אסתר דאום-פרנקל

**לפני המלחמה: ילדות:** אביה נולד בגרמניה להורים הולנדים, היו לו אח ואחות. כשהיה בן 18 הוא היה אמור ללכת לצבא הגרמני אבל אביו סירב אז הוא עבר להולנד והקים עסק. אמה נולדה בהולנד והיא הייתה מורה לעברית. הם התחתנו ב-1910 הילדים שלהם: אחותה הגדולה של הלנה נולדה ב-1911 אחותה השנייה ב-1940 אחיה ב-1918 והיא נולדה ב-1919, היא הצעירה במשפחתה. היא גרה באלמלו (בהולנד) בילדותה, שלא הייתה עיר גדולה, הם גרו בין יהודים ולא יהודים אבל כולם הסתדרו היטב. הלנה אמרה שהחיים שלה היו נורמליים, היא הלכה לבית הספר ומכיוון שהייתה לה דיסלקציה היא תיארה את חיי בית הספר שלה "כמו גיהנום", הם למדו בבית ספר בדרגה גבוהה יותר מבין בתי הספר שהיו בעיר, וזה היה קשה מדי בשבילה, היא הרגישה מאוד מטומטמת כי אז דיסלקציה לא הייתה דבר ידוע, אבל מצד שני היא הייתה טובה מאוד בשיעורי התעמלות, ועבודת ידיים. "שנות הלימודים שלי היו סיוט אחד" הציונים שלה היו נמוכים מאוד בגלל הדיסלקציה שלה. לא היה להם הרבה כסף, אבל היא לא ראתה את המשפחה שלה כעניים, היא אמרה שהיה להם תמיד מספיק. האווירה בבית תמיד הייתה טובה, במוצאי שבת אבא שלה היה הולך לבית כנסת ואמא שלה הייתה מספרת להם סיפורים והם היו שרים ביחד (בערך גיל 5-7)  היא למדה בבית הספר רק עד כיתה ז', כשהייתה בת 14. כשהייתה בת 14 היא נאלצה ללכת לעבודה, היא עבדה במפעל בגדים, שאותו ניהל מנהל יהודי. היו לה חברות יהודיות, בימי שישי הן היו הולכות הביתה מוקדם, בעיר שלהם כל היהודים היו דתיים. היא תמיד הייתה טובה בתפירה, היא הכינה את השמלה הראשונה שלה בגיל 7, מאז היא תפרה כל חייה. הייתה להם משפחה קרובה, הם תמיד היו ביחד.  בשבת אבא שלה הלך לבית כנסת ואחיותיה עבדו בחנות בבוקר, היא עבדה בשבת כי לא היה כסף בבית. היא הייתה יותר דתייה מכל אחד במשפחה אז היא תמיד הרגישה רע בגלל העבודה בשבת משפחתה קיימו את כל החגים בבית בצורה מאוד נאותה ומסורתית. שהיא התבגרה (גיל 15 16) הייתה קהילת בני נוער שבה הם היו מסתובבים אחר הצהריים, עשו טיולי אופניים, וכל חורף היה להם נשף שהם ציפו לו כל השנה. נעוריה היו טובים מאוד אבל מערכת החינוך הייתה קשה מדי עבורה, היא אהבה ספורט אתלטי כמו טיפוס וטבעות. היא הייתה חלק מארגון הולנדי-יהודי שבכל צהרים היה להם דובר, והם שתו תה ואכלו בוטנים והם אהבו להיות ביחד. **בתחילת המלחמה:** בפרק הזמן לפני שהמלחמה התפתחה בהולנד לבין התקופה שהיטלר עלה לשלטון יהודים רבים מגרמניה הגיעו לאלמלו כי זו עיר קרובה מאוד לגבול גרמניה ואמרו שהגרמנים התחילו לעשות בעיות ליהודים, הלנה כבר הייתה בוגרת מספיק כדי להבין מה קורה, היא הייתה בת 21, אבל זה היה הפתעה שהנאצים פלשו להולנד כי הוא אמר יום קודם לכן שהוא לעולם לא יפלוש לבלגיה או להולנד ולאט לאט היא התחילה להרגיש את האפליה נגד היהודים, אך היא עדיין עבדה. אחרי קצת זמן אמרו לה ולכל משפחתה ללכת להתחבא, והלנה נאלצה להפסיק לעבוד. **בזמן