שושנה שפר

בתיה מספרת: נולדתי ב-12/03/1920, בלוּבלין (Lublin) פולין, למשפחת בְּלַיְוְַייס (Blaiwais). בבית קראו לי "הִינְדָה", בבית הספר "בָּשָּה" ופה בישראל "בתיה". לאבי קראו חיים, לאמי הדס מלכה, ועוד ארבעה אחים: יוסף (גדול ממני בשנתיים), אני, בֶלַה (קטנה בשנתיים), דֹב (קטן ב5 שנים) ומַנְיַה (קטנה ב11 שנים). אף אחד לא נשאר בחיים. מכל המשפחה אני היחידה שנשארתי. אבא היה פרוון (עשה מעילי פרווה. בפולניה זה היה מקצוע נהדר. עזרנו לו. גם אני מכירה את המקצוע וגם יוסף ובלה) ואמא עקרת בית. המצב הכלכלי היה טוב (מעמד בינוני). כולם הסתדרו טוב בבית ולא היו ריבים. עד המלחמה החיים היו טובים. גרנו בשכונה פולנית שבה אולי 20% יהודים. אבל לא היו בעיות עם השכנים. אהבו אותנו. אבא ואמא היו אנשים שקטים. בלובלין היו כ55 אלף יהודים. לרוב לא הורגשה אנטישמיות, למרות שפולנים רבים היו אנטישמיים. גם בבית הספר הפולני אליו הלכתי לא הורגשה אנטישמיות. אבא לא היה דתי אך אמא הגיעה מבית דתי. הבית שלנו היה מסורתי ואבא "עשה מאמצים ...". הרגשנו כל חג: ראש השנה, יום כיפור אבא הלך עם הילדים לבית כנסת, סוכות, בשבועות הכל בבית ירוק ומאכלי חלב... אהבתי חגים – בגלל החופש. הבית היה גדול יחסית – שלושה חדרים. הלכתי לבית ספר פולני. הייתי היהודייה היחידה בכיתה. הייתי תלמידה טובה. המורה שלי הייתה נזירה, אנטישמית (היו לה אמירות שהבהירו זאת, כמו: "רועש פה כמו בישיבה"), אך היא הייתה נחמדה אלי. לא היו לי בעיות איתה והיא ביקשה שאלמד שתי תלמידות חלשות. הסכמתי והיא הייתה מרוצה מזה. אמא הייתה ציונית, אך ב-1921, היא ואח נוסף (הם היו 6 אחים) היו היחידים שנשארו בפולין, כאשר כל המשפחה עברה לישראל. כנראה מכיוון שכבר הייתה נשואה (היא הייתה האחות הגדולה) עם שני ילדים (יוסף בן 3 ואני בת שנה) ולא חשבה שתפרוץ כזו מלחמה. אמא הצטערה על כך שלא עלתה לישראל. לפני המלחמה, אמא רצתה שאני ואח נוסף נעבור לישראל. לשם כך נדרשו סרטיפיקטים (אישור עלייה בתקופת המנדט הבריטי המבוסס על היות המבקש בעל הכשרה מקצועית חיונית [סרטיפיקט מסוג C], או לעולים התלויים בתושבי קבע, כגון זכאי [איחוד משפחות](https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%99%D7%97%D7%95%D7%93_%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%97%D7%95%D7%AA), כשהקולט חייב להוכיח יכולת לפרנס את העולה, כך שלא ייפול למעמסה על הציבור [סרטיפיקט מסוג D]). אמא שלחה מכתבים לשתי אחיותיה ובין היתר שאלה אותן איזה מקצוע נדרש בארץ. התשובה הייתה: "תפירה". סיימתי את לימודיי בבית הספר בגיל 14-15 והתחלתי ללמוד תפירה, אצל מישהי מהמשפחה שסיימה ב"ס אורט. היה לי כישרון לזה. הלכתי ללמוד שנה, אבל אחרי 4 חודשים היא אמרה: "בתיה – את יודעת יותר טוב ממני. מספיק". אבל האחיות של אמא לא שלחו את הניירות הנדרשים. כנראה חששו שניפול עליהם למעמסה כאשר המצב היה קשה גם בארץ ולא הייתה עבודה. היה להן קשה. אין לי תלונות. כשהייתי ילדה נשרף לנו הבית. נדרש הרבה אור לעבודה עם הפרוות והשתמשו בגז. פועל אחד של אבא הדליק סיגריה והיה פיצוץ. כלום לא נשאר. הורידו אותנו מהדירה עם סולמות. אנשים עזרו. עברנו ממספר 3 למספר 5 באותו רחוב. זוכרת שכילדה, אחרי בית הספר, היו חברות, היו תנועות נוער (בית"ר, השומר הצעיר), היו פארקים וטיולים. בין החברות היו גם פולניות, שלא היו יהודיות. הבעיות התחילו קצת לפני המלחמה. הפולנים היו תמיד אנטישמיים, אבל עד אז זה לא ממש הורגש. שטיפת המוח שהייתה באותה תקופה מהגרמנים, ההיטלר יוּגֶנְט ועוד, שינו את המצב. הרגשתי שעם החברות הפולניות זה כבר לא מה שהיה. "התחילו עם מילים לא יפות ברחוב". יום אחד ישבתי עם כמה חברות על ספסל ברחוב והגיעו כמה נערים, הרימו את הספסל והפילו אותנו. פעם אחת כשעמדתי בתור ארוך לקנות משהו (אני חושבת איזה שמן שהיה קשה להשיג) עבר לידי צעיר פולני ודחף אותי על ויטרינת זכוכית שנשברה. אני נפצעתי. הוא המשיך ללכת כאילו כלום לא קרה. הגיעה משטרה. החזיקו אותי שעות, עד מאוחר בלילה, ואף אחד בבית לא ידע איפה אני. בסוף הייתי צריכה גם לשלם קנס וגם לתקן את הזכוכית. התחלנו לחוש לא בטוחים, אבל לא היה לאן ללכת. ואף אחד לא חשב שיכול להיות דבר כזה. ב-09/39 פורצת המלחמה: יומיים לפני שהגיעו הגרמנים ללובלין היא הופצצה. פצצה נפלה על הבית שלנו. לפני