״כל מי שמקשיב לעד הופך לעד״
(אלי ויזל)

צבי שטול

30.8.1938
 
סגד
הונגריה

כתובת:

צבי שטולצבי שטול
צבי שטול
קובץ שמע:

העדות

עדות צבי שטול נולד ב 1938 בעיר סגד שבהונגריה. ב1942 נלקח אביו במסגרת השלטון ההונגרי לצבא ההנוגרי לסייע לגרמניה במלחמה. ב1944 טנקים של גרמנים נכנסו לעיר שלו, אייכמן הגיע לגרמניה לארגן את החיסול של כל היהודים. כשהכריזו על גטו ליהודים, צבי ואמו עברו לבית של סבא וסבתא, שהתגוררו באזור הגטו. ושם החיים היו סבירים. סביו היה בתפקיד בקהילה (שוחט\גבאי) ושמרו על אורח חיים יהודי. כשהתקבלה ההודעה לפנות את הגטו, העבירו את כולם למפעל של לבנים אדומות שנמצא בסגד (כחלק מהעסקה של "משאיות תמורת דם"). צבי הרגיש מיוחס כי סביו היה גבאי בית הכנסת, ואף נהנה מדברים כמו ללכת עם שרשרת של ספר התורה בשמחה תורה. לא היו לא חברים אז, והיה בן יחיד ולא הלך לבית הספר כי לא היה בית ספר, ושיחק כדורגל וכדורסל מכדור סמרטוטים. הסבר - משאיות תמורת דם הסוכנות היהודית ארגנה משלחת הצלה ל 600,000 יהודי הונגריה, ידעו כבר שהמלחמה תכף תגמר ושהגרמנים יפסידו. נציגים מהסוכנות עשו עסקה עם אייכמן שבמסגרת ינצלו יהודים. העסקה, 10,000 משאיות תמורת הצלת יהודי הונגריה. אף צד לא סמך על השני ולכן החליטו לעשות צעדים בוני אמון. הודיעו ש 20,000 מגדו סגד יעברו ביינתים במקום להשמדה למחנה על יד ווינה. (כי ראש העיר ווינה שהיה חבר של אייכמן היה צריך כח אדם במפעל). המחנה והחיים בו במהלך שהות צבי במפעל (מחנה עבודה שטרסהוף), בגלל היותו ילד, לא עבד, אך הוריו ,דודיו , ובני משפחתו המבוגרים עבדו. הוא היה משחק עם בני דודיו והם היו משחקים על מסועי הלבנים ונתלים עליהם. בני דודיו גם לא עבדו, ולכן הם היו חבריו במהלך השהות בגטו. ואף סביו לימד אותו קרוא וכתוב. אוכל חתיכת לכם ומרק מגעיל, שבעיקר היה עשוי מקולרבי. למרק קראו דורגמוזה, ומאז הוא שונא קולורבי. צבי זוכר שלא היה אוכל ורעב וזה גרם לו להתחנך שאסור לזרוק אוכל, והוא לא מרשה לילדיו ולנכדיו לזרוק אוכל, וזה ערך שהוא מקפיד עליו עד היום. הסכנה, ההפצצות וההצלה המחנה עבודה בו שהה היה סגור עם שומרים, ובזמן שהותו שם נהרגו יותר מ500,000 יהודים בהונגריה. אייכמן קיבל מהסוכנות היהודית סכום רב על העסקה, אך לבסוף היא לא יצאה לפועל. מאחר והעסקה לא יצאה לפועל, החליטו לחסל את היהודים במחנה העבודה היכן שצבי שהה. הוחלט להעביר אותם, לאושוויץ, אך הרכבת הופצצה והם נאלצו לחזור. לאחר כשבועיים, שוב ניסו להעמיס אותם על הרכבת, כולם ברחו לכל הכיוונים והתחבאו בתוך חפירות. צבי היה קרוב מאוד לפצצות ואחת מהן נחתה רק 50 מטרים ממנו. הם חזרו למחנה, ומעט זמן אחרי זה הצבא הרוסי סילק את השומרים מהמחנה ובכך הם ניצלו. צבי פחד מהפצצה מאוד, במחנה עצמו הוא בעיקר זוכר שהיה עם בני דודו. אחד מהדודים נפל בעבודה ונפצע, ומת בצריף, וצבי זוכר שגופתו היתה מותלת איתם בחדר זמן מה עד שנלקח. אחרי השחרור והחזרה לסגד לאחר ששוחררו, סביו של צבי, לקח עגלה (ללא סוס), וסחב את העגלה בעצמו (במקום סוס), וצעד איתם מחוץ למחנה עד ברטיסלבה 70ק"מ. ושם אישפזו אותו בבית החולים. צבי חלה בכל המחלות והיה מאוד מאוד רזה. אחרי שהוא הבריא הם חזרו לעיר שלהם (סגד), אך אביו עדיין לא חזר מהצבא. אחרי השואה התייחסו ליהודים מאוד בזהירות, הבית שלהם היה תפוס אך הם חזרו אליו ודיירו פינו אותו ללא בעיה. בית הספר והחזרה של האב הסבא החליט שצבי ילך לבית הספר, אך לא היה בית ספר יהודי כי לא היו יהודים. נשארו 6 שבועות לכיתה א, וצבי נכנס לבית ספר נוצרי שהיו בו נזירות. היו שם תפילות נוצריות והיו כורעים ברך, אך צבי החליט שהוא לא עושה זאת כי הוא יהודי. הוא זוכר שהוא נעמד שם ושאלו אותו למה הוא לא כורע ברך, ולאחר שהסביר שהוא יהודי קיבלו את זה ולא הציקו לו בניגוד למצופה. בכיתה ב' כבר למד בבית ספר יהודי, ואז ביום אחד אביו הופיע ברציף וחזר. כל יום הם היו מחכים ברציף הרכבת לראות אם אביו יגיע (כי לא היו בהודעות \ מכתבים שיתריאו), עד שיום אחד אמו חזרה עם אביו.

