חיה גרוס

שנדי גדלה בגלנטה שבצ'כוסלובקיה למשפחה יהודית חרדית מרובת ילדים. להוריה יהודה אריה וצורטל היו שישה בנים ושש בנות והיא הבת העשירית מתוך ה 12. הילדים דיברו הונגרית וסלובקית והוריה דיברו גרמנית. הייתה להם פרנסה טובה. הוריה ניהלו מסעדה, אולם חתונות ובית קפה. נוסף על כך היה להם יקב בביתם. ילדותה הייתה טובה וכל הסובבים אותה רצו להיות חברים שלה. כל יום בני משפחתה היו אוכלים יחדיו. בוקר צהריים וערב היו יושבים סביב השולחן ואוכלים ארוחה משפחתית. שנדי: "מי שעבר בגלנטה ידע שיש לו מקום אצלנו". החיים היו אחרים לגמרי לפני המלחמה. שנדי מספרת שב 19 במרץ 1944, אחד הימים היפים בחודש, היא ואחותה ייטי ישבו בחדר וקראו ספר. פתאום אימן נכנסה ואמרה להן: "בנות, הגרמנים כבשו את הונגריה". ממשלה פרו נאצית עלתה לשלטון בצ'כוסלובקיה ושיתפה פעולה עם הגרמנים בתהליך ההשמדה. נחקקו חוקים ונתלו שלטים אנטישמיים בכל רחבי המדינה. לאט לאט פורסמו חוקים ורגולציות שמנעו מהיהודים חופשיות ושוויון: איסור על שימושים בתחבורה ציבורית, איסור על מעבר מיישוב ליישוב ושעל יהודים לצאת מהבתים בעטיית טלאי צהוב בלבד. באותה שנה הוקם גטו גלנטה בסביבת בית הכנסת הגדול ושנדי ומשפחתה הועברו לשם. בכל העיר הוקמו רמקולים והודיעו בהם שכל היהודים חייבים לעזוב את בתיהם ולעבור לגטו ויכולים לקחת רק מה שיוכלו לתפוס בשתי ידיים. העזיבה הייתה קשה עבור שנדי. היא מספרת שגם היום המחשבה על אותו יום מעבירה בה תחושות קשות. היא הייתה צריכה לעזוב את החיים המוכרים לה ולהשאיר הכל מאחור. כשהגיעו לאושוויץ ביום הרביעי, הופרדה שנדי מהוריה ושלושה מאחיה. מלבדה ומלבד אחותה ייטי ואחיה יחזקאל, איש משמשפחה לא שרד את מחנה ההשמדה. כשהגיעו לאושוויץ הוכרחו להתפשט מכל הבגדיהם. שנדי החביאה דפים שהוציאה ממחברת בה כתבה יומן בביתה, בהם כתבה את חוויותיה לאורך כל שהותה במחנה ההשמדה. לשנדי לא היה איפה להחביא את הדפים אז היא הכניסה אותם לכיסים של השמלה של אחותה. כשהגיעו לצריפים, החביאה שנדי את הדפים בין מיטות העץ לקיר. שנדי שהתה באושוויץ 3 חודשים. בכל פעם שירד גשם, הם יצאו החוצה ופתחו את הפה שלהם בניסיון לשתות ממנו. יום למחרת כשהיו שלוליות הם רכנו מעליהן ושתו מהן: "ככה נשארנו בחיים". כדי להעביר את הזמן, שנדי ועוד 45 בנות מגלנטה סיפרו אחת לשנייה סיפורים מצחיקים מילדותיהן בעיר המשותפת, וכך תמכו זו בזו: "הצחוק הביא לנו כח". אחרי הסלקציה הראשונה, בגיל 14.5 בלבד, נלקחה שנדי לעבודות במפעל לייצור חלקים למטוסי קרב ותחמושת. כשיצאו מאושוויץ שנדי לקחה את הדפים מבין החריצים, עשתה מהם שני כדורים והחביאה אותם מתחת לבית השחי שלה. אורך כל משמרת במפעל היה 12 שעות ללא הפסקה. שנדי עסקה במדידת אורך ורוחב של תרמילים והוכרחה לכתוב הכל בכרטיסיות ונשארו לה כרטיסיות רבות שלא עשתה בהן שימוש. הדפים של היומן המקורי שלה ניזוקו בגלל מזג האוויר והתנאים הקשים וכך שנדי החליטה לשמור את כרטיסי הרישום המיותרים במטרה לשחזר את הכתוב בדפים המקוריים. שנדי כתבה בסתר על קורותיה לפני ההגעה למחנה ועל החוויות במשך שלושת החודשים בהם שהתה בו. במאי 1945 שוחרר המחנה על ידי הצבא האדום. כשאמרו