כן הייתה סירנה ואנשים ברחו מהדירות למרתף ולחדר המדרגות. אלו שירדו למרתף כבר לא יצאו, משום שהבית התפרק והייתה שריפה והכל היה סגור. אנחנו יצאנו לחדר המדרגות וניצלנו. כולם יצאו מזה שחורים מפיח. הכל נפל, היו הריסות בגובה של כמה מטרים. לא מצאתי אף אחד. הייתה לי דודה. אחות של אבא, נֶחַה קליין. היא גרה ברובע היהודי עם בעלה (שהיה נגר) ושני ילדים. הלכתי אליה ושם פגשתי את כל המשפחה שלי, חוץ מהאחות הקטנה. אחותי הקטנה (בת 8) הייתה אז במקום שבו ידענו שהמטוסים ירו מהאוויר באנשים שהיו ברחוב. בחוץ היו הרבה גופות של אנשים שירו בהם. חיפשנו אותה. היא לבשה באותו יום שמלה כחולה ואני זוכרת שרצתי אחרי העגלות שאספו את הגופות גדי לזהות את האחות שלי. חשבתי שהיא נהרגה. מאוחר בלילה הגיעה גם היא לדודה. הבית שלנו נשרף והכל אבד. גרנו בקומה ראשונה ואבא רצה לעלות ולהציל דברים, אבל הכל בער ולא היה אפשר. ואז נכנס הצבא הגרמני עם ה-SS. כבר ביום הראשון יצאתי מהבית של הדודה וראיתי גרמני צועק הַלְט (תעמוד) לשכן שירד לרחוב, בחור צעיר. הוא כנראה לא הבין והמשיך ללכת, אז הגרמני ירה בו. עוד לפני המלחמה פתחו בית חרושת ברובע הפולני ואני עבדתי בו כתופרת. בערך מגיל 17. היו בו בעלי מקצוע רבים. למנהל קראו סוֹפְצַ'ק וכך גם נקרא המפעל. השכר היה זעום. אחרי שהגרמנים נכנסו הכללים השתנו. החליפו את המנהל והחדש היה מהגסטפו. היינו חייבים לבוא לעבודה, לא היה שכר, שעת תחילת העבודה הוקדמה משמונה לשבע ועד ארבע אחה"צ היה אסור לצאת והיינו נעולים. באביב 41 נפתח הגטו. עד אז, כשנה וחצי, גרנו אצל הדודה. יום אחד הגרמנים הודיעו עם רמקולים שעוברים לגטו, לרחובות האלה והאלה. אז כל אחד לקח את הפקעלח שלו והלכנו. הגטו היה בחלק קטן מהשטח של הרובע היהודי. היה יהודי אחד שחילק את האנשים למגורים בגטו. משפחות שנשארו בדירתם עברו להתגורר בחדר אחד בדירה ומשפחות אחרות הוכנסו לחדרים האחרים. אנחנו קבלנו חדר אחד יחד עם אחות אחרת של אבא ושני ילדיה (בעלה היה בצרפת). סה"כ 10 נפשות בחדר. דודה נֶחַה, אצלה גרנו שנה וחצי, הייתה עם משפחתה בחדר ליד. הייתה צפיפות גדולה אבל הסתדרנו. כמובן שלא הייתה כל פרטיות. היינו מחממים מים במטבח ושמים בגיגית כדי לעשות מקלחות. מורה יהודי היה מגיע ומלמד את הילדים; חולים היו יוצאים לבית חולים מחוץ לגטו. רופא היה מגיע ונותן מכתב שצריך לצאת לבית חולים. בשער הגטו עמדו שוטר גרמני ושוטר יהודי (המשטרה היהודית עשתה את כל העבודה המלוכלכת, כמו פינוי גופות). היציאה מהגטו הייתה עם הצגת כרטיס. אמנם לא הייתה לי משכורת, אך כל יום יצאתי מהגטו כי הייתי חייבת לעבוד במפעל. רק אני יצאתי. לשאר לא הייתה עבודה והבית (העסק של הפרוות) נשרף כך שגם לאבא לא היה מה לעשות. לאבא היה קצת מזומן וזהב שהספיק לקחת כששמע את הסירנות, לפני שהבית שלנו הופצץ ונשרף (הריסות הבית נשארו במקום כל אותו זמן). עוד לפני המלחמה, מי שלא היה לו ממה לחיות – פשוט מת מרעב. לא הייתה כל עזרה ולא היה ביטוח לאומי. מתחת למפעל הייתה מכולת. המוכרת הכירה אותי עוד לפני המלחמה, קראו לה אנה. אסור היה למכור ליהודים, אבל היא השאירה לי כל יום כיכר לחם עטוף בנייר. נתנה לי אותו מהר בלי שאף אחד יראה ולא לקחה ממני כסף. היא הייתה אישה טובה ורחמנית וידעה מה המצב עם היהודים בגטו. איפה שגרנו בגטו הייתה מאפייה במרתף. כולם היו מתנפלים על הלחם עוד לפני שיצא מהתנור. דחפו אחד את השני כדי להשיג כיכר לחם. פעם בשבוע / שבועיים היו אקציות. הגרמנים קראו ברמקולים לרדת. כולם ירדו ועמדו בשורות. הכינו מראש מזוודות כי ידעו שאולי ייקחו אותם. בוקר אחד (כנראה 01/04/42, שהיה תאריך ערב הפסח של אותה שנה), כשהייתי בעבודה, שמעתי ברדיו שברחוב קובלסקה יש אקציה. בקשתי מסגן המנהל, פולני בשם קמינסקי, ללכת, אבל הוא לא אישר, כי אסור היה לעזוב עד 16:00 את המפעל. היום הזה היה בשבילי שנה. בארבע רצתי הביתה, אבל אף אחד כבר לא היה. פרצתי בבכי. מישהו שעבד איתי, וגם לא מצא את משפחתו, אמר לי שהעבירו את כולם לבית הכנסת, עד שיגיעו המשאיות בלילה וייקחו אותם למחנות. הלכתי למקום ובקשתי מהשומר הגרמני להיכנס, אבל הוא צעק עלי שאסתלק והיכה אותי בשוט. חזרתי הביתה לבד. זה היה ערב פסח. לא שהיינו חוגגים אם לא הייתה אקציה. אי אפשר היה בתנאים האלו לחגוג. הצפיפות לא אפשרה, המצרכים שלא היו ולמי גם היה מצב רוח