״כל מי שמקשיב לעד הופך לעד״
(אלי ויזל)
צבי שטול
30.8.1938
סגד
,
הונגריה
כתובת:



קובץ שמע:
העדות
צבי שטול נולד ב 1938 בעיר סגד שבהונגריה, ב1942 נלקח אביו במסגרת השלטון ההונגרי לצבא ההנוגרי לסייע לגרמניה במלחמה. ב1944 טנקים של גרמנים נכנסו לעיר שלו, אייכמן הגיע לגרמניה לארגן את החיסול של כל היהודים. ברגע שהכריזו על גטו ליהודים צבי ואמו עברו לבית של סבא וסבתא, שהתגוררו באזור הגטו. ושם החיים היו סבירים, סביו היה בתפקיד בקהילה (שוחט\גבאי) ושמרו על אורח חיים יהודי. כשהתקבלה ההודעה לפנות את הגטו, העבירו את כולם למפעל של לבנים אדומות שנמצא בסגד (כחלק מהעסקה של "משאיות תמורת דם"). צבי הרגיש מיוחס כי סביו היה גבאי בית הכנסת, ואף נהנה מדברים כמו ללכת עם שרשרת של ספר התורה בשמחה תורה, לא היו לא חברים אז, והיה בן יחיד ולא הלך לבית הספר כי לא היה בית ספר, ושיחק כדורגל וכדורסל מכדור סמרטוטים. הסבר - משאיות תמורת דם: הסוכנות היהודית ארגנה משלחת הצלה ל 600,000 יהודי הונגריה, ידעו כבר שהמלחמה תכף תגמר ושהגרמנים יפסידו. נציגים מהסוכנות עשו עסקה עם אייכמן שבמסגרת ינצלו יהודים. העסקה , 10,000 משאיות תמורת הצלת יהודי הונגריה. אף צד לא סמך על השני ולכן החליטו לעשות צעדים בוני אמון. הודיעו ש 20,000 מגדו סגד יעברו ביינתים במקום להשמדה למחנה על יד ווינה. (כי ראש העיר ווינה שהיה חבר של אייכמן היה צריך כח אדם במפעל). במהלך שהות צבי במפעל (מחנה עבודה שטרסהוף), בגלל היותו ילד, לא עבד, אך הוריו ,דודיו , ובני משפחתו המבוגרים עבדו. הוא היה משחק עם בני דודיו והם היו משחקים על מסועי הלבנים ונתלים עליהם. בני דודיו גם לא עבדו, ולכן הם היו חבריו במהלך השהות בגטו. ואף סביו לימד אותו קרוא וכתוב. אוכל - חתיכת לכם ומרק מגעיל, שבעיקר היה עשוי מקולרבי, למרק קראו דורגמוזה, ומאז הוא שונא קולורבי. צבי זוכר שלא היה אוכל ורעב וזה גרם לו להתחנך שאסור לזרוק אוכל, והוא לא מרשה לילדיו ולנכדיו לזרוק אוכל, וזה ערך שהוא מקפיד עליו עד היום. המחנה עבודה בו שהה היה סגור עם שומרים, ובזמן שהותו שם נהרגו יותר מ500,000 יהודים בהונגריה. אייכמן קיבל מהסוכנות היהודית סכום רב על העסקה, אך לבסוף היא לא יצאה לפועל. מאחר והעסקה לא יצאה לפועל, החליטו לחסל את היהודים במחנה העבודה היכן שצבי שהה. הוחלט להעביר אותם, לאושוויץ, אך הרכבת הופצצה והם נאלצו לחזור. לאחר כשבועיים , שוב ניסו להעמיס אותם על הרכבת, כולם ברחו לכל הכיוונים והתחבאו בתוך חפירות. צבי היה קרוב מאוד לפצצות ואחת מהן נחתה רק 50 מטרים ממנו. הם חזרו למחנה, ומעט זמן אחרי זה