סוזי הידש

הסיפור של דברי, נולדתי בפולין לאחר המלחמה בשנת 1946 להורים ניצולי שואה , לאמא שלי קראו ״לובה״ ולאבא שלי קראו ״מיכאל יצחק״  לאחר המלחמה היו בכול אירופה המוני ניצולי שואה והורי נפגשו בעיר קרקוב. ההורים שלי הגיעו כל אחד בנפרד לאותו המרכז בקרקוב שלשם הגיעו יהודים שהתחילו לחפש אחד את השני. אבא שלי נולד בחלק בלודג' ואמא שלי מגליציה והייתה בחלק שדיבר גרמנית ופולנית. הם הכירו בקרקוב התחתנו ולאחר מכן נולדתי.בקרקוב נוצרה להם חבורה של 5 זוגות שהכירו אחרי המלחמה. לפני המלחמה אבא שלי היה נשוי והיו לו 5 ילדים שכולם נרצחו בשואה בתחילת המלחמה לקחו אותו לצבא ואשתו והילדים נשארו בעיירה שהם גרו בה והוא במלחמה עצמו נשבה בידי הגרמנים והיה פרטיזן הוא היה גם במפלגה הקומוניסטית של הצבא האדום שלחם נגד הגרמנים הוא היה במחנות עבודת חוץ כנראה במחנה שינדלר. ומשם הוא שוחרר .כשנגמרה המלחמה הוא חזר לפולין לקרקוב ואמא שלי נולדה בעיר קטנה אחרת רצתה ללמוד באוניברסיטה ובקרקוב הייתה האוניברסיטה הראשונה שנפתחה באירופה. ואז פרצה המלחמה והגרמנים כבשו את העיר קרקוב והעבירו למחנות עבודה את היהודים שתפסו ועד סוף המלחמה היא עבדה במפעל בייצור פצצות לגרמנים היא הייתה גם דוברת גרמנית טובה וכשהמלחמה הייתה לקראת הסוף הצעידו אותם בצעדה לקראת רציחתם (צעדת המוות) הם סגרו אותם באסם ואחרי יומיים הם הצליחו לחפור יציאה מהאסם והבינו שהמלחמה נגמרה, ואז בקרקוב הם נפגשו והתחתנו " הם הכירו אחרי המלחמה גם מצד אמא וגם מצד אבא אף אחד לא שרד מהשואה הם חיפשו באירופה וגם חיפשו בארץ וברדיו אני עוד זוכרת אותו את המדור הזה אבל הם לא מצאו אף אחד והם נשארו בלי משפחות ההורים שלי דיברו בבית יידיש ופולנית ואני למדתי בבית ספר רגיל שם כולם היו נוצרים חוץ מכמה ילדים כולל אני. למדתי בבית ספר שבו ודיברנו פולנית מכיתה ה התחילו ללמד רוסית כי היו תחת הרוסים סיימתי כיתה ד למדתי רגיל לא אמרו לי אני שונה אבל הרגשתי שונה כי בבית דיברו שפה אחרת ( יידיש ) אני למדתי בבית ספר (נוצרי) מעל הכיתה בכניסה היה צלב ובבוקר בכיתה התפללו אני לא התפללתי לא אמרו למה אבל זרמתי עם מה שקורה בסביבה והחברות שלי היו הולכות לכנסיה ביום ראשון כדי לא להיות שונה אבל ידעתי שאני שונה בתחושה ובשפה בנצרות בערב הם מתפללים ליד המיטה לי לא היה את זה מאחר ורציתי אמא שלי אמרה תתפללי בלב מה שאת רוצה ותעשי כמוהם ״תהיה בריא ולילה טוב״ ככה בלב והייתי עושה את זה. בחופש הגדול פעם בשנה הילדים של העובדים היו יוצאים לשלושה שבועות לקייטנה ביערות ושם היו כנסייה וצלבים ואני התנהגתי כמוהם בערב הייתי עושה כאילו אני מתפללת וניסיתי להיות כמובן לא הייתה לי הרגשה שהייתי שונה כי עשיתי בדיוק את הדברים אבל כן היה תפילה בבוקר יום אחד בבית דיקלמתי את זה בעל פה ושאלו מאיפה את יודעת את זה ואמא שלי ביקשה ממני לא