אנשל יבלונסקי

**לפני המלחמה: ילדות:** אביה נולד בגרמניה להורים הולנדים, היו לו אח ואחות. כשהיה בן 18 הוא היה אמור ללכת לצבא הגרמני אבל אביו סירב אז הוא עבר להולנד והקים עסק. אמה נולדה בהולנד והיא הייתה מורה לעברית. הם התחתנו ב-1910 הילדים שלהם: אחותה הגדולה של הלנה נולדה ב-1911 אחותה השנייה ב-1940 אחיה ב-1918 והיא נולדה ב-1919, היא הצעירה במשפחתה. היא גרה באלמלו (בהולנד) בילדותה, שלא הייתה עיר גדולה, הם גרו בין יהודים ולא יהודים אבל כולם הסתדרו היטב. הלנה אמרה שהחיים שלה היו נורמליים, היא הלכה לבית הספר ומכיוון שהייתה לה דיסלקציה היא תיארה את חיי בית הספר שלה "כמו גיהנום", הם למדו בבית ספר בדרגה גבוהה יותר מבין בתי הספר שהיו בעיר, וזה היה קשה מדי בשבילה, היא הרגישה מאוד מטומטמת כי אז דיסלקציה לא הייתה דבר ידוע, אבל מצד שני היא הייתה טובה מאוד בשיעורי התעמלות, ועבודת ידיים. "שנות הלימודים שלי היו סיוט אחד" הציונים שלה היו נמוכים מאוד בגלל הדיסלקציה שלה. לא היה להם הרבה כסף, אבל היא לא ראתה את המשפחה שלה כעניים, היא אמרה שהיה להם תמיד מספיק. האווירה בבית תמיד הייתה טובה, במוצאי שבת אבא שלה היה הולך לבית כנסת ואמא שלה הייתה מספרת להם סיפורים והם היו שרים ביחד (בערך גיל 5-7)  היא למדה בבית הספר רק עד כיתה ז', כשהייתה בת 14. כשהייתה בת 14 היא נאלצה ללכת לעבודה, היא עבדה במפעל בגדים, שאותו ניהל מנהל יהודי. היו לה חברות יהודיות, בימי שישי הן היו הולכות הביתה מוקדם, בעיר שלהם כל היהודים היו דתיים. היא תמיד הייתה טובה בתפירה, היא הכינה את השמלה הראשונה שלה בגיל 7, מאז היא תפרה כל חייה. הייתה להם משפחה קרובה, הם תמיד היו ביחד.  בשבת אבא שלה הלך לבית כנסת ואחיותיה עבדו בחנות בבוקר, היא עבדה בשבת כי לא היה כסף בבית. היא הייתה יותר דתייה מכל אחד במשפחה אז היא תמיד הרגישה רע בגלל העבודה בשבת משפחתה קיימו את כל החגים בבית בצורה מאוד נאותה ומסורתית. שהיא התבגרה (גיל 15 16) הייתה קהילת בני נוער שבה הם היו מסתובבים אחר הצהריים, עשו טיולי אופניים, וכל חורף היה להם נשף שהם ציפו לו כל השנה. נעוריה היו טובים מאוד אבל מערכת החינוך הייתה קשה מדי עבורה, היא אהבה ספורט אתלטי כמו טיפוס וטבעות. היא הייתה חלק מארגון הולנדי-יהודי שבכל צהרים היה להם דובר, והם שתו תה ואכלו בוטנים והם אהבו להיות ביחד. **בתחילת המלחמה:** בפרק הזמן לפני שהמלחמה התפתחה בהולנד לבין התקופה שהיטלר עלה לשלטון יהודים רבים מגרמניה הגיעו לאלמלו כי זו עיר קרובה מאוד לגבול גרמניה ואמרו שהגרמנים התחילו לעשות בעיות ליהודים, הלנה כבר הייתה בוגרת מספיק כדי להבין מה קורה, היא הייתה בת 21, אבל זה היה הפתעה שהנאצים פלשו