גבריאל ברקאי

הסיפור של דברי, נולדתי בפולין לאחר המלחמה בשנת 1946 להורים ניצולי שואה , לאמא שלי קראו ״לובה״ ולאבא שלי קראו ״מיכאל יצחק״  לאחר המלחמה היו בכול אירופה המוני ניצולי שואה והורי נפגשו בעיר קרקוב. ההורים שלי הגיעו כל אחד בנפרד לאותו המרכז בקרקוב שלשם הגיעו יהודים שהתחילו לחפש אחד את השני. אבא שלי נולד בחלק בלודג' ואמא שלי מגליציה והייתה בחלק שדיבר גרמנית ופולנית. הם הכירו בקרקוב התחתנו ולאחר מכן נולדתי.בקרקוב נוצרה להם חבורה של 5 זוגות שהכירו אחרי המלחמה. לפני המלחמה אבא שלי היה נשוי והיו לו 5 ילדים שכולם נרצחו בשואה בתחילת המלחמה לקחו אותו לצבא ואשתו והילדים נשארו בעיירה שהם גרו בה והוא במלחמה עצמו נשבה בידי הגרמנים והיה פרטיזן הוא היה גם במפלגה הקומוניסטית של הצבא האדום שלחם נגד הגרמנים הוא היה במחנות עבודת חוץ כנראה במחנה שינדלר. ומשם הוא שוחרר .כשנגמרה המלחמה הוא חזר לפולין לקרקוב ואמא שלי נולדה בעיר קטנה אחרת רצתה ללמוד באוניברסיטה ובקרקוב הייתה האוניברסיטה הראשונה שנפתחה באירופה. ואז פרצה המלחמה והגרמנים כבשו את העיר קרקוב והעבירו למחנות עבודה את היהודים שתפסו ועד סוף המלחמה היא עבדה במפעל בייצור פצצות לגרמנים היא הייתה גם דוברת גרמנית טובה וכשהמלחמה הייתה לקראת הסוף הצעידו אותם בצעדה לקראת רציחתם (צעדת המוות) הם סגרו אותם באסם ואחרי יומיים הם הצליחו לחפור יציאה מהאסם והבינו שהמלחמה נגמרה, ואז בקרקוב הם נפגשו והתחתנו " הם הכירו אחרי המלחמה גם מצד אמא וגם מצד אבא אף אחד לא שרד מהשואה הם חיפשו באירופה וגם חיפשו בארץ וברדיו אני עוד זוכרת אותו את המדור הזה אבל הם לא מצאו אף אחד והם נשארו בלי משפחות ההורים שלי דיברו בבית יידיש ופולנית ואני למדתי בבית ספר רגיל שם כולם היו נוצרים חוץ מכמה ילדים כולל אני. למדתי בבית ספר שבו ודיברנו פולנית מכיתה ה התחילו ללמד רוסית כי היו תחת הרוסים סיימתי כיתה ד למדתי רגיל לא אמרו לי אני שונה אבל הרגשתי שונה כי בבית דיברו שפה אחרת ( יידיש ) אני למדתי בבית ספר (נוצרי) מעל הכיתה בכניסה היה צלב ובבוקר בכיתה התפללו אני לא התפללתי לא אמרו למה אבל זרמתי עם מה שקורה בסביבה והחברות שלי היו הולכות לכנסיה ביום ראשון כדי לא להיות שונה אבל ידעתי שאני שונה בתחושה ובשפה בנצרות בערב הם מתפללים ליד המיטה לי לא היה את זה מאחר ורציתי אמא שלי אמרה תתפללי בלב מה שאת רוצה ותעשי כמוהם ״תהיה בריא ולילה טוב״ ככה בלב והייתי עושה את זה. בחופש הגדול פעם בשנה הילדים של העובדים היו יוצאים לשלושה שבועות לקייטנה ביערות ושם היו כנסייה וצלבים ואני התנהגתי כמוהם בערב הייתי עושה כאילו אני מתפללת וניסיתי להיות כמובן לא הייתה לי הרגשה שהייתי שונה כי עשיתי בדיוק את הדברים אבל כן היה תפילה בבוקר יום אחד בבית דיקלמתי את זה בעל פה ושאלו מאיפה את יודעת את זה ואמא שלי ביקשה ממני