שרה קינדלר

שמואל ברטשניידר, בן למרים ויצחק ברטשניידר, נכד לברוך וברטה מצד אבא, ומצד אמא לאון וצילי. נולד בשנת 1932 ברומניה שבמזרח אירופה, הוא סיפר שבבית וגם בבית הספר דיברו גרמנית ואוסטרית. הוא גר בבניין גבוה עם קומות וחשמל ובשנת 1940 העבירו אותם לגטו בתוך צ'רנוביץ. הגטו היו בעצם מספר רחובות שנסגרו. העבירו אותם למוגילוב ברכבות בקר במסע של 6 ימים. במוגילוב העבירו אותם לבניין ענק. אחותו יטי ברחה לטשקנט, קלרה דודתו של שמואל וכל האחים של אמו מתו במוגילוב ממחלות ורעב. הוא ממשיך ומספר כי במהלך חייו הוא ומשפחתו חיו בתנאים קשים ומחפירים ושהגרמנים התנהגו כלפיהם ביד קשה וללא כל רחמים. מהרגע שנכנסו לגטו, חייהם השתנו מן הקצה אל הקצה, והחיים כבר לא היו כפי שהכירו אותם לפני כן. שמואל סיפר שחייו התחלקו ל- 3 חלקים שונים לגמרי: החיים שלפני הגטו, החיים בזמן הגטו והחיים שלאחר הגטו. חייו לא חזרו לעולם לחיים שהיו לפני המעבר לגטו. הגטו נשאר חקוק אצלו בזיכרון במשך שנים רבות עד להתגברות מחלת האלצהיימר שפגעה בזכרונו.

שרגא מילשטיין נולד בפיוטרקוב טריבולנסקי בפולין ב14 בפברואר 1933. שרגא נולד למשפחה ממעד הביניים. בשנת 1931 הוריו נישאו, אביו הלל היה בן 31 ורבקה הייתה צעירה ממנו בשנה . באחד בספטמבר 1939 כאשר שרגא היה בן שש, חצה הצבא הגרמני את גבול פולין ובכך פרצה מלחמת העולם השנייה. לא חלפו ימים רבים ומבעד לחלון ביתו, ראה שרגא מצעד ארוך ארוך של חיילים נושאי נשק וכלי רכב צבאיים – הצבא הגרמני נכנס לפיוטרקוב. תוך ימים ספורים כל יהודי פיוטרקוב הפכו לאזרחים מסומנים והוטלו עליהם הגבלות וגזרות. באוקטובר 1939 הוקם בפיוטרקוב הגטו הראשון על אדמת פולין. שרגא מספר שההרגשה הקשה ביותר בגטו הייתה הריתוק לבית. רק לעיתים נדירות הוא ראה אור יום בחוץ והפחד מפני העתיד הלא נודע השתלט עליו. באוקטובר 1942 נמנו 24 אלף יהודים בגטו, ביניהם משפחתו הקרובה של שרגא וגם דודיו. ביולי 1943 חוסל הגטו כליל וכל 1700 היהודים שנותרו בגטו ביניהם שרגא (בן 10) הוריו ומרדכי אחיו (בן 7) הועברו לעבוד במפעלי נגרות וזכוכית. העבודה במפעל הייתה עבודה קשה במשמרות של 10 שעות והתמורה – קצת מזון. בנובמבר 1944 התקבלה החלטה על העברת היהודים לתחנת רכבת ומשם ברכבת המשא ליעד לא ידוע. כאשר משפחתו הגיע אל רציף התחנה מלווה בחיילים גרמניים וכלביהם, ללא כל התראה, מוקדמת, במהירות ובחטף הפרידו את הגברים מן הנשים. זו הייתה הפעם האחרונה ששרגא ראה את אימו. מאוחר יותר נודע לשרגא כי הרכבת שבה נסעה אל מחנה רבנסבריק בגרמניה ומשם אמו הועברה לברגן בלזן שם נפטרה. שרגא, אחיו ואביו הועברו אל מחנה בוכנוואלד. התנאים במחנה היו קשים, הם לנו בצריפי מגורים ארוכים וגדולים ללא מזרן ושמיכה ולארוחת בוקר הוגש תה ופת לחם יבשה. באחד הערבים אביו של שרגא נפרד ממנו ומאחיו ויום למחרת הוא הוצא להורג במחנה. בינואר 1945 הנאצים הפרידו בין שרגא לאחיו שנלקח לקבוצה של ילדים "קטנים" ואילו שרגא נלקח לקבוצת "הגדולים" שהועלתה לרכבת ומשם הועברה למחנה ריכוז "ברגן בלזן" – התגלמות השאול עלי אדמות, לדברי שרגא. במחנה היו תנאים מכפירים של קור ורעב, מחלות, מגפות וערמות של גופות מוטלות בכל מקום. כאשר תם הסבל וחיילי הצבא הבריטי נכנסו אל המחנה ב15 באפריל 1945 שרגא היה בן 12 ומשקלו היה 27 ק"ג.