להולנד כי הוא אמר יום קודם לכן שהוא לעולם לא יפלוש לבלגיה או להולנד ולאט לאט היא התחילה להרגיש את האפליה נגד היהודים, אך היא עדיין עבדה. אחרי קצת זמן אמרו לה ולכל משפחתה ללכת להתחבא, והלנה נאלצה להפסיק לעבוד. **בזמן המלחמה- במחבוא:** אחיה וגיסה כבר הסתתרו בבית של משפחה עם ילד אחד, שהאב נאלץ לברוח, האישה שהסתירה אותם הכניסה גם את הלנה ואחותה לבית. אחותה השנייה נשלחה למחנה ריכוז, שם נספתה.. הוריה של הלנה נאלצו להסתתר אצל אלמנה. "להיות שנתיים במחבוא, כמובן שמתבגרים ויש הרבה לחץ" הלנה, אחותה, אחיה, וגיסה, כולם התחבאו יחד והסתדרו היטב אצל משפחה באלמלו שנתיים. הם לא הכירו את המשפחה שהם התחבאו אצלם לפני המלחמה, אבל המשפחה המסתירה היו מאוד טובים אליהם, למשל ה"אמא המחביאה" שלהם (ככה הלנה קראה לאישה שהחביאה אותם, שמה אלצ'ה) הייתה אוספת עבורם תלושים לתפוחי אדמה וירקות כי הם היו צריכים תלושים לאוכל ולא היה להם, הם סיפקו להם בשר ודגים וכל מה שהיו צריכים. הלנה ומשפחתה היו שואלים אותה למה היא נותנת להם כל כך הרבה? ואומרים לה לשמור את הכסף לעצמה ולתת להם פחות, אבל היא תמיד דאגה להם והאכילה אותם. הם היו בקשר טוב עם אלצ'ה ומשפחתה, למשל בחג המולד פעם אחת היא נתנה להם לקשט את העץ כדי להעסיק אותם וצחקה איתם, הם התחבאו וגרו למעלה אבל בערבים אלצ'ה הייתה סוגרת את כל החלונות ונועלת דלתות כדי שיוכלו להיות איתה למטה. בבקרים, "האמא מחביאה" שלהם הייתה נועלת את הדלת, אח של הלנה או גיסה ירדו למטה להביא אוכל שכולם היו אוכלים ביחד, אחרי זה הם היו בדרך כלל מנקים ירקות, מקלפים תפוחי אדמה בשביל המשפחה שהחביאה אותם, הם גם היו סורגים הרבה, היה להם קופסת עץ גדולה עם הרבה צמר, מסרגות, מחטי תפירה, וחוטים. הם היו עושים את כל התפירה עבור אלצ'ה  ועושים את  כל מה שיכלו כדי להקל עליה, הם סרגו גם עבור אנשים אחרים, עבור אזרחים טובים, לא נאצים, הם קיבלו עבודה לסרוג כפפות, סוודרים, תחתונים וכו'. זה העסיק אותם לסרוג לעצמם, לגברת, לבתה הקטנה ולאחרים. הם גם היו עסוקים בגיהוץ, ואם לא היה להם מה לעשות הם היו משחקים קלפים, הם היו מדברים בעיקר אחד עם השני על המצב הפוליטי או על הזיכרונות שלהם, הם לא תמיד היו עצובים הם אפילו לפעמים צחקו, הם היו חברים טובים, אבל למרות זאת היה מאוד מלחיץ. כל היום והלילה הם הקשיבו אם מישהו בדלת או אם מישהו היה מחוץ לבית. בערבים האישה שהסתירה אותם הייתה נועלת את הדלתות והם היו יורדים למטה. כל החדשות על בחוץ אלצ'ה הייתה מספרת להם, אבל הם גם היו מקשיבים כל היום כדי לשמוע מה קורה. רק לעתים רחוקות הלנה הייתה צריכה לצאת החוצה.  