלחמה סלבטור חזר לסלוניקי במטרה למצוא זכר ממשפחתו. הוא שימש כפקיד שאסף נתונים על היהודים שחזרו מהמחנות כחלק מארגון הסיוע של האו"ם ה- UNRRA. יום אחד, במסגרת התפקיד, הלך לבית האחרון שגר בו עם אחיו לפני המעבר למחנה העבודה. הוא מצא משפחה יוונייה שהתגוררה בבית. הוא ביקש בנימוס אם הוא יכול להיכנס ולבדוק אם נשאר זכר ממשפחתו. הם הותירו לו להיכנס, אך הכחישו כל קשר לכך שיש שם חפצים שאינם שלהם. לפתע, סלבטור הבחין במסגרת של תמונה על הקיר שמאחוריה ביצבצה פינה של תמונה של משפחתו לפני המלחמה, מחתונתו של אחיו, דוד. הוא לקח את התמונה בזעם, זאת התמונה היחידה שנשארה לו מבני משפחתו. סלבטור נותר השורד היחיד ממשפחתו הגריעינית. בשנת 1951 סלבטור קיבל ויזה ועבר לארצות הברית עם אשתו הטרייה, שרה, ושתי בנותיו הקטנות בידיעה שלא נשארו ניצולים ממשפחתו הקרובה וכמעט ולא נותרו ממשפחתו הנרחבת. בארה"ב נולדו לזוג שני בנים נוספים. סלבטור סגורה נפטר ב- 5/2/1994. בשנת 2018 לאחר פטירתו, אחד מנכדיו של סלבטור, שמתגורר כיום בארה"ב, קרא כתבה באתר ynet על זוגות ישראלים שהתחתנו בתאריכים שמתקשרים למדינת ישראל. הייתה זו כתבה על זוג שנישא ב-כ"ט בנובמבר 1947. בכתבה זו נראה אדם שדומה מאוד לסבא שלו. לאותו אדם קראו משה סגורה. לאחר בירור מעמיק בנושא, הסתבר שמדובר בן דודו של סלבטור מדרגה שנייה. שתי המשפחות יצרו קשר שנמשך עד היום. מאיחוד זה נודע לצאצאים שלפני המלחמה סלבטור בעצם עבד בקולנוע שהיה חלק מעסק משפחתי של מספר בתי קולנוע בסלוניקי בבעלות של משפחת סגורה המורחבת. אפילו נוצר קשר עם בתו של אליאס סגורה מאתונה, קלי, שכיום משפחתה מתגוררת בברזיל. קלי זכרה שסלבטור הסתתר עמם כשהצליח לברוח ואף נפרדה מהם ב-1951 כשהפליגו מהנמל בפיראוס לארה"ב. האיחוד התרחש ב - 25/3/2018, בדיוק 75 שנים לאחר שסלבטור נעצר ונלקח על ידי הנאצים לעבודות כפייה. אחד מעמודי התווך שעליהם דמותו של סלבטור עמדה, הוא שהכל קורה לטובה. בסיפורו, ניתן לראות האופטימיות שאפיינה אותו כבן אדם. גם אם החיים שלו לא הסתדרו כפי שציפה, לבסוף הוא ניצל, זכה לחיים מאושרים והוליד צאצאים שאף עלו לארץ ישראל. נועם טופז, אחד מבני הקבוצה שכתבה תסקיר זה, הינו הנין של סלבטור.
סלבטור סגורה בשנת 1987
סלבטור סגורה בשנת 1987
סלבטור ובתו הבכורה רחל סגורה 1951 סלוניקי, יוון
סלבטור ובתו הבכורה רחל סגורה 1951 סלוניקי, יוון
אליאס סגורה, בן הדוד של סלבטור מאתונה
אליאס סגורה, בן הדוד של סלבטור מאתונה

ציר הזמן האישי של 

סלבטור סגורה

19/8/1914
תאריך לא ידוע
סלבטור נולד
24/3/1943
תאריך לא ידוע
סלבטור ואחיו נעצרים על ידי הנאצים ונשלחים למחנה של עבודות כפייה
7/4/1943
תאריך לא ידוע
סלבטור נמלט ממחנה עבודות הכפייה
1/5/1994
תאריך לא ידוע
סלבטור נפטר
24/3/2018
תאריך לא ידוע
איחוד מחדש של משפחת סגורה
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע

תיעדו:

  • נועם טופז, יא10
  • רועי ניסן , יא10
  • פלג פדידה, יא10
מחזור 
כט

עדויות נוספות מ

יוון

:

עדויות נוספות

:

שמואל גואטה
שמואל גואטה
לוב
14.4.1934
רבים לא בקיאים בשואת יהודי צפון אפריקה בכלל ולוב בפרט בזמן מלחמת העולם השנייה. כבר ב1938 לאחר חקיקת חוקי הגזע באיטליה ששלטה בלוב, החלה הפגיעה ביהודי לוב. כתוצאה מכך היו התנכלויות רבות מצד החברה כנגד היהודים. מאוחר יותר לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, הצטרפה איטליה לצד מדינות הציר ולכן, מצבם של היהודים הוחמר והחלו הפצצות של בעלות הברית בלוב (קולוניה איטלקית). במהלך המלחמה יהודים רבים נשלחו לעבודות כפייה, ואט אט האיטלקים החלו לרכז את יהודי לוב במחנה הריכוז "ג'אדו" וחלקם אף נשלחו למחנות ההשמדה באירופה. ב1943 השתלטו בעלות הברית על לוב ובכך מנעו את המשך ההעברה למחנה הריכוז, אך התנכלות התושבים המקומיים ליהודים לא הפסיקה. שמואל נולד ב- 15.4.1934 וגדל בטריפולי וכילד חווה את שואת יהודי לוב בתקופת מלחמת העולם השנייה. שמואל נולד למשפחה אמידה והיה האמצעי מבין חמישה ילדים, ארבעה בנים ובת אחת קטנה. גדל בבית גדול בעל שתי קומות, ובביתו דיברו בערבית, איטלקית ומעט עברית
מנפרד וינדהולץ
מנפרד וינדהולץ
גרמניה
31.12.1929
ברלין, גרמניה
ברלין, גרמניה
נולד בהאנובר שבגרמניה, עיר מגורי משפחתו המורחבת, הוריו התגוררו בברלין ולאחר לידתו עבר אליהם. מנפרד היה האח השני מתוך ארבעה אחים, אחת מאחיותיו נפטרה בתור ילדה. כל השנים הם גרו בברלין, הוא למד בבית ספר בברלין. המשפחה הייתה דתייה אך הוא לא היה דתי גם לא בתור ילד. הוא סיפר שבילדות שלו הוא היה מחביא את האופניים שלו ובזמן שכל משפחתו הייתה הולכת לבית כנסת בשבת הוא היה נוסע על האופניים ורוכב בעיר. הוא מאוד אהב את כל מה שקשור למים, מאוד אהב לשוט בסירה באגם ואנזה והיה נוסע לשם הרבה בסופי שבוע יחד עם עוד המון יהודים. בתור נער הוא היה ספורטאי מעולה, הוא שיחק במכבי והיה גם בתנועת נוער כמו בני עקיבא. להוריו היה מפעל קטן לבגדים וכשעלו הנאצים לשלטון והתחילו ההצקות ליהודים מנפרד היה בן 15-16 ואבא שלו התחיל להשתמש בו לשליחויות מפני שהיה נראה ארי טהור עם עיניים כחולות, שיער בלונדיני, גבוה וספורטאי ולכן ככה מידי פעם הצליח להעביר סחורה ולמסור את הסחורה לקליינטים. לאבא שלו לא הייתה אזרחות גרמנית הייתה לו אזרחות פולנית והנאצים מהר מאוד דאגו לסלק את אלו שלא היו גרמנים. מנפרד התקבל ללימודים במכינה לאוניברסיטה בבלגיה וכך הצליח לקבל ויזה כסטודנט בבלגיה. מנפרד ומשפחתו החליטו להישאר בברלין עד ליל הבדולח, לאחר ליל הבדולח הם החליטו שזהו והוא חייב להשתמש בויזה והבריח את אחיו הקטן ממנו בשנתיים איתו ביחד לבלגיה. מנפרד סיפר שליל הבדולח היה מין ניעור להרבה יהודים שיתעוררו וזהו נגמר הזמן. בנוסף הוא אמר שהחכמים ואלו שהיו מאוד עשירים דאגו לצאת קודם