״כל מי שמקשיב לעד הופך לעד״
(אלי ויזל)

חיה גרוס

16.5.1938

 

ויטסו

הונגריה

כתובת:

רחוב קוסטוסוס דירה 156

חיה גרוסחיה גרוס
חיה גרוס
קובץ שמע:

העדות

חיה גרוס מספרת לנו את סיפורה. שמה הלועזי היה קתלין פרידמן. חיה נולדה בשנת 1938 בשבע עשרה במאי. סיפורה מתחיל בהונגריה, בעיר ויטסו ברחוב קוסטוסוס דירה 156. להוריה של חיה קראו יאנקה (האמא) וינר (האבא). וינר היה תלמיד ישיבה הוריו רצו לשמר את היהדות ושלחו אותו לישיבה. הבית שבו חיה גדלה היה בית דתי עם אמונה חזקה בה'. המשפחה חיה בקהילה יהודית קטנה המונה כ-100 אנשים אביה שך חיה היה ראש הקהילה האחרון. חלומו של אביה היה להגיע לפלסטינה אבל הוא דחה את חלומו משום שהחנות אותה ניהל הניבה תוצאות יפות מכדי לעזוב. במשך 10 שנים לא נולדו להם ילדים ולכן הלכו לרב לקבל ברכה. לאחר 10 שנים נולד בן ראשון אך נפטר, גם הילד השני נפטר תוך כדי לידה. בתקופה זו הלידות היו בבית ולא כל הלידות הסתיימו טוב. לכן הזוג החליט ללכת לרב נוסף שאמר להם שאם יוולד להם בן הם יקראו לו בן ציון אם בת אז שיקראו לה חיה. וכך היה ואחיה הגדול נקרא בן ציון והיא חיה. 1944 התחילה מלחמת עולם שנייה בהונגריה .הונגריה נכבשה בקלות כיוון שזו הייתה ממשלת בובות ונתנו לנאצים לעשות כרצונם בהונגריה. ב17 למאי - שזהו יום הולדתה של חיה, לקחו את היהודים לגטו, כולל משפחתה של חיה. לאחר מספר ימים לקחו את אביה ועוד 62 איש מהגטו לעבודות כפייה. באוקטובר 1944 האחראי על הקבוצה מספר ששמע שהמלחמה מסתיימת והגרמנים לא שולטים באדמתם. אביה והקבוצה שוחררו לעיר הגדולה. כשהגיעו לשם הבינו שהמצב הפוך שהגרמנים עדיין שולטים. אדם כלשהו שמע אותם מדברים והלשין עליהם. לקחו אותם ליער לחפור בורות וקראו להם בוגדים בהונגריה ובאדמתם. לאחר מכן ירו בכל אחד בנפרד.
ינקה פרידמן אמה של חיה גרוס
ינקה פרידמן אמה של חיה גרוס

