גבריאל ברקאי

זליג נולד כאח שני לאחות גדולה שנפטרה בגיל ארבע ממחלה. בפולין אמו לא עבדה ואביו היה בעל מלאכה. שדליץ העיר בה נולדה הייתה עיר בגודל בינוני בעלת רוב נוצרי. כשפרצה המלחמה הוא היה בן שנה ולכן לא הלך למסגרת חינוכית כלשהי בעיר. "הייתי קטן מאוד כשהתחילה המלחמה ולכן אין לי זיכרונות משמעותיים בתקופה שלפני המלחמה". ב-1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין ובכך החלה מלחמת העולם השנייה. זליג סיפר שהצבא הפולני לא היווה מכשול בפני הגרמנים. הוא המשיך ואמר שההשכנים בשדליץ לא אהבו יהודים ושמחו כשגרשו אותם מבתיהם "במקרה הטוב הם היו אדישים ובמקרה הלא טוב הם שתפו פעולה עם הגרמנים להשמיד את היהודים". כאשר שאלנו אותו אם נתקל באנטישמיות באזור הוא ענה והדגיש ש"התקופה שאנו מדברים אליה היא תקופה של השמדה של העם היהודי האירופה... אנטישמיות היא מילה רקה לתאר את מה שהיה שם" . היטלר והמשטר הנאצי שהשתלט על גרמניה החליטו על הפיתרון הסופי- השמדת יהדות אירופה. בפרוץ המלחמה זליג ומשפחתו, יחד עם עוד משפחות יהודיות, ברחו בעזרת רכבות מעבר לגבול הפולני, הגיעו לרוסיה ומשם לאוזבקיסטן. הוא סיפר שבזמן הבריחה הוא חלה באדמת וקדח מחום וכשהגיעו לרוסיה חלה בשעלת. מחלות אלה נגרמו כתוצאה מהתנאים הקשים ששררו בדרכים. הוא ומשפחתו אף פעם לא נפרדו עד החזרה לארץ. הוא סיפר שמי שלא ברח חוסל ואחר כך נשלח לגטאות ולמחנות ריכוז. באוזבקיסטן הם שהו בעיירה קטנה ליד טשקנט (בירת אוזבקיסטן). בתחילה גרו באולם גדול עם 50 משפחות ולכל אחד היה מיטה ולאחר מכן עברו לבית קטן, שם גרו עם כעוד 4 משפחות יהודיות שהתאגדו יחד. זיכרון שזכור לו מהבית בטשנקט זאת תקרת העץ שהייתה דולפת בגשמים. באוזבקיסטן הלך זליג לבית ספר רוסי ולמד שם עד כיתה א. כמו כן, הוא מתאר את אזבקיסטן כמדינה שהאנטישמיות לא בגדה בה. " בשביל האוזבקים היהודים היו כמו רוסים". הוא סיפר שבתקופה זו אנשים היו מאוד מסורתיים וחגגו את החגים באופן מלא. היהודים היו מאוד מאוחדים והקשר בקהילה היהודי היה חזק. “אני זוכר שלא היה לי מה לאכול, זאת הייתה מלחמת השרדות, גוועתי ברעב. אם הייתה לי פת לחם הייתי שומר חצי ממנה ליום למחרת שיהיה לי מה לאכול. מי שלא גנב לא היה לו מה לאכול". זליג סיפר שהיה לו מזל- ובאוזבקיסטן אמו עבדה בגן ילדים והייתה גונבת עבורו אוכל, "לאחרים גם זה לא היה" הוא סיפר כי אנשים אף פעם לא הרגישו בנוח להבליט את זהותם היהודית. "אני זוכר שהייתי הולך ברחוב והיו צועקים לי "יהודי מלוכלך", אני בכלל לא ידעתי שאני יהודי אז אם אני הייתי רואה גוי, הייתי צועק לו "יהודי מלוכלך".

