״כל מי שמקשיב לעד הופך לעד״
(אלי ויזל)
שנדי מילר
31.12.1929
גלאנטה
,
סלובקיה
כתובת:
גלאנטה




קובץ שמע:
העדות
ילדות בגלנטה
שנדי גדלה בגלנטה שבצ'כוסלובקיה למשפחה יהודית חרדית מרובת ילדים. להוריה יהודה אריה וצורטל היו שישה בנים ושש בנות, והיא הבת העשירית מתוך ה 12. הילדים דיברו הונגרית וסלובקית, והוריה דיברו גרמנית. הייתה להם פרנסה טובה. הוריה ניהלו מסעדה, אולם חתונות ובית קפה. נוסף על כך היה להם יקב בביתם. ילדותה הייתה טובה וכל הסובבים אותה רצו להיות חברים שלה. כל יום בני משפחתה היו אוכלים יחדיו. בוקר צהריים וערב היו יושבים סביב השולחן ואוכלים ארוחה משפחתית. שנדי: "מי שעבר בגלנטה ידע שיש לו מקום אצלנו".תחילת המלחמה והגטו
החיים היו אחרים לגמרי לפני המלחמה. שנדי מספרת שב 19 במרץ 1944, אחד הימים היפים בחודש, היא ואחותה ייטי ישבו בחדר וקראו ספר. פתאום אימן נכנסה ואמרה להן: "בנות, הגרמנים כבשו את הונגריה". ממשלה פרו נאצית עלתה לשלטון בצ'כוסלובקיה ושיתפה פעולה עם הגרמנים בתהליך ההשמדה. נחקקו חוקים ונתלו שלטים אנטישמיים בכל רחבי המדינה. לאט לאט פורסמו חוקים ורגולציות שמנעו מהיהודים חופשיות ושוויון: איסור על שימושים בתחבורה ציבורית, איסור על מעבר מיישוב ליישוב ושעל יהודים לצאת מהבתים בעטיית טלאי צהוב בלבד. באותה שנה הוקם גטו גלנטה בסביבת בית הכנסת הגדול ושנדי ומשפחתה הועברו לשם. בכל העיר הוקמו רמקולים והודיעו בהם שכל היהודים חייבים לעזוב את בתיהם ולעבור לגטו ויכולים לקחת רק מה שיוכלו לתפוס בשתי ידיים. העזיבה הייתה קשה עבור שנדי. היא מספרת שגם היום המחשבה על אותו יום מעבירה בה תחושות קשות. היא הייתה צריכה לעזוב את החיים המוכרים לה ולהשאיר הכל מאחור.אושוויץ
כשהגיעו לאושוויץ ביום הרביעי, הופרדה שנדי מהוריה ושלושה מאחיה. מלבדה ומלבד אחותה ייטי ואחיה יחזקאל, איש משמשפחה לא שרד את מחנה ההשמדה. כשהגיעו לאושוויץ הוכרחו להתפשט מכל הבגדיהם. שנדי החביאה דפים שהוציאה ממחברת בה כתבה יומן בביתה, בהם כתבה את חוויותיה לאורך כל שהותה במחנה ההשמדה. לשנדי לא היה איפה להחביא את הדפים אז היא הכניסה אותם לכיסים של השמלה של אחותה. כשהגיעו לצריפים, החביאה שנדי את הדפים בין מיטות העץ לקיר. שנדי שהתה באושוויץ 3 חודשים. בכל פעם שירד גשם, הם יצאו החוצה ופתחו את הפה שלהם בניסיון לשתות ממנו. יום למחרת כשהיו שלוליות הם רכנו מעליהן ושתו מהן: "ככה נשארנו בחיים". כדי להעביר את הזמן, שנדי ועוד 45 בנות מגלנטה סיפרו אחת לשנייה סיפורים מצחיקים מילדותיהן בעיר המשותפת, וכך תמכו זו בזו: "הצחוק הביא לנו כח".עבודת כפייה והיומן
