חנה אווה בורגר

ברטה גוטמן נולדה בשנת 1934 בסלובקיה. ברטה נולדה בת בכורה לשני אחים קטנים, בן ובת. שהייתה בת שש, היא ומשפחתה נכנסו למחנה העבודה סרד בסלובקיה למשך כמה חודשים ולאחר מכן היא נשלחה ברכבות עד שהגיעו למחנה העבודה נובקי. ברטה מספרת על התקופה במחנות העבודה כתקופה קשה מאוד של רעב ומחלות. בנובקי הייתה ברטה תקופה ארוכה עד שחולצה והוברחה עלי ידי פרטיזנים. הפרטיזנים, הסתירו את ברטה בבונקרים בכפרים שונים. בגיל שמונה הגיעה ברטה למזר שהחביא ילדים יהודים. שם, למדה את תפילות הנוצרים. לאחר מכן נשלחה ברטה לאושוויץ. רגעים לפני הכניסה לתאי הגזים, הצלב האדום הגיע ושחרר את המחנה. לאחר המלחמה, בהיותה בת עשר אושפזה ברטה למשך שנה בבית חולים בגלל מחלת השחפת. לאחר שהשתחררה מבית החולים הצטרפה לתנועת השומר הצעיר שעודדה אותה לעלות לארץ ישראל. בגיל חמש עשרה, בשנת 1949 עלתה ברטה לארץ בספינת מעפילים, התגייסה לצבא ושירתה בנח"ל. לאחר שחרורה פגשה את בעלה זכרו לברכה ונולדו להם שני ילדים- בת ובן.

חלק גדול מתקופת השואה היינו מוגנים, כי אבא שלי זכרו לברכה עבד כמהנדס ברכבות של הממשלה הסלובקית ששיתפה פעולה עם הנאצים, והוא היה חיוני למאמץ המלחמה. במסגרת תפקידו הוא גם ניסה להעביר מידע, ידע היטב על הרכבות שנוסעות לאושוויץ והעביר מידע למי שהיה צריך להעביר אותו הלאה ולעזור. לצערנו המידע הזה לא נעשה אתו שום דבר, והרכבות המשיכו לנסוע. היינו מוגנים עד אוגוסט 1944, מוגנים חלקית, כי הסתובבנו עם טלאי צהוב מיוחד מפלסטיק שהיה כתוב עליו HS, יהודי שחיוני למאמץ הכלכלי במלחמה. באוגוסט 44' בסלובקיה, פרץ מרד, והגרמנים עדיין הצליחו להשתלט מהר מאוד על המרד. הקימו ממשלת בובות שהייתה לחלוטין בידיהם, ומאותו מועד כל ההנחות וההטבות שניתנו ליהודים בוטלו. כל היהודים הצטוו להתייצב כדי להעביר אותם למחנות ריכוז. מאחר שאבא שלי ידע מה קורה באותן הרכבות ומה קורה עם הנוסעים של אותן הרכבות, הוא העדיף להסתתר. לקח אותנו והסתתרנו אצל משפחה נוצרית, כמונו עשו עוד יהודים שהבינו לאן הרוח נושבת. היינו במסתור עד ממש חודש וחצי לפני סוף המלחמה חודש וחצי לפני סוף המלחמה פתאום תפסו אותנו ועלו על עקבותינו. התעללו בנו קשות, באבא ואימא, ואני ראיתי את זה. ניסו להוציא מהם מידע על יהודים נוספים שאפשר – חודש לפני סוף המלחמה – לתפוס ולהשמיד. אחרי שתפסו אותנו ואחרי החקירה שנמשכה לילה אחד, העבירו אותנו למחנה מעבר, מחנה ריכוז בשם סרד לאחר מכן העבירו אותם למחנה אחר עד לשחרור.

