שושנה אדלר(קינרייך)

**לפני המלחמה: ** ציפורה (ציפי) לשם נולדה בשנת 1935 בפריז שבצרפת, לאחר שהוריה עלו מהונגריה ב - 1930. המשפחה לא הייתה דתית במיוחד. המצב הכלכלי של המשפחה היה טוב .הוריה, נחום ואסתר ויזל, עבדו בשווקים ובנוסף, אימא של ציפורה תפרה בגדים. הוריה נאלצו לנדוד מעיר לעיר על מנת למכור את מרכולתם ולכן, כמקובל בצרפת, נשלחה ציפורה למשפחות מטפלות לתקופות קצרות. ציפורה, בהיותה צעירה, לא הבינה ולא התעניינה באירועים שהובילו למלחמה וביחס כלפי היהודים .  ** **   משפחתה של ציפורה- הוריה, דודיה והיא  ** ** **המלחמה: ** בזמן המלחמה, חויבו כל הגברים הזרים בצרפת להתגייס לצבא או לחזור לארץ מוצאם. על כן, בחר אביה של ציפורה להתגייס לצבא הצרפתי .בשנת 1940, לאחר שצרפת חולקה קודם לכן לשני חלקים, החלק הכבוש והחלק החופשי, אביה של ציפורה הצליח להתחמק מהצבא ועבר עם משפחתו לליון, אשר נמצאת בחלק החופשי .לאחר מכן הגיעה שאר המשפחה מפריז, בעוד ששאר משפחתה המורחבת נשארה לעת עתה בהונגריה מולדתם.  על מנת להגיע לליון, המשפחה של ציפורה נסעה לעיר פואטייה, בה היו צריכים לעבור את הגבול בין החלק הכבוש לחלק החופשי. לשם כך, התחפשו לאיכרות )ציפי התחפשה לילדה עם סל(, אשר מלקטות עשבים עבור ארנבות- מנהג שהיה מקובל בצרפת. המשפחה הגיעה לליון ונפגשה שם עם אביה של ציפורה. ציפורה נשלחה לבית ספר לתקופה קצרה . לאחר מכן ,בשל הסכנה שריחפה מעל ראשם ,נשלחה ציפורה, עם עוד ילדה יהודיה בערך בגילה ,להסתתר אצל משפחה נוצרית בכפר בשם מוטאנה ליד ליון.  כאשר הסתתרה אצל המשפחה הנוצרית הלכה למנזר בתור בית ספר. למרות שחלק מהתלמידות נשארו לישון במנזר, ציפורה, שהיתה תלמידה אקסטרנית, חזרה לביתה, כך שהמזר שימש כבית ספר. דבר זה היה מקובל ורבות התלמידות שהיו כמו ציפורה. כחלק מהלימודים הללו למדה ציפורה את התפילות הנוצריות והתנהגה כמו נוצרייה. בבקרים התפללה תפילות בוקר נוצריות בשאפל (מעין כנסייה קטנה – חדר תפילה). עם זאת, בית הספר היה ברמה גבוהה וציפורה נהנתה מלימודיה.  בחג הפסחא 1944 (תחילת חודש אפריל/סוף מרץ), ציפורה נסעה, לקראת יום הולדתה, ברכבת פרברים לבית הוריה .מעט לפני שמלאו לה 9 שנים, אביה לקח אותה לקנות אופניים כמתנת יום הולדת.  כעבור כמה ימים, ב4.4.1944, התהפך עולמה. בבוקר היא ישבה בחדרה ושיחקה להנאתה בבובות. כעבור מספר שעות, נשמעה דפיקה בדלת אך ציפורה לא התייחסה אליה. ארבעה גברים דוברי צרפתית נכנסו – שלושה אנשי המיליס, מעין משטרה חשאית שהקים המשטר על מנת לרדוף אחר יהודים בצרפת ואיש גסטאפו גרמני אחד. באותו זמן נמצאו בבית ציפורה ,אחותה הקטנה - מלכה (שנולדה ב (1942, אמא של ציפורה ,עוזרת הבית (לא יהודייה) וגברת שנבלק – יהודייה, חברה טובה של אסתר, אמה של ציפורה .גברת שנבלק עלתה אף היא מהונגריה, בדומה להוריה של ציפורה, אך הכירה את אסתר בצרפת. הגברים שאלו היכן אביה, שלא היה בבית. לאחר מכן, אמה של ציפורה, אשר הסתובבה עם תעודות מזויפות המוכיחות לכאורה את עצם היותה נוצרייה, נשאלה ליהדותה (באותם ימים חויבו היהודים לסמן דרכוניהם ואת תעודות הזהות שלהם באות האנגלית" J", אך הוריה של ציפורה לא עשו כן, בניגוד לגברת שנבלק). אנשי המיליס והגסטאפו חיטטו בארונות הבית, מצאו בהם שוקולד חסר טעם והגישו אותו לציפורה. דבר זה הרגיז את ציפורה וגרם לה לחשוב מדוע הם מגישים לה משהו שכבר שייך לה .