אחרי הסלקציה הראשונה, בגיל 14.5 בלבד, נלקחה שנדי לעבודות במפעל לייצור חלקים למטוסי קרב ותחמושת. כשיצאו מאושוויץ שנדי לקחה את הדפים מבין החריצים, עשתה מהם שני כדורים והחביאה אותם מתחת לבית השחי שלה. אורך כל משמרת במפעל היה 12 שעות ללא הפסקה. שנדי עסקה במדידת אורך ורוחב של תרמילים והוכרחה לכתוב הכל בכרטיסיות ונשארו לה כרטיסיות רבות שלא עשתה בהן שימוש. הדפים של היומן המקורי שלה ניזוקו בגלל מזג האוויר והתנאים הקשים, וכך שנדי החליטה לשמור את כרטיסי הרישום המיותרים במטרה לשחזר את הכתוב בדפים המקוריים. שנדי כתבה בסתר על קורותיה לפני ההגעה למחנה ועל החוויות במשך שלושת החודשים בהם שהתה בו.שחרור וחזרה לגלנטה
במאי 1945 שוחרר המחנה על ידי הצבא האדום. כשאמרו שנגמרה המלחמה, כולן התחילו לבכות. לפני פרוץ המלחמה מספר היהודים בגלנטה עמד על 1200 אנשים. בסופה, נותרו מהם 270 בלבד. שנדי וייטי חזרו לגלנטה אחרי שחרור המחנה. שנדי הייתה בת 15.5. אחרי שישה שבועות הופיע יחזקאל בגלנטה אחרי שטופל בבית חולים בגרמניה. שנדי מספרת שכמעט כל יום זוג חדש מהיהודים הנותרים בגלנטה התארס. אחותה ייטי אחת מהן. אחרי החתונה הם קיבלו את אחד מהבתים וגרו בו. שנדי הכירה את אחיו של בעלה של אחותה, שמו מיכאל, שלימים יהיה בעלה.עלייה לארץ והמשפחה
השניים עלו יחד עם בני משפחותיהם ובתם התינוקת לארץ בשנת 1949, והשתקעו בירושלים. שנדי מספרת שיום אחד, אחד מנכדיה שאל אותה: "סבתא תספרי לי על האחים שלך, ועל אמא שלך, מה לא הייתה לך אמא?" שנדי השיבה: "בטח לכולם יש אמא" הנכד שאל: "אז איפה האמא שלך, את אף פעם לא מדברת על אמא שלך". שנדי אמרה: "הרגו את אמא שלי" הנכד השיב: "הרגו את אמא שלך? ואיפה את היית?". שנדי סיפרה: "אני ברחתי". הנכד שאל: "מדוע ברחת?" וכך שנדי החליטה להתחיל לספר את הסיפור שלה. בנה הגדול של שנדי נפל במלחמת יום הכיפורים. שנדי אומרת שהקמת משפחתה הגדולה היא הנקמה שלה בגרמנים, שרצו להרוג ולהשמיד את כל עם ישראל, ושהילדה בת החמש עשרה שהייתה, הביאה לעולם ילדים נכדים ונינים שהולכים ולומדים בישיבה, ומחזיקים את עם ישראל.
סיפור
יוםכיפור הגיע, כשנכנס חייל נאצי ושאל אם מישהי מהבנות מתכוונת לצום. הן כולן ידעו שאם מישהי אחת תרים את היד, היא תיענש. אך כולן הרימו את היד ללא יוצא מן הכלל. 300 בנות מהמפעל החליטו שהן כולן צמות ביחד. כשהן חזרו מהמפעל בסוף צום כיפור, חיכו להן 300 מנות של מרק ולחם. שנדי:" באצבע אחת אי אפשר לעשות שום דבר, אבל בעשר אצבעות אפשר לעשות הכל".
מהחיים שאחרי
במהלך המלחמה שנדי שמרה על קבוצה של ילדים. היא לימדה אותם שיר בהונגרית והיו נוהגים לשיר אותו הרבה ולרקוד לצליליו. לאחר המלחמה שנדי הגיעה לביקורת בקופת החולים, עצר אותה גבר וזיהה אותה. אותו גבר שזיהה אותה היה אחד מהילדים ששמרה עליהם בזמן המלחמה והוא זכר את השיר שלימדה אותם.

