״כל מי שמקשיב לעד הופך לעד״
(אלי ויזל)
גבריאל ברקאי
19.6.1944
בודפשט
,
הונגריה
כתובת:
נולד בגטו בודפשט
קובץ שמע:
העדות
גבריאל ברקאי
גבריאל ברקאי נולד ב20 ליוני 1944 בגטו בודפשט, דור ראשון לניצולי שואה. נולד חודשיים אחרי שהנאצים נכנסו להונגריה.החיים בגטו
כאשר הנאצים הורו על היהודים בהונגריה להיכנס לגטו, אימו של גבריאל נאלצה לסחוב בעצמה ציוד בית ורהיטים כיוון שהסוסים שהיו צריכים לסחוב את העגלה נשחטו ונאכלו. מרוב המאמץ הפיזי של אימו, גבריאל נולד. בתור תינוק, גבריאל חיי בחדר בגטו יחד עם אימו ובן דודה במשך כחצי שנה.התפרנסות ומזון
בכדי להתפרנס בגטו וכדי שיהיה מזון, אימו של גבריאל נאלצה למכור חלב אם, ועל כן קיבלה גוש של שומן/פרוסת לחם.אביו במחנה כפייה והבריחה
אביו נשלח למחנה כפייה של הנאצים באוקראינה, ובינואר 1945 הוא ברח ממחנה העבודה והלך בעקבות הצבא הרוסי ברגל והגיע פחות או יותר בזמן שהצבא האדום שחרר את הגטו שבו גבריאל ומשפחתו חיו.לאחר שחרור הגטו
לאחר שחרור הגטו, גבריאל ומשפחתו חיו במצב יחסית טוב לשאר היהודים בזכות תשלומי שוחד ופרוטקציה. משפחתו של גבריאל רצתה לחזור לדירתם, אך הם גילו שהבניין הופצץ ולא נותר דבר. מאוחר יותר, אביו הצליח להשיג מקום לינה בשבילו ובשביל משפחתו. שם תינוקות רבים גוועו ברעב מחוסר יכולת של אימהותיהן להניק בגלל תת-תזונה, אך לרחל- אימו של גבריאל, היה מספיק חלב להנקה והיא אף מכרה לאימהות אחרות תמורת גפרורים (מצרך נדיר ויקר), סוכר ומצרכים אחרים. לאחר פרק זמן, חזרה המשפחה לבית סבתו של גבריאל, ואביו יצא להשיג עבודה ועם הכסף שהרוויח קנה דירה, בה התגוררו יחד בני המשפחה עד לעלייתם לארץ ב-1950.סיפור
סיפורים שנגעו בנו: - בתחילת שנות ה-2000, גבריאל הוזמן לסדרת הרצאות בלונדון. הוא העביר הרצאה בבית כנסת, שם רב של חב"ד אירח אותו. לאחר ההרצאה, ניגש אליו אחד המשתתפים, ולאחר שיחה קצרה הם גילו בניהם קשר מפתיע ומרגש. התברר לגבריאל כי האדם שניגש אליו גם הוא יליד בודפשט וכי גם הוא נולד ביוני 1944. בשיחתם התברר כי ככל הנראה לאימהותיהן היה קשר בגטו בודפשט וכי אימו של גבריאל מכרה לאימו של המשתתף את חלב האם שלה. גבריאל סיפר לנו כי לפגוש את הבן אדם הזה, לאחר 70 שנה, היוותה סגירת מעגל משמעותית בשבילו. - גבריאל סיפר לנו שיום אחד לאחר כניסתם של הנאצים להונגריה ב-1944, הם אספו את כלל מנהיגי הקהילה היהודית שחיו במקום, ובניהם אביו של גבריאל- אליעזר. הנצאים נתנו להם הוראות למסור את כל חפציהם יקרי הערך (מכונות כתיבה, מכשירי רדיו וכו'..). אביו של גבריאל- אליעזר, קיבל מברק מנשיא הקהילה, בתור אחד ממנהיגי הקהילה היהודית, שהייתה עליהם חובה להגיע לבניין הקהילה במקום. בסופו של דבר, התברר כי האיש איתו אביו של גבריאל נפגש היה לא אחר מאשר אדולף אייכמן.
