״כל מי שמקשיב לעד הופך לעד״
(אלי ויזל)

ליפי ויינברגר

31.12.1932
 
בברטיסלבה
, 
צ׳כוסלובקיה

כתובת:

בצ'כוסלובקיה בברטיסלבה

ליפי ויינברגרליפי ויינברגר
ליפי ויינברגר
קובץ שמע:

העדות

סיפור חייו של ליפי

העבודה נכתבה על ידי שני לוי והדר אשכנזי. ליפי הוא אח של הסבתא רבתא של הדר, גרטי. את העבודה בחרנו לעשות עליו מפני שמשפחתו חייה באוסטרליה, אז הרגשנו שחשוב להביא את הסיפור שלו גם לארץ.

ילדותו של ליפי

ליפי ויינברגר נולד בצ'כוסלובקיה בברטיסלבה לאמא לינה ולאבא וויליאם. הוא היה ילד סנדוויץ', אח קטן לאחותו גרטי וגדול לליצי שנולדה מספר שנים אחריו. ליפי חי ילדות פשוטה ושמחה, למשפחה פשוטה ונהג להשתטות ולהתרועע עם חבריו מידי יום. הוא היה ילד שטותניק שאהב לעשות צרות, אך יחד עם זאת אחראי ודואג לאחיותיו. ליפי הקטן אהב מאוד את משפחתו והיה ילד מאושר.

ליפי מספר בעדותו על אנטישמיות שחווה בילדותו, ונזכר במקרים שבהם ילדים מהשכונה צחקו עליו על היותו יהודי. באותם הזמנים האנטישמיות לא הייתה קיצונית והתבטאה בעיקר באמירות וכינויי גנאי, לכן נהג לא לתת להן יותר מידי תשומת לב.

פרוץ המלחמה והבריחה

כשהיה בן 16 פרצה המלחמה, ואת גרטי אחותו הגדולה לקחו למחנה העבודה באשוויץ, ישר בתחילתה.

לאחר לקיחת אחותו, אביו הבין כי הם בסכנה וליפי חייב לברוח. הוריו נשארו בצ'כוסלובקיה כי לא יכלו לברוח עם אחותו הקטנה שהייתה בת 12. לפי החלטת אביו, ליפי ברח לתחנת קמח, שם לקח אותו תחת חסותו אדם נוצרי שליפי התחבב עליו. ליפי עבד בתחנת הקמח כחצי שנה והיה עובד חרוץ, אך עם הזמן ראה שהמשטרה הגרמנית ביקרה באיזור יותר ויותר והרגיש שהוא חייב לברוח למקום אחר.

משם החליט לבקר חבר מעיר הולדתו שהיה בעל אזרחות הונגרית אך הסתבר שנתפס ונלקח על ידי הגרמנים. המעסיק של החבר נתן לליפי את הניירות של אותו חבר. בעזרת המסמכים ליפי הצליח לברוח להונגריה וחי שם תקופה יחד עם שותפו שהיה מתאבק. לאחר כמה זמן, שותפו כנראה הסתבך במשהו פלילי וכאשר המשטרה תפסה אותו היא גילתה גם על המסמכים המזוייפים של ליפי ועצרה אותו. ליפי שהה במעצר כשנה.

הגירוש לאושוויץ

לאחר כשנה שואת יהודי הונגריה התחילה, ולקחו גם את ליפי ברכבות משא לאושוויץ. ליפי מספר בעדותו שברכבת פגש בחור פולני שסיפר לו על הזוועות שמחכות להם במקום שאליו יגיעו והוא העדיף לקפוץ מן הרכבת ולסכן את חייו מאשר להישאר ולהגיע לאותם המחנות. הפולני קפץ, אך השאר פחדו להסתכן והגיעו לאושוויץ.

כאשר ליפי הגיע, הוא הבין כי יש משמעות שונה לשני התורים שהנאצים חילקו אותם. הוא מספר על הבכי והצעקות של הילדים שהופרדו בכוח מאימם, אך הוסיף וסיפר על הטראומה שגרמה ליהודים המסכנים להתעלם מהסביבה וכל אחד התרכז בעצמו. בדיעבד כשהוא נזכר הוא מרגיש מזועזע ונחרד מהאירועים הללו.

הוא משתף בזיכרון על שדות הטוליפים הרבים שצמחו באיזור והסביר שהאפר של כל היהודים שנזרק על האדמה הקרובה לתאי הגזים שימש כחומר דשן מצויין לפרחים. איזו קיצוניות מזעזעת!

כשהגיע סיפרו אותו - קיצצו לו את השיער ועשו לו ולאחרים פס מרכזי מגולח לגמרי כדי שאם יברחו יוכלו ישר לזהות אותם.

שגרת המחנה והעבודה

סדר היום שלו התחיל בהשקמה מוקדמת והליכה של 10-20 קילומטרים למחנה עבודה יותר קטן לא רחוק מקטוביץ בשם שריידר, שם היה מפעל שבו עזר לבנות תותחים. הוא קיבל את העבודה בגלל שהיה שען, אז ידע איך להתעסק עם המכניקה העדינה של המכשירים. הוא היה אחראי לאיפה ששמים את הקליעים, ובגלל זה עבודתו תמיד נבדקה בשנית.

ליפי מספר שבמחנה באושוויץ באותו הזמן היו הרבה תליות של אנשים שניסו לברוח או להפר חוקים, ומישהו שעבד איתו במפעל הזהיר אותו לא לחבל בתחמושת, אחרת ישלח לתליה.

התליות התבצעו כשאסירים נעמדו במעגל על כיסאות עץ שחבל על צווארם, והגרמנים היו בועטים את הכיסא מתחת לרגלי האסירים אשר "ניתלו כמו דגים".

רעב והישרדות

ליפי מספר שבהתחלה בכלל לא יכל לגעת באוכל. האסירים האחרים היו עומדים מסביבו כמו נשרים ומסתערים על האוכל שהשאיר כמו חיות. לאחר שישה שבועות עשה בדיוק כמוהם.