הצבא הרוסי סילק את השומרים מהמחנה ובכך הם ניצלו. צבי פחד מהפצצה מאוד , במחנה עצמו הוא בעיקר זוכר שהיה עם בני דודו. אחד מהדודים נפל בעבודה ונפצע, ומת בצריף, וצבי זוכר שגופתו היתה מותלת איתם בחדר זמן מה עד שנלקח. לאחר ששוחררו, סביו של צבי, לקח עגלה (ללא סוס), וסחב את העגלה בעצמו (במקום סוס), וצעד איתם מחוץ למחנה עד ברטיסלבה 70ק"מ. ושם אישפזו אותו בבית החולים. צבי חלה בכל המחלות והיה מאוד מאוד רזה, אחרי שהוא הבריא הם חזרו לעיר שלהם (סגד), אך אביו עדיין לא חזר מהצבא. אחרי השואה התייחסו ליהודים מאוד בזהירות , הבית שלהם היה תפוס אך הם חזרו אליו ודיירו פינו אותו ללא בעיה. הסבא החליט שצבי ילך לבית הספר, אך לא היה בית ספר יהודי כי לא היו יהודים. נשארו 6 שבועות לכיתה א, וצבי נכנס לבית ספר נוצרי שהיו בו נזירות. היו שם תפילות נוצריות והיו כורעים ברך, אך צבי החליט שהוא לא עושה זאת כי הוא יהודי. הוא זוכר שהוא נעמד שם ושאלו אותו למה הוא לא כורע ברך, ולאחר שהסביר שהוא יהודי קיבלו את זה ולא הציקו לו בניגוד למצופה. בכיתה ב' כבר למד בבית ספר יהודי, ואז ביום אחד אביו הופיע ברציף וחזר. כל יום הם היו מחכים ברציף הרכבת לראות אם אביו יגיע (כי לא היו בהודעות \ מכתבים שיתריאו), עד שיום אחד אמו חזרה עם אביו.
סיפור
בהפצצה השניה כאשר ההפגיזו את הרכבת והם התחבאו ביער, אמו נשכבה עליו ובכך הגנה עליו. ברכבת היה קרון מלא במזון שהופצץ, ולאחר ההפגזה אמא שלו רצה לחפש אוכל , נדחפה ונפלה לתוך חבית ריבה (עם הראש למטה). היא חזרה למחנה, ועקב הרעב כל הילדים ליקקו אותה מכף רגל ועד ראש.
מהחיים שאחרי
ב1952 הם עברו לעיר יותר קטנה , ואבא של צבי ניהל שם בתי אבות של יהודים ששיך לקהילה היהודית, ואמו עבדה שם כאם הבית. ב1956 פרצה מהפכה בהונגריה נגד השלטון הקומוניסטי, וזו היתה הפעם השניה בחייו שראה טנקים ברחובות ובניינים חרבים. משפחתו של צבי ניצלה את המהפכה על מנת לצאת מגבולות הונגריה ולעלות לארץ. צבי, שהיה בן 18 , ובני דודיו הלכו לגבול עם אוסטריה על מנת לברוח מהונגריה, אך לפני היציאה אביו השביע אותו שיתחתן רק עם יהודיה, וזה אירוע חשוב מאוד עבורו. לאחר מכן ובאמצעות מבריח (ב 1.12.1956) צעדו מ4 בבוקר, הלכו לאיבוד עד 12 בצהריים, וכל זאת בגשם, עד שפגשו בשומרים חמושים, המבריח שילם לשומרים כסף וכך הם הצליחו להגיע לאוסטריה. לאחר מכן באמצעות הסוכנות היהודית עלה לארץ, ומאוחר יותר גם הוריו. הוא למד בטכניון בעתודה אקדמית, הנדסה כימית ותואר שני בביוטכנולוגיה ושירת בכור האטומי בנחל שורק. יש לו 4 ילדים ו 13 נכדים.

צבי ואשתו אורה.
