״כל מי שמקשיב לעד הופך לעד״
(אלי ויזל)
שרה קינדלר
31.12.1935
,
בלגיה
כתובת:



קובץ שמע:
העדות
שרה נולדה ב1936 בבלגיה. הוריה עברו מפולין עם כל המשפחה ב1932 בגלל גילויי אנטישמיות. אימה הייתה רוקחת ולאביה היה בית חרושת ביתי קטן לעיבוד עורות. לשרה היו ארבעה אחים גדולים והיא הייתה בת זקונים בפער של שמונה עשרה שנה מהאח שלפניה. שרה מתארת את השנים הראשונות שלה כנסיכת הבית, מפונקת ואהובה. בגיל ארבע, בשנת ב1940 נכנסו הגרמנים בלילה לביתם ולקחו את ארבעת אחיה ואביה. מאוחר יותר התגלה לשרה שהם נשלחו לאשוויץ ורק אחיה שרד את המלחמה. אימה, נפטרה באותו הלילה בו נלקחו האחים והאב. מרי, חברה נוצריה של אחיה, הבינה את אשר קרה וכאשר ראתה ששרה לא הגיעה לביה"ס באה לביתם וראתה שהאמא נפטרה וכל הבנים נלקחו. מרי אמרה לשרה שהיא באה לגור איתה עכשיו. שרה שהייתה ילדה קטנה ומבוהלת, לא הבינה מדוע עליה לעזוב את הבית, האחים, ההורים. כאשר רצתה שרה לעלות לחדר של אמא שנפטרה, עצרה אותה מרי, ארזה לה מזוודה ולקחה אותה אליה הביתה. במשך מספר חודשים שהתה שרה אצל מרי. שרה מתארת את התקופה הזאת כחודשים המאושרים בחייה. מרי דאגה לה וטיפלה בה. אחד השכנים בבניין הלשין לגסטפו שמוסתרת ילדה יהודיה בבית, הגרמנים הגיעו לבית, הכו את מרי וגלגלו אותה מהמדרגות. שרה נלקחה ונשלחה ברכבת משא בה התנאים היו קשים: צפיפות רבה ודלי שנועד לצרכים. היא נלקחה למחנה מעבר, בו הייתה בביתן הילדים. במחנה הילדים עברו התעללויות מהגרמנים והועבדו בפרך. מלכת בלגיה ששמעה שמחזיקים ילדים בתנאים קשים במחנה בארצה, הגיעה לביקורת בפתע במחנה. היא העבירה את הילדים למנזר ומשם התחיל מסע נדודים בין בתי יתומים שונים בהם הם הופרדו משאר הילדים. לאחר סיום המלחמה, העבירו את שרה לבית יתומים של פליטים יהודים. שרה מתארת את התקופה הזאת כשלב בו איבדה את האמונה בבני אדם. דודתה ששרדה את המלחמה, ניסתה ליצור איתה קשר בבית היתומים אך היא לא הייתה מעוניינת לפגוש בה. היא הביאה לה חבילה עם סוכריות וצעצוע של צבי מעץ. לילדים הוצעו אפשרות להגיע לארצות לשונות: ארה"ב, בלגיה, צרפת או ישראל. שרה, בחרה לעלות לארץ עם עליית הנוער ולאחר מכן התגייסה לצבא. לאחר שנים רבות חודש הקשר של שרה עם אחיה ששרד את המלחמה גם הוא. לאורך כל השנים שמרה שרה קשר עם מרי, האישה שהצילה אותה. מרי הקימה בארץ משפחה וחיה את חייה בדגש על תרומה לאחר וראיית הטוב.

