״כל מי שמקשיב לעד הופך לעד״
(אלי ויזל)
סלבטור סגורה
19.8.1914
סלוניקי
,
יוון
כתובת:
לא ידוע




קובץ שמע:
העדות
סלבטור סגורה, בן למשפחה גדולה ומוכרת מסלוניקי שביוון, נולד ב-20/8/1914. סלבטור היה הבן הצעיר מתוך שבעה ילדים. אביו, יעקב חיים סגורה, היה סנדלר ואימו, רחל הייתה עקרת בית. בילדותו, סיפר סלבטור שמרוב שמשפחתו המורחבת הייתה גדולה, בעת שביקרו זה את זה בחגים ובמועדים הם לא הספיקו לבקר את כולם באותו הערב. כמו הרבה יהודי סלוניקי, סלבטור התחנך בבית ספר אליאנס. בעדות המוקלטת שלו, הוא מספר כיצד בגיל 16 הוזמן כתלמיד מצטיין להיבחן למשרה של מחנך בפריז. הוא עבר את המבחנים בהצלחה אך מפני שהיה הבן הצעיר ביותר במשפחתו, אימו, רחל, אסרה עליו לעזוב את סולוניקי ואת המשפחה. הוא עבד עם אביו כסנדלר ובהמשך כמקרין סרטים וטכנאי מכונות הסרטה בבית קולנוע בעיר. הנאצים פלשו לסלוניקי באפריל 1941. יום אחד לאחר הפלישה, סלבטור ישב בבית קפה עם ארוסתו דאז. לפתע, הגיעה מגדת עתידות שהציעה לקרוא את כף ידו. לאחר שהתבוננה בקווים של כף היד, היא אמרה שהוא לא יישלח מחוץ ליוון אלא היא רואה אותו עומד בצומת דרכים עם חייל במדים צבאיים. סלבטור המבולבל והנאיבי, לא הבין את משמעות הנבואה.

סלבטור ושרה (לבית ציון) ביום חתונתם בסלוניקי 12/1/1947
סיפור
בפברואר 1943 הנאצים התחילו להעביר את יהודי סלוניקי לגטאות. סלבטור עבר להתגורר בגטו עם שניים מאחיו, דוד הנשוי לדורה ואח נוסף שטרם נישא. הרעב בגטו היה נוראי, כך מספר סלבטור, ורבים מתו מרעב וממחלות. בעדותו מספר, שהם הצליחו להשיג ראש כרוב. חילקו אותו ואכלו בתאווה גדולה למרות שהכמות לא הייתה מספקת. מוקדם בבוקר ביום 25/3/1943, כחודש לאחר מעברם לגטו, דפקו על דלתם והנאצים לקחו את הגברים של הבית (ועוד כ - 800 גברים מהגטאות) ל"יום עבודה". בפועל אחסנו אותם כמה ימים ליד תחנת הרכבת בגטו "ברון הירש" והעבידו אותם בעבודות כפייה. לאחר מכן, העמיסו אותם על רכבות למחנה עבודה ב-Thebes העתיקה בדרום יוון. שם הם בנו בהוראת הנאצים פסי רכבת. הכוונה של הנאצים היתה לסלול דרך לצפון אפריקה בהמשך. בניגוד לאלה שנשלחו לעבודות כפייה, מרבית יהודי סלוניקי נשלחו ברכבות לפולין בטרנספורטים לאושוויץ ממרץ ועד אוגוסט 1943 ונספו. במחנה של עבודות הכפייה סלבטור מתאר תנאים קשיים עם דחק ואוכל מועט ולא ראוי למאכל בני אדם. הוא זוכר שנדרשו להרוס באמצעות פטישים ואבנים מחסן עמוס במכונות תפירה. סלבטור ידע שמכונות אלו מהרכוש של משפחות יהודיות שנבזז והיו חלק מהנדוניה של בנות סלוניקי. הוא חשב לעצמו, אם זה גורל המכונות, מה יעלה בגורל שלהם כאנשים? ב- 4/8/1943 לאחר מסדר הבוקר, נאמר שצריך מתנדב אחד לעבודה מחוץ למחנה. סלבטור ועוד אדם התנדבו אך הקצין הנאצי בחר בסלבטור. לאחר נסיעה במשאית מחוץ למחנה העבודה, הם הגיעו לצומת דרכים. הקצין הוראה לסלבטור להתחיל לעבוד ולהכניס אדמה לשקים. לפתע, הגיעה אישה שהבחינה שסלבטור יהודי (על פי בגדי מחנה העבודה) ופנתה אליו ביוונית כך שהחייל