שרה קינדלר

תקופת המלחמה הסיפור של רחל מתחיל בסתיו, ספטמבר 1941, בעיר קישנייב שבאוקראינה. היהודים גורשו למחנות ריכוז ושם שוכנו. כחודש לאחר בניית הגטו הגיעו הוריה של רחל מרומניה. אביה היה מהנדס מכונות, עבד בבית חרושת למשי. אימה הייתה עקרת בית, אבל למזלה הרב ידעה לתפור והתפירה היא זו שהצילה אותה בזמן המלחמה. באותה תקופה בגטו היו מחלות ורעב גדול אבל עדיין לא התחילו להרוג יהודים. לקראת סוף ספטמבר, בתקופה שבה היה קור נוראי, שלג התחיל להיערם, אז התחילו את "צעדת המוות”. הצבא הגרמני לקח את יהודי קישינייב לכיוון סטלינגרד(מוסקבה), רוסיה וללנינגרד (סנט פטרסבורג). הצעדה התקיימה בגשם, בקור עז, רוחות ושלג כבד שנערם בגובה של מטר-מטר וחצי. בצעדה זו מתו אנשים רבים, על אנשים שעצרו או נפלו לא ירו כי ידעו שהם יקפאו למוות. במשך כשבוע ימים צעדו במשך היום, ובלילות אחסנו את האנשים בתוך דירי חזירים או בתוך אסמים גדולים. בדרך כלל צעדו וצעדו בלי להפסיק, מאלפים רבים שהתחילו את הדרך נשארו רק אלפים בודדים. רוזה, אימה של רחל הייתה במחנה שליד קייב – מחנה אובודובקה ושם עברה את החורף. כאשר יצאה מהבית היא דחפה למגף שלה תמונה של כל בני המשפחה. על גופה שהיה גדול כי הייתה בהריון מתקדם, היא לבשה מעיל פרווה ועליו עוד מעיל בגלל הקור העז וגם כדי שלא ייקחו לה את מעיל הפרווה. אחרי זמן מה, רוזה הרגישה שהיא עומדת ללדת בעוד כמספר ימים. היא הלכה לאחד השומרים במחנה והראתה לו שיש לה מעיל פרווה, ואמרה לו באוקראינית שהיא צריכה ללדת. היא שאלה אותו האם הוא מוכן לקחת אותה לביתו ובתמורה היא תיתן לו את מעיל הפרווה? השומר הסתכן ואמר שבלילה הוא יבוא וייקח אותה ואת בעלה לביתו כדי שהיא תוכל ללדת. בלילה הראשון רוזה ילדה את רחל. הם שהו בביתו של השומר כשלושה ימים, ולאחר מכן הוא החזיר אותם למחנה כי מי שהתגלה כמשתף פעולה עם היהודים, עונשו היה מוות, לו ולבני משפחתו בלי יוצא מהכלל. רוזה נתנה לשומר את מעיל הפרווה. מילאה את הבטחתה. השומר נתן לרוזה קצת חמאה וריבה וכך היא יכלה לאכול קצת ולהחלים. כארבעה ימים לאחר מכן החלה שוב "צעדת מוות" היהודים נאלצו לצעוד לכיוון מחנה אחר. הצעדה נמשכה כשבוע, הצעדה הייתה קשה מאוד, בעיקר עבור רוזה שלא התאוששה לגמרי מהלידה הקשה. בהגיעם למחנה אחר ששכן ליד כפר, הם התמקמו. במחנה החדש צעדה כשהיא סוחבת בידיה תינוקת אל הבלתי נודע. יותר מאנשי הכפר ברחו ליערות כפרטיזנים, לא היה להם מה ללבוש – לא מעילים ולא מגפיים. נודע לרוזה שיש צורך בתופרת, כי לאנשי הכפר לא היו מעילים ובגדים חמים. רוזה לקחה את המגבות שהיו לה, פרמה אותן ואמרה לאנשי הכפר להביא לה שקים, קש וכל מיני בדים. כך עבדה כשלושה שבועות ובתמורה לעבודתה סיפקו לה ולמשפחתה אוכל, מים ומקום. רוזה הכינה מעילים, "ואלינקס"-ערדליים (מגפיים שאפשר להכניס אליהם עוד מגפיים), מבית לבית והצילה אותם מהקור בכך שתפרה להם מעילים ובגדים חמים. בינתיים במחנה לינה והיא עצמה הפכה להיות כחלק מאנשי הכפר. מאוד אהבו אותה בכפר כי עברה היה נורא. אנשים נדבקו במגפות וסבלו מרעב. בהמשך כדי שלא יחזירו אותם