אולק וייסלפיש

**לפני המלחמה:** אסתר סקלר (שם נעורים ריבויד) נולדה בשנת 1933 בוורשה - פולין למשפחה דתית עמידה, לה שני ילדים אסתר ואחיה הקטן. סבא של אסתר היה רב גדול מהקהילה היהודית הליטאית (קהילה הדוקה מאוד ושמרנית) אך למרות זאת משפחתה הקרובה לא חיה ברובע היהודי של וורשה. לאביה של אסתר הייתה נגריה גדולה – מפעל עץ. עוד לפני התחלתה הרשמית של המלחמה הייתה אסתר מוקפת בביתה באווירה של מתח ופחד, כאשר גורשו היהודים מגרמניה לאחר ליל הבדולח רבים מהם הגיעו לפולין בחיפוש אחר מקלט, דבורה (אמא של אסתר) הרגישה שמשהו לא טוב קורה ומאחר שזכרה את מלחמת העולם הראשונה מיהרה להאמין לדברי היהודים הגרמנים ופחדה מפריצת מלחמה והמשמעויות שיהיו לה. **המלחמה: ** המלחמה התחילה בפולין בראשון בספטמבר 1939, וורשה הופצצה בלי הרף, פצצות פגזים ושרפות היו בכל חלקיה של העיר. אסתר זוכרת שההפצצות לא נפסקו שבועות רבים גם בלילות ולא היה חלק אחד של העיר שלא נהרס. וורשה עמדה לבדה, אחרונה שהחזיקה מעמד בכל פולין והתבצרה בחומותיה, אך המצב היה קשה, מאחר שהמלחמה התחילה בלי התראה לא היה דבר מאורגן והתושבים נקלעו מהר לרעב כבד ולמצוקה וכמו כן אווירה איומה של פחד. בביתם היה רדיו וכל המשפחה התאספה לשמוע את החדשות על מה שקורה מחוץ לוורשה, הוריה וסבא וסבתא שלה הגיעו למסקנה שלא בטוח להם יותר להישאר ברובע הפולני ולכן עם פרוץ המלחמה נטשו המשפחה את ביתם ותוך לילה אחד ארזו את כל חפציהם ועברו לגור אצל קרוב ברובע היהודי – "אני זוכרת הלבישו את כל הבגדים עליי וחשבתי אם ילבישו אותי עוד דבר אחד איחנק ! אבל לא אמרתי דבר. מהראשון בספטמבר הפכנו פליטים." בסופו של דבר נכנעה וורשה והגרמנים נכנסו פנימה, עם כניסת הגרמנים בחרה משפחתה של אסתר לחזור חזרה לביתם ברובע הפולני אך הבית הופצץ והם נאלצו להשכיר דירה מפולני. אפילו עם הגרמנים בוורשה דבורה התעקשה שאסתר תמשיך ללכת לבית הספר, מבחינתה בית הספר היה קודש ויש לעשות כל מאמץ בשביל להמשיך ללכת אליו. בבית הספר הפולני היו מסתובבים חיילים נאצים ומשגיחים על התלמידים, מאחר שהיה בית הספר קתולי כל בוקר הוכרחו התלמדים להתפלל תפילת בוקר בה הייתה אסתר עומדת בשקט ולא מתפללת כיוון שהייתה יהודיה. יום אחד במהלך אותה תפילת בוקר היא הרגישה דחף לא מוסבר להצטלב, רגע לאחר שהחלה להצטלב הופיע חייל גרמני לפניה ובחן אותה למספר רגעים לפני שהמשיך הלאה, "יש לי השגחה, ניצלתי, הוא היה מוציא אותי אם לא הייתי מצטלבת". באותו היום חזרה אסתר הביתה וסיפרה לאמא על המקרה, לאחר ששמעה את הסיפור החליטה דבורה סופית שעליהם לברוח ושלא בטוח להישאר בפולין יותר. אך בריחה לא הייתה אידיאלית מכמה סיבות: ראשית לא