יעקב אביה של שרה שנספה בשואה
סיפור
מחנה המעבר בבלגיה לאחר שהלשינו על מיקומי בביתה של מרי הגעתי למחנה מעבר. במחנה המעבר ריכזו את הילדים. היינו בגילאי 4-7 בחדר קטן עם מיטות עץ בלבד. לכולנו עשו קרחת. בשעה שתיים בלילה העירו אותנו, בטענה שאנחנו צריכים לעבוד בשביל לקבל את המים והלחם. דרשו מאיתנו לצאת החוצה ולהעביר בלטות ממקום למקום כל הלילה ללא סיבה עד שנגמרו לנו הכוחות והחזירו אותנו לביתן. באחד הימים החלטנו בתור ילדים קטנים להתארגן. לרגע הפחד עזב אותנו. שלחנו בכל יום בתורנות ילד אחר להוציא אוכל מהפחים של המטבח של הגרמנים. בבית שלי היום לא זורקים בכלל אוכל. אין דבר כזה. באחת הפעמים אחד החברים נתפס, והעמידו את כולנו בשורה וירו בחבר. וככה לאט לאט איבדנו חברים. באחד מימי החורף, הוציאו אותנו מהביתנים בגופיה ותחתונים יחפים להתהלך במחנה. הגרמנים אמרו לנו שאנחנו יוצאים לסיור כדי שנכיר את "בית ההבראה" שבו אחד הנמצאים. אחד הילדים . אחד הילדים כתוצאה מההליכה בקור של החורף של בלגיה, ללא בגדים מתאימים, חלה ככל הנראה בדלקת ריאות. הילד, השתעל והשתעל עד שלבסוף נפטר בביתן. לאחר שנפטר, שני ילדים הזיזו את גופתו לפינת הביתן ואחד הילדים "הגדולים" בן שבע לערך הוריד את חולצתו וכיסה את גופת הילד. בבוקר נכנסו הגרמנים ראו את גופת הילד המכוסה ודרשו לדעת מי כיסה את הילד. מרוב פחד לא רצינו להגיד. לבסוף הילד "הגדול" הרים את היד והודה במעשה. הגרמנים ביקשו מכולנו לקום העמידו אותנו בשורה ואת הילד העמידו לפנינו וירו בו מול עינינו. את הגופה שלו הם גררו וגלגלו החוצה. באותו רגע אנחנו לא מעיזים לבכות ולא לדבר. ביום אחר, נתנו לכל אחד מאיתנו את חפירה לחפור בור. בעודנו חופרים אחד הילדים נפל לתוך הבור. כאשר ילד אחר רצה לבוא לסייע לו לצאת מהבור הגרמנים מנעו ממנו לעזור לו ודרשו ממנו לכסות את הילד בתור הבור בעודו בחיים. וכך היה. מוות הוא דבר קשה בכל מצב, אבל מוות של ילד שנקבר בחיים בוודאי כשמדובר בילד קטן, הוא קשה מנשוא. הוא צעק כמה פעמים מתוך החול עד שהוא נפח את נשמתו.

אימה של שרה יחד עם אחיה מנדל
מהחיים שאחרי
כיום חייה של שרה הם חיים מלאי אושר ותקווה היא אומרת "אני לא מסכנה, אני חייה חיים מאושרים, אני תורמת, אני חיה. הסיפור שלי נשאר איתי, הוא חלק ממני אבל אני לא מסכנה". בגלל מה שעברה שרה תמיד הראתה רגישות למצבם של אנשים אחרים וחיה במחשבה שעליה לתרום ולתת לאחר שלא יגיע למצב דומה למה שקרה לה. למשל היא מספרת, שכבת גרעין היא התנדבה בקיבוצים ואת המשכורת הקטנה שהייתה מקבלת הייתה תורמת. בנוסף לכך גם המון שנים לאחר שנגמרה המלחמה לחיה לעולם לא מפסיקה להודות ולהוקיר תודה לאישה שהצילה אותה ובזכותה היא חיה- מרי. "מרי שהצילה אותי, עד שהיא נפטרה הייתי איתה בקשר. כשהגעתי לארץ ובכיתי לה שאני רוצה לחזור וקשה לי, היא אמרה לי שרה את יהודיה זאת המדינה שלך." עד היום המשפחות שלנו קרובות. בתיק שלי, אני מסתובבת עם התמונה שלה ועל יד המיטה שלי מונחת התמונה של אימי. במכתב האחרון שקיבלתי ממרי היא כתבה לי: "בתי היקרה, מאמא שלך שאוהבת". היא הייתה אישה, לא יהודיה, שהפכה להיות אמא שלי. ובזכותה אני חיה." שרה מספרת מתוך הקשר עם מרי, שלמדה שהכי חשוב בחיים זה להיות אדם טוב. לא משנה למי נולדת, מי הורייך, השאלה היא איזה אנשים אנחנו בוחרים להיות. תמיד קיימת האפשרות להיות אדם טוב. בישראל הצליחה שרה להקים משפחה גדולה ואוהבת. שרה כבר אישה מאוד מבוגרת, שמחה ומעוררת השראה. לשרה היום יש ארבעה בנים נשואים, 10 נכדים ושמונה נינים. את המסר הזה שרה ממשיכה להפיץ לסביבתה ולמשפחתה בכל הכוח ובאמונה שלמה שיום אחד יהיה טוב.