שרה נולדה ב1936 בבלגיה. הוריה עברו מפולין עם כל המשפחה ב1932 בגלל גילויי אנטישמיות. אימה הייתה רוקחת ולאביה היה בית חרושת ביתי קטן לעיבוד עורות. לשרה היו ארבעה אחים גדולים והיא הייתה בת זקונים בפער של שמונה עשרה שנה מהאח שלפניה. שרה מתארת את השנים הראשונות שלה כנסיכת הבית, מפונקת ואהובה. בגיל ארבע, בשנת ב1940 נכנסו הגרמנים בלילה לביתם ולקחו את ארבעת אחיה ואביה. מאוחר יותר התגלה לשרה שהם נשלחו לאשוויץ ורק אחיה שרד את המלחמה. אימה, נפטרה באותו הלילה בו נלקחו האחים והאב. מרי, חברה נוצריה של אחיה, הבינה את אשר קרה וכאשר ראתה ששרה לא הגיעה לביה"ס באה לביתם וראתה שהאמא נפטרה וכל הבנים נלקחו. מרי אמרה לשרה שהיא באה לגור איתה עכשיו. שרה שהייתה ילדה קטנה ומבוהלת, לא הבינה מדוע עליה לעזוב את הבית, האחים, ההורים. כאשר רצתה שרה לעלות לחדר של אמא שנפטרה, עצרה אותה מרי, ארזה לה מזוודה ולקחה אותה אליה הביתה. במשך מספר חודשים שהתה שרה אצל מרי. שרה מתארת את התקופה הזאת כחודשים המאושרים בחייה. מרי דאגה לה וטיפלה בה. אחד השכנים בבניין הלשין לגסטפו שמוסתרת ילדה יהודיה בבית, הגרמנים הגיעו לבית, הכו את מרי וגלגלו אותה מהמדרגות. שרה נלקחה ונשלחה ברכבת משא בה התנאים היו קשים: צפיפות רבה ודלי שנועד לצרכים. היא נלקחה למחנה מעבר, בו הייתה בביתן הילדים. במחנה הילדים עברו התעללויות מהגרמנים והועבדו בפרך. מלכת בלגיה ששמעה שמחזיקים ילדים בתנאים קשים במחנה בארצה, הגיעה לביקורת בפתע במחנה. היא העבירה את הילדים למנזר ומשם התחיל מסע נדודים בין בתי יתומים שונים בהם הם הופרדו משאר הילדים. לאחר סיום המלחמה, העבירו את שרה לבית יתומים של פליטים יהודים. שרה מתארת את התקופה הזאת כשלב בו איבדה את האמונה בבני אדם. דודתה ששרדה את המלחמה, ניסתה ליצור איתה קשר בבית היתומים אך היא לא הייתה מעוניינת לפגוש בה. היא הביאה לה חבילה עם סוכריות וצעצוע של צבי מעץ. לילדים הוצעו אפשרות להגיע לארצות לשונות: ארה"ב, בלגיה, צרפת או ישראל. שרה, בחרה לעלות לארץ עם עליית הנוער ולאחר מכן התגייסה לצבא. לאחר שנים רבות חודש הקשר של שרה עם אחיה ששרד את המלחמה גם הוא. לאורך כל השנים שמרה שרה קשר עם מרי, האישה שהצילה אותה. מרי הקימה בארץ משפחה וחיה את חייה בדגש על תרומה לאחר וראיית הטוב.

שמואל ברטשניידר, בן למרים ויצחק ברטשניידר, נכד לברוך וברטה מצד אבא, ומצד אמא לאון וצילי. נולד בשנת 1932 ברומניה שבמזרח אירופה, הוא סיפר שבבית וגם בבית הספר דיברו גרמנית ואוסטרית. הוא גר בבניין גבוה עם קומות וחשמל ובשנת 1940 העבירו אותם לגטו בתוך צ'רנוביץ. הגטו היו בעצם מספר רחובות שנסגרו. העבירו אותם למוגילוב ברכבות בקר במסע של 6 ימים. במוגילוב העבירו אותם לבניין ענק. אחותו יטי ברחה לטשקנט, קלרה דודתו של שמואל וכל האחים של אמו מתו במוגילוב ממחלות ורעב. הוא ממשיך ומספר כי במהלך חייו הוא ומשפחתו חיו בתנאים קשים ומחפירים ושהגרמנים התנהגו כלפיהם ביד קשה וללא כל רחמים. מהרגע שנכנסו לגטו, חייהם השתנו מן הקצה אל הקצה, והחיים כבר לא היו כפי שהכירו אותם לפני כן. שמואל סיפר שחייו התחלקו ל- 3 חלקים שונים לגמרי: החיים שלפני הגטו, החיים בזמן הגטו והחיים שלאחר הגטו. חייו לא חזרו לעולם לחיים שהיו לפני המעבר לגטו. הגטו נשאר חקוק אצלו בזיכרון במשך שנים רבות עד להתגברות מחלת האלצהיימר שפגעה בזכרונו.