למחנה, רוזה התחפשה לצוענייה כחלק מאנשי הכפר. באחת הפעמים, רוזה ירדה לשאוב מים עם רחל התינוקת על הידיים ואחד השומרים, אשר אחסן אותה בביתו והכיר אותה, ראה אותה ולא הבין מה היא עושה מחוץ למחנה השומר העמיד אותה לקיר ואמר לה: "קודם כל אני יירה בילדה, ולאחר מכן אני יירה בך". ברוזה נכנסה רוח תושייה, היא אמרה לשומר: "אתה, משתף פעולה, היום אתה יורה בי ומחר יירו בך, מחר יהיה תורך", השומר שהבין שמשתמשים במשתפי הפעולה, ולאחר מכן יורים בהם אמר לרוזה ללכת והיא ברחה ליער. השומר חזר למחנה. לאחר מכן היא חזרה למקום שאיבת המים כדי שלא יבחין לאן היא הולכת. הפעם השנייה הייתה בכפר אחר, כאשר הם הגיעו למחנה אחר, היא הגיעה לכפר שגם שם היא תפרה לאנשי הכפר, מעילים ובגדים חמים. באחת הפעמים רוזה יצאה החוצה והלכה להביא משהו, גרמני תפס אותה ואמר לה לעמוד ליד הקיר וכי עכשיו הוא יירה בה. למזלה הרב הגיע משום מקום מטוס והתחיל להטיל פצצות, הוא ברח והיא ברחה וככה גם רחל ניצלה, זה היה עניין של מזל מהשמיים. החיים במחנה היו איומים ונוראיים, הם היו מקבלים חצי פרוסה ביום, מים דלוחים ועבדו בעבודות כגון איסוף גופות. הם חפרו בורות, ושם קברו את הגופות ואם לא ירד גשם היו שורפים את הגופות. זו הייתה עבודת כפיים של האנשים במחנה, עבודות אלו היו עבודות ייאוש. רוזה הסתכלה כל לילה בתמונה של המשפחה בלי שאף אחד יראה ואמרה לעצמה: "אני עוד אחזור הביתה!". רוזה הייתה חזקה ברוחה, ולא נתנה לעצמה ליפול. אף פעם לא נכנסה לייאוש, היא נלחמה כי רצתה לחזור הביתה ולחיות. היא הייתה מוכנה לעשות הכול. מקצת קליפות של תפוחי אדמה או מעשב שמצאה היא הכינה מרק ומאכלים נוספים. כאשר חושבים על זה, לא מבינים איך זה יכול להיות? איך אפשר לעבור את הגיהינום הזה? אחרי המלחמה רחל זוכרת שהמלחמה נגמרה בשנת 1945, אחרי 4 שנים במחנה הריכוז ו"צעדת המוות” היו אנשים רבים שמתו, לא בהכרח בגלל שרצחו אותם אלא גם בגלל מחלות, קור ובעיקר רעב. העונשים במחנה היו או תלייה או מכות עד מוות או להשאיר בני אדם עירומים בקור כדי שיקפאו למוות, כדי לחסוך בכדורים. העונשים באו בעקבות הברחת מזון. כחל מתחילה לזכור את המלחמה כשמשפחתה התחילה לחזור הביתה, היא הייתה בת שלוש וחצי והילדה היחידה ששרדה במחנה, ולכן קראו לה ראש זהב. אולי אחת הסיבות לכך ששרדה, הייתה משום שלא נראתה כמו שהגרמנים דימו את היהודים: עיניה היו כחולות ושיערה היה זהוב. רחל זוכרת שאמה סרגה לה בובה מסמרטוטים, והבובה ליוותה אותה הרבה מאוד זמן במהלך המלחמה. רחל מספרת שמשפחתה ניצלה כאשר היו רעש והמולה במחנה, הגרמנים ברחו מהמחנה חלקם במכוניות, חלקם באופנועים ולקחו את האנשים לתוך היער, שם אמרו להם לחפור בורות גדולים, נוצר בור אחד גדול. הגרמנים העמידו את היהודים מסביב לבור, את חלקם הפשיטו ואת חלקם לא. הכול נעשה בבלגן נוראי, מהר מאוד ולא היה סדר. לפתע הגרמנים התחילו לירות ביהודים, והיהודים נפלו אל תוך הבור. אימא ואבא של רחל משכו אותה לתוך הבור והעמידו פני מתים. לאחר שנפלו שמעו צרחות וצעקות. לאחר כמה שעות, ירד הלילה ונעשה שקט, רחל ומשפחתה היו