ולקנות ויזות לכל מיני מקומות, אלו שלא היו מאוד עשירים וסבלו מהמשבר הכלכלי שהיה לפני עליית היטלר חיכו לרגע האחרון או שלא הספיקו לברוח. אמא שלו ואחותו נשארו בברלין מפני שאמו הייתה חולה ולא חזקה מספיק כדי לברוח איתם ואביו גורש לפולין בהיותו פולני. ומנפרד נסע לגבול של בלגיה הולנד וגרמניה, ושם סידר שרופא הולנדי שהיה נכנס לשטח גרמניה עם האוטו יבריח את האמא והאחות באוטו למאסטריכט שבהולנד שנמצאת על הגבול ודבוקה לעיר בבלגיה וככה הביא את האמא ואחותו לבלגיה. הם הגיעו לאנטוורפן ששם התרכזו רוב היהודים בדרכם כדי לצאת מאירופה. הם גרו באנטוורפן תקופה והתרכזו ביחד איתם עוד בני משפחה באותו הבית וגם אבא שלו הגיע לשם לאחר שברח מהרכבת שיצאה מגרמניה בדרך לפולין. התקווה שלהם הייתה לקבל ויזה לארצות הברית אך לא הצליחו לקבל. בזמן הזה מנפרד התחיל את לימודיו בבלגיה אך לאחר זמן קצר הוא קיבל ניירות שהבלגים מגרשים אותו מבלגיה בגלל שפג התוקף של הויזה ללימודים שלו. הם שמעו שהברזילאים מחלקים ויזות וראו שמהאמריקאים הם לא יקבלו, אז הם ניסו לקבל ויזות מברזיל. ברזיל דרשה סכום כסף כדי להנפיק ויזה וגם כל משפחה הייתה צריכה להוכיח שיש לה מספיק כסף למחייה כשיגיעו לברזיל. לדודה אחת היה כסף אז היא הגיעה ראשונה לקונסוליה בברזיל הראתה את המזומנים אישרו לה ולמשפחתה את הויזה ולאחר מכן חזרה לבלגיה, יומיים אחר כך הלכה משפחה אחרת עם אותם המזומנים וקיבלה גם היא ויזה וכן אלה. לבסוף הגיעו כמה משפחות ביחד לקבל ויזות לברזיל ועלו על אוניית המסע האחרונה שיצאה מאנטוורפן שבה היו תאים לנוסעים והאונייה הפליגה לברזיל במשך 10 ימים. לאחר מכן התברר שהאונייה השנייה שהפליגה לברזיל אותרה על ידי הנאצים והוטבעה. למזלם של המשפחה הם עלו על האונייה שכן הגיעה לברזיל.
ליפי ויינברגר
ליפי ויינברגר
צ׳כוסלובקיה
31.12.1932
בצ'כוסלובקיה בברטיסלבה
בצ'כוסלובקיה בברטיסלבה
סיפור חייו של ליפי העבודה נכתבה על ידי שני לוי והדר אשכנזי. ליפי הוא אח של הסבתא רבתא של הדר, גרטי. את העבודה בחרנו לעשות עליו מפני שמשפחתו חייה באוסטרליה, אז הרגשנו שחשוב להביא את הסיפור שלו גם לארץ.  ליפי ויינברגר נולד בצ'כוסלובקיה בברטיסלבה לאמא לינה ולאבא וויליאם. הוא היה ילד סנדוויץ', אח קטן לאחותו גרטי וגדול לליצי שנולדה מספר שנים אחריו. ליפי חי ילדות פשוטה ושמחה, למשפחה פשוטה ונהג להשתטות ולהתרועע עם חבריו מידי יום. הוא היה ילד שטותניק שאהב לעשות צרות, אך יחד עם זאת אחראי ודואג לאחיותיו. ליפי הקטן אהב מאוד את משפחתו והיה ילד מאושר. ליפי מספר בעדותו על אנטישמיות שחווה בילדותו, ונזכר במקרים שבהם ילדים מהשכונה צחקו עליו על היותו יהודי.  באותם הזמנים האנטישמיות לא הייתה קיצונית והתבטאה בעיקר באמירות וכינויי גנאי, לכן נהג לא לתת להן יותר מידי תשומת לב. כשהיה בן 16 פרצה המלחמה, ואת גרטי אחותו הגדולה לקחו למחנה העבודה באשוויץ, ישר בתחילתה. לאחר לקיחת אחותו, אביו הבין כי הם בסכנה וליפי חייב לברוח. הוריו נשארו בצ'כוסלובקיה כי לא יכלו לברוח עם אחותו הקטנה שהייתה בת 12.  