סיפור

חיה מספרת לנו על בר המצווה של אחיה הגדול בנציון ועל המתנה שאמא שלהם, ינקה, תכננה לתת לו. חיה מתארת את הבר מצווה כחגיגה עצובה משום שאבא וסבתא ושאר המשפחה לא יכלו לקחת בה חלק. חיה ובנציון היו 300 קילומטרים מהבית בהונגריה, כחלק מהמסגרת של עליית הנוער, אמם הייתה צריכה לעבור את כל הדרך על מנת להגיע לאירוע בר מצוווה שהתקיים ביום שבת. שזה יום לפני היום שבו חיה ובנציון עולים על הרכבת כדי לעזוב את הונגריה כלומר, החגיגה בשבת, וביום ראשון בבוקר שניהם בדרך לצרפת. כסף היה מצרך שאי היה אפשר לנהוג בו בקלות ראש יאנקה החליטה שהיא קונה לבר המצווה מתנה שעון שבן ציון חלם במשך המון זמן. ארבעה ימים לפני בר המצווה ינקה הלכה לחנות של שען בבודפסט, עיר הבירה של הונגריה, כדי לבחור את המתנה אך מסתבר שהשעון היה צריך לעבור תיקונים והתאמות כך שהוא יהיה מוכן רק בבוקר של יום ראשון - היום בו חיה ובנציון יעלו על הרכבת ויעזבו את הונגריה. ינקה לא איבדה תקווה וביום העזיבה של שני ילדיה היא קמה מוקדם כדי להספיק לאסוף את השעון ולהיפרד מהילדים . היא חיכתה בלחץ וחרדה זמן רב רק כדי שהשען סוף סוף יגיע ויפתח את החנות והיא תוכל להעניק לבנה את מתנת בר המצווה ולהיפרד מילדיה אך זה לא קרה, הדקות שעברו היו חונקות ומתסכלות יותר מרגע לרגע. בסופו של דבר ינקה הספיקה לאסוף את השעון אך פספסה את הרכבת. חיה מספרת כי ההחמצה הזו לא הייתה רק של אמה אלה גם שלה ושל בנציון שלא הספיקו להיפרד מאמם. ינקה כתבה לילדיה שירים בזמן שבו הם חיו בנפרד. חיה לקחה יוזמה ותרגמה את השירים לעברית. היא הקריאה לנו שיר מיוחד שינקה כתבה לבר המצווה של בנציון \*קטע שמע - שיר שחיה מקריאה\*

מהחיים שאחרי

ב-1948 חיה ובן ציון עזבו את הונגריה וגרו כשנה בצרפת, הם עלו לארץ בשנת 1949 הם היו במוסד עליית הנוער ברעננה. לאחר המלחמה לא היה לה בית ספר יהודי. אמה לא רצתה שתלך לבית ספר עם גויים. המליצו לאמה לקחת את ילדיה למוסד עליית הנוער בו מלמדים עברית ונתנו להם עבודות כמו גינון חליבת פרות וכו. חיה הייתה בעליית הנוער 10 שנים. האם וסבתם עלו ארצה בשנת 1954. התקופה הזו הייתה מאוד קשה גם כשינקה עלתה ארצה הייתה תחושת ריחוק אך ככל שעבר הזמן חיה וינקה התקרבו זו לזו. האם רצתה לעבוד מייד עם הגעתם לארץ אך הייתה בעיה גדולה כיוון שלא ידעה עברית. לבסוף מצאה עבודה כאו-פר, טפלה במשפחה, ילדים וכל ענייני הבית. וינקה נפטרה ממחלה בגיל 82 בשנת 1982. חיה התחתנה עם שמואל גרוס בשנת 1958. באותו הזמן היא הייתה בת 19 וחצי והוא בן 26. כיום היא עובדת כגננת והיא מספרת לנו שעבודתה ממלאה אותה בשמחה מחינוך הדורות הבאים. בזמן המלחמה ובעיקר אחריה חיה קיבלה תובנה על כך שה' תמיד איתה. לכל דבר יש סיבה עם משמעות. זה לא מובן מאליו ששרדה את המלחמה. ה' הגן עליה מפני הסכנות. חשוב לה לחשוב חיובי כי החיים יכולים להיות יפים ושמחים.
חיה גרוס
חיה גרוס

ציר הזמן האישי של 

חיה גרוס

18/3/1944
תאריך לא ידוע
כבישת הונגירה
16/5/1944
תאריך לא ידוע
כניסה לגטו (לגטו לא היה שם)
31/12/1947
תאריך לא ידוע
עליה על הרכבת לצרפת כדי לצאת מהונגריה עם אחיה הגדול בנציון
31/12/1948
תאריך לא ידוע
עליה לארץ
31/12/1953
תאריך לא ידוע
עליתה של ינקה פרידמן לארץ - אמא של חיה
31/12/1957
תאריך לא ידוע
חתונתם של חיה ושמואל גרוס
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע

תיעדו:

