חיה גרוס

עליזה לנדאו נולדה בשנת 1938 בשם גיזלה דורותה גולדמן, למשפחה חילונית שומרת מסורת. היא גרה בלודז' שבפולין. האב היה סוחר במקצועו, והאם למדה סיעוד והיתה אחות. עם פרוץ המלחמה, בעודה בת שנה, אמה ואחיה נכלאו בגטו לודז'. אמה קיבלה אישור לעבוד מחוץ לגטו. ביציאותיה מהגטו הצליחה להיפגש עם אביה (שברח לפני שלקחו את המשפחה לגטו). הם ברחו ביחד עם הילדים מהגטו בלילה אחד ע"י זריקת הילדים מעבר לחומה מלופפים בשמיכת פוך. המשפחה נדדה מזרחה והסתתרה לאורך הדרך בסיוע איכרים פולניים. המשפחה נאלצה להתחבא בחבילות קש, בשדה, בעליות גג ובבורות, ולעתים התקיימה מאוכל שלקח האב מאבוס של חזירי החווה. מספר פעמים כמעט נתפסה המשפחה. באחת הפעמים נתפסו בני המשפחה על ידי פולנים שביקשו להסגירם, אך הצליחו להתחמק. הם ברחו והגיעו ליער סמוך, שם ניסו להמלט ולשרוד עד פלישתם של הרוסים לפולין. לאחר כמה ימים ללא אוכל, יצאה האם אל מחוץ ליער בחיפוש מזון ולא שבה. עליזה, אביה ואחיה נחלשו מרעב. רישק, אחיה של עליזה, גווע ביער מרעב. אחר כך תפסו אותם חיילים גרמנים. עליזה ואביה הובלו לבור בו רוכזו אנשים נוספים. כל האנשים בבור נורו ובהם אביה של עליזה, אך עליזה שרדה. עם רדת הלילה הצליחה עליזה לצאת מהבור. היא יצאה מהיער והגיעה לכפר סמוך. בכפר טיפלו בה זוג איכרים אוקראינים עד לשחרור האזור בקיץ 1944. אחר כך אמה של עליזה מצאה אותה באותו הכפר.

