״כל מי שמקשיב לעד הופך לעד״
(אלי ויזל)

מיכה פרקש

31.12.1930

 

בעיר צרנוביץ' באזור בוקווינה (כיום אוקראינה),

אוקראינה

כתובת:

משפחתו עברה לעיירה רוזברילה, בערך 50 ק"מ מצ'רנוביץ

מיכה פרקשמיכה פרקש
מיכה פרקש
קובץ שמע:

העדות

מיכאל פרקש נולד בשנת 1931. כיום הוא נשוי עם שני בנים, שישה נכדים ושלושה נינים. מיכה נולד בעיר צרנוביץ' באזור בוקווינה (כיום אוקראינה), מקום שאותו הוא מתאר כפסטורלי ויפה. ב 1932, משפחתו עברה לעיירה רוזברילה, בערך 50 ק"מ מצ'רנוביץ. עיירה שבה נולדה אימו ושם גרו סבו וסבתו. בעיירה התגוררו 2500 תושבים, מהם כ 440 יהודים, והיתר אוקראינים. כשמיכה מספר על היחס בין היהודים לאוקראינים, הוא מתאר שבאזור המגורים שלהם הם ידעו שהאוקראינים לא מחבבים אותם במיוחד. לא רחוק מביתם של מיכה והוריו, גרו סבו וסבתו. מיכה מספר שמשפחתו הייתה מסורתית. חגגה את החגים והלכה לבית הכנסת. יחד עם זאת, לאכול חזיר בבית, לא היה נחשב כבעיה. היה מקובל שכאשר ילד מגיע לגיל 3 הוא הלך ל"חדר" ללמוד תורה.  כך גם מיכה. ב 1940, העיירה שבה חיה משפחתו והאזור סביבה עברו לשליטת ברית המועצות. כל האזור היה בגבול עם פולניה. רוב האנשים שגרו באזור זה היו יהודים. הברחת אנשים דרך הגבול הייתה מקובלת שהיה שם משמר. הרבה יהודים מפולניה החלו לעבור לאזור המגורים שבו חיה משפחתו של מיכה, אזור שכונה "גליציה". היהודים ברחו בגלל שהגרמנים כבשו את  לפולין. רוב היהודים ברחו דרך העיירה שבה חיה משפחתו של מיכה והמשיכו צפונה לכיוון סיביר שבברית המועצות. מיהודים אלה שמעו הוריו של מיכה על המתרחש בפולין. מיכה תוהה למה התגובה של הוריו לא הייתה בריחה? למה הם לא הבינו שצריך לברוח?   ב 22 ביוני 1941, הגרמנים פרצו לברית המועצות. אביו של מיכה גויס לצבא האדום. ובבית נשארו מיכה, אחיו שצעיר ממנו בחמש בשנים ואימם. לאחר זמן מה, סביו של מיכה, ביקש מאימו של מיכה שהם יעברו לגור אצלם. לסבא של מיכה היה בית גדול והרבה אדמות באזור. הם עברו לגור בביתם של הסבא והסבתא.   איתם בבית של סבא, גרה בנוסף גם הדודה, אחותה הגדולה של אימו של מיכה, בעלה וששת ילדיהם. סבא של מיכה ביקש מכל המשפחה לרדת לישון במרתף הבית מפני שהם לא יודעים מה עלול לקרות. הוא ואשתו, סבתו של מיכה, יישארו לישון במקומם הרגיל. תחילה שאר המשפחה ניסתה לשכנע אותם להצטרף אך הדבר לא עזר. לפנות בוקר, נשמעו בבית יריות, צעקות ובכי. מיכה שהיה בן 10, מתאר שלא הבין בדיוק מה קורה בחוץ. בסביבות תשע עשר, אימו ודודתו של מיכה, ביקשו ממיכה ומבן דודו לעלות למעלה לבית ולראות מה קורה עם סבא וסבתא. כאשר הם יצאו, הם ניסו לפתוח את דלת חדר השינה של סביהם. הדלת לא נפתחה ואף אחד לא ענה לדפיקות בדלת. הם המשיכו לסלון, שבו הייתה דלת מחברת לחדר השינה. מבעד לדלת פתוחה. הם ראו את סבם, יושב עם חור שחור במצח ואת  סבתם ששכבה וחסמה את הדלת, כשהיא ירויה גם היא. מיכה מתאר את שהמחזה הזה היה מלווה בפחד גדול מאוד עבורו כילד בן 10. הם רצו בחזרה למרתף לספר לשאר המשפחה את שראו. המשפחה עלתה למעלה לכסות את סבא וסבתא ואז  חזרה למרתף. לאחר יומיים, מפקד העיירה הגיע לביתם ופקד עליהם פקודה שכוונה לכל היהודים, לצאת החוצה ולהגיע לבית של רופא העיירה. מי שלא יגיע עד השעה 11:00, יקבל כדור בראש- כך אמר.   בדרך למיקום, מיכה פגש אוקראיני בשם איוון פרניוק שעבד בעבר אצל סבו ושלרגל נישואיו קיבל מסבו של מיכה רבע דונם אדמה. אותו אוקראיני, צעק לאימו של מיכה שהוא חיפש עבורם, שם מיכה מספר שהוא הבין שמי שרצח את סבו וסבתו היה איוון פרניוק. כשהגיעו למקום הכינוס הם פגשו אוקראינים שהיו חמושים. נפקד עליהם להסתדר בשורות וללכת מהר. , מי שלא ילך מהר, יקבל כדור בראש. הם הובלו למחוץ לעיירה. אסור היה לאף אחד לסובב את הראש לאחור. מיכה מתאר שמדי פעם נשמעה ירייה. הקבוצה הלכה לכפר, בו גרו נוצרים, אוקראינים ויהודים. בבוקר קמו שוב והתחילו ללכת לעיירה בשם סתרוגנט' שהייתה בקרבת העיירה צ'רנוביץ, מקום לידתו של מיכה. בעיירה זו גרו אחיה של אימו. כאשר הגיעו, המשפחה מצאו אותם והם נכנסו לבית של הדודים וסיפרו להם את כל שהתרחש.   