לזה? אבל ידענו שזה ערב חג. כל האירוע התרחש כשהגטו כבר כמעט חוסל ונשארו בו בעיקר רק אלו שעבדו. לא עצמתי עיין כל הלילה. חשבתי רק עליהם, מה יעשו להם? האם אני אראה אותם שוב בחיים? בבוקר הלכתי לעבודה. הייתי מוכרחה להתייצב שם שוב בשבע בבוקר. במפעל קבלנו ארוחת בוקר וצהרים. תפרנו חולצות חומות – מדים לגסטפו. הייתי "שבורה". ההורים שלי היו אז בשנות הארבעים המוקדמות לחייהם. לא הרבה אח"כ בית החרושת נסגר ויום יומיים אח"כ סגרו את הגטו. אני הייתי באקציה האחרונה. ידעתי שלוקחים למחנות. מיידנק היה בישוב שצמוד ללובלין. לקחו אותנו לעיירה ליד לובלין – פיאסקי-לובלסקי. הלכנו לשם ברגל. קבוצה של בערך 100 איש. ליוו אותנו שומרים אוקראינים אכזריים, במדים שחורים. אנשים לקחו איתם מזוודות, אבל אי אפשר היה לרוץ איתן והמזוודות נשארו בדרך. מי שלא עמד בקצב של הריצה – ירו בו. נשארו גופות בדרך. כשהגענו לעיירה קראו למשפחות היהודיות שגרו שם לרדת. מי שניסה להתחבא קיבל מכות רצח. הצלחתי לברוח משם יחד עם חברה שלי בשם חווה (הכרנו בעבודה במפעל, גם את המשפחה שלה לקחו והיא הייתה לבד, אז היינו ביחד). הגענו למגדל מים. עלינו למעלה ומצאנו שם שתי משפחות. התחבאנו איתם 3-4 ימים. שמענו משם כל מה שהיה בעיירה. בכי של ילדים, הרביצו, ירו, היה שם ממש גיהינום. עד שהשתרר שקט וברחוב נשארו רק יודנראט וגרמנים. מהיודנראט לא פחדו, אבל היו ביניהם מלשנים (זוכרת שאחד צעיר כזה, עוד ילד, היה במפעל בלובלין. הוא הלשין לגרמנים תמורת כסף ואוכל). אנשים מהמשפחות שהינו איתן במגדל ירדו לדירות שלהם והביאו את כל האוכל שהיה אפשר, אבל גם זה נגמר. בסוף, כשכבר לא היה מה לאכול, חווה ואני ירדנו מהמגדל והתחלנו לחזור ללובלין דרך השדות, כי על הכבישים הגרמנים נסעו עם אופנועים וליהודים אסור היה להסתובב שם. אם היו תופסים היו הורגים. חשבנו שאולי יהיה שם עוד מישהו שיוכל לעזור לנו. חווה נפלה על הברך. ירד לה המון דם והיא לא יכלה לקום. לא יכולתי לעזור לה והיא אמרה לי "בתיה – אם את נשארת פה יהרגו את שתינו. לכי את ללובלין וככה אולי יהיה אפשר להציל אותי". היא ביקשה ממני שבלובלין אמצא את הדוד שלה שהוא שוטר ואסביר לו היכן היא. הגעתי ללובלין, פגשתי את הדוד שלה והסברתי לו מה קרה ואיפה חווה נמצאת. עד היום אני לא יודעת אם הוא הציל אותה ומה עלה בגורלה. ואז התחילו החיים הקשים שלי: כבר לא היה גטו, לא היה בית, לא היו יהודים. הגטו היה סגור, לא היה לי אוכל, היה חושך והייתי מאוד עייפה. חיפשתי מקום לשכב. נכנסתי בין הבתים ההרוסים, אך פתאום הגיע שוטר SS גרמני וצעק עלי "את יהודייה, מה את עושה פה?! תסתלקי מפה! אני לא אהרוג אותך, אבל יבוא לפה החבר שלי ויהרוג אותך". היה לו עוד קצת רגש. לא כולם היו רוצחים. מצאתי מקום אחר אבל שוב הגיע שוטר SS ואמר לי דברים דומים. הבנתי שאם אמשיך ככה להסתובב בסוף יהרגו אותי כמו כלב. היו אז מודעות ברחוב שאם מוצאים יהודי אצל משפחה פולנית אז הורגים את כל המשפחה. אבל לא הייתה לי ברירה. הלכתי לאשה פולניה שהייתה שכנה שלנו ואבא שלי עשה לה פעם מעיל פרווה. צלצלתי והיא פתחה לי את הדלת. כשראתה אותי היא תפסה את הראש ואמרה "אלוהים אדירים. מה את עושה פה?" היא הכניסה אותי הבייתה בפחד. למזלי, בעלה שהיה שוטר אנטישמי לא היה באותו הזמן בבית. היא עשתה לי אמבטיה, החליפה לי בגדים, נתנה לי מרק חם ולחם עם נקניק ואז שלחה אותי למקום שהיו בו עוד כמה יהודים. רק גברים. בשער עמד שוטר יהודי שנתן לי להיכנס. הייתה שם חצר עגולה ומסביב אורוות. היו שם כעשרה גברים שהיו להם סוסים ועגלות ונשארו לנקות את העיר משרידי האקציה (כל מיני חפצים ומזוודות. ומגוויות – היו הרבה ברחובות, אנשים מתו מרעב ומחלות ...). היו שם גם נשים, למרות שהיה אסור – אשתו של זה, אחותו של זה, בת של ... החביאו אותן. הכניסו אותי לאורווה קטנה, עם סוס, וכיסו אותי בקש. קיבלתי כל יום קצת מרק ולחם. הגרמנים חיפשו ואם היו מוצאים שם נשים היו מוציאים להורג את כולם. פחדתי מאוד. אחרי שבוע או שבועיים הרגשתי שאני כבר לא יכולה. פחדתי שהגרמנים ימצאו ויהרגו אותי. אמרתי לאדם שנתן לי אוכל שאני הולכת משם. הוא אמר לי שאין לי לאן לצאת אבל עניתי לו ש"מה שיהיה יהיה". עזבתי והלכתי למשטרה הפולנית. אמרתי להם שאני יהודייה. קצין התחיל לרשום את הפרטים האישיים שלי. סיפרתי שהסתובבתי בלובלין (לא סיפרתי