ציר הזמן האישי של
שנדי מילר
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תיעדו:
- אלית בריל, יא6
- אילנה לואי כץ, יא6
מחזור
כט
עדויות נוספות מ
סלובקיה
:


ברטה גוטמן
סלובקיה
31.12.1933
לא יודע
לא יודע
ברטה גוטמן נולדה בשנת 1934 בסלובקיה. ברטה נולדה בת בכורה לשני אחים קטנים, בן ובת. שהייתה בת שש, היא ומשפחתה נכנסו למחנה העבודה סרד בסלובקיה למשך כמה חודשים ולאחר מכן היא נשלחה ברכבות עד שהגיעו למחנה העבודה נובקי. ברטה מספרת על התקופה במחנות העבודה כתקופה קשה מאוד של רעב ומחלות. בנובקי הייתה ברטה תקופה ארוכה עד שחולצה והוברחה עלי ידי פרטיזנים. הפרטיזנים, הסתירו את ברטה בבונקרים בכפרים שונים. בגיל שמונה הגיעה ברטה למזר שהחביא ילדים יהודים. שם, למדה את תפילות הנוצרים. לאחר מכן נשלחה ברטה לאושוויץ. רגעים לפני הכניסה לתאי הגזים, הצלב האדום הגיע ושחרר את המחנה. לאחר המלחמה, בהיותה בת עשר אושפזה ברטה למשך שנה בבית חולים בגלל מחלת השחפת. לאחר שהשתחררה מבית החולים הצטרפה לתנועת השומר הצעיר שעודדה אותה לעלות לארץ ישראל. בגיל חמש עשרה, בשנת 1949 עלתה ברטה לארץ בספינת מעפילים, התגייסה לצבא ושירתה בנח"ל. לאחר שחרורה פגשה את בעלה זכרו לברכה ונולדו להם שני ילדים- בת ובן.


חנה אווה בורגר
סלובקיה
2.3.1938
סלובקיה, קושיצה, רוזוולטובה.
סלובקיה, קושיצה, רוזוולטובה.
שמי בילדותי היה אווה בורגר. את אבא שלי טיבור בורגר לא ראיתי מאז גיל שנתיים וחצי. הוא נלקח למחנה כפיה עם מנהיגים אחרים של הקהילה היהודית. אחרי שנתפס מחזיק יומן במחנה, בו הוא תיעד את זוועות הנאצים, הוא נשלח לאוקראינה, לקו הלחימה בין ההונגרים והגרמנים מצד אחד, לרוסים מהצד השני. את היהודים שם הכריחו ללכת לפני כוחות הצבא, כדי שהם יתפוצצו על המוקשים ולא החיילים ההונגרים והגרמנים. כך אבא שלי נרצח. אמא שלי, לילי, קיבלה הודעה על מותו מהצלב האדום. בהודעה גם נכתב שהוא נקבר בקבר אחים שם. כל משפחת אבי, משפחת בורגר, לא שרדה את השואה. רק אני נותרתי כזכר למשפחת בורגר.
סבא שלי מצד אימי, מוריץ רוט, היה אדם עשיר ולכן הייתה לו אפשרות לעשות מה שאנשים אחרים לא יכלו להרשות לעצמם. חשוב מכך, היתה לו הבנה כי שום דבר טוב לא יצא ממילוי ההנחיות של הגרמנים ומשתפי הפעולה שלהם והוא ארגן אנשים שיסייעו להם. לאחת העובדות שלו, גברת דג'אנגי, היה בית בעיר ובית בכפר, וכל המשפחה שלי, מצד אימי, התחבאה במשך חודשים רבים בדירה שלה בעיר (שהיה ממש ברחוב ראשי בעיר). כשתפסו אותנו ב-1944 נשלחנו לבית מעצר בבודפשט, אבל כיוון שהמלחמה הייתה לקראת סיום לא נשלחנו לאושוויץ, ושוחררנו אחרי כמה ימים.
בבודפשט אמא שלי, לילי, הכניסה אותי לבית יתומים של הצלב האדום, והיא השיגה עבודה כמטפלת בבית היתומים. אסור היה לי לקרוא לה אמא ואסור היה לנו להראות שאנחנו מכירות אחת את השנייה. כך חיינו במשך כמה חודשים. כששמענו שהרוסים מתקדמים לכיוון קושיצה, עיר הולדתי, אמא שלי החליטה לקחת אותי לשם, כשהמחשבה שלה היתה שזה יהיה המקום הראשון שישוחרר. אמא שלי הייתה צעירה, שיערה היה בהיר, עיניה ירוקות והיא דיברה גרמנית רהוטה. היא החליטה שנעלה על טרמפ בשיירה של הצבא הגרמני, מתחזות לגרמניות, בחזרה לקושיצה. וכך נסענו, נסיעה שהייתה אמורה לקחת כמה שעות, אך בפועל לקחה הרבה יותר זמן, מאחר ובעלות הברית הפציצו את השיירה לאורך כל הדרך והיינו צריכים לעצור כל פעם ולתפוס מחסה.