הוחלט שמיכה, אחיו ואימו ילכו לדוד, וששאר המשפחה ילכו לדודה. בצ'רנוביץ היו 150 אלף תושבים, מהם 60 אלף יהודים. העיר הייתה עיר מאוד יהודית. בחודש אוגוסט, נפתח גטו בעיר צ'רנוביץ, לשם הובאו כל היהודים בכל העיר. המשפחה כולה התאחדה בגטו עם דודה נוספת של אימו של מיכה. סביב הגטו הייתה גדר תיל, עליה היו תלויות הודעות רבות של המשטרה, "אם יהודי חוצה את גבול הגטו, פסק הדין יהיה מוות". משפחתו של מיכה גרה עם הדודה בגטו עד תחילת נובמבר אז קיבלה  המשפחה הודעה מהמשטרה שהיא צריכה להופיע בתחנת הרכבת עד השעה 10:00 בבוקר. מי שלא יופיע- גזר דין מוות. בבוקר, יצאה המשפחה לתחנת הרכבת ללא הדודה, שלא קיבלה זימון. בהגיעו לתחנת הרכבת, מיכה מתאר מראה של המוני יהודים והרבה חיילים עם כלבים, בנוסף לאוקראינים חמושים. מלווים בצעקות, נכנסו לקרון של רכבת משא. מיכה מספר שלפני שעלה על הרכבת, הוא הספיק לספור 20 קרונות. מיכה מספר שבכל קרון הכניסו כמות רבה של אנשים, שהיה אפשר רק לעמוד על הרגליים ולא היה מקום לשבת. בקרונות היו חלונות, ואנשים גבוהים הצליחו לראות לאן נוסעים. לפי הדיבורים של האנשים, מיכה הבין שנוסעים לכיוון אוקראינה.   בבוקר היום השלישי לנסיעה, מיכה מספר שנשמעה ירייה בקרון. הכדור נכנס ופגע בדוד של מיכה, שהיה איתם בנסיעה, והרג אותו. אחרי זמן מה, הרכבת עצרה, פתחו את הקרון, הוציאו את הדוד והשכיבו אותו לא רחוק מפסי הרכבת. שני יהודים מהקרון יצאו, כיסו אותו עם טלית. לאחר מכן הם שבו לרכבת והיא המשיכה בנסיעה. לאחר שני לילות ושלושה ימים. הרכבת הגיעה ליעדה. מיכה מספר שהרכבת נעצרה ליד נהר יסטר, כך פענחו היהודים שהם נמצאים בגבול אוקראינה. דלתות הרכבת נפתחו על ידי חיילים של ה SS, שהחלו לצעוק על היהודים לרדת מהרכבת. החיילים פקדו על היהודים, ביניהם משפחתו של מיכה, שעליהם לחצות את הנהר. היו להם שתי אפשרויות- לחצות את הנהר בגשר מפוצץ, או בשחייה. בתקופה זו של אמצע נובמבר, הטמפרטורה הייתה מתחת לאפס. דוד נוסף של מיכה, הכיר את אחד מהקצינים הרומניים שהיו שם. הקצין נתן למשפחה אישור לעלות על סירות דייגים שהיו באזור ובעזרתן חצו את הנהר לצד השני באמצע הדרך בנהר, מיכה הרים את הראש להסתכל מסביב. הוא מתאר את מה שראה: "אני לא ראיתי מים, רק גוויות שצפו על המים. בגלל שהאנשים שעברו דרך הגשרים, נפלו מהגשרים". לאחר שהמשפחה עברה את הנהר, חיכו להם אנשי SS ואוקראינים. בצעקות הם פקדו עליהם לעמוד בשורות, ארבע אנשים בכל שורה ולצעוק מספרים כדי לבדוק את כמות היהודים- מספרי ברזל. כך מיכה הבין שנשארו 300 יהודים. מיכה מספר שהיה טוב בחשבון. לכן הצליח להבין מהר מאוד שאם בכל קרון היו 110 אנשים, והיו 20 קרונות- כלומר 2200 איש. מתוכם נשארו 300 איש. היתר טבעו. הם הובאו לבניין בעל ארבע קומות ששימש כבית ספר תיכון. הכניסו אותם לכיתות, כל כיתה שימשה כמקום מגורים. ושם הם חיו. לא היה מה לאכול והשירותים היו סגורים. בכל בוקר בשעה 11:00 בדיוק, מיכה מספר שהחיילים היו פוקדים על היהודים להוציא, מהבניין לקבורה בתעלה שחפרו, את המתים שמתו מרעב, מקור וממחלות. בכל בוקר הייתה אותה השגרה, עד שהתעלה הייתה מתמלאת והיו שופכים עליה אדמה, ולאחר מכן היו מתחילים בחפירת תעלה חדשה. בימי ראשון הגיעו לאזור נשים אוקראיניות עם אוכל והתבצע סחר. כל אחד הביא משהו בשביל לקבל קצת אוכל. אהרון, דודו של מיכה, מצא עוד קצין רומני שהכיר ושילם לו. לאחר חודש וחצי של מגורים באותו המקום, הקצין אמר לאהרון, שעליהם להגיע לשער של המקום ואז יוכלו לצאת. מיכה מספר כי הם עברו לגטו מוגילב. הם נכנסו לגטו כשהיה חשוך , מצאו בית הרוס ונטוש והחליטו לגור בו לתקופת הזמן הקרובה. בבית שהם גרו היו שני חדרים, הם התגוררו בחדר אחד.מיכה פגש שם עוד קבוצה של שישה ילדים באותו הגיל וביחד הלכו לחפש סלק לבן שנמצא מתחת לשלג. הוא מספר כי בכל בוקר, בחמש בבוקר, הם יצאו לחפש סלק לבן שקבור מתחת לשלג. הוא מספר כי לקח הרבה מאוד זמן למצוא סלק כי היה קשה לחפור ולמצוא סלק מתחת לכל השלג שהיה שם.כמובן שאסור היה לעשות זאת ולכן הם הסתירו את הסלק (שהיה קפוא כי היה קבור בתוך השלג) מתחת לחולצה שלהם ורצו להביא את הסלק הביתה. מיכה מתאר שכאשר הם הגיעו לצרנוביץ אימם איבדה צלם אנוש- ישבה בפינה ובהתה בתקרה. הדודות והדודים של מיכה אמרו שאמא שלו במצב כזה מכיוון שהיא האשימה את עצמה ברצח של סבא וסבתא של מיכה. אחיו של מיכה היה בן חמש, ומיכה הבין שאימו לא יכולה לטפל באחיו הקטן ולכן עליו לטפל בו. בגטו היו גם אוקראינים שהמשיכו לגור בו וגידלו חזירים ופרות. הגברת שטיפלה בהם יצאה אל החזירים והפרות עם אוכל חם (תפוח אדמה מבושל עם קמח) הם התקרבו לשם. וחיפשו אוכל והביאו אותו למשפחה. דוד אהרון התחיל לעבוד. בסוף יום העבודה שלו קיבל קצת אוכל וזה היה התשלום שלו. מיכה מספר שהאזור של הגטו שבו הם חיו היה בשליטתם של הרומנים ולא בשליטתם של הגרמנים. הוא אומר שהרומנים לא היו כאלה אכזריים כמו הגרמניים ולכן אם היה מה לאכול בגטו היה אפשר לשרוד. הבעיה הייתה שלרוב לא היה מה לאכול, מה ללבוש או איפה לגור. המצב הזה גרם למחלת הטיפוס. הוא מספר כי רוב מי שחלה בגטו בטיפוס חלה בטיפוס הקיבה. הוא מספר שכאשר הם הסתובבו בגטו הם נתקלו בהרבה מתים ששכבו