מהחיים שאחרי
גבריאל סיפר לנו שלאחר המלחמה אביו היה פעיל ציוני ועמד בראש הקהילה של היהודים בהונגריה (עוד לפני הגעתם לארץ), ובשנת 1948 הוא היה נשיא "קרן היסוד". כאשר נוסדה מדינת ישראל, פתחו בבודפשט צירות ישראלית ואביו של גבריאל קנה את הבניין והיה מנהל המשרד של צירות ישראל שמה. שנתיים לאחר ניהול אביו בצירות הישראלית, התחילו ההתנכלויות כנגד היהודים בבודפשט. אביו של גבריאל נאסר ומשפחתו הבינה שזה אינו המקום בשבילם וכי עליהם לעלות ארצה. בשנת 1950 גבריאל ומשפחתו נסעו ברכבת מהונגריה דרך ווינה שהגיעה לוונציה שבאיטליה. משם הם עלו על ההפלגה האחרונה של ספינת המעפילים בשם "קוממיות" ועליה חיו במשך כשבוע. על הסיפון הייתה התרגשות עצומה כאשר ראו את צל הר הכרמל וחיפה, והם קראו "ארץ! ארץ!" מרוב התרגשותם להגעתם ארצה. ספינת המעפילים הגיעה לחיפה, ולאחר מכן גבריאל ומשפחתו עברו להתגורר בירושלים, שם הוא חי כבר למעלה מ-70 שנה. גבריאל מספר כי בתור ילד בירושלים, הוא היה העולה החדש היחיד בבית ספרו שגם לא ידע לדבר עברית בניגוד לילדים האחרים. גבריאל סיפר כי אלו היו ימים קשים במיוחד מכיוון שאז האשימו את הניצולים בכך שהם לא נלחמו, או התקוממו כנגד הנאצים בגטאות, דבר הנמשך עד ל"משפט אייכמן" בשנת 1960.
ציר הזמן האישי של
גבריאל ברקאי
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תיעדו:
- נגה ברקאי, יא10
- תמר מרגולין, יא10
- אורי אליהו , יא10
מחזור
כט
עדויות נוספות מ
הונגריה
:
הוריו של מוטי טלר (אין שמות)
הונגריה
31.12.1952
במהלך עבודתנו נפגשנו עם מוטי טלר דור שני לניצולי שואה ושמענו את סיפורו:
מוטי טלר נולד בארץ בשנת 1953. כחמש שנים לאחר קום המדינה. מוטי גדל בעיר נתניה, ומספר שהייתה לו ילדות נהדרת- כך הוא זוכר אותה. שני הוריו היו שורדי שואה.
למוטי יש אחות גדולה ואח שצעיר ממנו.
כיום הוא מורה לספורט בתיכון ״מור״.
על הוריו:
מוטי מספר ששני הוריו היו אנשים מדהימים שדאגו למשפחתם. אמו נפטרה לפני כ10 שנים ואביו נפטר לפני כ15 שנים.
אביו עבד כנהג משאית, והיה מבלה את רוב שעות היום בעבודה. לעומתו אימו לא עבדה והייתה עכרת בית. עם השנים הילדים הבינו שהסיבה שאימם לא עבדה הייתה כי אבא שלהם לא היה מרשה לה לצאת מהבית מהפחד שלא יקרה לה כלום. הוא אמר שהכי בטוח לה בבית ושתשמור על הילדים ותטפל בהם. עם הזמן הילדים הבינו שהוא התנהג כך מתוך פחד שלקח איתו מתקופת השואה.
הבית היה בית מסורתי, הדליקו נרות ביום שישי ועשו קידוש בשישי. ההורים היו מחוברים לשורשים היהודיים.
מוטי שירת בצבא, לפני היה עתודאי, הלך ללמוד בוינגייט לפני הצבא, התגייס בגיל 21 כי היה עתודאי ולמד ספורט וקיבל הסמכה להיות מורה לחינוך גופני. עשה קורס קצינים והיה קצין וכמה שנים בקבע והשתחרר בדרגה של רב סרן ומאז הוא מורה עד היום.
הוריו לא היו באף מחתרת או תנועת נוער וגם הוא לא.