ציר הזמן האישי של
צבי שטול
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תיעדו:
- שגיא צנציפר, יא4
- דותן בר, יא4
- עדי משולם, יא4
- יואב מרום, יא4
מחזור
עדויות נוספות מ
הונגריה
:


גבריאל ברקאי
הונגריה
19.6.1944
נולד בגטו בודפשט
נולד בגטו בודפשט
גבריאל ברקאי נולד ב20 ליוני 1944 בגטו בודפשט, דור ראשון לניצולי שואה. נולד חודשיים אחרי שהנאצים נכנסו להונגריה. כאשר הנאצים הורו על היהודים בהונגריה להיכנס לגטו, אימו של גבריאל נאלצה לסחוב בעצמה ציוד בית ורהיטים כיוון שהסוסים שהיו צריכים לסחוב את העגלה נשחטו ונאכלו. מרוב המאמץ הפיזי של אימו, גבריאל נולד. בתור תינוק, גבריאל חיי בחדר בגטו יחד עם אימו ובן דודה במשך כחצי שנה. בכדי להתפרנס בגטו וכדי שיהיה מזון, אימו של גבריאל נאלצה למכור חלב אם, ועל כן קיבלה גוש של שומן/פרוסת לחם. אביו נשלח למחנה כפייה של הנאצים באוקראינה, ובינואר 1945 הוא ברח ממחנה העבודה והלך בעקבות הצבא הרוסי ברגל והגיע פחות או יותר בזמן שהצבא האדום שחרר את הגטו שבו גבריאל ומשפחתו חיו. לאחר שחרור הגטו, גבריאל ומשפחתו חיו במצב יחסית טוב לשאר היהודים בזכות תשלומי שוחד ופרוטקציה. משפחתו של גבריאל רצתה לחזור לדירתם, אך הם גילו שהבניין הופצץ ולא נותר דבר. מאוחר יותר, אביו הצליח להשיג מקום לינה בשבילו ובשביל משפחתו. שם תינוקות רבים גוועו ברעב מחוסר יכולת של אימהותיהן להניק בגלל תת-תזונה, אך לרחל- אימו של גבריאל, היה מספיק חלב להנקה והיא אף מכרה לאימהות אחרות תמורת גפרורים (מצרך נדיר ויקר), סוכר ומצרכים אחרים. לאחר פרק זמן, חזרה המשפחה לבית סבתו של גבריאל, ואביו יצא להשיג עבודה ועם הכסף שהרוויח קנה דירה, בה התגוררו יחד בני המשפחה עד לעלייתם לארץ ב-1950.


הוריו של מוטי טלר (אין שמות)
הונגריה
31.12.1952
במהלך עבודתנו נפגשנו עם מוטי טלר דור שני לניצולי שואה ושמענו את סיפורו:
מוטי טלר נולד בארץ בשנת 1953. כחמש שנים לאחר קום המדינה. מוטי גדל בעיר נתניה, ומספר שהייתה לו ילדות נהדרת- כך הוא זוכר אותה. שני הוריו היו שורדי שואה.
למוטי יש אחות גדולה ואח שצעיר ממנו.
כיום הוא מורה לספורט בתיכון ״מור״.
על הוריו:
מוטי מספר ששני הוריו היו אנשים מדהימים שדאגו למשפחתם. אמו נפטרה לפני כ10 שנים ואביו נפטר לפני כ15 שנים.
אביו עבד כנהג משאית, והיה מבלה את רוב שעות היום בעבודה. לעומתו אימו לא עבדה והייתה עכרת בית. עם השנים הילדים הבינו שהסיבה שאימם לא עבדה הייתה כי אבא שלהם לא היה מרשה לה לצאת מהבית מהפחד שלא יקרה לה כלום. הוא אמר שהכי בטוח לה בבית ושתשמור על הילדים ותטפל בהם. עם הזמן הילדים הבינו שהוא התנהג כך מתוך פחד שלקח איתו מתקופת השואה.
הבית היה בית מסורתי, הדליקו נרות ביום שישי ועשו קידוש בשישי. ההורים היו מחוברים לשורשים היהודיים.
מוטי שירת בצבא, לפני היה עתודאי, הלך ללמוד בוינגייט לפני הצבא, התגייס בגיל 21 כי היה עתודאי ולמד ספורט וקיבל הסמכה להיות מורה לחינוך גופני. עשה קורס קצינים והיה קצין וכמה שנים בקבע והשתחרר בדרגה של רב סרן ומאז הוא מורה עד היום.
