רחל קראוס

סיפורו של העד במהלך המלחמה: בסוף שנת 1942 האיטלקים ששלטו בלוב באותה עת, כרתו ברית עם הגרמנים שנתנו להם הוראות להתחלת ריכוז וחיסול היהודים שבלוב. יעקב גדל בעיר טריפולי שבלוב עם משפחתו וכאשר החלו הסנקציות על היהודים, אביו וכל הגברים מעל גיל 18 נלקחו למחנה העבודה "סידי עזאז" בו עבדו בעבודות כפיה וחיו בתנאים קשים מאוד. בעקבות לקיחת הגברים למחנה העבודה החלו שמועות שעוד מעט ייקחו גם את כל הנשים והילדים להשמדה המונית. לכן החליט אמו ודודתו של יעקב שהיה אז בן 5, לקחת את כל המשפחה להתחבא אצל ידיד ערבי שחי בכפר ערבי סמוך לטריפולי. שם התחבאו ברפת שהיתה לערבי והוא פינה וניקה אותה בשבילם ושם חיו עד שהאנגלים שחררו את לוב. יעקב מספר שאמו תפרה להם בגדי של ילדים ערבים כדי שיוכלו לצאת לפעמים מהרפת להסתובב בפרדסים. כילדים החיים בכפר היו יחסית חסרי פחד בעיקר מעצם העובדה שלא הבינו את מה שמתרחש סביבם, אפילו אחותו של יעקב, שושנה נולדה בכפר הערבי. חצי שנה לאחר שנלקח אביו של יעקב, הוא ברח ממחנה העבודה ומצא את משפחתו בכפר הערבי והצטרף להם למחבוא.