היה לאן לברוח, רוב הגבולות מהמדינה נסגרו ופולין התחלקה לשניים בעקבות ההסכם בין ברית המועצות לגרמניה, הסיכוי היחיד היה לברוח דרך החלק הרוסי לתוך ברית המועצות. אך גם זאת הייתה בעיה, אביה של אסתר שנא את הרוסים ולא האמין שתחת שליטתם יהיו בטוחים יותר, זאת מכיוון שבתקופת מלחמת העולם הראשונה הוא חיי באזור שנכבש ע"י ברית המועצות וזכר אותם כשליטים אכזרים שלחיות תחת שלטונם היה רע משלטון הגרמנים. דבורה המשיכה להתעקש לברוח ופנתה לסבתא וסבתא של אסתר, הסבא סירב לברוח לברית המועצות מאחר ששם הייתה אסורה הדת והוא לא יוכל לשמור את יהדותו. כשראתה את סירובם לקחה דבורה יוזמה והודיעה שהיא תברח עם הילדים ומי שרוצה שיישאר. הסבא מיהר להזהיר אותה שהם ימותו בדרך מקור ומרעב ושזה שיגעון מצידה אך דבורה עמדה על שלה ואמרה "אם אאבד את הילדים זה יהיה מידי אלוהים ולא מידי אדם". באותה התקופה כבר החלו להיות חוקים נגד יהודים, יהודים לא יכלו לנסוע ברכבות וחויבו ללבוש רצועה על היד שתזהה אותם – רצועת הבושה. דבורה סירבה בתוקף ללבוש את הרצועה והייתה אומרת שוב ושוב שהם אלו שצריכים להתבייש ושהיא לא תלבש את הסימן המזהה אף על פי שמרידה זאת הייתה יכולה לעלות לה ולמשפחתה בחייהם. באותו הזמן בחלק אחר של פולין חיה אחות של אביה של אסתר שסולקה מביתה ומצאה את עצמה בביאליסטוק שבחלק הרוסי. גם אחיה של דבורה, רפאל, ברח לביאליסטוק עוד לפני כניסת הגרמנים לוורשה והשניים נפגשו שם. כשנפגשו החליפו השניים רשמים מחוותיהם והגיעו למסקנה שמסוכן למשפחתה של אסתר להישאר בוורשה ושצריך לגרום להם לברוח, האחות ביקשה מרפאל ללכת חזרה לוורשה ולהביא איתו את המשפחה, בנוסף היא כתבה מכתב לאחיה (אביה של אסתר) וביקשה בו שלא יסתנוור מהכסף שהיה לו בוורשה ושימהר לברוח עם משפחתו. כשהגיע הדוד רפאל לוורשה האב סירב לעזוב עימו ואף שקרא את המכתב מאחותו ביטל אותו וטען כי מדובר בשטויות ובלבולי מוח. אחרי שדבורה שמעה על המכתב ושמעה מהדוד רפאל שעדיף לנסוע לביאליסטוק וששם יהיה בטוח יותר היא החליטה שהיא חייבת לעזוב גם בלי כל השאר, היא באה לבעלה ואמרה לו שהיא עוזבת עם הילדים לא משנה מה ושהוא מוזמן להישאר בוורשה עם הכסף והם יפגשו אחרי המלחמה אם בכלל יישאר משהו אחריה. האיום הזה בנוסף למספר חלומות כמעט נבואיים שגרמו לו להרגיש שחייב לעזוב שברו את אביה והם החליטו לעזוב את וורשה. דבורה מיהרה לבקש מהדוד רפאל שהיה בהיר עם עיינים כחולות (מראה ארי) ללכת לקנות בשמם כרטיסים לרכבת אף על פי שהעלייה של יהודים אליה הייתה אסורה. המשפחה עלתה על הרכבת לרוסיה, הנסיעה מהווה בשבילם סכנת חיים – אם יתפסו על הרכבת ימותו מיד. במהלך הנסיעה הופיע קצין נאצי על הקרון