הנאצי לא יבין. היא אמרה שהיא הולכת לתת לו הזדמנות חד פעמית שכדאי לו לנצל אותה. סלבטור הינהן והמשיך בעבודתו. האישה הסיחה את דעתו של הקצין הנאצי ונסעו משם. סלבטור, שמצא את עצמו לבד בצומת דרכים הבין פתאום שזה הרגע שמגדת העתידות ציינה. הוא ברח הכי מהר שיכל ולבסוף הצטרף לכוח הפרטיזני - ארגון ELAS. הפרטיזנים סייעו לו להגיע לאתונה, בה האיטלקים עדיין שלטו, ולכן התנאים היו מעט יותר טובים. לאחר שהתמקם באתונה אצל בן הדוד שלו, אליאס סגורה ומשפחתו, התחיל לעבוד כסנדלר בשם יווני בדוי. העבודה כסנדלר היה סוג של עבודה במחתרת שאיפשרה לו להעביר מסרים בצורה סמויה ולסייע למאמץ נגד הפולשים הנאצים והאיטלקיים.

צילום של משה וסלבטור סגורה - רואים דמיון משפחתי
מהחיים שאחרי
בתום המלחמה סלבטור חזר לסלוניקי במטרה למצוא זכר ממשפחתו. הוא שימש כפקיד שאסף נתונים על היהודים שחזרו מהמחנות כחלק מארגון הסיוע של האו"ם ה- UNRRA. יום אחד, במסגרת התפקיד, הלך לבית האחרון שגר בו עם אחיו לפני המעבר למחנה העבודה. הוא מצא משפחה יוונייה שהתגוררה בבית. הוא ביקש בנימוס אם הוא יכול להיכנס ולבדוק אם נשאר זכר ממשפחתו. הם הותירו לו להיכנס, אך הכחישו כל קשר לכך שיש שם חפצים שאינם שלהם. לפתע, סלבטור הבחין במסגרת של תמונה על הקיר שמאחוריה ביצבצה פינה של תמונה של משפחתו לפני המלחמה, מחתונתו של אחיו, דוד. הוא לקח את התמונה בזעם, זאת התמונה היחידה שנשארה לו מבני משפחתו. סלבטור נותר השורד היחיד ממשפחתו הגריעינית. בשנת 1951 סלבטור קיבל ויזה ועבר לארצות הברית עם אשתו הטרייה, שרה, ושתי בנותיו הקטנות בידיעה שלא נשארו ניצולים ממשפחתו הקרובה וכמעט ולא נותרו ממשפחתו הנרחבת. בארה"ב נולדו לזוג שני בנים נוספים. סלבטור סגורה נפטר ב- 5/2/1994. בשנת 2018 לאחר פטירתו, אחד מנכדיו של סלבטור, שמתגורר כיום בארה"ב, קרא כתבה באתר ynet על זוגות ישראלים שהתחתנו בתאריכים שמתקשרים למדינת ישראל. הייתה זו כתבה על זוג שנישא ב-כ"ט בנובמבר 1947. בכתבה זו נראה אדם שדומה מאוד לסבא שלו. לאותו אדם קראו משה סגורה. לאחר בירור מעמיק בנושא, הסתבר שמדובר בן דודו של סלבטור מדרגה שנייה. שתי המשפחות יצרו קשר שנמשך עד היום. מאיחוד זה נודע לצאצאים שלפני המלחמה סלבטור בעצם עבד בקולנוע שהיה חלק מעסק משפחתי של מספר בתי קולנוע בסלוניקי בבעלות של משפחת סגורה המורחבת. אפילו נוצר קשר עם בתו של אליאס סגורה מאתונה, קלי, שכיום משפחתה מתגוררת בברזיל. קלי זכרה שסלבטור הסתתר עמם כשהצליח לברוח ואף נפרדה מהם ב-1951 כשהפליגו מהנמל בפיראוס לארה"ב. האיחוד התרחש ב - 25/3/2018, בדיוק 75 שנים לאחר שסלבטור נעצר ונלקח על ידי הנאצים לעבודות כפייה. אחד מעמודי התווך שעליהם דמותו של סלבטור עמדה, הוא שהכל קורה לטובה. בסיפורו, ניתן לראות האופטימיות שאפיינה אותו כבן אדם. גם אם החיים שלו לא הסתדרו כפי שציפה, לבסוף הוא ניצל, זכה לחיים מאושרים והוליד צאצאים שאף עלו לארץ ישראל. נועם טופז, אחד מבני הקבוצה שכתבה תסקיר זה, הינו הנין של סלבטור.

