חיה גרוס

שמי בילדותי היה אווה בורגר. את אבא שלי טיבור בורגר לא ראיתי מאז גיל שנתיים וחצי. הוא נלקח למחנה כפיה עם מנהיגים אחרים של הקהילה היהודית. אחרי שנתפס מחזיק יומן במחנה, בו הוא תיעד את זוועות הנאצים, הוא נשלח לאוקראינה, לקו הלחימה בין ההונגרים והגרמנים מצד אחד, לרוסים מהצד השני. את היהודים שם הכריחו ללכת לפני כוחות הצבא, כדי שהם יתפוצצו על המוקשים ולא החיילים ההונגרים והגרמנים. כך אבא שלי נרצח. אמא שלי, לילי, קיבלה הודעה על מותו מהצלב האדום. בהודעה גם נכתב שהוא נקבר בקבר אחים שם. כל משפחת אבי, משפחת בורגר, לא שרדה את השואה. רק אני נותרתי כזכר למשפחת בורגר. סבא שלי מצד אימי, מוריץ רוט, היה אדם עשיר ולכן הייתה לו אפשרות לעשות מה שאנשים אחרים לא יכלו להרשות לעצמם. חשוב מכך, היתה לו הבנה כי שום דבר טוב לא יצא ממילוי ההנחיות של הגרמנים ומשתפי הפעולה שלהם והוא ארגן אנשים שיסייעו להם. לאחת העובדות שלו, גברת דג'אנגי, היה בית בעיר ובית בכפר, וכל המשפחה שלי, מצד אימי, התחבאה במשך חודשים רבים בדירה שלה בעיר (שהיה ממש ברחוב ראשי בעיר). כשתפסו אותנו ב-1944 נשלחנו לבית מעצר בבודפשט, אבל כיוון שהמלחמה הייתה לקראת סיום לא נשלחנו לאושוויץ, ושוחררנו אחרי כמה ימים. בבודפשט אמא שלי, לילי, הכניסה אותי לבית יתומים של הצלב האדום, והיא השיגה עבודה כמטפלת בבית היתומים. אסור היה לי לקרוא לה אמא ואסור היה לנו להראות שאנחנו מכירות אחת את השנייה. כך חיינו במשך כמה חודשים. כששמענו שהרוסים מתקדמים לכיוון קושיצה, עיר הולדתי, אמא שלי החליטה לקחת אותי לשם, כשהמחשבה שלה היתה שזה יהיה המקום הראשון שישוחרר. אמא שלי הייתה צעירה, שיערה היה בהיר, עיניה ירוקות והיא דיברה גרמנית רהוטה. היא החליטה שנעלה על טרמפ בשיירה של הצבא הגרמני, מתחזות לגרמניות, בחזרה לקושיצה. וכך נסענו, נסיעה שהייתה אמורה לקחת כמה שעות, אך בפועל לקחה הרבה יותר זמן, מאחר ובעלות הברית הפציצו את השיירה לאורך כל הדרך והיינו צריכים לעצור כל פעם ולתפוס מחסה. בסופו של דבר הגענו לקושיצה. זה היה באמצע היום במקום בלילה. והנה היהודייה הולכת לה באור יום באמצע הרחוב הראשי כשהיא אוחזת בידה הקטנה של בתה. בשלב הזה היה ברור לכולם שהמלחמה עומדת להסתיים ולכן המקומיים חששו כנראה להלשין עלינו. כשהרוסים שחררו את העיר, היינו הראשונות לחזור לבית שלנו. זה היה הבית הראשון בעיר, שבו למעשה חזרו היהודים לגור. יהודים מקושיצה ששרדו את השואה הגיעו דבר ראשון אלינו הביתה. גב' דג'אנגי, שנעצרה גם היא כשתפסו את המשפחה שלי, קיבלה אות חסידת אומות העולם על הגבורה שלה.