הוריו לא היו באף מחתרת או תנועת נוער וגם הוא לא.
שני הוריו נולדו וגדלו בהונגריה. הם באו ממשפחות מאוד דתיות. הם הכירו אחד את השני כשכנים. אבא שלו היה תלמיד ישיבה ובגלל זה הבית היה מסורתי. אבא שלו איבד את כל משפחתו בשואה ועלה לארץ בשנת 1948 והחליט שהוא יוצא מהדת לגמרי עקב זאת כי לא האמין שיש אלוהים. הוא מספר שבגלל כל מה שקרה לו ולמשפחתו בשואה, הוא לא היה יכול להאמין שאלוהים קיים והתנתק מהדת.
אמא שלו איבדה כמעט את כל משפחתה בשואה.
שניהם היו במחנות ריכוז ומחנות עבודה, הם עבדו בעבודות כפייה. אמא שלו הייתה באושוויץ בירקנאו ושם רוב משפחתה נרצחה מלבדה ושתי אחיותיה. כשנגמרה המלחמה שניהם ניסו בנפרד לחזור למקום שהם גדלו בו ושם הם הבינו שהם איבדו את כל המשפחה שלהם. כשחזרו הם התאהבו והתחתנו מחוץ לארץ. כשאפשר היה לעלות לארץ בשנת 1948 הם עלו לארץ ביחד עם כל שורדי שואה. הם קיבלו דירת מעברה בנתניה והתחילו לחיות את החיים מחדש שם.


חיה גרוס
הונגריה
16.5.1938
רחוב קוסטוסוס דירה 156
רחוב קוסטוסוס דירה 156
חיה גרוס מספרת לנו את סיפורה. שמה הלועזי היה קתלין פרידמן. חיה נולדה בשנת 1938 בשבע עשרה במאי. סיפורה מתחיל בהונגריה, בעיר ויטסו ברחוב קוסטוסוס דירה 156. להוריה של חיה קראו יאנקה (האמא) וינר (האבא). וינר היה תלמיד ישיבה הוריו רצו לשמר את היהדות ושלחו אותו לישיבה. הבית שבו חיה גדלה היה בית דתי עם אמונה חזקה בה'. המשפחה חיה בקהילה יהודית קטנה המונה כ-100 אנשים אביה שך חיה היה ראש הקהילה האחרון. חלומו של אביה היה להגיע לפלסטינה אבל הוא דחה את חלומו משום שהחנות אותה ניהל הניבה תוצאות יפות מכדי לעזוב. במשך 10 שנים לא נולדו להם ילדים ולכן הלכו לרב לקבל ברכה. לאחר 10 שנים נולד בן ראשון אך נפטר, גם הילד השני נפטר תוך כדי לידה. בתקופה זו הלידות היו בבית ולא כל הלידות הסתיימו טוב. לכן הזוג החליט ללכת לרב נוסף שאמר להם שאם יוולד להם בן הם יקראו לו בן ציון אם בת אז שיקראו לה חיה. וכך היה ואחיה הגדול נקרא בן ציון והיא חיה. 1944 התחילה מלחמת עולם שנייה בהונגריה .הונגריה נכבשה בקלות כיוון שזו הייתה ממשלת בובות ונתנו לנאצים לעשות כרצונם בהונגריה. ב17 למאי - שזהו יום הולדתה של חיה, לקחו את היהודים לגטו, כולל משפחתה של חיה. לאחר מספר ימים לקחו את אביה ועוד 62 איש מהגטו לעבודות כפייה. באוקטובר 1944 האחראי על הקבוצה מספר ששמע שהמלחמה מסתיימת והגרמנים לא שולטים באדמתם. אביה והקבוצה שוחררו לעיר הגדולה. כשהגיעו לשם הבינו שהמצב הפוך שהגרמנים עדיין שולטים. אדם כלשהו שמע אותם מדברים והלשין עליהם. לקחו אותם ליער לחפור בורות וקראו להם בוגדים בהונגריה ובאדמתם. לאחר מכן ירו בכל אחד בנפרד.