הגברים שואלים היכן אביה של ציפורה ,ואמה עונה שהוא איננו בבית ולא יודעים מתי הוא יחזור. בנקודה זו ציפורה הבינה שמשהו לא טוב עלול לקרות לאביה. ציפורה חשבה כיצד היא תוכל להזהיר את אביה וליידע אותו על כך שאנשי המיליס מחפשים אותו. על מנת לעשות כן, ציפורה ניסתה לשלשל חוט עם פתק דרך החלון להזהיר את אביה שלא ייכנס הביתה. לאחר שניגשה לחלון האנשים צעקו עליה לא להתקרב. לכן הלכה לשירותים לנסות להזהיר אותו משם, אך האנשים עמדו בדלת והיא לא יכלה להיכנס. האנשים צעקו עליה מדוע היא הולכת פעמים כה רבות לשירותים ובראשה רק עברה המחשבה כיצד ניתן להזהיר את אביה. בינתיים, הגיעו לבית רופא ושני בחורים סטודנטים, חברים של ההורים. הם באו לבקר ואנשי המיליס אמרו להם להישאר. לאחר מכן אביה הגיע הביתה. לאחר שיחה קצרה עם אביה של ציפורה, ושאלת אמה אם היא יוד עת גרמנית )היא ידעה אך אמרה שלא(, נלקח אביה של ציפורה עם כל הגברים מהבית למכונית למטה. לאחר מכן נודע לציפורה שאביה ניסה לקפוץ מהאוטו ותפסו אותו בחזרה.  לאביה של ציפורה, נחום, היו 7 אחים. שניים מאחיו, מאיר ויהודה, באו בעקבותיו מהונגריה לליון. יהודה היה נשוי לאדית, בת של רב מקובל בפריז ומאיר היה רווק בן 30. אמא של ציפורה קבעה כי צריך להזהיר את האחים האחרים, מכיוון שהיה חשד של הלשנה מצד מכרים צרפתיים. לשם כך הן התחלקו לשתי קבוצות: ציפורה הלכה עם גברת שנבלק לדוד מאיר ואמא של ציפורה הלכה עם אחותה של ציפורה והעוזרת לדוד יהודה. הן קבעו להיפגש בהמשך אצל גברת שנבלק.  כאשר אמא של ציפורה הלכה להזהיר את דוד יהודה, הגרמנים והצרפתים כבר היו שם, והם אמרו לה שמכיוון שהיא באה להזהיר את יהודה מפני בואם – עליהם לקחת אותם עימם. אמא של ציפורה דיברה הונגרית, ובדרך זו אמרה לאשתו של דוד יהודה שהם צריכים ללכת לגברת שנבלק, וגם לגברת שנבלק שלא תחכה ותברח .  בזמן זה, דודתה של ציפורה החליטה להזהיר את אביה של ציפורה ונסעה לביתה של ציפורה. בכניסה לבית, היא נפגשה עם דודה של ציפורה, מאיר. באותו הזמן, אדית, אישתו של דוד יהודה, הייתה בהיריון. כשעלו במדרגות וראו שעומדים אנשים בדלת ביתה של ציפורה, הם המשיכו לעלות במהרה כאילו הם לא קשורים לאותם האנשים. כאשר אמרו להם לעצור מאיר החל לרוץ אך אדית לא יכלה לרוץ במדרגות והיא נלקחה על ידי אנשי המיליס והגסטפו. מאיר צלצל בכל הדלתות עד שמישהו פתח ונתן לו מפתח לעליית הגג דרכה הוא עבר לבית אחר, ירד לרחוב וכך ניצל . מאיר ידע על קיום הפגישה בבית של גברת שנבלק, לכן הגיע לביתה ושם קיבל למשמרתו שתי ילדות – את ציפורה ואחותה הקטנה. אחותה נשארה לתקופה קצרה אצל גברת שנבלק. לאחר מכן, הורי חברתו של מאיר, אשר הייתה לא יהודייה, קיבלו, תמורת כסף רב מדוד מאיר ,את אחותה של ציפורה וטיפלו בה עד סוף המלחמה .ציפורה מעריכה עד היום את תרומתם הרבה . מאיר שלח את ציפורה חזרה לכפר לכמה ימים בתירוץ שהוריה חולים, על מנת שלא יחפשו אותה .