לפי החלטת אביו, ליפי ברח לתחנת קמח, שם לקח אותו תחת חסותו אדם נוצרי שליפי התחבב עליו. ליפי עבד בתחנת הקמח כחצי שנה והיה עובד חרוץ, אך עם הזמן ראה שהמשטרה הגרמנית ביקרה באיזור יותר ויותר והרגיש שהוא חייב לברוח למקום אחר. משם החליט לבקר חבר מעיר הולדתו שהיה בעל אזרחות הונגרית אך הסתבר שנתפס ונלקח על ידי הגרמנים. המעסיק של החבר נתן לליפי את הניירות של אותו חבר. בעזרת המסמכים ליפי הצליח לברוח להונגריה וחי שם תקופה יחד עם שותפו שהיה מתאבק. לאחר כמה זמן, שותפו כנראה הסתבך במשהו פלילי וכאשר המשטרה תפסה אותו היא גילתה גם על המסמכים המזוייפים של ליפי ועצרה אותו. ליפי שהה במעצר כשנה. לאחר כשנה שואת יהודי הונגריה התחילה, ולקחו גם את ליפי ברכבות משא לאושוויץ. ליפי מספר בעדותו שברכבת פגש בחור פולני שסיפר לו על הזוועות שמחכות להם במקום שאליו יגיעו והוא העדיף לקפוץ מן הרכבת ולסכן את חייו מאשר להישאר ולהגיע לאותם המחנות. הפולני קפץ, אך השאר פחדו להסתכן והגיעו לאושוויץ. כאשר ליפי הגיע, הוא הבין כי יש משמעות שונה לשני התורים שהנאצים חילקו אותם. הוא מספר על הבכי והצעקות של הילדים שהופרדו בכוח מאימם, אך הוסיף וסיפר על הטראומה שגרמה ליהודים המסכנים להתעלם מהסביבה וכל אחד התרכז בעצמו. בדיעבד כשהוא נזכר הוא מרגיש מזועזע ונחרד מהאירועים הללו. הוא משתף בזיכרון על שדות הטוליפים הרבים שצמחו באיזור והסביר שהאפר של כל היהודים שנזרק על האדמה הקרובה  לתאי הגזים שימש כחומר דשן מצויין לפרחים. איזו קיצוניות מזעזעת! כשהגיע סיפרו אותו - קיצצו לו את השיער ועשו לו ולאחרים פס מרכזי מגולח לגמרי כדי שאם יברחו יוכלו ישר לזהות אותם. סדר היום שלו התחיל בהשקמה מוקדמת והליכה של 10-20 קילומטרים למחנה עבודה יותר קטן לא רחוק מקטוביץ בשם שריידר, שם היה מפעל שבו עזר לבנות תותחים. הוא קיבל את העבודה בגלל שהיה שען, אז ידע איך להתעסק עם המכניקה העדינה של המכשירים. הוא היה אחראי לאיפה ששמים את הקליעים, ובגלל זה עבודתו תמיד נבדקה בשנית. ליפי מספר שבמחנה באושוויץ באותו הזמן היו הרבה תליות של אנשים שניסו לברוח או להפר חוקים, ומישהו שעבד איתו במפעל הזהיר אותו לא לחבל בתחמושת, אחרת ישלח לתליה. התליות התבצעו כשאסירים נעמדו במעגל על כיסאות עץ שחבל על צווארם, והגרמנים היו בועטים את הכיסא מתחת לרגלי האסירים אשר "ניתלו כמו דגים".  