בסופו של דבר הגענו לקושיצה. זה היה באמצע היום במקום בלילה. והנה היהודייה הולכת לה באור יום באמצע הרחוב הראשי כשהיא אוחזת בידה הקטנה של בתה. בשלב הזה היה ברור לכולם שהמלחמה עומדת להסתיים ולכן המקומיים חששו כנראה להלשין עלינו.
כשהרוסים שחררו את העיר, היינו הראשונות לחזור לבית שלנו. זה היה הבית הראשון בעיר, שבו למעשה חזרו היהודים לגור. יהודים מקושיצה ששרדו את השואה הגיעו דבר ראשון אלינו הביתה.
גב' דג'אנגי, שנעצרה גם היא כשתפסו את המשפחה שלי, קיבלה אות חסידת אומות העולם על הגבורה שלה.


מרדכי הראלי
סלובקיה
12.10.1933
חלק גדול מתקופת השואה היינו מוגנים, כי אבא שלי זכרו לברכה עבד כמהנדס ברכבות של הממשלה הסלובקית ששיתפה פעולה עם הנאצים, והוא היה חיוני למאמץ המלחמה. במסגרת תפקידו הוא גם ניסה להעביר מידע, ידע היטב על הרכבות שנוסעות לאושוויץ והעביר מידע למי שהיה צריך להעביר אותו הלאה ולעזור. לצערנו המידע הזה לא נעשה אתו שום דבר, והרכבות המשיכו לנסוע. היינו מוגנים עד אוגוסט 1944, מוגנים חלקית, כי הסתובבנו עם טלאי צהוב מיוחד מפלסטיק שהיה כתוב עליו HS, יהודי שחיוני למאמץ הכלכלי במלחמה. באוגוסט 44' בסלובקיה, פרץ מרד, והגרמנים עדיין הצליחו להשתלט מהר מאוד על המרד. הקימו ממשלת בובות שהייתה לחלוטין בידיהם, ומאותו מועד כל ההנחות וההטבות שניתנו ליהודים בוטלו. כל היהודים הצטוו להתייצב כדי להעביר אותם למחנות ריכוז. מאחר שאבא שלי ידע מה קורה באותן הרכבות ומה קורה עם הנוסעים של אותן הרכבות, הוא העדיף להסתתר. לקח אותנו והסתתרנו אצל משפחה נוצרית, כמונו עשו עוד יהודים שהבינו לאן הרוח נושבת. היינו במסתור עד ממש חודש וחצי לפני סוף המלחמה חודש וחצי לפני סוף המלחמה פתאום תפסו אותנו ועלו על עקבותינו. התעללו בנו קשות, באבא ואימא, ואני ראיתי את זה. ניסו להוציא מהם מידע על יהודים נוספים שאפשר – חודש לפני סוף המלחמה – לתפוס ולהשמיד. אחרי שתפסו אותנו ואחרי החקירה שנמשכה לילה אחד, העבירו אותנו למחנה מעבר, מחנה ריכוז בשם סרד לאחר מכן העבירו אותם למחנה אחר עד לשחרור.
עדויות נוספות
:

הינדה צדוק
פולין
19.4.1935
הינדה צדוק** **נולדה ב 20.4.1935 בפולין בפרבר ליד קראקוב, פודגוריצה. משפחתה מנתה זוג הורים ושתי בנות. לאביה הייתה מאפיה ושם עבד לפרנסת המשפחה.