עדויות נוספות
:

לורן אלכסנדר מטראי
פולין
16.7.1929
חיים לפני המלחמה: רולן אלכסנדר מטראי, נולד ב- 17.7.1929 בפריז ברחוב שרואנטו. רולן התגורר בפריז עד הגיעו לגיל שנתיים וחצי, אז עבר לגור עם סבו וסבתו בהונגריה על מנת שהוריו יוכלו לעבוד ולבסס עצמם כלכלית. כשהגיע לכיתה א' חזר לצרפת כששפתו העיקרית הינה הונגרית ובצרפתית ידע מילים ספורות: ''Avion = אווירון'' ו ''Tabouret = שרפרף''. משפחתו של רולן קיימה אורח חיים מסורתי הם שמרו מצוות וחגגו את חגי ישראל כמו יתר הקהילה בעירם, חיי קהילה באווירה יהודית שומרת מסורת. (אלה הם עיקרי הדברים הזכורים לרולן טרם פרוץ המלחמה). תקופת המלחמה: ספטמבר 1939 צרפת ואנגליה נכנסות למלחמה בגרמניה. לאור סכנת ההפגזות על הבירה פריז, רולן ומשפחתו מוצאים מקלט באזור "beauce" מדרום לפריז. בין הנהרות הסיין והלואר. ינואר 1940המשפחה חוזרת לפריז ורולן חוזר ללמוד כרגיל בבית הספר בכיתה ה'(גיל 11). אפריל 1940 מפנים את בית הספר באיזור הסארט ליד הלמאן באיזור נהר הלואר. אמו פחדה ,שמישהו שמכיר אותו בשכונה יסגיר אותו למשטרה ועל כן החליטו לשלוח אותו להרים. רולן לא הבין את המצב ,אך ידע שהמצב אינו טוב ועל כן הלך להרים ושם שהה עם קבוצת ילדים ,אשר התחבאו ביחד במטרה אחת ברורה לשרוד! כך כתב ביומנו: "המשפחה שלי דאגה לשלוח אותי עם השכנה שנסעה לאיזור צרפת החופשית. יצאנו ברכבת לטור. והגענו לכפר קטן בו הכומר הסביר לשכנה איך לעבור לאיזור החופשי ובאיזה חווה לפנות..." כאשר הגיעו לאזור הכפרי היו אמורים לחבור לארגון ההצלה, הקונסוליה האמריקאית היו אמורים להעביר את כל הילדים לארצות הברית דרך ספרד, אך בשל החמרת המצב בארה"ב ולאור המלחמה עם יפן לא התאפשרה העברתם. כך כתב ביומנו: "יומני היקר הקונסולה של ארה"ב היתה צריכה להעביר את כל הילדים לארה"ב דרך ספרד שם הייתי אמור לפגוש את הדודה שלי, אבל פרצה מלחמה בין יפן לארה"ב ולפני שיצאנו הודיעו לנו שהנסיעה בוטלה..." בהרים התגורר בבית יתומים ,שמציל ילדים מהמלחמה,. שם בית הילדים היה ''לה שומרי'' מארגון l'ose שהיה פעיל מתחילת שנת 1943 ועזר לו לברוח בזמן המלחמה. ביומנו כתב:" אנחנו עוברים מקום כדי להתקרב לגבול כדי שנהיה קרובים יותר לבית. אנחנו עוברים ל"לה שומרי" בסנט פול און שבלה שזהו בית מלון. אנחנו לומדים בביה"ס שם". גם בתקופה ,ששהה בבית הילדים היה קשה מאוד. רולן לא ידע על דודו, שמת במחנה אושוויץ. אביו ,שהתחבא בלי אוכל בפריז והיה צריך לבקש משכנים וחברים שיביאו לו אוכל לסטודיו . אמו של רולן , שרדה בזכות כושר המשחק המצויין שלה. באחת הפעמים ,שהגרמנים הגיעו לקחת אותה, היא פגשה אותם במדרגות וביקשה אם היא יכולה לעזור להם וכך הגרמנים נפלו בפח ולא עלה בדעתם שהיא בכלל יהודייה. מאז פרידתו של רולן ממשפחתו לא היה לו קשר איתם ולא ידע מה עולה בגורלם. לאחר שהיה בבית היתומים ''לה שומרי'' היה צריך לברוח שוב. רולן השתלב בבית של משפחה נוצרית אורתודוקסית , מה שחייב אותו בתור ילד ללמוד את כל הגינונים והתפילות של הכנסיה. ואף חייב אותו להסוות את זהותו בעת שהתקלח. המשפחה שמרה עליו והוא בתמורה עבד עבורם בחוה כרועה צאן.

