״כל מי שמקשיב לעד הופך לעד״
(אלי ויזל)
רחל קראוס
31.12.1935
טריפולי
,
לוב
כתובת:
קובץ שמע:
העדות
רחל קראוס נולדה בשנת 1936 בטריפולי שבלוב, בשם אינס ממוס. אביה היה פחח ואמה גידלה אותה ואת אחיה, לרחל היו עוד ארבעה אחים, והיא הייתה השנייה מביניהם. משפחתה של רחל הייתה מסורתית וסבא שלה היה רב חשוב. בשנת 1938 החלה שואת יהודי לוב עם פרסום חוקי הגזע, ובאותה תקופה נכבשה לוב על ידי צבא איטליה הפשיסטי. כשהחלה המלחמה, אמה של רחל הייתה בהריון מתחיל. משפחתה של רחל סבלה מאיסורים ורדיפות קשות כמו שאר היהודים במקום. לאחר מכן עזבה המשפחה את טריפולי ועברה לתוניס, שם הוסתרה על ידי מוסלמי שסייע להם. בביתו, אמה של רחל ילדה את אחותה הקטנה. לאחר זמן מה, חזרה המשפחה לביתם בטריפולי והמשיכו לחיות בפחד שהפך לשגרה, בשלב מסוים נשלחה המשפחה למחנה ג'אדו בטריפולי שם רוכזו היהודים שבאזור. במחנה הם חיו בביתנים ללא מחיצות, ובכל אחד מהם חיו כ-350 נפשות בצפיפות נוראית, היהודים במחנה סבלו מתנאים קשים והרעב היה כבד. באחד הימים בינואר 1943 ריכזו את כל היהודים במחנה מול מכונות ירייה, התחושה הייתה שכל רגע עומדת להתקבל שיחת טלפון שתפקוד על הירי ביהודי המחנה, שיחת הטלפון לא התקבלה והיהודים במחנה ניצלו ממוות. המחנה נכבש בינואר 1943. לאחר שחרור המחנה, לוב נכבשה על ידי הצבא הבריטי, ובשנת 1947 עם תחילת מלחמת העצמאות בארץ ישראל היחסים של היהודים בלוב עם הערבים היו קשים, והיהודים סבלו מאנטישמיות ומיחס מחפיר. רחל מספרת שבשבילה זו הייתה תקופה יותר קשה מהמלחמה עצמה. במהלך תקופה זו ערבים סיירו ברחבי העיר ואת היהודים שתפסו- רצחו. סבא רבא של רחל נרצח בעודו מתפלל משום שלא הסכים להפסיק את תפילתו. בזמן זה רחל ומשפחתה התחבאו בבית הכנסת בתוך ספר תורה. לאחר נסיונה הכושל לעלות לארץ באוניית המעפילים אקסודוס, ושהותה במחנה המעצר בגרמניה, עלתה רחל לארץ ישראל עם אחיה הקטנים, התחתנה והקימה משפחה גדולה. רחל למדה טבחות והייתה בעלת מסעדה. כיום מתגוררת בשוהם בביתה עם בנה ונכדה.
סיפור
לאחר שנגמרה מלחמת העולם השניה, בשנת 1947, הבריטים שלטו בלוב ומצב היהודים היה לא טוב. בשל מלחמת העצמאות שהתרחשה בארץ ישראל, יחסי הערבים והיהודים בלוב היו מורכבים ונפיצים. יום אחד רחל ואחיה הגדול לקחו סיד והלכו לחומה הגדולה שהקיפה את טריפולי, אותה יכלו לראות ממרחקים בעיר. הם ציירו על החומה מגן דוד גדול. תוך זמן קצר שמעו את אמם קוראת להם וחזרו במהרה הביתה. היו מהומות בשכונה והערבים חיפשו את כל היהודים. אמם חששה לחייהם כיוון שרצו השמועות על כך ששני ילדים יהודים ציירו על החומה מגן דוד ולקחה אותם לבחור ערבי נחמד כדי שיחביא אותם. באותו הלילה הוא העלה אותם על סירה קטנה, וכך הם, שני ילדים, עזבו את טריפולי ואת לוב מבלי להיפרד ממשפחתם. סירת המשוטים הזו לקחה אותם ללב ים. לאחר זמן מה, ראו אוניה גדולה באופק, הבחור העלה אותם לספינה ואמר להם ''אתם נוסעים לפלשיתנה''. האוניה הזאת היא אוניית אקסודוס. אונייה זו לא הגיעה לארץ ורחל שהתה כשנה בגרמניה עד שכל נוסעי ספינת אקסודוס הגיעו לנמל חיפה בספטמבר 1948.