על המדרכות - חלקם כבר ערומים כי אנשים אחרים הורידו ולקחו להם את בגדיהם. כאשר נתקלו במי שעדיין היו לו בגדים מיכה ומשפחתו הורידו מהם את הבגדים והביאו הביתה. בבית היה להם תנור ומים רותחים. הם היו מרתיחים את הבגדים ומהבגדים הייתה יוצאת שכבה לבנה של כינים. מיכה מספר שלא מאוד רחוק מהם הם מצאו איפה הייתה היחידה הצבאית של הרומנים. כשמיכה עבר שם בצהריים הוא הריח את הריח של האוכל וכך הבינו שהם אוכלים ארוחת צהריים. הוא אומר: ״המצבים במלחמה הופכים ילדים ליותר מבוגרים״. ולכן, הם הבינו כשלחיילים כנראה נשאר אוכל ואת האוכל הזה זורקים למקום מסויים. שישיית הילדים (ובניהם מיכה) הלכו אחרי החיילים שאספו בארגזים גדולים את האוכל אחרי הארוחות של החיילים ומצאו כי החיילים זרקו את הארגזים בחצר של בית ארוך עם דלת נפתחת למעלה. הם בדקו, והבינו מתי בדיוק הולכים החיילים לזרוק את האוכל ומתי באים חיילים אחרים לקחת את האוכל ולהביא לחזירים. הם הבינו שיש כשעה וחצי שאין באזור אף אחד. מיכה אומר שביום לא ניתן היה לעשות זאת כי היו רואים אותם ולכן הלכו בלילה. הם חפרו מתחת לגדר תיל ומצאו מקלות- בקצה של המקל הם קשרו מן כלי, עברו בלילה בזמן מסוים מתחת לגדר, פתחו את הדלתות ובעזרת המקל עם הכלי אספו את האוכל ולקחו הביתה. הוא מתאר את זה כשמחה הכי גדולה- מפני שהיו שם ירקות ובשר. הוא מספר שמבין השישה היה אחד שהיה הכי נמוך והכי זריז. באחת מן הפעמים מיכה נכווה משמן רותח שהשפריץ עליו ועד היום נשארה לו צלקת על הלחי. ככה הם שרדו שלוש שנים וארבעה חודשים. הייתה בעיה נוספת- בלילות הגיעו חיילי האס אס עם המשאיות, הסתובבו בגטו ותפסו יהודים שלא הצליחו להתחבא. לאחר מכן לקחו אותם לנהר בוק - שם היה מחנה ההשמדה. פעם אחת, אימו של מיכאל שלא נהגה לצאת מהבית, יצאה מהבית בזמן האקציה ונתפסה, לקחו אותה לתחנת הרכבת, קצין רומני בתחנה, שהיה אחראי על כמות האנשים שמגיעים לתחנת הרכבת, הציע למיכה (תמורת שוחד שנתן לו דוד אהרון) שאם ירצו לשחרר את אימו, מיכה יצטרך להיכנס במקומה ולהתחבא עד שהרכבת תיסע. לאחר שהגרמנים יחזרו יוכל מיכה  לברוח ולחזור הביתה. מיכה נכנס לקרון, ראה את אימו וביקש ממנה לצאת משם והבטיח שיברח חזרה ברגע שהרכבת יוצאת. כך היה. זו הייתה רכבת מסע עם 50 איש (לא מלאה לגמרי) כשברובה משפחות. כאשר התחיל להחשיך, מיכה שהיה מאוד רזה, ברח מן הרכבת בעודה נוסעת דרך פתח קטן ברצפתה. מהות החיים של מיכה הייתה לשרוד. בכל יום שעבר הוא הבין שקיצם כנראה מתקרב. באביב 1944 הגיע הצבא האדום ששיחרר את היהודים. סוף מאי/תחילת יוני 1944, מצא דודו של מיכה יהודי שבבעלותו עגלה עם סוס עיוור ושילם לו בתמורתה. אימו, אחיו, דודו, בן דודו ומיכה נסעו על העגלה למקום בטוח. הסוס היה עיוור כדי שלא יוכלו לשדוד אותו וכך יכלו להגיע בשלום. תקופת הנסיעה נמשכה כמה ימים, בימים הם נסעו ובלילה ישנו לצד הכביש. בדרך מצאו בית שננטש ככל הנראה על ידי יהודים שברחו בזמן המלחמה ושם הם גרו. ב 1946 אביו של מיכה חזר מהמלחמה ואמר למיכה משפט שלעולם לא ישכח: ״בני, תודה לך על מה שאתה עשית למשפחה, לך לבית הספר״. (מיכה לא למד במשך 4 שנים והיה צריך להיות בשנה זאת בכיתה ה). בעיר, שהייתה אז בשטחי ברית המועצות, שבה גרו היו שני בתי ספר יהודיים (אחד לבנים ואחד לבנות) ומיכה החל ללמוד שם בהיותו בן 11. (מה), בגיל 16 התקבל לנוער הקומוניסטי של ברית המועצות. בכל השנים הללו מיכה הרגיש טרוד בגלל איוון פרניוק שרצח את סביו וסבתו. הוא ידע שהוא עדיין חי והחליט ללכת לאביו ולומר לו שהוא מתכנן לפנות לק.ג.ב (המשטרה החשאית של ברית המועצות), שמשם לא הרבה היו מצליחים לצאת ולספר על איוון פרניוק. אביו ביקש ממנו לא לספר על הרג יהודים, אלא רק על הרג החיילים עם העגלות מיכה הגיע לק.ג.ב, שם פגש אותו קצין והקשיב לעדותו. הקצין ביקש ממיכה עד נוסף שיוכל להוכיח את דבריו. אימו של מיכה הגיעה וסיפרה גם היא לאחר כמה ימים מיכה הוזמן בשנית לשם והקצין אמר לו שהם מכירים את הסיפור שמיכה סיפר ושהוא מתכוון להביא את איוון פרניוק כדי שמיכה יוכל לספר את עדותו בנוכחותו. בפגישתם, הקצין שאל את איוון פרניוק האם הוא מכיר את הילד והוא הכחיש ואמר שלא. כשהקצין שאל את מיכה האם הוא מכיר את איוון פרניוק הוא כמובן ענה שכן וגם ענה את שמו. כשמיכה היה קטן כולם קראו לו מויו ולאחר כמה רגעים איוון פרניוק החל לצעוק לו: ״מויו, זה אתה! איך אתה יכול לקרוא לי בשם זה? אתה גדלת לי על הברכיים״. מובן שזאת לא הייתה האמת, פגישה נגמרה, וחודש לאחר מכן מיכה הוזמן למשפט בבית משפט צבאי ששם העונש המקסימלי בבית סוהר היה 10 שנים וזהו גם היה עונשו של איוון פרניוק, שמת לאחר שלוש שנים בבית הסוהר.