לשם כך הוא נעזר בארגון אוזה OSE)) – ארגון להצלת ילדים בזמן המלחמה בצרפת. אנשי הארגון המליצו למאיר על כפר מסוים שבו הסתתרו הרבה יהודים ,ילדים ומבוגרים. הכפר ,לה שמבון סור ליניון Le Chambon Sur-Lignon)), הוא כפר פרוטסטנטי, שנמצא באזור פרוטסטנטי (הפרוטסטנטים הם זרם בנצרות כלפיהם התבצעו בעבר, ע"י הקתולים ,רדיפות ורצח בתקופות שונות, לדוגמא – ליל ברתולומי – רצח בצורה מסודרת של פרוטסטנטים). בכפר זה היה כומר פרוטסטנטי (פסטור) ,ששמו אנדרה טרוקמה, אשר בעיניו כולם בני אדם וחובה להציל כל אדם, באשר הוא, מידי הגרמנים .כאשר הגיעו יהודים חדשים לכפר, הכומר אסף את אנשי הכפר לתפילה ואמר שהגיעו אנשים מהברית הישנה (יהודים) . הדוד מצא לציפורה משפחה קתולית בכפר שתטפל בה. זו הייתה משפחת איכרים לא עשירים, שבתמורה לטיפולם בציפורה שולם להם כסף רב והם התייחסו אליה יפה .   המשפחה בלה שמבון סור ליניון שהצילה את ציפורה    בכפר היו בתי ילדים רבים אשר דניאל טרוקמה, האחיין של הכומר, היה המדריך באחד מהם .כחודש לאחר שהגיעה ציפורה לכפר זה, במאי 1944, החלה הפלישה של בעלות הברית לאירופה ונעשתה בסביבה פעולה נגד הגסטפו בה נהרג חייל גרמני. בעקבות כך, באו חיילים גרמניים לבית הילדים ואמרו לכל הילדים היהודיים לבוא איתם (כוונתם הנסתרת הייתה להשמידם). דניאל עמד על כך שהוא יבוא איתם ולבסוף הוא והילדים נספו במיידאנק. אירוע נוסף בו אנשי הכפר הביעו נאמנות ליהודים היה כאשר משאית הגיעה עם רמקול בו נאמר שעל כל היהודים לעלות למשאית. אנשי הכפר אמרו שבכפר יש רק בני אדם ולא יהודים או נוצרים. הם הזהירו את היהודים ואלו ברחו ליערות. יש לציין, שבכפר היו כ – 5000 תושבים שהצילו למעלה מ – 5000 יהודים, ילדים ומבוגרים. למרות שאנשי הכפר התנגדו במשך שנים רבות לקבל את אות חסידי אומות העולם (בשל החשש שפרוטסטנטים גרמניים ייקחו קרדיט על הצלת היהודים וינכסו את הצלת היהודים לכלל האוכלוסייה הפרוטסטנטית בעולם), לבסוף הם קיבלו את אות חסידי אומות העולם בתור כפר (קיים עוד כפר אחד בלבד שזכה בתואר חסידי אומות העולם ככפר ולא כאינדיבידואלים והוא נמצא בבלגיה). הענקת האות התקיימה בטקס מרגש עם צמרת ההנהגה הישראלית וראשי הכפר. בטקס זה העניקה ציפורה ציור מעשי ידיה לראשי הכפר.   ציפורה מעניקה את ציורה לסגן ראש הכפר לה שמבון סור ליניון, טקס חסידי אומות העולם, יד ושם   אמא של ציפורה לא הקפידה במיוחד על חוקי הדת. היא שרדה את אושוויץ בה הייתה צמודה לאשתו של דוד יהודה, אשר הייתה צעירה ממנה ב-20 שנה וניהלה אורח חיים דתי. בשל התנאים הקשים ששררו באושוויץ ובהשפעת אשתו של דוד יהודה, אמה של ציפורה חזרה בתשובה – כיבדה את השבת וויתרה על לחם תמורת נרות שבת. בעת נסיגת הגרמנים מהמחנה, העמידו את יושבי הצריף של אמא של ציפורה ודודתה בשורה. אמא של ציפורה אמרה לדודתה להביא אוכל מהצריף ליד. כאשר היא חזרה השורה כבר לא הייתה . אמא של ציפורה נפטרה בברגן בלזן, אחרי השחרו ר.  אביה של ציפורה נאלץ להשתתף בצעדת המוות יחד עם אחיו יהודה, אשר בזמן הצעדה השתגע ונורה. אביה של ציפורה המשיך ללכת אך לא שרד. הוא לא הגיע לסוף ולא ידוע היכן מת . על כן, ציפורה התייתמה בגיל 9. בן דודו של אביה חלה בטיפוס, לכן הגרמנים השאירו אותו והוא לא השתתף בצעדת המוות. הוא שרד, עלה לארץ לקיבוץ והיה ממקימי הפועל המזרחי . **השחרור והחיים לאחר המלחמה:  ** ציפורה נשארה בכפר עד לאחר השחרור. דודה מאיר לקח אותה חזרה לליון, באמצעות ג'יפ של חיילים אמריקאים. זכור לציפורה שאחד החיילים נתן לה מסטיק אמריקאי, מה שהיה נדיר ומרגש בתקופה ההיא.  