שלהם והתחיל להסתובב, הוא עבר אדם אדם עד שהגיע לאחיה הקטן של אסתר שם הוא נעמד והרים את הילד. אחיה הקטן היה גם הוא בלונדיני ולבן עם עיינים כחולות וחזות ארית והקצין ראה בו את בנו. הוא שיחק איתו קצת ואמר עד כמה הוא ילד יפה ושלו עצמו יש ילד כזה בבית, אסתר זוכרת שכל רגע שאחיה היה בידי הנאצי מילא אותה פחד והרגיש כמו נצח אך לבסוף הקצין הוריד את אחיה והמשיך בדרכו והמשפחה לא נתקלה באף נאצי עד סוף הנסיעה. מהרכבת הגיעה המשפחה לגבול בין פולין לרוסיה – נהר "בוק", באותו הלילה הם מצאו משפחה פולנית שתתן להם לישון אצלם ותעזור להם לעבור לצד הרוסי למחרת. אך באותו הלילה חיילים נאצים מצאו אותם, למזלם החיילים לא ידעו שמדובר ביהודים ולכן לא אסרו את בריחתם רק בזזו והכו אותם כרצונם, בזמן הבזיזה בה החיילים לקחו רכוש תמונות ואוכל חייל אחד מצא את אסתר ותפס אותה בראשה פורע ומפרק את הצמות שתמיד הייתה לובשת וגאה בהן, מאותו הרגע אסתר לא הרשתה לאף אדם לגעת בשערה. למוחרת בלילה ניסו המשפחה לעבור את הנהר בפעם הראשונה, ניסיון זה כשל כאשר החלו הרוסים לירות לעבר הסירה וחייבו אותם לסגת חזרה לגדה הפולנית. במשך שבוע שהו המשפחה אצל הפולנים ובכל לילה הניסיון לחצות את הנהר כשל. בלילה השביעי שמעה אסתר את הוריה מדברים בניהם שאם לא יצליחו הפעם לחצות הם יוותרו ויחזרו לוורשה. אסתר שהרגישה בוורשה לא מוגנת לא רצתה בשום אופן לחזור לשם והבטיחה לעצמה שהפעם הם יעברו. באותו הלילה כשעלו על הסירה וחצו את הנהר הם הצליחו להגיע כמעט עד הגדה השנייה לפני שהרוסים זיהו אותם והחלו לירות, אסתר בהחלטה של רגע קפצה מהסירה והחלה לשחות לעבר הגדה דבורה קפצה מיד אחריה ושאר המשפחה אחריהם, בשחייה הצליחו להגיע לגדה הנגדית בשלום וחצו את הגבול. אך בבריחתם מהירי איבדו את שני שקי הרכוש הגדולים שלהם, המלווים הפולנים שלהם שהיו אמורים לעזור להם למצוא מקום לישון בצד השני ברחו עם שני השקים. בגדה השנייה הייתה המשפחה אבודה בחושך אף אחד מהם לא ידע להתמצא באזור, אחרי לילה של שיטוטים הבוקר עלה ושני פולנים מצאו אותם וכיוונו אותם איך להגיע לבית של פולניה שתארח אותם. הם הגיעו אליה ותמורת תשלום היא נתנה להם לישון באסם שלה. אחרי שהתמקמו באסם החליטו האב ודוד רפאל שיש לחזור לקחת את הרכוש מהפולנים אבל דבורה עמדה על דעתה שהרכוש לא חשוב ושיש להישאר יחד כי רק החיים משנים. למוחרת בבוקר המשפחה יצאה לדרך, תמורת תשלום הם קנו מהפולניה עגלה ומוצרים בסיסים ויצאו לגבול רוסיה כשהם מתחזים לנוודים. בדרכם תפסו אותם סיירת של חיילים רוסים שתשאלו אותם מי הם ולאן הם הולכים, אם היו יודעים שהם אינם רוסים לא היו נותנים להם לעבור אך למזלם דבורה ידעה קצת רוסית