שרה במתן העדות

מרי שהצילה את שרה

שרה, ינון, שחר וליאור. לאחר שמיעת העדות.
ציר הזמן האישי של
שרה קינדלר
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תיעדו:
- ינון טל, יא4
- שחר יהושע, יא4
- ליאור עמר, יא4
מחזור
כט
עדויות נוספות מ
בלגיה
:


אברהם סומין
בלגיה
24.8.1939
לפני המלחמה:
את הראיון אברהם התחיל עם המשפט "עם ישראל חי וקיים"
אברהם נולד בבלארוס בעיר גומל שהייתה העיר השנייה בגודלה בבלארוס ב25 לאוגוסט 1939 להורים משה ודינה סומין שהיו דתיים ומאמינים.
לאברהם היו 7 אחים והוא היה הצעיר, משה אביו היה סנדלר ואמו הייתה תורפת.
סבא של אברהם ניסה לשכנע את המשפחה לעזוב את בלארוס אבל אבא שלו לא הסכים כי הוא חשב שהגרמנים באמת יעשו משהו.
למשפחה היה אסור לחגוג את החגים היהודים אבלהם בכל זאת חגגו את פסח ויום כיפור.
בזמן המלחמה:
המשפחה ברחה מבלארוס לסיביר באוגוסט 1941 ו20 דקות אחרי שהם ברחו הגרמנים הרגו את כל השכנים היהודים שלהם.
אברהם מספר שהם ברחו בתוך רכבת של חיות (בקר) לכיוון סיביר, הוא מספר שלכל אחד מהם הייתה פרוסת לחם אחת ליום שלם שזה היה קשה מאוד.
סבא שלמה של אברהם היה בן 96 ולאחר שישה שבועות הוא נפטר, המשפחה לא קברה אותו כי לא היה להם איפה לקבור אותו.
לפני סיביר הרכבת עצרה ואבא של אברהם יצא להביא מרק למשפחה והרכבת המשיכה בלעדיו, הוא חיכה 15 שעות לרכבת אחרת וכל הזמן הזה שמר על המרק בשביל להביא למשפחה. המשפחה חשבה שהוא מת ואז הוא הצליח לחזור אליהם וכולם שמחו מאוד.
משה אבא של אברהם נפטר ב1944 ממחלה משום שלא היה להם תנאים ואוכל, הוא הרגיש שהוא עומד למות אז היו לו שתי בקשות: רצה שיקברו אותו עם תפילין והשני זה שלא יביאו את אברהם בנו הצעיר לקבר.
יהודים שעבדו בעבודות בכירות הצליחו להביא להם מעט אוכל.
כשהם הגיעו לסיביר לא הייתה אנטישמיות.
באוקטובר 1944 המשפחה חזרה לבלארוס כי היו חייבים מורים לרוסית ואחותו הגדולה של אברהם הייתה מורה, בזכות זה שהיא הייתה מורה הם קיבלו אוכל.
בסוף המלחמה אמא של אברהם שאלה את הגרמנים בזלזול כמה יהודים הם הרגו והם אמרו שזה היה גם הסלאבים.
אברהם ראה בזמן המלחמה את הגרמנים עם ראש מורם ובגאווה והסופה ראה אותם הולכים עם ראש נפול.
המשפחה רצתה לעלות לארת אבל הבריטים לא נתנו להם, בעקבות זה אברהם מאחל לכל האנגלים לקבל קדחת.
אברהם אומר שהוא שרד את המלחמה רק בזכות אלוהים והוא מדגיש ואומר שהוא רוצה שימשיכו להעביר מדור לדור את מה שהגרמנים עשו לנו.