כדי להתחיל מהתחלה, יש לחזור עוד אחורה אל סבו של נסים- הרב ציון ביתאן, בעל הכינוי "הנשר הגדול", מגדולי הרבנים בטריפולי. אותו רב גדול, אימץ ילד שהתייתם בגיל צעיר מאד ושמו יוסף. הוא הכשיר את יוסף לרבנות והשיא לו את בתו הבכורה רחל. יחד הם הקימו משפחה בת אחד עשרה ילדים.הילד התשיעי שנולד להם היה נסים. שלוש שנים לאחר הולדתו, בשנת 1931 ,עברה המשפחה לבנגאזי שהייתה באותם ימים תחת כיבוש איטלקי פשיסטי. בבנגאזי כיהן אביו של נסים, הרב יוסף ג'יעאן, כרב הראשי של הקהילה היהודית. "אנשים פשוט קמו על רגליהם כשראו את אבי", סיפר נסים בעדות ליד ושם שנתן בשנת 2017" .כשהיה נכנס לבית הכנסת כולם קמו. אבל הוא אהב לבקר אנשים בבית שלהם, לעודד אותם, זקנים, חולים והלכתי אתו".ילדותו של נסים עד לפרוץ המלחמה, הייתה מוקדשת בעיקר ללימודים. בוקר עד ערב. יהודי בנגאזי הלכו לשני בתי ספר, בית ספר ממשלתי איטלקי בבוקר ואחר הצהריים בית ספר תלמוד תורה בעברית. "בזמן שילד רגיל יכול היה להיות חופשי לשחק ולהנות, אני לא כל כך יכולתי. אין מושג כזה חופש", אמר נסים בעדותו, "לא הייתה לי ילדות". אבל המשפט הזה טומן בתוכו לא רק את שגרת הלימודים המחייבת, אלא גם את המלחמה שפורצת כאשר הוא בן אחת-עשרה, ומטילה צל כבד על חייו וחיי משפחתו. בשנים שלפני המלחמה, הקהילה היהודית בבנגאזי התנהלה כמיעוט נרדף על ידי האיטלקים ששלטו באזור ומהמקומיים תושבי לוב המוסלמים. "שנאו את היהודים", אמר נסים בעדותו. "בית הספר האיטלקי היה רחוק ממקום מגורי ובדרך לבית הספר כל יהודי היה מקבל את ה'מנה שלו'- מכות בדרך לבית הספר עם מקלות מהילדים האיטלקים. הגענו לבית הספר לפעמים בלי ספרים, בלי תיק, עם פצעים", תיאר נסים. "כשהמורה נכנסה לכיתה, כולם היו צריכים לקום ולהתפלל לישו. אנחנו ממש לא רצינו ,אבל אי אפשר היה לסרב. היינו צריכים לעמוד, להוריד את הכובע ולשמוע את כל התפילה. בתום יום הלימודים, הלכנו התלמידים היהודים אל בית גם בדרך אליו, הינו מקבלים מכות מהמוסלמים". בעקבות חוקים גזעניים שנחקקו ב- 1938 באיטליה, חוקי גזע וגזרות נגד יהודים הגיעו גם ללוב. שלטים מחוץ לחנויות של יהודים כמו בגרמניה הנאצית הוצבו בבנגאזי, 'חנויות של יהודים- קנייה אסורה'. "היו ריחות שמשהו ממשמש ובא", תיאר נסים בעדותו, "היה קשה להשיג פרודוקטים. קמח, לחם".בשנת 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה, נסים אז בן אחת-עשרה. כשנה לאחר פרוץ המלחמה באירופה, בנגאזי הופכת לזירת קרבות בין הבריטיים לכוחות איטלקים-גרמנים, במהלכה, העיר נכבשת מצד לצד הלוך ושוב – משליטה איטלקית-גרמנית לבריטית – כך חמש פעמים. "התקופה הזו לא נמחית מהראש שלי", אמר נסים בעדותו, "בזמן המלחמה, מה שאני לא יכול לשכוח, ולא כל כך יכול להסביר לאחרים- לא היה רגע של שקט. אין רגע של מנוחה. כל הזמן אווירונים חגו למעלה וזרקו פצצות". בין הפצצה להפצצה, ברחה המשפחה לכפרים שבפאתי בנגאזי. אין לימודים, אין בית כנסת- רק מנסים להישאר בחיים בין ההפצצות.באחת מהתקופות בהן האיטלקים שלטו באזור, חיילים חיפשו את אחיו של נסים בטענה ששיתף פעולה עם הבריטים. "קראו לכל המשפחה לחצר", משחזר נסים בעדותו בעיניים דומעות. "כיוונו אל אח שלי את הרובה, ואחותי אמיליה זיכרונה לברכה, רצה ותפסה את הקנה מול החזה שלה, שלא יפגעו באח שלה". לבסוף האיטלקים לא ירו באחיו, אבל זמן לא רב לאחר מכן, כנראה כתוצאה מאותו אירוע מטלטל, אמיליה חלתה ונפטרה. בתקופה הזו עזבו יהודים רבים את בנגאזי לפלשתינה, למצרים ולאיטליה. שני אחיו הגדולים של נסים הצליחו להיחלץ, ובאחת ההזדמנויות גם נסים ואחותו, עלו על משאית מלוב למצרים. אבל בדרך, ראו את אביהם ואימם עומדים בצד הכביש. נסים לא עמד במראה הוריו, נשארים בלעדיו תחת הרעב וההפצצות, הוא ואחותו ירדו מהמשאית ונשארו לסעוד את הוריהם המבוגרים. מטלטל לחשוב, מה היה נחסך מהם לו היו ממשיכים בדרכם על אותה משאית. אביו כבר היה מבוגר ולקה בעיניו וכך מצא את עצמו נסים כילד, דואג לפת לחם למשפחתו. בבנגאזי היה רעב גדול, לא היה אוכל, לא היו חנויות כי הכל היה הרוס מההפצצות. בנוסף, הכסף איבד מערכו כתוצאה מהכיבושים הרבים, וכדי לשרוד, נסים למד לדבר ולהבין גרמנית ואנגלית. הוא היה הספר היהודי של אחר הצהריים,מתחבר לחיילים וכך היה משיג מהם מצרכים. הוא היה מאתר את המחנות שלהם, ממתין להם עד שיסיימו לאכול ואת השאריות מביא הביתה ומהן חייתה המשפחה. "המציאות הכריחה אותי", אמר נסים בעדותו. "אדם רעב, רוצה לאכול. התחברתי לאנגלים, לגרמנים וזה עזר לי מאד". בזכות כשרונו לשפות ויכולתו להתחבר לאנשים, הציל נסים את משפחתו מרעב. אך אותו רעב היה רק הכנה למה שציפה למשפחה ולרבים מיהודי קהילת בנגאזי, כאשר ערב שבת אחת, חיכתה להם משאית מחוץ לבית הכנסת

אילנה נולדה בבלגיה בשנת 1930 בשם חיה פועה. הוריה התחתנו בפולין ועברו לבלגיה בעקבות המשבר הכלכלי של סוף שנות ה-20. אביה השתלב במפעל גדול שעסק בהתכת ברזל ואילו אמא הגיע כתיירת. לאחר 3 חודשים אמא נאלצה לעזוב כי נגמרה לה אשרת התיירות ורק לאחר התערבות מנהלי המפעל מול מלכת בלגיה היא קבלה אישור מיוחד להישאר בבלגיה. אביה של אילנה שהיה חרוץ מאוד עבד ביום במפעל ובערב עסק בבית בסנדלרות. מצבם הכלכלי היה טוב, הם לא סבלו מאנטישמיות. אביה עבד כל השנים והיא התחנכה בחינוך דתי