סלבטור סגורה

סוכו נולד בחודש יולי 1934 בצ'כוסלובקיה, להורים יהודים. הוא היה ילד בזמן המלחמה והצליח להינצל מבלי להיכנס למחנות ההשמדה. בשנת 1966 הוא עיברת את שם משפחתו לסיבור. משפחת אביו התגוררה בברטיסלבה . סבא שמעון הירש סוכוסטבר הגיע לברטיסלבה, אז פרסבורג מאוקראינה בשנת 1885 . הוא יליד העיר ז'יטומיר שהחליט להמלט משם עקב פוגרומים נגד יהודים באותה התקופה . סבו למד בוינה והקים בברטיסלבה בית מלאכה גדול, מסגריה אמנותית ותעשית תנורי חימום קרמיים, מקום זה הצליח מאוד בעיר . סבא התחתן עם בז' (Božena) ממשפחת פרומר (Fromer) ונולדו להם 7 ילדים בת אחת ליזה ושישה בנים . המבוגר מביניהם, דוד נפטר בגיל צעיר והוא קיבל את השם העברי שלו. שמות האחים: אביו נקרא רודי, ז'יגה, מקסי, יוז'י ופרי (Feri ) שהיה מרפא שיניים. הדאגה הקיומית חייבה את משפחתו להיצמד למקור הפרנסה שלהם ולהיות ניידים ממקום למקום. כשהיה בן 5 הם שלחו אותו ללמוד בבית ספר יהודי אך בעקבות התגברות האנטישמיות והתחזקות האימפריה הנאצית רוב בתי הספר היהודים בצ'כוסלובקיה נסגרו. הוריו שלחו אותו להתחיל שוב כיתה א בבית ספר יהודי בעיר לאחר שבית ספרו הקודם נסגר אך גם שם בית הספר נסגר לפני סיום שנת הלימודים. כאשר התחיל צבא גרמניה לפלוש לאזור בו הוא חיי, הוא ומשפחתו עברו להסתתר בבתים של אזרחים צ'כוסלובקים עד שהמלחמה תעבור. סוכו מספר, שמעולם לא סיים כיתה א, הוא לא זוכר את ההתרגשות שמסיבת תורה או סיום א. בזמן שהסתתרו הם עברו כמה מקומות מסתור. פעם אחת הוא נאלץ להסתתר בדיר חזירים כדי לחמוק מהחיילים הגרמנים בזמן שסבתו נתפסה. בפעם אחרת הוא נתפס והיה בדרכו למחנה ההשמדה אושוויץ. הוא נלקח לשם עם דודו וכאשר נסעו ברכב הוא לחש לו לקפוץ כאשר לא שמים לב וכאשר קפץ מהרכב הוא נחת על השלג ורץ בחזה למקום המסתור שלו שהיה באזור. בסוף המלחמה הוא התאחד עם דודו שהצליח לשרוד את אושוויץ. הקשר עם אמו הוא אבד בתחילת המלחמה ומאביו נפרד, כאשר כל אחד מהם עבר למקום מסתור אחר. הוא הסתתר אצל משפחה נוצרית בתוך אסם ישן ובזמן ששה במסתור הוא קרא את שוב ושוב את אותם שלושה ספרים שהיו לו. כך הצליח ללמוד לכתוב מכתבים לאביו על מצבו בניסוח בוגר ובשפה גבוה למרות שאפילו לא סיים את כיתה א.  לקראת סוף המלחמה אבא שלו הצטרף אליו למסתור וכאשר הקרבות החלו להתעצם המשפחה הכניסה אותם לביתם. הם שמעו את הקרבות ואת יריות התותחים מרחוק , ואביו שהיה איש צבא אמר להם שהגרמנים נסוגים ובקרוב המלחמה תסתיים. בוקר אחד הם ראו יחידת חיילים גרמנים נסוגה מערבה. לאחר מספר שעות הם הבחינו גם ביחידה של פרשים רוסים שמגיעה מאותו כיוון. אחד המפקדים הבחין בהם מסתכלים מדלת הזכוכית של הבית. הקצין התקרב לדלת ובקש לפתוח אותה. אביו של סוכו נעמד מולו והקצין שלא אותו "מי אתה" ברוסית. אביו שידע מעט רוסית ענה לקצין: "אני יהודי". הקצין חיבק אותו ואמר "גם אני יהודי". כשסוכו, היה בן 11 נגמרו שנות ההסתתרות שלו. ב8 במאי הוא שמע ברדיו שיש ניצולים וגילה שגם אמו וסבתו שרדו את המלחמה ושכעת הן נמצאות בטנזניה. הצלב האדום החזיר את אמו לסלובקיה והפגיש ביניהם.

