הוריו של מוטי טלר (אין שמות)

סיפור חייו של ליפי העבודה נכתבה על ידי שני לוי והדר אשכנזי. ליפי הוא אח של הסבתא רבתא של הדר, גרטי. את העבודה בחרנו לעשות עליו מפני שמשפחתו חייה באוסטרליה, אז הרגשנו שחשוב להביא את הסיפור שלו גם לארץ.  ליפי ויינברגר נולד בצ'כוסלובקיה בברטיסלבה לאמא לינה ולאבא וויליאם. הוא היה ילד סנדוויץ', אח קטן לאחותו גרטי וגדול לליצי שנולדה מספר שנים אחריו. ליפי חי ילדות פשוטה ושמחה, למשפחה פשוטה ונהג להשתטות ולהתרועע עם חבריו מידי יום. הוא היה ילד שטותניק שאהב לעשות צרות, אך יחד עם זאת אחראי ודואג לאחיותיו. ליפי הקטן אהב מאוד את משפחתו והיה ילד מאושר. ליפי מספר בעדותו על אנטישמיות שחווה בילדותו, ונזכר במקרים שבהם ילדים מהשכונה צחקו עליו על היותו יהודי.  באותם הזמנים האנטישמיות לא הייתה קיצונית והתבטאה בעיקר באמירות וכינויי גנאי, לכן נהג לא לתת להן יותר מידי תשומת לב. כשהיה בן 16 פרצה המלחמה, ואת גרטי אחותו הגדולה לקחו למחנה העבודה באשוויץ, ישר בתחילתה. לאחר לקיחת אחותו, אביו הבין כי הם בסכנה וליפי חייב לברוח. הוריו נשארו בצ'כוסלובקיה כי לא יכלו לברוח עם אחותו הקטנה שהייתה בת 12.  לפי החלטת אביו, ליפי ברח לתחנת קמח, שם לקח אותו תחת חסותו אדם נוצרי שליפי התחבב עליו. ליפי עבד בתחנת הקמח כחצי שנה והיה עובד חרוץ, אך עם הזמן ראה שהמשטרה הגרמנית ביקרה באיזור יותר ויותר והרגיש שהוא חייב לברוח למקום אחר. משם החליט לבקר חבר מעיר הולדתו שהיה בעל אזרחות הונגרית אך הסתבר שנתפס ונלקח על ידי הגרמנים. המעסיק של החבר נתן לליפי את הניירות של אותו חבר. בעזרת המסמכים ליפי הצליח לברוח להונגריה וחי שם תקופה יחד עם שותפו שהיה מתאבק. לאחר כמה זמן, שותפו כנראה הסתבך במשהו פלילי וכאשר המשטרה תפסה אותו היא גילתה גם על המסמכים המזוייפים של ליפי ועצרה אותו. ליפי שהה במעצר כשנה. לאחר כשנה שואת יהודי הונגריה התחילה, ולקחו גם את ליפי ברכבות משא לאושוויץ. ליפי מספר בעדותו שברכבת פגש בחור פולני שסיפר לו על הזוועות שמחכות להם במקום שאליו יגיעו והוא העדיף לקפוץ מן הרכבת ולסכן את חייו מאשר להישאר ולהגיע לאותם המחנות. הפולני קפץ, אך השאר פחדו להסתכן והגיעו לאושוויץ. כאשר ליפי הגיע, הוא הבין כי יש משמעות שונה לשני התורים שהנאצים חילקו אותם. הוא מספר על הבכי והצעקות של הילדים שהופרדו בכוח מאימם, אך הוסיף וסיפר על הטראומה שגרמה ליהודים המסכנים להתעלם מהסביבה וכל אחד התרכז בעצמו. בדיעבד כשהוא נזכר הוא מרגיש מזועזע ונחרד מהאירועים הללו. הוא משתף בזיכרון על שדות הטוליפים הרבים שצמחו באיזור והסביר שהאפר של כל היהודים שנזרק על האדמה הקרובה  