רחל קראוס

יהודה נולד ב-21.02.1932, בעיירה קטנה בשם בוחוש שברומניה. אביו עבד בתור פקיד מכובד בבית חרושת של טקסטיל. משפחתו הייתה עמידה ובעלת שפע, יהודה מתאר זאת בתור "גן עדן". יהודה מספר שכשהיה בן 3-4 התחילו הדיבורים מהמבוגרים על עליית היטלר לשלטון והחשש למלחמה, בתור ילד הוא הרגיש את הפחד בקרב קהילת היהודים מתגבר יותר ויותר. בתוך העיירה היה בית קפה קטן בו היה הרדיו היחידי וכל היהודים היו מתאספים שם יחד כדי לשמוע את ההתפתחויות הפוליטיות. בגיל 7-8, לאחר עליית היטלר לשלטון, יהודה ושאר התלמידים היהודים בעיירה סולקו מבית הספר. אביו גורש מעבודתו בבית החרושת ונכפה עליו לעבוד כמנקה רחובות. היהודים הוכרחו לענוד טלאי צהוב כחלק משיתוף הפעולה של הרומנים עם הגרמנים, אך הגרמנים עדיין לא הגיעו לרחובות. באחד הימים נודע לו ולמשפחתו שאביו הותקף והוא פצוע קשה מאוד. אביו לא היה מוכן לספר למשטרה מי תקף אותו למרות שידע, מתוך פחד לחייו. הוא ידע שלא תהיה אכיפה נגד תקיפות יהודים. בשלב זה יהודה כבר פחד להסתובב ברחובות מחשש שיותקף על ידי ילדים רומנים. באופן הדרגתי, היהודים הוכנסו זמנית לבתי כנסת על מנת לרכזם. אביו נלקח גם הוא. יהודה מספר שהיו למשפחתו קשרים ולכן הם החליטו לשלוח מכתב בקשה לשחרר את אביו לכמה שעות מבית הכנסת ולחזור הביתה. ערב אחד, יהודה יצא להעביר את המכתב וכשהגיע הוא ראה שוטר עצבני צועק. הוא נבהל ופחד מאוד, הוא רץ חזרה לביתו עם המכתב. יהודה הרגיש אשם על כך שלא העביר את המכתב. הוא הבטיח שיעביר אותו למחרת, מרוב שפחד לא ישן כל הלילה. למחרת, הוא העביר את המכתב לשוטר והבקשה אושרה, אביו חזר לביתם לכמה ימים. זאת עד שהעבירו את היהודים למחנות ברחבי רומניה. יהודה נפרד מאביו ולאחר זמן מה במחנות נודע לו כי אביו חלה ונפטר. אביו היה בן פחות מ-30 במותו. באותה התקופה, ליהודים היה אסור לעבור ממקום למקום ומעיר לעיר ולכן יהודה אמו ואחיו לא יכלו לעבור לגור עם דודה של יהודה. יהודה ומשפחתו פגשו רומניה טובת לב, שהצליחה להבריח את רכושם ובזכותה הצליחו יהודה ומשפחתו להגיע אל העיר הגדולה בה גרה דודתו של יהודה. לתקופה מסוימת, הדודה ויהודה ומשפחתו גרו אחד מעל השני, אך לאחר שזה לא הסתדר, אמו של יהודה הייתה צריכה למצוא מקום מגורים אחר. כל זה מתרחש בזמן שיש הפצצות של הרוסים. יהודה מספר שהם היו צריכים לרוץ כל פעם לבית של הדודה שם היה מקום מוגן בזמן הפצצות. בנוסף, יהודה מספר לנו שאין לו זיכרון מאוכל במהלך המלחמה. הוא מספר שהם כמעט ולא אכלו, ומתאר לנו זאת במילים נחרצות: "לא היה כלום!". רק לאחר המלחמה, חילקו לכל יהודי פרוסת לחם אחת ביום , ויהודה היה מחכה בלילה הקר בחורף על מנת לקבל 3 פרוסות לחם. הוא מספר איך היה נלחם בעצמו כדי לא לאכול את שתי פרוסות של אמו ודודתו.