בתוך הבור, ועליהם הרבה מאוד אנשים, זה חימם אותם, חלק מהאנשים היו מתים, וחלקם פצועים. לקראת הבוקר התחיל השחר להפציע, והם לא שמעו כלום. המשפחה הבינה שכנראה הגרמנים ברחו. ירו בכמה שירו והרגו כמה שהרגו, ואז עזבו את המחנה וברחו. בשלב זה התחילו להגיע הפרטיזנים וחלק מהצבא האדום שהתקדם לכיוון של ברלין, והם התחילו לעזור ליהודים לצאת מהבורות. כך פתאום רחל ומשפחתה היו חופשיים. אף אחד לא ידע לאן ללכת ולאן לפנות, הם התחילו ללכת לכפרים, ואימא של רחל תפרה בדרך ועזרה. ככה הם נשארו בחיים והתחילו להתקדם עם הצבא האדום לכיוון רומניה ששם חיה משפחתה של אימא של רחל. באחת הפעמים, רחל זוכרת שהם השיגו עגלה וסוס, ורחל הייתה על העגלה ופתאום הסתכלה אחורנית וראתה אש, אור גדול שהיה מבחינתה באותה תקופה מחזה מרהיב, היא שאלה את אמה מה בוער שם, והיא ענתה שהגרמנים ברחו והדליקו את בית החרושת לסוכר או ריבה, וזה בער בעוצמה אדירה. המסע לרומניה היה ארוך, הם עברו מעגלה עם סוס לרכבות ומרכבות להליכה ברגל. באחת הפעמים שהיו על הרכבת, הבובה של רחל נשמטה מידה, זו הייתה הבובה היחידה שהייתה לה אי פעם ומאותו יום לא נגעה בבובות לעולם. באחת הפעמים בצריפים בדרך לרומניה, הם ראו שיירה של אסירים גרמנים שביקשו לחם. אימא של רחל לקחה פרוסת לחם והלכה לתת להם. שנים אחרי המקרה הזה, רחל שאלה את אמה למה נתנה לגרמנים את הלחם הרי הם עשו כל כך הרבה רע? ורוזה ענתה לה: ”היה רגע שריחמתי עליהם, וזה היה רגע שמאוד שימח אותי, שהרגשתי שאני נשארתי מאוד אנושית למרות כל מה שהם עשו, למרות כל הסבל שעברתי בגללם, למרות המפלצתיות שבה הם התנהגו לבני אדם, אני נשארתי בן אדם, וברגע שהרגשתי שאני מרחמת עליהם הלכתי ונתתי להם את הלחם כדי ידעו שאני לא מתתי, והפעם אני עוזרת להם, אני נשארתי בכל זאת בן אדם עם רגשות". רגע זה היה אחד הרגעים הגדולים של רוזה, אימא של רחל. עם הגעתם לרומניה, הם הגיעו למשפחה של רוזה, המשפחה לא ידעה בכלל על קיומה של רחל, עבורם זה היה נס. אותה משפחה ניצלה בזכות שכן שהיה מפקד משטרה בצבא הרומני, והוא החביא אותם בעליית הגג שלו. אף אחד לא העלה בדעתו לחפש בבית של קצין משטרה בכיר במשטרה הרומנית יהודים, והודות לו הם ניצלו ולא גורשו למחנה. העליה לארץ ישראל בשנת 1949 עלתה רחל ומשפחתה לארץ, למעברה בעפולה שם למדה בבית הספר לעובדים בגיל 8. אבא של רחל מצא עבודה כמהנדס מכונות, ולאחר מכן הם עברו לתל אביב. רוזה אלטר- גרינברג ז"ל זכתה לחיות עד גיל 92, וכן זכתה לשלוש נכדות ולתשעה נינים. השאלה שרחל שואלת את עצמה עד היום היא: מה גרם לגרמנים, שהיו מתקדמים מבחינה טכנולוגית, תרבותית, חברתית, אנשים שהיו כל כך מתקדמים מכל בחינות החיים, להתנהג בצורה מפלצתית שכזו, להשמיד, לדרוס, לרצוח עם שלם?! לכאורה כל אחד שם גידל ילדים, לכולם היו משפחות, השתתפו בקונצרטים, למדו ומאחורי הגדרות הם התנהגו כמו מפלצות. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם זה יכול לקרות עוד פעם? עלינו לעשות הכול כדי לוודא שזה לא יקרה שוב, רחל מוסיפה שרבים מהאנשים שעברו את החוויה הנוראית והטראומטית, הזאת מעדיפים לשכוח ממנה ולהדחיק אותה, הם נמנעים מלדבר עליה בגלל שהזכרונות משם כואבים מאוד והם מעדיפים לשכוח שזה קרה. רחל אומרת שעם כמה שקשה חשוב לדבר על מה שקרה שם, זאת חובה לזכור את זה, וחשוב מאוד לדבר על זה ולהעביר את זה לדורות הבאים על מנת שלא יגיע יום שבו יגידו אנשים שזה רק סיפור, וכדי שדבר כזה לא יקרה יותר לעולם.