שנדי גדלה בגלנטה שבצ'כוסלובקיה למשפחה יהודית חרדית מרובת ילדים. להוריה יהודה אריה וצורטל היו שישה בנים ושש בנות והיא הבת העשירית מתוך ה 12. הילדים דיברו הונגרית וסלובקית והוריה דיברו גרמנית. הייתה להם פרנסה טובה. הוריה ניהלו מסעדה, אולם חתונות ובית קפה. נוסף על כך היה להם יקב בביתם. ילדותה הייתה טובה וכל הסובבים אותה רצו להיות חברים שלה. כל יום בני משפחתה היו אוכלים יחדיו. בוקר צהריים וערב היו יושבים סביב השולחן ואוכלים ארוחה משפחתית. שנדי: "מי שעבר בגלנטה ידע שיש לו מקום אצלנו". החיים היו אחרים לגמרי לפני המלחמה. שנדי מספרת שב 19 במרץ 1944, אחד הימים היפים בחודש, היא ואחותה ייטי ישבו בחדר וקראו ספר. פתאום אימן נכנסה ואמרה להן: "בנות, הגרמנים כבשו את הונגריה". ממשלה פרו נאצית עלתה לשלטון בצ'כוסלובקיה ושיתפה פעולה עם הגרמנים בתהליך ההשמדה. נחקקו חוקים ונתלו שלטים אנטישמיים בכל רחבי המדינה. לאט לאט פורסמו חוקים ורגולציות שמנעו מהיהודים חופשיות ושוויון: איסור על שימושים בתחבורה ציבורית, איסור על מעבר מיישוב ליישוב ושעל יהודים לצאת מהבתים בעטיית טלאי צהוב בלבד. באותה שנה הוקם גטו גלנטה בסביבת בית הכנסת הגדול ושנדי ומשפחתה הועברו לשם. בכל העיר הוקמו רמקולים והודיעו בהם שכל היהודים חייבים לעזוב את בתיהם ולעבור לגטו ויכולים לקחת רק מה שיוכלו לתפוס בשתי ידיים. העזיבה הייתה קשה עבור שנדי. היא מספרת שגם היום המחשבה על אותו יום מעבירה בה תחושות קשות. היא הייתה צריכה לעזוב את החיים המוכרים לה ולהשאיר הכל מאחור. כשהגיעו לאושוויץ ביום הרביעי, הופרדה שנדי מהוריה ושלושה מאחיה. מלבדה ומלבד אחותה ייטי ואחיה יחזקאל, איש משמשפחה לא שרד את מחנה ההשמדה. כשהגיעו לאושוויץ הוכרחו להתפשט מכל הבגדיהם. שנדי החביאה דפים שהוציאה ממחברת בה כתבה יומן בביתה, בהם כתבה את חוויותיה לאורך כל שהותה במחנה ההשמדה. לשנדי לא היה איפה להחביא את הדפים אז היא הכניסה אותם לכיסים של השמלה של אחותה. כשהגיעו לצריפים, החביאה שנדי את הדפים בין מיטות העץ לקיר. שנדי שהתה באושוויץ 3 חודשים. בכל פעם שירד גשם, הם יצאו החוצה ופתחו את הפה שלהם בניסיון לשתות ממנו. יום למחרת כשהיו שלוליות הם רכנו מעליהן ושתו מהן: "ככה נשארנו בחיים". כדי להעביר את הזמן, שנדי ועוד 45 בנות מגלנטה סיפרו אחת לשנייה סיפורים מצחיקים מילדותיהן בעיר המשותפת, וכך תמכו זו בזו: "הצחוק הביא לנו כח". אחרי הסלקציה הראשונה, בגיל 14.5 בלבד, נלקחה שנדי לעבודות במפעל לייצור חלקים למטוסי קרב ותחמושת. כשיצאו מאושוויץ שנדי לקחה את הדפים מבין החריצים, עשתה מהם שני כדורים והחביאה אותם מתחת לבית השחי שלה. אורך כל משמרת במפעל היה 12 שעות ללא הפסקה. שנדי עסקה במדידת אורך ורוחב של תרמילים והוכרחה לכתוב הכל בכרטיסיות ונשארו לה כרטיסיות רבות שלא עשתה בהן שימוש. הדפים של היומן המקורי שלה ניזוקו בגלל מזג האוויר והתנאים הקשים וכך שנדי החליטה לשמור את כרטיסי הרישום המיותרים במטרה לשחזר את הכתוב בדפים המקוריים. שנדי כתבה בסתר על קורותיה לפני ההגעה למחנה ועל החוויות במשך שלושת החודשים בהם שהתה בו. במאי 1945 שוחרר המחנה על ידי הצבא האדום. כשאמרו שנגמרה המלחמה, כולן התחילו לבכות. לפני פרוץ המלחמה מספר היהודים בגלנטה עמד על 1200 אנשים. בסופה, נותרו מהם 270 בלבד. שנדי וייטי חזרו לגלנטה אחרי שחרור המחנה. שנדי הייתה בת 15.5. אחרי שישה שבועות הופיע יחזקאל בגלנטה אחרי שטופל בבית חולים בגרמניה. שנדי מספרת שכמעט כל יום זוג חדש מהיהודים הנותרים בגלנטה התארס. אחותה ייטי אחת מהן. אחרי החתונה הם קיבלו את אחד מהבתים וגרו בו. שנדי הכירה את אחיו של בעלה של אחותה, שמו מיכאל, שלימים יהיה בעלה. השניים עלו יחד עם בני משפחותיהם ובתם התינוקת לארץ בשנת 1949, והשתקעו בירושלים. שנדי מספרת שיום אחד, אחד מנכדיה שאל אותה: "סבתא תספרי לי על האחים שלך, ועל אמא שלך, מה לא הייתה לך אמא?" שנדי השיבה: "בטח לכולם יש אמא" הנכד שאל: "אז איפה האמא שלך, את אף פעם לא מדברת על אמא שלך". שנדי אמרה: "הרגו את אמא שלי" הנכד השיב: "הרגו את אמא שלך? ואיפה את היית?". שנדי סיפרה: "אני ברחתי". הנכד שאל: "מדוע ברחת?" וכך שנדי החליטה להתחיל לספר את הסיפור שלה. בנה הגדול של שנדי נפל במלחמת יום הכיפורים. שנדי אומרת שהקמת משפחתה הגדולה היא הנקמה שלה בגרמנים, שרצו להרוג ולהשמיד את כל עם ישראל, ושהילדה בת החמש עשרה שהייתה, הביאה לעולם ילדים נכדים ונינים שהולכים ולומדים בישיבה, ומחזיקים את עם ישראל.