סלבטור סגורה בשנת 1987

סלבטור ובתו הבכורה רחל סגורה 1951 סלוניקי, יוון

אליאס סגורה, בן הדוד של סלבטור מאתונה
ציר הזמן האישי של
סלבטור סגורה
19/8/1914
תאריך לא ידוע
סלבטור נולד
24/3/1943
תאריך לא ידוע
סלבטור ואחיו נעצרים על ידי הנאצים ונשלחים למחנה של עבודות כפייה
7/4/1943
תאריך לא ידוע
סלבטור נמלט ממחנה עבודות הכפייה
1/5/1994
תאריך לא ידוע
סלבטור נפטר
24/3/2018
תאריך לא ידוע
איחוד מחדש של משפחת סגורה
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תיעדו:
- נועם טופז, יא10
- רועי ניסן , יא10
- פלג פדידה, יא10
מחזור
כט
עדויות נוספות מ
יוון
:
עדויות נוספות
:

רחל קראוס
לוב
31.12.1935
רחל קראוס נולדה בשנת 1936 בטריפולי שבלוב, בשם אינס ממוס. אביה היה פחח ואמה גידלה אותה ואת אחיה, לרחל היו עוד ארבעה אחים, והיא הייתה השנייה מביניהם. משפחתה של רחל הייתה מסורתית וסבא שלה היה רב חשוב. בשנת 1938 החלה שואת יהודי לוב עם פרסום חוקי הגזע, ובאותה תקופה נכבשה לוב על ידי צבא איטליה הפשיסטי. כשהחלה המלחמה, אמה של רחל הייתה בהריון מתחיל. משפחתה של רחל סבלה מאיסורים ורדיפות קשות כמו שאר היהודים במקום. לאחר מכן עזבה המשפחה את טריפולי ועברה לתוניס, שם הוסתרה על ידי מוסלמי שסייע להם. בביתו, אמה של רחל ילדה את אחותה הקטנה. לאחר זמן מה, חזרה המשפחה לביתם בטריפולי והמשיכו לחיות בפחד שהפך לשגרה, בשלב מסוים נשלחה המשפחה למחנה ג'אדו בטריפולי שם רוכזו היהודים שבאזור. במחנה הם חיו בביתנים ללא מחיצות, ובכל אחד מהם חיו כ-350 נפשות בצפיפות נוראית, היהודים במחנה סבלו מתנאים קשים והרעב היה כבד. באחד הימים בינואר 1943 ריכזו את כל היהודים במחנה מול מכונות ירייה, התחושה הייתה שכל רגע עומדת להתקבל שיחת טלפון שתפקוד על הירי ביהודי המחנה, שיחת הטלפון לא התקבלה והיהודים במחנה ניצלו ממוות. המחנה נכבש בינואר 1943. לאחר שחרור המחנה, לוב נכבשה על ידי הצבא הבריטי, ובשנת 1947 עם תחילת מלחמת העצמאות בארץ ישראל היחסים של היהודים בלוב עם הערבים היו קשים, והיהודים סבלו מאנטישמיות ומיחס מחפיר. רחל מספרת שבשבילה זו הייתה תקופה יותר קשה מהמלחמה עצמה. במהלך תקופה זו ערבים סיירו ברחבי העיר ואת היהודים שתפסו- רצחו. סבא רבא של רחל נרצח בעודו מתפלל משום שלא הסכים להפסיק את תפילתו. בזמן זה רחל ומשפחתה התחבאו בבית הכנסת בתוך ספר תורה. לאחר נסיונה הכושל לעלות לארץ באוניית המעפילים אקסודוס, ושהותה במחנה המעצר בגרמניה, עלתה רחל לארץ ישראל עם אחיה הקטנים, התחתנה והקימה משפחה גדולה. רחל למדה טבחות והייתה בעלת מסעדה. כיום מתגוררת בשוהם בביתה עם בנה ונכדה.