מהתקופה בילדותה שבה הרוסים שלטו על פולין, היא שכנעה אותם שהם רוסים והם נתנו להם לעבור. לאחר מסע של כמה ימים הם הגיעו לביאליסטוק ושם השתכנו בביתה של הדודה שכבר ברחה לפני תחילת המלחמה. החיים בביאליסטוק היו לא קלים, בביתה של הדודה הם חיו בצפיפות ובחוסר ולמרות שגם הדוד וגם שני הוריה מצאו עבודה עדיין היה קשה להתקיים. אך למרות הקושי אסתר זוכרת את החיים שם לחיוב, היא הלכה לבית הספר, למדה קרוא וכתוב וחיה חיים פשוטים. לאחר שלמדה לקרוא ולכתוב היא כתבה שני מכתבים לסבא וסבתא שלה בהם סיפרה על החיים בביאליסטוק ועדכנה אותם שהם כולם חיים ובסדר, אסתר קיבלה שתי גלויות תשובה על המכתב משרה (דודה שלה) בהם סיפרו המשפחה בגטו על החיים שלהם ולמרות שלא יכלו לספר דבר אמיתי על החיים שם הם הצליחו להכניס רמזים שגרמו לדבורה להבין שהחיים בגטו קשים ולא טובים. דיי מהר מיום הגעתם הציעו להם הרוסים להישבע אמונים לרוסיה ולקבל אזרחות (כמו שהיה נהוג במשטר הקומוניסטי), אביה של אסתר סירב בתוקף בטענה שאי אפשר לסמוך על הרוסים והוא לא מוכן להישבע אמונים לקומוניזם. בתחילה סירובו עבר בשקט אך תוך מספר חודשים הם הוכרזו כאויבי המשטר וסולקו מביאליסטוק לעיירה קטנה ליד הריי אורל שהייתה בשטחה של הרפובליקה העצמאית קומי. למרות שגם הדוד רפאל סירב לקבל אזרחות הוא גורש למחנה עבודה באזור יותר מרוחק של רוסיה שם שהה חלק גדול ממה שנותר מהמלחמה. החיים בקומי היו כמעט רגילים, אסתר הלכה גם שם לבית הספר והשתתפה במספר פעילויות חברתיות. למרות זאת הם היו מוגבלים בתנועה, היו איסורים על היציאה מתחומי העיירה והם היו מחויבים בעבודה קשה בתנאים נוקשים ומגבילים. מהר מאוד התחיל בעיירה רעב קשה, המחסור במזון ובמצרכים בסיסים הוביל לתקצוב חסכני באוכל שלא אפשר התקיימות על פי כמה קשה כל אדם עבד. הרעב הוביל את אנשי העיירה להבריח אוכל, אמא של אסתר, דבורה, הייתה יוצאת למסעות רגליים ארוכים לעיירה השכנה בכדי לסחור (בצורה לא חוקית) במוצרים ולהביא אוכל הביתה. לאחר כמה זמן התחילו להיות סילוקים של אנשים מהעיירה בקומי ורק העובדים הכי טובים של המפעל נשארו (בניהם אביה של אסתר ומשפחתם). כעבור כמעט שנתיים מיום הגעתם לקומי סולקו גם הם משם והועברו לעיירה אחרת דומה מאוד ששמה קרס – נודייסטיקריי. גם שם חייה של אסתר היו קשים אך רגילים ככל הניתן, הרעב לא עזב אותם והתקצוב באוכל גם שם היה תלוי בעבודה במפעל. למרות זאת הצליחו המשפחה לחיות שם עד סוף המלחמה. בזמן שהיו שם הצליחו האנשים להשיג עיתונים וכך גילתה אסתר על מה שקורה במחוזותיה הכבושים של רוסיה, בעיתונים כתבו הרוסים בפרוט על הזוועות שמבצעים הגרמנים ביהודים ששם ועל משאיות הגז ובורות הירי. 