הם קיבלו מרק, שהיה מורכב מקליפות תפוחי אדמה וגזר, חתיכת סלמי קטנה, ולחם שהיה במצב מזעזע. אחרי שישה חודשים, כשהטילו עליו לקחת את הסלסילה הגדולה עם כל האוכל לפני החלוקה לאסירים, הוא היה מרים מהרצפה ואוכל את חתיכות האוכל שנפלו בטעות, עם האפר החול והלכלוך. הם היו מקבלים את האוכל בסוף יום העבודה, ובהתחלה נהג לשמור חלק מהאוכל לבוקר - הוא היה ישן איתו ושומר עליו על הבטן. לאחר כמה זמן כאשר ראה שבבוקר התעורר ללא האוכל, הבין שככל הנראה האסירים האחרים גנבו את מעט האוכל ששמר, למד את הלקח וסיים את כל האוכל מיד בערב.

זיכרונות קשים מהמחנה

אחד הזכרונות הקשים של ליפי היה שכאשר שותף למיטה מת באמצע הלילה, שותפו היה צריך לסחוב את גופתו לפירמידה בה היו הגופות של האנשים שמתו באותו לילה. הוא מספר כי נאלץ פעם אחת לסחוב את גופת שותפו וכאשר ראה את ערמת הגופות, הוא רצה להיות שם. הוא היה חלש מאוד פיזית ונלחם לשרוד כל כך הרבה זמן, הוא הרגיש שהוא רוצה פשוט להרים ידיים ולוותר.

ענישה ואלימות

ליפי מספר על כך שהSS נהגו להעניש אותם. העונש הכי קשה שקיבל היה כאשר היה במיטה העליונה ב"חדרו" ואיש הSS נכנס לחדר. כאשר SS נכנס לחדר כל האסירים צריכים לעמוד ישר מוכנים מסודרים עם נעליים. ליפי, שישן במיטה העליונה, לא הספיק לרדת בזמן ולמצוא את נעליו ולכן חיילי הSS קראו לו לבוא אליהם, וכשראו שהוא יהודי החלו להכות אותו. החיילים הכו אותו 50 מלקות והכריחו אותו לספור יחד איתם את המכות. אחד הכה והשני החזיק אותו. ולמרבה ההפתעה, הוא לא התעלף…

אחרי שהמכות נגמרו ליפי הלך בשארית כוחותיו להתנקות בשירותים. אף אחד לא ניסה אפילו לעזור לו. הוא מספר שבשירותים לא היו מראות, אך מפניהם הנחרדות של זוג אנשים שהיו שם ידע שהוא כנראה נראה נורא.

אובדן וחוסר אונים

עוד זיכרון מזעזע של ליפי שמדגיש את זוועות מחנה ההשמדה הוא שפעם אחת כאשר הלכו לשירותים, מי שהיה לצידו נפל לתוך בור הצרכים, אף אחד לא עשה כלום. הם היו חסרי אונים, לא היה להם כוח פיזי ולא יכלו לעשות דבר להצילו.

חוויתו של ליפי, לדבריו, מתוארת שונה ממה שרואים לעיתים בסרטי השואה. ליפי מספר שבמחנה לא היו חברים. הוא בקושי ידע את השמות האסירים שלידו, ממש כל אחד לעצמו. הוא מספר שהייתה שם מין חייתיות וחוסר אנושיות. הם לא היו בני אדם יותר, הם היו רק מספר, עשו הכל כדי לשרוד.

השחרור וההחלמה

לאחר השחרור ע"י האמריקאים ליפי נלקח ישר לבית החולים. הוא היה במצב בריאותי מזעזע. הוא שקל 25 קילו, והיה במצב שאנשים כינו "מוזלמן" - כינוי שתיאר אדם על סף מוות מחמת רעב, עם תשישות גופנית ונפשית, שכבר השלים עם גורלו. רוב האנשים לא התאוששו מהמצב הזה. היתה לו שחפת, הריאות והבטן שלו היו במצב מזעזע, ולא היה לו איזון (עד כדי שבימים האחרונים במחנה, ליפי לא היה מסוגל לעמוד יותר, ואת עבודתו עשה כאשר היה על ארבע). ליפי לא יכל ללכת, והחיילים האמריקאים היו צריכים לסחוב אותו. לקח לו כ 2-3 חודשים עד שיכל לחזור ללכת. הוא היה כבר כמעט אדם מת ותאר את הינצלותו כמו זכייה בלוטו, אחד למיליונים. בניגוד גמור למצבו הפיזי הוא מספר שמוחו עבד והיה חזק וצלול.

אחרי המלחמה: צבא, חיים חדשים והגירה

לאחר שהבריא, גייסו אותו לצבא הצכוסלובקי. הם גייסו את כל מי שלא שרת בזמן המלחמה. ליפי ניסה להתחמק מהשירות, ואמר להם שרק הרגע ניצל ממחנה ההשמדה, מהשואה. למרות זאת חוייב להתגייס. אם יסרב הבטיחו להכניסו לכלא. הוא שירת בצבא שישה חודשים ומספר שדווקא נהנה.

הוא חזר לצ'כוסלובקיה, שבאותו הזמן הייתה קומוניסטית, שם הכריחו אנשים לעבוד. הוא הרגיש שאחרי השואה וכל הזוועות שחווה מגיע לו להיות חופשי, להחליט עבור עצמו על חייו, לכן העדיף לעזוב.

משם עבר לאוסטריה. הוא מספר שאלה היו הזמנים היותר טובים בחייו הצעירים. הוא דיבר את השפה, ועבד שם בערך שנה.

הוא חשב להגר לאמריקה, אך בשביל זה הזדקק לאישור מיוחד ולכן, בעצת חבר, עבר לאוסטרליה מקום שהיה קל להגיע אליו באוקטובר 1950. הוא התחיל לעבוד, למרות שלא ידע אנגלית. אחרי כמה חודשים פגש את אישתו לעתיד, מגדה.

