״כל מי שמקשיב לעד הופך לעד״
(אלי ויזל)
הוריו של מוטי טלר (אין שמות)
31.12.1952
,
הונגריה
כתובת:



קובץ שמע:
העדות
במהלך עבודתנו נפגשנו עם מוטי טלר דור שני לניצולי שואה ושמענו את סיפורו:
מוטי טלר נולד בארץ בשנת 1953. כחמש שנים לאחר קום המדינה. מוטי גדל בעיר נתניה, ומספר שהייתה לו ילדות נהדרת- כך הוא זוכר אותה. שני הוריו היו שורדי שואה.
למוטי יש אחות גדולה ואח שצעיר ממנו.
כיום הוא מורה לספורט בתיכון ״מור״.
על הוריו:
מוטי מספר ששני הוריו היו אנשים מדהימים שדאגו למשפחתם. אמו נפטרה לפני כ10 שנים ואביו נפטר לפני כ15 שנים.
אביו עבד כנהג משאית, והיה מבלה את רוב שעות היום בעבודה. לעומתו אימו לא עבדה והייתה עכרת בית. עם השנים הילדים הבינו שהסיבה שאימם לא עבדה הייתה כי אבא שלהם לא היה מרשה לה לצאת מהבית מהפחד שלא יקרה לה כלום. הוא אמר שהכי בטוח לה בבית ושתשמור על הילדים ותטפל בהם. עם הזמן הילדים הבינו שהוא התנהג כך מתוך פחד שלקח איתו מתקופת השואה.
הבית היה בית מסורתי, הדליקו נרות ביום שישי ועשו קידוש בשישי. ההורים היו מחוברים לשורשים היהודיים.
מוטי שירת בצבא, לפני היה עתודאי, הלך ללמוד בוינגייט לפני הצבא, התגייס בגיל 21 כי היה עתודאי ולמד ספורט וקיבל הסמכה להיות מורה לחינוך גופני. עשה קורס קצינים והיה קצין וכמה שנים בקבע והשתחרר בדרגה של רב סרן ומאז הוא מורה עד היום.
הוריו לא היו באף מחתרת או תנועת נוער וגם הוא לא.
שני הוריו נולדו וגדלו בהונגריה. הם באו ממשפחות מאוד דתיות. הם הכירו אחד את השני כשכנים. אבא שלו היה תלמיד ישיבה ובגלל זה הבית היה מסורתי. אבא שלו איבד את כל משפחתו בשואה ועלה לארץ בשנת 1948 והחליט שהוא יוצא מהדת לגמרי עקב זאת כי לא האמין שיש אלוהים. הוא מספר שבגלל כל מה שקרה לו ולמשפחתו בשואה, הוא לא היה יכול להאמין שאלוהים קיים והתנתק מהדת.
אמא שלו איבדה כמעט את כל משפחתה בשואה.
שניהם היו במחנות ריכוז ומחנות עבודה, הם עבדו בעבודות כפייה. אמא שלו הייתה באושוויץ בירקנאו ושם רוב משפחתה נרצחה מלבדה ושתי אחיותיה. כשנגמרה המלחמה שניהם ניסו בנפרד לחזור למקום שהם גדלו בו ושם הם הבינו שהם איבדו את כל המשפחה שלהם. כשחזרו הם התאהבו והתחתנו מחוץ לארץ. כשאפשר היה לעלות לארץ בשנת 1948 הם עלו לארץ ביחד עם כל שורדי שואה. הם קיבלו דירת מעברה בנתניה והתחילו לחיות את החיים מחדש שם.
סיפור
מהחיים שאחרי
אביו, הוא מספר, היה תלמיד ואיש מאוד חכם וכשהוא עלה לארץ הציעו לו המון משרות עבודה וגם להיות מורה, והוא החליט שהוא רוצה לעבוד בעבודה עם פרנסה בטוחה ונהיה נהג משאית. החלטה זו היא חלק מהטראומות שהוא הרגיש שהוא צריך עבודה בטוחה עם גב כלכלי, ולא לצאת ללמוד ולעשות את מה שהוא מתעניין בו.
כמו שהוא אמר, אביו לא הסכים לאימו לצאת מהבית ולעבוד, והייתה פעם שהמצב הכלכלי לא היה טוב בבית ובלי שהוא ידע היא הלכה לעבוד במכולת למספר שעות כשהוא לא ידע בזמן שהוא היה בעבודה. יום אחד חזר הביתה מוקדם ולא ראה אותה בבית. הוא הלך למכולת והתחרפן ולקח אותה הביתה בטענה שהיא צריכה לדאוג לילדים.