בשנת 1945, דודה של ציפורה, מאיר, הלך לצלב האדום וגילה שיש לו אח, אחות וארבעה בני דודים בברגן בלזן, ששרדו את אושוויץ. הוא הביא אותם לליון, דאג להם לבגדים משום שלא היה להם כלום . בהמשך התחתן מאיר עם בחירת ליבו, אשר שרדה את אושוויץ. לאחר המלחמה, ציפורה המשיכה להתגורר עמם בליון עד שעלתה לארץ. מאיר, שנפטר לאחר גיל 90, היה צנוע, דאג לכולם ולציפורה יש הערכה רבה כלפיו. 

שכנא וחוה נולדו למשפחות יהודיות בזמוש, הממוקמת במזרח פולין, ועברו (בנפרד) לורשה בשנות העשרה לחייהם, שם הכירו זה את זו, התאהבו ולבסוף התחתנו ב1938. שכנא למד נגרות – מקצוע מבוקש מאוד באותה העת, ושממנו פרנס את משפחתו לאורך כל חייו. הוא היה בתנועה הקומוניסטית ולכן בזמן הפלישה הגרמנית לפולין החליט לברוח מזרחה לכיוון ברה"מ – במילותיו שלו: "אני הייתי גם קומוניסט וגם יהודי. איזה סיכוי היה לי?". לאחר מכן, הוא הצליח גם להודיע לאשתו שהוא בורח לברה"מ ושתבוא לחפשו שם. לאחר כמה שבועות שנשארה בורשה, יצאה גם היא לברה"מ, וכשהגיעה לקובל (עיר קטנה שנמצאת כיום באוקראינה) התאחדה עם בעלה במקרה, במשרד מסמכי הגירה רוסי. לאחר זמן מה, החליט שכנא לחזור לפולין במטרה לנסות לשכנע את קרוביו לברוח גם הם מהגרמנים, אך הצליח לשכנע רק אחות אחת שלו, ואחת של אשתו, ומשפחותיהן – שנשארו בפולין, נספו בשואה. הוא והאחיות הצליחו לחזור לברה"מ, והתאחדו עם חוה מחדש בקובל. לאחר שסירבו לקבל אזרחות סובייטית, לאור הגאווה הלאומית שהייתה לשכנא עבור פולין, הוא וחוה נשלחו לסיביר, כחלק מאקסודוס ענק שנאבד כמעט לגמרי בין דפי ההיסטוריה, שבו נשלחו 1.7 מיליון פולנים לאיזורים מרוחקים בברית המועצות, ומתוכם שרדו פחות משליש (לפי נתונים פולניים). שם שהו בכפייה מ1940 עד 1945, בתנאים קשים של קור קיצוני ורעב, אותם שרדו בעיקר בזכות היותו של שכנא נגר (כמו שנאמר, מקצוע מבוקש מאוד בתקופה ההיא) עד ששוחררו לאחר סיום המלחמה. במהלך התקופה בסיביר, נולדה לשכנא וחוה ילדה – אחותו הגדולה של אדם. לאחר השחרור, היו צריכים הפליטים לחזור לפולין בצורה עצמאית, והמסע לקח לשכנא וחוה בערך שנה והיה קשה מאוד.

מיכאל פרקש נולד בשנת 1931. כיום הוא נשוי עם שני בנים, שישה נכדים ושלושה נינים. מיכה נולד בעיר צרנוביץ' באזור בוקווינה (כיום אוקראינה), מקום שאותו הוא מתאר כפסטורלי ויפה. ב 1932, משפחתו עברה לעיירה רוזברילה, בערך 50 ק"מ מצ'רנוביץ. עיירה שבה נולדה אימו ושם גרו סבו וסבתו. בעיירה התגוררו 2500 תושבים, מהם כ 440 יהודים, והיתר אוקראינים. כשמיכה מספר על היחס בין היהודים לאוקראינים, הוא מתאר שבאזור המגורים שלהם הם ידעו שהאוקראינים לא מחבבים אותם במיוחד. לא רחוק מביתם של מיכה והוריו, גרו סבו וסבתו. מיכה מספר שמשפחתו הייתה מסורתית. חגגה את החגים והלכה לבית הכנסת. יחד עם זאת, לאכול חזיר בבית, לא היה נחשב כבעיה. היה מקובל שכאשר ילד מגיע לגיל 3 הוא הלך ל"חדר" ללמוד תורה.  