החיים לפני המלחמה אני נולדתי בגבול רומניה - צ'כיה הנקרא ברמיך. היה שם חדר לתלמוד תורה, לשם הלכנו בבוקר. אחרי "החדר" הלכנו לבית ספר לימודי חול - עד ומשם שוב ל"חדר" - עד הערב. בכפר חיו 70 משפחות יהודיות היו שני בת כנסית, גדול וקטן. היה מקוה, שוחט ורב. הגויים היו פי 6 מאיתנו והם לא נגעו בנו לרעה, הם גרו בקצה הכפר והיהודים גרו במרכז. הם עבדו בעבודות אדמה והיהודים היו בעלי מלאכה והיו להם חנויות. הפרנסה של המשפחה שלי היתה להעביר סחורה )בשר ושתיה חריפה( בשוק שחור אל מעבר לגבול, אל צ'כיה. הגבול היה נהר שרוחבו כ300 מטר. העברנו את הסחורה על גבי סירות משוטים קטנות. כשהגיעו עם הסחורה לצ'כיה היו פורקים אותה מהסירות ומעמיסים על אותו סירות. היו שומרי גבול והרבה פעמים נתפסו הסירות. אם נתפסו בגבול רומניה - שיחדו את השומרים אך אם נתפסו בגבול צכיה היה משפט ובית סוהר לכמה שבועות. היהודים בכפר התפרנסו בכבוד רב. המלחמה באוקטובר 1943 לקחו אותי למחנה עבודה של הונגרים ששם עשינו ביצורים לגרמנים בגבול. היה לי קשר עם ההורים ומפעם לפעם קיבלתי חבילה עם קצת אוכל ובגדים. ב1944- מיד אחרי פסח לקחו את כל המשפחות היהודית לבית הכנסת ולאחר מכן לקחו אותם לגטו בעיר, אינני יודע כמה זמן היו שם. משם נלקחה משפחתי לאושוויץ, ויותר לא שמעתי מהם. אחותי שגרה אז בבודפשט כתבה לי שהיא שולחת לי חבילות למחנה עבודה אך החבילות מעולם לא הגיעו אלי. מאז ניתק איתה הקשר. ליד מחנה העבודה בו הייתי הסתובבו פרטיזנים, אך היות ולא היכרתי אותם לא יכולתי לברוח איתם. באוקטובר44- פינו המפקדים את הממחנה כדי לברוח מהחזית, הם פחדו את מהרוסים. לקחו את כל היהודים מהמחנה והגענו לגבול הונגריה-אוסטריה, עבדנו שם. שיכנו אותנו בבית חרושת, מרוב צפיפות קיבלנו מחלת טיפוש וכינים. הכאבים היו חזקים מאוד, בכינו וצעקנו, נוסף לזאת הרומנים הרביצו לנו ללא הפסקה. לפני שחצינו את הגבול לאוסטריה עשו מסדר ואמרו לנו להוריד את כל התכשיטים. אחרי המסדר הלכנו לתחנת רכבת. הכניסו אותנו לקרונות של בהמות והצפיפות היתה רבה. היינו צמאים, רצינו לשתות קצת מהשלוליות אך השומרים לא נתנו לנו. משם הלכנו כמה שעות עד שהגענו לאחד הכפרים. שם קיבלנו קפה חם. כל מאה איש הוכנסו לבית ריק, והיו שם מיטות מקרשים וקש מפוזר על הרצפה. אפילו היה חשמל! במחנה חלינו טיפוס, גם המקלחות לא עזרו שבנו להתגרד כאילו לא עשינו כלום, היה לכולם חום גבוה חלק כבר מתו. הגרמנים אמרו לשני יהודים שידעו רפואה לקחת את כל החולים אל בית נטוש בראש ההר. אני לא הייתי בין האנשים שנלקחו אל ההר. במשך הזמן, במחנה, התבלו הנעליים והבגדים. קיבלנו נעלי עץ מהגרמנים ואת הבגדים תיקנו בעצמנו. הגרמני פחד שנעביר את מחלת הטיפוס למשפחות האוסטריות אצלן אנחנו עובדים תמורת אוכל ולכן אסר עלינו ללכת לעבוד אצלם. מי שהלך בכל זאת קיבל כדור בראש. שלושה, ארבעה ימים אחרי האיסור הזה התחלנו לצאת בכל זאת לעבודה אצל המשפחות לאור העובדה שהגרמנים הירפו את השמירה עלינו. עשינו את הביצורים במרחק 3 קילומטר מהבתים בהם