המשפחה: גרטי, ליצי והאובדן

בסןף המלחמה ליפי התאחד עם אחותו הגדולה, גרטי. בדיעבד גילה ששאר משפחתו, הוריו, ואחותו הקטנה ליצי נספו בתאי הגזים בטרנספורט האחרון שהגיע מצ'כוסלובקיה לאושוויץ.

גרטי נלקחה לאשוויץ בטרנספורט הראשון מצ'כוסלובקיה כשהייתה בת 22. היא בילתה את כל תקופת המלחמה במחנה ההשמדה באשוויץ, מתחילתה ועד סופה. גרטי הייתה בין הבודדות מאוד ששרדו תקופה כל כך ארוכה במחנה זה. היא הייתה מקלידה נתונים, והגיעה בזכות יופיה וחוכמתה למעמד "גבוה" בין האסירות וכך נחשפה להרבה מידע ולזוועות רבות. היא ידעה כל כך הרבה על מה שהתרחש במחנה לכן הוזמנה להיות עדה במשפט אייכמן. אך היא סירבה כי לא היתה מסוגלת לדבר על כל מה שראתה וחוותה גם לא עם בני משפחתה הקרובים. באושוויץ ידעה כשליפי הגיע למחנה, אך כאשר נודע לה שהוריה הגיעו עם אחותה ליצ'י הקטנה היא ניסתה בכל כוחה להספיק להגיע אליהם. אך לרע המזל, כשהגיעה ראתה את ארובות העשן פועלות מתאי הגזים, והבינה שהגיעה מאוחר מידי.

שתיקה, זיכרון ועדות במשפחה

ליפי מספר שבניגוד אליו, גרטי לא הייתה מוכנה לדבר על מה שעברה באושוויץ. הוא שיער שהיא עברה זוועות שאין לתאר. היחידה שגרטי הייתה מוכנה לשתף, ואפילו במעט, הייתה נכדתה גליה, שהייתה קרובה אליה מאוד. גליה מספרת שהיתה מנסה לדובב אותה ולגרום לה לשתף אך תמיד ראתה איך זה הופך לעינוי עבורה ואיך נפשה מיוסרת. אין הרבה מידע על חוויותיה למעט קטעים קצרים ומאורעות מסויימים כל כך מזעזעים שפשוט אי אפשר להאמין שבאמת התרחשו. גליה מספרת על ההלם שהיכה בה כנערה צעירה כששמעה פעם אחת ויחידה את גרטי מספרת, כאילו לא בכוונה, על ss אחת שהכריחה אותה לאכול את הצואה שלה. עד כדי כך היו הדברים מזעזעים. אחד הדברים שביקשה תמיד זה לא לעבור או ליסוע ליד מפעל מאפיית אנג'ל בירושלים בגלל ארובת העשן הגדולה שהזכירה לה את ארובות העשן של המשרפות באושוויץ.

ליפי וגרטה בצעירותם
ליפי וגרטה בצעירותם
המספר של ליפי
המספר של ליפי

מהחיים שאחרי

גרטי בילתה את שארית חייה בירושלים, היא וליפי נשארו ביחסים קרובים מאוד היא מישראל והוא מאוסטרליה, עד שנפטרה ב11.5.2011. ליפי מספר שאחרי השואה הוא לא רצה להיות יותר יהודי. כשילדיו נולדו אישתו מגדה, שהייתה גיורת בעצמה, החזירה אותו לחושיו ועזרה לו להבין שהוא חייב ללמד את ילדיו על מי שהם. המסר שליפי ביקש להעביר הוא שאנחנו צריכים להיות מאוחדים. אחרי כל מה שהעם שלנו עבר בשואה, שעלינו להפיץ אהבה ואור ולהילחם נגד האנטישמיות. הוא האמין שיש להמשיך ולספר את מה שקרה בשואה ולא לתת למכחישים לנצח. ביתו ג'קי מספרת שלהפתעתה הוא לא כעס על הדור החדש של הגרמנים ובאמת האמין שהם לא אשמים בעוולות האבות הבנות הסבים והסבתות שלהם.  ליפי ביקש להעביר מסר לדורות הבאים ללמדם ולחשוף אותם לכל מה שקרה כדי שימנעו מזוועה כזאת לחזור על עצמה. "לעולם לא להיות כבשה". יש להיאבק  ולהילחם על הזכות למדינה על קיומו והמשכיותו של העם היהודי בארץ ובעולם. ליפי נפטר באוסטרליה בשנת 2018 בגיל 85 והשאיר אחריו אישה, שני ילדים ו4 נכדים
התעודה של ליפי שהיה אסיר במחנה השמדה
התעודה של ליפי שהיה אסיר במחנה השמדה
גרטי בעלה לעתיד אדו וחברים
גרטי בעלה לעתיד אדו וחברים
הקבר של גרטי ובעלה בישראל
הקבר של גרטי ובעלה בישראל

ציר הזמן האישי של 

ליפי ויינברגר

תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע

תיעדו:

  • שני לוי, יב4
  • הדר אשכנזי, יב4
מחזור 

עדויות נוספות מ

צ׳כוסלובקיה

:

דויד סיבור
דויד סיבור
צ׳כוסלובקיה
5.1.1934
סוכו נולד בחודש יולי 1934 בצ'כוסלובקיה, להורים יהודים. הוא היה ילד בזמן המלחמה והצליח להינצל מבלי להיכנס למחנות ההשמדה. בשנת 1966 הוא עיברת את שם משפחתו לסיבור. משפחת אביו התגוררה בברטיסלבה . סבא שמעון הירש סוכוסטבר הגיע לברטיסלבה, אז פרסבורג מאוקראינה בשנת 1885 . הוא יליד העיר ז'יטומיר שהחליט להמלט משם עקב פוגרומים נגד יהודים באותה התקופה . סבו למד בוינה והקים בברטיסלבה בית מלאכה גדול, מסגריה אמנותית ותעשית תנורי חימום קרמיים, מקום זה הצליח מאוד בעיר . סבא התחתן עם בז' (Božena) ממשפחת פרומר (Fromer) ונולדו להם 7 ילדים בת אחת ליזה ושישה בנים . המבוגר מביניהם, דוד נפטר בגיל צעיר והוא קיבל את השם העברי שלו. שמות האחים: אביו נקרא רודי, ז'יגה, מקסי, יוז'י ופרי (Feri ) שהיה מרפא שיניים. הדאגה הקיומית חייבה את משפחתו להיצמד למקור הפרנסה שלהם ולהיות ניידים ממקום למקום. כשהיה בן 5 הם שלחו אותו ללמוד בבית ספר יהודי אך בעקבות התגברות האנטישמיות והתחזקות האימפריה הנאצית רוב בתי הספר היהודים בצ'כוסלובקיה נסגרו. הוריו שלחו אותו להתחיל שוב כיתה א בבית ספר יהודי בעיר לאחר שבית ספרו הקודם נסגר אך גם שם בית הספר נסגר לפני סיום שנת הלימודים. כאשר התחיל צבא גרמניה לפלוש לאזור בו הוא חיי, הוא ומשפחתו עברו להסתתר בבתים של אזרחים צ'כוסלובקים עד שהמלחמה תעבור. סוכו מספר, שמעולם לא סיים כיתה א, הוא לא זוכר את ההתרגשות שמסיבת תורה או סיום א. בזמן שהסתתרו הם עברו כמה מקומות מסתור. פעם אחת הוא נאלץ להסתתר בדיר חזירים כדי לחמוק מהחיילים הגרמנים בזמן שסבתו נתפסה. בפעם אחרת הוא נתפס והיה בדרכו למחנה ההשמדה אושוויץ. הוא נלקח לשם עם דודו וכאשר נסעו ברכב הוא לחש לו לקפוץ כאשר לא שמים לב וכאשר קפץ מהרכב הוא נחת על השלג ורץ בחזה למקום המסתור שלו שהיה באזור. בסוף המלחמה הוא התאחד עם דודו שהצליח לשרוד את אושוויץ. הקשר עם אמו הוא אבד בתחילת המלחמה ומאביו נפרד, כאשר כל אחד מהם עבר למקום מסתור אחר. הוא הסתתר אצל משפחה נוצרית בתוך אסם ישן ובזמן ששה במסתור הוא קרא את שוב ושוב את אותם שלושה ספרים שהיו לו. כך הצליח ללמוד לכתוב מכתבים לאביו על מצבו בניסוח בוגר ובשפה גבוה למרות שאפילו לא סיים את כיתה א.  לקראת סוף המלחמה אבא שלו הצטרף אליו למסתור וכאשר הקרבות החלו להתעצם המשפחה הכניסה אותם לביתם. הם שמעו את הקרבות ואת יריות התותחים מרחוק , ואביו שהיה איש צבא אמר להם שהגרמנים נסוגים ובקרוב המלחמה תסתיים. בוקר אחד הם ראו יחידת חיילים גרמנים נסוגה מערבה. לאחר מספר שעות הם הבחינו גם ביחידה של פרשים רוסים שמגיעה מאותו כיוון. אחד המפקדים הבחין בהם מסתכלים מדלת הזכוכית של הבית. הקצין התקרב לדלת ובקש לפתוח אותה. אביו של סוכו נעמד מולו והקצין שלא אותו "מי אתה" ברוסית. אביו שידע מעט רוסית ענה לקצין: "אני יהודי". הקצין חיבק אותו ואמר "גם אני יהודי". כשסוכו, היה בן 11 נגמרו שנות ההסתתרות שלו. ב8 במאי הוא שמע ברדיו שיש ניצולים וגילה שגם אמו וסבתו שרדו את המלחמה ושכעת הן נמצאות בטנזניה. הצלב האדום החזיר את אמו לסלובקיה והפגיש ביניהם.
רחל אייזנהורן
רחל אייזנהורן
צ׳כוסלובקיה
31.12.1930
עיירה ביצ'קב, מחוז מרמורש, צ'כוסולובקיה.
עיירה ביצ'קב, מחוז מרמורש, צ'כוסולובקיה.
רחל נולדה בשנת 1931 בעיירה ביצ'קף שבצ'כוסלובקיה. היא נולדה למשפחה בעיירה יהודית דתית, היא הייתה חמישית מבין שמונה ילדים (אמה הייתה בהריון עם הילד התשיעי שנספה עם אמו). הוריה ציפורה ויצחק השתדלו לפרנס ולדאוג למשפחה באופן מיטבי זה בא לידי ביטוי בכך שהם עבדו במגוון מקצועות, האם עבדה בסידור פאות לנשים, האב מכר עורות, ולפני המלחמה הם עבדו בייצור סיד לצביעת בתים. בכסף שחסכו שלחו את ארבעת הילדים הבוגרים אברהם יעקב ויהודה ללמוד נגרות בבודפשט בהונגריה , והבת הרביעית נשלחה ללמוד תפירה. ב1944 כשכבשו הנאצים את העיירה בה הם גרו נאלצה המשפחה (ללא ארבעת האחים שנשלחו לבודפשט וניצלו) לעזוב את בית משפחתם ולעבור למחנה ביניים בבית קברות בו ריכזו את כל היהודים לקראת עלייתם לרכבת לאושוויץ, בבית הקברות הם שהו מספר שבועות בתת תנאים , ואחר כך נשלחו לאושוויץ. בסלקציה הידועה לשמצה שנעשתה בכניסה לאושוויץ רחל ואביה יצחק נשלחו למחנה עבודה ואילו אמה ויתר אחיה ואחיותיה נשלחו לתאי הגזים ונרצחו שם. רחל נשלחה למחנה עבודה ועבדה בו כשנה , לאחר מכן נשלחה לברגן בלזן ולבסוף שוחררה על ידי האנגלים. לאחר המלחמה רחל חזרה לביתה בביצ'קף, רחל עלתה בעלייה של 1948 לא"י ובשנת 1953 נישאה לשולי בעלה ז"ל.