הלנה ון שפיגל
הולנד
31.12.1918
**לפני המלחמה: ילדות:**
אביה נולד בגרמניה להורים הולנדים, היו לו אח ואחות. כשהיה בן 18 הוא היה אמור ללכת לצבא
הגרמני אבל אביו סירב אז הוא עבר להולנד והקים עסק. אמה נולדה בהולנד והיא הייתה מורה לעברית. הם התחתנו ב-1910
הילדים שלהם:
אחותה הגדולה של הלנה נולדה ב-1911 אחותה השנייה ב-1940 אחיה ב-1918 והיא נולדה ב-1919, היא הצעירה במשפחתה.
היא גרה באלמלו (בהולנד) בילדותה, שלא הייתה עיר גדולה, הם גרו בין יהודים ולא יהודים אבל כולם הסתדרו היטב.
הלנה אמרה שהחיים שלה היו נורמליים, היא הלכה לבית הספר ומכיוון שהייתה לה דיסלקציה היא תיארה את חיי
בית הספר שלה "כמו גיהנום", הם למדו בבית ספר בדרגה גבוהה יותר מבין בתי הספר שהיו בעיר, וזה היה קשה מדי בשבילה, היא הרגישה מאוד מטומטמת כי אז דיסלקציה לא הייתה דבר ידוע, אבל מצד שני היא הייתה טובה מאוד בשיעורי התעמלות, ועבודת ידיים. "שנות הלימודים שלי היו סיוט אחד" הציונים שלה היו נמוכים מאוד בגלל הדיסלקציה שלה.
לא היה להם הרבה כסף, אבל היא לא ראתה את המשפחה שלה כעניים, היא אמרה שהיה להם תמיד מספיק.
האווירה בבית תמיד הייתה טובה, במוצאי שבת אבא שלה היה הולך לבית כנסת ואמא שלה הייתה מספרת להם סיפורים והם היו שרים ביחד (בערך גיל 5-7)
היא למדה בבית הספר רק עד כיתה ז', כשהייתה בת 14. כשהייתה בת 14 היא נאלצה ללכת לעבודה, היא עבדה במפעל בגדים, שאותו ניהל מנהל יהודי.
היו לה חברות יהודיות, בימי שישי הן היו הולכות הביתה מוקדם, בעיר שלהם כל היהודים היו דתיים.
היא תמיד הייתה טובה בתפירה, היא הכינה את השמלה הראשונה שלה בגיל 7, מאז היא תפרה כל חייה.
הייתה להם משפחה קרובה, הם תמיד היו ביחד.
בשבת אבא שלה הלך לבית כנסת ואחיותיה עבדו בחנות בבוקר, היא עבדה בשבת כי לא היה כסף בבית.
היא הייתה יותר דתייה מכל אחד במשפחה אז היא תמיד הרגישה רע בגלל העבודה בשבת
משפחתה קיימו את כל החגים בבית בצורה מאוד נאותה ומסורתית.
שהיא התבגרה (גיל 15 16) הייתה קהילת בני נוער שבה הם היו מסתובבים אחר הצהריים, עשו טיולי אופניים, וכל חורף היה להם נשף שהם ציפו לו כל השנה.
נעוריה היו טובים מאוד אבל מערכת החינוך הייתה קשה מדי עבורה, היא אהבה ספורט אתלטי כמו טיפוס וטבעות.
היא הייתה חלק מארגון הולנדי-יהודי שבכל צהרים היה להם דובר, והם שתו תה ואכלו בוטנים והם אהבו להיות ביחד.