המלחמה- במחבוא:** אחיה וגיסה כבר הסתתרו בבית של משפחה עם ילד אחד, שהאב נאלץ לברוח, האישה שהסתירה אותם הכניסה גם את הלנה ואחותה לבית. אחותה השנייה נשלחה למחנה ריכוז, שם נספתה.. הוריה של הלנה נאלצו להסתתר אצל אלמנה. "להיות שנתיים במחבוא, כמובן שמתבגרים ויש הרבה לחץ" הלנה, אחותה, אחיה, וגיסה, כולם התחבאו יחד והסתדרו היטב אצל משפחה באלמלו שנתיים. הם לא הכירו את המשפחה שהם התחבאו אצלם לפני המלחמה, אבל המשפחה המסתירה היו מאוד טובים אליהם, למשל ה"אמא המחביאה" שלהם (ככה הלנה קראה לאישה שהחביאה אותם, שמה אלצ'ה) הייתה אוספת עבורם תלושים לתפוחי אדמה וירקות כי הם היו צריכים תלושים לאוכל ולא היה להם, הם סיפקו להם בשר ודגים וכל מה שהיו צריכים. הלנה ומשפחתה היו שואלים אותה למה היא נותנת להם כל כך הרבה? ואומרים לה לשמור את הכסף לעצמה ולתת להם פחות, אבל היא תמיד דאגה להם והאכילה אותם. הם היו בקשר טוב עם אלצ'ה ומשפחתה, למשל בחג המולד פעם אחת היא נתנה להם לקשט את העץ כדי להעסיק אותם וצחקה איתם, הם התחבאו וגרו למעלה אבל בערבים אלצ'ה הייתה סוגרת את כל החלונות ונועלת דלתות כדי שיוכלו להיות איתה למטה. בבקרים, "האמא מחביאה" שלהם הייתה נועלת את הדלת, אח של הלנה או גיסה ירדו למטה להביא אוכל שכולם היו אוכלים ביחד, אחרי זה הם היו בדרך כלל מנקים ירקות, מקלפים תפוחי אדמה בשביל המשפחה שהחביאה אותם, הם גם היו סורגים הרבה, היה להם קופסת עץ גדולה עם הרבה צמר, מסרגות, מחטי תפירה, וחוטים. הם היו עושים את כל התפירה עבור אלצ'ה  ועושים את  כל מה שיכלו כדי להקל עליה, הם סרגו גם עבור אנשים אחרים, עבור אזרחים טובים, לא נאצים, הם קיבלו עבודה לסרוג כפפות, סוודרים, תחתונים וכו'. זה העסיק אותם לסרוג לעצמם, לגברת, לבתה הקטנה ולאחרים. הם גם היו עסוקים בגיהוץ, ואם לא היה להם מה לעשות הם היו משחקים קלפים, הם היו מדברים בעיקר אחד עם השני על המצב הפוליטי או על הזיכרונות שלהם, הם לא תמיד היו עצובים הם אפילו לפעמים צחקו, הם היו חברים טובים, אבל למרות זאת היה מאוד מלחיץ. כל היום והלילה הם הקשיבו אם מישהו בדלת או אם מישהו היה מחוץ לבית. בערבים האישה שהסתירה אותם הייתה נועלת את הדלתות והם היו יורדים למטה. כל החדשות על בחוץ אלצ'ה הייתה מספרת להם, אבל הם גם היו מקשיבים כל היום כדי לשמוע מה קורה. רק לעתים רחוקות הלנה הייתה צריכה לצאת החוצה.  כשהם היו צריכים לברוח לעיר זוולה, הלנה אומצה למשפחה עם שני ילדים קטנים, היא הייתה עוזרת במשק הבית, והם היו מאוד טובים אליה. היה להם בית גדול ובקומה העליונה היה שיעור תפירה, אז אם הנאצים היו באים היא ואחותה היו רצות למעלה ומעמידות פנים שהן תלמידות בין שאר הבנות, פעם בא נאצי ומשך לה בשיער ושאל אותה אם זה אמיתי, הלנה סיפרה שהיה לו חשד שהיא לא באמת אחת מהגרמנים, ובמזל הוא עזב אותה והיא ניצלה. במחבוא היא הייתה מרגישה לפעמים מדוכאת וקלסטרופובית, והיא קיבלה מזה כאבי בטן, גם אחרי המלחמה זה