מיכאל פרקש נולד בשנת 1931. כיום הוא נשוי עם שני בנים, שישה נכדים ושלושה נינים. מיכה נולד בעיר צרנוביץ' באזור בוקווינה (כיום אוקראינה), מקום שאותו הוא מתאר כפסטורלי ויפה. ב 1932, משפחתו עברה לעיירה רוזברילה, בערך 50 ק"מ מצ'רנוביץ. עיירה שבה נולדה אימו ושם גרו סבו וסבתו. בעיירה התגוררו 2500 תושבים, מהם כ 440 יהודים, והיתר אוקראינים. כשמיכה מספר על היחס בין היהודים לאוקראינים, הוא מתאר שבאזור המגורים שלהם הם ידעו שהאוקראינים לא מחבבים אותם במיוחד. לא רחוק מביתם של מיכה והוריו, גרו סבו וסבתו. מיכה מספר שמשפחתו הייתה מסורתית. חגגה את החגים והלכה לבית הכנסת. יחד עם זאת, לאכול חזיר בבית, לא היה נחשב כבעיה. היה מקובל שכאשר ילד מגיע לגיל 3 הוא הלך ל"חדר" ללמוד תורה.  כך גם מיכה. ב 1940, העיירה שבה חיה משפחתו והאזור סביבה עברו לשליטת ברית המועצות. כל האזור היה בגבול עם פולניה. רוב האנשים שגרו באזור זה היו יהודים. הברחת אנשים דרך הגבול הייתה מקובלת שהיה שם משמר. הרבה יהודים מפולניה החלו לעבור לאזור המגורים שבו חיה משפחתו של מיכה, אזור שכונה "גליציה". היהודים ברחו בגלל שהגרמנים כבשו את  לפולין. רוב היהודים ברחו דרך העיירה שבה חיה משפחתו של מיכה והמשיכו צפונה לכיוון סיביר שבברית המועצות. מיהודים אלה שמעו הוריו של מיכה על המתרחש בפולין. מיכה תוהה למה התגובה של הוריו לא הייתה בריחה? למה הם לא הבינו שצריך לברוח?   ב 22 ביוני 1941, הגרמנים פרצו לברית המועצות. אביו של מיכה גויס לצבא האדום. ובבית נשארו מיכה, אחיו שצעיר ממנו בחמש בשנים ואימם. לאחר זמן מה, סביו של מיכה, ביקש מאימו של מיכה שהם יעברו לגור אצלם. לסבא של מיכה היה בית גדול והרבה אדמות באזור. הם עברו לגור בביתם של הסבא והסבתא.   איתם בבית של סבא, גרה בנוסף גם הדודה, אחותה הגדולה של אימו של מיכה, בעלה וששת ילדיהם. סבא של מיכה ביקש מכל המשפחה לרדת לישון במרתף הבית מפני שהם לא יודעים מה עלול לקרות. הוא ואשתו, סבתו של מיכה, יישארו לישון במקומם הרגיל. תחילה שאר המשפחה ניסתה לשכנע אותם להצטרף אך הדבר לא עזר. לפנות בוקר, נשמעו בבית יריות, צעקות ובכי. מיכה שהיה בן 10, מתאר שלא הבין בדיוק מה קורה בחוץ. בסביבות תשע עשר, אימו ודודתו של מיכה, ביקשו ממיכה ומבן דודו לעלות למעלה לבית ולראות מה קורה עם סבא וסבתא. כאשר הם יצאו, הם ניסו לפתוח את דלת חדר השינה של סביהם. הדלת לא נפתחה ואף אחד לא ענה לדפיקות בדלת. הם המשיכו לסלון, שבו הייתה דלת מחברת לחדר השינה. מבעד לדלת פתוחה. הם ראו את סבם, יושב עם חור שחור במצח ואת  סבתם ששכבה וחסמה את הדלת, כשהיא ירויה גם היא. מיכה מתאר את שהמחזה הזה היה מלווה בפחד גדול מאוד עבורו כילד בן 10. הם רצו בחזרה למרתף לספר לשאר המשפחה את שראו. המשפחה עלתה למעלה לכסות את סבא וסבתא ואז  חזרה למרתף. לאחר יומיים, מפקד העיירה הגיע לביתם ופקד עליהם פקודה שכוונה לכל היהודים, לצאת החוצה ולהגיע לבית של רופא העיירה. מי שלא יגיע עד השעה 11:00, יקבל כדור בראש- כך אמר.   