שהתחבאתי באורווה) ואמרתי שאין לי לאן ללכת ולמה לחיות. סגרו אותי עם עוד יהודים (משפחות עם ילדים) ובלילה לקחו אותנו במשאיות למיידנק. היה שם מחנה נשים ומחנה גברים. ביניהם הייתה גדר חשמל. הוכנסנו לצריף וישנו כל שתיים על מזרן קש אחד. בבוקר היה מסדר (אַפֶּל). עמדנו בשורות ובצד השני של הגדר היו הגברים. ראיתי תמונות, שכשאני נזכרת בזה ... משהו נורא: פעם אחת, כשהיה חורף, הוציאו קבוצת גברים עירומים ורטובים מהמקלחת, אמרו להם לעמוד בשלג, בלי תנועה, והם נשארו ככה כמו פסלים; או שהכניסו ראש של אחד הגברים לחבית מים עד שמת; או שראיתי, ביום אחר או באותו היום – אני לא זוכרת – שחררו כלבים על אחד. הצעקות שלו היו משהו נורא. לא יכולתי להסתכל. זה היה מחנה נוראי. במחנה עבדתי במרתף של הנעליים. האנשים חשבו שהם מגיעים למחנה עבודה ולא למחנה מוות. שבסוף הם חוזרים הביתה. לכן במקרים רבים הגיעו עם תכשיטים, מטבעות זהב ויהלומים ששמרו והחביאו בעקבים של הנעליים. הגרמנים ידעו זאת טוב מאוד ולכן העבירו לפירוק את כל הנעליים של אלו שהושמדו. את מה שמצאנו היינו צריכים לשים בקופסא. שמרו עלינו אוקראינים במדים שחורים ונשקים. הם היו יותר גרועים מהגרמנים. פעם אחת מצאתי שעון עם יהלומים ולא שמתי אותו בקופסא. זה היה סיכון גדול. האוקראיני שחיפש את זה עלי לא הבחין בזה למזלי. תפרתי את זה לבטנה של המעיל שלי. מסביב למחנה היו גרים פולנים. זרקנו להם דברים יקרים וזרקו לנו בחזרה חתיכת לחם. למחרת במסדר שמו ארגז באמצע ואמרו שמי שיש אצלו משהו אז שישים עכשיו בארגז. אם ימצאו אח"כ אצל מישהו אז יש תליה. היו כאלו שזרקו, אבל היו בודדים שלא. היו ילדה וילד שתלו אותם (הם לא היו היחידים) כי מצאו אצלם משהו. עמדנו במסדר והסתכלנו על זה. אני הורדתי את הראש כי רציתי לא לראות. שמו להם משהו על הראש, קשרו להם את הידיים מאחור ותלו אותם. הם הסתובבו, הסתובבו ו ... . לא עשיתי את זה יותר. מי שהביא לנו את הנעליים למרתף היה אדם שעבד בעבר אצל אבא והוא הכיר את כל המשפחה. שאלתי אותו אם הוא יודע משהו מהאחים שלי? הוא הוריד את הראש. אני הבנתי. אמרתי לו שאני יודעת שהם לא בחיים, אבל ספר לי איך זה קרה. הוא סיפר לי שהאח הצעיר, בֶּרֶק (דֹב), הלך ללא נעליים ואצבעותיו קפאו. לקחו אותו לבית החולים. אחרי שלושה ימים שלא היה יכול ללכת לעבודה – ירו בו. אלו היו הכללים. הוא היה בן 13. האח הגדול, יוסף, לא יכל לראות את הסבל של אחיו הקטן אז הוא הלך אל הגדר והתחשמל (התאבד). אותו אדם לא ידע לומר מה עלה בגורל יתר המשפחה. כשסיימנו את פירוק הנעליים אמרו לנו לחפור בור באדמה הקפואה. לא חושבת שהייתה לזה מטרה, חוץ מלהרוג אותנו בעבודה קשה. הייתה שם שומרת SS גבוהה ושמנה שפעם אחת, כששמתי לרגע את הראש על הידית של את החפירה, היא הרביצה לי חזק מאוד. שכבתי על האדמה והיא הרביצה בכל הכוח. לקחו אותי למקום שהוא כאילו בית חולים, אבל ידעתי שאחרי שלושה ימים יהרגו אותי אז אחרי יום או יומיים חזרתי לעבודה, למרות שכל הגוף היה כחול ובקושי יכולתי לעמוד על הרגליים. באחת העבודות סחבנו קרשים. היה שם אחראי שרכב על סוס לבן. אם למישהי היה נופל הקרש, או שהיא נפלה, הוא היה מרביץ משהו נורא. לא זוכרת את שמו. היו הרבה כאלו. בכל מקום היה מישהו אחר אחראי. זה היה מחנה נוראי. משהו נורא ... היה שם קאפו יהודי בשם אברם, שהיה ג'ינג'י גבוה וגדול. גם הוא רכב על סוס. הוא הרביץ ליהודים כמו SS. חשב שכך הגרמנים יאהבו אותו והוא יישאר בחיים, אבל הלך ראשון למוות (אני יצאתי ממיידנק, במקרה, אבל אלו שנשארו במיידנק – אף אחד מהם לא נשאר. הם הרגו את כולם והראשונים היו הקאפו). גרנו בצריפים גדולים על מזרונים שהיו על הרצפה. קבלנו כל יום מעט מרק בלי טעם וחתיכת לחם מיובשת או עם עובש. הייתי שומרת את הלחם ללילה. היו גם שגנבו אחד מהשני את הלחם. כולם היו רעבים.  