מהחיים שאחרי
לאחר שהייה ממושכת במחנה המעצר בגרמניה עלתה רחל לארץ יחד עם אחיה הקטנים, והוריה עלו מאוחר יותר. כל משפחתה המצומצמת של רחל נשארה בחיים בתום המלחמה. רחל למדה בישול והייתה טבחית. הייתה לה מסעדה בשם: "המטבח של רחל", מסעדה שהייתה במשך שנים מוסד מקומי פופולארי אותו פקדו רבים מתושבי שוהם. משפחתה ובעיקר הצד של אמא שלה היו דתיים הדוקים ורחל שמרה על האמונה לכל אורך חייה. הדבר החשוב ביותר שהיא לקחה ולוקחת מהמלחמה ומהמאורעות הקשים שעברה לאחר מכן הוא את החיים עצמם והחשיבות של להמשיך לחיות. כך גם פעלה לאורך חייה והקימה משפחה גדולה יחד עם בעלה ז"ל. לשניהם 8 ילדים, נכדים ונינים רבים. רחל פועלת רבות למען הקהילה: מתנדבת ב''ילדי יחד'' בתיכון שוהם, היא תורמת רבות לחברה ובמשך שנים מבשלת ומחלקת אוכל לחיילים, ואפילו נבחרה למלכת היופי בשל טוב לבה ומעשיה הטובים, ובמהלך מלחמת לבנון הכינה אוכל רב והייתה אחראית על משאית מזון לחיילים בדרום. היא שוהה היום בביתה שבשוהם, מוקפת בבני המשפחה האוהבת שמטפלים בה.
רחל כיום
ציר הזמן האישי של
רחל קראוס
9/1/1942
תאריך לא ידוע
המעבר למחנה המעצר ג'אדו
31/12/1942
תאריך לא ידוע
שחרור המחנה
8/7/1949
תאריך לא ידוע
העלייה לארץ ישראל
31/12/2006
תאריך לא ידוע
הקמת המסעדה "המטבח של רחל"
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תיעדו:
- נגה רוזנבוים , יא4
- מאיה רז , יא4
- גלי אנגלנדר, יא4
- מאיה נגור, יא4
מחזור
כט
עדויות נוספות מ
לוב
:
יעקב מימון
לוב
26.8.1937
סיפורו של העד במהלך המלחמה: בסוף שנת 1942 האיטלקים ששלטו בלוב באותה עת, כרתו ברית עם הגרמנים שנתנו להם הוראות להתחלת ריכוז וחיסול היהודים שבלוב. יעקב גדל בעיר טריפולי שבלוב עם משפחתו וכאשר החלו הסנקציות על היהודים, אביו וכל הגברים מעל גיל 18 נלקחו למחנה העבודה "סידי עזאז" בו עבדו בעבודות כפיה וחיו בתנאים קשים מאוד. בעקבות לקיחת הגברים למחנה העבודה החלו שמועות שעוד מעט ייקחו גם את כל הנשים והילדים להשמדה המונית. לכן החליט אמו ודודתו של יעקב שהיה אז בן 5, לקחת את כל המשפחה להתחבא אצל ידיד ערבי שחי בכפר ערבי סמוך לטריפולי. שם התחבאו ברפת שהיתה לערבי והוא פינה וניקה אותה בשבילם ושם חיו עד שהאנגלים שחררו את לוב. יעקב מספר שאמו תפרה להם בגדי של ילדים ערבים כדי שיוכלו לצאת לפעמים מהרפת להסתובב בפרדסים. כילדים החיים בכפר היו יחסית חסרי פחד בעיקר מעצם העובדה שלא הבינו את מה שמתרחש סביבם, אפילו אחותו של יעקב, שושנה נולדה בכפר הערבי. חצי שנה לאחר שנלקח אביו של יעקב, הוא ברח ממחנה העבודה ומצא את משפחתו בכפר הערבי והצטרף להם למחבוא.