עדיין קרה לה במצבי לחץ. בזוולה הם נאלצו לברוח מהבית שהם התחבאו בו, הלנה נלקחה לבית ריק, שהגיעו לשם גם כ-5 קשישים יהודים והלנה הייתה צריכה לבשל להם ולטפל בהם, פעם אחת באו נאצים, דפקו על הדלתות שלהם והם העמידו פנים שהם לא בבית ובמזל הנאצים עזבו והלנה והאחרים שרדו. הלנה הייתה בתנועה התת-קרקעית, אז הם היו חמושים ברובים, אבל היא לא הייתה מעורבת הרבה בפעילות שלהם, היא רק העבירה מסמכים מזויפים, וכרטיסי אישור מזויפים ליהודים שהוסתרו. זה לא היה ארגון גדול, הארגון הוקם כדי לעזור ולהציל אנשים מהגרמנים, אך לא להילחם בהם- הם חיפשו כתובות להסתרת יהודים, היו מביאים להם מכנסיים, תחתונים או כל מה שהם היו יכולים להשיג, הלנה לא הייתה כל כך מעורבת בארגון התת קרקעי אך בעלה (בשלב הזה עוד לא היו ביחד, הלנה וסימון בעלה נפגשו שם) היה מאוד מעורב בארגון, הלנה הייתה תופרת חזיות וכו' לה, לאחותה, ולכל מי שהיה צריך שם. **סוף המלחמה- **                                                                                           אחרי שהכל היה בטוח שוב הם נסעו על אופניים בחזרה לאלמלו מזוולה, הם שוחררו על ידי חיילים קנדיים. גם הוריה ניצלו, במלחמה היה לה קשר עם הוריה, אבל לא ממש עם הדודות והדודים שלה- היה לה קשר עם הוריה דרך איש טוב ששלח להם את המכתבים והחדשות.

יהודה היה בן יחיד להוריו, נולד בוורשה, פולין בשנת 1938 וחי בדמבלין. הגרמנים הגיעו לעיירה בשנת 1942 כשהיה בן 3. הגרמנים הוציאו את התושבים לרחבה של הכפר וחילקו את התושבים לקבוצות: אלו שיכולים לעבוד, אלו שלא יכולים לעבוד, והנשים. הדודה -אחות של אמא - החזיקה אותו על הידיים, וכשאמא רצתה להתקרב, היה לה קשה ללכת והגרמנים ירו בה. יהודה נשאר עם הדודה ושתי הבנות שלה. עד 1944 הם חיו בגטו בדמבלין יחד עם האבא. בדמבלין החיים היו טובים כי אנשי העיירה עבדו למען בי"ס לטייס שהיה בעיירה. בשנת 1944 כשיהודה היה בן 6- הגרמנים החליטו לחסל את הגטו ואת כל מי שיכל לעבוד העבירו לעיר שנקראת צ'נסטוחובה שם ייצרו נשק ותחמושת. לפני שעלה למשאית עם כל הילדים לצ'נסטוחובה הדודה אמרה לו שיש שמועות שהורגים את כל הילדים ששולחים לשם. הדודה אמרה לו שכשהמשאית תגיע והיא רק עוצרת אתה קופץ ובורח, תתחבא ואני ואבא שלך נבוא בלילה לחפש אותך. וכך היה. המשאית הגיעה לבית הקברות היהודי, פתחו את הדלת ויהודה רץ, הגרמנים לא רצו אחריו כדי לא לעזוב את כל הילדים אבל ירו עליו ולא פגעו בו. יהודה התחבא בתוך חביות של נסורת בתוך נגרייה עזובה. אחרי כמה שעות הגיעו הגרמנים עם כלבים לחפש אותו ולא מצאו. בלילה הדודה והאבא הגיעו, קראו לו בשם הפולני 'יורק' ואז יצא מהמחבוא. הם הבריחו אותו למחנה עבודה דרך פירצה. במחנה עבודה החיים של יהודה היו יחסית טובים, האבא עבד כחשמלאי והדודה היתה טבחית מה שאיפשר לה לגנוב אוכל עבורו. יהודה ישן בצריף, מעין האנגר עם הדודה ושתי בנותיה וכשהיתה ביקורת של הגרמנים היה מתחבא מתחת למיטה.