שם האב: איזק (ISAAK) אייזנמן. שם האם: בטי פרנקנטל. מצב משפחתי: נשואה לאלברט רוטשטיין ואם לבן- שמואל רוטשטיין. גורשה ע"י הגסטפו מהעיר קיצינגן שבגרמניה ב-  24.3.1942. כיום חיה נכדתם של פאולה ואלברט- יהודית מנדלמן ,סבתי, בעיר מודיעין.   **פרטי העדה** שם: יהודית מנדלמן תאריך לידה: 10.8.1938 מקום לידה: פלשתינה. שם האב: שמואל רוטשטיין ז"ל שם האם: פלורי להמן רוטשטיין ז"ל יהודית בת יחידה להוריה. מקום מגורים כיום: מודיעין. מצב משפחתי: נשואה, אם לבן וסבתא לשלושה נכדים- ארבל, תבור וכרמל שקד. **החיים לפני המלחמה** סבתא שלי, פאולה, נולדה להוריה איזק ובטי אייזנמן ב- 20.8.1882, בעיירה מינשטוקהיים בעיר קיצינגן, בחבל בוואריה אשר בגרמניה. אינני זוכרת, וגם לא קיבלנו מידע ברור האם סבתי הייתה בת יחידה להוריה. השפה הדבורה בביתם הייתה גרמנית. המשפחה הקפידה מאוד על אורח חיים יהודי כולל תפילות בשישי ובשבת וקיום המצוות היהודיות כהלכתן. חינוך והשכלה היו משמעותיים ביותר עבור הוריה ופאולה המשיכה ללמוד לימודים גבוהים לאחר סיום בית הספר בתחום פקידות והנהלת חשבונות. הוריה היו מבוססים, בעלי ממון ומשאבים. את בעלה, אלברט, הכירה פאולה בעת תפילה בבית הכנסת בעיירה. מידה של פאולה, אשר התפללה בעזרת נשים, נשמטה מטפחת לאזור התפילה של הגברים, אלברט, אשר מצא את המטפחת השיב אותה לפאולה וכך החל להירקם סיפור האהבה עד אשר נישאו. לאלברט, היו 5 אחים ואחות אחת. כמו פאולה הוא גדל בבית יהודי מסורתי ששמר וקיים את מצוות היהדות. אך בניגוד אליה לא השתייך למעמד הגבוה והוריו פרנסו בעמל ובדוחק רב 9 נפשות. לאחר הנישואים המשיכו בני הזוג לקיים אורח חיים יהודי והחלו לבנות עצמם מבחינה כלכלית. אלברט, היה בעל יוזמה גדולה ובעל חוש מסחר מפותח ביותר, פאולה הייתה בעלת השכלה פקידותית והוסמכה כמנהלת חשבונות. יחד, החליטו לפתוח בית מסחר ליין בשם- Hoflieferant weinjrosshandlung kitzingen-AM לאט לאט החל בית המסחר להתרחב ושמו יצא לפניו בכל רחבי בוואריה. פאולה, הייתה אחראית על השיווק וההפצה וכן על הנהלת החשבונות ואלברט, היה אחראי על נסיעות העסקים והחוזים למשלוח היין. מצבם הכלכלי היה טוב מאוד וניתן לומר שבעבודה קשה הצטרף אלברט למעמד הגבוה. למרות זאת חיו בצניעות רבה בבית שכור ולא בבית אשר היה רכושם. הם בחרו להשקיע את כספם ברכישת השכלה לבנם, וברכישת דברי אומנות ויודאיקה וכן לא חסכו בחגיגות יהודיות. ישנם סיפורים שסוכתם הייתה הסוכה היפה והמרשימה ביותר בכל העיר. בשנת 1911 נולד בנם הבכור והיחיד של פאולה ואלברט, אבי- שמואל רוטשטיין. הלידה התרחשה בבית על ידי מיילדת, פאולה ואלברט העסיקו מטפלת אשר טיפלה בשמואל, בזמן שהם עבדו וקידמו את העסק המשפחתי. גני ילדים לא היו קיימים באותה עת. בהיותו בגיל 6 נפתח בעיר קיצינגן בית ספר יהודי. פאולה ואלברט שלחו את בנם ללמוד בבית ספר זה על מנת שיקבל חינוך יהודי (באותה תקופה גם משפחות יהודיות היו שולחות את ילדיהם ללמוד בבתי ספר נוצריים). אבי סיפר לי כי הוריו העניקו לו תמיכה בכל הקשור בלימודים אך גם דרשו ממנו לא מעט. סיפור שחזר וסיפר לי