סיפור

בהפצצה השניה כאשר ההפגיזו את הרכבת והם התחבאו ביער, אמו נשכבה עליו ובכך הגנה עליו. ברכבת היה קרון מלא במזון שהופצץ, ולאחר ההפגזה אמא שלו רצה לחפש אוכל , נדחפה ונפלה לתוך חבית ריבה (עם הראש למטה). היא חזרה למחנה, ועקב הרעב כל הילדים ליקקו אותה מכף רגל ועד ראש.

מהחיים שאחרי

ב1952 הם עברו לעיר יותר קטנה , ואבא של צבי ניהל שם בתי אבות של יהודים ששיך לקהילה היהודית, ואמו עבדה שם כאם הבית. ב1956 פרצה מהפכה בהונגריה נגד השלטון הקומוניסטי, וזו היתה הפעם השניה בחייו שראה טנקים ברחובות ובניינים חרבים. משפחתו של צבי ניצלה את המהפכה על מנת לצאת מגבולות הונגריה ולעלות לארץ. צבי, שהיה בן 18 , ובני דודיו הלכו לגבול עם אוסטריה על מנת לברוח מהונגריה, אך לפני היציאה אביו השביע אותו שיתחתן רק עם יהודיה, וזה אירוע חשוב מאוד עבורו. לאחר מכן ובאמצעות מבריח (ב 1.12.1956) צעדו מ4 בבוקר, הלכו לאיבוד עד 12 בצהריים, וכל זאת בגשם, עד שפגשו בשומרים חמושים, המבריח שילם לשומרים כסף וכך הם הצליחו להגיע לאוסטריה. לאחר מכן באמצעות הסוכנות היהודית עלה לארץ, ומאוחר יותר גם הוריו. הוא למד בטכניון בעתודה אקדמית, הנדסה כימית ותואר שני בביוטכנולוגיה ושירת בכור האטומי בנחל שורק. יש לו 4 ילדים ו 13 נכדים.
צבי ואשתו אורה.
צבי ואשתו אורה.