ציפורה נחום
טריפולי
31.3.1925
חלק ראשון: היכרות עם משפחת היסוד ציפורה נולדה בטריפולי, לוב. אביה ואמה נולדו שם וכן אחיה ואחיותיה. גרה שם כל חייה עד שעלתה לארץ בשנת 1947. ביתה היה בעיר הגדולה מול הים. גרה בבית נחמד, לא גדול מאוד ולא קטן. חלק מהבית נבנה ע"י אביה ז"ל והיה מעץ. הבית היה חדר אחד גדול מאוד ומטבח. בקיץ היו הולכים הרבה לים. החורף לא היה קר וגם בחורף היו הולכים לים. בילדותה לא הייתה בגן, עלתה לכיתה א' וכשעלתה לכיתה ב' התחילה המלחמה. מהרגע שהתחילה המלחמה לא יכלו ללמוד עוד. המלחמה הייתה קשה והפצצות שנפלו היו הורסות בתים שלמים. פחדו מאוד. משחקי הילדות ששיחקה בהם היו קפיצה בחבל, קלאס שמאוד אהבה ועד היום כשרואה רוצה לשחק. היו משחקים הרבה גם בבית. עולים ויורדים במדרגות ומשחקים באזור הבית. בילדותיה היו לה חברות גויות, איטלקיות נוצריות. שיחקו ביחד הרבה. לא רצתה חברות יהודיות כי הן היו רכלניות וקשקשניות. אימה אמרה לה להתחבר עם הגויות שהן היו יותר מתורבתות והתנהגו יותר יפה. אהבה מאוד לסדר ולנקות בילדותה. בימי חמישי תפקידה היה לנקות אבק ולסדר ולהכין את הבית לשבת. היא הייתה הגדולה באחים ועזרה מאוד לאמה. בבית הספר זוכרת שילדים היו מושכים לה בשיער, היו לה צמות ארוכות והייתה קוראת למורה שהייתה מענישה אותם. המורה הייתה שואלת את הילדים אם הם מקנאים בה ובגלל זה מושכים לה בשיער. בבית הספר למדו עד השעה 15:00 והיו להם שלוש הפסקות. אהבה מאוד לשחק בהפסקות. תלבושת אחידה התחילה בכיתה ב'. בילדותה הייתה חברה בתנועת הנוער בני עקיבא. הבנים והבנות היו לחוד ולכל קבוצה היה מדריך או מדריכה. אמה הייתה עקרת בית והיו לה 7 ילדים, היא הכי גדולה. קראו להם: ציפורה, רותי, רחל, רינה, לינדה, ברוך ואלי. אביה היה סייד, צבע בתים. כשהייתה בת 7.5 לערך, בזמן שהתחילה המלחמה, אימה חלתה. עלה לה החום לאחר שחזרה ממקום מרוחק במזג אויר קר. לקחו אותה לבית חולים וכשהגיעה לבקרה ביום למחרת, שאלו אותה בת כמה היא וענתה שהיא בת 7. ביקשו ממנה לקרוא לדודה או לאביה או לאחות גדולה שלא הייתה לה. היא חזרה הביתה והעירה את אביה וסיפרה לו שלא מוכנים בבית החולים להגיד לה מה שלום אימה. אמר שמיד ילך. עלתה לבית של דודה שלה שגרה מעל לביתם וסיפרה לה גם היא הלכה איתם. הגיעו לבי"ח וסיפרו להם שהיא נפטרה. היא בכתה מאוד כל הדרך והיה לה מאוד מאוד קשה. מאותו יום הייתה היא זו שטיפלה באחיה הקטנים ועזרה לאביה. בבית ובמשפחה המורחבת שמרו על המסורת ועל כל החגים. אהבה בעיקר את חג הפסח שבו הכול נקי וחדש. כשהתחילה המלחמה הפסיקה ללמוד, כולם ברחו ולא הייתה מסגרת בית ספר לאף אחד. היא ומשפחתה ברחו ועברו לגור בבית ערבי ביישוב מרוחק. לא היה להם מקום יציב. ברחו ממקום למקום.