בדרך למיקום, מיכה פגש אוקראיני בשם איוון פרניוק שעבד בעבר אצל סבו ושלרגל נישואיו קיבל מסבו של מיכה רבע דונם אדמה. אותו אוקראיני, צעק לאימו של מיכה שהוא חיפש עבורם, שם מיכה מספר שהוא הבין שמי שרצח את סבו וסבתו היה איוון פרניוק. כשהגיעו למקום הכינוס הם פגשו אוקראינים שהיו חמושים. נפקד עליהם להסתדר בשורות וללכת מהר. , מי שלא ילך מהר, יקבל כדור בראש. הם הובלו למחוץ לעיירה. אסור היה לאף אחד לסובב את הראש לאחור. מיכה מתאר שמדי פעם נשמעה ירייה. הקבוצה הלכה לכפר, בו גרו נוצרים, אוקראינים ויהודים. בבוקר קמו שוב והתחילו ללכת לעיירה בשם סתרוגנט' שהייתה בקרבת העיירה צ'רנוביץ, מקום לידתו של מיכה. בעיירה זו גרו אחיה של אימו. כאשר הגיעו, המשפחה מצאו אותם והם נכנסו לבית של הדודים וסיפרו להם את כל שהתרחש.   הוחלט שמיכה, אחיו ואימו ילכו לדוד, וששאר המשפחה ילכו לדודה. בצ'רנוביץ היו 150 אלף תושבים, מהם 60 אלף יהודים. העיר הייתה עיר מאוד יהודית. בחודש אוגוסט, נפתח גטו בעיר צ'רנוביץ, לשם הובאו כל היהודים בכל העיר. המשפחה כולה התאחדה בגטו עם דודה נוספת של אימו של מיכה. סביב הגטו הייתה גדר תיל, עליה היו תלויות הודעות רבות של המשטרה, "אם יהודי חוצה את גבול הגטו, פסק הדין יהיה מוות". משפחתו של מיכה גרה עם הדודה בגטו עד תחילת נובמבר אז קיבלה  המשפחה הודעה מהמשטרה שהיא צריכה להופיע בתחנת הרכבת עד השעה 10:00 בבוקר. מי שלא יופיע- גזר דין מוות. בבוקר, יצאה המשפחה לתחנת הרכבת ללא הדודה, שלא קיבלה זימון. בהגיעו לתחנת הרכבת, מיכה מתאר מראה של המוני יהודים והרבה חיילים עם כלבים, בנוסף לאוקראינים חמושים. מלווים בצעקות, נכנסו לקרון של רכבת משא. מיכה מספר שלפני שעלה על הרכבת, הוא הספיק לספור 20 קרונות. מיכה מספר שבכל קרון הכניסו כמות רבה של אנשים, שהיה אפשר רק לעמוד על הרגליים ולא היה מקום לשבת. בקרונות היו חלונות, ואנשים גבוהים הצליחו לראות לאן נוסעים. לפי הדיבורים של האנשים, מיכה הבין שנוסעים לכיוון אוקראינה.   בבוקר היום השלישי לנסיעה, מיכה מספר שנשמעה ירייה בקרון. הכדור נכנס ופגע בדוד של מיכה, שהיה איתם בנסיעה, והרג אותו. אחרי זמן מה, הרכבת עצרה, פתחו את הקרון, הוציאו את הדוד והשכיבו אותו לא רחוק מפסי הרכבת. שני יהודים מהקרון יצאו, כיסו אותו עם טלית. לאחר מכן הם שבו לרכבת והיא המשיכה בנסיעה. לאחר שני לילות ושלושה ימים. הרכבת הגיעה ליעדה. מיכה מספר שהרכבת נעצרה ליד נהר יסטר, כך פענחו היהודים שהם נמצאים בגבול אוקראינה. דלתות הרכבת נפתחו על ידי חיילים של ה SS, שהחלו לצעוק על היהודים לרדת מהרכבת. החיילים פקדו על היהודים, ביניהם משפחתו של מיכה, שעליהם לחצות את הנהר. היו להם שתי אפשרויות- לחצות את הנהר בגשר מפוצץ, או בשחייה. בתקופה זו של אמצע נובמבר, הטמפרטורה הייתה מתחת