עם הזמן הילדים הבינו שכל יום לפני בית ספר היו אוכלים ארוחת בוקר מלאה וחייבים לסיים את הצלחת. ככה גם בצהריים וערב לא משנה אם רעבים או לא רעבים אוכלים תמיד ארוחה מלאה. זה היה נראה להם רגיל ונורמלי.
אחותו של מוטי, הייתה יוצאת עם חברות בגיל הנעורים והאבא היה הולך אחריה עד שהייתה מגיעה לבית של החברה, ואז חוזר הביתה ולא נרדם עד שהיא מגיעה הביתה. הוא עשה זאת מתוך פחד לאבד אותה ושיקרה לה משהו רע. כשמוטי ואחיו גדלו הוא עשה להם כך גם.
הם לא דיברו עם הילדים על השואה בכלל כי הם לא רצו לצער אותם. הילדים גם לא שאלו בכלל. זאת הייתה הטעות, הם הבינו. רק אחרי שהם גדלו והתחתנו ההורים התחילו לדבר עם הילדים על השואה ונפתחו ואמרו הרבה.
פעם ראשונה שדיברו על השואה ועל מה שהם עברו שם הייתה כשמוטי הביא את בת זוגתו (אשתו להיום) לארוחת שישי. היא אמרה לו יש לאמא שלך מספר על היד, והוא אמר לה כן אז מה? ואז היא אמרה אתה יודע איפה היא הייתה מה היא עשתה? ואז היא התחילה לדבר עם אמא שלו. אמא שלו התחילה לספר את הכל. הרבה סיפורים. האחים של מוטי לא קיבלו את זה וכעסו מאוד על אשתו ואמרו שהפכו אותה לעצובה, כאשר אמא שלו רק חיכתה שמישהו ידבר איתה על זה והיא תוכל לספר. רק ששמעו את הסיפורים מפי אמא שלו הבינו את הרוע האכזריות ואיזה כוחות היה צריך כדי לשרוד את זה. זה לא כמו שמספרים בבית הספר. במבט לאחור כל הילדים הבינו שזאת הייתה טעות לא לדבר עם הוריהם על השואה ולשאול אותם. הם הבינו שהם דווקא כן רצו לספר ולא היה להם למי.
מוטי התחיל לעסוק בכל נושא השואה והוא נהיה גם מורה להיסטוריה והוא עשה קורס של משלחות לפולין ויצא להרבה משלחות בתור מדריך. אמא שלו שאלה למה הוא עושה את זה בגלל כסף? והוא אמר לא בגלל כסף, אלא בגללך. שהצעירים ידעו מה עברתם.
כל המשפחה מעורבים מאוד בנושאי השואה ומדברים על התקופה ההיא הרבה. ״השריטה של הדור השני״, כפי שהם נוהגים להגיד.
נושא השואה הוא נושא שמלווה אותו כל החיים ואי אפשר להשתחרר ממנו.

ציר הזמן האישי של
הוריו של מוטי טלר (אין שמות)
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תיעדו:
- יובל נחום
- דניאל נאור
- ליהי לוין
מחזור
עדויות נוספות מ
הונגריה
:


גבריאל ברקאי
הונגריה
19.6.1944
נולד בגטו בודפשט
נולד בגטו בודפשט
גבריאל ברקאי נולד ב20 ליוני 1944 בגטו בודפשט, דור ראשון לניצולי שואה. נולד חודשיים אחרי שהנאצים נכנסו להונגריה. כאשר הנאצים הורו על היהודים בהונגריה להיכנס לגטו, אימו של גבריאל נאלצה לסחוב בעצמה ציוד בית ורהיטים כיוון שהסוסים שהיו צריכים לסחוב את העגלה נשחטו ונאכלו. מרוב המאמץ הפיזי של אימו, גבריאל נולד. בתור תינוק, גבריאל חיי בחדר בגטו יחד עם אימו ובן דודה במשך כחצי שנה. בכדי להתפרנס בגטו וכדי שיהיה מזון, אימו של גבריאל נאלצה למכור חלב אם, ועל כן קיבלה גוש של שומן/פרוסת לחם. אביו נשלח למחנה כפייה של הנאצים באוקראינה, ובינואר 1945 הוא ברח ממחנה העבודה והלך בעקבות הצבא הרוסי ברגל והגיע פחות או יותר בזמן שהצבא האדום שחרר את הגטו שבו גבריאל ומשפחתו חיו. לאחר שחרור הגטו, גבריאל ומשפחתו חיו במצב יחסית טוב לשאר היהודים בזכות תשלומי שוחד ופרוטקציה. משפחתו של גבריאל רצתה לחזור לדירתם, אך הם גילו שהבניין הופצץ ולא נותר דבר. מאוחר יותר, אביו הצליח להשיג מקום לינה בשבילו ובשביל משפחתו. שם תינוקות רבים גוועו ברעב מחוסר יכולת של אימהותיהן להניק בגלל תת-תזונה, אך לרחל- אימו של גבריאל, היה מספיק חלב להנקה והיא אף מכרה לאימהות אחרות תמורת גפרורים (מצרך נדיר ויקר), סוכר ומצרכים אחרים. לאחר פרק זמן, חזרה המשפחה לבית סבתו של גבריאל, ואביו יצא להשיג עבודה ועם הכסף שהרוויח קנה דירה, בה התגוררו יחד בני המשפחה עד לעלייתם לארץ ב-1950.