כשהם היו צריכים לברוח לעיר זוולה, הלנה אומצה למשפחה עם שני ילדים קטנים, היא הייתה עוזרת במשק הבית, והם היו מאוד טובים אליה. היה להם בית גדול ובקומה העליונה היה שיעור תפירה, אז אם הנאצים היו באים היא ואחותה היו רצות למעלה ומעמידות פנים שהן תלמידות בין שאר הבנות, פעם בא נאצי ומשך לה בשיער ושאל אותה אם זה אמיתי, הלנה סיפרה שהיה לו חשד שהיא לא באמת אחת מהגרמנים, ובמזל הוא עזב אותה והיא ניצלה. במחבוא היא הייתה מרגישה לפעמים מדוכאת וקלסטרופובית, והיא קיבלה מזה כאבי בטן, גם אחרי המלחמה זה עדיין קרה לה במצבי לחץ. בזוולה הם נאלצו לברוח מהבית שהם התחבאו בו, הלנה נלקחה לבית ריק, שהגיעו לשם גם כ-5 קשישים יהודים והלנה הייתה צריכה לבשל להם ולטפל בהם, פעם אחת באו נאצים, דפקו על הדלתות שלהם והם העמידו פנים שהם לא בבית ובמזל הנאצים עזבו והלנה והאחרים שרדו. הלנה הייתה בתנועה התת-קרקעית, אז הם היו חמושים ברובים, אבל היא לא הייתה מעורבת הרבה בפעילות שלהם, היא רק העבירה מסמכים מזויפים, וכרטיסי אישור מזויפים ליהודים שהוסתרו. זה לא היה ארגון גדול, הארגון הוקם כדי לעזור ולהציל אנשים מהגרמנים, אך לא להילחם בהם- הם חיפשו כתובות להסתרת יהודים, היו מביאים להם מכנסיים, תחתונים או כל מה שהם היו יכולים להשיג, הלנה לא הייתה כל כך מעורבת בארגון התת קרקעי אך בעלה (בשלב הזה עוד לא היו ביחד, הלנה וסימון בעלה נפגשו שם) היה מאוד מעורב בארגון, הלנה הייתה תופרת חזיות וכו' לה, לאחותה, ולכל מי שהיה צריך שם. **סוף המלחמה- **                                                                                           אחרי שהכל היה בטוח שוב הם נסעו על אופניים בחזרה לאלמלו מזוולה, הם שוחררו על ידי חיילים קנדיים. גם הוריה ניצלו, במלחמה היה לה קשר עם הוריה, אבל לא ממש עם הדודות והדודים שלה- היה לה קשר עם הוריה דרך איש טוב ששלח להם את המכתבים והחדשות.

נולד ב 1933 בורשה שבפולין. אמו נפטרה כשהיה בן שנתיים, היו לו שתי אחיות ואח. אביו היה סוחר. כשהמלחמה התחילה, המשפחה חולקה וישראל שהה אצל סבא שלו מצד אמא. כמה זמן לאחר מכן אביו התחתן בשנית, ורצה לאחד את המשפחה מחדש, כלומר שיחזרו כולם לגור יחד. בשנת 1941 הגרמנים פרצו לביתם ושדדו את כל רכושם, הם גורשו לעיירה אחרת ושם גרו בצריף קטן, מעין גטו. הם הצטופפו בחדר מאוד מאוד קטן, במיטה אחת ישנו הוא, אביו ואמו החורגת, וקצבת המזון הייתה חצי כיכר לחם לשבוע. סבא של ישראל היה סנדלר. הוא תיקן נעליים לאנשי הגטו, ובזכות הכסף שהרוויח הם יכלו לקנות תפוחי אדמה, וכאשר תפוחי האדמה נגמרו, אמו הייתה מבשלת גם את הקליפות והם היו אוכלים אותן מרוב הרעב. דרך נוספת להשיג אוכל הייתה, מדי פעם אחיו היו יצאים מן הגטו עם שקים גדולים (מיוטה) מורשה