לאפס. דוד נוסף של מיכה, הכיר את אחד מהקצינים הרומניים שהיו שם. הקצין נתן למשפחה אישור לעלות על סירות דייגים שהיו באזור ובעזרתן חצו את הנהר לצד השני באמצע הדרך בנהר, מיכה הרים את הראש להסתכל מסביב. הוא מתאר את מה שראה: "אני לא ראיתי מים, רק גוויות שצפו על המים. בגלל שהאנשים שעברו דרך הגשרים, נפלו מהגשרים". לאחר שהמשפחה עברה את הנהר, חיכו להם אנשי SS ואוקראינים. בצעקות הם פקדו עליהם לעמוד בשורות, ארבע אנשים בכל שורה ולצעוק מספרים כדי לבדוק את כמות היהודים- מספרי ברזל. כך מיכה הבין שנשארו 300 יהודים. מיכה מספר שהיה טוב בחשבון. לכן הצליח להבין מהר מאוד שאם בכל קרון היו 110 אנשים, והיו 20 קרונות- כלומר 2200 איש. מתוכם נשארו 300 איש. היתר טבעו. הם הובאו לבניין בעל ארבע קומות ששימש כבית ספר תיכון. הכניסו אותם לכיתות, כל כיתה שימשה כמקום מגורים. ושם הם חיו. לא היה מה לאכול והשירותים היו סגורים. בכל בוקר בשעה 11:00 בדיוק, מיכה מספר שהחיילים היו פוקדים על היהודים להוציא, מהבניין לקבורה בתעלה שחפרו, את המתים שמתו מרעב, מקור וממחלות. בכל בוקר הייתה אותה השגרה, עד שהתעלה הייתה מתמלאת והיו שופכים עליה אדמה, ולאחר מכן היו מתחילים בחפירת תעלה חדשה. בימי ראשון הגיעו לאזור נשים אוקראיניות עם אוכל והתבצע סחר. כל אחד הביא משהו בשביל לקבל קצת אוכל. אהרון, דודו של מיכה, מצא עוד קצין רומני שהכיר ושילם לו. לאחר חודש וחצי של מגורים באותו המקום, הקצין אמר לאהרון, שעליהם להגיע לשער של המקום ואז יוכלו לצאת. מיכה מספר כי הם עברו לגטו מוגילב. הם נכנסו לגטו כשהיה חשוך , מצאו בית הרוס ונטוש והחליטו לגור בו לתקופת הזמן הקרובה. בבית שהם גרו היו שני חדרים, הם התגוררו בחדר אחד.מיכה פגש שם עוד קבוצה של שישה ילדים באותו הגיל וביחד הלכו לחפש סלק לבן שנמצא מתחת לשלג. הוא מספר כי בכל בוקר, בחמש בבוקר, הם יצאו לחפש סלק לבן שקבור מתחת לשלג. הוא מספר כי לקח הרבה מאוד זמן למצוא סלק כי היה קשה לחפור ולמצוא סלק מתחת לכל השלג שהיה שם.כמובן שאסור היה לעשות זאת ולכן הם הסתירו את הסלק (שהיה קפוא כי היה קבור בתוך השלג) מתחת לחולצה שלהם ורצו להביא את הסלק הביתה. מיכה מתאר שכאשר הם הגיעו לצרנוביץ אימם איבדה צלם אנוש- ישבה בפינה ובהתה בתקרה. הדודות והדודים של מיכה אמרו שאמא שלו במצב כזה מכיוון שהיא האשימה את עצמה ברצח של סבא וסבתא של מיכה. אחיו של מיכה היה בן חמש, ומיכה הבין שאימו לא יכולה לטפל באחיו הקטן ולכן עליו לטפל בו. בגטו היו גם אוקראינים שהמשיכו לגור בו וגידלו חזירים ופרות. הגברת שטיפלה בהם יצאה אל החזירים והפרות עם אוכל חם (תפוח אדמה מבושל עם קמח) הם התקרבו לשם. וחיפשו אוכל והביאו אותו למשפחה. דוד אהרון התחיל לעבוד. בסוף יום העבודה שלו קיבל קצת אוכל וזה היה התשלום שלו. מיכה מספר שהאזור של הגטו שבו הם חיו היה בשליטתם של הרומנים ולא בשליטתם של הגרמנים. הוא אומר שהרומנים לא היו כאלה אכזריים כמו הגרמניים ולכן אם היה מה לאכול בגטו היה אפשר לשרוד. הבעיה הייתה שלרוב לא היה מה לאכול, מה ללבוש או איפה לגור. המצב הזה גרם למחלת