לא להתפלל יותר אמא שלי הייתה מנהלת השכלה מקצועית, אבא שלי היה טכנאי. למרות שהיו לי חברים יהודים הם היו הילדים של החברים של ההורים שלי בהתחלה המשטר הקומוניסטי לא נתן אישור לעלות לארץ ישראל בשנת 1954  אפשרו ליהודים לעזוב את המדינה ואז היה אפשר לעלות לארץ ורוב יהודי פולין רצו ועלו לארץ ישראל. בתור ילדה הכרתי יותר את הכנסיות אבל בחגים בראש השנה אבא שלי לקח אותי לבית כנסת בוורוצלב וזה היה לי נורא משונה כי הכנסיות זה דבר מפואר וגדול ובית הכנסת מלא אנשים מתפללים ופחות מפואר לרוב יהודי פולין חיו אורך חיים חילוני יהודי . ואז יום אחד ההורים שלי אמרו לי שעולים לפלסטינה , זה היה אחרי מבצע סיני אחרי זה הייו עוד עליות גדולות הייתי בת 10 כשעליתי וסיימתי שם 4 כיתות עלינו לארץ באונייה בשנת 1954 דרך וורשה בפולין לאוסטריה ומשם לאיטליה שם עלינו לאונייה ואחרי 5 ימים הגענו לחיפה . את העולים פיזרו בכל הארץ ואנחנו הגענו לירושלים , אני עוד זוכרת שהגענו חולים ואת האוטובוס מהנמל שלקח אותנו לירושלים, בירושלים הגענו לשכונת קרית יובל לצריפים שחיכו לעולים, המקום לא היה מפותח לא היה כביש היו רק צריפים לא היה חשמל אבל שמחנו שהיו לנו מים זורמים בברז ,לא הייתה תחבורה לנו זה היה מאוד משונה ופחדנו כי היו קולות של בכי אבל בסוף כולנו התרגלנו ופתחו לנו בית ספר לעולים חדשים ושמה כל היהודים למדו עברית ודיברו בעברית . שההורים עלו מפולין התחילו להסתובב בשכונה אנשים שלקחת ילדים למוסדות דתיים ופעם ראשונה שראיתי חרדים . אבא שלי כל השנים שאל איפה היה אלוהים בזמן השואה והוא לא דיבר על מה שהיה לו, וגם אמא שלי לא דיברה ואני לא שאלתי ולא חקרתי אבל את המידע שלי לקחתי מספרים . מבחינת ההורים אני לא שאלתי וזה בעיה שלי זה והם לא נידבו מידע וזה בעצם בעיה של דור שני של ניצולי ניצולי השואה.רק שאתה מתבגר אתה מבין את הבור הגדול שנוצר להם ולי. בבית הספר בשכונת קרית יובל התחלנו ללמוד עברית היו ילדים שגרו בשכונה שעלו לפניינו בבית הספר היו הרוב ילדים מפולין ומהונגריה היו גם ממצרים ומעט תוניסיים וזהו זה בעצם היו שמה הרוב העולים מפולין כך ששמענו מספר שפות פולנית , הונגרית צרפתית ומצרית . ״אני אוהבת טבע גרנו בבית שהייתה בו גינה גדולה והייתי מאוד עסוקה עבורי טבע זה כל העולם, פעם גם ציירתי למדתי אחיות ועבדתי כאחות בבית החולים" אבא שלי נפטר בשנת 1984, לפני הוא ‏הלך ליד ושם , שם הוא סיפר בדפי עט ואני ידעתי את זה ואמרתי יופי זה מה שיש לי לדעת,. לפני שהוא נפטר הוא רצה שאני אלך איתו לשם , הוא גם תרום את גופתו למדע וכיבדתי את בקשתו. אין לי משפחה חוץ מאמא ואבא בלקסיקון שלי לא הייתה מילה אחות או אחות או דוד או דודה ובטח לא סבא וסבתא כלום הייתי אני וההורים שלי וזה באמת הבעיה בדור השני כמוני שנשארים בלי כלום בלי משפחה. יום השואה והגבורה זה היום הכי קשה עבורי .