עדויות נוספות

:

ציפורה לשם
ציפורה לשם
הונגריה
3.9.1935
פריז, צרפת
פריז, צרפת
**לפני המלחמה: ** ציפורה (ציפי) לשם נולדה בשנת 1935 בפריז שבצרפת, לאחר שהוריה עלו מהונגריה ב - 1930. המשפחה לא הייתה דתית במיוחד. המצב הכלכלי של המשפחה היה טוב .הוריה, נחום ואסתר ויזל, עבדו בשווקים ובנוסף, אימא של ציפורה תפרה בגדים. הוריה נאלצו לנדוד מעיר לעיר על מנת למכור את מרכולתם ולכן, כמקובל בצרפת, נשלחה ציפורה למשפחות מטפלות לתקופות קצרות. ציפורה, בהיותה צעירה, לא הבינה ולא התעניינה באירועים שהובילו למלחמה וביחס כלפי היהודים .  ** **   משפחתה של ציפורה- הוריה, דודיה והיא  ** ** **המלחמה: ** בזמן המלחמה, חויבו כל הגברים הזרים בצרפת להתגייס לצבא או לחזור לארץ מוצאם. על כן, בחר אביה של ציפורה להתגייס לצבא הצרפתי .בשנת 1940, לאחר שצרפת חולקה קודם לכן לשני חלקים, החלק הכבוש והחלק החופשי, אביה של ציפורה הצליח להתחמק מהצבא ועבר עם משפחתו לליון, אשר נמצאת בחלק החופשי .לאחר מכן הגיעה שאר המשפחה מפריז, בעוד ששאר משפחתה המורחבת נשארה לעת עתה בהונגריה מולדתם.  על מנת להגיע לליון, המשפחה של ציפורה נסעה לעיר פואטייה, בה היו צריכים לעבור את הגבול בין החלק הכבוש לחלק החופשי. לשם כך, התחפשו לאיכרות )ציפי התחפשה לילדה עם סל(, אשר מלקטות עשבים עבור ארנבות- מנהג שהיה מקובל בצרפת. המשפחה הגיעה לליון ונפגשה שם עם אביה של ציפורה. ציפורה נשלחה לבית ספר לתקופה קצרה . לאחר מכן ,בשל הסכנה שריחפה מעל ראשם ,נשלחה ציפורה, עם עוד ילדה יהודיה בערך בגילה ,להסתתר אצל משפחה נוצרית בכפר בשם מוטאנה ליד ליון.  כאשר הסתתרה אצל המשפחה הנוצרית הלכה למנזר בתור בית ספר. למרות שחלק מהתלמידות נשארו לישון במנזר, ציפורה, שהיתה תלמידה אקסטרנית, חזרה לביתה, כך שהמזר שימש כבית ספר. דבר זה היה מקובל ורבות התלמידות שהיו כמו ציפורה. כחלק מהלימודים הללו למדה ציפורה את התפילות הנוצריות והתנהגה כמו נוצרייה. בבקרים התפללה תפילות בוקר נוצריות בשאפל (מעין כנסייה קטנה – חדר תפילה). עם זאת, בית הספר היה ברמה גבוהה וציפורה נהנתה מלימודיה.  בחג הפסחא 1944 (תחילת חודש אפריל/סוף מרץ), ציפורה נסעה, לקראת יום הולדתה, ברכבת פרברים לבית הוריה .מעט לפני שמלאו לה 9 שנים, אביה לקח אותה לקנות אופניים כמתנת יום הולדת.  כעבור כמה ימים, ב4.4.1944, התהפך עולמה. בבוקר היא ישבה בחדרה ושיחקה להנאתה בבובות. כעבור מספר שעות, נשמעה דפיקה בדלת אך ציפורה לא התייחסה אליה. ארבעה גברים דוברי צרפתית נכנסו – שלושה אנשי המיליס, מעין משטרה חשאית שהקים המשטר על מנת לרדוף אחר יהודים בצרפת ואיש גסטאפו גרמני אחד. באותו זמן נמצאו בבית ציפורה ,אחותה הקטנה - מלכה (שנולדה ב (1942, אמא של ציפורה ,עוזרת הבית (לא יהודייה) וגברת שנבלק – יהודייה, חברה טובה של אסתר, אמה של ציפורה .גברת שנבלק עלתה אף היא מהונגריה, בדומה להוריה של ציפורה, אך הכירה את אסתר בצרפת. הגברים שאלו היכן אביה, שלא היה בבית. לאחר מכן, אמה של ציפורה, אשר הסתובבה עם תעודות מזויפות המוכיחות לכאורה את עצם היותה נוצרייה, נשאלה ליהדותה (באותם ימים חויבו היהודים לסמן דרכוניהם ואת תעודות הזהות שלהם באות האנגלית" J", אך הוריה של ציפורה לא עשו כן, בניגוד לגברת שנבלק). אנשי המיליס והגסטאפו חיטטו בארונות הבית, מצאו בהם שוקולד חסר טעם והגישו אותו לציפורה. דבר זה הרגיז את ציפורה וגרם לה לחשוב מדוע הם מגישים לה משהו שכבר שייך לה .הגברים שואלים היכן אביה של ציפורה ,ואמה עונה שהוא איננו בבית ולא יודעים מתי הוא יחזור. בנקודה זו ציפורה הבינה שמשהו לא טוב עלול לקרות לאביה. ציפורה חשבה כיצד היא תוכל להזהיר את אביה וליידע אותו על כך שאנשי המיליס מחפשים אותו. על מנת לעשות כן, ציפורה ניסתה לשלשל חוט עם פתק דרך החלון להזהיר את אביה שלא ייכנס הביתה. לאחר שניגשה לחלון האנשים צעקו עליה לא להתקרב. לכן הלכה לשירותים לנסות להזהיר אותו משם, אך האנשים עמדו בדלת והיא לא יכלה להיכנס. האנשים צעקו עליה מדוע היא הולכת פעמים כה רבות לשירותים ובראשה רק עברה המחשבה כיצד ניתן להזהיר את אביה. בינתיים, הגיעו לבית רופא ושני בחורים סטודנטים, חברים של ההורים. הם באו לבקר ואנשי המיליס אמרו להם להישאר. לאחר מכן אביה הגיע הביתה. לאחר שיחה קצרה עם אביה של ציפורה, ושאלת אמה אם היא יוד עת גרמנית )היא ידעה אך אמרה שלא(, נלקח אביה של ציפורה עם כל הגברים מהבית למכונית למטה. לאחר מכן נודע לציפורה שאביה ניסה לקפוץ מהאוטו ותפסו אותו בחזרה.  