שני הוריו נולדו וגדלו בהונגריה. הם באו ממשפחות מאוד דתיות. הם הכירו אחד את השני כשכנים. אבא שלו היה תלמיד ישיבה ובגלל זה הבית היה מסורתי. אבא שלו איבד את כל משפחתו בשואה ועלה לארץ בשנת 1948 והחליט שהוא יוצא מהדת לגמרי עקב זאת כי לא האמין שיש אלוהים. הוא מספר שבגלל כל מה שקרה לו ולמשפחתו בשואה, הוא לא היה יכול להאמין שאלוהים קיים והתנתק מהדת.
אמא שלו איבדה כמעט את כל משפחתה בשואה.
שניהם היו במחנות ריכוז ומחנות עבודה, הם עבדו בעבודות כפייה. אמא שלו הייתה באושוויץ בירקנאו ושם רוב משפחתה נרצחה מלבדה ושתי אחיותיה. כשנגמרה המלחמה שניהם ניסו בנפרד לחזור למקום שהם גדלו בו ושם הם הבינו שהם איבדו את כל המשפחה שלהם. כשחזרו הם התאהבו והתחתנו מחוץ לארץ. כשאפשר היה לעלות לארץ בשנת 1948 הם עלו לארץ ביחד עם כל שורדי שואה. הם קיבלו דירת מעברה בנתניה והתחילו לחיות את החיים מחדש שם.
חיה גרוס
הונגריה
16.5.1938
רחוב קוסטוסוס דירה 156
רחוב קוסטוסוס דירה 156
חיה גרוס מספרת לנו את סיפורה. שמה הלועזי היה קתלין פרידמן. חיה נולדה בשנת 1938 בשבע עשרה במאי. סיפורה מתחיל בהונגריה, בעיר ויטסו ברחוב קוסטוסוס דירה 156. להוריה של חיה קראו יאנקה (האמא) וינר (האבא). וינר היה תלמיד ישיבה הוריו רצו לשמר את היהדות ושלחו אותו לישיבה. הבית שבו חיה גדלה היה בית דתי עם אמונה חזקה בה'. המשפחה חיה בקהילה יהודית קטנה המונה כ-100 אנשים אביה שך חיה היה ראש הקהילה האחרון. חלומו של אביה היה להגיע לפלסטינה אבל הוא דחה את חלומו משום שהחנות אותה ניהל הניבה תוצאות יפות מכדי לעזוב. במשך 10 שנים לא נולדו להם ילדים ולכן הלכו לרב לקבל ברכה. לאחר 10 שנים נולד בן ראשון אך נפטר, גם הילד השני נפטר תוך כדי לידה. בתקופה זו הלידות היו בבית ולא כל הלידות הסתיימו טוב. לכן הזוג החליט ללכת לרב נוסף שאמר להם שאם יוולד להם בן הם יקראו לו בן ציון אם בת אז שיקראו לה חיה. וכך היה ואחיה הגדול נקרא בן ציון והיא חיה. 1944 התחילה מלחמת עולם שנייה בהונגריה .הונגריה נכבשה בקלות כיוון שזו הייתה ממשלת בובות ונתנו לנאצים לעשות כרצונם בהונגריה. ב17 למאי - שזהו יום הולדתה של חיה, לקחו את היהודים לגטו, כולל משפחתה של חיה. לאחר מספר ימים לקחו את אביה ועוד 62 איש מהגטו לעבודות כפייה. באוקטובר 1944 האחראי על הקבוצה מספר ששמע שהמלחמה מסתיימת והגרמנים לא שולטים באדמתם. אביה והקבוצה שוחררו לעיר הגדולה. כשהגיעו לשם הבינו שהמצב הפוך שהגרמנים עדיין שולטים. אדם כלשהו שמע אותם מדברים והלשין עליהם. לקחו אותם ליער לחפור בורות וקראו להם בוגדים בהונגריה ובאדמתם. לאחר מכן ירו בכל אחד בנפרד.