ליפי מספר שבהתחלה בכלל לא יכל לגעת באוכל. האסירים האחרים היו עומדים מסביבו כמו נשרים ומסתערים על האוכל שהשאיר כמו חיות. לאחר שישה שבועות עשה בדיוק כמוהם. הם קיבלו מרק, שהיה מורכב מקליפות תפוחי אדמה וגזר, חתיכת סלמי קטנה, ולחם שהיה במצב מזעזע. אחרי שישה חודשים, כשהטילו עליו לקחת את הסלסילה הגדולה עם כל האוכל לפני החלוקה לאסירים, הוא היה מרים מהרצפה ואוכל את חתיכות האוכל שנפלו בטעות, עם האפר החול והלכלוך. הם היו מקבלים את האוכל בסוף יום העבודה, ובהתחלה נהג לשמור חלק מהאוכל לבוקר - הוא היה ישן איתו ושומר עליו על הבטן. לאחר כמה זמן כאשר ראה שבבוקר התעורר ללא האוכל, הבין שככל הנראה האסירים האחרים גנבו את מעט האוכל ששמר, למד את הלקח וסיים את כל האוכל מיד בערב. אחד הזכרונות הקשים של ליפי היה שכאשר שותף למיטה מת באמצע הלילה, שותפו היה צריך לסחוב את גופתו לפירמידה בה היו הגופות של האנשים שמתו באותו לילה. הוא מספר כי נאלץ פעם אחת לסחוב את גופת שותפו וכאשר ראה את ערמת הגופות, הוא רצה להיות שם. הוא היה חלש מאוד פיזית ונלחם לשרוד כל כך הרבה זמן, הוא הרגיש שהוא רוצה פשוט להרים ידיים ולוותר. ליפי מספר על כך שהSS נהגו להעניש אותם. העונש הכי קשה שקיבל היה כאשר היה במיטה העליונה ב"חדרו" ואיש הSS נכנס לחדר. כאשר SS נכנס לחדר כל האסירים צריכים לעמוד ישר מוכנים מסודרים עם נעליים. ליפי, שישן במיטה העליונה, לא הספיק לרדת בזמן ולמצוא את נעליו ולכן חיילי הSS קראו לו לבוא אליהם, וכשראו שהוא יהודי החלו להכות אותו. החיילים הכו אותו 50 מלקות והכריחו אותו לספור יחד איתם את המכות. אחד הכה והשני החזיק אותו. ולמרבה ההפתעה, הוא לא התעלף… אחרי שהמכות נגמרו ליפי הלך בשארית כוחותיו להתנקות בשירותים. אף אחד לא ניסה אפילו לעזור לו. הוא מספר שבשירותים לא היו מראות, אך מפניהם הנחרדות של זוג אנשים שהיו שם ידע שהוא כנראה נראה נורא. עוד זיכרון מזעזע של ליפי שמדגיש את זוועות מחנה ההשמדה הוא שפעם אחת כאשר הלכו לשירותים, מי שהיה לצידו נפל לתוך בור הצרכים, אף אחד לא עשה כלום. הם היו חסרי אונים, לא היה להם כוח פיזי ולא יכלו לעשות דבר להצילו. חוויתו של ליפי, לדבריו,מתוארת שונה ממה שרואים לעיתים בסרטי השואה . ליפי מספר שבמחנה לא היו חברים. הוא בקושי ידע את השמות האסירים שלידו, ממש כל אחד לעצמו. הוא מספר שהייתה שם מין חייתיות וחוסר אנושיות. הם לא היו בני אדם יותר, הם היו רק מספר, עשו הכל כדי לשרוד. לאחר השחרור ע"י האמריקאים ליפי נלקח ישר לבית החולים. הוא היה במצב בריאותי מזעזע. הוא שקל 25 קילו, והיה במצב שאנשים כינו "מוזלמן" - כינוי שתיאר אדם על סף מוות מחמת רעב, עם תשישות גופנית ונפשית, שכבר השלים עם גורלו. רוב האנשים לא התאוששו מהמצב הזה. היתה לו שחפת, הריאות והבטן שלו היו במצב מזעזע, ולא היה לו איזון (עד כדי שבימים האחרונים במחנה, ליפי לא היה מסוגל לעמוד יותר, ואת עבודתו עשה כאשר היה על ארבע). ליפי לא יכל ללכת, והחיילים האמריקאים היו צריכים לסחוב אותו. לקח לו כ 2-3 חודשים עד שיכל לחזור ללכת. הוא היה כבר כמעט אדם מת ותאר את הינצלותו כמו זכייה בלוטו, אחד למיליונים. בניגוד גמור למצבו הפיזי הוא מספר שמוחו עבד והיה חזק וצלול.  