סיפור

מהחיים שאחרי

מיכה המשיך את חייו, הכיר את אשתו אלכסנדרה באוקראינה, הקים איתה בית ולזוג נולדו שני ילדים. מיכה עסק כמהנדס בכיר ואשתו כמורה למתמטיקה. בשנת 1972 עלתה המשפחה ארצה לישראל .כיום בנם הגדול הוא דוקטור לביולוגיה שמתמחה בתחום סרטן המוח, לו שלושה בנים. בנם הצעיר הוא מהנדס שהמשיך את דרכו של מיכה וכיום מהנדס סמנכ״ל בחברת הייטק, לו שני בנים ובת. לבניו של מיכה קוראים יגאל וזאב. בסיום סיפורו מיכה מדבר איתנו על יום העצמאות שנחגוג בקרוב ועל המצב הנוכחי במדינה. החלטנו לצטט את דבריו העוצמתיים שסיפר לנו כשהדמעות בעיניו חונקות את גרונו. ״בקרוב אנחנו נחגוג את יום העצמאות. זה החג הכי יקר בשבילי. כשאני הולך לתלות את הדגל, אני חושב שאין בן אדם יותר מאושר ממני, כשאני תולה את הדגל שלי. גם שם בחגים הייתי תולה את הדגל האדום אבל הנוצרים היו אומרים לנו, אפילו שאני מהנדס במקצועי, מנהל בכיר וחבר במפלגה הקומוניסטית, הם היו אומרים לי מה פתאום אתה תולה את הדגל הזה? מה זה הדגל שלך? זה הדגל שלנו… לפני שבועיים, הנכד הכי צעיר שלי סיים את בהד 1 ואני הייתי בטקס. אתם מבינים עד כמה אני הייתי מאושר? זה הכבוד שלי. אני רוצה לסיים בזה שאנחנו חיים בימים מאוד מסובכים, אני לא רוצה לנגוע בנושא פוליטי, אבל אני רוצה להגיד שאתם תצטרכו לשמור על המדינה הזאת. אז שתדעו - אין עוד מדינה בעולם, כולל את המדינה הדמוקרטית הכי גדולה בעולם - ארצות הברית, אנחנו אנשים זרים, היהודים. באף מקום לא צריכים אותנו. לא רוצים אותנו. אז בגלל זה, אתם תצטרכו לשמור על המדינה, אף אחד לא יעשה את זה במקומכם, אני כבר לא אעשה את זה אבל אתם כן תעשו את זה. שיהיה לכם חג שמח ואני מאוד מאוד שמח שאתם באתם.״  

ציר הזמן האישי של 

מיכה פרקש

תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע

תיעדו:

  • נועם יונה
  • יעל ליבנה
  • יובל ברששת
מחזור 

עדויות נוספות מ

אוקראינה

:

ארווין כץ
ארווין כץ
אוקראינה
5.8.1938
לא ידוע
לא ידוע
נולדתי בשישה באוגוסט 1938 בויז'ניץ, עיר בצ'רנוביץ, שהייתה במקור באוסטרו הונגריה, ואז הפכה לאוקראינה, ואז לרוסיה.. התחלף שם שלטון כל הזמן. בתחילת המלחמה הייתי בן 3-4, אבל אני זוכר טוב. הייתי במחנה עבודה במוגלוב, אוקראינה, בחבל ארץ בשם טרנסניסטריה, בשנים 1940-1944. יום אחד קמנו, ונלקחנו אני, אמי, סבי וסבתי מצד אמא ואח של אבא שלי על ידי קצין גרמני. הגענו דרך נהר למקום בו עתיד להיבנות המחנה, וראינו שם בתים והריסות, ולמחרת בבוקר כבר הייתה גדר חשמלית. רוב עבודת השמירה עשו גם רומנים וגם אוקראינים, שהיו אכזריים. הגרמנים ישבו עם הדוברמן בחדר והתעצלו. המשפחה שלי הייתה מאוד עשירה בויז'ניץ, סבא שלי מצד אבא היה רב. כשהתחלף השלטון לקחו את כל הרכוש של סבא וסבתא ושלחו אותם לסיביר. סבתי עבדה כמשרתת אצל המנהל דואר, וסבא עבד בכריית עצים ומת. סבתא החזיקה מעמד וחזרה אלינו ב- 1947, אחרי המלחמה כשהגענו לצ'רנוביץ. רוב המשפחה הייתה באותו מחנה בטרנסניסטריה. שקלתי 13-17 קילוגרם בגיל 4. אמי חלתה בטיפוס ולכן שמו אותה בצריפים של חולי טיפוס. בהתחלה אף אחד לא נכנס לשם, כולם פחדו כי זו הייתה מחלה נוראית, ושם היא נשארה. כשהרוסים נכנסו היא עדיין חיה, ושלחו אותה בטרנספורט של הצלב האדום לסיביר והיא גם חזרה ב- 1947. את אבא שלי גייסו לצבא הרוסי, שם שירת כקצין והוא נהרג במאי 44. אחי ואחותי נרצחו במחנה: אחי נטרף על ידי דוברמן, ואחותי שימשה כרולטה לרומנים, והם סובבו וירו בה. הכל היה ענין של אוכל, היתר לא היה משנה. לשתייה היה באר ליד הבית, היינו קושרים דלי ושואבים מים טריים. הילדים לא נשלחו לעבודה כי לא היה מה לעשות איתם. סבתא שלי מצד אימא הפכה לתופרת, וסבא מוכר גרעינים- קולה אותם בתנור, ככה הסתדרנו, לא היינו זקוקים להרבה. זו הייתה תקופה מאוד קשה, אבל הסתדרנו פחות או יותר כמו יהודים, תמיד מסתדרים. בבית שלנו היו חמש או שש משפחות ביחד איתנו, כל אחד תפס כמה חדרים. לנו היו שני חדרים ומטבח, וחיינו כמו בקומונה- אחד עוזר לשני. כילדים היינו מאוד בוגרים לגילנו, בגיל שלוש כבר עישנו סיגריות. אחרי המלחמה אמא וסבתא מצאו אותנו (אמא שאלה את מריה איפה אנחנו והיא אמרה שהלכנו לאזור צ'רנוביץ).בסוף המלחמה, קיבלנו בצ'רנוביץ בית חדש ושם משטר צבאי של רוסים בשנים 1944-1945. לקחנו בית בשבילנו, ראינו דלת עץ ענקית ונכנסנו, היה שם בית 3 חדרים בקצה. ממול היו מדרגות והיה מחסן וזה הפך להיות הבית שלנו. הוא קיבל גם שטח עד הדירה ומרפסת סביב הבית. היה בבית גם רומנייה שתפסה פינה ובה שלושה חדרים. אף אחד לא התקרב אליה והיא חסמה ועשתה אותו "מחוץ לתחום", והיו עוד משפחות שגרו שם. בבית שלנו היו כל מיני דברים שהשאירו הרומנים, רהיטים ומיטות, אבל אנחנו ישנו על האח כדי שיהיה חם. היינו שם אני, סבא ואחיו, ואישה בשם טוניה שכל המשפחה שלה נספתה והיא נדבקה אלינו עוד במחנה. כשהרוסים הגיעו לצ'רנוביץ היה משטר צבאי, היה קומנדנט(=מפקח) שקיבל החלטות. בגלל שהיינו במחנות התייחסו אלינו מאוד יפה, וגם בגלל שאבא שלי נהרג במילוי תפקידו. ואז התחלתי לחיות כמו מלך. היינו מקבלים חבילות למשפחות שכולות, ובהן אוכל. זה היה מקום מצוין, אבל בחורף לא היה לנו עם מה לחמם את הבית הגדול, שלושה חדרים בשרשרת. בלית ברירה, התחלנו לשבור רהיטים בשביל לחמם. אחר כך הביאו לנו קצת עצים, אותם מיהרנו להחביא כי היו הרבה גניבות.
מיכאל גרימברג
מיכאל גרימברג
אוקראינה
11.11.1935
מיכאל נולד בשנת 1935 באוקראינה במחוז ויניצקי בעיירה בשם Krasnoye. כאשר פרצה המלחמה היה בן 6. אביו גויס למלחמה ונהרג זמן קצר אחרי הגיוס בדנפרופטרובסק באוגוסט 1941. בתחילת המלחמה הנאצים נכנסו לעיירה שבה גר, סיירו בבתים של יהודים וכשדפקו בדלת של מיכאל, אימו ברחה איתו ועם אחיו, שהיה גדול ממנו בשלוש שנים, דרך דלת אחורית לדירה של חברה אוקראינית. החברה הכניסה אותם לביתה, אך מאוד פחדה, מכיוון שנאצים הוציאו להורג כל מי שהסתיר יהודים. במהלך היום הם שהו במרתף ביתה ובלילה הם עלו לביתה וישנו שם, וכך הם גרו במשך כ- 4-5 ימים. כשחזרו לביתם הם גילו שהבית שלהם הפוך ונשדד על ידי הנאצים. הנאצים עדיין היו בעיירה וזה כבר היה גטו. הנאצים נכנסו לבתים בלילות ואנסו נשים צעירות וביצעו זוועות אחרות. הנאצים דרשו לבחור נציג אחד אוקראיני ואחד יהודי. הנציג היהודי היה מאוד רע אל היהודים ודווקא האוקראיני היה נחמד אליהם. יום אחד ריכזו את כל היהודים בכיכר וכולם היו בטוחים שלוקחים אותם למחנות השמדה. לפתע הגיעה מכתב שהגטו עובר מידי הנאצים לרומנים, דבר שהציל את היהודים בעיירה. הרומנים התעללו ביהודים, אך לא הרגו אותם. מיכאל היה שר ביידיש לרומנים והם היו נותנים לו לחם בתמורה. ב- 1944 הגטו שוחרר על ידי צבא אדום של רוסיה. הייתה שמחה גדולה ומסיבה ענקית ביער.
