חיה גרוס

מינדל נולדה בשנת 1923 בצפון רומניה בחבל מרומרש בעיירה ליד העיר סיגט. היא נולדה למשפחה חרדית שהשתייכה לחסידות ויז'ניץ, החמישית מבין שמונה ילדים. ב 1944, בשביעי של פסח גורשה המשפחה לגטו ולאחר כחודש וחצי נשלחו ברכבות לפולין. המשפחה הגיעה לאושוויץ ברקנאו בחג שני של שבועות. אחד מן האחים קפץ במהלך המסע מהרכבת וככול הנראה נורה למוות. אח נוסף שהיה נשוי, נלקח עם בני ביתו, עוד לפני הגרוש לגטו. הגרמנים ערכו על יהודים אלו ניסויים, על מנת לבדוק כמה זמן אדם יכול לשרוד במי הים. האח ובני משפחתו טבעו במהלך הניסויים. מינדל ושתים מאחיותיה נשלחו בסלקציה לעבוד וכל שאר בני המשפחה נשלחו לתאי הגזים. שלושת האחיות עבדו במפעל ליצור נשק בלייפציג. האחיות שוחררו באזור המפעלים על ידי הצבא הרוסי. לאחר המלחמה הן חזרו לרומניה, וגילו כי כל רכושן נבזז. מינדל התחתנה ועלתה לארץ ב 1962 . לסבתא מינדל יש שלושה ילדים, נכדים, נינים ו-12 חימשים.

דבורה גליקשטדט נולדה ב 1.5.1933 בכפר קטן בשם טורביה שלא מופיע באף מפה. בכפר חיו מעט מאוד יהודים. כל יהודי הכפר השתייכו לאותה משפחה והשתייכו לקהילה היהודית בעיירה רוזוודוב על נהר הסאן בגליציה. המשפחה של דבורה מנתה 7 נפשות: זוג הורים וחמישה ילדים. שמות הילדים: אריה, אווה, חיה , דבורה והאחות הקטנה שושנה. בכפר גרו גם דודים ודודות ובני דודים, המשפחה של דבורה גרה בכפר מדורי דורות, אביה היה תלמיד ישיבה ואמה הגיעה מטרנובזג . אמה של דבורה נפטרה כשהייתה בת 5. זכרונותיה של דבורה מתחילת המלחמה (כשהייתה כבת 6: "אני זוכרת שלפני שהגרמנים הגיעו היו הפצצות, טסו אווירונים וכולם יצאו לראות את ההפצצות. לא אותנו הפציצו, זה לא היה מכוון אלינו, אני מנחשת שהגרמנים הפציצו ריכוזים גדולים יותר של אוכלוסיה. אחרי שהגרמנים נכנסו אני זוכרת אווירה קשה. הגרמנים נכנסו, על יד הבית שלנו היה הבית של דוד שלנו. הייתה גדר והיה שער. הבית שלו היה על יד הרחוב הראשי, ואנחנו רצנו לראות את הצבא הגרמני נכנס ועשינו לו שלום. זכרונותיה של דבורה במהלך המלחמה: הגענו לשוק נעמדנו לפי פקודה מסביב לכיכר. אני זוכרת את זה, עמדנו מסביב והגרמנים הסתובבו בתוך המעגל עם כלבים וכולנו פחדנו נורא כי יהודים לא גידלו כלבים. והגרמנים צעקו: "יהודים ארורים" ונתנו פקודה לעזוב את העיר. אני חושבת שאני זוכרת כשאבא נעל את הבית בכפר הוא כנראה תיאר לעצמו שלא נחזור לשם יותר, הוא מסר לגרמנים את המפתח ובכה מיד ויצאנו לדרך ברגל. לא היו מכוניות, שכרו עגלות כדי לסחוב את הציוד. הייתה שקית עם תכשיטים של אמא ששמו לאחותי על הצוואר כי היא הייתה קטנה וחשבו שעליה לא יעשו חיפוש. עברנו ממקום למקום, נדדנו בין מקומות שהנאצים לא הגיעו אליהם עדיין. אנחנו ישבנו בעגלה, התקדמנו יחד עם שיירה גדולה של פליטים. כל פעם היינו מגיעים למקום ואז המורה דרך הפולני היה שם לנו מלכודות, אי אפשר להאמין הפולנים היו קופצים עלינו ושודדים אותנו. דבורה מספרת שכשהם היו מגיעים לעיר לבוב היו לוקחים את אביה ואת אחיה לעבודות כפיה בעיר, היא מספרת שהם היו חוזרים משם מוכים ומושפלים. לאחר שהיו בלבוב הם עברו ברכבת להרי אופל והתמקמו במחנה אסירים שבו גרו כמה משפחות באותו צריף, למקום קראו "קורוסטלובקה". בזמן השהייה במחנה אביה ואחיה של דבורה עבדו בכריתת עצים ביער. הרוסים הבינו שהמשך השהייה שם הוא גזר דין מוות והוציאו את הילדים לבית יתומים. דבורה ואחיותיה עברו לבית יתומים. באותו הזמן אביהן התחתן בשנייה עם אישה יהודייה בשם סימה. .

יעל נולדה בליבוב ( אז היה חלק מפולין) בת יחידה להורים שגרו בסקאלאט. אביה ד"ר ליאון גוטמן, היה רופא שעבד בבית החולים כשיעל נולדה ובתקופה מאוחרת יותר הפך למנהל בית החולים. עד פרוץ המלחמה ב 1939 ליעל זיכרונות ילדות טובים, תלמידה הכי טובה בכל השכבה שאהבה ללמוד, והם חיו בתנאים כלכליים תקינים, בבית יפה עם גינה מטופחת. את כניסת הרוסים ב 1939 יעל מתארת בצורה נוראית ולא סימפטית, התנועה הוגבלה, המשפחה לא יכלה לנסוע מחוץ לעיר לבקר את סבתה, בבית שלהם שיכנו משפחה רוסית, והיו שילוחים לסיביר. יעל התנחמה בגינה, משחקים עם הכלב וספרים. ביולי 1941 הצבא הגרמני נכנס לעיר, כשחייל גרמני החל לירות יעל ובני משפחתה ברחו למקום עבודתו של אביה בבית החולים. עם חזרתם לביתם לאחר מספר ימים נגלו לעיניה זוועות של עגלות מתים. בקיץ 1941 נאלצה לשים פס לבן עם מגן דוד על שרוול בגדיה. בספטמבר 1941 המשפחה נאלצה לעבור לגטו ואיתם סבתא שלה ובן דוד שלה. אחרי החגים של שנת 1942 המשפחה לא הספיקה להסתתר והם נתפסו ע"י הגרמנים ונלקחו למקום כינוס בבית כנסת יחד עם עוד אלפים לפני שילוחם להשמדה. באוגוסט 1943 הצליחו להתחמק מרכבת(אשר הייתה בדרך למקור השמדה) וברחו לכפר בשם פולונובקה להסתתר שם וזאת הודות ליחסים ולקשרים של אביה רופא במקצועו. הם חיו תחת הר של קש בגודל של מטר וחצי על שניים , ששימש כמחבוא שבו יכלו או לשכב או לשבת ובמשך חודשים לא עמדו. שם היו חשופים לקור לכינים ללכלוך ולמחסור באוכל . זה נמשך עד מרץ 1944 עד השחרור על ידי הרוסים . עם שחרורם המשפחה נסעה לפולין חזרה לביתם -יעל חזרה לבית ספר, היתה לה אמביציה ללמוד, היא אמרה לעצמה הגרמנים לא רצו שאלמד אז אני אראה להם שאסיים ללמוד.