גרנו. בערב פסח פקודה לחזור לבתים לא ידענו מה קורה, באנו לכפר-עשו לנו מסדר והגרמני אמר שהרוסים מתקרבים. לכן הצבא הגרמני יסוג. הוא עוד אמר שמי שישאר כאן יהרג לודאי מהמלחמה בין הצבאות, לכן מי שרוצה - יבוא איתם וינצל ומי שלא רוצה שישאר כאן וימות. היה לנו קשה עם הקבוצה על ההר והם התלבטו אם לבוא או להישאר. חלקם היו חולים מאוד ולא יכולנו ללכת והם איבדו כל תקווה, ונשארנו. חלקם אמרו - אולי נשאר בחיים, הייתי בן אלה שהלכו ביום הראשון של פסח התחלנו ללכת, ימים ולילות הלכנו. אנשים נפלו בדרך כמו זבובים. לא היה לנו כח ולא היה לנו אוכל. מצאנו עשבים בדרך, וקצת תפו"א. מצאנו חלזונות המגיחים מהאדמה אחרי הגשם. שברנו את הקונכיה ואכלנו, לא הייתה ברירה. בדרך הלאה פגשנו אוסטרים עגלה מלאה סלק סוכר וקיבלנו סלק אחד לכל 15 איש. היו שנפלו על האדמה, מאחר והגרמנים קיבלו הוראה לא להשאיר יהודים חיים בשטח הם הרגו כל מי שנפל. בלילה ישנו בשדה וירד עלינו שלג, בבוקר היו שקמו והיו שלא... הגענו לכפר אחד שם קיבלנו חתיכת לחם ומרגרינה. עמדנו בתור וכולם נדחפו, היה בלגן כל אחד רצה להשיג הרבה אוכל, ומהר. הגרמנים ראו את הבלגן וקיבלו פקודה לירות בנו. הרבה נפלו. ראיתי גרמנ עם כמה חתיכות לחם ביד שלא הספיק לחלק לאנשים )הם כבר מתו(, ביקשתי ממנו חתיכה )אמרתי שלא קיבלתי( - לא נתן לי. התחלתי לבכות ולהתחנן לפניו - נתן לי. הגענו למחנה הריכוז מאוטהאוזן, יכסנו אותנו באוהלים ענקיים ששימשו סככות ל20- טנקים קודם. לא הייתה עבודה והרוסים, האמריקאים והצרפתים התקרבו לשם. בבוקר קיבלנו קצת קפה דלוח ובצהריים מרק מסלק סוכר, וכיכר לחם אחת לארבעה עשר איש. יום אחד, הלכתי ליד שער המחנה שם ניצב שומר גרמני ומסביב הייתה גדר תיל, מחושמלת וכל כמה מאות מטרים היה מגדל שמירה. מאחורי השער ראיתי ערימה של קליפות סלק סוכר. התחלתי להתקרב שכלב נשך אותי. הקאפוס התחילו להרביץ לנו עם אלות והכל היה נורא. נאחזתי באחד העצים וזאת הייתה העזרה שלי. בינתיים הכלבים עזבו אותנו והגרמנים הפסיקו לירות, וקיבלנו מה שנשאר מהאוכל. התברר שהחבילות היו חבילות שאנשים שלחו לשבויים האמריקאים והצרפתים, והגרמנים נתנו אותם לנו להראות את "טוב ליבם", שהם מוציאים עלינו כסף )הם העמידו פנים כאילו הם הכינו את החבילות בשבילנו(

צבי שטול נולד ב 1938 בעיר סגד שבהונגריה, ב1942 נלקח אביו במסגרת השלטון ההונגרי לצבא ההנוגרי לסייע לגרמניה במלחמה. ב1944 טנקים של גרמנים נכנסו לעיר שלו, אייכמן הגיע לגרמניה לארגן את החיסול של כל היהודים. ברגע שהכריזו על גטו ליהודים צבי ואמו עברו לבית של סבא וסבתא, שהתגוררו באזור הגטו. ושם החיים היו סבירים, סביו היה בתפקיד בקהילה (שוחט\גבאי) ושמרו על אורח חיים יהודי. כשהתקבלה ההודעה לפנות את הגטו, העבירו את כולם למפעל של לבנים אדומות שנמצא בסגד (כחלק מהעסקה של "משאיות תמורת דם"). צבי הרגיש מיוחס כי סביו היה גבאי בית הכנסת, ואף נהנה מדברים כמו ללכת עם שרשרת של ספר התורה בשמחה תורה, לא היו לא חברים אז, והיה בן יחיד ולא הלך לבית