פרידה פרידמן
פרידה פרידמן
אוקראינה
31.12.1925
ברשיד שבאוקראינה
ברשיד שבאוקראינה
הסיפור שלנו הוא על פרידה פרידמן, סבתא רבה של דניאל עירוני ז"ל. אחת הדודות של דניאל (הנכדה של סבתא רבה) תיעדה את רוב סיפור חייה של סבתא רבה של דניאל בווידאו. כך שאנו יכולים היום לספר את רוב הסיפור שלה ממקור ראשון.  פרידה נולדה בשנת 1926 במשפחה יהודית בת שישה נפשות: אמא זלטה קוגן, אבא לאונטי פרידמן, אח גדול - לאוניד, אחות גדולה - מניה, פרידה ואח קטן יותר - מיכאל. הם נולדו בעיר ברשיד שבאוקראינה, זו הייתה העיירה בה התגוררו הרבה יהודים. הם גרו בדירה, בבית משותף, בקומה שניה. אבא לאונטי פרידמן נפטר בהיותם קטנים.   בשנת 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה.   בשנת 1941 הגרמנים תקפו את בריה"מ, פרידה הייתה אז בת 14 בלבד. אח הגדול, לאוניד, התגייס לצבא האדום ונהרג. עם פרוץ המלחמה בבריה"מ, הבית של פרידה הופצץ ונהרס לגמרי. ההפצצה הייתה בפתאומיות באור יום, סבתא רבה ואחותה הגדולה טיילו ליד הבית. כשסבתא רבה ואחותה מניה רצו לבית שלהן, נאמר להן שאימן הייתה בתוך הבית והיא נהרגה. לאחר זמן רב התברר, שהיא לא נהרגה, גם לאמא שלהן אמרו שבנותיה נהרגו בהפצצה, כך הם איבדו את הקשר. חודש לאחר ההתקפה ברשיד נכבשה ע"י הרומנים בשביל גרמניה והוקם שם "גטו ברשיד".   פרידה פרידמן, אחותה, אחיהן הקטן ועוד הרבה ילדים שנשארו ללא בית והורים, נאלצו להשאיר הכל מאחור ובלי בגדים ואוכל הועלו לרכבת תובלה ופונו לאזור רסטוב. רכבת נסעה בדרך כלל בלילות, כי באור יום הגרמנים כל הזמן הפציצו. סבתא רבה זוכרת, שכאשר הרכבת הייתה עוצרת בתחנות, היו מבקשים מהן להוריד מטפחות לבנות, כדי שהן לא יהיו מטרות קלות למטוסים הגרמנים שהפציצו. בתחנות רכבת במקומות שונים, אנשי המקום ידעו, שמדובר ברכבות שרובן עם ילדים, שנשארו ללא הורים, ללא בגדים ושום אמצעים אחרים. לכן, אנשי המקום היו מביאים להם בגדים, נעליים והכינו להם סירים ענקיים של אוכל והאכילו אותם. האח הקטן – מיכאל ברח באמצע הנסיעה, במטרה להתגייס לצבא האדום הוא היה אז בן 11 בלבד. הוא הצטרף לאחת הפלוגות, ויחד איתם נלחם במשך כל שנות המלחמה. לאחר המלחמה כנראה בגלל שהוא נחשב ליתום אחד המפקדים הרוסים אימץ אותו ונתן לו את שם משפחתו – איבננקו. הוא מצא את אמא שלו ואחיותיו רק בשנת 1962. ברסטוב פרידה ואחותה שובצו בבית יתומים שרובו היה מילדים כמוהן, שפונו מהעיר בשל המלחמה. את פרידה שלחו ללמוד הנדסה, אך היא לא סיימה את לימודיה כי הנאצים התקרבו לרסטוב. אותה, יחד עם כל הילדים פינו באוניה לסטלינגרד. שם הם פגשו מכר, שזיהה אותן ואמר להן שאימן בחיים ונמצאת באונייה אחרת ששטה ליד. לאחר זמן קצר מול עיניהן הגרמנים הפציצו את אותה האונייה וכל מי שהיה בה נהרג במקום, לכאורה גם אימן. "כך קברנו את אמא פעמיים".  באוגוסט 1942, הגרמנים הפציצו את סטלינגרד, וכל העיר נשרפה. את פרידה, את אחותה מניה וילדים אחרים, הצליחה לפנות לאוזבקיסטן.  באוזבקיסטן פרידה ואחותה גרו, עבדו בשדות לאיסוף כותנה ומדי פעם אפילו למדו. באוזבקיסטן הודיעו להן שאימן בחיים והיא נמצאת בקזחסטן. על כן, הן החליטו בכוחות עצמן להגיע לקזחסטן לחפש את אמא. בלי בגדים, בלי אוכל ובלי כסף, הן ניסו לתפוס טרמפים עם כל מיני רכבות הובלה. פרידה זוכרת, שבאחת התחנות שלהן ניגשו אליהן אנשים זרים והזמינו אותן ללון אצלם בלילה. כשהן הסכימו להתארח אצלם ללילה, אנשים אחרים שגם ישנו בחוץ ליד הרכבות, עצרו אותן ולא נתנו להן ללכת איתם. הם הזהירו אותן שזה מאוד מסוכן ועדיף לישון ברחוב, אך לא ללכת עם אנשים זרים לבתים כי יכולים לעשות מהן קציצות בשר. פרידה מספרת שבאותה תקופה הרעב היה כל כך גדול, שלפעמים במאכלים היו מוצאים אצבעות של ילדים.  לאחר שהגיעו לקזחסטן לעיר אורדה, הן פגשו את אמא שלהן. באורדה הן גרו ועבדו בקולחוז. תנאי מחייה היו קשים מאוד, לא היה כסף ולא היה מה לאכול. בגלל הרעב ובשל אי יכולתה של אמא של פרידה להאכיל אותן, מכרים יהודים, שהכירו אותן עוד מהעיר הולדתן, עזרו לסדר לפרידה עבודה בתור מתלמדת בבנק והיא התגוררה אצלם, על אף שגם להם לא היו אמצעים רבים למחייה. הם אפו לחם למכירה ולפעמים היו משאירים לעצמם רק חתיכות קטנות של לחם.   