שרה קינדלר

יהודה נולד ב-21.02.1932, בעיירה קטנה בשם בוחוש שברומניה. אביו עבד בתור פקיד מכובד בבית חרושת של טקסטיל. משפחתו הייתה עמידה ובעלת שפע, יהודה מתאר זאת בתור "גן עדן". יהודה מספר שכשהיה בן 3-4 התחילו הדיבורים מהמבוגרים על עליית היטלר לשלטון והחשש למלחמה, בתור ילד הוא הרגיש את הפחד בקרב קהילת היהודים מתגבר יותר ויותר. בתוך העיירה היה בית קפה קטן בו היה הרדיו היחידי וכל היהודים היו מתאספים שם יחד כדי לשמוע את ההתפתחויות הפוליטיות. בגיל 7-8, לאחר עליית היטלר לשלטון, יהודה ושאר התלמידים היהודים בעיירה סולקו מבית הספר. אביו גורש מעבודתו בבית החרושת ונכפה עליו לעבוד כמנקה רחובות. היהודים הוכרחו לענוד טלאי צהוב כחלק משיתוף הפעולה של הרומנים עם הגרמנים, אך הגרמנים עדיין לא הגיעו לרחובות. באחד הימים נודע לו ולמשפחתו שאביו הותקף והוא פצוע קשה מאוד. אביו לא היה מוכן לספר למשטרה מי תקף אותו למרות שידע, מתוך פחד לחייו. הוא ידע שלא תהיה אכיפה נגד תקיפות יהודים. בשלב זה יהודה כבר פחד להסתובב ברחובות מחשש שיותקף על ידי ילדים רומנים. באופן הדרגתי, היהודים הוכנסו זמנית לבתי כנסת על מנת לרכזם. אביו נלקח גם הוא. יהודה מספר שהיו למשפחתו קשרים ולכן הם החליטו לשלוח מכתב בקשה לשחרר את אביו לכמה שעות מבית הכנסת ולחזור הביתה. ערב אחד, יהודה יצא להעביר את המכתב וכשהגיע הוא ראה שוטר עצבני צועק. הוא נבהל ופחד מאוד, הוא רץ חזרה לביתו עם המכתב. יהודה הרגיש אשם על כך שלא העביר את המכתב. הוא הבטיח שיעביר אותו למחרת, מרוב שפחד לא ישן כל הלילה. למחרת, הוא העביר את המכתב לשוטר והבקשה אושרה, אביו חזר לביתם לכמה ימים. זאת עד שהעבירו את היהודים למחנות ברחבי רומניה. יהודה נפרד מאביו ולאחר זמן מה במחנות נודע לו כי אביו חלה ונפטר. אביו היה בן פחות מ-30 במותו. באותה התקופה, ליהודים היה אסור לעבור ממקום למקום ומעיר לעיר ולכן יהודה אמו ואחיו לא יכלו לעבור לגור עם דודה של יהודה. יהודה ומשפחתו פגשו רומניה טובת לב, שהצליחה להבריח את רכושם ובזכותה הצליחו יהודה ומשפחתו להגיע אל העיר הגדולה בה גרה דודתו של יהודה. לתקופה מסוימת, הדודה ויהודה ומשפחתו גרו אחד מעל השני, אך לאחר שזה לא הסתדר, אמו של יהודה הייתה צריכה למצוא מקום מגורים אחר. כל זה מתרחש בזמן שיש הפצצות של הרוסים. יהודה מספר שהם היו צריכים לרוץ כל פעם לבית של הדודה שם היה מקום מוגן בזמן הפצצות. בנוסף, יהודה מספר לנו שאין לו זיכרון מאוכל במהלך המלחמה. הוא מספר שהם כמעט ולא אכלו, ומתאר לנו זאת במילים נחרצות: "לא היה כלום!". רק לאחר המלחמה, חילקו לכל יהודי פרוסת לחם אחת ביום , ויהודה היה מחכה בלילה הקר בחורף על מנת לקבל 3 פרוסות לחם. הוא מספר איך היה נלחם בעצמו כדי לא לאכול את שתי פרוסות של אמו ודודתו.

