שרה קינדלר

סוכו נולד בחודש יולי 1934 בצ'כוסלובקיה, להורים יהודים. הוא היה ילד בזמן המלחמה והצליח להינצל מבלי להיכנס למחנות ההשמדה. בשנת 1966 הוא עיברת את שם משפחתו לסיבור. משפחת אביו התגוררה בברטיסלבה . סבא שמעון הירש סוכוסטבר הגיע לברטיסלבה, אז פרסבורג מאוקראינה בשנת 1885 . הוא יליד העיר ז'יטומיר שהחליט להמלט משם עקב פוגרומים נגד יהודים באותה התקופה . סבו למד בוינה והקים בברטיסלבה בית מלאכה גדול, מסגריה אמנותית ותעשית תנורי חימום קרמיים, מקום זה הצליח מאוד בעיר . סבא התחתן עם בז' (Božena) ממשפחת פרומר (Fromer) ונולדו להם 7 ילדים בת אחת ליזה ושישה בנים . המבוגר מביניהם, דוד נפטר בגיל צעיר והוא קיבל את השם העברי שלו. שמות האחים: אביו נקרא רודי, ז'יגה, מקסי, יוז'י ופרי (Feri ) שהיה מרפא שיניים. הדאגה הקיומית חייבה את משפחתו להיצמד למקור הפרנסה שלהם ולהיות ניידים ממקום למקום. כשהיה בן 5 הם שלחו אותו ללמוד בבית ספר יהודי אך בעקבות התגברות האנטישמיות והתחזקות האימפריה הנאצית רוב בתי הספר היהודים בצ'כוסלובקיה נסגרו. הוריו שלחו אותו להתחיל שוב כיתה א בבית ספר יהודי בעיר לאחר שבית ספרו הקודם נסגר אך גם שם בית הספר נסגר לפני סיום שנת הלימודים. כאשר התחיל צבא גרמניה לפלוש לאזור בו הוא חיי, הוא ומשפחתו עברו להסתתר בבתים של אזרחים צ'כוסלובקים עד שהמלחמה תעבור. סוכו מספר, שמעולם לא סיים כיתה א, הוא לא זוכר את ההתרגשות שמסיבת תורה או סיום א. בזמן שהסתתרו הם עברו כמה מקומות מסתור. פעם אחת הוא נאלץ להסתתר בדיר חזירים כדי לחמוק מהחיילים הגרמנים בזמן שסבתו נתפסה. בפעם אחרת הוא נתפס והיה בדרכו למחנה ההשמדה אושוויץ. הוא נלקח לשם עם דודו וכאשר נסעו ברכב הוא לחש לו לקפוץ כאשר לא שמים לב וכאשר קפץ מהרכב הוא נחת על השלג ורץ בחזה למקום המסתור שלו שהיה באזור. בסוף המלחמה הוא התאחד עם דודו שהצליח לשרוד את אושוויץ. הקשר עם אמו הוא אבד בתחילת המלחמה ומאביו נפרד, כאשר כל אחד מהם עבר למקום מסתור אחר. הוא הסתתר אצל משפחה נוצרית בתוך אסם ישן ובזמן ששה במסתור הוא קרא את שוב ושוב את אותם שלושה ספרים שהיו לו. כך הצליח ללמוד לכתוב מכתבים לאביו על מצבו בניסוח בוגר ובשפה גבוה למרות שאפילו לא סיים את כיתה א.  לקראת סוף המלחמה אבא שלו הצטרף אליו למסתור וכאשר הקרבות החלו להתעצם המשפחה הכניסה אותם לביתם. הם שמעו את הקרבות ואת יריות התותחים מרחוק , ואביו שהיה איש צבא אמר להם שהגרמנים נסוגים ובקרוב המלחמה תסתיים. בוקר אחד הם ראו יחידת חיילים גרמנים נסוגה מערבה. לאחר מספר שעות הם הבחינו גם ביחידה של פרשים רוסים שמגיעה מאותו כיוון. אחד המפקדים הבחין בהם מסתכלים מדלת הזכוכית של הבית. הקצין התקרב לדלת ובקש לפתוח אותה. אביו של סוכו נעמד מולו והקצין שלא אותו "מי אתה" ברוסית. אביו שידע מעט רוסית ענה לקצין: "אני יהודי". הקצין חיבק אותו ואמר "גם אני יהודי". כשסוכו, היה בן 11 נגמרו שנות ההסתתרות שלו. ב8 במאי הוא שמע ברדיו שיש ניצולים וגילה שגם אמו וסבתו שרדו את המלחמה ושכעת הן נמצאות בטנזניה. הצלב האדום החזיר את אמו לסלובקיה והפגיש ביניהם.