ניסים ז'אן
לוב
29.2.1928
כדי להתחיל מהתחלה, יש לחזור עוד אחורה אל סבו של נסים- הרב ציון ביתאן, בעל הכינוי "הנשר הגדול", מגדולי הרבנים בטריפולי. אותו רב גדול, אימץ ילד שהתייתם בגיל צעיר מאד ושמו יוסף. הוא הכשיר את יוסף לרבנות והשיא לו את בתו הבכורה רחל. יחד הם הקימו משפחה בת אחד עשרה ילדים.הילד התשיעי שנולד להם היה נסים. שלוש שנים לאחר הולדתו, בשנת 1931 ,עברה המשפחה לבנגאזי שהייתה באותם ימים תחת כיבוש איטלקי פשיסטי. בבנגאזי כיהן אביו של נסים, הרב יוסף ג'יעאן, כרב הראשי של הקהילה היהודית. "אנשים פשוט קמו על רגליהם כשראו את אבי", סיפר נסים בעדות ליד ושם שנתן בשנת 2017" .כשהיה נכנס לבית הכנסת כולם קמו. אבל הוא אהב לבקר אנשים בבית שלהם, לעודד אותם, זקנים, חולים והלכתי אתו".ילדותו של נסים עד לפרוץ המלחמה, הייתה מוקדשת בעיקר ללימודים. בוקר עד ערב. יהודי בנגאזי הלכו לשני בתי ספר, בית ספר ממשלתי איטלקי בבוקר ואחר הצהריים בית ספר תלמוד תורה בעברית. "בזמן שילד רגיל יכול היה להיות חופשי לשחק ולהנות, אני לא כל כך יכולתי. אין מושג כזה חופש", אמר נסים בעדותו, "לא הייתה לי ילדות". אבל המשפט הזה טומן בתוכו לא רק את שגרת הלימודים המחייבת, אלא גם את המלחמה שפורצת כאשר הוא בן אחת-עשרה, ומטילה צל כבד על חייו וחיי משפחתו. בשנים שלפני המלחמה, הקהילה היהודית בבנגאזי התנהלה כמיעוט נרדף על ידי האיטלקים ששלטו באזור ומהמקומיים תושבי לוב המוסלמים. "שנאו את היהודים", אמר נסים בעדותו. "בית הספר האיטלקי היה רחוק ממקום מגורי ובדרך לבית הספר כל יהודי היה מקבל את ה'מנה שלו'- מכות בדרך לבית הספר עם מקלות מהילדים האיטלקים. הגענו לבית הספר לפעמים בלי ספרים, בלי תיק, עם פצעים", תיאר נסים. "כשהמורה נכנסה לכיתה, כולם היו צריכים לקום ולהתפלל לישו. אנחנו ממש לא רצינו ,אבל אי אפשר היה לסרב. היינו צריכים לעמוד, להוריד את הכובע ולשמוע את כל התפילה. בתום יום הלימודים, הלכנו התלמידים היהודים אל בית גם בדרך אליו, הינו מקבלים מכות מהמוסלמים". בעקבות חוקים גזעניים שנחקקו ב- 1938 באיטליה, חוקי גזע וגזרות נגד יהודים הגיעו גם ללוב. שלטים מחוץ לחנויות של יהודים כמו בגרמניה הנאצית הוצבו בבנגאזי, 'חנויות של יהודים- קנייה אסורה'. "היו ריחות שמשהו ממשמש ובא", תיאר נסים בעדותו, "היה קשה להשיג פרודוקטים. קמח, לחם".בשנת 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה, נסים אז בן אחת-עשרה. כשנה לאחר פרוץ המלחמה באירופה, בנגאזי הופכת לזירת קרבות בין הבריטיים לכוחות איטלקים-גרמנים, במהלכה, העיר נכבשת מצד לצד הלוך ושוב – משליטה איטלקית-גרמנית לבריטית – כך חמש פעמים. "התקופה הזו לא נמחית מהראש שלי", אמר נסים בעדותו, "בזמן המלחמה, מה שאני לא יכול לשכוח, ולא כל כך יכול להסביר לאחרים- לא היה רגע של שקט. אין רגע של מנוחה. כל הזמן אווירונים חגו למעלה וזרקו פצצות". בין הפצצה להפצצה, ברחה המשפחה לכפרים שבפאתי בנגאזי. אין לימודים, אין בית כנסת- רק מנסים להישאר בחיים בין ההפצצות.