״כל מי שמקשיב לעד הופך לעד״
(אלי ויזל)

חיה גרוס

16.5.1938
 
ויטסו
הונגריה

כתובת:

רחוב קוסטוסוס דירה 156

חיה גרוסחיה גרוס
חיה גרוס
קובץ שמע:

העדות

חיה גרוס מספרת לנו את סיפורה

חיה גרוס מספרת לנו את סיפורה. שמה הלועזי היה קתלין פרידמן. חיה נולדה בשנת 1938 בשבע עשרה במאי.

ההתחלה בהונגריה

סיפורה מתחיל בהונגריה, בעיר ויטסו ברחוב קוסטוסוס דירה 156. להוריה של חיה קראו יאנקה (האמא) וינר (האבא). וינר היה תלמיד ישיבה. הוריו רצו לשמר את היהדות ושלחו אותו לישיבה. הבית שבו חיה גדלה היה בית דתי עם אמונה חזקה בה'. המשפחה חיה בקהילה יהודית קטנה המונה כ-100 אנשים. אביה שך חיה היה ראש הקהילה האחרון.

המשפחה והשם

חלומו של אביה היה להגיע לפלסטינה, אבל הוא דחה את חלומו משום שהחנות אותה ניהל הניבה תוצאות יפות מכדי לעזוב. במשך 10 שנים לא נולדו להם ילדים ולכן הלכו לרב לקבל ברכה. לאחר 10 שנים נולד בן ראשון אך נפטר, גם הילד השני נפטר תוך כדי לידה. בתקופה זו הלידות היו בבית ולא כל הלידות הסתיימו טוב. לכן הזוג החליט ללכת לרב נוסף שאמר להם שאם יוולד להם בן הם יקראו לו בן ציון אם בת אז שיקראו לה חיה. וכך היה ואחיה הגדול נקרא בן ציון והיא חיה.

1944

1944 התחילה מלחמת עולם שנייה בהונגריה. הונגריה נכבשה בקלות כיוון שזו הייתה ממשלת בובות ונתנו לנאצים לעשות כרצונם בהונגריה. ב17 למאי - שזהו יום הולדתה של חיה, לקחו את היהודים לגטו, כולל משפחתה של חיה. לאחר מספר ימים לקחו את אביה ועוד 62 איש מהגטו לעבודות כפייה.

אוקטובר 1944

באוקטובר 1944 האחראי על הקבוצה מספר ששמע שהמלחמה מסתיימת והגרמנים לא שולטים באדמתם. אביה והקבוצה שוחררו לעיר הגדולה. כשהגיעו לשם הבינו שהמצב הפוך שהגרמנים עדיין שולטים. אדם כלשהו שמע אותם מדברים והלשין עליהם. לקחו אותם ליער לחפור בורות וקראו להם בוגדים בהונגריה ובאדמתם. לאחר מכן ירו בכל אחד בנפרד.
ינקה פרידמן אמה של חיה גרוס
ינקה פרידמן אמה של חיה גרוס