ציר הזמן האישי של 

צבי שטול

תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע

תיעדו:

  • שגיא צנציפר, יא4
  • דותן בר, יא4
  • עדי משולם, יא4
  • יואב מרום, יא4
מחזור 

עדויות נוספות מ

הונגריה

:

גבריאל ברקאי
גבריאל ברקאי
הונגריה
19.6.1944
נולד בגטו בודפשט
נולד בגטו בודפשט
גבריאל ברקאי נולד ב20 ליוני 1944 בגטו בודפשט, דור ראשון לניצולי שואה. נולד חודשיים אחרי שהנאצים נכנסו להונגריה. כאשר הנאצים הורו על היהודים בהונגריה להיכנס לגטו, אימו של גבריאל נאלצה לסחוב בעצמה ציוד בית ורהיטים כיוון שהסוסים שהיו צריכים לסחוב את העגלה נשחטו ונאכלו. מרוב המאמץ הפיזי של אימו, גבריאל נולד. בתור תינוק, גבריאל חיי בחדר בגטו יחד עם אימו ובן דודה במשך כחצי שנה. בכדי להתפרנס בגטו וכדי שיהיה מזון, אימו של גבריאל נאלצה למכור חלב אם, ועל כן קיבלה גוש של שומן/פרוסת לחם. אביו נשלח למחנה כפייה של הנאצים באוקראינה, ובינואר 1945 הוא ברח ממחנה העבודה והלך בעקבות הצבא הרוסי ברגל והגיע פחות או יותר בזמן שהצבא האדום שחרר את הגטו שבו גבריאל ומשפחתו חיו. לאחר שחרור הגטו, גבריאל ומשפחתו חיו במצב יחסית טוב לשאר היהודים בזכות תשלומי שוחד ופרוטקציה. משפחתו של גבריאל רצתה לחזור לדירתם, אך הם גילו שהבניין הופצץ ולא נותר דבר. מאוחר יותר, אביו הצליח להשיג מקום לינה בשבילו ובשביל משפחתו. שם תינוקות רבים גוועו ברעב מחוסר יכולת של אימהותיהן להניק בגלל תת-תזונה, אך לרחל- אימו של גבריאל, היה מספיק חלב להנקה והיא אף מכרה לאימהות אחרות תמורת גפרורים (מצרך נדיר ויקר), סוכר ומצרכים אחרים. לאחר פרק זמן, חזרה המשפחה לבית סבתו של גבריאל, ואביו יצא להשיג עבודה ועם הכסף שהרוויח קנה דירה, בה התגוררו יחד בני המשפחה עד לעלייתם לארץ ב-1950.
הוריו של מוטי טלר (אין שמות)
הוריו של מוטי טלר (אין שמות)
הונגריה
31.12.1952
במהלך עבודתנו נפגשנו עם מוטי טלר דור שני לניצולי שואה ושמענו את סיפורו: מוטי טלר נולד בארץ בשנת 1953. כחמש שנים לאחר קום המדינה. מוטי גדל בעיר נתניה, ומספר שהייתה לו ילדות נהדרת- כך הוא זוכר אותה. שני הוריו היו שורדי שואה. למוטי יש אחות גדולה ואח שצעיר ממנו. כיום הוא מורה לספורט בתיכון ״מור״. על הוריו: מוטי מספר ששני הוריו היו אנשים מדהימים שדאגו למשפחתם. אמו נפטרה לפני כ10 שנים ואביו נפטר לפני כ15 שנים. אביו עבד כנהג משאית, והיה מבלה את רוב שעות היום בעבודה. לעומתו אימו לא עבדה והייתה עכרת בית. עם השנים הילדים הבינו שהסיבה שאימם לא עבדה הייתה כי אבא שלהם לא היה מרשה לה לצאת מהבית מהפחד שלא יקרה לה כלום. הוא אמר שהכי בטוח לה בבית ושתשמור על הילדים ותטפל בהם. עם הזמן הילדים הבינו שהוא התנהג כך מתוך פחד שלקח איתו מתקופת השואה.   הבית היה בית מסורתי, הדליקו נרות ביום שישי ועשו קידוש בשישי. ההורים היו מחוברים לשורשים היהודיים.  