הוריו של מוטי טלר (אין שמות)

**לפני המלחמה** אנשל יבלונסקי נולד ב8.11.1925 בקוטנו, פולין. משפחתו כללה את אביו ראובן, שהיה חייט, אימו יהודית ואחיו הגדול רפאל. הם גרו בעיר לודג'. אנשל למד בבית ספר מקומי והיה קרוב לקהילה היהודית והלא יהודית בעיר, וחבריו היו לא יהודים כי למד בבית ספר מקומי.. האווירה בבית הייתה לא דתית. אנשל אהב להחליק על הקרח, והיה מעולה בזה. "היה מספר בגאווה שבכל התחרויות שהיו עושים בהחלקה על הקרח היה מנצח", מספרת יהודית מוסטוב, הבת של אנשל. הוא היה ילד קטן, רזה ואתלטי. **המלחמה** בתחילת המלחמה אנשל היה בן 14. כמה ימים אחרי תחילת המלחמה ב1939, לודג' נכבשה על ידי הגרמנים והתחילו סנקציות נגד יהודים. הם הוכו, הושפלו והכריחו אותם לשים מגן דוד על היד. עצרו אותם ברחובות ושלחו אותם לעבודות כפייה. בנוסף הוצא צו שעל כל היהודים לעבור לגור בגטו, וב1 במאי 1940 הוא היה מלא ונסגר. לא היה אפשר לצאת מהגטו ללא אישור מיוחד. בגטו נרצחו אנשים כשעברו על חוקי הגטו. בגטו לודג' לקחו אותם לעבודות כפייה כל יום. אנשל היה בגטו לודג' עד חיסולו באוגוסט 1944, בזמן הזה נשארו בגטו רק 150,000 יהודים. אמרו להם שלא יקרה להם שום דבר רע כי הם הולכים לעבוד עבודות כפייה לעמן הצבא. אנשל נלקח לאוושויץ בירקנאו, שם שהה מספטמבר 1944 עד אוקטובר 1944. משם נלקח למחנה גרוסרוזן, שם היה רק כמה ימים. מגרוסרוזן אנשל נקלח למחנה פלקנברג, שם שהה עד סוף 1944. במחנה הזה עבד בעבודות כפייה כל יום. העבודות היו חפירת מנהרות בהרים. כשהמחנה חוסל הוא הלך ברגל למחנה מטהאוזן, שם היה רק כמה ימים כי מיד נלקח למחנה אבנזה. באבנזה הוא נשאר עד לשחרור, ועבד שם בעבודות כפייה כל יום, במכרות מתחת לאדמה. אביו נרצח בגטו לודג' בשנת 1944, ואימו נרצחה בחיסול גטו ורשה. אחיו רפאל מת ממחלת הטיפוס בגטו ורשה בשנת 1940. ב8.5.1945 שוחרר על ידי האמריקאים. הוא היה בן 19 ושקל 23 קילו.

אריה ומלכה חיו בקאמין-קושירסקי בחבל ווהלין. לאריה ומלכה הייתה בת בשם אתל, ומשפחתם הייתה בעלת השפעה בקהילה היהודית בווהלין (סבא של אריה היה הרב הראשי של העיירה). כשהתחילה המלחמה השלטון היה שלטון סובייטי (בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב הסובייטים פלשו לאיזור מזרח פולין, שם הייתה העיירה). אך בשנת 1941, כאשר הגרמנים כבשו את העיר במבצע ברברוסה, נפתח בעיר גטו ובו רוכזו היהודים בעיר, ביניהם אריה, מלכה ומשפחתם. בשנים שלאחר מכן, הגרמנים שילחו את היהודים, ביניהם אריה, מלכה, אחיו של אריה ואתל, ברכבות למחנה אושוויץ-בירקנאו. כשהם הגיעו למחנה, ביצעו סלקציה וניסו להפריד את מלכה מאתל, שהייתה אז בת שנתיים בלבד. אחרי התנגדות של מלכה, הגרמנים ירו באתל מול עיניה. אריה ומלכה הבינו שאם יישארו שם, הם לא ישרדו. לכן, בתנאי קור ושלג איומים, אריה חפר בור והצליח לצאת מהמחנה ליער ביחד עם מלכה ואחיו. במשך מספר חודשים הם נדדו ביערות עד שעברו את הגבול לאיזור רוסיה והגיעו למחנה פרטיזנים, שם מלכה, אריה ואחיו הצטרפו ללחימה. אריה מונה לאחראי במחנה על ידי מפקד החטיבה, איוון גיאורגייביץ', שאהב מאוד יהודים. במהלך שהותם במחנה, המפקד פקד על אריה לשמור על הצריף שלו בזמן ששאר הלוחמים יוצאים ללחימה בקו החזית נגד הגרמנים. לאחר מכן נודע שכל האנשים שיצאו להילחם בקו החזית נהרגו, כולל אחיו של אריה. כמו כן, לאריה ומלכה נולדה בת נוספת בשם לאה. לקראת סוף המלחמה, אריה, מלכה ולאה הצליחו לחזור לפולין, אך כשהגיעו לקאמין-קושירסקי התברר להם שכל משפחתם ומכריהם נהרגו במלחמה.