סיפור

חיה מספרת לנו על בר המצווה של אחיה הגדול בנציון ועל המתנה שאמא שלהם, ינקה, תכננה לתת לו. חיה מתארת את הבר מצווה כחגיגה עצובה משום שאבא וסבתא ושאר המשפחה לא יכלו לקחת בה חלק. חיה ובנציון היו 300 קילומטרים מהבית בהונגריה, כחלק מהמסגרת של עליית הנוער, אמם הייתה צריכה לעבור את כל הדרך על מנת להגיע לאירוע בר מצוווה שהתקיים ביום שבת. שזה יום לפני היום שבו חיה ובנציון עולים על הרכבת כדי לעזוב את הונגריה כלומר, החגיגה בשבת, וביום ראשון בבוקר שניהם בדרך לצרפת. כסף היה מצרך שאי היה אפשר לנהוג בו בקלות ראש יאנקה החליטה שהיא קונה לבר המצווה מתנה שעון שבן ציון חלם במשך המון זמן. ארבעה ימים לפני בר המצווה ינקה הלכה לחנות של שען בבודפסט, עיר הבירה של הונגריה, כדי לבחור את המתנה אך מסתבר שהשעון היה צריך לעבור תיקונים והתאמות כך שהוא יהיה מוכן רק בבוקר של יום ראשון - היום בו חיה ובנציון יעלו על הרכבת ויעזבו את הונגריה. ינקה לא איבדה תקווה וביום העזיבה של שני ילדיה היא קמה מוקדם כדי להספיק לאסוף את השעון ולהיפרד מהילדים . היא חיכתה בלחץ וחרדה זמן רב רק כדי שהשען סוף סוף יגיע ויפתח את החנות והיא תוכל להעניק לבנה את מתנת בר המצווה ולהיפרד מילדיה אך זה לא קרה, הדקות שעברו היו חונקות ומתסכלות יותר מרגע לרגע. בסופו של דבר ינקה הספיקה לאסוף את השעון אך פספסה את הרכבת. חיה מספרת כי ההחמצה הזו לא הייתה רק של אמה אלה גם שלה ושל בנציון שלא הספיקו להיפרד מאמם. ינקה כתבה לילדיה שירים בזמן שבו הם חיו בנפרד. חיה לקחה יוזמה ותרגמה את השירים לעברית. היא הקריאה לנו שיר מיוחד שינקה כתבה לבר המצווה של בנציון \*קטע שמע - שיר שחיה מקריאה\*

מהחיים שאחרי

ב-1948 חיה ובן ציון עזבו את הונגריה וגרו כשנה בצרפת, הם עלו לארץ בשנת 1949 הם היו במוסד עליית הנוער ברעננה. לאחר המלחמה לא היה לה בית ספר יהודי. אמה לא רצתה שתלך לבית ספר עם גויים. המליצו לאמה לקחת את ילדיה למוסד עליית הנוער בו מלמדים עברית ונתנו להם עבודות כמו גינון חליבת פרות וכו. חיה הייתה בעליית הנוער 10 שנים. האם וסבתם עלו ארצה בשנת 1954. התקופה הזו הייתה מאוד קשה גם כשינקה עלתה ארצה הייתה תחושת ריחוק אך ככל שעבר הזמן חיה וינקה התקרבו זו לזו. האם רצתה לעבוד מייד עם הגעתם לארץ אך הייתה בעיה גדולה כיוון שלא ידעה עברית. לבסוף מצאה עבודה כאו-פר, טפלה במשפחה, ילדים וכל ענייני הבית. וינקה נפטרה ממחלה בגיל 82 בשנת 1982. חיה התחתנה עם שמואל גרוס בשנת 1958. באותו הזמן היא הייתה בת 19 וחצי והוא בן 26. כיום היא עובדת כגננת והיא מספרת לנו שעבודתה ממלאה אותה בשמחה מחינוך הדורות הבאים. בזמן המלחמה ובעיקר אחריה חיה קיבלה תובנה על כך שה' תמיד איתה. לכל דבר יש סיבה עם משמעות. זה לא מובן מאליו ששרדה את המלחמה. ה' הגן עליה מפני הסכנות. חשוב לה לחשוב חיובי כי החיים יכולים להיות יפים ושמחים.
חיה גרוס
חיה גרוס

ציר הזמן האישי של 

חיה גרוס

18/3/1944
תאריך לא ידוע
כבישת הונגירה
16/5/1944
תאריך לא ידוע
כניסה לגטו (לגטו לא היה שם)
31/12/1947
תאריך לא ידוע
עליה על הרכבת לצרפת כדי לצאת מהונגריה עם אחיה הגדול בנציון
31/12/1948
תאריך לא ידוע
עליה לארץ
31/12/1953
תאריך לא ידוע
עליתה של ינקה פרידמן לארץ - אמא של חיה
31/12/1957
תאריך לא ידוע
חתונתם של חיה ושמואל גרוס
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע

תיעדו:

  • עלמא בנבג'י, יא3
  • נטע כהן, יא3
מחזור 
כט

עדויות נוספות מ

הונגריה

:

גבריאל ברקאי
גבריאל ברקאי
הונגריה
19.6.1944
נולד בגטו בודפשט
נולד בגטו בודפשט
גבריאל ברקאי נולד ב20 ליוני 1944 בגטו בודפשט, דור ראשון לניצולי שואה. נולד חודשיים אחרי שהנאצים נכנסו להונגריה. כאשר הנאצים הורו על היהודים בהונגריה להיכנס לגטו, אימו של גבריאל נאלצה לסחוב בעצמה ציוד בית ורהיטים כיוון שהסוסים שהיו צריכים לסחוב את העגלה נשחטו ונאכלו. מרוב המאמץ הפיזי של אימו, גבריאל נולד. בתור תינוק, גבריאל חיי בחדר בגטו יחד עם אימו ובן דודה במשך כחצי שנה. בכדי להתפרנס בגטו וכדי שיהיה מזון, אימו של גבריאל נאלצה למכור חלב אם, ועל כן קיבלה גוש של שומן/פרוסת לחם. אביו נשלח למחנה כפייה של הנאצים באוקראינה, ובינואר 1945 הוא ברח ממחנה העבודה והלך בעקבות הצבא הרוסי ברגל והגיע פחות או יותר בזמן שהצבא האדום שחרר את הגטו שבו גבריאל ומשפחתו חיו. לאחר שחרור הגטו, גבריאל ומשפחתו חיו במצב יחסית טוב לשאר היהודים בזכות תשלומי שוחד ופרוטקציה. משפחתו של גבריאל רצתה לחזור לדירתם, אך הם גילו שהבניין הופצץ ולא נותר דבר. מאוחר יותר, אביו הצליח להשיג מקום לינה בשבילו ובשביל משפחתו. שם תינוקות רבים גוועו ברעב מחוסר יכולת של אימהותיהן להניק בגלל תת-תזונה, אך לרחל- אימו של גבריאל, היה מספיק חלב להנקה והיא אף מכרה לאימהות אחרות תמורת גפרורים (מצרך נדיר ויקר), סוכר ומצרכים אחרים. לאחר פרק זמן, חזרה המשפחה לבית סבתו של גבריאל, ואביו יצא להשיג עבודה ועם הכסף שהרוויח קנה דירה, בה התגוררו יחד בני המשפחה עד לעלייתם לארץ ב-1950.
הוריו של מוטי טלר (אין שמות)
הוריו של מוטי טלר (אין שמות)
הונגריה
31.12.1952
במהלך עבודתנו נפגשנו עם מוטי טלר דור שני לניצולי שואה ושמענו את סיפורו: מוטי טלר נולד בארץ בשנת 1953. כחמש שנים לאחר קום המדינה. מוטי גדל בעיר נתניה, ומספר שהייתה לו ילדות נהדרת- כך הוא זוכר אותה. שני הוריו היו שורדי שואה. למוטי יש אחות גדולה ואח שצעיר ממנו. כיום הוא מורה לספורט בתיכון ״מור״. על הוריו: מוטי מספר ששני הוריו היו אנשים מדהימים שדאגו למשפחתם. אמו נפטרה לפני כ10 שנים ואביו נפטר לפני כ15 שנים. אביו עבד כנהג משאית, והיה מבלה את רוב שעות היום בעבודה. לעומתו אימו לא עבדה והייתה עכרת בית. עם השנים הילדים הבינו שהסיבה שאימם לא עבדה הייתה כי אבא שלהם לא היה מרשה לה לצאת מהבית מהפחד שלא יקרה לה כלום. הוא אמר שהכי בטוח לה בבית ושתשמור על הילדים ותטפל בהם. עם הזמן הילדים הבינו שהוא התנהג כך מתוך פחד שלקח איתו מתקופת השואה.   הבית היה בית מסורתי, הדליקו נרות ביום שישי ועשו קידוש בשישי. ההורים היו מחוברים לשורשים היהודיים.  