מוטי שירת בצבא, לפני היה עתודאי, הלך ללמוד בוינגייט לפני הצבא, התגייס בגיל 21 כי היה עתודאי ולמד ספורט וקיבל הסמכה להיות מורה לחינוך גופני. עשה קורס קצינים והיה קצין וכמה שנים בקבע והשתחרר בדרגה של רב סרן ומאז הוא מורה עד היום. הוריו לא היו באף מחתרת או תנועת נוער וגם הוא לא. שני הוריו נולדו וגדלו בהונגריה. הם באו ממשפחות מאוד דתיות. הם הכירו אחד את השני כשכנים. אבא שלו היה תלמיד ישיבה ובגלל זה הבית היה מסורתי. אבא שלו איבד את כל משפחתו בשואה ועלה לארץ בשנת 1948 והחליט שהוא יוצא מהדת לגמרי עקב זאת כי לא האמין שיש אלוהים. הוא מספר שבגלל כל מה שקרה לו ולמשפחתו בשואה, הוא לא היה יכול להאמין שאלוהים קיים והתנתק מהדת. אמא שלו איבדה כמעט את כל משפחתה בשואה.  שניהם היו במחנות ריכוז ומחנות עבודה, הם עבדו בעבודות כפייה. אמא שלו הייתה באושוויץ בירקנאו ושם רוב משפחתה נרצחה מלבדה ושתי אחיותיה. כשנגמרה המלחמה שניהם ניסו בנפרד לחזור למקום שהם גדלו בו ושם הם הבינו שהם איבדו את כל המשפחה שלהם. כשחזרו הם התאהבו והתחתנו מחוץ לארץ. כשאפשר היה לעלות לארץ בשנת 1948 הם עלו לארץ ביחד עם כל שורדי שואה. הם קיבלו דירת מעברה בנתניה והתחילו לחיות את החיים מחדש שם.
חיה גרוס
חיה גרוס
הונגריה
16.5.1938
רחוב קוסטוסוס דירה 156
רחוב קוסטוסוס דירה 156
חיה גרוס מספרת לנו את סיפורה. שמה הלועזי היה קתלין פרידמן. חיה נולדה בשנת 1938 בשבע עשרה במאי. סיפורה מתחיל בהונגריה, בעיר ויטסו ברחוב קוסטוסוס דירה 156. להוריה של חיה קראו יאנקה (האמא) וינר (האבא). וינר היה תלמיד ישיבה הוריו רצו לשמר את היהדות ושלחו אותו לישיבה. הבית שבו חיה גדלה היה בית דתי עם אמונה חזקה בה'. המשפחה חיה בקהילה יהודית קטנה המונה כ-100 אנשים אביה שך חיה היה ראש הקהילה האחרון. חלומו של אביה היה להגיע לפלסטינה אבל הוא דחה את חלומו משום שהחנות אותה ניהל הניבה תוצאות יפות מכדי לעזוב. במשך 10 שנים לא נולדו להם ילדים ולכן הלכו לרב לקבל ברכה. לאחר 10 שנים נולד בן ראשון אך נפטר, גם הילד השני נפטר תוך כדי לידה. בתקופה זו הלידות היו בבית ולא כל הלידות הסתיימו טוב. לכן הזוג החליט ללכת לרב נוסף שאמר להם שאם יוולד להם בן הם יקראו לו בן ציון אם בת אז שיקראו לה חיה. וכך היה ואחיה הגדול נקרא בן ציון והיא חיה. 1944 התחילה מלחמת עולם שנייה בהונגריה .הונגריה נכבשה בקלות כיוון שזו הייתה ממשלת בובות ונתנו לנאצים לעשות כרצונם בהונגריה. ב17 למאי - שזהו יום הולדתה של חיה, לקחו את היהודים לגטו, כולל משפחתה של חיה. לאחר מספר ימים לקחו את אביה ועוד 62 איש מהגטו לעבודות כפייה. באוקטובר 1944 האחראי על הקבוצה מספר ששמע שהמלחמה מסתיימת והגרמנים לא שולטים באדמתם. אביה והקבוצה שוחררו לעיר הגדולה. כשהגיעו לשם הבינו שהמצב הפוך שהגרמנים עדיין שולטים. אדם כלשהו שמע אותם מדברים והלשין עליהם. לקחו אותם ליער לחפור בורות וקראו להם בוגדים בהונגריה ובאדמתם. לאחר מכן ירו בכל אחד בנפרד.