כך גם מיכה. ב 1940, העיירה שבה חיה משפחתו והאזור סביבה עברו לשליטת ברית המועצות. כל האזור היה בגבול עם פולניה. רוב האנשים שגרו באזור זה היו יהודים. הברחת אנשים דרך הגבול הייתה מקובלת שהיה שם משמר. הרבה יהודים מפולניה החלו לעבור לאזור המגורים שבו חיה משפחתו של מיכה, אזור שכונה "גליציה". היהודים ברחו בגלל שהגרמנים כבשו את  לפולין. רוב היהודים ברחו דרך העיירה שבה חיה משפחתו של מיכה והמשיכו צפונה לכיוון סיביר שבברית המועצות. מיהודים אלה שמעו הוריו של מיכה על המתרחש בפולין. מיכה תוהה למה התגובה של הוריו לא הייתה בריחה? למה הם לא הבינו שצריך לברוח?   ב 22 ביוני 1941, הגרמנים פרצו לברית המועצות. אביו של מיכה גויס לצבא האדום. ובבית נשארו מיכה, אחיו שצעיר ממנו בחמש בשנים ואימם. לאחר זמן מה, סביו של מיכה, ביקש מאימו של מיכה שהם יעברו לגור אצלם. לסבא של מיכה היה בית גדול והרבה אדמות באזור. הם עברו לגור בביתם של הסבא והסבתא.   איתם בבית של סבא, גרה בנוסף גם הדודה, אחותה הגדולה של אימו של מיכה, בעלה וששת ילדיהם. סבא של מיכה ביקש מכל המשפחה לרדת לישון במרתף הבית מפני שהם לא יודעים מה עלול לקרות. הוא ואשתו, סבתו של מיכה, יישארו לישון במקומם הרגיל. תחילה שאר המשפחה ניסתה לשכנע אותם להצטרף אך הדבר לא עזר. לפנות בוקר, נשמעו בבית יריות, צעקות ובכי. מיכה שהיה בן 10, מתאר שלא הבין בדיוק מה קורה בחוץ. בסביבות תשע עשר, אימו ודודתו של מיכה, ביקשו ממיכה ומבן דודו לעלות למעלה לבית ולראות מה קורה עם סבא וסבתא. כאשר הם יצאו, הם ניסו לפתוח את דלת חדר השינה של סביהם. הדלת לא נפתחה ואף אחד לא ענה לדפיקות בדלת. הם המשיכו לסלון, שבו הייתה דלת מחברת לחדר השינה. מבעד לדלת פתוחה. הם ראו את סבם, יושב עם חור שחור במצח ואת  סבתם ששכבה וחסמה את הדלת, כשהיא ירויה גם היא. מיכה מתאר את שהמחזה הזה היה מלווה בפחד גדול מאוד עבורו כילד בן 10. הם רצו בחזרה למרתף לספר לשאר המשפחה את שראו. המשפחה עלתה למעלה לכסות את סבא וסבתא ואז  חזרה למרתף. לאחר יומיים, מפקד העיירה הגיע לביתם ופקד עליהם פקודה שכוונה לכל היהודים, לצאת החוצה ולהגיע לבית של רופא העיירה. מי שלא יגיע עד השעה 11:00, יקבל כדור בראש- כך אמר.   בדרך למיקום, מיכה פגש אוקראיני בשם איוון פרניוק שעבד בעבר אצל סבו ושלרגל נישואיו קיבל מסבו של מיכה רבע דונם אדמה. אותו אוקראיני, צעק לאימו של מיכה שהוא חיפש עבורם, שם מיכה מספר שהוא הבין שמי שרצח את סבו וסבתו היה איוון פרניוק. כשהגיעו למקום הכינוס הם פגשו אוקראינים שהיו חמושים. נפקד עליהם להסתדר בשורות וללכת מהר. , מי שלא ילך מהר, יקבל כדור בראש. הם הובלו למחוץ לעיירה. אסור היה לאף אחד לסובב את הראש לאחור. מיכה מתאר שמדי פעם נשמעה ירייה. הקבוצה הלכה לכפר, בו גרו נוצרים, אוקראינים ויהודים. בבוקר קמו שוב והתחילו ללכת לעיירה בשם סתרוגנט' שהייתה בקרבת העיירה צ'רנוביץ, מקום לידתו של מיכה. בעיירה זו גרו אחיה של אימו. כאשר הגיעו, המשפחה מצאו אותם והם נכנסו לבית של הדודים וסיפרו להם את כל שהתרחש.   