הטיפוס. הוא מספר כי רוב מי שחלה בגטו בטיפוס חלה בטיפוס הקיבה. הוא מספר שכאשר הם הסתובבו בגטו הם נתקלו בהרבה מתים ששכבו על המדרכות - חלקם כבר ערומים כי אנשים אחרים הורידו ולקחו להם את בגדיהם. כאשר נתקלו במי שעדיין היו לו בגדים מיכה ומשפחתו הורידו מהם את הבגדים והביאו הביתה. בבית היה להם תנור ומים רותחים. הם היו מרתיחים את הבגדים ומהבגדים הייתה יוצאת שכבה לבנה של כינים. מיכה מספר שלא מאוד רחוק מהם הם מצאו איפה הייתה היחידה הצבאית של הרומנים. כשמיכה עבר שם בצהריים הוא הריח את הריח של האוכל וכך הבינו שהם אוכלים ארוחת צהריים. הוא אומר: ״המצבים במלחמה הופכים ילדים ליותר מבוגרים״. ולכן, הם הבינו כשלחיילים כנראה נשאר אוכל ואת האוכל הזה זורקים למקום מסויים. שישיית הילדים (ובניהם מיכה) הלכו אחרי החיילים שאספו בארגזים גדולים את האוכל אחרי הארוחות של החיילים ומצאו כי החיילים זרקו את הארגזים בחצר של בית ארוך עם דלת נפתחת למעלה. הם בדקו, והבינו מתי בדיוק הולכים החיילים לזרוק את האוכל ומתי באים חיילים אחרים לקחת את האוכל ולהביא לחזירים. הם הבינו שיש כשעה וחצי שאין באזור אף אחד. מיכה אומר שביום לא ניתן היה לעשות זאת כי היו רואים אותם ולכן הלכו בלילה. הם חפרו מתחת לגדר תיל ומצאו מקלות- בקצה של המקל הם קשרו מן כלי, עברו בלילה בזמן מסוים מתחת לגדר, פתחו את הדלתות ובעזרת המקל עם הכלי אספו את האוכל ולקחו הביתה. הוא מתאר את זה כשמחה הכי גדולה- מפני שהיו שם ירקות ובשר. הוא מספר שמבין השישה היה אחד שהיה הכי נמוך והכי זריז. באחת מן הפעמים מיכה נכווה משמן רותח שהשפריץ עליו ועד היום נשארה לו צלקת על הלחי. ככה הם שרדו שלוש שנים וארבעה חודשים. הייתה בעיה נוספת- בלילות הגיעו חיילי האס אס עם המשאיות, הסתובבו בגטו ותפסו יהודים שלא הצליחו להתחבא. לאחר מכן לקחו אותם לנהר בוק - שם היה מחנה ההשמדה. פעם אחת, אימו של מיכאל שלא נהגה לצאת מהבית, יצאה מהבית בזמן האקציה ונתפסה, לקחו אותה לתחנת הרכבת, קצין רומני בתחנה, שהיה אחראי על כמות האנשים שמגיעים לתחנת הרכבת, הציע למיכה (תמורת שוחד שנתן לו דוד אהרון) שאם ירצו לשחרר את אימו, מיכה יצטרך להיכנס במקומה ולהתחבא עד שהרכבת תיסע. לאחר שהגרמנים יחזרו יוכל מיכה  לברוח ולחזור הביתה. מיכה נכנס לקרון, ראה את אימו וביקש ממנה לצאת משם והבטיח שיברח חזרה ברגע שהרכבת יוצאת. כך היה. זו הייתה רכבת מסע עם 50 איש (לא מלאה לגמרי) כשברובה משפחות. כאשר התחיל להחשיך, מיכה שהיה מאוד רזה, ברח מן הרכבת בעודה נוסעת דרך פתח קטן ברצפתה. מהות החיים של מיכה הייתה לשרוד. בכל יום שעבר הוא הבין שקיצם כנראה מתקרב. באביב 1944 הגיע הצבא האדום ששיחרר את היהודים. סוף מאי/תחילת יוני 1944, מצא דודו של מיכה יהודי שבבעלותו עגלה עם סוס עיוור ושילם לו בתמורתה. אימו, אחיו, דודו, בן דודו ומיכה נסעו על העגלה למקום בטוח. הסוס היה עיוור כדי שלא יוכלו לשדוד אותו וכך יכלו להגיע בשלום. תקופת הנסיעה נמשכה כמה ימים, בימים הם נסעו ובלילה ישנו לצד הכביש. בדרך מצאו בית שננטש ככל הנראה על ידי יהודים שברחו בזמן המלחמה ושם הם גרו. ב 