עדויות נוספות

:

אברהם סומין
אברהם סומין
בלגיה
24.8.1939
לפני המלחמה: את הראיון אברהם התחיל עם המשפט "עם ישראל חי וקיים" אברהם נולד בבלארוס בעיר גומל שהייתה העיר השנייה בגודלה בבלארוס ב25 לאוגוסט 1939 להורים משה ודינה סומין שהיו דתיים ומאמינים. לאברהם היו 7 אחים והוא היה הצעיר, משה אביו היה סנדלר ואמו הייתה תורפת. סבא של אברהם ניסה לשכנע את המשפחה לעזוב את בלארוס אבל אבא שלו לא הסכים כי הוא חשב שהגרמנים באמת יעשו משהו. למשפחה היה אסור לחגוג את החגים היהודים אבלהם בכל זאת חגגו את פסח ויום כיפור. בזמן המלחמה: המשפחה ברחה מבלארוס לסיביר באוגוסט 1941 ו20 דקות אחרי שהם ברחו הגרמנים הרגו את כל השכנים היהודים שלהם. אברהם מספר שהם ברחו בתוך רכבת של חיות (בקר) לכיוון סיביר, הוא מספר שלכל אחד מהם הייתה פרוסת לחם אחת ליום שלם שזה היה קשה מאוד. סבא שלמה של אברהם היה בן 96 ולאחר שישה שבועות הוא נפטר, המשפחה לא קברה אותו כי לא היה להם איפה לקבור אותו. לפני סיביר הרכבת עצרה ואבא של אברהם יצא להביא מרק למשפחה והרכבת המשיכה בלעדיו, הוא חיכה 15 שעות לרכבת אחרת וכל הזמן הזה שמר על המרק בשביל להביא למשפחה. המשפחה חשבה שהוא מת ואז הוא הצליח לחזור אליהם וכולם שמחו מאוד. משה אבא של אברהם נפטר ב1944 ממחלה משום שלא היה להם תנאים ואוכל, הוא הרגיש שהוא עומד למות אז היו לו שתי בקשות: רצה שיקברו אותו עם תפילין והשני זה שלא יביאו את אברהם בנו הצעיר לקבר. יהודים שעבדו בעבודות בכירות הצליחו להביא להם מעט אוכל. כשהם הגיעו לסיביר לא הייתה אנטישמיות. באוקטובר 1944 המשפחה חזרה לבלארוס כי היו חייבים מורים לרוסית ואחותו הגדולה של אברהם הייתה מורה, בזכות זה שהיא הייתה מורה הם קיבלו אוכל. בסוף המלחמה אמא של אברהם שאלה את הגרמנים בזלזול כמה יהודים הם הרגו והם אמרו שזה היה גם הסלאבים. אברהם ראה בזמן המלחמה את הגרמנים עם ראש מורם ובגאווה והסופה ראה אותם הולכים עם ראש נפול. המשפחה רצתה לעלות לארת אבל הבריטים לא נתנו להם, בעקבות זה אברהם מאחל לכל האנגלים לקבל קדחת. אברהם אומר שהוא שרד את המלחמה רק בזכות אלוהים והוא מדגיש ואומר שהוא רוצה שימשיכו להעביר מדור לדור את מה שהגרמנים עשו לנו.
שמואל וייס
שמואל וייס
פולין
6.1.1942