השנים שלפני המלחמה: ״גדלתי באזור הגובל בין אוקראינה לרומניה, ונקרא בוקובינה. האזור בזמנו היה מכוסה ביערות ואף אחד לא גר שם ולא היו תושבים, אותם היהודים שגרו ברוסיה (בעבר היה משהו שנקרא תחום המושב - זאת הייתה מן עיירה של יהודים שאסור היה להם לצאת משם - רק למי שהיה רישיון לכך והיה להם מאוד קשה והיו המון רדיפות) אותם יהודים חיפשו מקום לא מיושב והיו שם יערות, בהתחלה התחילו לחפש עצים ולמכור אותם והכל היה בנוי מעצים, ואותם יהודים די הצליחו. ואז הגויים ראו פתאום את האזור והתחילו גם הם להתיישב שם. האזור הזה היה מיושב ע״י התורכים ואחריהם האימפריה האוסטרו-הונגרית, ואז הרומנים והרוסים. היהודים באיזור היה ידעו הרבה שפות כי כל פעם מישהו אחר כבש אותם אז כל פעם היו צריכים ללמוד את השפה המדוברת בשביל להסתדר. ב1870 היו שם שתי משפחות- (מכאן מתחיל הסיפור האישי שלי) משפחתה של סבתא רבתא שלי, דרזנר. במקרה נודע לי לא מזמן, שהתברר שהאח של סבתא רבתא הגיע לישראל בשנות ה30 סוף 20, הוא הגיע לחיפה והוא החליט שאין כאן בתי מלון והוא חושב שחיפה זאת עיר מאוד טובה לפתח את התיירות, ואז הבריטים מכרו קרקעות ומי שהתחרה איתו בזה היה ערבי (הם היו תושבים בחיפה תחתית) והם היו גם עשירים מאוד, והמכרז היה בתורה כזו שכל אחד שרצה היה צריך לזרוק אבנים, לזרוק לצפון לדרום כמו רוחות השמיים והוא הצליח. הוא קיבל את הקרקע הזו והוא בנה בית מלון מאוד גדול בחיפה שקראו לו ציון, והוא היה היחיד בחיפה, הוא די התבסס כאן בחיפה. הסבא רבא הוא ממשפחה ששמה רוברגר והוא נפטר בגיל מאוד צעיר, הוא נפטר בגיל 42 וסבתא נשארה לבד אחרי שהיא ילדה בעצם ילדה כמה תינוקות שהם לא החזיקו מעמד ונפטרו ישר לאחר הלידה, אז היא הלכה לרב ולשאול מה לעשות כי אז זה היה הפסיכולוג, והוא אמר פשוט להתחיל לתת לכל ילד שנולד שני שמות וכך עשתה. הם חשבו שכריתת העצים זאת הסיבה שהילדים לא מחזיקים להחזיק מעמד כי העץ משתלט על הבן אדם זאת הייתה האמונה הרווחת אז. הסבא נפטר והיא נשארה עם חמישה ילדים, ארבע בנות ובן. מה היא עשתה ואיך היא פרנסה אותם? אני לא יודעת, זה הם לא סיפרו. אני יודעת שזה היה מקום שהוא בעצם ריכז סביבו את כל הנוער באותה תקופה וביניהם אחת הבנות הייתה סבתא שלי, אמא של אמא שלי. והיא סיפרה לי שהם פשוט היו מבלים ביחד כל הזמן כל הנוער היו באים אליהם הביתה, הרבה ריקודים רקדו וגם אותי היא לימדה. בימים שנשארה בייביסיטר איתי היא לימדה אותי לרקוד טנגו, הייתה אישה מאוד מיוחדת. היא בעצם חינכה אותנו כל השנים והיו שם כל מיני אנקדוטות מאותה תקופה, בכל אופן היא מספרת שמישהי מהבנות מהחברות שלה סיפרה לכולם שהיא ישנה מאוד עמוק, ובקיץ במקרה שהיה חם אז הם לא ישנו באותו חדר, אלא הייתה מן סוכה כזאת והיא