הוא סיפור הדואר. בכל מוצאי שבת, שמואל נדרש להגיע לבית הדואר ולאסוף את המכתבים השבועיים שהגיעו. המכתבים היו חשובים ביותר לבית העסק. בית הדואר היה מרוחק מבית הוריו והוא בכל מוצאי שבת היה הולך לשם בכל מזג אוויר על מנת לבצע את המשימה שהוטלה עליו. החיים לפני מלחמת העולם השנייה היו מורכבים ביותר, אך חיי הקהילה, המשפחתיות והיהדות התנהלו ללא התערבות מצד השלטונות וללא פחד. החל משנת 1932, עת המפלגה הנאצית זכתה במרבית הקולות בבחירות, התחילו בני המשפחה לחוש בשינוי האווירה. שמואל, שהיה כבן 21 בשנה זו, נשלח על ידי הוריו לפלשתינה לבדו. כבר אז חשו פאולה ואלברט כי לדור הצעיר אין עתיד בגרמניה וכך בשל התחזקות האנטישמיות החליטו לשלוח את שמואל למקום בטוח יותר עבורו. להם, היה קשה מאוד לעזוב את המקום המוכר והאהוב עבורם. בנוסף זה היה מקור פרנסתם היחיד והבטחת עתידו של שמואל. פאולה ואלברט הגיעו לפלשתינה לביקור, אך נרתעו מהתנאים הקשים-הם החליטו לחזור לעיר הולדתם שם הייתה פרנסתם. אבי שמואל סיפר לי כי למרות החשש הגדול שלהם מעליית הנאצים לשלטון הוריו סירבו להאמין שאותם אנשים אשר הם נלחמו לצידם על אדמת גרמניה בזמן מלחמת העולם הראשונה ירצחו אותם על אותה אדמה רק בשל היותם יהודים. **תקופת המלחמה** משנת 1932 החיים הפכו מורכבים יותר ויותר, פאולה ואלברט המשיכו בעבודתם ובניהול בית המסחר. במקביל, הם המשיכו לתמוך כלכלית בשמואל אשר הגיע לפלשתינה. בשנת 1938, התרחש פוגרום נובמבר- ליל הבדולח, אשר לא פסח גם על עיירתם של פאולה ואלברט. אנשי ה-SA פשטו על בתי היהודים ועל בית הכנסת בעיר קיצינגן. מהיהודים שדדו דברי ערך ומבית הכנסת לקחו את ספרי התורה, תלשו את הפרוכת והשחיתו ריהוט וציוד. ראש העיר התערב ודאג לסגור את דלתות בית הכנסת. סבי אלברט נעצר ונשלח למחנה הריכוז דכאו, שם בפקודת הנאצים החלו לבנות את פסי הרכבת. לאחר כחצי שנה שוחרר מהמחנה וחזר לביתו, להמשיך בעבודתו. במהלך נסיעת עסקים אותה ערך בשנת 1939 נזרק, ככל הנראה על ידי שונאי יהודים, מהרכבת בה נסע וכך מצא את מותו. הוא נקבר בבית קברות יהודי בעיר קיצינגן. פאולה המשיכה לנהל את העסק המשפחתי במשך זמן קצר אך נאלצה לסגור אותו כשהאנטישמיות התפרצה והמלחמה החלה, חשבונות הבנק וכל ההכנסות הועברו לידי הנאצים. בספטמבר 1941 הוטלה גזרת סימון הטלאי הצהוב על יהודי גרמניה, טלאי אותו נשאה כל משפחת רוטשטיין שהמשיכה להתגורר בעיר. מהידוע לאבי, אחד מילדי משפחת רוטשטיין המורחבת סבל מנכות- שמו היה אריך. פאולה הייתה קשורה מאוד לאריך, טיפלה בו ודאגה לשלומו, לא ניתן היה להפריד ביניהם. ב- 24.3.1942 שולחו 208 יהודים מקיצינגן לאיזביצה (Izbica) שבפולין. פאולה כקשישה ואריך כנכה - גורשו בגירוש הראשון. לא ידוע האם הופרדו או עלו יחד לרכבת. הרישום המדויק של הנאצים אפשר לאבי שמואל לקבל לידיו בשנת 1960 את התעודה הרשומה המעידה על העברתה של אמו פאולה, על ידי הגסטפו, לעיר ווירצבורג בתאריך 24.3.1942 משם הועברה פאולה ברכבת לפולין-מצ"ב תעודה מספר 422973. ככל הידוע לאבי, הועברה פאולה למחנה ההשמדה מיידאנק, שם נרצחה בתאי הגזים.