חיה גרוס
הונגריה
16.5.1938
רחוב קוסטוסוס דירה 156
רחוב קוסטוסוס דירה 156
חיה גרוס מספרת לנו את סיפורה. שמה הלועזי היה קתלין פרידמן. חיה נולדה בשנת 1938 בשבע עשרה במאי. סיפורה מתחיל בהונגריה, בעיר ויטסו ברחוב קוסטוסוס דירה 156. להוריה של חיה קראו יאנקה (האמא) וינר (האבא). וינר היה תלמיד ישיבה הוריו רצו לשמר את היהדות ושלחו אותו לישיבה. הבית שבו חיה גדלה היה בית דתי עם אמונה חזקה בה'. המשפחה חיה בקהילה יהודית קטנה המונה כ-100 אנשים אביה שך חיה היה ראש הקהילה האחרון. חלומו של אביה היה להגיע לפלסטינה אבל הוא דחה את חלומו משום שהחנות אותה ניהל הניבה תוצאות יפות מכדי לעזוב. במשך 10 שנים לא נולדו להם ילדים ולכן הלכו לרב לקבל ברכה. לאחר 10 שנים נולד בן ראשון אך נפטר, גם הילד השני נפטר תוך כדי לידה. בתקופה זו הלידות היו בבית ולא כל הלידות הסתיימו טוב. לכן הזוג החליט ללכת לרב נוסף שאמר להם שאם יוולד להם בן הם יקראו לו בן ציון אם בת אז שיקראו לה חיה. וכך היה ואחיה הגדול נקרא בן ציון והיא חיה. 1944 התחילה מלחמת עולם שנייה בהונגריה .הונגריה נכבשה בקלות כיוון שזו הייתה ממשלת בובות ונתנו לנאצים לעשות כרצונם בהונגריה. ב17 למאי - שזהו יום הולדתה של חיה, לקחו את היהודים לגטו, כולל משפחתה של חיה. לאחר מספר ימים לקחו את אביה ועוד 62 איש מהגטו לעבודות כפייה. באוקטובר 1944 האחראי על הקבוצה מספר ששמע שהמלחמה מסתיימת והגרמנים לא שולטים באדמתם. אביה והקבוצה שוחררו לעיר הגדולה. כשהגיעו לשם הבינו שהמצב הפוך שהגרמנים עדיין שולטים. אדם כלשהו שמע אותם מדברים והלשין עליהם. לקחו אותם ליער לחפור בורות וקראו להם בוגדים בהונגריה ובאדמתם. לאחר מכן ירו בכל אחד בנפרד.


סוזי הידש
הונגריה
31.12.1928
סיפורה של סוזי הידש
סוזי נולדה בגיור (Győr) שבהונגריה בשנת 1929 במקום בו היתה קהילה יהודית מאוד גדולה, למשפחה עשירה ומיוחסת עם מפעל טקסטיל מצליח. סוזי חונכה בחינוך יהודי והלכה לבית כנסת ניאולוגי, זרם יהודות העיקרי בהונגריה. היא זוכרת את הזמן של לפני המלחמה כתקופה שמחה. סוזי בת יחידה אבל הייתה לה חברה טובה מאוד בגילה אשר גרה איתה באותו ביניין, הן היו כמו אחיות, ושמה אסתר. סוזי מספרת, כי היא ואסתר תקשרו על ידי נקישות בתקרה וברצפה מהיותן גרות בקומה אחת מעל השנייה.