לא היו שם נשים שהכרתי קודם לכן. היו שם מהונגריה, מצ'כיה והרבה מהולנד. לא היו שם ילדים. ידעו שאימהות עם ילדים נשלחות ישר למוות אז היו אימהות רבות שנטשו את ילדיהן. ראיתי מודעה שמחפשים תופרות וישלחו אותן לאיזה מקום. התלבטתי והתייעצתי עם כמה בנות שאתן הייתי אם כדאי להירשם. החלטנו שכן, כי בין כה מכאן לא יוצאים, אז מה שיהיה יהיה. יום אחד במסדר קראו לי ול-25-30 נשים. חשבנו שזו אקציה למוות, אבל העלו אותנו לרכבת. זה היה בקיץ 43. היינו בקרון משא ברכבת כמו סרדינים. היה בפנים חום אימים. גיהינום. הורדנו את כל הבגדים. הנסיעה ארכה שלושה ימים של הלוך וחזור, בהם לא יצאנו מהקרון. לא אוכל, לא שתייה, לא עשיית צרכים. כשהורידו אותנו מהרכבת היה לילה. בקרון נשארו כמה גוויות. בעיקר של בחורות הולנדיות שהיו מאוד עדינות ולא עמדו בנסיעה הקשה. זה היה מחנה העבודה בליז'ין (Bliżyn. פולין). אמרו לנו ש"הגעתן למחנה טוב". וכך באמת היה. עבדתי שם בתפירה ושם הכרתי את דֹב, שעבד בנעליים (עשו מגפיים לגרמנים). הבוסית שלי הייתה יהודייה בשם ויינברג, שהייתה אישה טובה. בהתחלה לא קיבלנו מספיק אוכל אבל אח"כ קיבלנו יותר. בהשוואה למיידנק זה היה גן עדן. מפקד המחנה היה איש SS בשם הלר (Heller). הוא היה בן אדם טוב. הוא נעצר אחרי המלחמה, אך יהודים העידו שהוא היה איש טוב אז שחררו אותו. הוא גר במחנה עם אשתו ושני ילדיו. היו במחנה הזה מסדרים, אבל שם לא היה קרמטוריום, לא היו גזים, לא ירו, לא הרביצו. עבדנו וקיבלנו אוכל – אבל לא מספיק. כשהגענו לשם הם חששו שאנחנו מביאים איתנו מחלות ממיידנק אז גזרו לכולם שיער וחיטאו אותנו במקלחות בחומרים מחטאים. עד היום אני לא ממש יודעת איפה בדיוק בפולין היה המחנה הזה. זה היה מקום ממש קטן שלא מופיע אולי במפה. היה בלוק נשים ובלוק גברים, אבל לא הייתה הפרדה של גדר ויכולנו להיפגש ולדבר. במסדרים הייתה חלוקה לגברים ונשים, אבל באותו המקום. לדֹב אז היו אישה וילד, שלא ידע אם הם בחיים. הכרנו שם. עבדנו ממש דלת ליד דלת. הזמן הטוב הזה לא נמשך הרבה זמן. הייתי שם כ-7-8 חודשים ואז לקחו אותנו שוב. בחורף 44 הגעתי לאושוויץ באושוויץ היה דומה למיידנק, רק שישננו על מיטות בקומות ולא על הרצפה והיה שם יותר נקי. אבל כמו במיידנק אוכל לא היה והיו עבודות קשות. עבודה שחורה. חליתי שם בטיפוס. מי שהיה חולה הרגו. זו לא מחלה של שלושה ימים ואפשר לחזור לעבודה. אבל החברות שלי לעבודה רצו להציל אותי, אז כל יום הן סחבו אותי, אחת בכל צד, עד למקום שבו עבדנו. היה שם שולחן גדול כזה, שמסביבו עבדו 8-10 בנות ומתחתיו היו כל השמאטעס שהיינו צריכות לעשות מהן חבילות ולקשור אותן עם חבל. הן הכניסו אותי שם בין השמאטעס במהלך שעות העבודה והן עבדו מסביבי. כשהשומר לא היה קרוב הכניסו לי קצת מים. היה לי חום גבוה. כשסיימנו סחבו אותי בחזרה לצריף. כך היה בכל יום עד שהבראתי. אולי שבוע. הן סיכנו את החיים שלהן בשביל להציל אותי. באחת הסלקציות ראיתי את דר' מנגלה. גבר יפה וגבוה, כמו שחקן קולנוע. צעיר. בכל הסלקציות – גם במיידנק, גם באושוויץ – הם הסתכלו על הגוף (היינו ערומים): מי שהיה רזה מדי, שמן מדי – האמת ששמנים לא היו, כתם על הגוף ... אז היה ימינה או שמאלה! לא ידענו מה זה ימינה שמאלה – חלק היה למוות והחלק השני – בינתיים להישאר. אחרי כמה ימים במחנה היה מסדר שבו עשו לנו מספרים על היד. לא כאב. סובבתי את הראש והם הכניסו לי את היוד. לא עשה רושם עלי. כאב כמו בדיקת דם. לא נורא. לאחראית על הצריף שבו הייתי קראו מַגְדַה. היא הייתה יהודייה צ'כית, קשוחה אך טובה. כבת 50. דאגה לנו לאוכל. קבעה מי ישן ליד מי ודאגה לכל מיני דברים. לקחו אותנו לצריף אחר וקבלנו אחראית חדשה וצעירה (את מַגְדַה לא ראיתי יותר ולא יודעת מה עשו איתה). היא הייתה רוצחת! ממש רוצחת! גם היא הייתה יהודייה. התחביב שלה היה לתפוס מישהי מהשיער, כששכבנו לישון, להפיל אותה על הרצפה ולקפוץ ולרקוד עלייה עם הרגליים. היא הרביצה וגרמה לנו סבל גדול. פשוט יהודייה שעזרה לגרמנים. אחרי המלחמה הלשינו עליה ועצרו אותה. לא יודעת מה קרה לה. קראו לה זוּשַּה או צֶשַה. היו שם הרבה מצ'כיה, מהונגריה ומכל מיני מקומות, שכל הזמן הגיעו לבלוק שלנו. כל הזמן עבדנו בכל מיני עבודות. היו איתנו גם צוענים. בלוק לידינו. עשו להם אותו הדבר ואפילו גרוע ממה שעשו ליהודים. היה להם סבל נוראי. במיידנק ובאושוויץ היה אותו הדבר: "הוציאו בלוקים". אני הייתי בבלוק 22 באושוויץ. בלילה אנחנו שומעים צעקות ובכי – הוציאו את כל הצריף של הצוענים ולקחו לקרמטוריום. ידענו שיבוא גם התור שלנו. הינו מוכנים לזה. הסתכלנו לשמיים והם היו כל הזמן אדומים, אש. הקרמטוריום כל הזמן בער. באחד המסדרים תלו בחורה צעירה שעבדה בתפירה, כי מצאו שלקחה חוט תפירה. כולם ראו את זה. אוקראינים ולטווינים (לטוויים) עזרו להם. סלקציות, קרמטוריום, לא היה אוכל, הרביצו, לא היו בגדים בחורף. הלכנו