סוזי הידש
הונגריה
31.12.1928
סיפורה של סוזי הידש
סוזי נולדה בגיור (Győr) שבהונגריה בשנת 1929 במקום בו היתה קהילה יהודית מאוד גדולה, למשפחה עשירה ומיוחסת עם מפעל טקסטיל מצליח. סוזי חונכה בחינוך יהודי והלכה לבית כנסת ניאולוגי, זרם יהודות העיקרי בהונגריה. היא זוכרת את הזמן של לפני המלחמה כתקופה שמחה. סוזי בת יחידה אבל הייתה לה חברה טובה מאוד בגילה אשר גרה איתה באותו ביניין, הן היו כמו אחיות, ושמה אסתר. סוזי מספרת, כי היא ואסתר תקשרו על ידי נקישות בתקרה וברצפה מהיותן גרות בקומה אחת מעל השנייה.
בזמן פרוץ המלחמה בשנת 1939 ההוריה של סוזי החליטו להישאר בהונגריה ולא לברוח כיוון שהאמינו שההונגרים לא ישתפו פעולה עם הנאצים. כאשר פלשו הנאצים להונגריה בשנת 1941 הרשויות העבירו את יהודי העיר לגטו ומפעל לייצור לבנים, אביה של סוזי נשלח על ידי השלטון הנאצי לעבוד כבודק שדי מוקשים וסוזי לא ראתה אותו מאז.
במרץ 1944 כאשר גרמניה הצליחה לכבוש את הונגריה שלחו את עובדי המפעל ברכבות לאושוויץ בהן סוזי, אמה ואסתר. אסתר וסוזי היו אמורות להתפצל (דבר שמאוד הדאיג את סוזי) אך סוזי הצליחה להתחלף עם אישה אחרת במטרה להישאר ביחד.
אסתר וסוזי היו באושוויץ כשישה שבועות ולאחר מכן הועברו למחנה העבודה ליפשטט שממוקם על הגבול בין גרמניה להולנד. הסיבה למעבר היתה כושר עבודה של הנערות כתוצאה מגילן הצעיר ומצבן הבריאותי הטוב. סוזי אשר ידעה על האסונות שנעשו באושוויץ שיקרה על גילה כדי שיעבירו אותן למחנה עבודה.
סוזי תיארה את מחנה ליפשטט כמקום עם גינה מזעזעת, לכלוך בכל מקום ומיטות עם פשפשים. סוזי, אמה ואסתר נשארו במחנה עד מרץ 1945 כאשר האמריקאים שיחררו אותו.
סוזי מספרת על הרגע בו המחנה השתחרר על ידי האמריקאים. היא ואסתר היו באמצע לחפור תפוחי אדמה כחלק מעבודתן במחנה, כאשר התחילו להישמע יריות, הן השתטחו על האדמה עד שראו את הדגל הלבן שהניפו הגרמנים ופתאום האמריקאים התחילו להוציא אנשים מהמחנה. ברגע של בלבול אסתר, באותה מחזיקה עדיין את התפוח אדמה בידה שאלה אותה "להביא את התפוח אדמה איתי?"
עדויות נוספות
:
שמואל ברטשניידר
רומניה
31.12.1931
שמואל ברטשניידר, בן למרים ויצחק ברטשניידר, נכד לברוך וברטה מצד אבא, ומצד אמא לאון וצילי. נולד בשנת 1932 ברומניה שבמזרח אירופה, הוא סיפר שבבית וגם בבית הספר דיברו גרמנית ואוסטרית. הוא גר בבניין גבוה עם קומות וחשמל ובשנת 1940 העבירו אותם לגטו בתוך צ'רנוביץ. הגטו היו בעצם מספר רחובות שנסגרו. העבירו אותם למוגילוב ברכבות בקר במסע של 6 ימים. במוגילוב העבירו אותם לבניין ענק. אחותו יטי ברחה לטשקנט, קלרה דודתו של שמואל וכל האחים של אמו מתו במוגילוב ממחלות ורעב. הוא ממשיך ומספר כי במהלך חייו הוא ומשפחתו חיו בתנאים קשים ומחפירים ושהגרמנים התנהגו כלפיהם ביד קשה וללא כל רחמים. מהרגע שנכנסו לגטו, חייהם השתנו מן הקצה אל הקצה, והחיים כבר לא היו כפי שהכירו אותם לפני כן. שמואל סיפר שחייו התחלקו ל- 3 חלקים שונים לגמרי: החיים שלפני הגטו, החיים בזמן הגטו והחיים שלאחר הגטו. חייו לא חזרו לעולם לחיים שהיו לפני המעבר לגטו. הגטו נשאר חקוק אצלו בזיכרון במשך שנים רבות עד להתגברות מחלת האלצהיימר שפגעה בזכרונו.