לתאי הגזים שימש כחומר דשן מצויין לפרחים. איזו קיצוניות מזעזעת! כשהגיע סיפרו אותו - קיצצו לו את השיער ועשו לו ולאחרים פס מרכזי מגולח לגמרי כדי שאם יברחו יוכלו ישר לזהות אותם. סדר היום שלו התחיל בהשקמה מוקדמת והליכה של 10-20 קילומטרים למחנה עבודה יותר קטן לא רחוק מקטוביץ בשם שריידר, שם היה מפעל שבו עזר לבנות תותחים. הוא קיבל את העבודה בגלל שהיה שען, אז ידע איך להתעסק עם המכניקה העדינה של המכשירים. הוא היה אחראי לאיפה ששמים את הקליעים, ובגלל זה עבודתו תמיד נבדקה בשנית. ליפי מספר שבמחנה באושוויץ באותו הזמן היו הרבה תליות של אנשים שניסו לברוח או להפר חוקים, ומישהו שעבד איתו במפעל הזהיר אותו לא לחבל בתחמושת, אחרת ישלח לתליה. התליות התבצעו כשאסירים נעמדו במעגל על כיסאות עץ שחבל על צווארם, והגרמנים היו בועטים את הכיסא מתחת לרגלי האסירים אשר "ניתלו כמו דגים".  ליפי מספר שבהתחלה בכלל לא יכל לגעת באוכל. האסירים האחרים היו עומדים מסביבו כמו נשרים ומסתערים על האוכל שהשאיר כמו חיות. לאחר שישה שבועות עשה בדיוק כמוהם. הם קיבלו מרק, שהיה מורכב מקליפות תפוחי אדמה וגזר, חתיכת סלמי קטנה, ולחם שהיה במצב מזעזע. אחרי שישה חודשים, כשהטילו עליו לקחת את הסלסילה הגדולה עם כל האוכל לפני החלוקה לאסירים, הוא היה מרים מהרצפה ואוכל את חתיכות האוכל שנפלו בטעות, עם האפר החול והלכלוך. הם היו מקבלים את האוכל בסוף יום העבודה, ובהתחלה נהג לשמור חלק מהאוכל לבוקר - הוא היה ישן איתו ושומר עליו על הבטן. לאחר כמה זמן כאשר ראה שבבוקר התעורר ללא האוכל, הבין שככל הנראה האסירים האחרים גנבו את מעט האוכל ששמר, למד את הלקח וסיים את כל האוכל מיד בערב. אחד הזכרונות הקשים של ליפי היה שכאשר שותף למיטה מת באמצע הלילה, שותפו היה צריך לסחוב את גופתו לפירמידה בה היו הגופות של האנשים שמתו באותו לילה. הוא מספר כי נאלץ פעם אחת לסחוב את גופת שותפו וכאשר ראה את ערמת הגופות, הוא רצה להיות שם. הוא היה חלש מאוד פיזית ונלחם לשרוד כל כך הרבה זמן, הוא הרגיש שהוא רוצה פשוט להרים ידיים ולוותר. ליפי מספר על כך שהSS נהגו להעניש אותם. העונש הכי קשה שקיבל היה כאשר היה במיטה העליונה ב"חדרו" ואיש הSS נכנס לחדר. כאשר SS נכנס לחדר כל האסירים צריכים לעמוד ישר מוכנים מסודרים עם נעליים. ליפי, שישן במיטה העליונה, לא הספיק לרדת בזמן ולמצוא את נעליו ולכן חיילי הSS קראו לו לבוא אליהם, וכשראו שהוא יהודי החלו להכות אותו. החיילים הכו אותו 50 מלקות והכריחו אותו לספור יחד איתם את המכות. אחד הכה והשני החזיק אותו. ולמרבה ההפתעה, הוא לא התעלף… אחרי שהמכות נגמרו ליפי הלך בשארית כוחותיו להתנקות בשירותים. אף