שנגמרה המלחמה, כולן התחילו לבכות. לפני פרוץ המלחמה מספר היהודים בגלנטה עמד על 1200 אנשים. בסופה, נותרו מהם 270 בלבד. שנדי וייטי חזרו לגלנטה אחרי שחרור המחנה. שנדי הייתה בת 15.5. אחרי שישה שבועות הופיע יחזקאל בגלנטה אחרי שטופל בבית חולים בגרמניה. שנדי מספרת שכמעט כל יום זוג חדש מהיהודים הנותרים בגלנטה התארס. אחותה ייטי אחת מהן. אחרי החתונה הם קיבלו את אחד מהבתים וגרו בו. שנדי הכירה את אחיו של בעלה של אחותה, שמו מיכאל, שלימים יהיה בעלה. השניים עלו יחד עם בני משפחותיהם ובתם התינוקת לארץ בשנת 1949, והשתקעו בירושלים. שנדי מספרת שיום אחד, אחד מנכדיה שאל אותה: "סבתא תספרי לי על האחים שלך, ועל אמא שלך, מה לא הייתה לך אמא?" שנדי השיבה: "בטח לכולם יש אמא" הנכד שאל: "אז איפה האמא שלך, את אף פעם לא מדברת על אמא שלך". שנדי אמרה: "הרגו את אמא שלי" הנכד השיב: "הרגו את אמא שלך? ואיפה את היית?". שנדי סיפרה: "אני ברחתי". הנכד שאל: "מדוע ברחת?" וכך שנדי החליטה להתחיל לספר את הסיפור שלה. בנה הגדול של שנדי נפל במלחמת יום הכיפורים. שנדי אומרת שהקמת משפחתה הגדולה היא הנקמה שלה בגרמנים, שרצו להרוג ולהשמיד את כל עם ישראל, ושהילדה בת החמש עשרה שהייתה, הביאה לעולם ילדים נכדים ונינים שהולכים ולומדים בישיבה, ומחזיקים את עם ישראל.

צבי ויזל נולד בשנת 1930 וגדל במשפחה בת 6 אחים (לצבי היה אח תאום), באיזור ההרים הקרפטים בכפר קטן על גבול צ’כיה-פולין. מאוחר יותר, צבי ומשפחתו עברו מהכפר הקטן לפראג(בירת צ’כיה) וכשהנאצים כבשו את צ’כיה ופראג הצ’כים רצו לשלוח את צבי ומשפחתו למקלט- הם נתקלו בהתנגדות האב שלא הסכים לעזוב וכתוצאה מכך המשפחה פוצלה וצבי הועבר ביחד עם אימו וחלק מאחיו למחנה הריכוז אושוויץ. כאשר צבי הגיע למחנה הוא בילה את רוב זמנו במעבדות של ד״ר מנגלה ששם היו נערכים ניסויים בבני אדם(יהודים) צבי נחשף לא רק לזוועות במחנה ההשמדה אלא גם למראות הקשים לא פחות של הניסויים בבני אדם שערך ד״ר מנגלה, וכל זה שהוא רק נער צעיר כבן 14 שלא נותר עם משפחה רבה סביבו. על גופו של צבי נערכו ניסויים שסוגם לא פורט ולא ידוע.

ראיון עם סבתא שלי ריטה שהיא דור שני לניצולי שואה והיא תספר לנו על אמה סבתה רבא שלי צילה ניצולת שואה ז"ל. סבתא צילה נולדה בשנת 1931 בעיר בנדרי שבמולדובה (אז זו הייתה רומניה). סבתא נולדה למשפחה מאוד עשירה עם בית גדול.  למשפחה היו שטחים רבים, סוסים ועוד. לפני תחילת המלחמה סיפחה רוסיה את רומניה לברית המועצות ועם הגעתה של רוסיה לרומניה הגיעו החוקים הקומוניסטים ואסרו על המשפחה להחזיק בכל השטחים, נותר להם ביתם, אורוות הסוסים וחפציהם האישיים. בתחילת המלחמה אינם ידעו שהיא התחילה אלא רק שמעו את ההפגזות של הגרמנים כשבע שעות לאחר תחילתה, סבתא צילה ומשפחתה לא ידעו מה לעשות אז הם חיכו כמה ימים וכאשר הבינו את משמעות ההפצצות הם לקחו רכוש בעל ערך וברחו כל אחד לאן שיכל לברוח. סבתא לקחה את שמות אחיה הקטנים וברחה איתם לנהר דניסטר שם ביקשו מאחד הדייגים שיעביר אותם לצד השני של הנהר. סבתא ושמונת אחיה עלו על הסירה וכאשר שטו לצידו השני של הנהר מטוס גרמני עבר מעליהם הפציץ את ההסירה והפך אותה. שמונת