**בתחילת המלחמה:**
בפרק הזמן לפני שהמלחמה התפתחה בהולנד לבין התקופה שהיטלר עלה לשלטון יהודים רבים מגרמניה
הגיעו לאלמלו כי זו עיר קרובה מאוד לגבול גרמניה ואמרו שהגרמנים התחילו לעשות
בעיות ליהודים, הלנה כבר הייתה בוגרת מספיק כדי להבין מה קורה, היא הייתה בת 21,
אבל זה היה הפתעה שהנאצים פלשו להולנד כי הוא אמר יום קודם לכן שהוא לעולם לא
יפלוש לבלגיה או להולנד ולאט לאט היא התחילה להרגיש את האפליה נגד היהודים, אך היא עדיין עבדה. אחרי קצת זמן אמרו לה ולכל משפחתה ללכת להתחבא, והלנה נאלצה להפסיק לעבוד.
**בזמן המלחמה- במחבוא:**
אחיה וגיסה כבר הסתתרו בבית של משפחה עם ילד אחד, שהאב נאלץ לברוח, האישה שהסתירה אותם הכניסה גם את הלנה ואחותה לבית.
אחותה השנייה נשלחה למחנה ריכוז, שם נספתה..
הוריה של הלנה נאלצו להסתתר אצל אלמנה.
"להיות שנתיים במחבוא, כמובן שמתבגרים ויש הרבה לחץ"
הלנה, אחותה, אחיה, וגיסה, כולם התחבאו יחד והסתדרו היטב אצל משפחה באלמלו שנתיים.
הם לא הכירו את המשפחה שהם התחבאו אצלם לפני המלחמה, אבל המשפחה המסתירה היו מאוד טובים אליהם, למשל ה"אמא המחביאה" שלהם (ככה הלנה קראה לאישה
שהחביאה אותם, שמה אלצ'ה) הייתה אוספת עבורם תלושים לתפוחי אדמה וירקות כי הם היו צריכים
תלושים לאוכל ולא היה להם, הם סיפקו להם בשר ודגים וכל מה שהיו צריכים.
הלנה ומשפחתה היו שואלים אותה למה היא נותנת להם כל כך הרבה? ואומרים לה לשמור את הכסף לעצמה ולתת להם פחות, אבל היא תמיד דאגה להם והאכילה אותם. הם היו בקשר טוב עם אלצ'ה ומשפחתה, למשל בחג המולד פעם אחת היא נתנה להם לקשט את העץ כדי להעסיק אותם וצחקה איתם, הם התחבאו וגרו למעלה אבל בערבים אלצ'ה הייתה סוגרת את כל החלונות ונועלת דלתות כדי שיוכלו להיות איתה למטה.
בבקרים, "האמא מחביאה" שלהם הייתה נועלת את הדלת, אח של הלנה או גיסה ירדו למטה להביא אוכל שכולם היו אוכלים ביחד, אחרי זה הם היו בדרך כלל מנקים ירקות, מקלפים תפוחי אדמה בשביל המשפחה שהחביאה אותם, הם גם היו סורגים הרבה, היה להם קופסת עץ גדולה עם הרבה צמר, מסרגות, מחטי תפירה, וחוטים.
הם היו עושים את כל התפירה עבור אלצ'ה ועושים את כל מה שיכלו כדי להקל עליה, הם סרגו גם עבור
אנשים אחרים, עבור אזרחים טובים, לא נאצים, הם קיבלו עבודה לסרוג כפפות, סוודרים, תחתונים וכו'. זה העסיק אותם לסרוג לעצמם, לגברת, לבתה הקטנה ולאחרים.
הם גם היו עסוקים בגיהוץ, ואם לא היה להם מה לעשות הם היו משחקים קלפים, הם היו מדברים בעיקר אחד עם השני על המצב הפוליטי או על הזיכרונות שלהם, הם לא תמיד היו עצובים הם אפילו לפעמים צחקו, הם היו חברים טובים, אבל למרות זאת היה מאוד מלחיץ.
כל היום והלילה הם הקשיבו אם מישהו בדלת או אם מישהו היה מחוץ לבית.
בערבים האישה שהסתירה אותם הייתה נועלת את הדלתות והם היו יורדים למטה.
כל החדשות על בחוץ אלצ'ה הייתה מספרת להם, אבל הם גם היו מקשיבים כל היום כדי לשמוע מה קורה.
רק לעתים רחוקות הלנה הייתה צריכה לצאת החוצה.
כשהם היו צריכים לברוח לעיר זוולה, הלנה אומצה למשפחה עם שני ילדים קטנים, היא הייתה עוזרת במשק הבית, והם היו מאוד טובים אליה.