להתפלל יותר אמא שלי הייתה מנהלת השכלה מקצועית, אבא שלי היה טכנאי. למרות שהיו לי חברים יהודים הם היו הילדים של החברים של ההורים שלי בהתחלה המשטר הקומוניסטי לא נתן אישור לעלות לארץ ישראל בשנת 1954  אפשרו ליהודים לעזוב את המדינה ואז היה אפשר לעלות לארץ ורוב יהודי פולין רצו ועלו לארץ ישראל. בתור ילדה הכרתי יותר את הכנסיות אבל בחגים בראש השנה אבא שלי לקח אותי לבית כנסת בוורוצלב וזה היה לי נורא משונה כי הכנסיות זה דבר מפואר וגדול ובית הכנסת מלא אנשים מתפללים ופחות מפואר לרוב יהודי פולין חיו אורך חיים חילוני יהודי . ואז יום אחד ההורים שלי אמרו לי שעולים לפלסטינה , זה היה אחרי מבצע סיני אחרי זה הייו עוד עליות גדולות הייתי בת 10 כשעליתי וסיימתי שם 4 כיתות עלינו לארץ באונייה בשנת 1954 דרך וורשה בפולין לאוסטריה ומשם לאיטליה שם עלינו לאונייה ואחרי 5 ימים הגענו לחיפה . את העולים פיזרו בכל הארץ ואנחנו הגענו לירושלים , אני עוד זוכרת שהגענו חולים ואת האוטובוס מהנמל שלקח אותנו לירושלים, בירושלים הגענו לשכונת קרית יובל לצריפים שחיכו לעולים, המקום לא היה מפותח לא היה כביש היו רק צריפים לא היה חשמל אבל שמחנו שהיו לנו מים זורמים בברז ,לא הייתה תחבורה לנו זה היה מאוד משונה ופחדנו כי היו קולות של בכי אבל בסוף כולנו התרגלנו ופתחו לנו בית ספר לעולים חדשים ושמה כל היהודים למדו עברית ודיברו בעברית . שההורים עלו מפולין התחילו להסתובב בשכונה אנשים שלקחת ילדים למוסדות דתיים ופעם ראשונה שראיתי חרדים . אבא שלי כל השנים שאל איפה היה אלוהים בזמן השואה והוא לא דיבר על מה שהיה לו, וגם אמא שלי לא דיברה ואני לא שאלתי ולא חקרתי אבל את המידע שלי לקחתי מספרים . מבחינת ההורים אני לא שאלתי וזה בעיה שלי זה והם לא נידבו מידע וזה בעצם בעיה של דור שני של ניצולי ניצולי השואה.רק שאתה מתבגר אתה מבין את הבור הגדול שנוצר להם ולי. בבית הספר בשכונת קרית יובל התחלנו ללמוד עברית היו ילדים שגרו בשכונה שעלו לפניינו בבית הספר היו הרוב ילדים מפולין ומהונגריה היו גם ממצרים ומעט תוניסיים וזהו זה בעצם היו שמה הרוב העולים מפולין כך ששמענו מספר שפות פולנית , הונגרית צרפתית ומצרית . ״אני אוהבת טבע גרנו בבית שהייתה בו גינה גדולה והייתי מאוד עסוקה עבורי טבע זה כל העולם, פעם גם ציירתי למדתי אחיות ועבדתי כאחות בבית החולים" אבא שלי נפטר בשנת 1984, לפני הוא ‏הלך ליד ושם , שם הוא סיפר בדפי עט ואני ידעתי את זה ואמרתי יופי זה מה שיש לי לדעת,. לפני שהוא נפטר הוא רצה שאני אלך איתו לשם , הוא גם תרום את גופתו למדע וכיבדתי את בקשתו. אין לי משפחה חוץ מאמא ואבא בלקסיקון שלי לא הייתה מילה אחות או אחות או דוד או דודה ובטח לא סבא וסבתא כלום הייתי אני וההורים שלי וזה באמת הבעיה בדור השני כמוני שנשארים בלי כלום בלי משפחה. יום השואה והגבורה זה היום הכי קשה עבורי .