הוחלט שמיכה, אחיו ואימו ילכו לדוד, וששאר המשפחה ילכו לדודה. בצ'רנוביץ היו 150 אלף תושבים, מהם 60 אלף יהודים. העיר הייתה עיר מאוד יהודית. בחודש אוגוסט, נפתח גטו בעיר צ'רנוביץ, לשם הובאו כל היהודים בכל העיר. המשפחה כולה התאחדה בגטו עם דודה נוספת של אימו של מיכה. סביב הגטו הייתה גדר תיל, עליה היו תלויות הודעות רבות של המשטרה, "אם יהודי חוצה את גבול הגטו, פסק הדין יהיה מוות". משפחתו של מיכה גרה עם הדודה בגטו עד תחילת נובמבר אז קיבלה  המשפחה הודעה מהמשטרה שהיא צריכה להופיע בתחנת הרכבת עד השעה 10:00 בבוקר. מי שלא יופיע- גזר דין מוות. בבוקר, יצאה המשפחה לתחנת הרכבת ללא הדודה, שלא קיבלה זימון. בהגיעו לתחנת הרכבת, מיכה מתאר מראה של המוני יהודים והרבה חיילים עם כלבים, בנוסף לאוקראינים חמושים. מלווים בצעקות, נכנסו לקרון של רכבת משא. מיכה מספר שלפני שעלה על הרכבת, הוא הספיק לספור 20 קרונות. מיכה מספר שבכל קרון הכניסו כמות רבה של אנשים, שהיה אפשר רק לעמוד על הרגליים ולא היה מקום לשבת. בקרונות היו חלונות, ואנשים גבוהים הצליחו לראות לאן נוסעים. לפי הדיבורים של האנשים, מיכה הבין שנוסעים לכיוון אוקראינה.   בבוקר היום השלישי לנסיעה, מיכה מספר שנשמעה ירייה בקרון. הכדור נכנס ופגע בדוד של מיכה, שהיה איתם בנסיעה, והרג אותו. אחרי זמן מה, הרכבת עצרה, פתחו את הקרון, הוציאו את הדוד והשכיבו אותו לא רחוק מפסי הרכבת. שני יהודים מהקרון יצאו, כיסו אותו עם טלית. לאחר מכן הם שבו לרכבת והיא המשיכה בנסיעה. לאחר שני לילות ושלושה ימים. הרכבת הגיעה ליעדה. מיכה מספר שהרכבת נעצרה ליד נהר יסטר, כך פענחו היהודים שהם נמצאים בגבול אוקראינה. דלתות הרכבת נפתחו על ידי חיילים של ה SS, שהחלו לצעוק על היהודים לרדת מהרכבת. החיילים פקדו על היהודים, ביניהם משפחתו של מיכה, שעליהם לחצות את הנהר. היו להם שתי אפשרויות- לחצות את הנהר בגשר מפוצץ, או בשחייה. בתקופה זו של אמצע נובמבר, הטמפרטורה הייתה מתחת לאפס. דוד נוסף של מיכה, הכיר את אחד מהקצינים הרומניים שהיו שם. הקצין נתן למשפחה אישור לעלות על סירות דייגים שהיו באזור ובעזרתן חצו את הנהר לצד השני באמצע הדרך בנהר, מיכה הרים את הראש להסתכל מסביב. הוא מתאר את מה שראה: "אני לא ראיתי מים, רק גוויות שצפו על המים. בגלל שהאנשים שעברו דרך הגשרים, נפלו מהגשרים". לאחר שהמשפחה עברה את הנהר, חיכו להם אנשי SS ואוקראינים. בצעקות הם פקדו עליהם לעמוד בשורות, ארבע אנשים בכל שורה ולצעוק מספרים כדי לבדוק את כמות היהודים- מספרי ברזל. כך מיכה הבין שנשארו 300 יהודים. מיכה מספר שהיה טוב בחשבון. לכן הצליח להבין מהר מאוד שאם בכל קרון היו 110 אנשים, והיו 20 קרונות- כלומר 2200 איש. מתוכם נשארו 300 איש. היתר טבעו. הם הובאו לבניין בעל ארבע קומות ששימש כבית ספר תיכון. הכניסו אותם לכיתות, כל כיתה שימשה כמקום מגורים. ושם הם חיו. לא היה מה לאכול והשירותים היו סגורים. בכל בוקר בשעה 11:00 בדיוק, מיכה מספר שהחיילים היו פוקדים על היהודים להוציא, מהבניין לקבורה בתעלה שחפרו, את המתים שמתו מרעב, מקור וממחלות. בכל בוקר הייתה אותה השגרה, עד שהתעלה הייתה מתמלאת והיו שופכים עליה אדמה, ולאחר מכן היו מתחילים בחפירת תעלה חדשה. בימי ראשון הגיעו לאזור נשים אוקראיניות עם אוכל והתבצע סחר. כל אחד הביא משהו בשביל לקבל קצת אוכל. אהרון, דודו של מיכה, מצא עוד קצין רומני שהכיר ושילם לו. לאחר חודש וחצי של מגורים באותו המקום, הקצין אמר לאהרון, שעליהם להגיע לשער של המקום ואז יוכלו לצאת. מיכה מספר כי הם עברו לגטו מוגילב. הם נכנסו לגטו כשהיה חשוך , מצאו בית הרוס ונטוש והחליטו לגור בו לתקופת הזמן הקרובה. בבית שהם גרו היו שני חדרים, הם התגוררו בחדר אחד.