סיפור הוריו של מספר העדות (אריה קורן)- הנריק קורן-אביו מלך טל, יליד לבוב. הוריו הם לייב וזיסל. לגבי נישואיו ישנן שתי גרסאות: 1. על פי הנריק, אבא שלו היה תלמיד ישיבה בחסידות ברסלב. בתחילת המאה הקודמת, בשנת 1905, משפחתו בחרה לו שידוך. כאשר ראה את השידוך נבהל, עלה על רכבת וברח לבודפשט שבהונגריה. שם מצא את אשתו רוזה קורן הבת של גדליה ואטל קורן שהיו יהודים הונגרים שחיו בבודפשט. 2. הגרסה השנייה דומה אבל לא מציינת שהיה תלמיד ישיבה. משפחתו ארגנה לו לשידוך שלא מצא חן בעיניו. ערכו חתונה, המשפחה שלו ושל הכלה המתינו לחתן, אך הוא ברח ועלה על הרכבת לבודפשט, בדרך, איבד חלק מרגלו שקפאה. בבודפשט הפך לסוחר מצליח ושם מצא את אשתו רוזה קורן. בבודפשט נולדו ילדיו: שלושה בנים- הבכור אדולף טל בשנת 1907, השני לייב (לוצי) טל, והשלישי הנריק טל בשנת 1917. בנוסף שלוש בנות- חיה טל, חנה טל וזיסל טל. מלך חזר ללבוב בשנת 1918 והקים בית מסחר לפרוות ועורות. באוקטובר 1939, מיד לאחר פלישת הגרמנים לפולין, ברחו שלושת בניו של מלך לאוקראינה שהייתה בשליטת רוסיה, והצטרפו לצבא האדום. אדולף שהיה האח הבכור היה כבר נשוי עם שני ילדים ונלחם בשורות הצבא האדום. לוצי היה קצין ביחידה הפולנית בצבא האדום ונהרג בפאתי ברלין שעה לפני הפסקת האש. והנריק שימש כאחראי על מחסני הציוד של הצבא האדום במקום שנקרא Republic Dagestan . ההורים, שלוש האחיות ובני משפחתם ומשפחתו של אדולף נרצחו ע"י הנאצים בשנת 1942 במחנה ההשמדה בלז'ץ. הנריק טל, שחשש מהמשטרה הרוסית, אימץ את שם המשפחה של אמו והפך להנריק קורן. בלבוב, פגש את ציפורה (פאני) הורוביץ, שלא ברור אם הייתה לה כבר ילדה בשם מאיה או שהייתה משותפת לשניהם, ושלימים הפכה לאשתו ונולד להם במחנה העקורים בגרמניה בן בשם אריה (העד). הסיפור של ציפורה קורן (פאני הורוביץ, אמו של העד)- ציפורה התגוררה בבית הוריה בפרוביז'נה שליד לבוב בפולין (לימים אוקראינה). מצבם הכלכלי היה איתן, אביה אריה (לייב) הורוביץ נולד בפולין בשנת 1881 לישראל ודבורה. הוא היה מנהל עבודה בבית מסחר לייצוא ביצים בשם "נוסין". המפעל בין היתר, ייצא ביצים גם לגרמניה עד שנת 1933. הוא נרצח על פי מה שנודע לה בשנת 1943 באושוויץ. אביה התאלמן בגיל צעיר ונשאר עם שתי בנותיו. אחות של אשתו שהתגוררה בווינה, ממנה התאלמן, סייעה לו, אימצה את שתי הבנות ונתנה להן את שם משפחתה. סבינה ויקלר, הייתה אשתו השנייה של אביה והייתה גם אימא שלה. סבינה נולדה בפולין בשנת 1891 ונרצחה בשנת 1944 במחנה ההשמדה אושוויץ. שתי האחיות מאשתו הראשונה של אביה: אחת נרצחה על ידי הגרמנים בהונגריה, והשנייה עלתה לארץ ובנתה את חייה בתל אביב. ציפורה הייתה סטודנטית לרפואה באוניברסיטת לבוב, שהייתה תחת