נולדתי בשישה באוגוסט 1938 בויז'ניץ, עיר בצ'רנוביץ, שהייתה במקור באוסטרו הונגריה, ואז הפכה לאוקראינה, ואז לרוסיה.. התחלף שם שלטון כל הזמן. בתחילת המלחמה הייתי בן 3-4, אבל אני זוכר טוב. הייתי במחנה עבודה במוגלוב, אוקראינה, בחבל ארץ בשם טרנסניסטריה, בשנים 1940-1944. יום אחד קמנו, ונלקחנו אני, אמי, סבי וסבתי מצד אמא ואח של אבא שלי על ידי קצין גרמני. הגענו דרך נהר למקום בו עתיד להיבנות המחנה, וראינו שם בתים והריסות, ולמחרת בבוקר כבר הייתה גדר חשמלית. רוב עבודת השמירה עשו גם רומנים וגם אוקראינים, שהיו אכזריים. הגרמנים ישבו עם הדוברמן בחדר והתעצלו. המשפחה שלי הייתה מאוד עשירה בויז'ניץ, סבא שלי מצד אבא היה רב. כשהתחלף השלטון לקחו את כל הרכוש של סבא וסבתא ושלחו אותם לסיביר. סבתי עבדה כמשרתת אצל המנהל דואר, וסבא עבד בכריית עצים ומת. סבתא החזיקה מעמד וחזרה אלינו ב- 1947, אחרי המלחמה כשהגענו לצ'רנוביץ. רוב המשפחה הייתה באותו מחנה בטרנסניסטריה. שקלתי 13-17 קילוגרם בגיל 4. אמי חלתה בטיפוס ולכן שמו אותה בצריפים של חולי טיפוס. בהתחלה אף אחד לא נכנס לשם, כולם פחדו כי זו הייתה מחלה נוראית, ושם היא נשארה. כשהרוסים נכנסו היא עדיין חיה, ושלחו אותה בטרנספורט של הצלב האדום לסיביר והיא גם חזרה ב- 1947. את אבא שלי גייסו לצבא הרוסי, שם שירת כקצין והוא נהרג במאי 44. אחי ואחותי נרצחו במחנה: אחי נטרף על ידי דוברמן, ואחותי שימשה כרולטה לרומנים, והם סובבו וירו בה. הכל היה ענין של אוכל, היתר לא היה משנה. לשתייה היה באר ליד הבית, היינו קושרים דלי ושואבים מים טריים. הילדים לא נשלחו לעבודה כי לא היה מה לעשות איתם. סבתא שלי מצד אימא הפכה לתופרת, וסבא מוכר גרעינים- קולה אותם בתנור, ככה הסתדרנו, לא היינו זקוקים להרבה. זו הייתה תקופה מאוד קשה, אבל הסתדרנו פחות או יותר כמו יהודים, תמיד מסתדרים. בבית שלנו היו חמש או שש משפחות ביחד איתנו, כל אחד תפס כמה חדרים. לנו היו שני חדרים ומטבח, וחיינו כמו בקומונה- אחד עוזר לשני. כילדים היינו מאוד בוגרים לגילנו, בגיל שלוש כבר עישנו סיגריות. אחרי המלחמה אמא וסבתא מצאו אותנו (אמא שאלה את מריה איפה אנחנו והיא אמרה שהלכנו לאזור צ'רנוביץ).בסוף המלחמה, קיבלנו בצ'רנוביץ בית חדש ושם משטר צבאי של רוסים בשנים 1944-1945. לקחנו בית בשבילנו, ראינו דלת עץ ענקית ונכנסנו, היה שם בית 3 חדרים בקצה. ממול היו מדרגות והיה מחסן וזה הפך להיות הבית שלנו. הוא קיבל גם שטח עד הדירה ומרפסת סביב הבית. היה בבית גם רומנייה שתפסה פינה ובה שלושה חדרים. אף אחד לא התקרב אליה והיא חסמה ועשתה אותו "מחוץ לתחום", והיו עוד משפחות שגרו שם. בבית שלנו היו כל מיני דברים שהשאירו הרומנים, רהיטים ומיטות, אבל אנחנו ישנו על האח כדי שיהיה חם. היינו שם אני, סבא ואחיו, ואישה בשם טוניה שכל המשפחה שלה נספתה והיא נדבקה אלינו עוד במחנה. כשהרוסים הגיעו לצ'רנוביץ היה משטר צבאי, היה קומנדנט(=מפקח) שקיבל החלטות. בגלל שהיינו במחנות התייחסו אלינו מאוד יפה, וגם בגלל שאבא שלי נהרג במילוי תפקידו. ואז התחלתי לחיות כמו מלך. היינו מקבלים חבילות למשפחות שכולות, ובהן אוכל. זה היה מקום מצוין, אבל בחורף לא היה לנו עם מה לחמם את הבית הגדול, שלושה חדרים בשרשרת. בלית ברירה, התחלנו לשבור רהיטים בשביל לחמם. אחר כך הביאו לנו קצת עצים, אותם מיהרנו להחביא כי היו הרבה גניבות.