  • עלמא בנבג'י, יא3
  • נטע כהן, יא3
מחזור 
כט

עדויות נוספות מ

הונגריה

:

גבריאל ברקאי
גבריאל ברקאי
הונגריה
19.6.1944
נולד בגטו בודפשט
נולד בגטו בודפשט
גבריאל ברקאי נולד ב20 ליוני 1944 בגטו בודפשט, דור ראשון לניצולי שואה. נולד חודשיים אחרי שהנאצים נכנסו להונגריה. כאשר הנאצים הורו על היהודים בהונגריה להיכנס לגטו, אימו של גבריאל נאלצה לסחוב בעצמה ציוד בית ורהיטים כיוון שהסוסים שהיו צריכים לסחוב את העגלה נשחטו ונאכלו. מרוב המאמץ הפיזי של אימו, גבריאל נולד. בתור תינוק, גבריאל חיי בחדר בגטו יחד עם אימו ובן דודה במשך כחצי שנה. בכדי להתפרנס בגטו וכדי שיהיה מזון, אימו של גבריאל נאלצה למכור חלב אם, ועל כן קיבלה גוש של שומן/פרוסת לחם. אביו נשלח למחנה כפייה של הנאצים באוקראינה, ובינואר 1945 הוא ברח ממחנה העבודה והלך בעקבות הצבא הרוסי ברגל והגיע פחות או יותר בזמן שהצבא האדום שחרר את הגטו שבו גבריאל ומשפחתו חיו. לאחר שחרור הגטו, גבריאל ומשפחתו חיו במצב יחסית טוב לשאר היהודים בזכות תשלומי שוחד ופרוטקציה. משפחתו של גבריאל רצתה לחזור לדירתם, אך הם גילו שהבניין הופצץ ולא נותר דבר. מאוחר יותר, אביו הצליח להשיג מקום לינה בשבילו ובשביל משפחתו. שם תינוקות רבים גוועו ברעב מחוסר יכולת של אימהותיהן להניק בגלל תת-תזונה, אך לרחל- אימו של גבריאל, היה מספיק חלב להנקה והיא אף מכרה לאימהות אחרות תמורת גפרורים (מצרך נדיר ויקר), סוכר ומצרכים אחרים. לאחר פרק זמן, חזרה המשפחה לבית סבתו של גבריאל, ואביו יצא להשיג עבודה ועם הכסף שהרוויח קנה דירה, בה התגוררו יחד בני המשפחה עד לעלייתם לארץ ב-1950.
הוריו של מוטי טלר (אין שמות)
הוריו של מוטי טלר (אין שמות)
הונגריה
31.12.1952
במהלך עבודתנו נפגשנו עם מוטי טלר דור שני לניצולי שואה ושמענו את סיפורו: מוטי טלר נולד בארץ בשנת 1953. כחמש שנים לאחר קום המדינה. מוטי גדל בעיר נתניה, ומספר שהייתה לו ילדות נהדרת- כך הוא זוכר אותה. שני הוריו היו שורדי שואה. למוטי יש אחות גדולה ואח שצעיר ממנו. כיום הוא מורה לספורט בתיכון ״מור״. על הוריו: מוטי מספר ששני הוריו היו אנשים מדהימים שדאגו למשפחתם. אמו נפטרה לפני כ10 שנים ואביו נפטר לפני כ15 שנים. אביו עבד כנהג משאית, והיה מבלה את רוב שעות היום בעבודה. לעומתו אימו לא עבדה והייתה עכרת בית. עם השנים הילדים הבינו שהסיבה שאימם לא עבדה הייתה כי אבא שלהם לא היה מרשה לה לצאת מהבית מהפחד שלא יקרה לה כלום. הוא אמר שהכי בטוח לה בבית ושתשמור על הילדים ותטפל בהם. עם הזמן הילדים הבינו שהוא התנהג כך מתוך פחד שלקח איתו מתקופת השואה.   הבית היה בית מסורתי, הדליקו נרות ביום שישי ועשו קידוש בשישי. ההורים היו מחוברים לשורשים היהודיים.  