בארבעה בספטמבר 1915 נולד שמואל באוסטריה למשפחה מרובת ילדים. עד ה"אנשלוס"- סיפוח אוסטריה לגרמניה ב12 למרץ 1938 חיו שמואל ומשפחתו בשלום יחסי עם שכניהם, אך לאחר הסיפוח שאותו העם האוסטרי קיבל בברכה החלו בני המשפחה לחוש באנטישמיות המתפשטת והיחידים עם שכניהם הפכו מתוחים. באותה תקופה אחיו של שמואל שהיה מאוד חכם השיג לו ויזה לצ׳כיה (אישור שהייה), דבר שנחשב ליקר ערך באותה תקופה, ובאמצעותו הצליח לברוח להונגריה בה קרובי משפחה שלו מצד אביו שמתגוררים שם חיכו לו. לאחר זמן מה פג תוקפה של הויזה של שמואל והוא נחשב לאזרח לא חוקי במדינה ולכן נכנס לבית הסוהר, זאת הייתה דרך נוספת של השלטונות לרדוף את היהודים ולהתנכל אליהם. בהונגריה שמואל הכיר את אישתו- צילי, שהצילה אותו מבית הסוהר לאחר חצי שנה בזכות היותה הונגריה. החוקים הגזעניים אסור על צילי ושמואל להתחתן ולכן התחתנו בסתר בנוכחות שני עדים בלבד. באמצעות תנועת ביתר שפעלה בהונגריה הצליח שמואל לעלות ארצה עם אישתו לרמת גן. משפחתו של שמואל נשארו באוסטריה גורשו ללטביה ונרצחו בבורות הירי בריגה.
מנפרד וינדהולץ
מנפרד וינדהולץ
גרמניה
31.12.1929
ברלין, גרמניה
ברלין, גרמניה
נולד בהאנובר שבגרמניה, עיר מגורי משפחתו המורחבת, הוריו התגוררו בברלין ולאחר לידתו עבר אליהם. מנפרד היה האח השני מתוך ארבעה אחים, אחת מאחיותיו נפטרה בתור ילדה. כל השנים הם גרו בברלין, הוא למד בבית ספר בברלין. המשפחה הייתה דתייה אך הוא לא היה דתי גם לא בתור ילד. הוא סיפר שבילדות שלו הוא היה מחביא את האופניים שלו ובזמן שכל משפחתו הייתה הולכת לבית כנסת בשבת הוא היה נוסע על האופניים ורוכב בעיר. הוא מאוד אהב את כל מה שקשור למים, מאוד אהב לשוט בסירה באגם ואנזה והיה נוסע לשם הרבה בסופי שבוע יחד עם עוד המון יהודים. בתור נער הוא היה ספורטאי מעולה, הוא שיחק במכבי והיה גם בתנועת נוער כמו בני עקיבא. להוריו היה מפעל קטן לבגדים וכשעלו הנאצים לשלטון והתחילו ההצקות ליהודים מנפרד היה בן 15-16 ואבא שלו התחיל להשתמש בו לשליחויות מפני שהיה נראה ארי טהור עם עיניים כחולות, שיער בלונדיני, גבוה וספורטאי ולכן ככה מידי פעם הצליח להעביר סחורה ולמסור את הסחורה לקליינטים. לאבא שלו לא הייתה אזרחות גרמנית הייתה לו אזרחות פולנית והנאצים מהר מאוד דאגו לסלק את אלו שלא היו גרמנים. מנפרד התקבל ללימודים במכינה לאוניברסיטה בבלגיה וכך הצליח לקבל ויזה כסטודנט בבלגיה. מנפרד ומשפחתו החליטו להישאר