באחת מהתקופות בהן האיטלקים שלטו באזור, חיילים חיפשו את אחיו של נסים בטענה ששיתף פעולה עם הבריטים. "קראו לכל המשפחה לחצר", משחזר נסים בעדותו בעיניים דומעות. "כיוונו אל אח שלי את הרובה, ואחותי אמיליה זיכרונה לברכה, רצה ותפסה את הקנה מול החזה שלה, שלא יפגעו באח שלה". לבסוף האיטלקים לא ירו באחיו, אבל זמן לא רב לאחר מכן, כנראה כתוצאה מאותו אירוע מטלטל, אמיליה חלתה ונפטרה. בתקופה הזו עזבו יהודים רבים את בנגאזי לפלשתינה, למצרים ולאיטליה. שני אחיו הגדולים של נסים הצליחו להיחלץ, ובאחת ההזדמנויות גם נסים ואחותו, עלו על משאית מלוב למצרים. אבל בדרך, ראו את אביהם ואימם עומדים בצד הכביש. נסים לא עמד במראה הוריו, נשארים בלעדיו תחת הרעב וההפצצות, הוא ואחותו ירדו מהמשאית ונשארו לסעוד את הוריהם המבוגרים. מטלטל לחשוב, מה היה נחסך מהם לו היו ממשיכים בדרכם על אותה משאית. אביו כבר היה מבוגר ולקה בעיניו וכך מצא את עצמו נסים כילד, דואג לפת לחם למשפחתו. בבנגאזי היה רעב גדול, לא היה אוכל, לא היו חנויות כי הכל היה הרוס מההפצצות. בנוסף, הכסף איבד מערכו כתוצאה מהכיבושים הרבים, וכדי לשרוד, נסים למד לדבר ולהבין גרמנית ואנגלית. הוא היה הספר היהודי של אחר הצהריים,מתחבר לחיילים וכך היה משיג מהם מצרכים. הוא היה מאתר את המחנות שלהם, ממתין להם עד שיסיימו לאכול ואת השאריות מביא הביתה ומהן חייתה המשפחה. "המציאות הכריחה אותי", אמר נסים בעדותו. "אדם רעב, רוצה לאכול. התחברתי לאנגלים, לגרמנים וזה עזר לי מאד". בזכות כשרונו לשפות ויכולתו להתחבר לאנשים, הציל נסים את משפחתו מרעב. אך אותו רעב היה רק הכנה למה שציפה למשפחה ולרבים מיהודי קהילת בנגאזי, כאשר ערב שבת אחת, חיכתה להם משאית מחוץ לבית הכנסת
שמואל גואטה
לוב
14.4.1934
רבים לא בקיאים בשואת יהודי צפון אפריקה בכלל ולוב בפרט בזמן מלחמת העולם השנייה. כבר ב1938 לאחר חקיקת חוקי הגזע באיטליה ששלטה בלוב, החלה הפגיעה ביהודי לוב. כתוצאה מכך היו התנכלויות רבות מצד החברה כנגד היהודים. מאוחר יותר לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, הצטרפה איטליה לצד מדינות הציר ולכן, מצבם של היהודים הוחמר והחלו הפצצות של בעלות הברית בלוב (קולוניה איטלקית). במהלך המלחמה יהודים רבים נשלחו לעבודות כפייה, ואט אט האיטלקים החלו לרכז את יהודי לוב במחנה הריכוז "ג'אדו" וחלקם אף נשלחו למחנות ההשמדה באירופה. ב1943 השתלטו בעלות הברית על לוב ובכך מנעו את המשך ההעברה למחנה הריכוז, אך התנכלות התושבים המקומיים ליהודים לא הפסיקה. שמואל נולד ב- 15.4.1934 וגדל בטריפולי וכילד חווה את שואת יהודי לוב בתקופת מלחמת העולם השנייה. שמואל נולד למשפחה אמידה והיה האמצעי מבין חמישה ילדים, ארבעה בנים ובת אחת קטנה. גדל בבית גדול בעל שתי קומות, ובביתו דיברו בערבית, איטלקית ומעט עברית