אמא שלי ,זכרונה לברכה, נפטרה ב.2006 לפני שהיא נפטרה היא סיפרה לי כמה קטעים שכתבתי אותם, אחרת לא הייתי זוכרת. אמא שלי היא ניצולת שואה. היא היתה ביערות במשך 5 שנים. היא נלחמה בתור פרטיזנית, כמו אבא שלי, שניהם היו פרטיזנים. הכפר של אמא שלי היה נתון בידי גרמנים. הם דרשו יבול מהתושבים שהיו חקלאים. אסור היה על התושבים להחזיק בביתם מצרכים כמו דבש או חמאה או ירקות כי הם היו צריכים להביא הכל לגרמנים כדי להאכיל את הצבא. כמו כן, מכל בית חייבו בן משפחה אחד לצאת לעבוד במפעלים של הגרמנים. הרבה יהודים קרובי משפחה של התושבים מאוסובה (הכפר שבו גדלו ראיה ויצחק פקהויז) הגיעו מכל מיני ערים שבהם הם נרדפו. הם הגיעו לאוסובה בתקווה ששם לא יעונה להם כל רע. הם ידעו שהגרמנים נתנו להם להישאר בבתים בגלל שהם נתנו לגרמנים מצרכים. השמועות החלו להגיע במשך הזמן. הם קיבלו מכתבים מקרובים בערים אחרות עם מסרים מוצפנים. ציור דיגיטלי–נטע כהן (הנכדה של הלנה לב) כמו לדוגמא: "אנחנו יושבים במקלטים ואוכלים בשר אווזים". הכוונה היתה: "שוחטים אותנו כמו אווזים". לא כולם הבינו את הידיעה. האוקראינים היו גרועים יותר. הם הרגו ביהודים, הלשינו, מסרו אותם לגרמנים. כשנפוצה הידיעה שהאוקראינים אוספים את היהודים בעיירות הסמוכות החלו גם תושבי אוסובה להימלט. סבתא שלי אמרה לאמא שלי (ראיה) שהיא תחכה לה ליד איזה בית בקצה העיירה ומשם הן ימלטו לעירה סמוכה, לבית של גוי שהיה בעסקי מסחר עם סבתא שלי. כעבור כמה דקות אמא שלי הגיעה למקום המפגש אבל היא לא מצאה את אמא שלה. התברר שהגרמנים לכדו אותה מתחבאת בשדה השעועית. הם היכו אותה והתעללו בה ולקחו אותה. אמא שלי התחילה את המילוט מאוסובה אל היער בכוחות עצמה. היער היה יער גדול וסבוך, לא היה איפה לישון ומה לאכול. היא ברחה לאיזה כפר על מנת לפגוש את אבא שלי (יצחק) שהיה פרטיזן.  איור –נטע כהן (הנכדה של הלנה לב) הם סיכמו שאם היא תצטרך לעזוב את אוסובה הם יפגשו באיזה כפר. כשאמא שלי הגיעה לכפר היא לא מצאה אותו. הגוי שיכן אותה בתוך ערמת קש לייד דיר החזירים בתקווה שהיא תפגוש את אבא שלי. # המפגש ** ** כעבור שני לילות היא מצאה אותו ואז הם הלכו להצטרף לפרטיזנים. כשקבוצת הפרטיזנים היהודים גדלה הם החלו להצטרף לפרטיזנים הרוסיים קולפק קובסק. אבא שלי לחם בשטחים ואמא שלי שמשה כטבחית, שומרת ומובילה פרדות עם נפט או אספקה אחרת. אם מישהו היה חולה במלריה או במחלות קשות אחרות היא גם היתה האחות המטפלת. למה? כי היא היתה יהודיה ולא היה איכפת להם שתידבק. למזלה היא לא נדבקה. לא תמיד הצליחו הפרטיזנים לזהות שיש ביניהם גם יהודים. אבא שלי היה מגיע לכפרים, תופס את ראשי המועצות ומאלץ אותם לתת אספקה לפרטיזנים, כמובן שגם לחם איתם. באחת הקרבות הוא נפצע קשה והועבר לטיפול באחד מבתי החולים במוסקווה. אמא שלי לא ידעה פרטים עליו. אם הוא חי, מת