לוישקוף, לכפרים ויערות, אזורים אלו נקראו "נקיים מיהודים". הם היו מקבצים נדבות ולא חוזרים עד שהשקים היו מלאים. לאחר תקופה, סבא שלו מת מרעב בגטו. בשנת 1942 אביו יצא מהגטו כדי להביא אוכל, ובדרך הוא נתפס בידי חייל גרמני. החייל קשר את רגליו וידיו והשכיב אותו בחוץ על השלג. באותו הזמן אמו החורגת שלחה אותו (ישראל) לראות מדוע אביו מתעכב, וישראל ראה את כל המקרה. הוא ראה את אביו שוכב על השלג אך הוא לא רצה שיסתכל ולכן שלח את ישראל בחזרה לצריף בתירוץ "להביא לו סיגריות" מכיוון שידע שאם ישראל ילך לגטו הוא לא יחזור ולא יצטרך לראות מה שהגרמנים עושים לו. ישראל סירב לעשות זאת ומצא מקום מסתור באיזור. הוא ראה כיצד הגרמנים התעללו באביו, הם קשרו אותו לאופניים במקום העגלונים וגרמו לו לסחוב אותם ברגליים יחפות עד שהתמוטט. ישראל כבר התקשה לעקוב אחריהם ונאלץ לחזור לגטו. כל דלת שנפתחה בחדר שלהם, ציפו לשובו, אך זה לא קרה. לבסוף, הם שמעו שהחייל הגרמני לקח את אביו ליער הקרוב וירה בו. יום אחד, עלו שלושת האחים על הרכבת במטרה לאסוף אוכל. הם הגיעו לאחד הכפרים הקרובים וביקשו מקום לינה מראש הכפר, אך לא חשפו את זהותם. הם נשלחו לאישה מבוגרת שהכניסה אותם לביתה. אחותו הגדולה של ישראל החליטה לחשוף בפניה את כל הסיפור שלהם. האישה דאגה לשני האחים הגדולים לעבודה קרובה לביתה ואימצה את ישראל (לקחה אותו לכנסייה, הלבישה אותו כנוצרי) ובכך שמרה עליהם ועזרה להם. הכל תחת זהות בדויה של נוצרים. כעבור חודש הם נאלצו לעזוב, מחשש שהגרמנים יתפסו אותה. שלוש וחצי שנים ישראל, אחיו מטי ואחותו אסתר נדדו ממקום למקום, הלכו אלפי קילומטרים. לא עזבו אחד את השני לרגע, מאוחדים מתמיד. הם הגיעו לכפר גרמני, שבו התפשטה אז מחלת הטיפוס שבה ישראל נדבק. לקחו אותו לבית החולים אך לא היה מקום לטפל בו, אמרו לו שאם מחר לא ימצאו בית חולים אחר שיטפל בו, יצטרכו לחסל אותו ואת שאר האחים. באותו הלילה הרוסים תקפו את הכפר הגרמני ושלושת האחים נקלעו החזית הקרב. בבוקר שאחרי הם ברחו מהכפר ובמהלך הבריחה, מצאו את עצמם בחזית ההתקפה, בין הכוחות הגרמנים לכוחות הרוסים, בעיצומו של קרב יריות. לאחר שעות שהתחבאו בשלג, הם הצליחו לברוח ליד הכביש ושם מצאו מקום לישון בו במחנה הרוסי. אחד החיילים עזר להם למצוא הסעה משם, הם הגיעו לביאליסטוק. שם הם חשפו את זהותם היהודית והתאחדו עם עוד משפחה יהודית שעזרה להם ושלחה אותם ללובלין, לבית יתומים. הסתיימה המלחמה. ישראל זוכר את עצמו זורק חפצים על חיילים גרמנים שבויים, מבית היתומים. הם עברו דרך ארוכה כדי להגיע לצכוסלובקיה, משם לאוסטריה, הם נתפסו על ידי הגרמנים ועברו שבועיים בתוך מחנה מעצר ומשם נסעו למילאנו עם הבריגדה היהודית. 

