״כל מי שמקשיב לעד הופך לעד״
(אלי ויזל)

זליג בורנשטיין

31.12.1937

 

שדליץ

פולין

כתובת:

שדליץ, פולין

זליג בורנשטייןזליג בורנשטיין
זליג בורנשטיין
קובץ שמע:

העדות

זליג נולד כאח שני לאחות גדולה שנפטרה בגיל ארבע ממחלה. בפולין אמו לא עבדה ואביו היה בעל מלאכה. שדליץ העיר בה נולדה הייתה עיר בגודל בינוני בעלת רוב נוצרי. כשפרצה המלחמה הוא היה בן שנה ולכן לא הלך למסגרת חינוכית כלשהי בעיר. "הייתי קטן מאוד כשהתחילה המלחמה ולכן אין לי זיכרונות משמעותיים בתקופה שלפני המלחמה". ב-1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין ובכך החלה מלחמת העולם השנייה. זליג סיפר שהצבא הפולני לא היווה מכשול בפני הגרמנים. הוא המשיך ואמר שההשכנים בשדליץ לא אהבו יהודים ושמחו כשגרשו אותם מבתיהם "במקרה הטוב הם היו אדישים ובמקרה הלא טוב הם שתפו פעולה עם הגרמנים להשמיד את היהודים". כאשר שאלנו אותו אם נתקל באנטישמיות באזור הוא ענה והדגיש ש"התקופה שאנו מדברים אליה היא תקופה של השמדה של העם היהודי האירופה... אנטישמיות היא מילה רקה לתאר את מה שהיה שם" . היטלר והמשטר הנאצי שהשתלט על גרמניה החליטו על הפיתרון הסופי- השמדת יהדות אירופה. בפרוץ המלחמה זליג ומשפחתו, יחד עם עוד משפחות יהודיות, ברחו בעזרת רכבות מעבר לגבול הפולני, הגיעו לרוסיה ומשם לאוזבקיסטן. הוא סיפר שבזמן הבריחה הוא חלה באדמת וקדח מחום וכשהגיעו לרוסיה חלה בשעלת. מחלות אלה נגרמו כתוצאה מהתנאים הקשים ששררו בדרכים. הוא ומשפחתו אף פעם לא נפרדו עד החזרה לארץ. הוא סיפר שמי שלא ברח חוסל ואחר כך נשלח לגטאות ולמחנות ריכוז. באוזבקיסטן הם שהו בעיירה קטנה ליד טשקנט (בירת אוזבקיסטן). בתחילה גרו באולם גדול עם 50 משפחות ולכל אחד היה מיטה ולאחר מכן עברו לבית קטן, שם גרו עם כעוד 4 משפחות יהודיות שהתאגדו יחד. זיכרון שזכור לו מהבית בטשנקט זאת תקרת העץ שהייתה דולפת בגשמים. באוזבקיסטן הלך זליג לבית ספר רוסי ולמד שם עד כיתה א. כמו כן, הוא מתאר את אזבקיסטן כמדינה שהאנטישמיות לא בגדה בה. " בשביל האוזבקים היהודים היו כמו רוסים". הוא סיפר שבתקופה זו אנשים היו מאוד מסורתיים וחגגו את החגים באופן מלא. היהודים היו מאוד מאוחדים והקשר בקהילה היהודי היה חזק. “אני זוכר שלא היה לי מה לאכול, זאת הייתה מלחמת השרדות, גוועתי ברעב. אם הייתה לי פת לחם הייתי שומר חצי ממנה ליום למחרת שיהיה לי מה לאכול. מי שלא גנב לא היה לו מה לאכול". זליג סיפר שהיה לו מזל- ובאוזבקיסטן אמו עבדה בגן ילדים והייתה גונבת עבורו אוכל, "לאחרים גם זה לא היה" הוא סיפר כי אנשים אף פעם לא הרגישו בנוח להבליט את זהותם היהודית. "אני זוכר שהייתי הולך ברחוב והיו צועקים לי "יהודי מלוכלך", אני בכלל לא ידעתי שאני יהודי אז אם אני הייתי רואה גוי, הייתי צועק לו "יהודי מלוכלך".