יהודה היה בן יחיד להוריו, נולד בוורשה, פולין בשנת 1938 וחי בדמבלין. הגרמנים הגיעו לעיירה בשנת 1942 כשהיה בן 3. הגרמנים הוציאו את התושבים לרחבה של הכפר וחילקו את התושבים לקבוצות: אלו שיכולים לעבוד, אלו שלא יכולים לעבוד, והנשים. הדודה -אחות של אמא - החזיקה אותו על הידיים, וכשאמא רצתה להתקרב, היה לה קשה ללכת והגרמנים ירו בה. יהודה נשאר עם הדודה ושתי הבנות שלה. עד 1944 הם חיו בגטו בדמבלין יחד עם האבא. בדמבלין החיים היו טובים כי אנשי העיירה עבדו למען בי"ס לטייס שהיה בעיירה. בשנת 1944 כשיהודה היה בן 6- הגרמנים החליטו לחסל את הגטו ואת כל מי שיכל לעבוד העבירו לעיר שנקראת צ'נסטוחובה שם ייצרו נשק ותחמושת. לפני שעלה למשאית עם כל הילדים לצ'נסטוחובה הדודה אמרה לו שיש שמועות שהורגים את כל הילדים ששולחים לשם. הדודה אמרה לו שכשהמשאית תגיע והיא רק עוצרת אתה קופץ ובורח, תתחבא ואני ואבא שלך נבוא בלילה לחפש אותך. וכך היה. המשאית הגיעה לבית הקברות היהודי, פתחו את הדלת ויהודה רץ, הגרמנים לא רצו אחריו כדי לא לעזוב את כל הילדים אבל ירו עליו ולא פגעו בו. יהודה התחבא בתוך חביות של נסורת בתוך נגרייה עזובה. אחרי כמה שעות הגיעו הגרמנים עם כלבים לחפש אותו ולא מצאו. בלילה הדודה והאבא הגיעו, קראו לו בשם הפולני 'יורק' ואז יצא מהמחבוא. הם הבריחו אותו למחנה עבודה דרך פירצה. במחנה עבודה החיים של יהודה היו יחסית טובים, האבא עבד כחשמלאי והדודה היתה טבחית מה שאיפשר לה לגנוב אוכל עבורו. יהודה ישן בצריף, מעין האנגר עם הדודה ושתי בנותיה וכשהיתה ביקורת של הגרמנים היה מתחבא מתחת למיטה.

רקע על המשפחה: הסיפור מתחיל בשתי משפחות שונות שחיו בדרום פולין. לאבי ולאמי היו משפחות לפני המלחמה. אמי לאה נולדה ב1914 ביבלונוב, פולין. כשהייתה צעירה, בערך בת 18 היא נישאה לעו"ד בשם יוזף שנפס ונולדו להם שני ילדים. הוא עבד כעורך דין ואמי הייתה עקרת בית. הם עברו לחיות בעיירה שנקראה קוסוב. אבי שמואל נולד ב1900 בדרובין. אביו היה גבאי בבית כנסת, לומד תורה אדוק מאוד. לאמו הייתה מאפייה והיא פרנסה את הבית. היו לו שתי אחיות ואח, ועוד אח שעזב את הבית כי התגייס לצבא. הוא עבד למחייתו כחייט, תופר בגדים וחליפות, למרות שאבא שלו קיווה שיהיה אדוק כמוהו. בגיל 18 הצטרף לצבא. בסוף מלחמת העולם הראשונה לצבא הפולני הייתה מלחמה עם רוסיה בדרום פולין. כך הוא הגיע לעיר קולומיאה, שאינה רחוקה מקוסוב. שם הוא הכיר אישה בשם רבקה. שמואל נישא לרבקה והיו לו שלושה ילדים, שתי בנות ובן מאד מוכשר. הם התגוררו בעיר קולומיאה. אחת הבנות הגדולות עזבה קצת לפני המלחמה. היא הייתה חלק מתנועת נוער שהרגישה שעומדת להיות מלחמה. היא עזבה לאמריקה. מלחמת העולם השנייה: בשנת 1933 היטלר והמפלגה הנאצית עולים לשלטון. שמואל ומשפחתו לעולם לא האמינו שהגזע הארי, ישמידו את כל הגזעים הנחותים- יהודים, צוענים, ואמנים, ושהם יעשו דברים כה קשים וקיצוניים. בספרו של היטלר, "מיין קאמף", הוא תכנן כיצד הגרמנים פלשו לערי אירופה, והגיעו גם לקולומיאה. העיר קולומאיה הייתה די קרובה והסביבה לגטו של העיר קולומיאה, כולל יהודי קוסוב. כך הגיעה לאה ומשפחתה לקולומיאה. בכניסת הצבא הגרמני לפולין הגרמנים ריכזו את כל יהודי קולומיאה לעבודות. אלו היו האנשים "ברי המזל", שהיה להם מה לעשות. האחרים לא שרדו התנאים היו קשים ביותר. הם ראו ועברו שם דברים מזעזעים. הגרמנים לקחו חלק נערך בשנת 1940, הם סגרו את היהודים באזור מסויים בעיר בלי שיוכלו לצאת לשום מקום. הרבה מהאנשים בגטו פשוט מתו מרעב וממחלות, שכן