עדויות נוספות
:
מינדל וינברגר לבית קנדל
רומניה
31.12.1922
מינדל נולדה בשנת 1923 בצפון רומניה בחבל מרומרש בעיירה ליד העיר סיגט. היא נולדה למשפחה חרדית שהשתייכה לחסידות ויז'ניץ, החמישית מבין שמונה ילדים. ב 1944, בשביעי של פסח גורשה המשפחה לגטו ולאחר כחודש וחצי נשלחו ברכבות לפולין. המשפחה הגיעה לאושוויץ ברקנאו בחג שני של שבועות. אחד מן האחים קפץ במהלך המסע מהרכבת וככול הנראה נורה למוות. אח נוסף שהיה נשוי, נלקח עם בני ביתו, עוד לפני הגרוש לגטו. הגרמנים ערכו על יהודים אלו ניסויים, על מנת לבדוק כמה זמן אדם יכול לשרוד במי הים. האח ובני משפחתו טבעו במהלך הניסויים. מינדל ושתים מאחיותיה נשלחו בסלקציה לעבוד וכל שאר בני המשפחה נשלחו לתאי הגזים. שלושת האחיות עבדו במפעל ליצור נשק בלייפציג. האחיות שוחררו באזור המפעלים על ידי הצבא הרוסי. לאחר המלחמה הן חזרו לרומניה, וגילו כי כל רכושן נבזז. מינדל התחתנה ועלתה לארץ ב 1962 . לסבתא מינדל יש שלושה ילדים, נכדים, נינים ו-12 חימשים.
צילה
רומניה
31.12.1930
בעיר בנדרי שבמולדובה (אז זו הייתה רומניה).
בעיר בנדרי שבמולדובה (אז זו הייתה רומניה).
ראיון עם סבתא שלי ריטה שהיא דור שני לניצולי שואה והיא תספר לנו על אמה סבתה רבא שלי צילה ניצולת שואה ז"ל.
סבתא צילה נולדה בשנת 1931 בעיר בנדרי שבמולדובה (אז זו הייתה רומניה).
סבתא נולדה למשפחה מאוד עשירה עם בית גדול.
למשפחה היו שטחים רבים, סוסים ועוד.
לפני תחילת המלחמה סיפחה רוסיה את רומניה לברית המועצות ועם הגעתה של רוסיה לרומניה הגיעו החוקים הקומוניסטים ואסרו על המשפחה להחזיק בכל השטחים, נותר להם ביתם, אורוות הסוסים וחפציהם האישיים.
בתחילת המלחמה אינם ידעו שהיא התחילה אלא רק שמעו את ההפגזות של הגרמנים כשבע שעות לאחר תחילתה, סבתא צילה ומשפחתה לא ידעו מה לעשות אז הם חיכו כמה ימים וכאשר הבינו את משמעות ההפצצות הם לקחו רכוש בעל ערך וברחו כל אחד לאן שיכל לברוח. סבתא לקחה את שמות אחיה הקטנים וברחה איתם לנהר דניסטר שם ביקשו מאחד הדייגים שיעביר אותם לצד השני של הנהר. סבתא ושמונת אחיה עלו על הסירה וכאשר שטו לצידו השני של הנהר מטוס גרמני עבר מעליהם הפציץ את ההסירה והפך אותה.
שמונת אחיה של סבתא טבעו כיוון שהיו קטנים ולא ידעו לשחות ורק סבתא שידעה לשחות הצליחה להגיע לצידו השני של הנהר וניצלה.
צידו השני של הנהר היה אוקראינה.
כאשר סבתא שלי צילה הגיעה לאוקראינה היא קיבלה מהיהודים עצה לשקר לגביה גילה ולהגיד שהיא בת 14,סבתא הייתה בת 10 אך בגלל שהייתה גבוהה היא נראתה יותר ולכן יכלה לשקר מבלי להיתפס.