רקע על המשפחה: הסיפור מתחיל בשתי משפחות שונות שחיו בדרום פולין. לאבי ולאמי היו משפחות לפני המלחמה. אמי לאה נולדה ב1914 ביבלונוב, פולין. כשהייתה צעירה, בערך בת 18 היא נישאה לעו"ד בשם יוזף שנפס ונולדו להם שני ילדים. הוא עבד כעורך דין ואמי הייתה עקרת בית. הם עברו לחיות בעיירה שנקראה קוסוב. אבי שמואל נולד ב1900 בדרובין. אביו היה גבאי בבית כנסת, לומד תורה אדוק מאוד. לאמו הייתה מאפייה והיא פרנסה את הבית. היו לו שתי אחיות ואח, ועוד אח שעזב את הבית כי התגייס לצבא. הוא עבד למחייתו כחייט, תופר בגדים וחליפות, למרות שאבא שלו קיווה שיהיה אדוק כמוהו. בגיל 18 הצטרף לצבא. בסוף מלחמת העולם הראשונה לצבא הפולני הייתה מלחמה עם רוסיה בדרום פולין. כך הוא הגיע לעיר קולומיאה, שאינה רחוקה מקוסוב. שם הוא הכיר אישה בשם רבקה. שמואל נישא לרבקה והיו לו שלושה ילדים, שתי בנות ובן מאד מוכשר. הם התגוררו בעיר קולומיאה. אחת הבנות הגדולות עזבה קצת לפני המלחמה. היא הייתה חלק מתנועת נוער שהרגישה שעומדת להיות מלחמה. היא עזבה לאמריקה. מלחמת העולם השנייה: בשנת 1933 היטלר והמפלגה הנאצית עולים לשלטון. שמואל ומשפחתו לעולם לא האמינו שהגזע הארי, ישמידו את כל הגזעים הנחותים- יהודים, צוענים, ואמנים, ושהם יעשו דברים כה קשים וקיצוניים. בספרו של היטלר, "מיין קאמף", הוא תכנן כיצד הגרמנים פלשו לערי אירופה, והגיעו גם לקולומיאה. העיר קולומאיה הייתה די קרובה והסביבה לגטו של העיר קולומיאה, כולל יהודי קוסוב. כך הגיעה לאה ומשפחתה לקולומיאה. בכניסת הצבא הגרמני לפולין הגרמנים ריכזו את כל יהודי קולומיאה לעבודות. אלו היו האנשים "ברי המזל", שהיה להם מה לעשות. האחרים לא שרדו התנאים היו קשים ביותר. הם ראו ועברו שם דברים מזעזעים. הגרמנים לקחו חלק נערך בשנת 1940, הם סגרו את היהודים באזור מסויים בעיר בלי שיוכלו לצאת לשום מקום. הרבה מהאנשים בגטו פשוט מתו מרעב וממחלות, שכן כמעט ולא היה ניתן להשיג אוכל ולא היה ניתן להשיג תרופות. בגטו החלו אקציות של הגרמנים. בגטו התרחשו עוד ועוד אקציות, עד שיום אחד החליטו הגרמנים שהם מחסלים את כל הגטו שמואל הגיע לעבודתו שבמעבר ליד הגטו ושאל את אנשי הגסטפו מה קרה בגטו, שהרי לא נתנו לו להיכנס לגטו חזרה. רק אחרי כמה שעות הורשה שמואל לחזור לגטו. כשהוא חזר חשכו עיניו. כל הגטו היה שרוף, ברחובות היו מועלים אנשים מתים שרצחו. לא נשאר אף כאן נכנסת לתמונה אמי, לאה. כזכור היא הגיעה לגטו קולומיאה עם הוריה, ובעלה הראשון , ולכן הצליחו לסדר לה אישור עבודה. היא עבדה במפעל מחוץ לגטו והייתה חוזרת בכל יום. כעורך דין לבעלה היו קשרים עם כל מיני אנשים בעירייה/ ברשות של הפולנים, היא הגיעה לשמואל הורוביץ, והוא סידר לה מקום לינה בעליית גג