אילנה שרון
בלגיה
31.12.1929
אילנה נולדה בבלגיה בשנת 1930 בשם חיה פועה. הוריה התחתנו בפולין ועברו לבלגיה בעקבות המשבר הכלכלי של סוף שנות ה-20. אביה השתלב במפעל גדול שעסק בהתכת ברזל ואילו אמא הגיע כתיירת. לאחר 3 חודשים אמא נאלצה לעזוב כי נגמרה לה אשרת התיירות ורק לאחר התערבות מנהלי המפעל מול מלכת בלגיה היא קבלה אישור מיוחד להישאר בבלגיה. אביה של אילנה שהיה חרוץ מאוד עבד ביום במפעל ובערב עסק בבית בסנדלרות. מצבם הכלכלי היה טוב, הם לא סבלו מאנטישמיות. אביה עבד כל השנים והיא התחנכה בחינוך דתי


אפרים (פרדי) מול
בלגיה
8.3.1938
אפרים (פרדי) מול נולד בבריסל ששבלגיה בשנת 1938, בן יחיד לאימו בלה שעבדה כמעצבת כובעים ולאביו: ראובן, שייצר ארנקים מעור. משפחתו היגרה מפולין בשנת 1924 לבלגיה לאחר מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1942 הוריו של אפרים ניסו לברוח מבלגיה בעקבות כיבוש הגרמנים במהלך מלחמת העולם השנייה ורצו למצוא מקלט בשוויץ. אימו החליטה לחפש את המשפחה לצוענים (כיוון שלא הייתה כלפם אנטישמיות) ולעבור את הגבול לשוויץ דרך צרפת, שם חיכה אדם שהעביר יהודים לשוויץ תמורת תשלום. תחילה, המשפחה הגיעה לחדר בבית מלון קטן בצרפת ברכבת מבריסל ומשם חיכו לאיש שיעביר אותם לשוויץ יום למחרת. למרבה הצער, הופיעו במקומו שני שוטרי גסטפו שעצרו את המשפחה. אפרים שהיה אז בן ארבע, זוכר תמונה בה אמו ואביו יורדים בגרם מדרגות עץ תלול עם מזוודות וחבילות ונכנסים כל המשפחה למכונית של השוטרים שחיכתה להם מתחת למלון. הם לקחו אותם עד לבסיס שחל הגסטפו שהיה בעיר. אפרים הופרד מהוריו בבסיס ונלקח על ידי שוטרים של משמר הגבול עד למנזר באותה העיר. הנזירות במקום התנדבו לקלוט ילדים יהודים רבים שהיו במצב דומה לשל אפרים. לאחר כמה זמן, נלקח לבית יתומים בפריז יחד עם עוד ילדים וילדות מן המנזר. אפרים מספר שהיה שם רעב, והיה נוהג לחפש אוכל מצלחות של אחרים. יום אחד נלקח למשרד של בית היתומים ומולו ישבו שתי נשים. אחת מהנשים שאלה אותו מה הוא אוהב לאכול ואפרים ענה- עוגת תפוחי עץ. היא הבטיחה לו שאם יבוא איתה יקבל עוגה כזו. החלטה זו של אפרים למעשה הצילה את חייו כיוון שאותה אישה אימצה את אפרים יחד עם בעלה. בני הזוג וייל (הזוג שאימץ את אפרים) היו יהודים צרפתים שהיו הורים לבת יחידה. אפרים למד בבית ספר קתולי. בשנת 1942 עלו על עקבותיו של אפרים ועמדו ללוכדו. לוסי קרטייה- מכרה של ההורים המאמצים, לקחה את אפרים לביתה בדירה בפרברי פריז, שם הסתירה אותו ודאגה לכל צרכיו עד שחרור צרפת מהגרמנים. לימים קיבלה לוסי קרטייה את אות חסידת אומות העולם. בשנת 1944 שוחרר האיזור בו שהה אפרים.
עדויות נוספות
:

ישראל דרובלס
פולין
31.12.1932
וורשה פולין
וורשה פולין
נולד ב 1933 בורשה שבפולין.
אמו נפטרה כשהיה בן שנתיים, היו לו שתי אחיות ואח. אביו היה סוחר. כשהמלחמה התחילה, המשפחה חולקה וישראל שהה אצל סבא שלו מצד אמא. כמה זמן לאחר מכן אביו התחתן בשנית, ורצה לאחד את המשפחה מחדש, כלומר שיחזרו כולם לגור יחד.
בשנת 1941 הגרמנים פרצו לביתם ושדדו את כל רכושם, הם גורשו לעיירה אחרת ושם גרו בצריף קטן, מעין גטו. הם הצטופפו בחדר מאוד מאוד קטן, במיטה אחת ישנו הוא, אביו ואמו החורגת, וקצבת המזון הייתה חצי כיכר לחם לשבוע.
סבא של ישראל היה סנדלר. הוא תיקן נעליים לאנשי הגטו, ובזכות הכסף שהרוויח הם יכלו לקנות תפוחי אדמה, וכאשר תפוחי האדמה נגמרו, אמו הייתה מבשלת גם את הקליפות והם היו אוכלים אותן מרוב הרעב. דרך נוספת להשיג אוכל הייתה, מדי פעם אחיו היו יצאים מן הגטו עם שקים גדולים (מיוטה) מורשה לוישקוף, לכפרים ויערות, אזורים אלו נקראו "נקיים מיהודים". הם היו מקבצים נדבות ולא חוזרים עד שהשקים היו מלאים. לאחר תקופה, סבא שלו מת מרעב בגטו.
בשנת 1942 אביו יצא מהגטו כדי להביא אוכל, ובדרך הוא נתפס בידי חייל גרמני. החייל קשר את רגליו וידיו והשכיב אותו בחוץ על השלג. באותו הזמן אמו החורגת שלחה אותו (ישראל) לראות מדוע אביו מתעכב, וישראל ראה את כל המקרה. הוא ראה את אביו שוכב על השלג אך הוא לא רצה שיסתכל ולכן שלח את ישראל בחזרה לצריף בתירוץ "להביא לו סיגריות" מכיוון שידע שאם ישראל ילך לגטו הוא לא יחזור ולא יצטרך לראות מה שהגרמנים עושים לו. ישראל סירב לעשות זאת ומצא מקום מסתור באיזור. הוא ראה כיצד הגרמנים התעללו באביו, הם קשרו אותו לאופניים במקום העגלונים וגרמו לו לסחוב אותם ברגליים יחפות עד שהתמוטט. ישראל כבר התקשה לעקוב אחריהם ונאלץ לחזור לגטו. כל דלת שנפתחה בחדר שלהם, ציפו לשובו, אך זה לא קרה. לבסוף, הם שמעו שהחייל הגרמני לקח את אביו ליער הקרוב וירה בו.
יום אחד, עלו שלושת האחים על הרכבת במטרה לאסוף אוכל. הם הגיעו לאחד הכפרים הקרובים וביקשו מקום לינה מראש הכפר, אך לא חשפו את זהותם. הם נשלחו לאישה מבוגרת שהכניסה אותם לביתה. אחותו הגדולה של ישראל החליטה לחשוף בפניה את כל הסיפור שלהם. האישה דאגה לשני האחים הגדולים לעבודה קרובה לביתה ואימצה את ישראל (לקחה אותו לכנסייה, הלבישה אותו כנוצרי) ובכך שמרה עליהם ועזרה להם. הכל תחת זהות בדויה של נוצרים. כעבור חודש הם נאלצו לעזוב, מחשש שהגרמנים יתפסו אותה.
שלוש וחצי שנים ישראל, אחיו מטי ואחותו אסתר נדדו ממקום למקום, הלכו אלפי קילומטרים. לא עזבו אחד את השני לרגע, מאוחדים מתמיד. הם הגיעו לכפר גרמני, שבו התפשטה אז מחלת הטיפוס שבה ישראל נדבק. לקחו אותו לבית החולים אך לא היה מקום לטפל בו, אמרו לו שאם מחר לא ימצאו בית חולים אחר שיטפל בו, יצטרכו לחסל אותו ואת שאר האחים. באותו הלילה הרוסים תקפו את הכפר הגרמני ושלושת האחים נקלעו החזית הקרב. בבוקר שאחרי הם ברחו מהכפר ובמהלך הבריחה, מצאו את עצמם בחזית ההתקפה, בין הכוחות הגרמנים לכוחות הרוסים, בעיצומו של קרב יריות. לאחר שעות שהתחבאו בשלג, הם הצליחו לברוח ליד הכביש ושם מצאו מקום לישון בו במחנה הרוסי. אחד החיילים עזר להם למצוא הסעה משם, הם הגיעו לביאליסטוק. שם הם חשפו את זהותם היהודית והתאחדו עם עוד משפחה יהודית שעזרה להם ושלחה אותם ללובלין, לבית יתומים. הסתיימה המלחמה. ישראל זוכר את עצמו זורק חפצים על חיילים גרמנים שבויים, מבית היתומים.
הם עברו דרך ארוכה כדי להגיע לצכוסלובקיה, משם לאוסטריה, הם נתפסו על ידי הגרמנים ועברו שבועיים בתוך מחנה מעצר ומשם נסעו למילאנו עם הבריגדה היהודית.