אברהם סומין
בלגיה
24.8.1939
לפני המלחמה:
את הראיון אברהם התחיל עם המשפט "עם ישראל חי וקיים"
אברהם נולד בבלארוס בעיר גומל שהייתה העיר השנייה בגודלה בבלארוס ב25 לאוגוסט 1939 להורים משה ודינה סומין שהיו דתיים ומאמינים.
לאברהם היו 7 אחים והוא היה הצעיר, משה אביו היה סנדלר ואמו הייתה תורפת.
סבא של אברהם ניסה לשכנע את המשפחה לעזוב את בלארוס אבל אבא שלו לא הסכים כי הוא חשב שהגרמנים באמת יעשו משהו.
למשפחה היה אסור לחגוג את החגים היהודים אבלהם בכל זאת חגגו את פסח ויום כיפור.
בזמן המלחמה:
המשפחה ברחה מבלארוס לסיביר באוגוסט 1941 ו20 דקות אחרי שהם ברחו הגרמנים הרגו את כל השכנים היהודים שלהם.
אברהם מספר שהם ברחו בתוך רכבת של חיות (בקר) לכיוון סיביר, הוא מספר שלכל אחד מהם הייתה פרוסת לחם אחת ליום שלם שזה היה קשה מאוד.
סבא שלמה של אברהם היה בן 96 ולאחר שישה שבועות הוא נפטר, המשפחה לא קברה אותו כי לא היה להם איפה לקבור אותו.
לפני סיביר הרכבת עצרה ואבא של אברהם יצא להביא מרק למשפחה והרכבת המשיכה בלעדיו, הוא חיכה 15 שעות לרכבת אחרת וכל הזמן הזה שמר על המרק בשביל להביא למשפחה. המשפחה חשבה שהוא מת ואז הוא הצליח לחזור אליהם וכולם שמחו מאוד.
משה אבא של אברהם נפטר ב1944 ממחלה משום שלא היה להם תנאים ואוכל, הוא הרגיש שהוא עומד למות אז היו לו שתי בקשות: רצה שיקברו אותו עם תפילין והשני זה שלא יביאו את אברהם בנו הצעיר לקבר.
יהודים שעבדו בעבודות בכירות הצליחו להביא להם מעט אוכל.
כשהם הגיעו לסיביר לא הייתה אנטישמיות.
באוקטובר 1944 המשפחה חזרה לבלארוס כי היו חייבים מורים לרוסית ואחותו הגדולה של אברהם הייתה מורה, בזכות זה שהיא הייתה מורה הם קיבלו אוכל.
בסוף המלחמה אמא של אברהם שאלה את הגרמנים בזלזול כמה יהודים הם הרגו והם אמרו שזה היה גם הסלאבים.
אברהם ראה בזמן המלחמה את הגרמנים עם ראש מורם ובגאווה והסופה ראה אותם הולכים עם ראש נפול.
המשפחה רצתה לעלות לארת אבל הבריטים לא נתנו להם, בעקבות זה אברהם מאחל לכל האנגלים לקבל קדחת.
אברהם אומר שהוא שרד את המלחמה רק בזכות אלוהים והוא מדגיש ואומר שהוא רוצה שימשיכו להעביר מדור לדור את מה שהגרמנים עשו לנו.
תודה!
פנייתכם התקבלה.
ניצור אתכם קשר בהקדם.
פנייתכם התקבלה.
ניצור אתכם קשר בהקדם.
קרתה תקלה במהל שליחת הטופס. אנא טענו את העמוד מחדש ונסו שנית.
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com