מיכה פגש שם עוד קבוצה של שישה ילדים באותו הגיל וביחד הלכו לחפש סלק לבן שנמצא מתחת לשלג. הוא מספר כי בכל בוקר, בחמש בבוקר, הם יצאו לחפש סלק לבן שקבור מתחת לשלג. הוא מספר כי לקח הרבה מאוד זמן למצוא סלק כי היה קשה לחפור ולמצוא סלק מתחת לכל השלג שהיה שם.כמובן שאסור היה לעשות זאת ולכן הם הסתירו את הסלק (שהיה קפוא כי היה קבור בתוך השלג) מתחת לחולצה שלהם ורצו להביא את הסלק הביתה. מיכה מתאר שכאשר הם הגיעו לצרנוביץ אימם איבדה צלם אנוש- ישבה בפינה ובהתה בתקרה. הדודות והדודים של מיכה אמרו שאמא שלו במצב כזה מכיוון שהיא האשימה את עצמה ברצח של סבא וסבתא של מיכה. אחיו של מיכה היה בן חמש, ומיכה הבין שאימו לא יכולה לטפל באחיו הקטן ולכן עליו לטפל בו. בגטו היו גם אוקראינים שהמשיכו לגור בו וגידלו חזירים ופרות. הגברת שטיפלה בהם יצאה אל החזירים והפרות עם אוכל חם (תפוח אדמה מבושל עם קמח) הם התקרבו לשם. וחיפשו אוכל והביאו אותו למשפחה. דוד אהרון התחיל לעבוד. בסוף יום העבודה שלו קיבל קצת אוכל וזה היה התשלום שלו. מיכה מספר שהאזור של הגטו שבו הם חיו היה בשליטתם של הרומנים ולא בשליטתם של הגרמנים. הוא אומר שהרומנים לא היו כאלה אכזריים כמו הגרמניים ולכן אם היה מה לאכול בגטו היה אפשר לשרוד. הבעיה הייתה שלרוב לא היה מה לאכול, מה ללבוש או איפה לגור. המצב הזה גרם למחלת הטיפוס. הוא מספר כי רוב מי שחלה בגטו בטיפוס חלה בטיפוס הקיבה. הוא מספר שכאשר הם הסתובבו בגטו הם נתקלו בהרבה מתים ששכבו על המדרכות - חלקם כבר ערומים כי אנשים אחרים הורידו ולקחו להם את בגדיהם. כאשר נתקלו במי שעדיין היו לו בגדים מיכה ומשפחתו הורידו מהם את הבגדים והביאו הביתה. בבית היה להם תנור ומים רותחים. הם היו מרתיחים את הבגדים ומהבגדים הייתה יוצאת שכבה לבנה של כינים. מיכה מספר שלא מאוד רחוק מהם הם מצאו איפה הייתה היחידה הצבאית של הרומנים. כשמיכה עבר שם בצהריים הוא הריח את הריח של האוכל וכך הבינו שהם אוכלים ארוחת צהריים. הוא אומר: ״המצבים במלחמה הופכים ילדים ליותר מבוגרים״. ולכן, הם הבינו כשלחיילים כנראה נשאר אוכל ואת האוכל הזה זורקים למקום מסויים. שישיית הילדים (ובניהם מיכה) הלכו אחרי החיילים שאספו בארגזים גדולים את האוכל אחרי הארוחות של החיילים ומצאו כי החיילים זרקו את הארגזים בחצר של בית ארוך עם דלת נפתחת למעלה. הם בדקו, והבינו מתי בדיוק הולכים החיילים לזרוק את האוכל ומתי באים חיילים אחרים לקחת את האוכל ולהביא לחזירים. הם הבינו שיש כשעה וחצי שאין באזור אף אחד. מיכה אומר שביום לא ניתן היה לעשות זאת כי היו רואים אותם ולכן הלכו בלילה. הם חפרו מתחת לגדר תיל ומצאו מקלות- בקצה של המקל הם קשרו מן כלי, עברו בלילה בזמן מסוים מתחת לגדר, פתחו את הדלתות ובעזרת המקל עם הכלי אספו את האוכל ולקחו הביתה. הוא מתאר את זה כשמחה הכי גדולה- מפני שהיו שם ירקות ובשר. הוא מספר שמבין השישה היה אחד שהיה הכי נמוך והכי זריז. באחת מן הפעמים מיכה