שמעון קלמן דגן

**תיעוד והנצחה – הסיפור של גולדה** ** ** בלה סיפרה סיפורה של גולדה (שם המשפחה לא ידוע), אחותה של סבתה. גולדה נולדה בשטייטל בסרביה אחר כך עברה עם משפחתה לרומניה, ואחר כך עברו לאזור שהוא ברית המועצות של היום. גולדה הייתה אחת מחמש אחיות ונשואה. היא לא יודעת לספר על ילדותה, מלבד שהיא הייתה בת למשפחה פשוטה בת חמש אחיות. לגולדה הייתה ילדה אחת ויחידה וקראו לה שרה (הם לא הצליחו להביא עוד ילדים). כשהתחילה המלחמה גולדה הייתה כבר אחרי גיל 40. היא מספרת שעברה הרבה סיוטים בתקופה של המלחמה. היא הייתה אישה כפרית פשוטה, עבדה קשה מאד בכל יום, תיחזקה את הבית וגידלה ירקות. היא הייתה אישה טובה, פשוטה מאוד ובעלת חוכמה רבה. אחרי החתונה הם עברו להתגורר בעיר טירספול במולדובה, עיר שנייה בגודלה. עוד לפני המלחמה גרו בבית קרקע עם חצר, עם השכן, קרוב לשוק העירוני. בזמנו החיים ובכלכלה סבבו סביב השוק. אנשים מהכפר שבאו לשוק למכור את הסחורה היו משאירים אצלה את העגלות עם הסחורה שלהם והיא נתנה להם מקום לשבת, לנוח ולשתות. אנשים רבים הכירו אותה ואת טוב ליבה. ההיסטוריה מראה שאהבו אותה ושהייתה אישה טובה והעתיד שלה הראה שהיא הייתה אישה חזקה. החיים עצמם הם שחינכו ולימדו אותה, לא הייתה לה השכלה רשמית. הייתה לה משפחה יהודית גדולה, מסורתית, מרובת ילדים. לפני המלחמה הם היו עובדים מהבוקר עד הערב ולא התעניינו בפוליטיקה. ההפגזות של המלחמה התחילו בארבע בבוקר והם התחילו לברוח. הם חשבו שזה ייגמר במהרה והם יחזרו. כשפרצה המלחמה שרה הייתה בת 15. אף אחד לא ידע ולא הבין מה קורה. לבעלה היה אח שגר באוקראינה קרוב לגבול עם מולדובה. הוא גר באזור כפרי שהיה דומה למעין קיבוץ, סביבו היו היישובים הכי עשירים עם הישגים גדולים, יישובים של יהודים. האח היה המנהל של ה"קיבוץ" העשיר והם חיו אצלו. כשהם הגיעו לכפר הגרמנים נכנסו מהצד השני ומיד אספו את כל התושבים בכיכר המרכזית. היו אנשים שהלשינו והצביעו על אח של בעלה של גולדה. מיד הרימו במה ותלו אותו מול כל התושבים שגם אשתו והילדים היו בקהל, הם עמדו מול כולם. זה היה ביוני 1941, זו הייתה ממש ההתחלה. הגרמנים מיד גידרו את השטח ועשו גטו זמני. את הילדים והנשים שמו יחד, את הגברים שמו בשטח אחר. בעלה של גולדה היה בשטח של הגברים, גולדה ושרה ביחד עם אשתו והילדים של האח שנתלה היו בשטח של הנשים. עדיין לא הקימו מחנה ריכוז עם גדר חשמלית, רק שמו גדר ומסביב חיילים. כל יום הגברים הלכו לעבודה, ובערב הם חזרו מהעבודה לגטו. גולדה הייתה רואה את בעלה כשחזר בערב אבל הם לא יכלו לדבר. שחלפו יולי ואוגוסט התחיל הכפור והיה קר בחוץ. הם ישבו וישנו על הרצפה, ואפילו השערות היו מכוסות כפור. ערב אחד גולדה לא ראתה את בעלה בין הגברים שחזרו מהעבודה. הגיעו שמועות, אולי דרך החיילים, היא לא זוכרת, ואז קיבלה את הבשורה המרה. פקדו על הגברים לחפור בור גדול ושסיימו את העבודה הגיעה משאית עם ברזנט שמכסה אותה. כשהם פתחו את הברזנט הם ראו ילדים חיים, אפילו תינוקות היו ביניהם, כנראה שהגיעו מבית חולים או מבית יתומים, וזרקו את כולם לתוך הבור. נשמעו צעקות ובכי. הם פקדו על היהודים לכסות את הבור. בעלה של גולדה היה בן יותר מ- 50 באותו יום, כנראה שקיבל