במבנה שעבד בו ושם כשחיסלו את הגטו הרגו את בעלה ושני ילדיה. היא חיפשה את משפחתה ולא מצאה. הגרמנים התייאשו והלכו. שמואל יצא מבית הקברות. היה לו חבר גוי מהילדות, והוא הצליח להגיע אליו. אצלו הוא קיבל בגדים. לפתע הוא נזכר בלאה, אותה השאיר במחבוא בעליית הגג היכן שעבד. הוא חזר אליה ואמר לה שהיא חייבת לברוח. הוא הוציא אותה משם החוצה. משם הם ברחו ביחד. במהלך בריחתם יחדיו הם הכירו יותר והתאהבו. אני לא זוכר את כל פרטי הסיפור. הם הצליחו להגיע למבריחים, כלומר סוחרים שהיו עוזרים ליהודים לברוח כאשר הם מעבירים סחורות, תמורת כסף. המזל של לאה היה שהיא תפרה סביב הסינר שלה מטבעות זהב. היא באה ממשפחה די אמידה. בעלה הראשון היה עורך דין, אביה היה סוחר ידוע ביבלנוב וזה מראה שמשפחתה הייתה עשירה. היא נתנה למבריחים מטבעות זהב בתמורה לכך שיעבירו אותם להונגריה. בנוסף, הבטיחה להם שתיתן עוד מחצית מסכום המטבעות כשיגיעו להונגריה, על מנת לוודא שבאמת יבריחו אותם לשם, שהרי לפעמים היו תופסים אות המבריחים, משאירים יהודים באמצע הדרך או הורגים אותם. המזל של אבי ואמי, שמואל ולאה הוא שהם מצאו מבריחים טובים שהצליחו להבריח אותם יחד עם עוד משפחה אחת. הבריחה לא הייתה פשוטה. היה קר מאוד בהרי הקרפטים, האזור בו עברו בעת בריחתם. הכל היה מושלג. הם הצליחו לעבור את השלגים בנס. הם הגיעו לעיירה יהודית בגבול הונגריה- רומניה. השנה הייתה 1943. האנשים היהודים בעיירה לא ידעו על השואה. כשסיפר להם שמואל מה שחווה הם לא האמינו לו. משם המשיכו שמואל ולאה לבודפשט. בבודפשט התרחשו אקציות. שמואל ידעה כמה שפות: גרמנית, רוסית, פולנית. היא הייתה כישרון בשפות והתחזתה לנוצריה. את שמואל החביאה בין שמיכות. כך הם ניצלו מאחת האקציות. לאחר שראו שהמצב לא טוב החליטו לברוח ברכבת לבוקרשט, רומניה. ברכבת עשו בדיקת כרטיסים וכיוון שאבי שמואל העמיד פני חולה כך שאם ישאלו אותו שאלות תהיה לו סיבה לא לענות. שמואל ולאה הגיעו לא ידע את השפה הוא חש פחד תמידי שיגלו שהוא יהודי. הוא התחפש לפצוע- שם תחבושת. שם הם חיו תקופה ואף התחתנו שם. בשלב מסויים החליטו לעלות לישראל. למזלם, הם לא הצליחו לעלות על האנייה הראשונה שרצו לעלות עלייה, כיוון שהיא טבעה. הם עלו על ספינת מעפילים בים שחור, עברו דרך הים התיכון והגיעו לישראל. הם פחדו מעט מכיוון שהבריטים ששלטו בארץ הזכירו להם את הגרמנים בצורתם (למרות כשאבי ואמי הגיעו לארץ הם בהתחלה שהו במחנה הפליטים "עתלית" שליד חיפה.) בתקופה שהגיעו לארץ המצב הכלכלי כמעט של כולם היה קשה, הם השתדלו לעבוד בעבודות מזדמנות כמו עבודה במפעלים או בניקיון. לאחר מספר חודשים הם הגיעו לחולון שהפכה לעיר של עולים. לאחר זמן קצר, בשנת 1946, נולד להם בן- אני, גרשון.