כדי להתחיל מהתחלה, יש לחזור עוד אחורה אל סבו של נסים- הרב ציון ביתאן, בעל הכינוי "הנשר הגדול", מגדולי הרבנים בטריפולי. אותו רב גדול, אימץ ילד שהתייתם בגיל צעיר מאד ושמו יוסף. הוא הכשיר את יוסף לרבנות והשיא לו את בתו הבכורה רחל. יחד הם הקימו משפחה בת אחד עשרה ילדים.הילד התשיעי שנולד להם היה נסים. שלוש שנים לאחר הולדתו, בשנת 1931 ,עברה המשפחה לבנגאזי שהייתה באותם ימים תחת כיבוש איטלקי פשיסטי. בבנגאזי כיהן אביו של נסים, הרב יוסף ג'יעאן, כרב הראשי של הקהילה היהודית. "אנשים פשוט קמו על רגליהם כשראו את אבי", סיפר נסים בעדות ליד ושם שנתן בשנת 2017" .כשהיה נכנס לבית הכנסת כולם קמו. אבל הוא אהב לבקר אנשים בבית שלהם, לעודד אותם, זקנים, חולים והלכתי אתו".ילדותו של נסים עד לפרוץ המלחמה, הייתה מוקדשת בעיקר ללימודים. בוקר עד ערב. יהודי בנגאזי הלכו לשני בתי ספר, בית ספר ממשלתי איטלקי בבוקר ואחר הצהריים בית ספר תלמוד תורה בעברית. "בזמן שילד רגיל יכול היה להיות חופשי לשחק ולהנות, אני לא כל כך יכולתי. אין מושג כזה חופש", אמר נסים בעדותו, "לא הייתה לי ילדות". אבל המשפט הזה טומן בתוכו לא רק את שגרת הלימודים המחייבת, אלא גם את המלחמה שפורצת כאשר הוא בן אחת-עשרה, ומטילה צל כבד על חייו וחיי משפחתו. בשנים שלפני המלחמה, הקהילה היהודית בבנגאזי התנהלה כמיעוט נרדף על ידי האיטלקים ששלטו באזור ומהמקומיים תושבי לוב המוסלמים. "שנאו את היהודים", אמר נסים בעדותו. "בית הספר האיטלקי היה רחוק ממקום מגורי ובדרך לבית הספר כל יהודי היה מקבל את ה'מנה שלו'- מכות בדרך לבית הספר עם מקלות מהילדים האיטלקים. הגענו לבית הספר לפעמים בלי ספרים, בלי תיק, עם פצעים", תיאר נסים. "כשהמורה נכנסה לכיתה, כולם היו צריכים לקום ולהתפלל לישו. אנחנו ממש לא רצינו ,אבל אי אפשר היה לסרב. היינו צריכים לעמוד, להוריד את הכובע ולשמוע את כל התפילה. בתום יום הלימודים, הלכנו התלמידים היהודים אל בית גם בדרך אליו, הינו מקבלים מכות מהמוסלמים". בעקבות חוקים גזעניים שנחקקו ב- 1938 באיטליה, חוקי גזע וגזרות נגד יהודים הגיעו גם ללוב. שלטים מחוץ לחנויות של יהודים כמו בגרמניה הנאצית הוצבו בבנגאזי, 'חנויות של יהודים- קנייה אסורה'. "היו ריחות שמשהו ממשמש ובא", תיאר נסים בעדותו, "היה קשה להשיג פרודוקטים. קמח, לחם".בשנת 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה, נסים אז בן אחת-עשרה. כשנה לאחר פרוץ המלחמה באירופה, בנגאזי הופכת לזירת קרבות בין הבריטיים לכוחות איטלקים-גרמנים, במהלכה, העיר נכבשת מצד לצד הלוך ושוב – משליטה איטלקית-גרמנית לבריטית – כך חמש פעמים. "התקופה הזו לא נמחית מהראש שלי", אמר נסים בעדותו, "בזמן המלחמה, מה שאני לא יכול לשכוח, ולא כל כך יכול להסביר לאחרים- לא היה רגע של שקט. אין רגע של מנוחה. כל הזמן אווירונים חגו למעלה וזרקו פצצות". בין הפצצה להפצצה, ברחה המשפחה לכפרים שבפאתי בנגאזי. אין לימודים, אין בית כנסת- רק מנסים להישאר בחיים בין ההפצצות.באחת מהתקופות בהן האיטלקים שלטו באזור, חיילים חיפשו את אחיו של נסים בטענה ששיתף פעולה עם הבריטים. "קראו לכל המשפחה לחצר", משחזר נסים בעדותו בעיניים דומעות. "כיוונו אל אח שלי את הרובה, ואחותי אמיליה זיכרונה לברכה, רצה ותפסה את הקנה מול החזה שלה, שלא יפגעו באח שלה". לבסוף האיטלקים לא ירו באחיו, אבל זמן לא רב לאחר מכן, כנראה כתוצאה מאותו אירוע מטלטל, אמיליה חלתה ונפטרה. בתקופה הזו עזבו יהודים רבים את בנגאזי לפלשתינה, למצרים ולאיטליה. שני אחיו הגדולים של נסים הצליחו להיחלץ, ובאחת ההזדמנויות גם נסים ואחותו, עלו על משאית מלוב למצרים. אבל בדרך, ראו את אביהם ואימם עומדים בצד הכביש. נסים לא עמד במראה הוריו, נשארים בלעדיו תחת הרעב וההפצצות, הוא ואחותו ירדו מהמשאית ונשארו לסעוד את הוריהם המבוגרים. מטלטל לחשוב, מה היה נחסך מהם לו היו ממשיכים בדרכם על אותה משאית. אביו כבר היה מבוגר ולקה בעיניו וכך מצא את עצמו נסים כילד, דואג לפת לחם למשפחתו. בבנגאזי היה רעב גדול, לא היה אוכל, לא היו חנויות כי הכל היה הרוס מההפצצות. בנוסף, הכסף איבד מערכו כתוצאה מהכיבושים הרבים, וכדי לשרוד, נסים למד לדבר ולהבין גרמנית ואנגלית. הוא היה הספר היהודי של אחר הצהריים,מתחבר לחיילים וכך היה משיג מהם מצרכים. הוא היה מאתר את המחנות שלהם, ממתין להם עד שיסיימו לאכול ואת השאריות מביא הביתה ומהן חייתה המשפחה. "המציאות הכריחה אותי", אמר נסים בעדותו. "אדם רעב, רוצה לאכול. התחברתי לאנגלים, לגרמנים וזה עזר לי מאד". בזכות כשרונו לשפות ויכולתו להתחבר לאנשים, הציל נסים את משפחתו מרעב. אך אותו רעב היה רק הכנה למה שציפה למשפחה ולרבים מיהודי קהילת בנגאזי, כאשר ערב שבת אחת, חיכתה להם משאית מחוץ לבית הכנסת

רבים לא בקיאים בשואת יהודי צפון אפריקה בכלל ולוב בפרט בזמן מלחמת העולם השנייה. כבר ב1938 לאחר חקיקת חוקי הגזע באיטליה ששלטה בלוב, החלה הפגיעה ביהודי לוב. כתוצאה מכך היו התנכלויות רבות מצד החברה כנגד היהודים. מאוחר יותר לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, הצטרפה איטליה לצד מדינות הציר ולכן, מצבם של היהודים הוחמר והחלו הפצצות של בעלות הברית בלוב (קולוניה איטלקית). במהלך המלחמה יהודים רבים נשלחו לעבודות כפייה, ואט אט האיטלקים החלו לרכז את יהודי לוב במחנה הריכוז "ג'אדו" וחלקם אף נשלחו למחנות ההשמדה באירופה. ב1943 השתלטו בעלות הברית על לוב ובכך מנעו את המשך ההעברה למחנה הריכוז, אך התנכלות התושבים המקומיים ליהודים לא הפסיקה. שמואל נולד ב- 15.4.1934 וגדל בטריפולי וכילד חווה את שואת יהודי לוב בתקופת מלחמת העולם השנייה. שמואל נולד למשפחה אמידה והיה האמצעי מבין חמישה ילדים, ארבעה בנים ובת אחת קטנה. גדל בבית גדול בעל שתי קומות, ובביתו דיברו בערבית, איטלקית ומעט עברית