בשלג לעבודה. קשרתי עם חבל סמרטוטים לרגליים. עד היום אני סובלת עם הרגליים. יש לי בכל רגל אצבע נפוחה עוד מאז, בגלל הקור. ינואר 45 – לבֶּרגֶן-בֶּלזֶן לקחו אותנו לשם עם רכבות. לא היה שם קרמטוריום ולא גזים. אבל היו שם מחלות, לכלוך, דיזנטריה, כינים, פשפשים. אי אפשר לתאר. מזה אנשים מתו. גם לא היה אוכל. אנשים ישבו על מזרנים מקש ולא הפסיקו להתגרד. הכל כל הזמן זז, הכל הלך (הכוונה לכינים ולפשפשים שהיו בתנועה מתמדת על האנשים, על המזרנים ...). אי אפשר לתאר ... שם נשברתי. הפסקתי לאכול. הקיבה התכווצה. שקלתי 28 ק"ג. "סקלט" (שלד). בסוף, כשהאנגלים באו לשחרר אותנו אני כבר לא יכולתי ללכת. היו כמוני הרבה. ישבתי בצריף, על השמיכה, וחיכיתי לסוף. בלי חום או כאבים. לא יכולתי לקום. ישבתי יום ולילה וחיכיתי. אם המלחמה הייתה עוד יום יומיים אני כבר לא הייתי נשארת בחיים. 15/04/45. ביום של השחרור הגרמנים התחילו לברוח. חלק הצליחו, בחלק ירו. ישבתי בצריף, עם עוד נשים, ובאו חיילים אנגליים יהודיים, עם כיפות על הראש. עשו רישום של כל אחד. שאלו ביידיש: מה שמך? מה כואב לך? מה את מרגישה? ... בלילה לקחו באמבולנסים את כולם לסנטוריום. בבלגיה. היו רבים שמתו משחפת וחשבו שזה מה שיש לי. צילמו ברנטגן וראו שלא. פשוט לא אכלתי. קיבלתי לאט לאט אוכל וויטמינים. נוזלים בהתחלה – שהקיבה תתרגל. באותו הזמן דֹב שוחרר ע"י האמריקאים. הוא היה בפלדפינג (מחנה עקורים ליד מינכן). אנחנו נפרדנו באושוויץ ונשבענו אחד לשנייה שמי שיישאר בחיים יחפש את השני. ברגן בלזן היה מחנה הנשים הכי גדול ומי שחיפש בת או אישה בא לשם לחפש אותה. דֹב חיפש אותי שם, אבל הייתי בסנטוריום והוא גם ראה את שמי ברשימת המתים. אז הוא חזר לפלדפינג. הייתי בסנטוריום 6 חודשים. מהם 3-4 במיטה. לא יכולתי לרדת. לאט לאט התחלתי ללכת. צעד ועוד צעד. הוציאו אותי למרפסת. לאט לאט הבראתי. היו רבים שמתו שם משחפת אחרי השחרור. היה גם מקרה, מיד אחרי השחרור בברגן בלזן, שאלו שיכלו ללכת פרצו למחסנים של האוכל. היה שם כרוב וכל מיני דברים שמהם עשו לנו לפני השחרור את המרקים. 800 איש מתו מהאוכל הזה. הקיבה הייתה ריקה ופתאום הם אכלו כ"כ הרבה. גם קיבלו דיזנטריה מהאוכל הזה. גם האוכל שנתנו האנגלים היה מרקים מאוד שמנים ובשר עם שומן ואנשים אכלו ומתו מזה, משום הקיבה לא הייתה רגילה לזה. אני אז לא יכולתי לאכול ובזכות זה ניצלתי. אחרי שהבראתי הוחזרתי לברגן בלזן. אבל הפעם גרנו בבתים איפה שקודם גרו אנשי ה-SS. היינו 5 בנות בחדר. קבלנו אוכל וחבילות בגדים מהג'וינט. עוד לא הייתה אז עלייה לישראל. ידעתי שנשארתי לבד בעולם. על האחים שלי ידעתי. על ההורים שלי ידעתי שאם לקחו אותם למיידנק אז אין מה לצפות. לא הייתה תקווה למצוא מישהו. יום אחד ירדתי מהחדר וראיתי מולי גבר מוכר (כל הזמן הסתכלתי לאנשים בפנים, אולי אראה מישהו מוכר. אולי שכן ...). הוא עבד במטבח בבליז'ין. חילק שם כל יום אוכל ומשם הכרתי אותו. שאלתי אותו אם הוא במקרה ראה את דֹב והוא אמר שהוא גר איתו באותו הצריף בפלדפינג. הוא רשם לי את הכתובת. שלחתי לדֹב מיד גלויה (ואני מתארת לעצמי שהוא יודע שאני לא חיה ופתאום מקבל גלויה ממני) והוא תיכף חזר לברגן עוד פעם. הלכנו יחד לפלדפינג. בדצמבר 45 התחתנו ושנה אח"כ נולד הגדול – שמואל. בפלדפינג עבדנו והסתדרנו יפה. כמו כל היהודים. דֹב הרוויח יפה מאוד ואני עבדתי באיזה מפעל – לא זוכרת בדיוק איפה. הייתה גוייה אחת, גרמניה מבוגרת, שטיפלה בילד בזמן שעבדתי. לא רצינו להיות בגרמניה, אבל לא הייתה ברירה. האנגלים היו בארץ ולא הכניסו יהודים. אח"כ שהתחילו הטרנספורטים לפה אז אנחנו נרשמנו וכשהגיע התור שלנו אז באנו. .

זיווה שביטלובסקי ומשפחתה התגוררו בצפון רומניה.בשנת 1941 זיווה ומשפחתה גורשו מבתיהם בצפון רומניה על ידי חיילים רומנים, הועלו על רכבת והורדו באוקראינה הכבושה על ידי הנאצים. לאחר הגעתם נאלצו כל היהודים לצעוד בכפור לעבר נהר הדנייסטר ובזמן חציית הנהר על גבי רפסודות אנשים רבים נפלו למים הקפואים. לאחר החצייה אולצו שוב ללכת מרחק רב ברגל, תוך כדי התגרויות והצלפות מצד החיילים הרומנים. בסוף מסע מפרך המשפחה הגיעה לגטו באוקראינה, בהמשך כאשר הגיעו לגטו אביה של זיווה הופרד מהם ונלקח לעבודות כפייה. והם שוכנו בגטו.זיווה ומשפחתה התחבאו בקורת גג עד לתום המלחמה, אמא של זיווה הניקה וטיפלה במאיר - אחיה הקטן של זיווה