בזמן פרוץ המלחמה בשנת 1939 ההוריה של סוזי החליטו להישאר בהונגריה ולא לברוח כיוון שהאמינו שההונגרים לא ישתפו פעולה עם הנאצים. כאשר פלשו הנאצים להונגריה בשנת 1941 הרשויות העבירו את יהודי העיר לגטו ומפעל לייצור לבנים, אביה של סוזי נשלח על ידי השלטון הנאצי לעבוד כבודק שדי מוקשים וסוזי לא ראתה אותו מאז.
במרץ 1944 כאשר גרמניה הצליחה לכבוש את הונגריה שלחו את עובדי המפעל ברכבות לאושוויץ בהן סוזי, אמה ואסתר. אסתר וסוזי היו אמורות להתפצל (דבר שמאוד הדאיג את סוזי) אך סוזי הצליחה להתחלף עם אישה אחרת במטרה להישאר ביחד.
אסתר וסוזי היו באושוויץ כשישה שבועות ולאחר מכן הועברו למחנה העבודה ליפשטט שממוקם על הגבול בין גרמניה להולנד. הסיבה למעבר היתה כושר עבודה של הנערות כתוצאה מגילן הצעיר ומצבן הבריאותי הטוב. סוזי אשר ידעה על האסונות שנעשו באושוויץ שיקרה על גילה כדי שיעבירו אותן למחנה עבודה.
סוזי תיארה את מחנה ליפשטט כמקום עם גינה מזעזעת, לכלוך בכל מקום ומיטות עם פשפשים. סוזי, אמה ואסתר נשארו במחנה עד מרץ 1945 כאשר האמריקאים שיחררו אותו.
סוזי מספרת על הרגע בו המחנה השתחרר על ידי האמריקאים. היא ואסתר היו באמצע לחפור תפוחי אדמה כחלק מעבודתן במחנה, כאשר התחילו להישמע יריות, הן השתטחו על האדמה עד שראו את הדגל הלבן שהניפו הגרמנים ופתאום האמריקאים התחילו להוציא אנשים מהמחנה. ברגע של בלבול אסתר, באותה מחזיקה עדיין את התפוח אדמה בידה שאלה אותה "להביא את התפוח אדמה איתי?"
עדויות נוספות
:

אברהם סומין
בלגיה
24.8.1939
לפני המלחמה:
את הראיון אברהם התחיל עם המשפט "עם ישראל חי וקיים"
אברהם נולד בבלארוס בעיר גומל שהייתה העיר השנייה בגודלה בבלארוס ב25 לאוגוסט 1939 להורים משה ודינה סומין שהיו דתיים ומאמינים.
לאברהם היו 7 אחים והוא היה הצעיר, משה אביו היה סנדלר ואמו הייתה תורפת.
סבא של אברהם ניסה לשכנע את המשפחה לעזוב את בלארוס אבל אבא שלו לא הסכים כי הוא חשב שהגרמנים באמת יעשו משהו.
למשפחה היה אסור לחגוג את החגים היהודים אבלהם בכל זאת חגגו את פסח ויום כיפור.
בזמן המלחמה:
המשפחה ברחה מבלארוס לסיביר באוגוסט 1941 ו20 דקות אחרי שהם ברחו הגרמנים הרגו את כל השכנים היהודים שלהם.
אברהם מספר שהם ברחו בתוך רכבת של חיות (בקר) לכיוון סיביר, הוא מספר שלכל אחד מהם הייתה פרוסת לחם אחת ליום שלם שזה היה קשה מאוד.
סבא שלמה של אברהם היה בן 96 ולאחר שישה שבועות הוא נפטר, המשפחה לא קברה אותו כי לא היה להם איפה לקבור אותו.
לפני סיביר הרכבת עצרה ואבא של אברהם יצא להביא מרק למשפחה והרכבת המשיכה בלעדיו, הוא חיכה 15 שעות לרכבת אחרת וכל הזמן הזה שמר על המרק בשביל להביא למשפחה. המשפחה חשבה שהוא מת ואז הוא הצליח לחזור אליהם וכולם שמחו מאוד.
משה אבא של אברהם נפטר ב1944 ממחלה משום שלא היה להם תנאים ואוכל, הוא הרגיש שהוא עומד למות אז היו לו שתי בקשות: רצה שיקברו אותו עם תפילין והשני זה שלא יביאו את אברהם בנו הצעיר לקבר.
יהודים שעבדו בעבודות בכירות הצליחו להביא להם מעט אוכל.
כשהם הגיעו לסיביר לא הייתה אנטישמיות.
באוקטובר 1944 המשפחה חזרה לבלארוס כי היו חייבים מורים לרוסית ואחותו הגדולה של אברהם הייתה מורה, בזכות זה שהיא הייתה מורה הם קיבלו אוכל.