ציפורה נחום
טריפולי
31.3.1925
חלק ראשון: היכרות עם משפחת היסוד ציפורה נולדה בטריפולי, לוב. אביה ואמה נולדו שם וכן אחיה ואחיותיה. גרה שם כל חייה עד שעלתה לארץ בשנת 1947. ביתה היה בעיר הגדולה מול הים. גרה בבית נחמד, לא גדול מאוד ולא קטן. חלק מהבית נבנה ע"י אביה ז"ל והיה מעץ. הבית היה חדר אחד גדול מאוד ומטבח. בקיץ היו הולכים הרבה לים. החורף לא היה קר וגם בחורף היו הולכים לים. בילדותה לא הייתה בגן, עלתה לכיתה א' וכשעלתה לכיתה ב' התחילה המלחמה. מהרגע שהתחילה המלחמה לא יכלו ללמוד עוד. המלחמה הייתה קשה והפצצות שנפלו היו הורסות בתים שלמים. פחדו מאוד. משחקי הילדות ששיחקה בהם היו קפיצה בחבל, קלאס שמאוד אהבה ועד היום כשרואה רוצה לשחק. היו משחקים הרבה גם בבית. עולים ויורדים במדרגות ומשחקים באזור הבית. בילדותיה היו לה חברות גויות, איטלקיות נוצריות. שיחקו ביחד הרבה. לא רצתה חברות יהודיות כי הן היו רכלניות וקשקשניות. אימה אמרה לה להתחבר עם הגויות שהן היו יותר מתורבתות והתנהגו יותר יפה. אהבה מאוד לסדר ולנקות בילדותה. בימי חמישי תפקידה היה לנקות אבק ולסדר ולהכין את הבית לשבת. היא הייתה הגדולה באחים ועזרה מאוד לאמה. בבית הספר זוכרת שילדים היו מושכים לה בשיער, היו לה צמות ארוכות והייתה קוראת למורה שהייתה מענישה אותם. המורה הייתה שואלת את הילדים אם הם מקנאים בה ובגלל זה מושכים לה בשיער. בבית הספר למדו עד השעה 15:00 והיו להם שלוש הפסקות. אהבה מאוד לשחק בהפסקות. תלבושת אחידה התחילה בכיתה ב'. בילדותה הייתה חברה בתנועת הנוער בני עקיבא. הבנים והבנות היו לחוד ולכל קבוצה היה מדריך או מדריכה. אמה הייתה עקרת בית והיו לה 7 ילדים, היא הכי גדולה. קראו להם: ציפורה, רותי, רחל, רינה, לינדה, ברוך ואלי. אביה היה סייד, צבע בתים. כשהייתה בת 7.5 לערך, בזמן שהתחילה המלחמה, אימה חלתה. עלה לה החום לאחר שחזרה ממקום מרוחק במזג אויר קר. לקחו אותה לבית חולים וכשהגיעה לבקרה ביום למחרת, שאלו אותה בת כמה היא וענתה שהיא בת 7. ביקשו ממנה לקרוא לדודה או לאביה או לאחות גדולה שלא הייתה לה. היא חזרה הביתה והעירה את אביה וסיפרה לו שלא מוכנים בבית החולים להגיד לה מה שלום אימה. אמר שמיד ילך. עלתה לבית של דודה שלה שגרה מעל לביתם וסיפרה לה גם היא הלכה איתם. הגיעו לבי"ח וסיפרו להם שהיא נפטרה. היא בכתה מאוד כל הדרך והיה לה מאוד מאוד קשה. מאותו יום הייתה היא זו שטיפלה באחיה הקטנים ועזרה לאביה. בבית ובמשפחה המורחבת שמרו על המסורת ועל כל החגים. אהבה בעיקר את חג הפסח שבו הכול נקי וחדש. כשהתחילה המלחמה הפסיקה ללמוד, כולם ברחו ולא הייתה מסגרת בית ספר לאף אחד. היא ומשפחתה ברחו ועברו לגור בבית ערבי ביישוב מרוחק. לא היה להם מקום יציב. ברחו ממקום למקום.

זיווה שביטלובסקי
רומניה
26.4.1938
לא ידוע
לא ידוע
זיווה שביטלובסקי ומשפחתה התגוררו בצפון רומניה.בשנת 1941 זיווה ומשפחתה גורשו מבתיהם בצפון רומניה על ידי חיילים רומנים, הועלו על רכבת והורדו באוקראינה הכבושה על ידי הנאצים. לאחר הגעתם נאלצו כל היהודים לצעוד בכפור לעבר נהר הדנייסטר ובזמן חציית הנהר על גבי רפסודות אנשים רבים נפלו למים הקפואים. לאחר החצייה אולצו שוב ללכת מרחק רב ברגל, תוך כדי התגרויות והצלפות מצד החיילים הרומנים. בסוף מסע מפרך המשפחה הגיעה לגטו באוקראינה, בהמשך כאשר הגיעו לגטו אביה של זיווה הופרד מהם ונלקח לעבודות כפייה. והם שוכנו בגטו.זיווה ומשפחתה התחבאו בקורת גג עד לתום המלחמה, אמא של זיווה הניקה וטיפלה במאיר - אחיה הקטן של זיווה
תודה!
פנייתכם התקבלה.
ניצור אתכם קשר בהקדם.
פנייתכם התקבלה.
ניצור אתכם קשר בהקדם.
קרתה תקלה במהל שליחת הטופס. אנא טענו את העמוד מחדש ונסו שנית.
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com