הוריו של מוטי טלר (אין שמות)

במהלך עבודתנו נפגשנו עם מוטי טלר דור שני לניצולי שואה ושמענו את סיפורו: מוטי טלר נולד בארץ בשנת 1953. כחמש שנים לאחר קום המדינה. מוטי גדל בעיר נתניה, ומספר שהייתה לו ילדות נהדרת- כך הוא זוכר אותה. שני הוריו היו שורדי שואה. למוטי יש אחות גדולה ואח שצעיר ממנו. כיום הוא מורה לספורט בתיכון ״מור״. על הוריו: מוטי מספר ששני הוריו היו אנשים מדהימים שדאגו למשפחתם. אמו נפטרה לפני כ10 שנים ואביו נפטר לפני כ15 שנים. אביו עבד כנהג משאית, והיה מבלה את רוב שעות היום בעבודה. לעומתו אימו לא עבדה והייתה עכרת בית. עם השנים הילדים הבינו שהסיבה שאימם לא עבדה הייתה כי אבא שלהם לא היה מרשה לה לצאת מהבית מהפחד שלא יקרה לה כלום. הוא אמר שהכי בטוח לה בבית ושתשמור על הילדים ותטפל בהם. עם הזמן הילדים הבינו שהוא התנהג כך מתוך פחד שלקח איתו מתקופת השואה.   הבית היה בית מסורתי, הדליקו נרות ביום שישי ועשו קידוש בשישי. ההורים היו מחוברים לשורשים היהודיים.  מוטי שירת בצבא, לפני היה עתודאי, הלך ללמוד בוינגייט לפני הצבא, התגייס בגיל 21 כי היה עתודאי ולמד ספורט וקיבל הסמכה להיות מורה לחינוך גופני. עשה קורס קצינים והיה קצין וכמה שנים בקבע והשתחרר בדרגה של רב סרן ומאז הוא מורה עד היום. הוריו לא היו באף מחתרת או תנועת נוער וגם הוא לא. שני הוריו נולדו וגדלו בהונגריה. הם באו ממשפחות מאוד דתיות. הם הכירו אחד את השני כשכנים. אבא שלו היה תלמיד ישיבה ובגלל זה הבית היה מסורתי. אבא שלו איבד את כל משפחתו בשואה ועלה לארץ בשנת 1948 והחליט שהוא יוצא מהדת לגמרי עקב זאת כי לא האמין שיש אלוהים. הוא מספר שבגלל כל מה שקרה לו ולמשפחתו בשואה, הוא לא היה יכול להאמין שאלוהים קיים והתנתק מהדת. אמא שלו איבדה כמעט את כל משפחתה בשואה.  שניהם היו במחנות ריכוז ומחנות עבודה, הם עבדו בעבודות כפייה. אמא שלו הייתה באושוויץ בירקנאו ושם רוב משפחתה נרצחה מלבדה ושתי אחיותיה. כשנגמרה המלחמה שניהם ניסו בנפרד לחזור למקום שהם גדלו בו ושם הם הבינו שהם איבדו את כל המשפחה שלהם. כשחזרו הם התאהבו והתחתנו מחוץ לארץ. כשאפשר היה לעלות לארץ בשנת 1948 הם עלו לארץ ביחד עם כל שורדי שואה. הם קיבלו דירת מעברה בנתניה והתחילו לחיות את החיים מחדש שם.

אביו, הוא מספר, היה תלמיד ואיש מאוד חכם וכשהוא עלה לארץ הציעו לו המון משרות עבודה וגם להיות מורה, והוא החליט שהוא רוצה לעבוד בעבודה עם פרנסה בטוחה ונהיה נהג משאית. החלטה זו היא חלק מהטראומות שהוא הרגיש שהוא צריך עבודה בטוחה עם גב כלכלי, ולא לצאת ללמוד ולעשות את מה שהוא מתעניין בו. כמו שהוא אמר, אביו לא הסכים לאימו לצאת מהבית ולעבוד, והייתה פעם שהמצב הכלכלי לא היה טוב בבית ובלי שהוא ידע היא הלכה לעבוד במכולת למספר שעות כשהוא לא ידע בזמן שהוא היה בעבודה. יום אחד חזר הביתה מוקדם ולא ראה אותה בבית. הוא הלך למכולת והתחרפן ולקח אותה הביתה בטענה שהיא צריכה לדאוג לילדים. עם הזמן הילדים הבינו שכל יום לפני בית ספר היו אוכלים ארוחת בוקר מלאה וחייבים לסיים את הצלחת. ככה גם בצהריים וערב לא משנה אם רעבים או לא רעבים אוכלים תמיד ארוחה מלאה. זה היה נראה להם רגיל ונורמלי. אחותו של מוטי, הייתה יוצאת עם חברות בגיל הנעורים והאבא היה הולך אחריה עד שהייתה מגיעה לבית של החברה, ואז חוזר הביתה ולא נרדם עד שהיא מגיעה הביתה. הוא עשה זאת מתוך פחד לאבד אותה ושיקרה לה משהו רע. כשמוטי ואחיו גדלו הוא עשה להם כך גם. הם לא דיברו עם הילדים על השואה בכלל כי הם לא רצו לצער אותם. הילדים גם לא שאלו בכלל. זאת הייתה הטעות, הם הבינו. רק אחרי שהם גדלו והתחתנו ההורים התחילו לדבר עם הילדים על השואה ונפתחו ואמרו הרבה. פעם ראשונה שדיברו על השואה ועל מה שהם עברו שם הייתה כשמוטי הביא את בת זוגתו (אשתו להיום) לארוחת שישי. היא אמרה לו יש לאמא שלך מספר על היד, והוא אמר לה כן אז מה? ואז היא אמרה אתה יודע איפה היא הייתה מה היא עשתה? ואז היא התחילה לדבר עם אמא שלו. אמא שלו התחילה לספר את הכל. הרבה סיפורים. האחים של מוטי לא קיבלו את זה וכעסו מאוד על אשתו ואמרו שהפכו אותה לעצובה, כאשר אמא שלו רק חיכתה שמישהו ידבר איתה על זה והיא תוכל לספר. רק ששמעו את הסיפורים מפי אמא שלו הבינו את הרוע האכזריות ואיזה כוחות היה צריך כדי לשרוד את זה. זה לא כמו שמספרים בבית הספר. במבט לאחור כל הילדים הבינו שזאת הייתה טעות לא לדבר עם הוריהם על השואה ולשאול אותם. הם הבינו שהם דווקא כן רצו לספר ולא היה להם למי. מוטי התחיל לעסוק בכל נושא השואה והוא נהיה גם מורה להיסטוריה והוא עשה קורס של משלחות לפולין ויצא להרבה משלחות בתור מדריך. אמא שלו שאלה למה הוא עושה את זה בגלל כסף? והוא אמר לא בגלל כסף, אלא בגללך. שהצעירים ידעו מה עברתם. כל המשפחה מעורבים מאוד בנושאי השואה ומדברים על התקופה ההיא הרבה. ״השריטה של הדור השני״, כפי שהם נוהגים להגיד. נושא השואה הוא נושא שמלווה אותו כל החיים ואי אפשר להשתחרר ממנו.