אחיה של סבתא טבעו כיוון שהיו קטנים ולא ידעו לשחות ורק סבתא שידעה לשחות הצליחה להגיע לצידו השני של הנהר וניצלה. צידו השני של הנהר היה אוקראינה. כאשר סבתא שלי צילה הגיעה לאוקראינה היא קיבלה מהיהודים עצה לשקר לגביה גילה ולהגיד שהיא בת 14,סבתא הייתה בת 10 אך בגלל שהייתה גבוהה היא נראתה יותר ולכן יכלה לשקר מבלי להיתפס. סבתא צילה הלכה לעבוד במפעל לייצור כלי נשק כיוון שמבחינת הגרמנים היא הייתה בגיל מספיק גדול בשביל לעבוד ואצבעותיה הדקות יכלו להיכנס לקנה של הרובים ולנקות אותו. בסוף כל יום היא קיבלה מעט לחם כדי שתוכל להמשיך לעבוד. סבתא שלי ריטה סיפרה שאמה צילה לא יכלה לתאר בדיוק היכן היא ישנה אך היא סיפרה שישנה אצל אנשים. סבתא צילה לא קיבלה מספיק מזון ולא קיבלה שתייה סבתא שלי ריטה סיפרה שאמה צילה הייתה מבקשת רשות לשתות משלוליות ולעיתים לא קיבלה אישור לשתות מהן. העבודה במפעל לייצור כלי הנשק לא הספיקה ליותר מדי זמן ולאחר מכן סבתא צילה הועברה למחנה עבודה באוקראינה שם קיבלה משימות חסרות משמעות שתפקידן היה להתיש את היהודים ולגרום למותם. יהודי שהיה זקן מדי נרצח, יהודי שהיה חלש מדי נרצח, יהודי שהיה צעיר מדי נרצח. בשנת 1945 קרובי משפחה של סבתא צילה מצאו אותה ולקחו אותה תחת חסותם. סבתא שלי ריטה מספרת שכאשר היא הייתה צעירה היא חייה בעוני ושלא היו לה צעצועים, בנוסף אמה צילה לא דיברה על המלחמה בהתחלה בניגוד לשאר המשפחה שתמיד סיפרו על המלחמה. סבתא ריטה מספרת שלעולם לא ראתה תמונות של סבא וסבתא שלה ושאינה מכירה אותם. סבתא ריטה מספרת שבילדותה לעולם לא שמעה את אמה אומרת לה שהיא אוהבת אותה. סבתא ריטה אומרת שאפילו כאשר אמה צילה הגיעה לזקנה ועמדה למות היא תמיד הייתה מבקשת רשות לשתות מן המים בגלל הזיכרונות והטראומות שעלו לה. סבא שלי לאון יספר לנו על סיפורה של סבתא רבתא שלי גניה מהשואה. סבתא גניה נולדה ב 1922 בעיירה סניטקוב שבאוקראינה ש90% מתושביה היו יהודים. סבתא נולדה למשפחה ממוצעת. לפני המלחמה סבתא גניה למדה בבית ספר באוקראינה עד שנת 1940 עם הגעתם של הנאצים לאוקראינה. סבתא גניה ראתה את אביה נרצח מול עינה ואמא נפצעה ונקברה בעודה בחיים. לאחר מכן סבתא גניה נלקחה למחנה הריכוז בעיר לטיצ'ב, על מחנה הריכוז שמרו גרמנים ורומנים השומרים היו מכים את היהודים שם, אחת המשימות שקיבלו הייתה לבנות כביש ראשי לכבוד בואו של היטלר ממחנה הריכוז עד לבונקר של היטלר כדי שיוכל לנסוע. כאשר עבדו השומרים הגרמנים והרומנים הרביצו ליהודים שעבדו. בנוסף על מחנה הריכוז ערכו ניסויים והדביקו את המחנה בטיפוס ולמרות שהיו חולים עדיין עבדו. אחותה של סבתי גניה מצאה את גופתה של גניה בערימת גופות של חולי טיפוס וביקשה את גופתה אך השומרים לא הסכימו אחותה של סבתי גניה הביאה את טבעות הזהב שהיו על ידיה ואת שמלתה תמורת גופתה של סבתי גניה שבסוף התבררה כחיה וכך ניצלה ממוות. את אביו של סבא שלי לאון העבירו ממחנה הריכוז פצ'יורה ללטיצ'ב ושם הכיר את אמו של סבי גניה. אביו של סבי ניסה לברוח ממחנה הריכוז ונורה אך ניצל בנס, אבא ואמא של סבי גניה ומיכאל השתחררו ממחנה הריכוז כאשר הצבא הרוסי החל לכבוש שטחים שנמצאו בשלטון גרמני.