או פצוע. היא נשארה עדיין בפרטיזנים ולחמה תחת אש. היו יריות, פצצות ולפעמים הסכנה היתה על ידה. אך היא המשיכה תמיד להילחם. באחת הפעמים העגלה עם חביות הנפט והפרדות שהיא הובילה, התהפכו לתוך התעלה ואמא שלי נפצעה. היא לא יכלה לזוז. היתה כאילו משותקת. היא קיבלה מכה בחוליות הצוואר העליונות והרופאה המליצה להעביר אותה למוסקווה לבית חולים. קצין בכיר שאל אותה אם היא יהודיה וכשענתה כן הוא אמר לה שתנוח שם וזה יעבור לה. את לא צריכה להגיע לבית חולים. מאחר שבמקום היתה גם רופאה יהודיה היא היתה לטובת אמא שלי והיא המליצה להעביר אותה לבית חולים. באותו היום שסידרו לה את הטיסה היא פגשה פרטיזן שסיפר לה שאבא שלי חי והוא בבית חולים. במשך ארבעה ימים הובילו אותה בעגלה לאזור המנחת של המטוס. שדות תעופה לא היו אז. המטוסים היו נוחתים בכל מיני שדות, היו מדליקים להם אורות וככה הם ידעו לאן לנחות. המטוס אסף אותה למוסקווה שם שהתה לכמה שבועות וכשהבריאה היא החליטה לחפש את אבא שלי. בתקופה ההיא היו קולחוזים ברוסיה – משק ששייך למדינה וחייבים לעבוד עבור המדינה, אחרת לא מקבלים כרטיסים למזון. הכריחו את אמא שלי לנסוע אל אחת ממדינות הסטן. אמרו לה שאם היא לא תסע היא לא תקבל אוכל. היא נסעה ברכבת 10 ימים עד שהיא הגיע. שיכנו אותה עם עוד משפחה עם 10 ילדים. מיטות לא היו. הם ישנו על קש והתכסו עם עורות של חיות. היא סבלה שם מאוד ממחסור. זה היה מקום מאוד עני והתושבים שם לא היו כל כך אדיבים ליהודים. היא החליטה לברוח משם וכעבור כמה חודשים היא הסתלקה למוסקווה וחזרה לחפש את אבא שלי. היא הגיעה לבית החולים ולא קיבלה היתר כניסה אבל אחרי שהיא הוכיחה שהיא פרטיזנית הם נתנו לה להיכנס. היו הרבה פצועים וכולם היו חבושים אז היה לה קשה לחפש את אבא שלי, אבל היא מצאה אותו. הוא סבל נורא מכאבים, הגוף שרף לו, וכנראה שאיזה עצב נפגע. בכל פעם בחורף הזה הוא היה מוריד את הבגדים ורץ לשכב בשלג כדי לקרר את הגוף שלו. אמא שלי הרגיע אותו ואמרה לו שעם הזמן הכאב יעבור והוא באמת נרפא לאט לאט. הוא לא רצה לחיות מרוב סבל. אמא שלי קבלה פינת חדר קטנה בבית החולים בגודל של מטבח קטן ושם היא יכלה להישאר לישון. לא היה לה מקום אחר להיות בו. אמא שלי גרה בעיירה קטנה בשם אוסובה. זאת היתה עיירה יהודית טיפוסית, כמו בסרטים של טוביה החולב. העיירה היתה בנויה מבתי עץ ובחורף הקירות כוסו בכפור. לא היו אמצעים לחימום כמו שאנחנו מכירים. היהודים שחיו שם עסקו בעיקר בחקלאות או מסחר (סנדלרות, חייתות.)