יהודה נולד ב-21.02.1932, בעיירה קטנה בשם בוחוש שברומניה. אביו עבד בתור פקיד מכובד בבית חרושת של טקסטיל. משפחתו הייתה עמידה ובעלת שפע, יהודה מתאר זאת בתור "גן עדן". יהודה מספר שכשהיה בן 3-4 התחילו הדיבורים מהמבוגרים על עליית היטלר לשלטון והחשש למלחמה, בתור ילד הוא הרגיש את הפחד בקרב קהילת היהודים מתגבר יותר ויותר. בתוך העיירה היה בית קפה קטן בו היה הרדיו היחידי וכל היהודים היו מתאספים שם יחד כדי לשמוע את ההתפתחויות הפוליטיות. בגיל 7-8, לאחר עליית היטלר לשלטון, יהודה ושאר התלמידים היהודים בעיירה סולקו מבית הספר. אביו גורש מעבודתו בבית החרושת ונכפה עליו לעבוד כמנקה רחובות. היהודים הוכרחו לענוד טלאי צהוב כחלק משיתוף הפעולה של הרומנים עם הגרמנים, אך הגרמנים עדיין לא הגיעו לרחובות. באחד הימים נודע לו ולמשפחתו שאביו הותקף והוא פצוע קשה מאוד. אביו לא היה מוכן לספר למשטרה מי תקף אותו למרות שידע, מתוך פחד לחייו. הוא ידע שלא תהיה אכיפה נגד תקיפות יהודים. בשלב זה יהודה כבר פחד להסתובב ברחובות מחשש שיותקף על ידי ילדים רומנים. באופן הדרגתי, היהודים הוכנסו זמנית לבתי כנסת על מנת לרכזם. אביו נלקח גם הוא. יהודה מספר שהיו למשפחתו קשרים ולכן הם החליטו לשלוח מכתב בקשה לשחרר את אביו לכמה שעות מבית הכנסת ולחזור הביתה. ערב אחד, יהודה יצא להעביר את המכתב וכשהגיע הוא ראה שוטר עצבני צועק. הוא נבהל ופחד מאוד, הוא רץ חזרה לביתו עם המכתב. יהודה הרגיש אשם על כך שלא העביר את המכתב. הוא הבטיח שיעביר אותו למחרת, מרוב שפחד לא ישן כל הלילה. למחרת, הוא העביר את המכתב לשוטר והבקשה אושרה, אביו חזר לביתם לכמה ימים. זאת עד שהעבירו את היהודים למחנות ברחבי רומניה. יהודה נפרד מאביו ולאחר זמן מה במחנות נודע לו כי אביו חלה ונפטר. אביו היה בן פחות מ-30 במותו. באותה התקופה, ליהודים היה אסור לעבור ממקום למקום ומעיר לעיר ולכן יהודה אמו ואחיו לא יכלו לעבור לגור עם דודה של יהודה. יהודה ומשפחתו פגשו רומניה טובת לב, שהצליחה להבריח את רכושם ובזכותה הצליחו יהודה ומשפחתו להגיע אל העיר הגדולה בה גרה דודתו של יהודה. לתקופה מסוימת, הדודה ויהודה ומשפחתו גרו אחד מעל השני, אך לאחר שזה לא הסתדר, אמו של יהודה הייתה צריכה למצוא מקום מגורים אחר. כל זה מתרחש בזמן שיש הפצצות של הרוסים. יהודה מספר שהם היו צריכים לרוץ כל פעם לבית של הדודה שם היה מקום מוגן בזמן הפצצות. בנוסף, יהודה מספר לנו שאין לו זיכרון מאוכל במהלך המלחמה. הוא מספר שהם כמעט ולא אכלו, ומתאר לנו זאת במילים נחרצות: "לא היה כלום!". רק לאחר המלחמה, חילקו לכל יהודי פרוסת לחם אחת ביום , ויהודה היה מחכה בלילה הקר בחורף על מנת לקבל 3 פרוסות לחם. הוא מספר איך היה נלחם בעצמו כדי לא לאכול את שתי פרוסות של אמו ודודתו.