בסוף המלחמה אמא של אברהם שאלה את הגרמנים בזלזול כמה יהודים הם הרגו והם אמרו שזה היה גם הסלאבים.
אברהם ראה בזמן המלחמה את הגרמנים עם ראש מורם ובגאווה והסופה ראה אותם הולכים עם ראש נפול.
המשפחה רצתה לעלות לארת אבל הבריטים לא נתנו להם, בעקבות זה אברהם מאחל לכל האנגלים לקבל קדחת.
אברהם אומר שהוא שרד את המלחמה רק בזכות אלוהים והוא מדגיש ואומר שהוא רוצה שימשיכו להעביר מדור לדור את מה שהגרמנים עשו לנו.

יעקב פיינטוך
פולין
31.12.1926
רח הצפרדעים 12
רח הצפרדעים 12
יעקב לא הרבה לספר לילדיו על קורותיו בזמן המלחמה, יכול להיות שהתבייש. בתחילת המלחמה, הועבר יעקב עם משפחתו , הוריו ושני אחיו אל הגטו בעיר. סיפר שכדי שיהיה לו ולמשפחתו מה לאכול, היה בורח מהגטו וגונב לחם ותפוחי אדמה. לאחר שנתיים , ב 1941 הועבר יחד עם משפחתו למחנה הריכוז אושוויץ. כבר בהגיעו למחנה הוא הופרד ממשפחתו, מי שנשלח שמאלה – נשלח למותו, ומי שנשלח ימינה, נשאר בחיים. יעקב, שידע שילדים צעירים נשלחים למוות, שיקר לגבי גילו וסיפר כי נולד ב 1925 וכך נשלח לעבודה במחנה ולא למוות. בגיל 13 נשאר בודד בעולם וללא משפחתו שנשלחה למוות. במחנה עבד בפחם, ובקרמטוריום. יעקב השתתף בצעדת המוות. במהלך הצעדה פתאום כולם עצרו ושמעו יריות, ואז הם ראו את כל החיילים הגרמנים בורחים, ולאחר מכן החיילים הרוסים הגיעו וחילצו אותם. כמה שנים לפני שנפטר , נסעו כל המשפחה לטיול שורשים בפולין. בטיול עצמו הוא נפתח ושיתף יותר ממה שעבר עליו ועל משפחתו. אפי מתאר כי היה מאוד מרגש לראות את אביו באושוויץ. שם סיפר ותיאר להם את כל המקומות שהיה בהם, היכן ישן והיכן עבד. כשנכנסו למקלחות הגזים היה לו מאוד קשה והוא נרתע.

יוליה סלצשטיין Salzstein
פולין
31.12.1930
אין
אין
סיפור קורותיו של העד ושל משפחתו במהלך המלחמה-ליוליה היו הורים,אם ואב,אח ושלוש אחיות. היא מספרת שאמה הייתה דתייה והנחמה שלה הייתה לראות את הבן שלה מתפלל,יום אחד נכנס קצין אס.אס לדירה וראה את אח של יוליה מתפלל הוא ניגש אליו ותלש ממנו את את הטלית,דרך על זה ואמר שזאת הסיבה שהיהודים לא יודעים לעבוד טוב,כי הם קושרים להם את הידיים בדברים כאלה. וצעק שזה למה היהודים הם היו בגטו קורומיה,בגטו ההורים של יוליה אחיה ושלושת אחיותיה והיא נשארו ביחד מכיוון שהוריה ידעו גרמנית וגם לאבא שלה היה רשיון לעבוד מחוץ לגטו. ביום שאמרו להם שהם הולכים לגטו יוליה זוכרת שאמה הלבישה אותה היטב,יוליה מתארת מחזות קשים,ילדים היו עם בטן נפוחה ורגליים נפוחות עם בועות. היו אנשים שמתו ברחובות הגטו אש הייתה עוברת עגלה עם סוס והבן אדם היה אוסף את המתים וזורק אותם על העגלה כמו בולי עץ מכוסים בברזנט.היא זוכרת שלפעמים היא הייתה הולכת עם אמא שלה וראתה יד ,או רגל של גופה ואז אמא הייתה מכסה את עיניה.יום אחד היא סיפרה שלקחו את היהודים בעלי השכלה ואמרו להם לחפור בור וירו בהם,והם נפלו לבור.
תודה!
פנייתכם התקבלה.
ניצור אתכם קשר בהקדם.
פנייתכם התקבלה.
ניצור אתכם קשר בהקדם.
קרתה תקלה במהל שליחת הטופס. אנא טענו את העמוד מחדש ונסו שנית.
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com