אחד לא ניסה אפילו לעזור לו. הוא מספר שבשירותים לא היו מראות, אך מפניהם הנחרדות של זוג אנשים שהיו שם ידע שהוא כנראה נראה נורא. עוד זיכרון מזעזע של ליפי שמדגיש את זוועות מחנה ההשמדה הוא שפעם אחת כאשר הלכו לשירותים, מי שהיה לצידו נפל לתוך בור הצרכים, אף אחד לא עשה כלום. הם היו חסרי אונים, לא היה להם כוח פיזי ולא יכלו לעשות דבר להצילו. חוויתו של ליפי, לדבריו,מתוארת שונה ממה שרואים לעיתים בסרטי השואה . ליפי מספר שבמחנה לא היו חברים. הוא בקושי ידע את השמות האסירים שלידו, ממש כל אחד לעצמו. הוא מספר שהייתה שם מין חייתיות וחוסר אנושיות. הם לא היו בני אדם יותר, הם היו רק מספר, עשו הכל כדי לשרוד. לאחר השחרור ע"י האמריקאים ליפי נלקח ישר לבית החולים. הוא היה במצב בריאותי מזעזע. הוא שקל 25 קילו, והיה במצב שאנשים כינו "מוזלמן" - כינוי שתיאר אדם על סף מוות מחמת רעב, עם תשישות גופנית ונפשית, שכבר השלים עם גורלו. רוב האנשים לא התאוששו מהמצב הזה. היתה לו שחפת, הריאות והבטן שלו היו במצב מזעזע, ולא היה לו איזון (עד כדי שבימים האחרונים במחנה, ליפי לא היה מסוגל לעמוד יותר, ואת עבודתו עשה כאשר היה על ארבע). ליפי לא יכל ללכת, והחיילים האמריקאים היו צריכים לסחוב אותו. לקח לו כ 2-3 חודשים עד שיכל לחזור ללכת. הוא היה כבר כמעט אדם מת ותאר את הינצלותו כמו זכייה בלוטו, אחד למיליונים. בניגוד גמור למצבו הפיזי הוא מספר שמוחו עבד והיה חזק וצלול.  לאחר שהבריא, גייסו אותו לצבא הצכוסלובקי. הם גייסו את כל מי שלא שרת בזמן המלחמה. ליפי ניסה להתחמק מהשירות, ואמר להם שרק הרגע ניצל ממחנה ההשמדה,מהשואה. למרות זאת חוייב להתגייס. אם יסרב הבטיחו להכניסו לכלא.      הוא שירת בצבא שישה חודשים ומספר שדווקא נהנה . הוא חזר לצ'כוסלובקיה, שבאותו הזמן הייתה קומוניסטית, שם הכריחו אנשים לעבוד. הוא הרגיש שאחרי השואה וכל הזוועות שחווה מגיע לו להיות חופשי, להחליט עבור עצמו על חייו, לכן העדיף לעזוב . משם עבר לאוסטריה. הוא מספר שאלה היו הזמנים היותר טובים בחייו הצעירים. הוא דיבר את השפה, ועבד שם בערך שנה. הוא חשב להגר לאמריקה, אך בשביל זה הזדקק לאישור מיוחד ולכן, בעצת חבר, עבר לאוסטרליה מקום שהיה קל להגיע אליו באוקטובר 1950. הוא התחיל לעבוד, למרות שלא ידע אנגלית. אחרי כמה חודשים פגש את אישתו לעתיד, מגדה. בסןף המלחמה ליפי התאחד עם אחותו הגדולה, גרטי. בדיעבד גילה ששאר משפחתו, הוריו, ואחותו הקטנה ליצי נספו בתאי הגזים בטרנספורט האחרון שהגיע מצ'כוסלובקיה לאושוויץ . גרטי נלקחה לאשוויץ בטרנספורט הראשון מצ'כוסלובקיה כשהייתה בת 22. היא בילתה את כל תקופת המלחמה במחנה ההשמדה באשוויץ, מתחילתה