חיה גרוס

סיפורה של סוזי הידש סוזי נולדה בגיור (Győr) שבהונגריה בשנת 1929 במקום בו היתה קהילה יהודית מאוד גדולה, למשפחה עשירה ומיוחסת עם מפעל טקסטיל מצליח. סוזי חונכה בחינוך יהודי והלכה לבית כנסת ניאולוגי, זרם יהודות העיקרי בהונגריה. היא זוכרת את הזמן של לפני המלחמה כתקופה שמחה. סוזי בת יחידה אבל הייתה לה חברה טובה מאוד בגילה אשר גרה איתה באותו ביניין, הן היו כמו אחיות, ושמה אסתר. סוזי מספרת, כי היא ואסתר תקשרו על ידי נקישות בתקרה וברצפה מהיותן גרות בקומה אחת מעל השנייה. בזמן פרוץ המלחמה בשנת 1939 ההוריה של סוזי החליטו להישאר בהונגריה ולא לברוח כיוון שהאמינו שההונגרים לא ישתפו פעולה עם הנאצים. כאשר פלשו הנאצים להונגריה בשנת 1941 הרשויות העבירו את יהודי העיר לגטו ומפעל לייצור לבנים, אביה של סוזי נשלח על ידי השלטון הנאצי לעבוד כבודק שדי מוקשים וסוזי לא ראתה אותו מאז. במרץ 1944 כאשר גרמניה הצליחה לכבוש את הונגריה שלחו את עובדי המפעל ברכבות לאושוויץ בהן סוזי, אמה ואסתר. אסתר וסוזי היו אמורות להתפצל (דבר שמאוד הדאיג את סוזי) אך סוזי הצליחה להתחלף עם אישה אחרת במטרה להישאר ביחד.  אסתר וסוזי היו באושוויץ כשישה שבועות ולאחר מכן הועברו למחנה העבודה ליפשטט שממוקם על הגבול בין גרמניה להולנד. הסיבה למעבר היתה כושר עבודה של הנערות כתוצאה מגילן הצעיר ומצבן הבריאותי הטוב. סוזי אשר ידעה על האסונות שנעשו באושוויץ שיקרה על גילה כדי שיעבירו אותן למחנה עבודה. סוזי תיארה את מחנה ליפשטט כמקום עם גינה מזעזעת, לכלוך בכל מקום ומיטות עם פשפשים. סוזי, אמה ואסתר נשארו במחנה עד מרץ 1945 כאשר האמריקאים שיחררו אותו. סוזי מספרת על הרגע בו המחנה השתחרר על ידי האמריקאים. היא ואסתר היו באמצע לחפור תפוחי אדמה כחלק מעבודתן במחנה, כאשר התחילו להישמע יריות, הן השתטחו על האדמה עד שראו את הדגל הלבן שהניפו הגרמנים ופתאום האמריקאים התחילו להוציא אנשים מהמחנה. ברגע של בלבול אסתר, באותה מחזיקה עדיין את התפוח אדמה בידה שאלה אותה "להביא את התפוח אדמה איתי?" 

העדות נמסרה על ידי איילת הבת של הניצול

החיים לפני המלחמה: אמו הביולוגית של יוחנן נפטרה כשבוע לאחר לידתו, ככל הנראה עקב בעיות תברואתיות בבית החולים. אביו נותר לבדו עם שני ילדים קטנים ,הוא התקשה להתפרנס וכעבור כ- 9 חודשים נשלחו הילדים להוריו שגרו בעיירה ראדומישל שבפולין. יוחנן החשיב את העיירה כביתו ונהג לספר בכל הזדמנות על החיים במקום. בעיירה התגוררה משפחתו של אביו ומשפחתו של אימו הביולוגית ולכן הוא גדל בסביבה חמה ואוהבת, מוקף בבני דודים ומשפחה. היה לו קשר מיוחד עם סבו שהיה אחראי על בית הכנסת הגדול והיה מלמד במקצועו. בעיירה לא היה חשמל ומים, כדי להתרחץ הם נהגו להביא מים בכוסות מהמקווה. בעיירה חיו יהודים וגויים ביחסי שכנות טובה. הם למדו יחד בבית הספר וביצעו עבודות משותפות בקהילה. הם נהגו לשחק יחד ולהתחרות זה בזה בידידותיות. הילדים היהודים בסיום יום הלימודים נהגו לחזור הביתה ולאחר הארוחה המשיכו לשקוד על לימודיהם עד הערב. הקהילה היהודית בעיירה הייתה מגוונת, חלק מחברי הקהילה היו יהודים מאמינים וחלקם לא הקפידו על קיום המצוות. למרות שיהודים אילו לא גידלו זקן ולא נהגו לפקוד את בית הכנסת, הם עדיין שמרו על כבודה של הדת. יוחנן נהג לטפל בסוסים בעיירה, דבר שעזר לו במהלך בריחותיו בזמן המלחמה. כאשר יוחנן היה בן 9, אביו התחתן בשנית עם בת השכנים בעיר מגוריו, קלן. אשתו הייתה צעירה ממנו ב- 11 שנים (יוחנן התייחס אליה כאל אימו). יחד הם עברו לפריז בה פתח עסק. לאחר שהעסק התבסס והתייצב ולאביו היה מקור הכנסה סדיר, הוא השיב אליו את ילדיו שעברו להתגורר עימו בפריז. בפריז למד יוחנן בבית ספר עירוני בו למדו יהודים וגויים יחד. ארבע שנים לאחר הגעתם לפריז, נולד ליוחנן אח בשם מוטק'ה, שהיה צעיר ממנו ב- 13 שנה. עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, החלה העלייה באנטישמיות בצרפת. בבית הספר הילדים הגויים החלו לגנות את היהודים וכינו אותם בשמות גנאי (יהודונים מסריחים), עד שבשלב מסוים יוחנן לא יכל לשאת זאת יותר והחל לריב עם אחד הילדים שהיה גדול ממנו. בין הילדים התפתחה קטטה ויחנן הצליח לרתק את הילד לרצפה וברגע זה התערב המורה לספורט, הפריד בין השניים וסטר ליוחנן. המורה לא אפשר ליוחנן להסביר את הגורם לקטטה ואמר לו: "אנחנו יודעים עם מי יש לנו עסק". במאי 1940, עם פלישת גרמניה לצרפת, נטשה המשפחה את פריז ועברה להתגורר בדרום צרפת, שם היה משטר וישי- כלומר הגרמנים לא שלטו באזור בצורה ישירה. המשפחה נאלצה להשאיר מאחור את העסק של אביו שהיה מקור פרנסתם ולאחר זמן מה , לאחר שחשבו שהמצב נרגע הם החליטו לחזור לצרפת הכבושה. במהלך תקופה זו יוחנן עבר תאונה ושבר את רגלו וידו ושתי הגפיים גובסו בגבס. לאחר זמן מה, הגיעו לביתם אנשי האס אס ולקחו את אביו למחנה עבודה בטרנסניסטריה (חבל ארץ במזרח). הם לא לקחו את יוחנן בגלל שהיה מגובס והיה ברור שלא יוכל לתרום במחנה העבודה. כאשר אנשי האס אס לקחו את אביו, צעק אליו אביו "ויברח יוחנן מעשיו, תישאר יהודי ותישאר אדם". משפט זה זכר יוחנן כל ימי חייו, זהו המשפט החקוק בזיכרונו כאירוע החשוב במלחמה יחד עם מראהו של אביו כאשר ראה אותו בפעם האחרונה.