סבתא צילה הלכה לעבוד במפעל לייצור כלי נשק כיוון שמבחינת הגרמנים היא הייתה בגיל מספיק גדול בשביל לעבוד ואצבעותיה הדקות יכלו להיכנס לקנה של הרובים ולנקות אותו. בסוף כל יום היא קיבלה מעט לחם כדי שתוכל להמשיך לעבוד.
סבתא שלי ריטה סיפרה שאמה צילה לא יכלה לתאר בדיוק היכן היא ישנה אך היא סיפרה שישנה אצל אנשים. סבתא צילה לא קיבלה מספיק מזון ולא קיבלה שתייה סבתא שלי ריטה סיפרה שאמה צילה הייתה מבקשת רשות לשתות משלוליות ולעיתים לא קיבלה אישור לשתות מהן.
העבודה במפעל לייצור כלי הנשק לא הספיקה ליותר מדי זמן ולאחר מכן סבתא צילה הועברה למחנה עבודה באוקראינה שם קיבלה משימות חסרות משמעות שתפקידן היה להתיש את היהודים ולגרום למותם. יהודי שהיה זקן מדי נרצח, יהודי שהיה חלש מדי נרצח, יהודי שהיה צעיר מדי נרצח.
בשנת 1945 קרובי משפחה של סבתא צילה מצאו אותה ולקחו אותה תחת חסותם.
סבתא שלי ריטה מספרת שכאשר היא הייתה צעירה היא חייה בעוני ושלא היו לה צעצועים, בנוסף אמה צילה לא דיברה על המלחמה בהתחלה בניגוד לשאר המשפחה שתמיד סיפרו על המלחמה.
סבתא ריטה מספרת שלעולם לא ראתה תמונות של סבא וסבתא שלה ושאינה מכירה אותם. סבתא ריטה מספרת שבילדותה לעולם לא שמעה את אמה אומרת לה שהיא אוהבת אותה.
סבתא ריטה אומרת שאפילו כאשר אמה צילה הגיעה לזקנה ועמדה למות היא תמיד הייתה מבקשת רשות לשתות מן המים בגלל הזיכרונות והטראומות שעלו לה.
סבא שלי לאון יספר לנו על סיפורה של סבתא רבתא שלי גניה מהשואה.
סבתא גניה נולדה ב 1922 בעיירה סניטקוב שבאוקראינה ש90% מתושביה היו יהודים.
סבתא נולדה למשפחה ממוצעת.
לפני המלחמה סבתא גניה למדה בבית ספר באוקראינה עד שנת 1940 עם הגעתם של הנאצים לאוקראינה.
סבתא גניה ראתה את אביה נרצח מול עינה ואמא נפצעה ונקברה בעודה בחיים.
לאחר מכן סבתא גניה נלקחה למחנה הריכוז בעיר לטיצ'ב, על מחנה הריכוז שמרו גרמנים ורומנים השומרים היו מכים את היהודים שם, אחת המשימות שקיבלו הייתה לבנות כביש ראשי לכבוד בואו של היטלר ממחנה הריכוז עד לבונקר של היטלר כדי שיוכל לנסוע.
כאשר עבדו השומרים הגרמנים והרומנים הרביצו ליהודים שעבדו.
בנוסף על מחנה הריכוז ערכו ניסויים והדביקו את המחנה בטיפוס ולמרות שהיו חולים עדיין עבדו.
אחותה של סבתי גניה מצאה את גופתה של גניה בערימת גופות של חולי טיפוס וביקשה את גופתה אך השומרים לא הסכימו אחותה של סבתי גניה הביאה את טבעות הזהב שהיו על ידיה ואת שמלתה תמורת גופתה של סבתי גניה שבסוף התבררה כחיה וכך ניצלה ממוות.
את אביו של סבא שלי לאון העבירו ממחנה הריכוז פצ'יורה ללטיצ'ב ושם הכיר את אמו של סבי גניה.
אביו של סבי ניסה לברוח ממחנה הריכוז ונורה אך ניצל בנס, אבא ואמא של סבי גניה ומיכאל השתחררו ממחנה הריכוז כאשר הצבא הרוסי החל לכבוש שטחים שנמצאו בשלטון גרמני.