לאביה של ציפורה, נחום, היו 7 אחים. שניים מאחיו, מאיר ויהודה, באו בעקבותיו מהונגריה לליון. יהודה היה נשוי לאדית, בת של רב מקובל בפריז ומאיר היה רווק בן 30. אמא של ציפורה קבעה כי צריך להזהיר את האחים האחרים, מכיוון שהיה חשד של הלשנה מצד מכרים צרפתיים. לשם כך הן התחלקו לשתי קבוצות: ציפורה הלכה עם גברת שנבלק לדוד מאיר ואמא של ציפורה הלכה עם אחותה של ציפורה והעוזרת לדוד יהודה. הן קבעו להיפגש בהמשך אצל גברת שנבלק.  כאשר אמא של ציפורה הלכה להזהיר את דוד יהודה, הגרמנים והצרפתים כבר היו שם, והם אמרו לה שמכיוון שהיא באה להזהיר את יהודה מפני בואם – עליהם לקחת אותם עימם. אמא של ציפורה דיברה הונגרית, ובדרך זו אמרה לאשתו של דוד יהודה שהם צריכים ללכת לגברת שנבלק, וגם לגברת שנבלק שלא תחכה ותברח .  בזמן זה, דודתה של ציפורה החליטה להזהיר את אביה של ציפורה ונסעה לביתה של ציפורה. בכניסה לבית, היא נפגשה עם דודה של ציפורה, מאיר. באותו הזמן, אדית, אישתו של דוד יהודה, הייתה בהיריון. כשעלו במדרגות וראו שעומדים אנשים בדלת ביתה של ציפורה, הם המשיכו לעלות במהרה כאילו הם לא קשורים לאותם האנשים. כאשר אמרו להם לעצור מאיר החל לרוץ אך אדית לא יכלה לרוץ במדרגות והיא נלקחה על ידי אנשי המיליס והגסטפו. מאיר צלצל בכל הדלתות עד שמישהו פתח ונתן לו מפתח לעליית הגג דרכה הוא עבר לבית אחר, ירד לרחוב וכך ניצל . מאיר ידע על קיום הפגישה בבית של גברת שנבלק, לכן הגיע לביתה ושם קיבל למשמרתו שתי ילדות – את ציפורה ואחותה הקטנה. אחותה נשארה לתקופה קצרה אצל גברת שנבלק. לאחר מכן, הורי חברתו של מאיר, אשר הייתה לא יהודייה, קיבלו, תמורת כסף רב מדוד מאיר ,את אחותה של ציפורה וטיפלו בה עד סוף המלחמה .ציפורה מעריכה עד היום את תרומתם הרבה . מאיר שלח את ציפורה חזרה לכפר לכמה ימים בתירוץ שהוריה חולים, על מנת שלא יחפשו אותה .לשם כך הוא נעזר בארגון אוזה OSE)) – ארגון להצלת ילדים בזמן המלחמה בצרפת. אנשי הארגון המליצו למאיר על כפר מסוים שבו הסתתרו הרבה יהודים ,ילדים ומבוגרים. הכפר ,לה שמבון סור ליניון Le Chambon Sur-Lignon)), הוא כפר פרוטסטנטי, שנמצא באזור פרוטסטנטי (הפרוטסטנטים הם זרם בנצרות כלפיהם התבצעו בעבר, ע"י הקתולים ,רדיפות ורצח בתקופות שונות, לדוגמא – ליל ברתולומי – רצח בצורה מסודרת של פרוטסטנטים). בכפר זה היה כומר פרוטסטנטי (פסטור) ,ששמו אנדרה טרוקמה, אשר בעיניו כולם בני אדם וחובה להציל כל אדם, באשר הוא, מידי הגרמנים .כאשר הגיעו יהודים חדשים לכפר, הכומר אסף את אנשי הכפר לתפילה ואמר שהגיעו אנשים מהברית הישנה (יהודים) . הדוד מצא לציפורה משפחה קתולית בכפר שתטפל בה. זו הייתה משפחת איכרים לא עשירים, שבתמורה לטיפולם בציפורה שולם להם כסף רב והם התייחסו אליה יפה .   המשפחה בלה שמבון סור ליניון שהצילה את ציפורה    בכפר היו בתי ילדים רבים אשר דניאל טרוקמה, האחיין של הכומר, היה המדריך באחד מהם .כחודש לאחר שהגיעה ציפורה לכפר זה, במאי 1944, החלה הפלישה של בעלות הברית לאירופה ונעשתה בסביבה פעולה נגד הגסטפו בה נהרג חייל גרמני. בעקבות כך, באו חיילים גרמניים לבית הילדים ואמרו לכל הילדים היהודיים לבוא איתם (כוונתם הנסתרת הייתה להשמידם). דניאל עמד על כך שהוא יבוא איתם ולבסוף הוא והילדים נספו במיידאנק. אירוע נוסף בו אנשי הכפר הביעו נאמנות ליהודים היה כאשר משאית הגיעה עם רמקול בו נאמר שעל כל היהודים לעלות למשאית. אנשי הכפר אמרו שבכפר יש רק בני אדם ולא יהודים או נוצרים. הם הזהירו את היהודים ואלו ברחו ליערות. יש לציין, שבכפר היו כ – 5000 תושבים שהצילו למעלה מ – 5000 יהודים, ילדים ומבוגרים. למרות שאנשי הכפר התנגדו במשך שנים רבות לקבל את אות חסידי אומות העולם (בשל החשש שפרוטסטנטים גרמניים ייקחו קרדיט על הצלת היהודים וינכסו את הצלת היהודים לכלל האוכלוסייה הפרוטסטנטית בעולם), לבסוף הם קיבלו את אות חסידי אומות העולם בתור כפר (קיים עוד כפר אחד בלבד שזכה בתואר חסידי אומות העולם ככפר ולא כאינדיבידואלים והוא נמצא בבלגיה). הענקת האות התקיימה בטקס מרגש עם צמרת ההנהגה הישראלית וראשי הכפר. בטקס זה העניקה ציפורה ציור מעשי ידיה לראשי הכפר.   