הסיפור שלנו הוא על פרידה פרידמן, סבתא רבה של דניאל עירוני ז"ל. אחת הדודות של דניאל (הנכדה של סבתא רבה) תיעדה את רוב סיפור חייה של סבתא רבה של דניאל בווידאו. כך שאנו יכולים היום לספר את רוב הסיפור שלה ממקור ראשון.  פרידה נולדה בשנת 1926 במשפחה יהודית בת שישה נפשות: אמא זלטה קוגן, אבא לאונטי פרידמן, אח גדול - לאוניד, אחות גדולה - מניה, פרידה ואח קטן יותר - מיכאל. הם נולדו בעיר ברשיד שבאוקראינה, זו הייתה העיירה בה התגוררו הרבה יהודים. הם גרו בדירה, בבית משותף, בקומה שניה. אבא לאונטי פרידמן נפטר בהיותם קטנים.   בשנת 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה.   בשנת 1941 הגרמנים תקפו את בריה"מ, פרידה הייתה אז בת 14 בלבד. אח הגדול, לאוניד, התגייס לצבא האדום ונהרג. עם פרוץ המלחמה בבריה"מ, הבית של פרידה הופצץ ונהרס לגמרי. ההפצצה הייתה בפתאומיות באור יום, סבתא רבה ואחותה הגדולה טיילו ליד הבית. כשסבתא רבה ואחותה מניה רצו לבית שלהן, נאמר להן שאימן הייתה בתוך הבית והיא נהרגה. לאחר זמן רב התברר, שהיא לא נהרגה, גם לאמא שלהן אמרו שבנותיה נהרגו בהפצצה, כך הם איבדו את הקשר. חודש לאחר ההתקפה ברשיד נכבשה ע"י הרומנים בשביל גרמניה והוקם שם "גטו ברשיד".   פרידה פרידמן, אחותה, אחיהן הקטן ועוד הרבה ילדים שנשארו ללא בית והורים, נאלצו להשאיר הכל מאחור ובלי בגדים ואוכל הועלו לרכבת תובלה ופונו לאזור רסטוב. רכבת נסעה בדרך כלל בלילות, כי באור יום הגרמנים כל הזמן הפציצו. סבתא רבה זוכרת, שכאשר הרכבת הייתה עוצרת בתחנות, היו מבקשים מהן להוריד מטפחות לבנות, כדי שהן לא יהיו מטרות קלות למטוסים הגרמנים שהפציצו. בתחנות רכבת במקומות שונים, אנשי המקום ידעו, שמדובר ברכבות שרובן עם ילדים, שנשארו ללא הורים, ללא בגדים ושום אמצעים אחרים. לכן, אנשי המקום היו מביאים להם בגדים, נעליים והכינו להם סירים ענקיים של אוכל והאכילו אותם. האח הקטן – מיכאל ברח באמצע הנסיעה, במטרה להתגייס לצבא האדום הוא היה אז בן 11 בלבד. הוא הצטרף לאחת הפלוגות, ויחד איתם נלחם במשך כל שנות המלחמה. לאחר המלחמה כנראה בגלל שהוא נחשב ליתום אחד המפקדים הרוסים אימץ אותו ונתן לו את שם משפחתו – איבננקו. הוא מצא את אמא שלו ואחיותיו רק בשנת 1962. ברסטוב פרידה ואחותה שובצו בבית יתומים שרובו היה מילדים כמוהן, שפונו מהעיר בשל המלחמה. את פרידה שלחו ללמוד הנדסה, אך היא לא סיימה את לימודיה כי הנאצים התקרבו לרסטוב. אותה, יחד עם כל הילדים פינו באוניה לסטלינגרד. שם הם פגשו מכר, שזיהה אותן ואמר להן שאימן בחיים ונמצאת באונייה אחרת ששטה ליד. לאחר זמן קצר מול עיניהן הגרמנים הפציצו את אותה האונייה וכל מי שהיה בה נהרג במקום, לכאורה גם אימן. "כך קברנו את אמא פעמיים".  באוגוסט 1942, הגרמנים הפציצו את סטלינגרד, וכל העיר נשרפה. את פרידה, את אחותה מניה וילדים אחרים, הצליחה לפנות לאוזבקיסטן.  באוזבקיסטן פרידה ואחותה גרו, עבדו בשדות לאיסוף כותנה ומדי פעם אפילו למדו. באוזבקיסטן הודיעו להן שאימן בחיים והיא נמצאת בקזחסטן. על כן, הן החליטו בכוחות עצמן להגיע לקזחסטן לחפש את אמא. בלי בגדים, בלי אוכל ובלי כסף, הן ניסו לתפוס טרמפים עם כל מיני רכבות הובלה. פרידה זוכרת, שבאחת התחנות שלהן ניגשו אליהן אנשים זרים והזמינו אותן ללון אצלם בלילה. כשהן הסכימו להתארח אצלם ללילה, אנשים אחרים שגם ישנו בחוץ ליד הרכבות, עצרו אותן ולא נתנו להן ללכת איתם. הם הזהירו אותן שזה מאוד מסוכן ועדיף לישון ברחוב, אך לא ללכת עם אנשים זרים לבתים כי יכולים לעשות מהן קציצות בשר. פרידה מספרת שבאותה תקופה הרעב היה כל כך גדול, שלפעמים במאכלים היו מוצאים אצבעות של ילדים.  לאחר שהגיעו לקזחסטן לעיר אורדה, הן פגשו את אמא שלהן. באורדה הן גרו ועבדו בקולחוז. תנאי מחייה היו קשים מאוד, לא היה כסף ולא היה מה לאכול. בגלל הרעב ובשל אי יכולתה של אמא של פרידה להאכיל אותן, מכרים יהודים, שהכירו אותן עוד מהעיר הולדתן, עזרו לסדר לפרידה עבודה בתור מתלמדת בבנק והיא התגוררה אצלם, על אף שגם להם לא היו אמצעים רבים למחייה. הם אפו לחם למכירה ולפעמים היו משאירים לעצמם רק חתיכות קטנות של לחם.   