דום לב או התקף לב ומת באותו המעמד. הגרמנים קברו אותו עם כל הילדים. גולדה קיבלה את הבשורה אחר כך. בינתיים בחלק שלהם בגטו הכול היה תלוי בשגעונות של החיילים הגרמניים. יום אחד הם החליטו שיורים בכל אדם חמישי. שהגיעו אליה והיא היתה חמישית, הגרמני לא ירה בה והיא לא ידעה אם זה היה במקרה או בגלל שהיא הייתה יפה. גולדה הבינה שזה עניין של זמן עד שזה יקרה שוב והיא החליטה לברוח. בגטו את כל העבודה עשו היהודים עצמם, הגרמנים מינו יהודים לעשות את כל העבודות וגם יהודי שישגיח וילשין. הבחור היהודי שמינו לשמור על כולם רצה להתעסק עם שרה, ממש הטריד אותה. גולדה נתנה פייט, אז הוא התרגז והלשין עליה. הגרמנים התנפלו על שרה והרביצו לה. בעטו בה עם המגפיים, וגולדה עמדה וראתה הכול, ולא התערבה כדי להגן עליה. הם ממש התעללו בשרה. כנראה שהיה לה אירוע מוחי, היא הייתה חצי מתה. אחר כך גולדה הבינה שאם היא תתקרב הם יהרגו את שתיהן ולא יהיה להן סיכוי וחשבה שכאשר הם יעזבו אותה היא תטפל בה, וכך היה. כשהגרמנים עזבו אותה, היא הייתה חצי מתה, אבל גולדה הוציאה אותה וטיפלה בה למרות שלא היו לה תרופות, שרה נשארה בחיים, היא זוכרת שהיו לה התקפי זעם והיה פתאום נכנס בה שיגעון. זה היה כבר בחודש נובמבר וגולדה החליטה סופית שאין ברירה וצריכים לעשות מעשה, שהיא ושרה חייבות לברוח. אשתו של האח של בעלה לא הסכימה לברוח. שאלתי למה הם לא ברחו, וגולדה אמרה שגיסתה כבר הייתה שבורה. גולדה הייתה חזקה. כל שאר המשפחה של האח של בעלה נספתה באותו הגטו, הם לא יצאו משם. לילה אחד שלא היה חשמל גולדה ברחה עם בתה שרה. גולדה אמרה שמאז ועד תחילת 1945היא נדדה עם שרה אלפי קילומטרים והן נתקלו מדי פעם בפרטיזנים. הן הלכו בלילות, ובשעות האור התחבאו ביער. גולדה לא ידעה לאן היא הולכת וסיפרה שאם הייתה צומת או שתי דרכים שהיתה צריכה לבחור שמאלה או ימינה, אז כדי לא להתבלבל היא תמיד היתה פונה ימינה. בערבים שגולדה ושרה היו מגיעות לכפר, היא היתה מקישה בדלת של הבית הראשון וביקשה להישאר לישון באסם. היתה משכיבה את שרה לישון והיא לא היתה ישנה רק מקשיבה שאין סכנה. כשהייתה שומעת דלת או קול כלשהו גולדה הייתה לוקחת את שרה ובורחת כדי שלא ילשינו עליהן. סיפור נוסף היה שבאחד הימים הן היו צריכות לחצות איזשהו נהר ונתקלו בדייג. גודה ביקשה ממנו שיעביר אותן בסירה, בדרך הדייג הבין שהן יהודיות והתחיל טלטל את הסירה כדי שתתהפך והן יטבעו. גולדה הצליחה לשכנע אותו שלא יטביע אותן בכך שאמרה לו שלא יהיו לו חיים "אם תעשה את זה לא יהיו לך חיים וזה יישב לך על המצפון, אני יודעת שכך קורה, שלא תישן בלילות". הדייג נבהל וזה הציל אותן. הן נדדו משנת 1942 עד 1945, אכלו מה שהיה ביער ומה שנתנו להן באסם וכך שרדו. גולדה רצתה הביתה, ובסוף, לקראת סוף המלחמה היא הגיעה לטירספול בחזרה. אחרי שהגיעו לטירספול המשפחה הייתה מלוכדת, חגגנו חגים ביחד, שרה הייתה לפעמים מִתחילה לצרוח – הם באים, מי אלו?! עם הגיל זה עבר אבל היא סבלה מהתפרצויות שנים רבות. כשגולדה חזרה לבית שלה הוא היה תפוס בידי השלטון הרומני, לא היו כמעט גרמנים. הרומנים היו אכזריים אבל לא כמו כשהגרמנים היו, במהלך המלחמה כשראו שהגרמנים עומדים להפסיד, היו הרומנים יותר עדינים. גולדה