מוטי שירת בצבא, לפני היה עתודאי, הלך ללמוד בוינגייט לפני הצבא, התגייס בגיל 21 כי היה עתודאי ולמד ספורט וקיבל הסמכה להיות מורה לחינוך גופני. עשה קורס קצינים והיה קצין וכמה שנים בקבע והשתחרר בדרגה של רב סרן ומאז הוא מורה עד היום. הוריו לא היו באף מחתרת או תנועת נוער וגם הוא לא. שני הוריו נולדו וגדלו בהונגריה. הם באו ממשפחות מאוד דתיות. הם הכירו אחד את השני כשכנים. אבא שלו היה תלמיד ישיבה ובגלל זה הבית היה מסורתי. אבא שלו איבד את כל משפחתו בשואה ועלה לארץ בשנת 1948 והחליט שהוא יוצא מהדת לגמרי עקב זאת כי לא האמין שיש אלוהים. הוא מספר שבגלל כל מה שקרה לו ולמשפחתו בשואה, הוא לא היה יכול להאמין שאלוהים קיים והתנתק מהדת. אמא שלו איבדה כמעט את כל משפחתה בשואה.  שניהם היו במחנות ריכוז ומחנות עבודה, הם עבדו בעבודות כפייה. אמא שלו הייתה באושוויץ בירקנאו ושם רוב משפחתה נרצחה מלבדה ושתי אחיותיה. כשנגמרה המלחמה שניהם ניסו בנפרד לחזור למקום שהם גדלו בו ושם הם הבינו שהם איבדו את כל המשפחה שלהם. כשחזרו הם התאהבו והתחתנו מחוץ לארץ. כשאפשר היה לעלות לארץ בשנת 1948 הם עלו לארץ ביחד עם כל שורדי שואה. הם קיבלו דירת מעברה בנתניה והתחילו לחיות את החיים מחדש שם.
סוזי הידש
סוזי הידש
הונגריה
31.12.1928
סיפורה של סוזי הידש סוזי נולדה בגיור (Győr) שבהונגריה בשנת 1929 במקום בו היתה קהילה יהודית מאוד גדולה, למשפחה עשירה ומיוחסת עם מפעל טקסטיל מצליח. סוזי חונכה בחינוך יהודי והלכה לבית כנסת ניאולוגי, זרם יהודות העיקרי בהונגריה. היא זוכרת את הזמן של לפני המלחמה כתקופה שמחה. סוזי בת יחידה אבל הייתה לה חברה טובה מאוד בגילה אשר גרה איתה באותו ביניין, הן היו כמו אחיות, ושמה אסתר. סוזי מספרת, כי היא ואסתר תקשרו על ידי נקישות בתקרה וברצפה מהיותן גרות בקומה אחת מעל השנייה. בזמן פרוץ המלחמה בשנת 1939 ההוריה של סוזי החליטו להישאר בהונגריה ולא לברוח כיוון שהאמינו שההונגרים לא ישתפו פעולה עם הנאצים. כאשר פלשו הנאצים להונגריה בשנת 1941 הרשויות העבירו את יהודי העיר לגטו ומפעל לייצור לבנים, אביה של סוזי נשלח על ידי השלטון הנאצי לעבוד כבודק שדי מוקשים וסוזי לא ראתה אותו מאז. במרץ 1944 כאשר גרמניה הצליחה לכבוש את הונגריה שלחו את עובדי המפעל ברכבות לאושוויץ בהן סוזי, אמה ואסתר. אסתר וסוזי היו אמורות להתפצל (דבר שמאוד הדאיג את סוזי) אך סוזי הצליחה להתחלף עם אישה אחרת במטרה להישאר ביחד.  אסתר וסוזי היו באושוויץ כשישה שבועות ולאחר מכן הועברו למחנה העבודה ליפשטט שממוקם על הגבול בין גרמניה להולנד. הסיבה למעבר היתה כושר עבודה של הנערות כתוצאה מגילן הצעיר ומצבן הבריאותי הטוב. סוזי אשר ידעה על האסונות שנעשו באושוויץ שיקרה על גילה כדי שיעבירו אותן למחנה עבודה. סוזי תיארה את מחנה ליפשטט כמקום עם גינה מזעזעת, לכלוך בכל מקום ומיטות עם פשפשים. סוזי, אמה ואסתר נשארו במחנה עד מרץ 1945 כאשר האמריקאים שיחררו אותו. סוזי מספרת על הרגע בו המחנה השתחרר על ידי האמריקאים. היא ואסתר היו באמצע לחפור תפוחי אדמה כחלק מעבודתן במחנה, כאשר התחילו להישמע יריות, הן השתטחו על האדמה עד שראו את הדגל הלבן שהניפו הגרמנים ופתאום האמריקאים התחילו להוציא אנשים מהמחנה. ברגע של בלבול אסתר, באותה מחזיקה עדיין את התפוח אדמה בידה שאלה אותה "להביא את התפוח אדמה איתי?" 