... אחרי המלחמה הכפר הזה נמחק. אבא שלי והחברים הפרטיזנים שלו באו לכפר באישון לילה ושרפו את הכפר על יושביהם. אחרי שהיהודים ברחו מהכפר באו להתיישב שם אוקראינים. הם נכנסו לכפר, בזזו את מה שהיה שם והשתלטו על הרכוש היהודי. יהודים לא נשארו שם. לא בזמן המלחמה ולא אחריה. אז אבא שלי וחבריו שרפו את הכפר. זקני אוסובה, כולם נספו בשואה. כל הקהילות היהודיות היו שם בברוך גדול. כולם או ברחו או נלכדו בידי הגרמנים או נשלחו לאוושויץ או למות בבורות הירי. אני יודעת שסבתא שלי נשלחה למיידעינק שם היא נרצחה. היא יצאה עם השיירה ברגל מאוסובה למיידעניק ושם היא נרצחה. היא היתה אישה דיי עמידה. כשהגרמנים התקרבו לכפר שלהם היא לקחה את כל התכשיטים ודברי הכסף היקרים והמנורות ונתנה אותם לאיזה גוי שהיה איתה בעסקי מסחר. היא אמרה לו שישמור לה עליהם והיא תחזור לקחת אותם אחרי המלחמה. כשאמא שלי חזרה לקחת אותם הוא אמר לה שהוא מכר הכל ורק כף אחת נשארה. הכף הזו היא אצלי. יש עליה חריטה של השם של סבתא שלי, ,EP אסתר פקהויז. ובכל פעם שאני הולכת לשווקים אני מסתכלת על הכפות לראות אם יש חריטה .EP     # הסיפור של אבא שלי - יצחק (גרישה) פקהיוז ** ** אני אספר גם על אבא שלי קצת. אבא שלי עבד במחנה כפייה.  יצחחק פקהוז בצעירותו כמו שאמרתי, כל משפחה היתה צריכה להוציא בן לעבודת כפייה. הוא עבד שם עם החברים שלו וברגע שנודע להם שיש הרג ושכנראה יהרגו אותם, הוא והחברים שלו החליטו שברגע שיוציאו אותם מהמחנה עבודה לכיוון ההצעדה הם ימלטו. אבא שלי גדל ליד היער אז הוא אמר לחברים שלו מעבודת הכפייה שברגע שהוא יתן להם שריקה מי שרוצה שימלט איתו ושירוצו בזיגזג כדי שהכדורים לא יפגעו בהם. וכשהם הגיעו למעבה היער הוא נתן שריקה וכולם נמלטו בזיגזג. הם הגיעו לאיזו פינה אחרת ביער והם תלשו את העצים הרכים מהשורש, נכנסו לגומות שנוצרו שם ושמו את העצים עליהם חזרה. ככה הם התחבאו והגרמנים לא תפסו אותם. # הוא הציל איתו עוד 10 אנשים. ** ** בצעדה ההיא אבא שלי פגש את סבתא שלי (אמא של ראיה.) היה לה צעיף יפה ו10 דולר, שאז נחשב להון תועפות, היא נתנה לו אותם ואמרה לו שהוא יצטרך את זה יותר ממנה. זה היה המפגש האחרון ביניהם. ההורים שלי נפגשו ביער הסבוך. אבא שלי נתן לאמא שלי כמה נקודות ודרכי בריחה. היא הצטרפה אל שתי בנות דודות שלו שהכירו משפחה של גוים והן הציעו לה להתחבא איתן אצל הגוים. אמא שלי לא רצתה. היא המשיכה הלאה ושתי הבנות דודות נכנסו לבית ורצחו אותן שם. רחל ובנות דודותיה אמא שלי המשיכה לכפר אחר שהיא הכירה בו משפחה מעסקי מסחר של אמא שלה. היא ביקשה מהם מחסה והם נתנו לה להיכנס ולישון באחד החדרים. בבוקר היא שמעה דפיקה בדלת והתייצבו שם שוטר אוקראיני וקצין גרמני. המשפחה הלשינה עליה. השוטר והקצין רצו לקחת אותה והיא אמרה להם שיש לה מעיל יפה ומגפיים שחבל שהיא תשאיר שם וביקשה ללכת להביא. כשהשוטר והקצין שמעו שיש מעיל ומגפיים שבהם הם עלולים לזכות הם נתנו לה ללכת להביא. אז היא נכנסה לחדר "להביא אותם," פתחה חלון, קפצה ממנו וברחה ליער. ככה היא נמלטה מהמוות שלה. היא היתה אישה חזקה ואמיצה. בערך בת .20 אני שאלתי אותה פעם איך היא התמודדה עם מחזור ביער ואיך היא התרחצה והיא ענתה לי שהם לא התרחצו. לא היה מה לאכול ולשתות ולבנות הפסיק המחזור.     # החיים שאחרי ** ** אחותי נולדה ב.1943 אבא שלי כבר יצא מבית חולים והוא ואמא שלי קיבלו איזה חדרון. אז לא היה אפשר להשכיר או לקנות דירות. הממשלה היתה קובעת "פה את גרה ופה את עובדת" וזהו. הם גרו באיזה חדרון באיזה מרתף בלי אוכל בלי חימום בתנאים תת תנאים. יצחק ורחל פקהויז עם ביתם הבכורה רחל 1945( רוסיה) באותה שנה היה מצור מאוד רציני על מוסקווה. הם היו קונים מלח שאז היה יקר כמו זהב והם היו יושבים בשוק ומוכרים מלח. הם ישבו בחוץ בכפור הזה ומוכרים מלח. ואחותי שהיתה אז תינוקת ישבה איתם והם היו מכסים אותה בשמיכות. ב1945 אמא שלי לא רצתה להשאר ברוסיה. היא ראתה את האנטישמיות והיא החליטה שהיא רוצה לעלות אל איפה שכל היהודים עלו, לפלסטינה. אז עוד לא היתה מדינת ישראל זה היה פלסטינה. אבא שלי היה קומוניסט נלהב ולא רצה לעזוב. אמא שלי לקחה את אחותי שהיתה אז בת שנתיים או שלוש והיא שיחדה פקח רכבת שיתן להן לעלות. הכל היה שוחד אז, כי לא היה איך להשיג דברים. אמא שלי קנתה בד משי ונתנה לפקח של הרכבת שהיה גם חבר של ידידה שלה. הוא נתן לה לעלות על הרכבת וככה היא עברה לפולין. אבא שלי הגיע לפולין מאוחר יותר. גם לו לא היה היתרים כדי לצאת ממוסקווה אז הוא עלה על הגג של הרכבת ונסע עליה לפולין. אמא שלי הגיעה לפולין לעיירה קלץ.' בעיירה היה מחסה ליהודים של הג'וינט, אירגון שתמך ביהודים ועזר להם. שם היא היתה אחראית על המחסן, להביא את המצרכים לטבח. זה היה אחרי המלחמה . יום אחד הגיעו אליה אנשים מעיירה שכנה ואמרו לה שרוצים לעשות שם פוגרום ביהודים. חלק מהתושבים לא האמינו אבל אמא שלי כן האמינה אז היא לקחה את אחותי אל ההרים של צ'כיה שהיו ליד העיירה. היא שהתה שם שלושה ימים בלי אוכל ובלי מים. כשהיא חזרה לעיירה קלץ' היא ראתה את גודל האסון שהיה שם. שחטו והרגו יהודים במקום הזה. היא אמרה שהיא חייבת לעזוב את המקום הזה. היא ואבא שלי בדיוק התאחדו אז. הם החליטו לעבור לעיירה בשם פריישצה. הם קיבלו שם בית קטן ולגדל חזירים כעבודה. זה היה ב1946 ואני כבר נולדתי ולא הלכתי לגן. לא היה גן לא היה כלום אז כל היום אני שיחקתי עם אחותי ועם חתול וזהו. יום אחד אני ואחותי היינו לבד בבית בלי השגחה ושיחקנו. היא רצתה לתפוס את היונים והיא נפלה מהחלון מקומה שלישית. זה שינה לי את החיים. היא שכבה 10 ימים מחוסרת הכרה ובלי טיפול כי לא היו רופאים והיא נשארה נכה בראש. זה קרה עוד לפני שעלינו לארץ האסון הזה. אנחנו התעכבנו בעלייה כי ההורים שלי חסכו כסף לקנות כרטיסים ולעלות לארץ אבל השלטון שם החליף את המטבע וכל החסכונות שהיו להם איבדו את הערך שלהם. הם חסכו כסף מחדש ועלינו לארץ ב22 בפברואר .1951