דבורה גליקשטדט
פולין
30.4.1933
טרוביה
טרוביה
דבורה גליקשטדט נולדה ב 1.5.1933 בכפר קטן בשם טורביה שלא מופיע באף מפה. בכפר חיו מעט מאוד יהודים. כל יהודי הכפר השתייכו לאותה משפחה והשתייכו לקהילה היהודית בעיירה רוזוודוב על נהר הסאן בגליציה. המשפחה של דבורה מנתה 7 נפשות: זוג הורים וחמישה ילדים. שמות הילדים: אריה, אווה, חיה , דבורה והאחות הקטנה שושנה. בכפר גרו גם דודים ודודות ובני דודים, המשפחה של דבורה גרה בכפר מדורי דורות, אביה היה תלמיד ישיבה ואמה הגיעה מטרנובזג . אמה של דבורה נפטרה כשהייתה בת 5. זכרונותיה של דבורה מתחילת המלחמה (כשהייתה כבת 6: "אני זוכרת שלפני שהגרמנים הגיעו היו הפצצות, טסו אווירונים וכולם יצאו לראות את ההפצצות. לא אותנו הפציצו, זה לא היה מכוון אלינו, אני מנחשת שהגרמנים הפציצו ריכוזים גדולים יותר של אוכלוסיה. אחרי שהגרמנים נכנסו אני זוכרת אווירה קשה. הגרמנים נכנסו, על יד הבית שלנו היה הבית של דוד שלנו. הייתה גדר והיה שער. הבית שלו היה על יד הרחוב הראשי, ואנחנו רצנו לראות את הצבא הגרמני נכנס ועשינו לו שלום. זכרונותיה של דבורה במהלך המלחמה: הגענו לשוק נעמדנו לפי פקודה מסביב לכיכר. אני זוכרת את זה, עמדנו מסביב והגרמנים הסתובבו בתוך המעגל עם כלבים וכולנו פחדנו נורא כי יהודים לא גידלו כלבים. והגרמנים צעקו: "יהודים ארורים" ונתנו פקודה לעזוב את העיר. אני חושבת שאני זוכרת כשאבא נעל את הבית בכפר הוא כנראה תיאר לעצמו שלא נחזור לשם יותר, הוא מסר לגרמנים את המפתח ובכה מיד ויצאנו לדרך ברגל. לא היו מכוניות, שכרו עגלות כדי לסחוב את הציוד. הייתה שקית עם תכשיטים של אמא ששמו לאחותי על הצוואר כי היא הייתה קטנה וחשבו שעליה לא יעשו חיפוש. עברנו ממקום למקום, נדדנו בין מקומות שהנאצים לא הגיעו אליהם עדיין. אנחנו ישבנו בעגלה, התקדמנו יחד עם שיירה גדולה של פליטים. כל פעם היינו מגיעים למקום ואז המורה דרך הפולני היה שם לנו מלכודות, אי אפשר להאמין הפולנים היו קופצים עלינו ושודדים אותנו. דבורה מספרת שכשהם היו מגיעים לעיר לבוב היו לוקחים את אביה ואת אחיה לעבודות כפיה בעיר, היא מספרת שהם היו חוזרים משם מוכים ומושפלים. לאחר שהיו בלבוב הם עברו ברכבת להרי אופל והתמקמו במחנה אסירים שבו גרו כמה משפחות באותו צריף, למקום קראו "קורוסטלובקה". בזמן השהייה במחנה אביה ואחיה של דבורה עבדו בכריתת עצים ביער. הרוסים הבינו שהמשך השהייה שם הוא גזר דין מוות והוציאו את הילדים לבית יתומים. דבורה ואחיותיה עברו לבית יתומים. באותו הזמן אביהן התחתן בשנייה עם אישה יהודייה בשם סימה. .
תודה!
פנייתכם התקבלה.
ניצור אתכם קשר בהקדם.
פנייתכם התקבלה.
ניצור אתכם קשר בהקדם.
קרתה תקלה במהל שליחת הטופס. אנא טענו את העמוד מחדש ונסו שנית.
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com