יותר מאוחר, במקרה הן פגשו את דוד שלהן- אח של אמא שלהן – לאייזר קוגן. פרידה מספרת, שלפני המלחמה הוא היה איש עשיר, בעל מעמד גבוה. אך כאשר הם פגשו אותו הוא היה דומה לרוח רפאים, חצי עיוור. הן קילחו אותו במים חמים שחיממו בסיר ענק בחוץ וכיבסו את בגדיו. משפחה יהודית אחרת, משפחת סמסונוב התייחסה אליהן טוב, הן לפעמים ביצעו עבודות קטנות אצלם בבית והם נתנו להן שקית קטנה של קמח, ממנו הן אפו מספר לפות עבור הדוד שלהן. הממשל הסובייטי גייס ושלח אותו לחזית צבאית לצורך ביצוע איזשהן עבודות הוא נהרג במלחמה. אשתו עם בתו בתיה (היום מתגוררת בארה"ב) גרו בקולחוז אחר בקזחסטן.  לבסוף, הן החליטו לעזוב את קזחסטן לאוזבקיסטן לעיר טשקנט הן נסעו שלושתן. שם פרידה למדה ועבדה בבית יתומים בו למדה ועבדה בפעם הראשונה שהייתה באוזבקיסטן. אם היא הייתה מצליחה לעשות את הרף הנדרש בעבודה, בסוף היום היא הייתה מקבלת לפה קטנה ואם הייתה עוברת את הרף הנדרש יכלה לזכות גם בצלוחית קטנה של מרק/מי אורז. כאשר היא חגגה יום הולדת 16 היא התקבלה למפלגה הקומוניסטית. בשל ביצועיה הטובים בהיותה קומוניסטית, באחד הימים זימנו אותה לסניף מרכזי של המפלגה הקומוניסטית באוזבקיסטן ומסרו לה מעטפה "סודית" עם התיק האישי שלה ושלחו אותה לעזור לשקם את האזורים המשוחררים של אוקראינה. המפלגה רכשה לה כרטיס לרכבת עד לאוקראינה. בית יתומים בו היא למדה ועבדה נתן לה מעיל, גרביים, שקית קטנה של קמח וקצת כסף (בתי יתומים, באותה תקופה, קיבלו מארזים/משלוחים, שנשלחו כתמיכה מכל רחבי העולם, למשל מאנגליה).  באחד התחנות היא הייתה צריכה להחליף רכבת. כאשר היא הגיעה לקופה, התברר שאין מקומות ברכבות, סביבה היו המון אנשים שגם הם חיפשו דרך לנסוע. היא נאלצה לחיות ברחוב בערך ארבעה ימים, היא אכלה פעם ביום רק תערובת של כף קמח שערבבה בכוס מים חמים. עד שבאחד הימים היא ניגשה לרכבת וביקשה לקחת אותה טרמפ, האחראית סירבה לה בתוקף, כי היה גם מדובר ברכבת של קצינים שנסעו לחזית. אחד הקצינים ריחם על ילדה שכולה הייתה מלוכלכת ורעבה ובסתר הכניס אותה לתוך הרכבת. ברכבת הזו היא הגיע עד למוסקבה, הקצינים שהיא נסעה איתם קנו לה נעליים, כיכר לחם, נקניק וכרטיס חדש עד לקייב שבאוקראינה.  בקייב, פרידה הגיעה למשרד הראשי של המפלגה הקומוניסטית. משם שלחו אותה לברשיד עיר מולדתה, באותו זמן הצבא הסובייטי שחרר את האזור הזה מהנאצים. בברשיד על אף הגטו עדיין שרדו החם וחמה של הדוד לייזר, הם כמובן לקחו את פרידה לגור אצלם. פרידה זוכרת שהם האכילו אותה טוב, היה להם אפילו לחם, בשבילה זה היה משהו יוצא דופן. בגלל שהיא כבר המון זמן לא אכלה כמו שצריך כל הטוב הזה גרם לה למחלה.  פרידה התחילה לעבוד שם בגן ילדים והייתה צריכה להקים מחדש את כל הפעילות מטעם המפלגה הקומוניסטית. אך לאחר תקופה ממש קצרה, של כמה ימים, הנאצים שוב תקפו ופרצו את הגבולות באזור מולדובה. אזור זה נחשב לחזית אסטרטגית חשובה, שנתן יתרון גדול לנאצים. באותה תקופה, בשנת 1944 כבר לא נשארו גברים ונערים המתאימים לגיוס. לכן, הוחלט לגייס נערות כדי שיחליפו את החיילים בתפקידים כמו טבחים, חדרי אוכל, קשרים וכו'. פרידה ועוד כ 15 בנות נוספות סביב גילאים 15-17, התנדבו לצבא האדום, היא הייתה אז בת 16 והן נשלחו לחזית. אמרו להן לקחת בגדים ליומיים עד שהצבא הסובייטי יצליח להדוף את הכוחות הנאצים מעבר לגבול.  כאשר הן הגיעו לחזית חילקו להן בגדי צבא משומשים. בגלל שפרידה ידעה יידיש ולמדה גרמנית בבית הספר היא שלטה בשפה הגרמנית ברמה גבוהה. לכן, לרוב היא תפקדה בתור תורנית המפקדה, כי היא יכלה לתרגם ולעזור עם שבויים נאצים, עם מסמכים וגם בגילוי מידע. פרידה עם הפלוגה שלה עברה כמעט את כל אירופה: רוסיה, אוקראינה, מולדובה, רומניה, בולגריה, יוגוסלביה, הונגריה ואוסטריה. כשסבתכשפרידה הגיעה עם הצבא לאוסטריה המלחמה הסתיימה היא חזרה לביתה באוקראינה רק ב1946.      ניצחון הצבא הסובייטי – אוסטריה 14.6.1945   לאחר מספר שנים הממשל הסובייטי הציע ליהודים ברכבי בריה"מ לעבור למזרח הרחוק של רוסיה שם כבר מ1934 הוקמה אוטונומיה ליהודים. פרידה יחד עם אחותה ואמא שלהן החליטו לעבור לשם. כך היא הגיעה לאמורזט, זה אזור במחוז אוטונומי היהודי. שם היא הכירה את בעלה פיטר (פנחס) שגם הוא בעת המלחמה שירת בצבא האדום ואף נפצע ואיבד עין. נולדו להם שלושה ילדים: ילנה, מרינה ודמיטרי ,סבא של דניאל. כעבור מספר שנים הם עברו לגור בבירובידג'אן – בירת המחוז של האוטונומיה היהודית. בעלה של פרידה, פיטר נפטר בגיל 42 פרידה נאלצה לגדל שלושה ילדים לבד. 