ישנה שם, והבנים פשוט יום אחד הוציאו אותה בלילה, ושמו אותה במרכז העיר, והיא בבוקר התעוררה במרכז העיר, עכשיו מה, מה מוזר מכל הסיפור הזה, זה היא סיפרה לי. עכשיו אני גם קראתי ספר במיוחד בשם הגיבור, זה היה ילד קבצן יהודי שהחברה בעיר גם עשו לו אותו תרגיל, היא מן הסתם לא קראה את הסיפור הזה אבל בכל אופן זה אותו סיפור. עכשיו סיפור נוסף שהיא סיפרה לי, יום אחד היא שומעת שהנערים שם הבנים הם מספרים על חברה טובה שהיא לא בדיוק הכי תמימה, היא מאוד התעצבנה על הרכילות הזאת וסבתא שלי לא היה לה מחסום לפה, מה שהיא הרגישה היא גם אמרה, היא ניגשה אליהם ואמרה להם שדברים כאלה לא יכולים להיות ושהיא לא יכולה לעשות דבר כזה, שהחברה הזאת היא כזאת. למחרת באותו ערב היא מייד הלכה לחברה הזאת ואמרה לה תשמעי הם מספרים עלייך סיפורים ככה וככה ואני אמרתי להם שאני יכולה לתת את הראש שלי שזה לא נכון. והחברה הזאת אמרה לה תשמעי, את את הראש שלך תתני רק עבור עצמך, אבל לא עבור אחרים, אז כנראה שהיו דברים וזה היה אז, אז את הסקס לא המצאנו אנחנו. בין אותם הבחורים היה גם סבא שלי, והם התארסו. והוא היה חייל בצבא האוסטרו הונגרי הוא כאן במדים של הצבא, והוא נלחם במלחמת העולם הראשונה. באותה תקופה הם כבר היו תחת השלטון האסטרו הונגרי והמצב הכלכלי היה אז מאוד טוב, הם דיברו גרמנית וידעו כולם גרמנית. הם גרו ובנו את העיר צרנוביץ, והעיר הזאת היא מחצית ממנה היו יהודים. ( העיר נמצאת בין צפון רומניה לדרום אוקראינה) הם היו אזרחים של אוסטרו הונגריה, אז הם היו פליטים והם כולם עברו לוינה ובמשך כל תקופת המלחמה הזאת הם גרו בוינה (במלחמת העולם הראשונה) סבתא שלי מתארת את זה כהתקופה הכי יפה בחיים שלה, ההורים של אבי נכנסים כאן לסיפור, הם גרו על יד והם היו משפחה די מבוססת כלכלית, הם עסקו במכירת בהמות. יכולים להיות גם דברים לא נחמדים, אבל זו משפחה, יש כאלה ויש כאלה כלומר אני יודעת שהם היו עשירים אבל בספרות של אותה תקופה זה לא הייתה עבודה הכי ספמטית, הם די דיברו עליה בלגלוג. בכל אופן הם היו מאוד עשירים, ובמשפחה הזו הם היו שמונה ילדים ואת הסבא רבה ואת האח הבכור של אבי לקחו לצבא האוסטרו הונגרי וסבתא שלי עם 7 ילדים עברה מצרנוביץ לוינה, זאת אומרת היא הייתה צריכה לעבור עם להסתכל במפה את צכיה, את הונגריה ואז היא הגיעה לוינה. בוינה נתנו לה ולידים מן אורווה, וסבתא שלי מספרת עליה (כל הסיפורים האלה הם מסבתא שלי- לא רבתא) והיא מספרת שהיא עשתה מזה אורווה, ועם השבעה ילדים עשתה כל היום בואי לראות את הבית שלי. אחרי המלחמה הם חזרו בחזרה לצרנוביץ, סבתא שלי התחתנה עם סבא שלי ממשפמה מיימן, ונולדו להם 4 בנות, והבכורה זאת אמי. הוא היה מפקח על האיכרים והאדומות של בעל האדמות העשיר בסביבה. הוא