נכווה משמן רותח שהשפריץ עליו ועד היום נשארה לו צלקת על הלחי. ככה הם שרדו שלוש שנים וארבעה חודשים. הייתה בעיה נוספת- בלילות הגיעו חיילי האס אס עם המשאיות, הסתובבו בגטו ותפסו יהודים שלא הצליחו להתחבא. לאחר מכן לקחו אותם לנהר בוק - שם היה מחנה ההשמדה. פעם אחת, אימו של מיכאל שלא נהגה לצאת מהבית, יצאה מהבית בזמן האקציה ונתפסה, לקחו אותה לתחנת הרכבת, קצין רומני בתחנה, שהיה אחראי על כמות האנשים שמגיעים לתחנת הרכבת, הציע למיכה (תמורת שוחד שנתן לו דוד אהרון) שאם ירצו לשחרר את אימו, מיכה יצטרך להיכנס במקומה ולהתחבא עד שהרכבת תיסע. לאחר שהגרמנים יחזרו יוכל מיכה  לברוח ולחזור הביתה. מיכה נכנס לקרון, ראה את אימו וביקש ממנה לצאת משם והבטיח שיברח חזרה ברגע שהרכבת יוצאת. כך היה. זו הייתה רכבת מסע עם 50 איש (לא מלאה לגמרי) כשברובה משפחות. כאשר התחיל להחשיך, מיכה שהיה מאוד רזה, ברח מן הרכבת בעודה נוסעת דרך פתח קטן ברצפתה. מהות החיים של מיכה הייתה לשרוד. בכל יום שעבר הוא הבין שקיצם כנראה מתקרב. באביב 1944 הגיע הצבא האדום ששיחרר את היהודים. סוף מאי/תחילת יוני 1944, מצא דודו של מיכה יהודי שבבעלותו עגלה עם סוס עיוור ושילם לו בתמורתה. אימו, אחיו, דודו, בן דודו ומיכה נסעו על העגלה למקום בטוח. הסוס היה עיוור כדי שלא יוכלו לשדוד אותו וכך יכלו להגיע בשלום. תקופת הנסיעה נמשכה כמה ימים, בימים הם נסעו ובלילה ישנו לצד הכביש. בדרך מצאו בית שננטש ככל הנראה על ידי יהודים שברחו בזמן המלחמה ושם הם גרו. ב 1946 אביו של מיכה חזר מהמלחמה ואמר למיכה משפט שלעולם לא ישכח: ״בני, תודה לך על מה שאתה עשית למשפחה, לך לבית הספר״. (מיכה לא למד במשך 4 שנים והיה צריך להיות בשנה זאת בכיתה ה). בעיר, שהייתה אז בשטחי ברית המועצות, שבה גרו היו שני בתי ספר יהודיים (אחד לבנים ואחד לבנות) ומיכה החל ללמוד שם בהיותו בן 11. (מה), בגיל 16 התקבל לנוער הקומוניסטי של ברית המועצות. בכל השנים הללו מיכה הרגיש טרוד בגלל איוון פרניוק שרצח את סביו וסבתו. הוא ידע שהוא עדיין חי והחליט ללכת לאביו ולומר לו שהוא מתכנן לפנות לק.ג.ב (המשטרה החשאית של ברית המועצות), שמשם לא הרבה היו מצליחים לצאת ולספר על איוון פרניוק. אביו ביקש ממנו לא לספר על הרג יהודים, אלא רק על הרג החיילים עם העגלות מיכה הגיע לק.ג.ב, שם פגש אותו קצין והקשיב לעדותו. הקצין ביקש ממיכה עד נוסף שיוכל להוכיח את דבריו. אימו של מיכה הגיעה וסיפרה גם היא לאחר כמה ימים מיכה הוזמן בשנית לשם והקצין אמר לו שהם מכירים את הסיפור שמיכה סיפר ושהוא מתכוון להביא את איוון פרניוק כדי שמיכה יוכל לספר את עדותו בנוכחותו. בפגישתם, הקצין שאל את איוון פרניוק האם הוא מכיר את הילד והוא הכחיש ואמר שלא. כשהקצין שאל את מיכה האם הוא מכיר את איוון פרניוק הוא כמובן ענה שכן וגם ענה את שמו. כשמיכה היה קטן כולם קראו לו מויו ולאחר כמה רגעים איוון פרניוק החל לצעוק לו: ״מויו, זה אתה! איך אתה יכול לקרוא לי בשם זה? אתה גדלת לי על הברכיים״. מובן שזאת לא הייתה האמת, פגישה נגמרה, וחודש לאחר מכן מיכה הוזמן למשפט בבית משפט צבאי ששם העונש המקסימלי בבית סוהר היה 10 שנים וזהו גם היה עונשו של איוון פרניוק, שמת לאחר שלוש שנים בבית הסוהר.