מוטי שירת בצבא, לפני היה עתודאי, הלך ללמוד בוינגייט לפני הצבא, התגייס בגיל 21 כי היה עתודאי ולמד ספורט וקיבל הסמכה להיות מורה לחינוך גופני. עשה קורס קצינים והיה קצין וכמה שנים בקבע והשתחרר בדרגה של רב סרן ומאז הוא מורה עד היום. הוריו לא היו באף מחתרת או תנועת נוער וגם הוא לא. שני הוריו נולדו וגדלו בהונגריה. הם באו ממשפחות מאוד דתיות. הם הכירו אחד את השני כשכנים. אבא שלו היה תלמיד ישיבה ובגלל זה הבית היה מסורתי. אבא שלו איבד את כל משפחתו בשואה ועלה לארץ בשנת 1948 והחליט שהוא יוצא מהדת לגמרי עקב זאת כי לא האמין שיש אלוהים. הוא מספר שבגלל כל מה שקרה לו ולמשפחתו בשואה, הוא לא היה יכול להאמין שאלוהים קיים והתנתק מהדת. אמא שלו איבדה כמעט את כל משפחתה בשואה.  שניהם היו במחנות ריכוז ומחנות עבודה, הם עבדו בעבודות כפייה. אמא שלו הייתה באושוויץ בירקנאו ושם רוב משפחתה נרצחה מלבדה ושתי אחיותיה. כשנגמרה המלחמה שניהם ניסו בנפרד לחזור למקום שהם גדלו בו ושם הם הבינו שהם איבדו את כל המשפחה שלהם. כשחזרו הם התאהבו והתחתנו מחוץ לארץ. כשאפשר היה לעלות לארץ בשנת 1948 הם עלו לארץ ביחד עם כל שורדי שואה. הם קיבלו דירת מעברה בנתניה והתחילו לחיות את החיים מחדש שם.
סוזי הידש
סוזי הידש
הונגריה
31.12.1928
סיפורה של סוזי הידש סוזי נולדה בגיור (Győr) שבהונגריה בשנת 1929 במקום בו היתה קהילה יהודית מאוד גדולה, למשפחה עשירה ומיוחסת עם מפעל טקסטיל מצליח. סוזי חונכה בחינוך יהודי והלכה לבית כנסת ניאולוגי, זרם יהודות העיקרי בהונגריה. היא זוכרת את הזמן של לפני המלחמה כתקופה שמחה. סוזי בת יחידה אבל הייתה לה חברה טובה מאוד בגילה אשר גרה איתה באותו ביניין, הן היו כמו אחיות, ושמה אסתר. סוזי מספרת, כי היא ואסתר תקשרו על ידי נקישות בתקרה וברצפה מהיותן גרות בקומה אחת מעל השנייה. בזמן פרוץ המלחמה בשנת 1939 ההוריה של סוזי החליטו להישאר בהונגריה ולא לברוח כיוון שהאמינו שההונגרים לא ישתפו פעולה עם הנאצים. כאשר פלשו הנאצים להונגריה בשנת 1941 הרשויות העבירו את יהודי העיר לגטו ומפעל לייצור לבנים, אביה של סוזי נשלח על ידי השלטון הנאצי לעבוד כבודק שדי מוקשים וסוזי לא ראתה אותו מאז. במרץ 1944 כאשר גרמניה הצליחה לכבוש את הונגריה שלחו את עובדי המפעל ברכבות לאושוויץ בהן סוזי, אמה ואסתר. אסתר וסוזי היו אמורות להתפצל (דבר שמאוד הדאיג את סוזי) אך סוזי הצליחה להתחלף עם אישה אחרת במטרה להישאר ביחד.  אסתר וסוזי היו באושוויץ כשישה שבועות ולאחר מכן הועברו למחנה העבודה ליפשטט שממוקם על הגבול בין גרמניה להולנד. הסיבה למעבר היתה כושר עבודה של הנערות כתוצאה מגילן הצעיר ומצבן הבריאותי הטוב. סוזי אשר ידעה על האסונות שנעשו באושוויץ שיקרה על גילה כדי שיעבירו אותן למחנה עבודה. סוזי תיארה את מחנה ליפשטט כמקום עם גינה מזעזעת, לכלוך בכל מקום ומיטות עם פשפשים. סוזי, אמה ואסתר נשארו במחנה עד מרץ 1945 כאשר האמריקאים שיחררו אותו. סוזי מספרת על הרגע בו המחנה השתחרר על ידי האמריקאים. היא ואסתר היו באמצע לחפור תפוחי אדמה כחלק מעבודתן במחנה, כאשר התחילו להישמע יריות, הן השתטחו על האדמה עד שראו את הדגל הלבן שהניפו הגרמנים ופתאום האמריקאים התחילו להוציא אנשים מהמחנה. ברגע של בלבול אסתר, באותה מחזיקה עדיין את התפוח אדמה בידה שאלה אותה "להביא את התפוח אדמה איתי?" 