עדויות נוספות

:

יעל חביבי
יעל חביבי
פולין
18.3.1930
סקאלאט
סקאלאט
יעל נולדה בליבוב ( אז היה חלק מפולין) בת יחידה להורים שגרו בסקאלאט. אביה ד"ר ליאון גוטמן, היה רופא שעבד בבית החולים כשיעל נולדה ובתקופה מאוחרת יותר הפך למנהל בית החולים. עד פרוץ המלחמה ב 1939 ליעל זיכרונות ילדות טובים, תלמידה הכי טובה בכל השכבה שאהבה ללמוד, והם חיו בתנאים כלכליים תקינים, בבית יפה עם גינה מטופחת. את כניסת הרוסים ב 1939 יעל מתארת בצורה נוראית ולא סימפטית, התנועה הוגבלה, המשפחה לא יכלה לנסוע מחוץ לעיר לבקר את סבתה, בבית שלהם שיכנו משפחה רוסית, והיו שילוחים לסיביר. יעל התנחמה בגינה, משחקים עם הכלב וספרים. ביולי 1941 הצבא הגרמני נכנס לעיר, כשחייל גרמני החל לירות יעל ובני משפחתה ברחו למקום עבודתו של אביה בבית החולים. עם חזרתם לביתם לאחר מספר ימים נגלו לעיניה זוועות של עגלות מתים. בקיץ 1941 נאלצה לשים פס לבן עם מגן דוד על שרוול בגדיה. בספטמבר 1941 המשפחה נאלצה לעבור לגטו ואיתם סבתא שלה ובן דוד שלה. אחרי החגים של שנת 1942 המשפחה לא הספיקה להסתתר והם נתפסו ע"י הגרמנים ונלקחו למקום כינוס בבית כנסת יחד עם עוד אלפים לפני שילוחם להשמדה. באוגוסט 1943 הצליחו להתחמק מרכבת(אשר הייתה בדרך למקור השמדה) וברחו לכפר בשם פולונובקה להסתתר שם וזאת הודות ליחסים ולקשרים של אביה רופא במקצועו. הם חיו תחת הר של קש בגודל של מטר וחצי על שניים , ששימש כמחבוא שבו יכלו או לשכב או לשבת ובמשך חודשים לא עמדו. שם היו חשופים לקור לכינים ללכלוך ולמחסור באוכל . זה נמשך עד מרץ 1944 עד השחרור על ידי הרוסים . עם שחרורם המשפחה נסעה לפולין חזרה לביתם -יעל חזרה לבית ספר, היתה לה אמביציה ללמוד, היא אמרה לעצמה הגרמנים לא רצו שאלמד אז אני אראה להם שאסיים ללמוד.
אדלה גופמן
אדלה גופמן
רומניה
27.10.1945
רחוב מרשש בית מספר חמש בטולצ'ה
רחוב מרשש בית מספר חמש בטולצ'ה