ציפורה מעניקה את ציורה לסגן ראש הכפר לה שמבון סור ליניון, טקס חסידי אומות העולם, יד ושם   אמא של ציפורה לא הקפידה במיוחד על חוקי הדת. היא שרדה את אושוויץ בה הייתה צמודה לאשתו של דוד יהודה, אשר הייתה צעירה ממנה ב-20 שנה וניהלה אורח חיים דתי. בשל התנאים הקשים ששררו באושוויץ ובהשפעת אשתו של דוד יהודה, אמה של ציפורה חזרה בתשובה – כיבדה את השבת וויתרה על לחם תמורת נרות שבת. בעת נסיגת הגרמנים מהמחנה, העמידו את יושבי הצריף של אמא של ציפורה ודודתה בשורה. אמא של ציפורה אמרה לדודתה להביא אוכל מהצריף ליד. כאשר היא חזרה השורה כבר לא הייתה . אמא של ציפורה נפטרה בברגן בלזן, אחרי השחרו ר.  אביה של ציפורה נאלץ להשתתף בצעדת המוות יחד עם אחיו יהודה, אשר בזמן הצעדה השתגע ונורה. אביה של ציפורה המשיך ללכת אך לא שרד. הוא לא הגיע לסוף ולא ידוע היכן מת . על כן, ציפורה התייתמה בגיל 9. בן דודו של אביה חלה בטיפוס, לכן הגרמנים השאירו אותו והוא לא השתתף בצעדת המוות. הוא שרד, עלה לארץ לקיבוץ והיה ממקימי הפועל המזרחי . **השחרור והחיים לאחר המלחמה:  ** ציפורה נשארה בכפר עד לאחר השחרור. דודה מאיר לקח אותה חזרה לליון, באמצעות ג'יפ של חיילים אמריקאים. זכור לציפורה שאחד החיילים נתן לה מסטיק אמריקאי, מה שהיה נדיר ומרגש בתקופה ההיא.  בשנת 1945, דודה של ציפורה, מאיר, הלך לצלב האדום וגילה שיש לו אח, אחות וארבעה בני דודים בברגן בלזן, ששרדו את אושוויץ. הוא הביא אותם לליון, דאג להם לבגדים משום שלא היה להם כלום . בהמשך התחתן מאיר עם בחירת ליבו, אשר שרדה את אושוויץ. לאחר המלחמה, ציפורה המשיכה להתגורר עמם בליון עד שעלתה לארץ. מאיר, שנפטר לאחר גיל 90, היה צנוע, דאג לכולם ולציפורה יש הערכה רבה כלפיו. 
הינדה צדוק
הינדה צדוק
פולין
19.4.1935
הינדה צדוק** **נולדה ב 20.4.1935 בפולין בפרבר ליד קראקוב, פודגוריצה. משפחתה מנתה זוג הורים ושתי בנות. לאביה הייתה מאפיה ושם עבד לפרנסת המשפחה.
הנריק וציפורה קורן
הנריק וציפורה קורן
פולין
18.7.1946
סיפור הוריו של מספר העדות (אריה קורן)- הנריק קורן-אביו מלך טל, יליד לבוב. הוריו הם לייב וזיסל. לגבי נישואיו ישנן שתי גרסאות: 1. על פי הנריק, אבא שלו היה תלמיד ישיבה בחסידות ברסלב. בתחילת המאה הקודמת, בשנת 1905, משפחתו בחרה לו שידוך. כאשר ראה את השידוך נבהל, עלה על רכבת וברח לבודפשט שבהונגריה. שם מצא את אשתו רוזה קורן הבת של גדליה ואטל קורן שהיו יהודים הונגרים שחיו בבודפשט. 2. הגרסה השנייה דומה אבל לא מציינת שהיה תלמיד ישיבה. משפחתו ארגנה לו לשידוך שלא מצא חן בעיניו. ערכו חתונה, המשפחה שלו ושל הכלה המתינו לחתן, אך הוא ברח ועלה על הרכבת לבודפשט, בדרך, איבד חלק מרגלו שקפאה. בבודפשט הפך לסוחר מצליח ושם מצא את אשתו רוזה קורן. בבודפשט נולדו ילדיו: שלושה בנים- הבכור אדולף טל בשנת 1907, השני לייב (לוצי) טל, והשלישי הנריק טל בשנת 1917. בנוסף שלוש בנות- חיה טל, חנה טל וזיסל טל. מלך חזר ללבוב בשנת 1918 והקים בית מסחר לפרוות ועורות. באוקטובר 1939, מיד לאחר פלישת הגרמנים לפולין, ברחו שלושת בניו של מלך לאוקראינה שהייתה בשליטת רוסיה, והצטרפו לצבא האדום. אדולף שהיה האח הבכור היה כבר נשוי עם שני ילדים ונלחם בשורות הצבא האדום. לוצי היה קצין ביחידה הפולנית בצבא האדום ונהרג בפאתי ברלין שעה לפני הפסקת האש. והנריק שימש כאחראי על מחסני הציוד של הצבא האדום במקום שנקרא Republic Dagestan . ההורים, שלוש האחיות ובני משפחתם ומשפחתו של אדולף נרצחו ע"י הנאצים בשנת 1942 במחנה ההשמדה בלז'ץ. הנריק טל, שחשש מהמשטרה הרוסית, אימץ את שם המשפחה של אמו והפך להנריק קורן. בלבוב, פגש את ציפורה (פאני) הורוביץ, שלא