ארנסט סימונס, נולד בעיר "Koeln" שבגרמניה המערבית בשנת 1919 למשפחה דתית. הוא בנם של ד"ר יוליוס סימונס, שהיה רב של אחת הקהילות היהודיות באזור, ושל ורוניקה סימונס. היו לו שני אחים גדולים, הרמן וקורט, ושתי אחיות צעירות, מרתה ורות. עם תחילת הגזרות של המפלגה הנאצית, כאשר אסרו על ילדים יהודים ללמוד בבתי ספר, הוריו שלחו אותו ואת אחותו מרתה להולנד ללמוד בישיבה ובאולפנה (שם הגזרות עוד לא חלו). אנה פרנק (זו אינה אנה פרנק המפורסמת, שם זה נפוץ בהולנד), נולדה בעיירה "Northeim" שבגרמניה בשנת 1918. אביה, זימון נתן פרנק, נולד בהולנד והיה סוחר בדים וטקסטיל ואמה, יוליה גולדשמידט נולדה בגרמניה. בשנת 1930 אביה, שלא אהב את גרמניה, החליט שהם צריכים לחזור להולנד. אנה וארנסט הכירו בשנת 1942 במפעל למוצרי עור בהולנד בו עבד ארנסט. עובדי המפעל היו נחשבים לחיוניים למהלך המלחמה (מכיוון שיצרו דברים כמו נעליים ותיקים לחיילים) ולכן היו פטורים משילוח למחנות ההשמדה. הם התחתנו תוך זמן קצר על מנת שגם אנה תקבל את הפטור. בליל חתונתם הם נאסרו ובזכות החותמת המעידה על הפטור ממחנות ההשמדה הם שוחררו. בקיץ של שנת 1943, הם נשלחו למחנה המעבר "Westerbork" אשר ממנו שלחו יהודים למחנות עבודה והשמדה (בתקופה הזו החותמת כבר לא הייתה תקפה). הם שהו במחנה כחצי שנה עד שנשלחו לברגן-בלזן בשנת 1944. לאחר כשנה וחצי, הם הוצאו מהמחנה והועלו על רכבת שלאחר מכן קיבלה את הכינוי "הרכבת האבודה". הרכבת נסעה ברחבי גרמניה משום שלנאצים לא היה מה לעשות עם היהודים שהיו עליה. לאחר כשבועיים הרוסים שחררו את הרכבת אך היהודים לא האמינו לכך. הם הורידו אותם מהרכבת, פינו למענם כפר במזרח גרמניה בשם "Troebitz" ונתנו להם אותו. כל משפחה קיבלה בית אשר היה מלא במזון ושתיה, ואף יהודים רבים מתו מכיוון שאכלו יותר מידי. לבסוף רוב היהודים שהיו על הרכבת, שכללו את אנה וארנסט, שרדו.