ושרה הלכו לשכן של גולדה, לפני המלחמה גולדה והשכן גדלו ביחד עם המשפחות שלהם והיו מאוד קרובים. היא דפקה בדלת והשכן היה בהלם, השכן הרשה להן להיכנס והם הלכו לישון. זאת הייתה הפעם הראשונה בה גולדה נרדמה ולמחרת הגיעו הרומנים ועצרו אותן כיוון שהשכן הלשין מרוב פחד. הרומנים האשימו את גולדה ושרה בריגול עבור הרוסים, השמועה התפשטה והאנשים אשר הכירו את גולדה אספו חתימות שהם מכירים את גולדה על מנת לפטור אותה מהאשמה בריגול. החתימות עזרו והן ניצלו מעונש תלייה, שרה וגולדה מצאו בית בטירספול, צמוד קרקע. גולדה לא עבדה ושרה עבדה בתור מורה (רכשה השכלה ולמדה הוראה). גולדה השתדלה להמשיך בחייה כמו לפני המלחמה, חיה באורח חיים צנוע של אישה פשוטה שגרה בכפר. הן סיפרו על המלחמה ולא הסתירו. אחרי המלחמה לאחר שכולם חזרו, נפגשו כל חמש האחיות ורוב נשות המשפחה, הגברים לא חזרו כולם. הן המשיכו את חייהן בטירספול אפילו התחתנו שוב. כל אחד סיפר מה עבר עליו בתקופת המלחמה, שגולדה סיפרה את הסיפור שלה היא לא הזילה דמעה אבל כולם בכו. לאחר כמה זמן גולדה הבינה שהיא צריכה לכתוב את הזיכרונות ומה שעברה לכן החליטה לכתוב זאת במחברת בשביל לא לשכוח. שהזדקנה פתחה את המחברת וקראה היא מאוד בכתה, היו לה התקפי בכי וחרדה. החתן שלה ראה אותה וריחם אליה והחליט להשמיד את המחברת על מנת לעזור לה (בדיעבד היום מבינים כמה ההיה חשוב לשמור על המחברת והזיכרונות). לאחר המלחמה יום אחד מישהי נכנסה לחצר בביתה ושואלת אותה אם פה גרות גולדה ושרה. ומה מתברר? שזו הייתה ביתו של השכן שהסגיר אותן, גולדה לא זיהתה אותה למרות שהכירה אותה וחלפו הרבה שנים. היא אמרה שאבא שלה שלח אותה לחפש את גולדה ולבקש ממנה סליחה. שאבא שלה כבר כמעט 20 שנה חולה ומרותק למיטתו, על ערש דווי. והוא כבר מתפלל למות וממש מבקש למות, הוא מרגיש שהוא לא יכול למות בגלל מה שהוא עשה והוא מבקש מגולדה לסלוח לו כדי שיוכל למות. היא אמרה שהוא יחייה עוד הרבה שנים ושיישא את העונש הזה, כשהיא סיפרה את זה למשפחה כולם אמרו לה שהיא הייתה צריכה לסלוח לו, גולדה צעקה שקט! אתם לא אומרים לי מה לעשות!

סיפורו של העד במהלך המלחמה: בסוף שנת 1942 האיטלקים ששלטו בלוב באותה עת, כרתו ברית עם הגרמנים שנתנו להם הוראות להתחלת ריכוז וחיסול היהודים שבלוב. יעקב גדל בעיר טריפולי שבלוב עם משפחתו וכאשר החלו הסנקציות על היהודים, אביו וכל הגברים מעל גיל 18 נלקחו למחנה העבודה "סידי עזאז" בו עבדו בעבודות כפיה וחיו בתנאים קשים מאוד. בעקבות לקיחת הגברים למחנה העבודה החלו שמועות שעוד מעט ייקחו גם את כל הנשים והילדים להשמדה המונית. לכן החליט אמו ודודתו של יעקב שהיה אז בן 5, לקחת את כל המשפחה להתחבא אצל ידיד ערבי שחי בכפר ערבי סמוך לטריפולי. שם התחבאו ברפת שהיתה לערבי והוא פינה וניקה אותה בשבילם ושם חיו עד שהאנגלים שחררו את לוב. יעקב מספר שאמו תפרה להם בגדי של ילדים ערבים כדי שיוכלו לצאת לפעמים מהרפת להסתובב בפרדסים. כילדים החיים בכפר היו יחסית חסרי פחד בעיקר מעצם העובדה שלא הבינו את מה שמתרחש סביבם, אפילו אחותו של יעקב, שושנה נולדה בכפר הערבי. חצי שנה לאחר שנלקח אביו של יעקב, הוא ברח ממחנה העבודה ומצא את משפחתו בכפר הערבי והצטרף להם למחבוא.