ברור אם הייתה לה כבר ילדה בשם מאיה או שהייתה משותפת לשניהם, ושלימים הפכה לאשתו ונולד להם במחנה העקורים בגרמניה בן בשם אריה (העד). הסיפור של ציפורה קורן (פאני הורוביץ, אמו של העד)- ציפורה התגוררה בבית הוריה בפרוביז'נה שליד לבוב בפולין (לימים אוקראינה). מצבם הכלכלי היה איתן, אביה אריה (לייב) הורוביץ נולד בפולין בשנת 1881 לישראל ודבורה. הוא היה מנהל עבודה בבית מסחר לייצוא ביצים בשם "נוסין". המפעל בין היתר, ייצא ביצים גם לגרמניה עד שנת 1933. הוא נרצח על פי מה שנודע לה בשנת 1943 באושוויץ. אביה התאלמן בגיל צעיר ונשאר עם שתי בנותיו. אחות של אשתו שהתגוררה בווינה, ממנה התאלמן, סייעה לו, אימצה את שתי הבנות ונתנה להן את שם משפחתה. סבינה ויקלר, הייתה אשתו השנייה של אביה והייתה גם אימא שלה. סבינה נולדה בפולין בשנת 1891 ונרצחה בשנת 1944 במחנה ההשמדה אושוויץ. שתי האחיות מאשתו הראשונה של אביה: אחת נרצחה על ידי הגרמנים בהונגריה, והשנייה עלתה לארץ ובנתה את חייה בתל אביב. ציפורה הייתה סטודנטית לרפואה באוניברסיטת לבוב, שהייתה תחת שלטון הרוסים משנת 1939 ועד 1941. לצורך לימודיה עברה להתגורר עם דודתה, אחות של אמא רישה מונטשיין שגרה בפרוביז'נה. עם פלישת הגרמנים לעיר בשנת 1941, נעשה פוגרום ביהודים כולל בפולנים, בעיקר מאנשי ההשכלה והפקידות. הפוגרום בוצע על ידי האוקראינים, שהיוו את זרוע הביצוע של הנאצים. בשנת 1941, בשנתה השנייה, נאלצה להפסיק את לימודי הרפואה. הוריה שגרו בפרוביז'נה, נתפסו ע"י הגרמנים ולפי מה שנודע לה מאוחר יותר, נשלחו לאושוויץ ושם הוצאו להורג. ציפורה נשלחה יחד עם דודתה ובעלה בשנת 1942 לגטו לבוב. הדוד שהה איתם בגטו תקופה מסוימת במקומות מסתור שונים שבנו בתוך הגטו, אך נרצח בפוגרום ביוני 1943, במקום המחסה בו שהו גם ציפורה ודודתה. הן שכבו ללא תנועה ולמזלן הגרמנים חשבו שהן מתות וכך ניצלו. ביולי 1943 הועברו למחנה עבודה בגליציה, מחנה עליו שמרו גרמנים ואוקראינים. במקום זה התגוררו ועבדו עד אוקטובר 1943, כשהגיעה שמועה שהגרמנים מתכננים שוב לבצע פוגרום ולרצוח את כל היהודים במחנה העבודה. היא ודודתה הצליחו לפרק מספר לוחות מהמבנה בו התגוררו והצליחו לברוח למרחב הפתוח. הם שהו בשדה הפתוח כל הלילה, שמעו במהלך הלילה יריות וצעקות מהמקום ממנו הצליחו לברוח, ובדיעבד התברר להן שכולם נרצחו. הן המשיכו בבריחתן לכיוון פרוביז'נה, הגיעו לביתו של חקלאי אוקראיני / פולני, שהסכים לתת להן מחסה בבור תת קרקעי, צר ואטום, כמעט ללא אוויר לנשימה, ומעט מאד אוכל שסיפק להם מאחר שהוא עצמו היה עני מאד. מהבור לא הייתה אפשרות לצאת או להתרחץ מהפחד שיגלו אותן. הן היו קבורות במחסה עד ליום השחרור ע"י הצבא האדום הרוסי ביולי 1944. לאחר שחרור לבוב מהגרמנים אחרי 27 ליולי 1944, היא ודודתה יצאו מהמסתור ומכרו בגדים ישנים למחייתן. ישנן שלוש גרסאות: 1. ציפורה יצאה מהמסתור כאשר הייתה לה כבר ילדה, בעקבות קשרים אינטימיים שהיו לה עם חבר מבית הספר לרפואה, שבא ממשפחה חרדית מאד ומכובדת, ומבחינה דתית הוריו התנגדו לקשר ביניהם. 2. ציפורה נישאה בעבר, לא ברור עם מי, ויצאה מהמסתור עם ילדה, לא ברור של מי. 3. גרסה שמבחינת התאריכים לא מסתדרת, אומרת, שאחד מחיילי הצבא האדום שערק מהצבא האדום, שחרר אותן מהמסתור, סייע לה ללכת מאחר ורגליה היו מגובסות בגלל שהייה ממושכת בבור, הצטרף אליה ואל דודתה, ולימים הפך להיות בעלה (הנריק). הם שמרו על סודיות מוחלטת ולא סיפרו שום דבר לילדיהם. תמיד התלחששו ביניהם בפולנית ולקחו את מרבית סודותיהם איתם לקבר. אחרי השחרור, היא, דודתה, הבת והחייל היהודי שהצטרף אליהן נשארו עוד מספר חודשים בלבוב שעברה לבעלות אוקראינה. מאוחר יותר עברו לפולין, שם שהו עד למעבר למחנה העקורים לנדסברג בגרמניה ליד מינכן במרץ 1946, המקום בו נולד הבן שלהם, אריה- העד, ביולי 1946.

צרו איתנו קשר

שדות המסומנים בכוכבית (*) הינם שדות חובה
תודה!
פנייתכם התקבלה.

ניצור אתכם קשר בהקדם.
קרתה תקלה במהל שליחת הטופס. אנא טענו את העמוד מחדש ונסו שנית.
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com