לאחר שהבריא, גייסו אותו לצבא הצכוסלובקי. הם גייסו את כל מי שלא שרת בזמן המלחמה. ליפי ניסה להתחמק מהשירות, ואמר להם שרק הרגע ניצל ממחנה ההשמדה,מהשואה. למרות זאת חוייב להתגייס. אם יסרב הבטיחו להכניסו לכלא.      הוא שירת בצבא שישה חודשים ומספר שדווקא נהנה . הוא חזר לצ'כוסלובקיה, שבאותו הזמן הייתה קומוניסטית, שם הכריחו אנשים לעבוד. הוא הרגיש שאחרי השואה וכל הזוועות שחווה מגיע לו להיות חופשי, להחליט עבור עצמו על חייו, לכן העדיף לעזוב . משם עבר לאוסטריה. הוא מספר שאלה היו הזמנים היותר טובים בחייו הצעירים. הוא דיבר את השפה, ועבד שם בערך שנה. הוא חשב להגר לאמריקה, אך בשביל זה הזדקק לאישור מיוחד ולכן, בעצת חבר, עבר לאוסטרליה מקום שהיה קל להגיע אליו באוקטובר 1950. הוא התחיל לעבוד, למרות שלא ידע אנגלית. אחרי כמה חודשים פגש את אישתו לעתיד, מגדה. בסןף המלחמה ליפי התאחד עם אחותו הגדולה, גרטי. בדיעבד גילה ששאר משפחתו, הוריו, ואחותו הקטנה ליצי נספו בתאי הגזים בטרנספורט האחרון שהגיע מצ'כוסלובקיה לאושוויץ . גרטי נלקחה לאשוויץ בטרנספורט הראשון מצ'כוסלובקיה כשהייתה בת 22. היא בילתה את כל תקופת המלחמה במחנה ההשמדה באשוויץ, מתחילתה ועד סופה. גרטי הייתה בין הבודדות מאוד ששרדו תקופה כל כך ארוכה במחנה זה. היא הייתה מקלידה נתונים, והגיעה בזכות יופיה וחוכמתה למעמד "גבוה" בין האסירות וכך נחשפה להרבה מידע ולזוועות רבות. היא ידעה כל כך הרבה על מה שהתרחש במחנה לכן הוזמנה להיות עדה במשפט אייכמן. אך היא סירבה כי לא היתה מסוגלת לדבר על כל מה שראתה וחוותה גם לא עם בני משפחתה הקרובים.  באושוויץ ידעה כשליפי הגיע למחנה, אך כאשר נודע לה שהוריה הגיעו עם אחותה ליצ'י הקטנה היא ניסתה בכל כוחה להספיק להגיע אליהם. אך לרע המזל, כשהגיעה ראתה את ארובות העשן פועלות מתאי הגזים, והבינה שהגיעה מאוחר מידי. ליפי מספר שבניגוד אליו, גרטי לא הייתה מוכנה לדבר על מה שעברה באושוויץ. הוא שיער שהיא עברה זוועות שאין לתאר. היחידה שגרטי הייתה מוכנה לשתף, ואפילו במעט, הייתה נכדתה גליה, שהייתה קרובה אליה מאוד. גליה מספרת שהיתה מנסה לדובב אותה ולגרום לה לשתף אך תמיד ראתה איך זה הופך לעינוי עבורה ואיך נפשה מיוסרת. אין הרבה מידע על חוויותיה למעט קטעים קצרים ומאורעות מסויימים כל כך מזעזעים שפשוט אי אפשר להאמין שבאמת התרחשו. גליה מספרת על ההלם שהיכה בה כנערה צעירה כששמעה פעם אחת ויחידה את גרטי מספרת, כאילו לא בכוונה, על ss אחת שהכריחה אותה לאכול את הצואה שלה. עד כדי כך היו הדברים מזעזעים. אחד הדברים שביקשה תמיד זה לא לעבור או ליסוע ליד מפעל מאפיית אנג'ל בירושלים בגלל ארובת העשן הגדולה שהזכירה לה את ארובות העשן של המשרפות באושוויץ.

צרו איתנו קשר

שדות המסומנים בכוכבית (*) הינם שדות חובה
תודה!
פנייתכם התקבלה.

ניצור אתכם קשר בהקדם.
קרתה תקלה במהל שליחת הטופס. אנא טענו את העמוד מחדש ונסו שנית.
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com