זיווה שביטלובסקי ומשפחתה התגוררו בצפון רומניה.בשנת 1941 זיווה ומשפחתה גורשו מבתיהם בצפון רומניה על ידי חיילים רומנים, הועלו על רכבת והורדו באוקראינה הכבושה על ידי הנאצים. לאחר הגעתם נאלצו כל היהודים לצעוד בכפור לעבר נהר הדנייסטר ובזמן חציית הנהר על גבי רפסודות אנשים רבים נפלו למים הקפואים. לאחר החצייה אולצו שוב ללכת מרחק רב ברגל, תוך כדי התגרויות והצלפות מצד החיילים הרומנים. בסוף מסע מפרך המשפחה הגיעה לגטו באוקראינה, בהמשך כאשר הגיעו לגטו אביה של זיווה הופרד מהם ונלקח לעבודות כפייה. והם שוכנו בגטו.זיווה ומשפחתה התחבאו בקורת גג עד לתום המלחמה, אמא של זיווה הניקה וטיפלה במאיר - אחיה הקטן של זיווה

שמי בילדותי היה אווה בורגר. את אבא שלי טיבור בורגר לא ראיתי מאז גיל שנתיים וחצי. הוא נלקח למחנה כפיה עם מנהיגים אחרים של הקהילה היהודית. אחרי שנתפס מחזיק יומן במחנה, בו הוא תיעד את זוועות הנאצים, הוא נשלח לאוקראינה, לקו הלחימה בין ההונגרים והגרמנים מצד אחד, לרוסים מהצד השני. את היהודים שם הכריחו ללכת לפני כוחות הצבא, כדי שהם יתפוצצו על המוקשים ולא החיילים ההונגרים והגרמנים. כך אבא שלי נרצח. אמא שלי, לילי, קיבלה הודעה על מותו מהצלב האדום. בהודעה גם נכתב שהוא נקבר בקבר אחים שם. כל משפחת אבי, משפחת בורגר, לא שרדה את השואה. רק אני נותרתי כזכר למשפחת בורגר. סבא שלי מצד אימי, מוריץ רוט, היה אדם עשיר ולכן הייתה לו אפשרות לעשות מה שאנשים אחרים לא יכלו להרשות לעצמם. חשוב מכך, היתה לו הבנה כי שום דבר טוב לא יצא ממילוי ההנחיות של הגרמנים ומשתפי הפעולה שלהם והוא ארגן אנשים שיסייעו להם. לאחת העובדות שלו, גברת דג'אנגי, היה בית בעיר ובית בכפר, וכל המשפחה שלי, מצד אימי, התחבאה במשך חודשים רבים בדירה שלה בעיר (שהיה ממש ברחוב ראשי בעיר). כשתפסו אותנו ב-1944 נשלחנו לבית מעצר בבודפשט, אבל כיוון שהמלחמה הייתה לקראת סיום לא נשלחנו לאושוויץ, ושוחררנו אחרי כמה ימים. בבודפשט אמא שלי, לילי, הכניסה אותי לבית יתומים של הצלב האדום, והיא השיגה עבודה כמטפלת בבית היתומים. אסור היה לי לקרוא לה אמא ואסור היה לנו להראות שאנחנו מכירות אחת את השנייה. כך חיינו במשך כמה חודשים. כששמענו שהרוסים מתקדמים לכיוון קושיצה, עיר הולדתי, אמא שלי החליטה לקחת אותי לשם, כשהמחשבה שלה היתה שזה יהיה המקום הראשון שישוחרר. אמא שלי הייתה צעירה, שיערה היה בהיר, עיניה ירוקות והיא דיברה גרמנית רהוטה. היא החליטה שנעלה על טרמפ בשיירה של הצבא הגרמני, מתחזות לגרמניות, בחזרה לקושיצה. וכך נסענו, נסיעה שהייתה אמורה לקחת כמה שעות, אך בפועל לקחה הרבה יותר זמן, מאחר ובעלות הברית הפציצו את השיירה לאורך כל הדרך והיינו צריכים לעצור כל פעם ולתפוס מחסה. בסופו של דבר הגענו לקושיצה. זה היה באמצע היום במקום בלילה. והנה היהודייה הולכת לה באור יום באמצע הרחוב הראשי כשהיא אוחזת בידה הקטנה של בתה. בשלב הזה היה ברור לכולם שהמלחמה עומדת להסתיים ולכן המקומיים חששו כנראה להלשין עלינו. כשהרוסים שחררו את העיר, היינו הראשונות לחזור לבית שלנו. זה היה הבית הראשון בעיר, שבו למעשה חזרו היהודים לגור. יהודים מקושיצה ששרדו את השואה הגיעו דבר ראשון אלינו הביתה. גב' דג'אנגי, שנעצרה גם היא כשתפסו את המשפחה שלי, קיבלה אות חסידת אומות העולם על הגבורה שלה.