שלטון הרוסים משנת 1939 ועד 1941. לצורך לימודיה עברה להתגורר עם דודתה, אחות של אמא רישה מונטשיין שגרה בפרוביז'נה. עם פלישת הגרמנים לעיר בשנת 1941, נעשה פוגרום ביהודים כולל בפולנים, בעיקר מאנשי ההשכלה והפקידות. הפוגרום בוצע על ידי האוקראינים, שהיוו את זרוע הביצוע של הנאצים. בשנת 1941, בשנתה השנייה, נאלצה להפסיק את לימודי הרפואה. הוריה שגרו בפרוביז'נה, נתפסו ע"י הגרמנים ולפי מה שנודע לה מאוחר יותר, נשלחו לאושוויץ ושם הוצאו להורג. ציפורה נשלחה יחד עם דודתה ובעלה בשנת 1942 לגטו לבוב. הדוד שהה איתם בגטו תקופה מסוימת במקומות מסתור שונים שבנו בתוך הגטו, אך נרצח בפוגרום ביוני 1943, במקום המחסה בו שהו גם ציפורה ודודתה. הן שכבו ללא תנועה ולמזלן הגרמנים חשבו שהן מתות וכך ניצלו. ביולי 1943 הועברו למחנה עבודה בגליציה, מחנה עליו שמרו גרמנים ואוקראינים. במקום זה התגוררו ועבדו עד אוקטובר 1943, כשהגיעה שמועה שהגרמנים מתכננים שוב לבצע פוגרום ולרצוח את כל היהודים במחנה העבודה. היא ודודתה הצליחו לפרק מספר לוחות מהמבנה בו התגוררו והצליחו לברוח למרחב הפתוח. הם שהו בשדה הפתוח כל הלילה, שמעו במהלך הלילה יריות וצעקות מהמקום ממנו הצליחו לברוח, ובדיעבד התברר להן שכולם נרצחו. הן המשיכו בבריחתן לכיוון פרוביז'נה, הגיעו לביתו של חקלאי אוקראיני / פולני, שהסכים לתת להן מחסה בבור תת קרקעי, צר ואטום, כמעט ללא אוויר לנשימה, ומעט מאד אוכל שסיפק להם מאחר שהוא עצמו היה עני מאד. מהבור לא הייתה אפשרות לצאת או להתרחץ מהפחד שיגלו אותן. הן היו קבורות במחסה עד ליום השחרור ע"י הצבא האדום הרוסי ביולי 1944. לאחר שחרור לבוב מהגרמנים אחרי 27 ליולי 1944, היא ודודתה יצאו מהמסתור ומכרו בגדים ישנים למחייתן. ישנן שלוש גרסאות: 1. ציפורה יצאה מהמסתור כאשר הייתה לה כבר ילדה, בעקבות קשרים אינטימיים שהיו לה עם חבר מבית הספר לרפואה, שבא ממשפחה חרדית מאד ומכובדת, ומבחינה דתית הוריו התנגדו לקשר ביניהם. 2. ציפורה נישאה בעבר, לא ברור עם מי, ויצאה מהמסתור עם ילדה, לא ברור של מי. 3. גרסה שמבחינת התאריכים לא מסתדרת, אומרת, שאחד מחיילי הצבא האדום שערק מהצבא האדום, שחרר אותן מהמסתור, סייע לה ללכת מאחר ורגליה היו מגובסות בגלל שהייה ממושכת בבור, הצטרף אליה ואל דודתה, ולימים הפך להיות בעלה (הנריק). הם שמרו על סודיות מוחלטת ולא סיפרו שום דבר לילדיהם. תמיד התלחששו ביניהם בפולנית ולקחו את מרבית סודותיהם איתם לקבר. אחרי השחרור, היא, דודתה, הבת והחייל היהודי שהצטרף אליהן נשארו עוד מספר חודשים בלבוב שעברה לבעלות אוקראינה. מאוחר יותר עברו לפולין, שם שהו עד למעבר למחנה העקורים לנדסברג בגרמניה ליד מינכן במרץ 1946, המקום בו נולד הבן שלהם, אריה- העד, ביולי 1946.