משה קנר
רומניה
26.7.1941
משה נולד בעיירה צ'רנוביץ שברומניה וחווה את השואה כתינוק. אביו היה פחח שלמד בגרמניה את מקצועו, אימו לא יכלה לטפל בו לכן אחותו גידלה כמו אמא. בצ'רנוביץ היה ראש עיר שהיה עורך דין ואהד את היהודים וזאת למרות שרומניה עצמה שיתפה פעולה עם הנאצים. כאשר באו לקחת את היהודים שבצ'רנוביץ לגטו, ראש העיר פופוביץ' עמד לצידם והצהיר כי רומניה היא מדינת חוק, ובאמצעות שכנועים אחרים הצליח לשמור על היהודים שבעיר למשך כחצי שנה. אך בסופו של דבר נלקחו היהודים שבעיר לגטו. הגטו שאליו נלקחו היהודים היה באוקראינה. לכל מקום שלקחו את קהילת היהודים של צ'רנוביץ, הם הצליחו להשתקם משום שהיו שם רבים ממקצועות מגוונים והיו קהילה מגובשת. כדי לשרוד בגטו, אבא של משה בהיותו פחח יכל ליצור מוצרים ממתכת למשל סירים, והוא מכר אותם לאוקראינים תמורת לחם. הם היו שם 33 חודשים, ותוך כדי מתו הרבה אנשים מהקור הנורא ומהמחלות. כאשר גירשו אותם ממקום למקום, הם עברו בשדות של האוקראינים, וכדי שמשה ישרוד, אחותו הרימה סלק מהרצפה כשלא ראו, לעסה בפיה והאכילה אותו, וכך שרד את המסעות. בסוף המלחמה הם חזרו לצ'רנוביץ, והצליחו לחזור לביתם המקורי.
תודה!
פנייתכם התקבלה.
ניצור אתכם קשר בהקדם.
פנייתכם התקבלה.
ניצור אתכם קשר בהקדם.
קרתה תקלה במהל שליחת הטופס. אנא טענו את העמוד מחדש ונסו שנית.
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com