עדויות נוספות

:

יהודה פרייז
יהודה פרייז
פולין
14.12.1938
יהודה היה בן יחיד להוריו, נולד בוורשה, פולין בשנת 1938 וחי בדמבלין. הגרמנים הגיעו לעיירה בשנת 1942 כשהיה בן 3. הגרמנים הוציאו את התושבים לרחבה של הכפר וחילקו את התושבים לקבוצות: אלו שיכולים לעבוד, אלו שלא יכולים לעבוד, והנשים. הדודה -אחות של אמא - החזיקה אותו על הידיים, וכשאמא רצתה להתקרב, היה לה קשה ללכת והגרמנים ירו בה. יהודה נשאר עם הדודה ושתי הבנות שלה. עד 1944 הם חיו בגטו בדמבלין יחד עם האבא. בדמבלין החיים היו טובים כי אנשי העיירה עבדו למען בי"ס לטייס שהיה בעיירה. בשנת 1944 כשיהודה היה בן 6- הגרמנים החליטו לחסל את הגטו ואת כל מי שיכל לעבוד העבירו לעיר שנקראת צ'נסטוחובה שם ייצרו נשק ותחמושת. לפני שעלה למשאית עם כל הילדים לצ'נסטוחובה הדודה אמרה לו שיש שמועות שהורגים את כל הילדים ששולחים לשם. הדודה אמרה לו שכשהמשאית תגיע והיא רק עוצרת אתה קופץ ובורח, תתחבא ואני ואבא שלך נבוא בלילה לחפש אותך. וכך היה. המשאית הגיעה לבית הקברות היהודי, פתחו את הדלת ויהודה רץ, הגרמנים לא רצו אחריו כדי לא לעזוב את כל הילדים אבל ירו עליו ולא פגעו בו. יהודה התחבא בתוך חביות של נסורת בתוך נגרייה עזובה. אחרי כמה שעות הגיעו הגרמנים עם כלבים לחפש אותו ולא מצאו. בלילה הדודה והאבא הגיעו, קראו לו בשם הפולני 'יורק' ואז יצא מהמחבוא. הם הבריחו אותו למחנה עבודה דרך פירצה. במחנה עבודה החיים של יהודה היו יחסית טובים, האבא עבד כחשמלאי והדודה היתה טבחית מה שאיפשר לה לגנוב אוכל עבורו. יהודה ישן בצריף, מעין האנגר עם הדודה ושתי בנותיה וכשהיתה ביקורת של הגרמנים היה מתחבא מתחת למיטה.
סלבטור סגורה
סלבטור סגורה
יוון
19.8.1914
לא ידוע
לא ידוע
סלבטור סגורה, בן למשפחה גדולה ומוכרת מסלוניקי שביוון, נולד ב-20/8/1914. סלבטור היה הבן הצעיר מתוך שבעה ילדים. אביו, יעקב חיים סגורה, היה סנדלר ואימו, רחל הייתה עקרת בית. בילדותו, סיפר סלבטור שמרוב שמשפחתו המורחבת הייתה גדולה, בעת שביקרו זה את זה בחגים ובמועדים הם לא הספיקו לבקר את כולם באותו הערב. כמו הרבה יהודי סלוניקי, סלבטור התחנך בבית ספר אליאנס. בעדות המוקלטת שלו, הוא מספר כיצד בגיל 16 הוזמן כתלמיד מצטיין להיבחן למשרה של מחנך בפריז. הוא עבר את המבחנים בהצלחה אך מפני שהיה הבן הצעיר ביותר במשפחתו, אימו, רחל, אסרה עליו לעזוב את סולוניקי ואת המשפחה. הוא עבד עם אביו כסנדלר ובהמשך כמקרין סרטים וטכנאי מכונות הסרטה בבית קולנוע בעיר. הנאצים פלשו לסלוניקי באפריל 1941. יום אחד לאחר הפלישה, סלבטור ישב בבית קפה עם ארוסתו דאז. לפתע, הגיעה מגדת עתידות שהציעה לקרוא את כף ידו. לאחר שהתבוננה בקווים של כף היד, היא אמרה שהוא לא יישלח מחוץ ליוון אלא היא רואה אותו עומד בצומת דרכים עם חייל במדים צבאיים. סלבטור המבולבל והנאיבי, לא הבין את משמעות הנבואה.
מנפרד וינדהולץ
מנפרד וינדהולץ
גרמניה
31.12.1929
ברלין, גרמניה
ברלין, גרמניה
נולד בהאנובר שבגרמניה, עיר מגורי משפחתו המורחבת, הוריו התגוררו בברלין ולאחר לידתו עבר אליהם. מנפרד היה האח השני מתוך ארבעה אחים, אחת מאחיותיו נפטרה בתור ילדה. כל השנים הם גרו בברלין, הוא למד בבית ספר בברלין. המשפחה הייתה דתייה אך הוא לא היה דתי גם לא בתור ילד. הוא סיפר שבילדות שלו הוא היה מחביא את האופניים שלו ובזמן שכל משפחתו הייתה הולכת לבית כנסת בשבת הוא היה נוסע על האופניים ורוכב בעיר. הוא מאוד אהב את כל מה שקשור למים, מאוד אהב לשוט בסירה באגם ואנזה והיה נוסע לשם הרבה בסופי שבוע יחד עם עוד המון יהודים. בתור נער הוא היה ספורטאי מעולה, הוא שיחק במכבי והיה גם בתנועת נוער כמו בני עקיבא. להוריו היה מפעל קטן לבגדים וכשעלו הנאצים לשלטון והתחילו ההצקות ליהודים מנפרד היה בן 15-16 ואבא שלו התחיל להשתמש בו לשליחויות מפני שהיה נראה ארי טהור עם עיניים כחולות, שיער בלונדיני, גבוה וספורטאי ולכן ככה מידי פעם הצליח להעביר סחורה ולמסור את הסחורה לקליינטים. לאבא שלו לא הייתה אזרחות גרמנית הייתה לו אזרחות פולנית והנאצים מהר מאוד דאגו לסלק את אלו שלא היו גרמנים. מנפרד התקבל ללימודים במכינה לאוניברסיטה בבלגיה וכך הצליח לקבל ויזה כסטודנט בבלגיה. מנפרד ומשפחתו החליטו להישאר בברלין עד ליל הבדולח, לאחר ליל הבדולח הם החליטו שזהו והוא חייב להשתמש בויזה והבריח את אחיו הקטן ממנו בשנתיים איתו ביחד לבלגיה. מנפרד סיפר שליל הבדולח היה מין ניעור להרבה יהודים שיתעוררו וזהו נגמר הזמן. בנוסף הוא אמר שהחכמים ואלו שהיו מאוד עשירים דאגו לצאת קודם ולקנות ויזות לכל מיני מקומות, אלו שלא היו מאוד עשירים וסבלו מהמשבר הכלכלי שהיה לפני עליית היטלר חיכו לרגע האחרון או שלא הספיקו לברוח. אמא שלו ואחותו נשארו בברלין מפני שאמו הייתה חולה ולא חזקה מספיק כדי לברוח איתם ואביו גורש לפולין בהיותו פולני. ומנפרד נסע לגבול של בלגיה הולנד וגרמניה, ושם סידר שרופא הולנדי שהיה נכנס לשטח גרמניה עם האוטו יבריח את האמא והאחות באוטו למאסטריכט שבהולנד שנמצאת על הגבול ודבוקה לעיר בבלגיה וככה הביא את האמא ואחותו לבלגיה. הם הגיעו לאנטוורפן ששם התרכזו רוב היהודים בדרכם כדי לצאת מאירופה. הם גרו באנטוורפן תקופה והתרכזו ביחד איתם עוד בני משפחה באותו הבית וגם אבא שלו הגיע לשם לאחר שברח מהרכבת שיצאה מגרמניה בדרך לפולין. התקווה שלהם הייתה לקבל ויזה לארצות הברית אך לא הצליחו לקבל. בזמן הזה מנפרד התחיל את לימודיו בבלגיה אך לאחר זמן קצר הוא קיבל ניירות שהבלגים מגרשים אותו מבלגיה בגלל שפג התוקף של הויזה ללימודים שלו. הם שמעו שהברזילאים מחלקים ויזות וראו שמהאמריקאים הם לא יקבלו, אז הם ניסו לקבל ויזות מברזיל. ברזיל דרשה סכום כסף כדי להנפיק ויזה וגם כל משפחה הייתה צריכה להוכיח שיש לה מספיק כסף למחייה כשיגיעו לברזיל. לדודה אחת היה כסף אז היא הגיעה ראשונה לקונסוליה בברזיל הראתה את המזומנים אישרו לה ולמשפחתה את הויזה ולאחר מכן חזרה לבלגיה, יומיים אחר כך הלכה משפחה אחרת עם אותם המזומנים וקיבלה גם היא ויזה וכן אלה. לבסוף הגיעו כמה משפחות ביחד לקבל ויזות לברזיל ועלו על אוניית המסע האחרונה שיצאה מאנטוורפן שבה היו תאים לנוסעים והאונייה הפליגה לברזיל במשך 10 ימים. לאחר מכן התברר שהאונייה השנייה שהפליגה לברזיל אותרה על ידי הנאצים והוטבעה. למזלם של המשפחה הם עלו על האונייה שכן הגיעה לברזיל.

צרו איתנו קשר

שדות המסומנים בכוכבית (*) הינם שדות חובה
תודה!
פנייתכם התקבלה.

ניצור אתכם קשר בהקדם.
קרתה תקלה במהל שליחת הטופס. אנא טענו את העמוד מחדש ונסו שנית.
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com