היה להם בית גדול ובקומה העליונה היה שיעור תפירה, אז אם הנאצים היו באים היא ואחותה היו רצות למעלה ומעמידות פנים שהן תלמידות בין שאר הבנות, פעם בא נאצי ומשך לה בשיער ושאל אותה אם זה אמיתי, הלנה סיפרה שהיה לו חשד שהיא לא באמת אחת מהגרמנים, ובמזל הוא עזב אותה והיא ניצלה.
במחבוא היא הייתה מרגישה לפעמים מדוכאת וקלסטרופובית, והיא קיבלה מזה כאבי בטן, גם אחרי המלחמה זה עדיין קרה לה במצבי לחץ.
בזוולה הם נאלצו לברוח מהבית שהם התחבאו בו, הלנה נלקחה לבית ריק, שהגיעו לשם גם כ-5 קשישים יהודים והלנה הייתה צריכה לבשל להם ולטפל בהם, פעם אחת באו נאצים, דפקו על הדלתות שלהם והם העמידו פנים שהם לא בבית ובמזל הנאצים עזבו והלנה והאחרים שרדו.
הלנה הייתה בתנועה התת-קרקעית, אז הם היו חמושים ברובים, אבל היא לא הייתה מעורבת הרבה בפעילות שלהם, היא רק העבירה מסמכים מזויפים, וכרטיסי אישור מזויפים ליהודים שהוסתרו. זה לא היה ארגון גדול, הארגון הוקם כדי לעזור ולהציל אנשים מהגרמנים, אך לא להילחם בהם- הם חיפשו כתובות להסתרת יהודים, היו מביאים להם מכנסיים, תחתונים או כל מה שהם היו יכולים להשיג, הלנה לא הייתה כל כך מעורבת בארגון התת קרקעי אך בעלה (בשלב הזה עוד לא היו ביחד, הלנה וסימון בעלה נפגשו שם) היה מאוד מעורב בארגון, הלנה הייתה תופרת חזיות וכו' לה, לאחותה, ולכל מי שהיה צריך שם.
**סוף המלחמה- ** אחרי שהכל היה בטוח שוב הם נסעו על אופניים בחזרה לאלמלו מזוולה, הם שוחררו על ידי חיילים קנדיים. גם הוריה ניצלו, במלחמה היה לה קשר עם הוריה, אבל לא ממש עם הדודות והדודים שלה- היה לה קשר עם הוריה דרך איש טוב ששלח להם את המכתבים והחדשות.

שלום (שסקה) ברייר
פולין
31.12.1924
טרנבה ניז׳נה
טרנבה ניז׳נה
שלום ברייר נולד בשנת 1925 וגדל בעיירה שנקאת טרנבה ניז'נה. הם חיו חיים יהודיים מסורתים, וביתם היה פתוח לכולם. כל אדם במחוז ידע שאצל אברהם ברייר תמיד אפשר לקבל ארוחה מחה מיטה ללילה ואף אוכל לסוס, לא משנה מה דתו ומהו הלאום של האורח. בשנת 1939 הם נעקרו מביתם והוגלו למלינסק (בין הערים קייב, סרני, רובנו ולבוב). באביב של 1942 הם נלקחו לגטו ולמחנה העבודה. אמו ואחיו הקטנים של הועברו לגטו ברזנו, שניים מאחיו נשארו עם פולנים שהסכימו להסתיר אותם, שלום ואביו הגיעו למחנה העבודה קוסטופול. הם היו במחנה, עד המרד אותו הנהיג אביו של שלום, ושם דרכיהם נפרדו. לא הרבה זמן אחרי שלום איתר את שלושת אחיו הקטנים (האחות שהגיעה לגטו עם אמו הוברחה בזמן מהגטו, והגטו כולו הושמד). והם חיו ביערות, הם התאחדו עם אביהם אך הוא נהרג זמן מה אח"כ. הם חיו ביער עד סוף המלחמה כפרטיזנים. ארבעתם הגיעו ארצה וחיו חיים מלאים וארוכים.
תודה!
פנייתכם התקבלה.
ניצור אתכם קשר בהקדם.
פנייתכם התקבלה.
ניצור אתכם קשר בהקדם.
קרתה תקלה במהל שליחת הטופס. אנא טענו את העמוד מחדש ונסו שנית.
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com