בברלין עד ליל הבדולח, לאחר ליל הבדולח הם החליטו שזהו והוא חייב להשתמש בויזה והבריח את אחיו הקטן ממנו בשנתיים איתו ביחד לבלגיה. מנפרד סיפר שליל הבדולח היה מין ניעור להרבה יהודים שיתעוררו וזהו נגמר הזמן. בנוסף הוא אמר שהחכמים ואלו שהיו מאוד עשירים דאגו לצאת קודם ולקנות ויזות לכל מיני מקומות, אלו שלא היו מאוד עשירים וסבלו מהמשבר הכלכלי שהיה לפני עליית היטלר חיכו לרגע האחרון או שלא הספיקו לברוח. אמא שלו ואחותו נשארו בברלין מפני שאמו הייתה חולה ולא חזקה מספיק כדי לברוח איתם ואביו גורש לפולין בהיותו פולני. ומנפרד נסע לגבול של בלגיה הולנד וגרמניה, ושם סידר שרופא הולנדי שהיה נכנס לשטח גרמניה עם האוטו יבריח את האמא והאחות באוטו למאסטריכט שבהולנד שנמצאת על הגבול ודבוקה לעיר בבלגיה וככה הביא את האמא ואחותו לבלגיה. הם הגיעו לאנטוורפן ששם התרכזו רוב היהודים בדרכם כדי לצאת מאירופה. הם גרו באנטוורפן תקופה והתרכזו ביחד איתם עוד בני משפחה באותו הבית וגם אבא שלו הגיע לשם לאחר שברח מהרכבת שיצאה מגרמניה בדרך לפולין. התקווה שלהם הייתה לקבל ויזה לארצות הברית אך לא הצליחו לקבל. בזמן הזה מנפרד התחיל את לימודיו בבלגיה אך לאחר זמן קצר הוא קיבל ניירות שהבלגים מגרשים אותו מבלגיה בגלל שפג התוקף של הויזה ללימודים שלו. הם שמעו שהברזילאים מחלקים ויזות וראו שמהאמריקאים הם לא יקבלו, אז הם ניסו לקבל ויזות מברזיל. ברזיל דרשה סכום כסף כדי להנפיק ויזה וגם כל משפחה הייתה צריכה להוכיח שיש לה מספיק כסף למחייה כשיגיעו לברזיל. לדודה אחת היה כסף אז היא הגיעה ראשונה לקונסוליה בברזיל הראתה את המזומנים אישרו לה ולמשפחתה את הויזה ולאחר מכן חזרה לבלגיה, יומיים אחר כך הלכה משפחה אחרת עם אותם המזומנים וקיבלה גם היא ויזה וכן אלה. לבסוף הגיעו כמה משפחות ביחד לקבל ויזות לברזיל ועלו על אוניית המסע האחרונה שיצאה מאנטוורפן שבה היו תאים לנוסעים והאונייה הפליגה לברזיל במשך 10 ימים. לאחר מכן התברר שהאונייה השנייה שהפליגה לברזיל אותרה על ידי הנאצים והוטבעה. למזלם של המשפחה הם עלו על האונייה שכן הגיעה לברזיל.

צרו איתנו קשר

שדות המסומנים בכוכבית (*) הינם שדות חובה
תודה!
פנייתכם התקבלה.

ניצור אתכם קשר בהקדם.
קרתה תקלה במהל שליחת הטופס. אנא טענו את העמוד מחדש ונסו שנית.
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com