סוכו נולד בחודש יולי 1934 בצ'כוסלובקיה, להורים יהודים. הוא היה ילד בזמן המלחמה והצליח להינצל מבלי להיכנס למחנות ההשמדה. בשנת 1966 הוא עיברת את שם משפחתו לסיבור. משפחת אביו התגוררה בברטיסלבה . סבא שמעון הירש סוכוסטבר הגיע לברטיסלבה, אז פרסבורג מאוקראינה בשנת 1885 . הוא יליד העיר ז'יטומיר שהחליט להמלט משם עקב פוגרומים נגד יהודים באותה התקופה . סבו למד בוינה והקים בברטיסלבה בית מלאכה גדול, מסגריה אמנותית ותעשית תנורי חימום קרמיים, מקום זה הצליח מאוד בעיר . סבא התחתן עם בז' (Božena) ממשפחת פרומר (Fromer) ונולדו להם 7 ילדים בת אחת ליזה ושישה בנים . המבוגר מביניהם, דוד נפטר בגיל צעיר והוא קיבל את השם העברי שלו. שמות האחים: אביו נקרא רודי, ז'יגה, מקסי, יוז'י ופרי (Feri ) שהיה מרפא שיניים. הדאגה הקיומית חייבה את משפחתו להיצמד למקור הפרנסה שלהם ולהיות ניידים ממקום למקום. כשהיה בן 5 הם שלחו אותו ללמוד בבית ספר יהודי אך בעקבות התגברות האנטישמיות והתחזקות האימפריה הנאצית רוב בתי הספר היהודים בצ'כוסלובקיה נסגרו. הוריו שלחו אותו להתחיל שוב כיתה א בבית ספר יהודי בעיר לאחר שבית ספרו הקודם נסגר אך גם שם בית הספר נסגר לפני סיום שנת הלימודים. כאשר התחיל צבא גרמניה לפלוש לאזור בו הוא חיי, הוא ומשפחתו עברו להסתתר בבתים של אזרחים צ'כוסלובקים עד שהמלחמה תעבור. סוכו מספר, שמעולם לא סיים כיתה א, הוא לא זוכר את ההתרגשות שמסיבת תורה או סיום א. בזמן שהסתתרו הם עברו כמה מקומות מסתור. פעם אחת הוא נאלץ להסתתר בדיר חזירים כדי לחמוק מהחיילים הגרמנים בזמן שסבתו נתפסה. בפעם אחרת הוא נתפס והיה בדרכו למחנה ההשמדה אושוויץ. הוא נלקח לשם עם דודו וכאשר נסעו ברכב הוא לחש לו לקפוץ כאשר לא שמים לב וכאשר קפץ מהרכב הוא נחת על השלג ורץ בחזה למקום המסתור שלו שהיה באזור. בסוף המלחמה הוא התאחד עם דודו שהצליח לשרוד את אושוויץ. הקשר עם אמו הוא אבד בתחילת המלחמה ומאביו נפרד, כאשר כל אחד מהם עבר למקום מסתור אחר. הוא הסתתר אצל משפחה נוצרית בתוך אסם ישן ובזמן ששה במסתור הוא קרא את שוב ושוב את אותם שלושה ספרים שהיו לו. כך הצליח ללמוד לכתוב מכתבים לאביו על מצבו בניסוח בוגר ובשפה גבוה למרות שאפילו לא סיים את כיתה א.  לקראת סוף המלחמה אבא שלו הצטרף אליו למסתור וכאשר הקרבות החלו להתעצם המשפחה הכניסה אותם לביתם. הם שמעו את הקרבות ואת יריות התותחים מרחוק , ואביו שהיה איש צבא אמר להם שהגרמנים נסוגים ובקרוב המלחמה תסתיים. בוקר אחד הם ראו יחידת חיילים גרמנים נסוגה מערבה. לאחר מספר שעות הם הבחינו גם ביחידה של פרשים רוסים שמגיעה מאותו כיוון. אחד המפקדים הבחין בהם מסתכלים מדלת הזכוכית של הבית. הקצין התקרב לדלת ובקש לפתוח אותה. אביו של סוכו נעמד מולו והקצין שלא אותו "מי אתה" ברוסית. אביו שידע מעט רוסית ענה לקצין: "אני יהודי". הקצין חיבק אותו ואמר "גם אני יהודי". כשסוכו, היה בן 11 נגמרו שנות ההסתתרות שלו. ב8 במאי הוא שמע ברדיו שיש ניצולים וגילה שגם אמו וסבתו שרדו את המלחמה ושכעת הן נמצאות בטנזניה. הצלב האדום החזיר את אמו לסלובקיה והפגיש ביניהם.