דבורה גליקשטדט נולדה ב 1.5.1933 בכפר קטן בשם טורביה שלא מופיע באף מפה. בכפר חיו מעט מאוד יהודים. כל יהודי הכפר השתייכו לאותה משפחה והשתייכו לקהילה היהודית בעיירה רוזוודוב על נהר הסאן בגליציה. המשפחה של דבורה מנתה 7 נפשות: זוג הורים וחמישה ילדים. שמות הילדים: אריה, אווה, חיה , דבורה והאחות הקטנה שושנה. בכפר גרו גם דודים ודודות ובני דודים, המשפחה של דבורה גרה בכפר מדורי דורות, אביה היה תלמיד ישיבה ואמה הגיעה מטרנובזג . אמה של דבורה נפטרה כשהייתה בת 5. זכרונותיה של דבורה מתחילת המלחמה (כשהייתה כבת 6: "אני זוכרת שלפני שהגרמנים הגיעו היו הפצצות, טסו אווירונים וכולם יצאו לראות את ההפצצות. לא אותנו הפציצו, זה לא היה מכוון אלינו, אני מנחשת שהגרמנים הפציצו ריכוזים גדולים יותר של אוכלוסיה. אחרי שהגרמנים נכנסו אני זוכרת אווירה קשה. הגרמנים נכנסו, על יד הבית שלנו היה הבית של דוד שלנו. הייתה גדר והיה שער. הבית שלו היה על יד הרחוב הראשי, ואנחנו רצנו לראות את הצבא הגרמני נכנס ועשינו לו שלום. זכרונותיה של דבורה במהלך המלחמה: הגענו לשוק נעמדנו לפי פקודה מסביב לכיכר. אני זוכרת את זה, עמדנו מסביב והגרמנים הסתובבו בתוך המעגל עם כלבים וכולנו פחדנו נורא כי יהודים לא גידלו כלבים. והגרמנים צעקו: "יהודים ארורים" ונתנו פקודה לעזוב את העיר. אני חושבת שאני זוכרת כשאבא נעל את הבית בכפר הוא כנראה תיאר לעצמו שלא נחזור לשם יותר, הוא מסר לגרמנים את המפתח ובכה מיד ויצאנו לדרך ברגל. לא היו מכוניות, שכרו עגלות כדי לסחוב את הציוד. הייתה שקית עם תכשיטים של אמא ששמו לאחותי על הצוואר כי היא הייתה קטנה וחשבו שעליה לא יעשו חיפוש. עברנו ממקום למקום, נדדנו בין מקומות שהנאצים לא הגיעו אליהם עדיין. אנחנו ישבנו בעגלה, התקדמנו יחד עם שיירה גדולה של פליטים. כל פעם היינו מגיעים למקום ואז המורה דרך הפולני היה שם לנו מלכודות, אי אפשר להאמין הפולנים היו קופצים עלינו ושודדים אותנו. דבורה מספרת שכשהם היו מגיעים לעיר לבוב היו לוקחים את אביה ואת אחיה לעבודות כפיה בעיר, היא מספרת שהם היו חוזרים משם מוכים ומושפלים. לאחר שהיו בלבוב הם עברו ברכבת להרי אופל והתמקמו במחנה אסירים שבו גרו כמה משפחות באותו צריף, למקום קראו "קורוסטלובקה". בזמן השהייה במחנה אביה ואחיה של דבורה עבדו בכריתת עצים ביער. הרוסים הבינו שהמשך השהייה שם הוא גזר דין מוות והוציאו את הילדים לבית יתומים. דבורה ואחיותיה עברו לבית יתומים. באותו הזמן אביהן התחתן בשנייה עם אישה יהודייה בשם סימה. .