מנחם וקשטוק נולד בפולין בעיירה קטנה מעורבת (יהודים וגויים) ושמה קלודביה למשפחה עמידה. העיירה הייתה לא רחוקה מגבול גרמניה. הוא תמיד תיאר את סביו כגביר, אדם גדול ממדים ומכובד מאוד. להוריו הייתה תחנת קמח שנתנה להם מעמד גבוה ומכובד בעיירה. הוא היה הבן הבכור והיו לו 3 אחים קטנים, חווה, אברהם ורשל. בתחנת הקמח עבד שכן גוי ואיתו הם היו ביחסים מאוד טובים. הם היו משפחה מסורתית ואפילו לאחר שעות הלימודים הוא למד בחדר עברית ויידיש. ב1939 החלו התנכלויות מצד הגויים והשכנים בעיירה ועת עת גברה העוינות גם בבית הספר והחלה אלימות והדרת היהודים ממקומות הלימוד והעבודה וכתוצאה מכך אביו נאלץ להעביר את הבעלות על תחנת הקמח לעובד הגוי אך בפועל הוא המשיך לנהל את התחנה. בתוך העיירה היה גטו שאליו הועברו היהודים אך למזל המשפחה הגטו כלל את הבית שלהם ולכן הם לא היו צריכים לעבור. באותו זמן מנחם שהיה בן 16 למד בלודג' וגר אצל דודיו שלקחו אותו מחוץ לעיירה לעבוד בפוזנן שם הוא בנה מסילות רכבת ולאורך כל שהותו שם המשיך להתכתב עם משפחתו והבין את חומרת המצב דרך סיפוריהם. כאשר חזר לעיירה סביו הבין את חומרת המצב והם תכננו לברוח מזרחה לכיוון רוסיה, הם לא לקחו הרבה דברים איתם ואז הרוסים החלו להפציץ את המקום הם הבינו שעליהם לחזור חזרה לעיירה. בשנת 1942 הפסיקו להגיע המכתבים מהבית והוא לא ידע מה עלה בגורל משפחתו. ובמרץ 1942 מנחם הועבר לאושוויץ. באושוויץ גילחו אותו וקעקעו לו את המספר על היד '142544' והעבירו אותו לתוך מחנה באושוויץ שהיה מחנה עבודה ושם היה מפעל גדול של ייצור נשק בו הוא עבד. לעיתים קרובות הוציאו אותם מחוץ לאושוויץ לעבוד עם פולנים בתיקון רכבות. הם התיידדו והפולנים הגניבו לו אוכל ובדים. הוא תיאר את החוויה מאושוויץ בכך שהוא הלך לישון בלילה ולא ידע אם הוא יתעורר בבוקר מכיוון שסביבו אנשים נלקחו כל לילה למותם. במחנה היו מראות נוראים, אנשים היו תלויים על הגדרות, חלקם התאבדו וחלקם ניסו לברוח ונהרגו בדרך. הוא חי בפחד וידע שאם יקום חולה הוא ירצח ולכן הלך תמיד לעבודה גם כאשר היה חולה וחלש. ממרץ 1942 החלו שמועות על הצלחות בעלות הברית על הנאצים וזה נתן לו תקווה ומוטיבציה להמשיל להילחם על חייו. קבוצה גדולה של אנשים שעבדו איתו תכננו לברוח מאושוויץ אך הוא החליט שלא. נסיונם נכשל ובדרכו חזרה מהעבודה מנחם ראה את חבריו תלויים על הגדר, דבר הגרם לו להבין שאין לו איך לברוח. בינואר 1945 הנאצים הבינו שהם עומדים להפסיד במלחמה והחלו צעדות המוות. לקחו אותו ואת מי שנשאר באושוויץ לצעדת המוות אל כיוון גרמניה. הם צעדו 7 ימים ולילות בקור ותנאים קשים. הם הגיעו לתחנת הרכבת בצ'כיה ונסעו משם לגרמניה. בדרך הם שמעו הפגזות של ארצות הברית שהפגיזה את האזור ואת תחנת הרכבת, הרכבת נעצרה וכל מי שהיה בה ברח. מנחם ברח עם מספר אנשים שהכיר אל כפר שבו איכר גוי החליט להחביא ולאמץ אותם. הוא שמר עליהם ודאג להם לתנאים טובים עד סיום המלחמה שהייתה כמה חודשים אחרי.