הספר כי לא היה בית ספר, ושיחק כדורגל וכדורסל מכדור סמרטוטים. הסבר - משאיות תמורת דם: הסוכנות היהודית ארגנה משלחת הצלה ל 600,000 יהודי הונגריה, ידעו כבר שהמלחמה תכף תגמר ושהגרמנים יפסידו. נציגים מהסוכנות עשו עסקה עם אייכמן שבמסגרת ינצלו יהודים. העסקה , 10,000 משאיות תמורת הצלת יהודי הונגריה. אף צד לא סמך על השני ולכן החליטו לעשות צעדים בוני אמון. הודיעו ש 20,000 מגדו סגד יעברו ביינתים במקום להשמדה למחנה על יד ווינה. (כי ראש העיר ווינה שהיה חבר של אייכמן היה צריך כח אדם במפעל). במהלך שהות צבי במפעל (מחנה עבודה שטרסהוף), בגלל היותו ילד, לא עבד, אך הוריו ,דודיו , ובני משפחתו המבוגרים עבדו. הוא היה משחק עם בני דודיו והם היו משחקים על מסועי הלבנים ונתלים עליהם. בני דודיו גם לא עבדו, ולכן הם היו חבריו במהלך השהות בגטו. ואף סביו לימד אותו קרוא וכתוב. אוכל - חתיכת לכם ומרק מגעיל, שבעיקר היה עשוי מקולרבי, למרק קראו דורגמוזה, ומאז הוא שונא קולורבי. צבי זוכר שלא היה אוכל ורעב וזה גרם לו להתחנך שאסור לזרוק אוכל, והוא לא מרשה לילדיו ולנכדיו לזרוק אוכל, וזה ערך שהוא מקפיד עליו עד היום. המחנה עבודה בו שהה היה סגור עם שומרים, ובזמן שהותו שם נהרגו יותר מ500,000 יהודים בהונגריה. אייכמן קיבל מהסוכנות היהודית סכום רב על העסקה, אך לבסוף היא לא יצאה לפועל. מאחר והעסקה לא יצאה לפועל, החליטו לחסל את היהודים במחנה העבודה היכן שצבי שהה. הוחלט להעביר אותם, לאושוויץ, אך הרכבת הופצצה והם נאלצו לחזור. לאחר כשבועיים , שוב ניסו להעמיס אותם על הרכבת, כולם ברחו לכל הכיוונים והתחבאו בתוך חפירות. צבי היה קרוב מאוד לפצצות ואחת מהן נחתה רק 50 מטרים ממנו. הם חזרו למחנה, ומעט זמן אחרי זה הצבא הרוסי סילק את השומרים מהמחנה ובכך הם ניצלו. צבי פחד מהפצצה מאוד , במחנה עצמו הוא בעיקר זוכר שהיה עם בני דודו. אחד מהדודים נפל בעבודה ונפצע, ומת בצריף, וצבי זוכר שגופתו היתה מותלת איתם בחדר זמן מה עד שנלקח. לאחר ששוחררו, סביו של צבי, לקח עגלה (ללא סוס), וסחב את העגלה בעצמו (במקום סוס), וצעד איתם מחוץ למחנה עד ברטיסלבה 70ק"מ. ושם אישפזו אותו בבית החולים. צבי חלה בכל המחלות והיה מאוד מאוד רזה, אחרי שהוא הבריא הם חזרו לעיר שלהם (סגד), אך אביו עדיין לא חזר מהצבא. אחרי השואה התייחסו ליהודים מאוד בזהירות , הבית שלהם היה תפוס אך הם חזרו אליו ודיירו פינו אותו ללא בעיה. הסבא החליט שצבי ילך לבית הספר, אך לא היה בית ספר יהודי כי לא היו יהודים. נשארו 6 שבועות לכיתה א, וצבי נכנס לבית ספר נוצרי שהיו בו נזירות. היו שם תפילות נוצריות והיו כורעים ברך, אך צבי החליט שהוא לא עושה זאת כי הוא יהודי. הוא זוכר שהוא נעמד שם ושאלו אותו למה הוא לא כורע ברך, ולאחר שהסביר שהוא יהודי קיבלו את זה ולא הציקו לו בניגוד למצופה. בכיתה ב' כבר למד בבית ספר יהודי, ואז ביום אחד אביו הופיע ברציף וחזר. כל יום הם היו מחכים ברציף הרכבת לראות אם אביו יגיע (כי לא היו בהודעות \ מכתבים שיתריאו), עד שיום אחד אמו חזרה עם אביו.