נולד בהאנובר שבגרמניה, עיר מגורי משפחתו המורחבת, הוריו התגוררו בברלין ולאחר לידתו עבר אליהם. מנפרד היה האח השני מתוך ארבעה אחים, אחת מאחיותיו נפטרה בתור ילדה. כל השנים הם גרו בברלין, הוא למד בבית ספר בברלין. המשפחה הייתה דתייה אך הוא לא היה דתי גם לא בתור ילד. הוא סיפר שבילדות שלו הוא היה מחביא את האופניים שלו ובזמן שכל משפחתו הייתה הולכת לבית כנסת בשבת הוא היה נוסע על האופניים ורוכב בעיר. הוא מאוד אהב את כל מה שקשור למים, מאוד אהב לשוט בסירה באגם ואנזה והיה נוסע לשם הרבה בסופי שבוע יחד עם עוד המון יהודים. בתור נער הוא היה ספורטאי מעולה, הוא שיחק במכבי והיה גם בתנועת נוער כמו בני עקיבא. להוריו היה מפעל קטן לבגדים וכשעלו הנאצים לשלטון והתחילו ההצקות ליהודים מנפרד היה בן 15-16 ואבא שלו התחיל להשתמש בו לשליחויות מפני שהיה נראה ארי טהור עם עיניים כחולות, שיער בלונדיני, גבוה וספורטאי ולכן ככה מידי פעם הצליח להעביר סחורה ולמסור את הסחורה לקליינטים. לאבא שלו לא הייתה אזרחות גרמנית הייתה לו אזרחות פולנית והנאצים מהר מאוד דאגו לסלק את אלו שלא היו גרמנים. מנפרד התקבל ללימודים במכינה לאוניברסיטה בבלגיה וכך הצליח לקבל ויזה כסטודנט בבלגיה. מנפרד ומשפחתו החליטו להישאר בברלין עד ליל הבדולח, לאחר ליל הבדולח הם החליטו שזהו והוא חייב להשתמש בויזה והבריח את אחיו הקטן ממנו בשנתיים איתו ביחד לבלגיה. מנפרד סיפר שליל הבדולח היה מין ניעור להרבה יהודים שיתעוררו וזהו נגמר הזמן. בנוסף הוא אמר שהחכמים ואלו שהיו מאוד עשירים דאגו לצאת קודם ולקנות ויזות לכל מיני מקומות, אלו שלא היו מאוד עשירים וסבלו מהמשבר הכלכלי שהיה לפני עליית היטלר חיכו לרגע האחרון או שלא הספיקו לברוח. אמא שלו ואחותו נשארו בברלין מפני שאמו הייתה חולה ולא חזקה מספיק כדי לברוח איתם ואביו גורש לפולין בהיותו פולני. ומנפרד נסע לגבול של בלגיה הולנד וגרמניה, ושם סידר שרופא הולנדי שהיה נכנס לשטח גרמניה עם האוטו יבריח את האמא והאחות באוטו למאסטריכט שבהולנד שנמצאת על הגבול ודבוקה לעיר בבלגיה וככה הביא את האמא ואחותו לבלגיה. הם הגיעו לאנטוורפן ששם התרכזו רוב היהודים בדרכם כדי לצאת מאירופה. הם גרו באנטוורפן תקופה והתרכזו ביחד איתם עוד בני משפחה באותו הבית וגם אבא שלו הגיע לשם לאחר שברח מהרכבת שיצאה מגרמניה בדרך לפולין. התקווה שלהם הייתה לקבל ויזה לארצות הברית אך לא הצליחו לקבל. בזמן הזה מנפרד התחיל את לימודיו בבלגיה אך לאחר זמן קצר הוא קיבל ניירות שהבלגים מגרשים אותו מבלגיה בגלל שפג התוקף של הויזה ללימודים שלו. הם שמעו שהברזילאים מחלקים ויזות וראו שמהאמריקאים הם לא יקבלו, אז הם ניסו לקבל ויזות מברזיל. ברזיל דרשה סכום כסף כדי להנפיק ויזה וגם כל משפחה הייתה צריכה להוכיח שיש לה מספיק כסף למחייה כשיגיעו לברזיל. לדודה אחת היה כסף אז היא הגיעה ראשונה לקונסוליה בברזיל הראתה את המזומנים אישרו לה ולמשפחתה את הויזה ולאחר מכן חזרה לבלגיה, יומיים אחר כך הלכה משפחה אחרת עם אותם המזומנים וקיבלה גם היא ויזה וכן אלה. לבסוף הגיעו כמה משפחות ביחד לקבל ויזות לברזיל ועלו על אוניית המסע האחרונה שיצאה מאנטוורפן שבה היו תאים לנוסעים והאונייה הפליגה לברזיל במשך 10 ימים. לאחר מכן התברר שהאונייה השנייה שהפליגה לברזיל אותרה על ידי הנאצים והוטבעה. למזלם של המשפחה הם עלו על האונייה שכן הגיעה לברזיל.

חלק גדול מתקופת השואה היינו מוגנים, כי אבא שלי זכרו לברכה עבד כמהנדס ברכבות של הממשלה הסלובקית ששיתפה פעולה עם הנאצים, והוא היה חיוני למאמץ המלחמה. במסגרת תפקידו הוא גם ניסה להעביר מידע, ידע היטב על הרכבות שנוסעות לאושוויץ והעביר מידע למי שהיה צריך להעביר אותו הלאה ולעזור. לצערנו המידע הזה לא נעשה אתו שום דבר, והרכבות המשיכו לנסוע. היינו מוגנים עד אוגוסט 1944, מוגנים חלקית, כי הסתובבנו עם טלאי צהוב מיוחד מפלסטיק שהיה כתוב עליו HS, יהודי שחיוני למאמץ הכלכלי במלחמה. באוגוסט 44' בסלובקיה, פרץ מרד, והגרמנים עדיין הצליחו להשתלט מהר מאוד על המרד. הקימו ממשלת בובות שהייתה לחלוטין בידיהם, ומאותו מועד כל ההנחות וההטבות שניתנו ליהודים בוטלו. כל היהודים הצטוו להתייצב כדי להעביר אותם למחנות ריכוז. מאחר שאבא שלי ידע מה קורה באותן הרכבות ומה קורה עם הנוסעים של אותן הרכבות, הוא העדיף להסתתר. לקח אותנו והסתתרנו אצל משפחה נוצרית, כמונו עשו עוד יהודים שהבינו לאן הרוח נושבת. היינו במסתור עד ממש חודש וחצי לפני סוף המלחמה חודש וחצי לפני סוף המלחמה פתאום תפסו אותנו ועלו על עקבותינו. התעללו בנו קשות, באבא ואימא, ואני ראיתי את זה. ניסו להוציא מהם מידע על יהודים נוספים שאפשר – חודש לפני סוף המלחמה – לתפוס ולהשמיד. אחרי שתפסו אותנו ואחרי החקירה שנמשכה לילה אחד, העבירו אותנו למחנה מעבר, מחנה ריכוז בשם סרד לאחר מכן העבירו אותם למחנה אחר עד לשחרור.