זליג נולד כאח שני לאחות גדולה שנפטרה בגיל ארבע ממחלה. בפולין אמו לא עבדה ואביו היה בעל מלאכה. שדליץ העיר בה נולדה הייתה עיר בגודל בינוני בעלת רוב נוצרי. כשפרצה המלחמה הוא היה בן שנה ולכן לא הלך למסגרת חינוכית כלשהי בעיר. "הייתי קטן מאוד כשהתחילה המלחמה ולכן אין לי זיכרונות משמעותיים בתקופה שלפני המלחמה". ב-1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין ובכך החלה מלחמת העולם השנייה. זליג סיפר שהצבא הפולני לא היווה מכשול בפני הגרמנים. הוא המשיך ואמר שההשכנים בשדליץ לא אהבו יהודים ושמחו כשגרשו אותם מבתיהם "במקרה הטוב הם היו אדישים ובמקרה הלא טוב הם שתפו פעולה עם הגרמנים להשמיד את היהודים". כאשר שאלנו אותו אם נתקל באנטישמיות באזור הוא ענה והדגיש ש"התקופה שאנו מדברים אליה היא תקופה של השמדה של העם היהודי האירופה... אנטישמיות היא מילה רקה לתאר את מה שהיה שם" . היטלר והמשטר הנאצי שהשתלט על גרמניה החליטו על הפיתרון הסופי- השמדת יהדות אירופה. בפרוץ המלחמה זליג ומשפחתו, יחד עם עוד משפחות יהודיות, ברחו בעזרת רכבות מעבר לגבול הפולני, הגיעו לרוסיה ומשם לאוזבקיסטן. הוא סיפר שבזמן הבריחה הוא חלה באדמת וקדח מחום וכשהגיעו לרוסיה חלה בשעלת. מחלות אלה נגרמו כתוצאה מהתנאים הקשים ששררו בדרכים. הוא ומשפחתו אף פעם לא נפרדו עד החזרה לארץ. הוא סיפר שמי שלא ברח חוסל ואחר כך נשלח לגטאות ולמחנות ריכוז. באוזבקיסטן הם שהו בעיירה קטנה ליד טשקנט (בירת אוזבקיסטן). בתחילה גרו באולם גדול עם 50 משפחות ולכל אחד היה מיטה ולאחר מכן עברו לבית קטן, שם גרו עם כעוד 4 משפחות יהודיות שהתאגדו יחד. זיכרון שזכור לו מהבית בטשנקט זאת תקרת העץ שהייתה דולפת בגשמים. באוזבקיסטן הלך זליג לבית ספר רוסי ולמד שם עד כיתה א. כמו כן, הוא מתאר את אזבקיסטן כמדינה שהאנטישמיות לא בגדה בה. " בשביל האוזבקים היהודים היו כמו רוסים". הוא סיפר שבתקופה זו אנשים היו מאוד מסורתיים וחגגו את החגים באופן מלא. היהודים היו מאוד מאוחדים והקשר בקהילה היהודי היה חזק. “אני זוכר שלא היה לי מה לאכול, זאת הייתה מלחמת השרדות, גוועתי ברעב. אם הייתה לי פת לחם הייתי שומר חצי ממנה ליום למחרת שיהיה לי מה לאכול. מי שלא גנב לא היה לו מה לאכול". זליג סיפר שהיה לו מזל- ובאוזבקיסטן אמו עבדה בגן ילדים והייתה גונבת עבורו אוכל, "לאחרים גם זה לא היה" הוא סיפר כי אנשים אף פעם לא הרגישו בנוח להבליט את זהותם היהודית. "אני זוכר שהייתי הולך ברחוב והיו צועקים לי "יהודי מלוכלך", אני בכלל לא ידעתי שאני יהודי אז אם אני הייתי רואה גוי, הייתי צועק לו "יהודי מלוכלך".