גם היה קומוניסט, ודי חרה לו שבעל האדמות הזה בעצם לוקח את כל היבול אליו ולאיכרים לא נשאר כלום. הוא עודד אותם למרוד, אבל היה איש שהלשין עליו. דווקא האיש שהלשין עליו היה יהודי, ואז פטרו אותו. וזה היה קשה, הייתה להם תקופה מאוד קשה ויש איזה משהו שבתקופה הזאת אני תמיד באיזשהו מקום מספרת את זה שזה די מוכיח הרבה על המשך החינוך והמשפחה. הם הגיעו על לפת לחם עם ארבעה ילדים ואז יום אחד אחיה של סבתא שלי הוא שמע שמצבם קשה והוא הגיע, והוא רצה לעזור לה, אז היא שמעה שהוא בעיר והיא שמה על הכיריים סירים מלאים במים וכשהוא בא ואמר אולי אני אעזור לך שמעתי שהמצב קשה, והיא אמרה לא מה פתאום תראה כמה אני מבשלת, אבל היא לא הסכימה לקבל עזרה מאף אחד, הכל בכוחות עצמה, וככה גם חינכו אותי. זו לא הייתה העבודה הכי סימפטית, הם דיי דיברו עליה בלגלוג. הם היו מאוד עשירים, במשפחה הזאת הם היו 8 ילדים, את הסבא רבא והאח הבכור של אבי לקחו לצבא האוסטרו הונגרי. סבתא שלי עם 7 ילדים עברה מצ’רנוביץ לוינה במסע ארוך דרך צ’כיה והונגריה. בוינה נתנו להם אורווה לגור בה ומספרים שהסבתא הפכה אותו לכל כך יפה שכל העיר באה לראות אותו. אחרי המלחמה הם חזרו בחזרה לצרנוביץ, סבתא שלי התחתנה עם סבא שלי מהמשפחה מימן ונולדו להן 4 בנות- הבכורה אימי. סבא שלי היה מפקח על האיכרים והאדמות של בעל האדמות העשיר בסביבה והוא היה קומוניסט, בעל האדמות נהג לקחת את כל האדמות לעצמו ולאיכרים לא נשאר, וסבא שלי עודד אותם למרוד. לאחר שהלשינו עליו הוא פוטר והמשפחה הייתה בתקופה קשה. באותה תקופה קרה מקרה שמוכיח על המשך החינוך ורוח המשפחה- הם הגיעו לעוני עד לפת לחם, יום אחד אח של סבתא שלי הגיע לאחר ששמע שהמצב שלהם קשה במטרה לעזור להם, סבתא שלי שמעה שהוא בעיר ושמה על הכיריים סירים מלאים עם מים, כשהוא בא והציע לעזור לה כי שמע על המצב היא הכחישה והצביעה על הסירים כהוכחה לבישולים שלה. סבתא שלי לא הסכימה לקבל עזרה מאף אחד והסתדרנו תמיד בכוחות עצמה, וזה גם החינוך שעבר אליי. אחרי מלחמת העולם הראשונה האזור שהם נמצאו בו היה כבוש על ידי רומנים. \*תמונה של שרה הרמן במדים של בית ספר תיכון \*תמונה של סבא שלה בכפר וארבעת בנותיו\* שם המשפחה של אבי היה הרמן, אבא שלו עם שם משפחה פלר, והוא שינה להרמן כיוון שכשהוא התגייס לצבא הרוסי ורצה להצטרף לחיל הפרשים, אחיו כבר היה שם ולא היה אפשר ששני אחים יהיו בחיל הפרשים ולכן הוא שינה את השם וזה נשאר. ב1939 התחתנו.