יותר מאוחר, במקרה הן פגשו את דוד שלהן- אח של אמא שלהן – לאייזר קוגן. פרידה מספרת, שלפני המלחמה הוא היה איש עשיר, בעל מעמד גבוה. אך כאשר הם פגשו אותו הוא היה דומה לרוח רפאים, חצי עיוור. הן קילחו אותו במים חמים שחיממו בסיר ענק בחוץ וכיבסו את בגדיו. משפחה יהודית אחרת, משפחת סמסונוב התייחסה אליהן טוב, הן לפעמים ביצעו עבודות קטנות אצלם בבית והם נתנו להן שקית קטנה של קמח, ממנו הן אפו מספר לפות עבור הדוד שלהן. הממשל הסובייטי גייס ושלח אותו לחזית צבאית לצורך ביצוע איזשהן עבודות הוא נהרג במלחמה. אשתו עם בתו בתיה (היום מתגוררת בארה"ב) גרו בקולחוז אחר בקזחסטן.  לבסוף, הן החליטו לעזוב את קזחסטן לאוזבקיסטן לעיר טשקנט הן נסעו שלושתן. שם פרידה למדה ועבדה בבית יתומים בו למדה ועבדה בפעם הראשונה שהייתה באוזבקיסטן. אם היא הייתה מצליחה לעשות את הרף הנדרש בעבודה, בסוף היום היא הייתה מקבלת לפה קטנה ואם הייתה עוברת את הרף הנדרש יכלה לזכות גם בצלוחית קטנה של מרק/מי אורז. כאשר היא חגגה יום הולדת 16 היא התקבלה למפלגה הקומוניסטית. בשל ביצועיה הטובים בהיותה קומוניסטית, באחד הימים זימנו אותה לסניף מרכזי של המפלגה הקומוניסטית באוזבקיסטן ומסרו לה מעטפה "סודית" עם התיק האישי שלה ושלחו אותה לעזור לשקם את האזורים המשוחררים של אוקראינה. המפלגה רכשה לה כרטיס לרכבת עד לאוקראינה. בית יתומים בו היא למדה ועבדה נתן לה מעיל, גרביים, שקית קטנה של קמח וקצת כסף (בתי יתומים, באותה תקופה, קיבלו מארזים/משלוחים, שנשלחו כתמיכה מכל רחבי העולם, למשל מאנגליה).  באחד התחנות היא הייתה צריכה להחליף רכבת. כאשר היא הגיעה לקופה, התברר שאין מקומות ברכבות, סביבה היו המון אנשים שגם הם חיפשו דרך לנסוע. היא נאלצה לחיות ברחוב בערך ארבעה ימים, היא אכלה פעם ביום רק תערובת של כף קמח שערבבה בכוס מים חמים. עד שבאחד הימים היא ניגשה לרכבת וביקשה לקחת אותה טרמפ, האחראית סירבה לה בתוקף, כי היה גם מדובר ברכבת של קצינים שנסעו לחזית. אחד הקצינים ריחם על ילדה שכולה הייתה מלוכלכת ורעבה ובסתר הכניס אותה לתוך הרכבת. ברכבת הזו היא הגיע עד למוסקבה, הקצינים שהיא נסעה איתם קנו לה נעליים, כיכר לחם, נקניק וכרטיס חדש עד לקייב שבאוקראינה.  בקייב, פרידה הגיעה למשרד הראשי של המפלגה הקומוניסטית. משם שלחו אותה לברשיד עיר מולדתה, באותו זמן הצבא הסובייטי שחרר את האזור הזה מהנאצים. בברשיד על אף הגטו עדיין שרדו החם וחמה של הדוד לייזר, הם כמובן לקחו את פרידה לגור אצלם. פרידה זוכרת שהם האכילו אותה טוב, היה להם אפילו לחם, בשבילה זה היה משהו יוצא דופן. בגלל שהיא כבר המון זמן לא אכלה כמו שצריך כל הטוב הזה גרם לה למחלה.  פרידה התחילה לעבוד שם בגן ילדים והייתה צריכה להקים מחדש את כל הפעילות מטעם המפלגה הקומוניסטית. אך לאחר תקופה ממש קצרה, של כמה ימים, הנאצים שוב תקפו ופרצו את הגבולות באזור מולדובה. אזור זה נחשב לחזית אסטרטגית חשובה, שנתן יתרון גדול לנאצים. באותה תקופה, בשנת 1944 כבר לא נשארו גברים ונערים המתאימים לגיוס. לכן, הוחלט לגייס נערות כדי שיחליפו את החיילים בתפקידים כמו טבחים, חדרי אוכל, קשרים וכו'. פרידה ועוד כ 15 בנות נוספות סביב גילאים 15-17, התנדבו לצבא האדום, היא הייתה אז בת 16 והן נשלחו לחזית. אמרו להן לקחת בגדים ליומיים עד שהצבא הסובייטי יצליח להדוף את הכוחות הנאצים מעבר לגבול.  כאשר הן הגיעו לחזית חילקו להן בגדי צבא משומשים. בגלל שפרידה ידעה יידיש ולמדה גרמנית בבית הספר היא שלטה בשפה הגרמנית ברמה גבוהה. לכן, לרוב היא תפקדה בתור תורנית המפקדה, כי היא יכלה לתרגם ולעזור עם שבויים נאצים, עם מסמכים וגם בגילוי מידע. פרידה עם הפלוגה שלה עברה כמעט את כל אירופה: רוסיה, אוקראינה, מולדובה, רומניה, בולגריה, יוגוסלביה, הונגריה ואוסטריה. כשסבתכשפרידה הגיעה עם הצבא לאוסטריה המלחמה הסתיימה היא חזרה לביתה באוקראינה רק ב1946.      ניצחון הצבא הסובייטי – אוסטריה 14.6.1945   לאחר מספר שנים הממשל הסובייטי הציע ליהודים ברכבי בריה"מ לעבור למזרח הרחוק של רוסיה שם כבר מ1934 הוקמה אוטונומיה ליהודים. פרידה יחד עם אחותה ואמא שלהן החליטו לעבור לשם. כך היא הגיעה לאמורזט, זה אזור במחוז אוטונומי היהודי. שם היא הכירה את בעלה פיטר (פנחס) שגם הוא בעת המלחמה שירת בצבא האדום ואף נפצע ואיבד עין. נולדו להם שלושה ילדים: ילנה, מרינה ודמיטרי ,סבא של דניאל. כעבור מספר שנים הם עברו לגור בבירובידג'אן – בירת המחוז של האוטונומיה היהודית. בעלה של פרידה, פיטר נפטר בגיל 42 פרידה נאלצה לגדל שלושה ילדים לבד.