1946 אביו של מיכה חזר מהמלחמה ואמר למיכה משפט שלעולם לא ישכח: ״בני, תודה לך על מה שאתה עשית למשפחה, לך לבית הספר״. (מיכה לא למד במשך 4 שנים והיה צריך להיות בשנה זאת בכיתה ה). בעיר, שהייתה אז בשטחי ברית המועצות, שבה גרו היו שני בתי ספר יהודיים (אחד לבנים ואחד לבנות) ומיכה החל ללמוד שם בהיותו בן 11. (מה), בגיל 16 התקבל לנוער הקומוניסטי של ברית המועצות. בכל השנים הללו מיכה הרגיש טרוד בגלל איוון פרניוק שרצח את סביו וסבתו. הוא ידע שהוא עדיין חי והחליט ללכת לאביו ולומר לו שהוא מתכנן לפנות לק.ג.ב (המשטרה החשאית של ברית המועצות), שמשם לא הרבה היו מצליחים לצאת ולספר על איוון פרניוק. אביו ביקש ממנו לא לספר על הרג יהודים, אלא רק על הרג החיילים עם העגלות מיכה הגיע לק.ג.ב, שם פגש אותו קצין והקשיב לעדותו. הקצין ביקש ממיכה עד נוסף שיוכל להוכיח את דבריו. אימו של מיכה הגיעה וסיפרה גם היא לאחר כמה ימים מיכה הוזמן בשנית לשם והקצין אמר לו שהם מכירים את הסיפור שמיכה סיפר ושהוא מתכוון להביא את איוון פרניוק כדי שמיכה יוכל לספר את עדותו בנוכחותו. בפגישתם, הקצין שאל את איוון פרניוק האם הוא מכיר את הילד והוא הכחיש ואמר שלא. כשהקצין שאל את מיכה האם הוא מכיר את איוון פרניוק הוא כמובן ענה שכן וגם ענה את שמו. כשמיכה היה קטן כולם קראו לו מויו ולאחר כמה רגעים איוון פרניוק החל לצעוק לו: ״מויו, זה אתה! איך אתה יכול לקרוא לי בשם זה? אתה גדלת לי על הברכיים״. מובן שזאת לא הייתה האמת, פגישה נגמרה, וחודש לאחר מכן מיכה הוזמן למשפט בבית משפט צבאי ששם העונש המקסימלי בבית סוהר היה 10 שנים וזהו גם היה עונשו של איוון פרניוק, שמת לאחר שלוש שנים בבית הסוהר.

צפורה הייתה הבת האמצעית, בין שני אחים גדולים, אחות קטנה ואח צעיר. ב1940 נכבשה טרנסילבניה על ידי ההונגרים, בהתחלה שמחה המשפחה, כמו כל היהודים ממוצא הונגרי באזור, על בוא "המשחררים" אולם מיד נוכחו לדעת שמשמעות הכיבוש החמרה ביחס כלפי היהודים ועם הזמן נהיה מסוכן לצאת מהבית. ב1942 נלקחו אחיה הבוגרים לעבודות כפיה לצרכי הצבא. מלבד גלויה אחת ובה תחינה למזון, לא שמעה מהם עד סוף המלחמה. ב1944 גורשה שארית המשפחה לאושוויץ. תחילה הם רוכזו עם יהודים רבים בתת תנאים בבית הכנסת. לאחר מספר ימים הועמסו על רכבת בתנאים לא אנושיים לשלושה ימי נסיעה בעמידה ללא מזון, מים, אוויר, עצירות או שירותים. עם הגיעם למחנה ההשמדה נלקחו מיד אחיה הצעיר שהיה אז בן 12 והוריה לתאי הגזים. על כך לעגו הנאצים במטרה לשבור את רוחם של הנותרים, בציינם כי המשפחות שלהם תורמות לעשן הסמיך היוצא מארובות המשרפות בשל הבשר השמן שלהם. צפורה שהייתה בת 17 ואחותה הקטנה שהייתה בת 15 נותרו לבדן עם אלפי בנות נוספות שעברו את הסלקציה של מנגלה ונלקחו לעבודות כפייה. הן עברו מסלול מהיר של תחנות משפילות שהסירו מהן ככל הניתן צלם אנוש (כגון עירום וגילוח שיער הראש) עד שמוקמו בביתנים שבהם יגורו בתנאים מזעזעים. שתי האחיות הצליחו לשרוד בקושי הנורא ובשלב מסוים הצליחו להיכלל בקבוצת בחורות שהועברו לעבוד במפעל תחמושת. עד לשחרור על-ידי הצבא האמריקאי.