כמעט ולא היה ניתן להשיג אוכל ולא היה ניתן להשיג תרופות. בגטו החלו אקציות של הגרמנים. בגטו התרחשו עוד ועוד אקציות, עד שיום אחד החליטו הגרמנים שהם מחסלים את כל הגטו שמואל הגיע לעבודתו שבמעבר ליד הגטו ושאל את אנשי הגסטפו מה קרה בגטו, שהרי לא נתנו לו להיכנס לגטו חזרה. רק אחרי כמה שעות הורשה שמואל לחזור לגטו. כשהוא חזר חשכו עיניו. כל הגטו היה שרוף, ברחובות היו מועלים אנשים מתים שרצחו. לא נשאר אף כאן נכנסת לתמונה אמי, לאה. כזכור היא הגיעה לגטו קולומיאה עם הוריה, ובעלה הראשון , ולכן הצליחו לסדר לה אישור עבודה. היא עבדה במפעל מחוץ לגטו והייתה חוזרת בכל יום. כעורך דין לבעלה היו קשרים עם כל מיני אנשים בעירייה/ ברשות של הפולנים, היא הגיעה לשמואל הורוביץ, והוא סידר לה מקום לינה בעליית גג במבנה שעבד בו ושם כשחיסלו את הגטו הרגו את בעלה ושני ילדיה. היא חיפשה את משפחתה ולא מצאה. הגרמנים התייאשו והלכו. שמואל יצא מבית הקברות. היה לו חבר גוי מהילדות, והוא הצליח להגיע אליו. אצלו הוא קיבל בגדים. לפתע הוא נזכר בלאה, אותה השאיר במחבוא בעליית הגג היכן שעבד. הוא חזר אליה ואמר לה שהיא חייבת לברוח. הוא הוציא אותה משם החוצה. משם הם ברחו ביחד. במהלך בריחתם יחדיו הם הכירו יותר והתאהבו. אני לא זוכר את כל פרטי הסיפור. הם הצליחו להגיע למבריחים, כלומר סוחרים שהיו עוזרים ליהודים לברוח כאשר הם מעבירים סחורות, תמורת כסף. המזל של לאה היה שהיא תפרה סביב הסינר שלה מטבעות זהב. היא באה ממשפחה די אמידה. בעלה הראשון היה עורך דין, אביה היה סוחר ידוע ביבלנוב וזה מראה שמשפחתה הייתה עשירה. היא נתנה למבריחים מטבעות זהב בתמורה לכך שיעבירו אותם להונגריה. בנוסף, הבטיחה להם שתיתן עוד מחצית מסכום המטבעות כשיגיעו להונגריה, על מנת לוודא שבאמת יבריחו אותם לשם, שהרי לפעמים היו תופסים אות המבריחים, משאירים יהודים באמצע הדרך או הורגים אותם. המזל של אבי ואמי, שמואל ולאה הוא שהם מצאו מבריחים טובים שהצליחו להבריח אותם יחד עם עוד משפחה אחת. הבריחה לא הייתה פשוטה. היה קר מאוד בהרי הקרפטים, האזור בו עברו בעת בריחתם. הכל היה מושלג. הם הצליחו לעבור את השלגים בנס. הם הגיעו לעיירה יהודית בגבול הונגריה- רומניה. השנה הייתה 1943. האנשים היהודים בעיירה לא ידעו על השואה. כשסיפר להם שמואל מה שחווה הם לא האמינו לו. משם המשיכו שמואל ולאה לבודפשט. בבודפשט התרחשו אקציות. שמואל ידעה כמה שפות: גרמנית, רוסית, פולנית. היא הייתה כישרון בשפות והתחזתה לנוצריה. את שמואל החביאה בין שמיכות. כך הם ניצלו מאחת האקציות. לאחר שראו שהמצב לא טוב החליטו לברוח ברכבת לבוקרשט, רומניה. ברכבת עשו בדיקת כרטיסים וכיוון שאבי שמואל העמיד פני חולה כך שאם ישאלו אותו שאלות תהיה לו סיבה לא לענות. שמואל ולאה הגיעו לא ידע את השפה הוא חש פחד תמידי שיגלו שהוא יהודי. הוא התחפש לפצוע- שם תחבושת. שם הם חיו תקופה ואף התחתנו שם. בשלב מסויים החליטו לעלות לישראל. למזלם, הם לא הצליחו לעלות על האנייה הראשונה שרצו לעלות עלייה, כיוון שהיא טבעה. הם עלו על ספינת מעפילים בים שחור, עברו דרך הים התיכון והגיעו לישראל. הם פחדו מעט מכיוון שהבריטים ששלטו בארץ הזכירו להם את הגרמנים בצורתם (למרות כשאבי ואמי הגיעו לארץ הם בהתחלה שהו במחנה הפליטים "עתלית" שליד חיפה.) בתקופה שהגיעו לארץ המצב הכלכלי כמעט של כולם היה קשה, הם השתדלו לעבוד בעבודות מזדמנות כמו עבודה במפעלים או בניקיון. לאחר מספר חודשים הם הגיעו לחולון שהפכה לעיר של עולים. לאחר זמן קצר, בשנת 1946, נולד להם בן- אני, גרשון.