״ מפרוץ המלחמה: ״הוריי היו נשואים שנה כשהתחילה המלחמה והחלו הפרעות של האוקראינים, אבא שלי גויס לצבא הרוסי. כשפרצו אליהם הביתה אמא שלי ניסתה לשחד אותם ולדבר איתם והם צחקו עליה והכריחו אותם לעזוב את הבית ולהשאיר הכל. אמא שלי עברה עם אחיותיה והוריה, הם התחילו לנדוד, היא עברה לבית ספר בעיר ושם כל אחד מהם קיבל 25 מלקות, סבתא שלי לא יכלה לעמוד בזה ולכן סבא שלי קיבל בנוסף את המלקות עבורה. בשלב הזה הם התחילו במסע, הם התחילו ללכת מצרנוביץ לטרסניסטה, באזור הזה הרומנים הקימו 20 מחנות ריכוז שבהם הם ריכזו את היהודים. הם הוציאו את היהודים מהעיר והתחילו ״מסע מוות״ לכיוון מחנות הריכוז. מפני שהיהודים בערים היו משמעותיים וחסרו אנשים לבצע את עבודות הניהול שהם עסקו, הם הביאו במקומם יהודים מערים דרומיות יותר לעבוד שם. אמא שלי הייתה בהריון בחודשים דיי מתקדמים והיא הייתה עם אחיותיה, סבתא שלה וסבא שלה שהיה במצב קשה, הם המשיכו ללכת הלאה אוגוסט 1940 עד ינואר 1941 בבוץ של אוקוראינה, מצידי הדרך האוקראינים עמדו ועבור פת לחם לקחו מהם את מה שיכלו. לסבתא שלי לא היה שום דבר מלבד הסתימות מזהב על השיניים, עם קיסם עץ היא עקרה את השיניים והוציאה את הזהב מתוכן, והחליפה אותו תמורת מזון. הסבא נפטר ואת הגופות היו זורקים לסוס או כירכרה שהיו עוברים בצד הדרך. אימי הייתה בחודש התשיעי והיא הלכה ויילדה את עצמה, עטפה את הולד במעילה והמשיכה ללכת. הילד לא החזיק מעמד ונפטר והיא קברה אותו בשדה, מספרים שכשהיא קברה את הילד היא אמרה שלפחות יש לה מעיל לחודשי החורף. ככה ממשיכים ללכת, זה אני יודעת ממנה כי הצלחתי להוציא, יש איזשהו ספר די דומה לטלאות שהיא עברה- "מעבר לנהר". במסע המוות הזה יש עיר בשם מוגילוב ועיר בשם דוכויב, מרינובסקה, קופייגרוב- טרנסניסטרה. היא הגיעה לקופייגרוב. חלק מהשטח היה בשלטון רומני וחלק גרמני. יום אחד שהם היו באותו מחנה ריכוז בקופייגרוב, הם שומעים שמעבר לגדר (גרמניה) המצב של היהודים הרבה יותר טוב, והם חושבים אולי לברוח משם לאיזור הגרמני כי שם התנאים יותר טובים. למחרת הם שמעו יריות ואז מתברר שהגרמנים חיסלו את כל המחנה הזה. סבתא שלי מספרת כאילו האדמה שם נשמה- היו כאלו שנקברו חיים. היא הייתה שם והם כולם חלו בטיפוס- מחלה איומה. לא היו שירותים והיגיינה. היחידה שתפקדה זאת אמא שלי, שברחה משם ומצאה פרצה בגדר. היא הלכה לעבוד אצל האוקראינים בסביבה ותפרה וסרגה להם עבור קערת מרק. פעמים רבות היא חוזרת בחזרה למחנה הריכוז, בדרך היא פוגשת גבר יהודי שחוטף ממנה את הצלחת והיא חוזרת למשפחה שלה בלי כלום. גם היהודים לא תמיד טלית שכולה תכלת ובסוף כל אחד דואג לעצמו. אמא שלי מטפלת במשפחה שלה ולאט לאט בסביבות תחילת 1944, הצבא הסובייטי מתחיל להתקדם. והמצב נהיה הרבה יותר קל. נותנים להם קצת לצאת. האחות הקטנה לא הצליחה להחזיק מעמד ונפטרה מרעב ומטיפוס. לאט לאט הם חזרו לעצמם וחזרו לצאת ולעבוד אצל האוקראינים. סבתא שלי עברה בין הבתים של האוקראינים וניבאה להם את העתידות בקלפים ונתנה להם קצת אוכל. ״