ברומניה הייתה תנועה אנטישמית בשם איירונגרד, שהיא יותר אנטישמית מהגרמנים. הם עלו לשלטון כמפלגה ואז כל הרומנים, וגם הרומנים הטובים, הפכו אנטישמים . מול המשפחה של אמא היו שכנים ממשפחה ארמנית שעזרה למשפחה של אמא וקנו ובשבילם אוכל כמו לחם וחלב בזמן שהיה עוצר. את אמא והאחים שלה סילקו מבית הספר. המנהלת קראה להם ואמרה להם שהם ילדים מוצלחים ותלמידים טובים אבל היא קיבלה הוראה לסלק אותם מבית הספר. אמא של הילדה סיימה ללמוד בכיתה ה'. היא לא המשיכה ללמוד מאותו זמן אבל למדה לבד אחרי המלחמה בקריאה ספרות ומוזיקה קלאסית. רומניה באותו זמן עשתה ברית עם הנאצים, העיר טולצ'ה הופצצה ובעקבות זאת היהודים נפלו קורבן. במלחמה המשפחה סבלה מהתנועה האנטישמית שלבשה חולצות בצבע ירוק. הילדה הוסיפה ואמרה: "אני שונאת את הירוק, הזה לא רוצה לראות את הצבע הזה למרות שאני מציירת ואוהבת את כל הצבעים. הכל בגלל הסיפורים של אמא". האנטישמים עשו פוגרומים השפילו ברחוב ורצחו כי הייתה חובת עטייה מגן דוד. או שזרקו אבנים או שהרביצו ליהודים. כשכן הרשו להם לקנות אוכל, מכרו להם שאריות. כמו חיות, כמו סוג ב. ליהודים לא היה אף אחד שיילחם בשבילהם, הם היו צריכים להילחם על פרוסת לחם, לא כמו הפליטים בארץ שמקבלים עזרה .
צבי ויזל
צבי ויזל
אוקראינה
31.12.1929
באיזור ההרים הקרפטים בכפר קטן על גבול צ’כיה-פולין
באיזור ההרים הקרפטים בכפר קטן על גבול צ’כיה-פולין
צבי ויזל נולד בשנת 1930 וגדל במשפחה בת 6 אחים (לצבי היה אח תאום), באיזור ההרים הקרפטים בכפר קטן על גבול צ’כיה-פולין. מאוחר יותר, צבי ומשפחתו עברו מהכפר הקטן לפראג(בירת צ’כיה) וכשהנאצים כבשו את צ’כיה ופראג הצ’כים רצו לשלוח את צבי ומשפחתו למקלט- הם נתקלו בהתנגדות האב שלא הסכים לעזוב וכתוצאה מכך המשפחה פוצלה וצבי הועבר ביחד עם אימו וחלק מאחיו למחנה הריכוז אושוויץ. כאשר צבי הגיע למחנה הוא בילה את רוב זמנו במעבדות של ד״ר מנגלה ששם היו נערכים ניסויים בבני אדם(יהודים) צבי נחשף לא רק לזוועות במחנה ההשמדה אלא גם למראות הקשים לא פחות של הניסויים בבני אדם שערך ד״ר מנגלה, וכל זה שהוא רק נער צעיר כבן 14 שלא נותר עם משפחה רבה סביבו. על גופו של צבי נערכו ניסויים שסוגם לא פורט ולא ידוע.

צרו איתנו קשר

שדות המסומנים בכוכבית (*) הינם שדות חובה
תודה!
פנייתכם התקבלה.

ניצור אתכם קשר בהקדם.
קרתה תקלה במהל שליחת הטופס. אנא טענו את העמוד מחדש ונסו שנית.
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com