בדרוהוביץ' הייתה קהילה יהודית גדולה, שערב מלחמת העולם השניה מנתה כ15 אלף יהודים. בדרוהוביץ' היו הרבה אנשי דת שהקפידו על לבוש מיוחד ומנהיגים עתיקים, ועשרות בתי כנסת היו פזורים בעיר בעלי סגנונות אדריכליים מרהיבים. היו גם יהודים חילוניים ובהם מורים ורופאים, סוחרים חייטים ועגלונים. בדרוהוביץ' היו תנועות ציוניות וחיי חברה מגוונים מאוד: מועדונים, ספורט, תיאטרון וקולנוע. "הבית היהודי" הוא דוגמא למרכז פעילויות תרבות מגוונות, ביניהן קבוצות דרמה ותיאטרון יהודי, הרצאות ולימוד עברית ואף תזמורת ומקהלה פעילות. בביתם הם שמרו על ארח חיים יהודי-מסורתי. אכלו מזון כשר והפרידו בין כלי הבשר לכלי החלב. סיפור שזכור לשושנה במיוחד הוא שיום אחד כאשר אמה יצאה לעבודה והיא נשארה בביתה עם אחותה, הכינה העוזרת דייסה לאחותה משום שהייתה חולה, והשתמשה בכלי בשרי לדייסה החלבית. שושנה זוכרת שהדבר הפריע לה מאוד ושברגע שאמה חזרה רצה לספר לה. אמה לא התרגשה ואמרה לה שהעוזרת היא גויה והיא אינה מבינה שצריך להפריד את הכלים. לאביה היה אטליז למכירת בשר, וממנו באה פרנסתם. בחגים נהגו הוריה ללכת לבית הכנסת, לברך ולהתפלל, ושושנה ואחותה הלכו עמם. הן אהבו לבקר בבית הכנסת ולשחק עם שאר הילדים בחצרו הרחבה. אמה דיברה איתן בפולנית, ולרוב גם עם אביה. כאשר רצתה שהילדות לא יבינו על מה הם מדברים, היא דיברה עם האב ביידיש. לה ולמשפחתה היו חברים וחברות יהודים, אך לא רק. בשכונה חיו גם פולנים ואוקראינים רבים וכולם חיו יחד חיים שלווים וטובים. אמה סיפרה לה שיש ארץ מעבר לים רק של יהודים שקוראים לה "ארץ ישראל", אך היא נמצאת רחוק מאוד מאיתנו וקשה להגיע אליה. כאשר שושנה הייתה בת 6, לילה אחותה כבר למדה בבית הספר והיא קנאה בה מאוד. היא התחננה לאמה שתאפשר לה ללמוד בבית ספר על אף שהייתה קטנה מהגיל המקובל. אמה נענתה לבקשתה ופנתה אל מורה בבית הספר. היא הסבירה לה כמה שושנה חכמה ונבונה וכמה היא רוצה להתחיל ללמוד ולשמחתה המורה הסכימה לקבלה לכיתה הראשונה. שושנה אהבה מאוד ללכת לבית הספר. אחרי שעות הלימודים הרבו היא ואחותה לשחק בחצר בית הספר עם חברות ב"קלאס" וחבל. שושנה אהבה גם לקטוף מהפרחים הלבנים שצמחו בחצר ביתם ולשזור זרים לה, לאחותה ולחברותיה.