ועד סופה. גרטי הייתה בין הבודדות מאוד ששרדו תקופה כל כך ארוכה במחנה זה. היא הייתה מקלידה נתונים, והגיעה בזכות יופיה וחוכמתה למעמד "גבוה" בין האסירות וכך נחשפה להרבה מידע ולזוועות רבות. היא ידעה כל כך הרבה על מה שהתרחש במחנה לכן הוזמנה להיות עדה במשפט אייכמן. אך היא סירבה כי לא היתה מסוגלת לדבר על כל מה שראתה וחוותה גם לא עם בני משפחתה הקרובים.  באושוויץ ידעה כשליפי הגיע למחנה, אך כאשר נודע לה שהוריה הגיעו עם אחותה ליצ'י הקטנה היא ניסתה בכל כוחה להספיק להגיע אליהם. אך לרע המזל, כשהגיעה ראתה את ארובות העשן פועלות מתאי הגזים, והבינה שהגיעה מאוחר מידי. ליפי מספר שבניגוד אליו, גרטי לא הייתה מוכנה לדבר על מה שעברה באושוויץ. הוא שיער שהיא עברה זוועות שאין לתאר. היחידה שגרטי הייתה מוכנה לשתף, ואפילו במעט, הייתה נכדתה גליה, שהייתה קרובה אליה מאוד. גליה מספרת שהיתה מנסה לדובב אותה ולגרום לה לשתף אך תמיד ראתה איך זה הופך לעינוי עבורה ואיך נפשה מיוסרת. אין הרבה מידע על חוויותיה למעט קטעים קצרים ומאורעות מסויימים כל כך מזעזעים שפשוט אי אפשר להאמין שבאמת התרחשו. גליה מספרת על ההלם שהיכה בה כנערה צעירה כששמעה פעם אחת ויחידה את גרטי מספרת, כאילו לא בכוונה, על ss אחת שהכריחה אותה לאכול את הצואה שלה. עד כדי כך היו הדברים מזעזעים. אחד הדברים שביקשה תמיד זה לא לעבור או ליסוע ליד מפעל מאפיית אנג'ל בירושלים בגלל ארובת העשן הגדולה שהזכירה לה את ארובות העשן של המשרפות באושוויץ.

בארבעה בספטמבר 1915 נולד שמואל באוסטריה למשפחה מרובת ילדים. עד ה"אנשלוס"- סיפוח אוסטריה לגרמניה ב12 למרץ 1938 חיו שמואל ומשפחתו בשלום יחסי עם שכניהם, אך לאחר הסיפוח שאותו העם האוסטרי קיבל בברכה החלו בני המשפחה לחוש באנטישמיות המתפשטת והיחידים עם שכניהם הפכו מתוחים. באותה תקופה אחיו של שמואל שהיה מאוד חכם השיג לו ויזה לצ׳כיה (אישור שהייה), דבר שנחשב ליקר ערך באותה תקופה, ובאמצעותו הצליח לברוח להונגריה בה קרובי משפחה שלו מצד אביו שמתגוררים שם חיכו לו. לאחר זמן מה פג תוקפה של הויזה של שמואל והוא נחשב לאזרח לא חוקי במדינה ולכן נכנס לבית הסוהר, זאת הייתה דרך נוספת של השלטונות לרדוף את היהודים ולהתנכל אליהם. בהונגריה שמואל הכיר את אישתו- צילי, שהצילה אותו מבית הסוהר לאחר חצי שנה בזכות היותה הונגריה. החוקים הגזעניים אסור על צילי ושמואל להתחתן ולכן התחתנו בסתר בנוכחות שני עדים בלבד. באמצעות תנועת ביתר שפעלה בהונגריה הצליח שמואל לעלות ארצה עם אישתו לרמת גן. משפחתו של שמואל נשארו באוסטריה גורשו ללטביה ונרצחו בבורות הירי בריגה.

העדות נמסרה על ידי איילת הבת של הניצול