לאה אפשטיין קובנסקי
פולין
31.12.1929
מולצ'את בפולין שכיום נקראת בלארוס
מולצ'את בפולין שכיום נקראת בלארוס
לאה נולדה בפולין בעיירה קטנה שנקראה מולצ'את שעכשיו זה בלארוס היא סיפרה שהיה קר מאוד שם. לאה גדלה ליד נהר ונהגה לשחות שם והיה יער בקרבת מקום. ללאה היו 9 אחים היא הייתה ה8 היא למדה בחדר וקיבלה חינוך יהודי. שלחו אותה למוסקבה ללמוד הנהלת חשבונות היא יכלה לברוח אבל לא רצתה לעזוב את ההורים בגלל שאבא שלה היה קטוע רגליים. אבא שלה היה סוחר תבואה שמוכר בכל הסביבה והיא עזרה לו בעבודה מכיוון שהם חיו בעוני. לאה ואחיה היו בתנועת השומר הצעיר והייתה מאוד פעילה בתנועה, משפחתה היו ציוניים לאמא שלה הייתה מכולת קטנה. היא ומשפחתה חגגו את החגים היהודיים ביתה היה בית יהודי דתי. הם חיו יחד עם הסבתא וכל החברה היית יהודית מאוד machet. מאכלים- גפילטפיש צימס(תערובת של תפוחי אדמה שיזיפים) בושק קרייפלך, לתקס, קמיש פרוייט. בגיל 17 שלחו אותה למחנה עבודה היא סיפרה שבקושי היה משהו לאכול היה קשה מאוד בתנעים מחפירים ושמה היא שמעה שיש בעיות ורציחות ויום אחד היא פתאום תפסה געגועים וביקשה אישור מיוחד לבקר את ההורים שלה ותפסה עגלה להורים שלה ואמא שלה אמרה לה תברחי מפה כי פה יש שחיטה והיא הוציאה את השעון שמה בפנים חתיכת מצה ואמרה לה שזה ישמור עלייך ולמחרת היא שמעה פצצה ולקחו את הסבתא לבורות. ביום אחד העירו אותה עם -5 מעלות היא הייתה יחפה ולבשה רק בגד דק לקחו אותה לבורות והכביש היה עשוי עפר ונסעו לאט לאט, לכל מי שהיה במשאית היה סכין גילוח והם תכננו לברוח לאה חתכה את הברזנט וברחה ליערות וביערות היא הצטרפה לפרטיזנים ולקומנדו המשמעת הייתה שם מאוד קשה ואם הם לא היו מצליחים את המשימה הם היו מענישים אותם. ובתור יהודייה שלחו אותה כל הזמן קדימה בלי אוכל ובלי כלום. היו רגעים שהיא הייתה מאיימת על אנשים שאם לא יתנו לה אוכל היא הייתה הורגת אותם היה לה נשק 40 קילו והיא היית קלאית מצויינת. היה פעם אחת שהיו לה שבויים ימניים ואמרו לה תעשי להם מה שעשו למשפחה שלך והיא אמרה אני לא הורגת אף אחד. היא הכירה את בעלה אחרי המלחמה הוא היה חבר של אחים שלה הם היו ביחד בעיירה, בעלה היה גם פרטיזן ושבוי מלחמה והרוסים שחררו אותו הוא למד בוילנה שבליטא והוא היה מנהל בית ספר וכל פעם שהמורים היו שולחים מישהו למנהל לעונש הוא היה מלמד את הילדים לשחק שחמט. היתה לה דודה שמנה אשר נתנה לה שמלה והיא התחתנה עם רב. בגלל שהיא כן נלחמה במלחמה הרוסים קיבלו אותה בזרועות פתוחים ונתנו לה בבית ועבודה וניסו לגרש אותו לשירות החשאי הרוסי בתור מלשינה והיא באותה לילה ברחה. דרך צרפת והגיעו בסוף למחנה פליטים באוסטריה והייתה תקופה אשר הם גרו בעיר הולדת של היטלר.
היא אהבה מאוד לקרוא באידיש ולימדה באגרנטינה אידיש.
תודה!
פנייתכם התקבלה.
ניצור אתכם קשר בהקדם.
פנייתכם התקבלה.
ניצור אתכם קשר בהקדם.
קרתה תקלה במהל שליחת הטופס. אנא טענו את העמוד מחדש ונסו שנית.
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com