עדויות נוספות

:

מאיר בליויס
מאיר בליויס
פולין
31.12.1927
העיר "ראדום" שבפולין
העיר "ראדום" שבפולין
**מאיר בליויס** נולד בשנת 1928 בעיר "ראדום" שבפולין. מאיר נולד להוריו דוב ולאה, לאמו הייתה חנות ולאביו היה מפעל קונפקציה לעיצוב תעשייתי של בגדים. מאיר האח החמישי בין תשעת אחיו ואחיותיו. למד עד גיל 12 בבית ספר יסודי מקומי רק ליהודים. בעיר שבה נולד חיו לפני מלחמת העולם השנייה כ-30,000 יהודים בקהילה יהודית משגשגת, חלק גדול מהם חסידים. כילד, מאיר מספר, שאהב מאד לשחק עם אקדח צעצוע. "יום אחד זרקתי את האקדח לפח כדי שהגרמנים לא יפגעו בי. שמעתי מאמי את סיפורי ההתעללות של הגרמנים ביהודים וקישרתי את זה לאקדח." מאיר מספר:"באיזשהו שלב הפסיקו את הלימודים בבית הספר שלי אני וילדים בגילי לא למדנו. חשבנו שהמשפחה תמלט לרוסיה. הייתה לנו הרגשה רעה."  בפרוץ המלחמה מאיר היה בן 12, כשעמד בתור ללחם עם אחיו לפתע שמעו רעש חזק. פצצה נפלה על הבית אולם רק קיר אחד נשאר. היה זה הקיר שבסמוך לו עמדו. מאיר ואחיו לא הצליחו לדבר שלושה ימים אחרי האירוע מרוב פחד. "זה היה תחילתו של מסע ההישרדות שלי". כאשר הצבא הגרמני פלש לפולין השתררה אווירת פחד. נכבשה ראדום (העיר בה גר) בתאריך ה- 8.9.1939 והתחילו להרגיש מחסור במזון. משפחתו של מאיר שמעו ברדיו וקראו בעיתון מה שהיטלר מסוגל לעשות ליהודים. בעקבות כך הציעה אמו לברוח לרוסיה כי כך נשרוד. ובעקבות זאת יצא מאיר למחנה עבודה. "הפרידה מהבית ומהמשפחה הייתה מאוד קשה, יצאתי מהבית ללא שום מזכרת וחשבתי שאחזור הביתה. הוריי שלא יצאו מהבית הושמדו ולא ידעתי מה קורה איתם." ממחנה העבודה עבר למחנות ריכוז : אפאעל, מחנה קטן, מחנה גדול, מחנה טבואל, מחנה טומשופ ואושוויץ. מאיר מספר סיפור שזכור לו במיוחד, כאשר היה במחנה, גנבו אוכל הוא וחבריו בגלל הרעב הכבד שהיה וכדי שהנאצים לא יריחו שאכלו משהו הם שתו את השתן שלהם בכדי שלא יריחו ריח של אוכל, שיהיו מסריחים. בסוף המלחמה, לאחר שעבר מחנות עבודה וריכוז רבים, מאיר ואחיו הם השרידים האחרונים מכל משפחתם שנספתה בשואה.
אסתר שנדל
אסתר שנדל
פולין
21.5.1940
לא ידוע
לא ידוע
הוריי נולדו בעיר צ'נסטחוב בפולין. אמי נולדה בשנת 1913, על אבי איני יודעת דבר. רק ידוע לי שקראו לו אברהם, שהייתה לו חנות נעליים עד פרוץ המלחמה, ושני הוריי עבדו בה. אני נולדתי בשנת 1940, במהלך מלחמת העולם. עם פרוץ המלחמה היהודים עוד הורשו בבוקר לצאת לעבוד, ובערב היו בהסגר (בגטו). מאחר שהייתי תינוקת קטנה השאירו את סבא יוסף (אבא של אמא) לשמור עליי בזמן שהוריי יצאו לעבוד בחנות. כשהמצב החמיר אמי הבינה שלא תוכל להגן עליי עוד. היא חששה שלא תעמוד במלחמה ורצתה שלפחות אני אנצל. וכך עשתה: היא תלתה על צווארי חוט ואליו היה מחובר השם ״קרישה״, ומאחר שהבנתי פולנית החליטה אמי להשאיל לי זהות בדויה של ילדה פולנית. היא מסרה אותי לידי פולני, שעזר אז ליהודים, והוא הוציא אותי אל מחוץ לגטו, הביא אותי למנזר וטען שמצא אותי ברחוב. את שנות ילדותי הראשונות עשיתי במנזר כילדה יתומה פולניה. אחת לכמה זמן היה הפולני בא, מתעדכן על מצבי ומוסר את המידע לאמי בגטו. לאחר זמן מה גילו הגרמנים על מעשיו של הפולני הטוב והרגו אותו. מאז לא היה לאמי שום קשר או מידע עליי. על גורלו של אבי כמעט אינני יודעת דבר, פרט לעובדה שנהרג במלחמה, ירו בו. במלחמה הארורה איבדה אמי כאמור את בעלה אך גם את הוריה ואת ארבעת אחיה ואחיותיה. נותרו רק היא, אחיה ואחותה הצעירים. בזמן המלחמה הגיעה למנזר משפחה פולנית חשוכת ילדים כדי לאמץ ילד. כשראו אותי מיד מצאתי חן בעיניהם והם בחרו בי. אין לי שום זיכרונות מתקופה זו. אמא שלי שרדה את המלחמה על ידי שהתחבאה עם אחותה הקטנה בתוך תנור חימום. אחיה הלך ליערות, היה פרטיזן, ניצל ועלה לארץ ישראל. לא היה אתו קשר עד שנפגשו בארץ.
עליזה לנדאו
עליזה לנדאו
פולין
31.12.1937
עליזה לנדאו נולדה בשנת 1938 בשם גיזלה דורותה גולדמן, למשפחה חילונית שומרת מסורת. היא גרה בלודז' שבפולין. האב היה סוחר במקצועו, והאם למדה סיעוד והיתה אחות. עם פרוץ המלחמה, בעודה בת שנה, אמה ואחיה נכלאו בגטו לודז'. אמה קיבלה אישור לעבוד מחוץ לגטו. ביציאותיה מהגטו הצליחה להיפגש עם אביה (שברח לפני שלקחו את המשפחה לגטו). הם ברחו ביחד עם הילדים מהגטו בלילה אחד ע"י זריקת הילדים מעבר לחומה מלופפים בשמיכת פוך. המשפחה נדדה מזרחה והסתתרה לאורך הדרך בסיוע איכרים פולניים. המשפחה נאלצה להתחבא בחבילות קש, בשדה, בעליות גג ובבורות, ולעתים התקיימה מאוכל שלקח האב מאבוס של חזירי החווה. מספר פעמים כמעט נתפסה המשפחה. באחת הפעמים נתפסו בני המשפחה על ידי פולנים שביקשו להסגירם, אך הצליחו להתחמק. הם ברחו והגיעו ליער סמוך, שם ניסו להמלט ולשרוד עד פלישתם של הרוסים לפולין. לאחר כמה ימים ללא אוכל, יצאה האם אל מחוץ ליער בחיפוש מזון ולא שבה. עליזה, אביה ואחיה נחלשו מרעב. רישק, אחיה של עליזה, גווע ביער מרעב. אחר כך תפסו אותם חיילים גרמנים. עליזה ואביה הובלו לבור בו רוכזו אנשים נוספים. כל האנשים בבור נורו ובהם אביה של עליזה, אך עליזה שרדה. עם רדת הלילה הצליחה עליזה לצאת מהבור. היא יצאה מהיער והגיעה לכפר סמוך. בכפר טיפלו בה זוג איכרים אוקראינים עד לשחרור האזור בקיץ 1944. אחר כך אמה של עליזה מצאה אותה באותו הכפר.

צרו איתנו קשר

שדות המסומנים בכוכבית (*) הינם שדות חובה
תודה!
פנייתכם התקבלה.

ניצור אתכם קשר בהקדם.
קרתה תקלה במהל שליחת הטופס. אנא טענו את העמוד מחדש ונסו שנית.
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com