סיפור

סיפור שנגע בנו מאוד במהלך שמיעת העדות היה כאשר זליג סיפר על כך שהילדים ברחוב היו קוראים לו בשמות כמו "יהודי מלוכלך" והוא ענה אותו הדבר בחזרה כי לא ידע שהוא יהודי. דבר זה נגע בנו מכיוון שזה מבליט את התמימות שלו בתקופה וכמה נפוץ היה צירוף מילים זה כגנאי. בנוסף דבר זה נגע בנו בגלל שזה מצער שילד צריך לחוות באנטישמיות גדולה כל כך בגיל צעיר כל כך.

מהחיים שאחרי

בשנת 1945, כשזליג היה בן 6 הודיעו על סיום המלחמה. הוא זוכר היטב ששמע בכך ברדיו. בזמן הזה משפחתו עדיין הייתה באוזבקיסטן והייתה במצב קשה. עם סיום המלחמה משפחתו חזרה לפולין, שם נולד לזליג אח קטן. באותה התקופה הורגשה אנטישמיות והפולנים לא קבלו אותם כראוי. בעזרת ארגונים יהודיים שונים המשפחה התגלגלה לגרמניה, שם היו במחנה פליטים במשך שלוש שנים ונולדה לזליג אחות קטנה. לאחר מכך הסוכנות היהודית עזרה להם להגיעה לישראל. "אני זוכר שהייתי צריך ללמוד שפה אחר שפה. בהתחלה פולנית, אידיש, רוסית, גרמנית ואז עברית" תהליך העלייה לארץ היה ארוך ומייגע וערך כשלוש וחצי שנים עד שלבסוף, בפבואר 1949, זליג ומשפחתו הגיעו ארצה. "הייתי נע ונד עד שעלינו ארצה בגיל 10". זליג התגייס לצה"ל ושירת בתותחנים. הוא לחם במלחמת יום כיפור. בהמשך חייו הוא קיבל עבודה כמנהל חברת "בזק" שם הכיר את אשתו לעתיד, נעמי, להם נולדו שלושה ילדים מיכל, מירב ואסי.
זליג בורנשטיין, 2022
זליג בורנשטיין, 2022

ציר הזמן האישי של 

זליג בורנשטיין

תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע

תיעדו:

  • ליהי כהן, יא4
  • תהל סעדון, יא4
מחזור 
כט

עדויות נוספות מ

פולין

:

אולק וייסלפיש
אולק וייסלפיש
פולין
31.10.1922
לא ידוע
לא ידוע
במסגרת פרויקט תיעוד והנצחה נפגשנו עם אולק וייסלפיש שורד שואה מפולין שבדרך נס ניצל הוא ומשפחתו מהתופת. אולק בן ה 100 אירח אותנו בביתו בתל אביב ושם במשך 4 שעות סיפר את סיפורו לפרטי פרטים ותיבל את סיפורו בהרבה הומור. אי אפשר היה שלא להתרגש מהמאמץ שעשה בשיחה אתנו ומהיסטוריה של איש אחד שבעצם מתאר את ההיסטוריה של אומה שלמה - העם היהודי. אולק, נולד ב1922 פולין בעיר לבוב ,שם הוא בילה את רוב ילדותו, הוא למד בבית ספר יהודי ״חווים דעת״ . הוא מספר שהייתה לו ילדות יפה עד גיל 10. להוריו היה בית חרושת לנעליים שהצליח מאוד והם חיו ברמת חיים גבוהה מאוד. 1932 אביו נפטר משטף דם במוח, ואימו לקחה את ניהול העסק שהתפתח מאוד והמצב הכלכלי היה מצוין. שלוש שנים לאחר מכן נחתם הסכם מילוטרופ מולוטוב שבו הרוסים והגרמנים פלשו לפולין וחלקו את השליטה עליה. אולק בחוכמה רבה עבר לצד הרוסי והועבר ברכבות יחד עם משפחתו למחנה עבודה ברוסיה. הרכבות אינן היו רכבות מסע רגילות אלא רכבות שנועדו למסע של בעלי חיים ולכן התנאים היו קשים. המסע ברכבת היה קשה מנשוא, רכבת משא בקר ללא חלונות או דלת שאפשרו אויר, אולק תיאר מסע ארוך מאוד ומתיש. בסופו של המסע, לאחר ימים ארוכים, הגיעו למחנה עבודה בסיביר ושם פגש אותם אדם "נמוך יותר מיצחק שמיר" שהסביר להם שכאן צריך לעבוד אחרת לא יוכלו לשרוד. במחנה אולק תיאר עבודת פרך הכוללת סבלות קשה, חטיבת עצים ותלישת שורשי עצים מהקרקע. אולק תיאר את העבודה כקשה מאוד והסביר כי מאחר והיה צעיר היה מסוגל לעבוד בתנאים אלו בקור מקפיא ועם ככ מעט אוכל . בנוסף , מאחר ואביו נפטר שנה לפני המלחמה הוא נאלץ לדאוג לאמו ואחיו הקטנים שלא יכלו לעבוד כמוהו. אולק סיפר שמאחר והיה מלומד וידע לדבר גם רוסית יכל לתקשר עם הרוסים ,ולקבל יחס מועדף . אולק עבד במחנה העבודה כ 3. שנים קשות. בשל הקשרים שהצליח לייצור הם הצליחו לברוח חזרה ללבוב ושם החל ללמוד רפואה, הוא למד רפואה כשנה עד ששמע על המרד בגטו ורשה, הוא חשב ש ״לא הגיוני שהם שם נלחמים בדמם ואני פה לא עושה כלום״, הוא מחליט להתגייס לצבא , שם הוא נהפך להיות חובש והתחיל להתקדם בדרגות . לאחר שנה ב 1940 הוא שומע שהגרמנים הולכים לפלוש ללבוב הוא דואג נורא למשפחתו, הוא מתחיל לחפש דרך להעביר את משפחתו אליו. אולק מתקשה למצוא אישורים עד שפוגש באחת הקולודות שלו ללימודים שמצליחה להשיג לו הסעה של המשפחה בדרך לא חוקית. תוך סיכון חייו הוא נוסע ללבוב להחזיר את משפחתו, אולק מעיר אותם באישון לילה ואומר להם שיש להם שעה לאסוף את החפצים ולצאת, תוך שעה כולם היו מוכנים ונסעו לוורשה. אולק מסיים את לימודיי הרפואה שלו בהצטיינות וב1952 מחליטים אולק ומשפחתו לעבור לישראל
אנשל יבלונסקי
אנשל יבלונסקי
פולין
7.11.1925
קוטנו, פולין
קוטנו, פולין
**לפני המלחמה** אנשל יבלונסקי נולד ב8.11.1925 בקוטנו, פולין. משפחתו כללה את אביו ראובן, שהיה חייט, אימו יהודית ואחיו הגדול רפאל. הם גרו בעיר לודג'. אנשל למד בבית ספר מקומי והיה קרוב לקהילה היהודית והלא יהודית בעיר, וחבריו היו לא יהודים כי למד בבית ספר מקומי.. האווירה בבית הייתה לא דתית. אנשל אהב להחליק על הקרח, והיה מעולה בזה. "היה מספר בגאווה שבכל התחרויות שהיו עושים בהחלקה על הקרח היה מנצח", מספרת יהודית מוסטוב, הבת של אנשל. הוא היה ילד קטן, רזה ואתלטי. **המלחמה** בתחילת המלחמה אנשל היה בן 14. כמה ימים אחרי תחילת המלחמה ב1939, לודג' נכבשה על ידי הגרמנים והתחילו סנקציות נגד יהודים. הם הוכו, הושפלו והכריחו אותם לשים מגן דוד על היד. עצרו אותם ברחובות ושלחו אותם לעבודות כפייה. בנוסף הוצא צו שעל כל היהודים לעבור לגור בגטו, וב1 במאי 1940 הוא היה מלא ונסגר. לא היה אפשר לצאת מהגטו ללא אישור מיוחד. בגטו נרצחו אנשים כשעברו על חוקי הגטו. בגטו לודג' לקחו אותם לעבודות כפייה כל יום. אנשל היה בגטו לודג' עד חיסולו באוגוסט 1944, בזמן הזה נשארו בגטו רק 150,000 יהודים. אמרו להם שלא יקרה להם שום דבר רע כי הם הולכים לעבוד עבודות כפייה לעמן הצבא. אנשל נלקח לאוושויץ בירקנאו, שם שהה מספטמבר 1944 עד אוקטובר 1944. משם נלקח למחנה גרוסרוזן, שם היה רק כמה ימים. מגרוסרוזן אנשל נקלח למחנה פלקנברג, שם שהה עד סוף 1944. במחנה הזה עבד בעבודות כפייה כל יום. העבודות היו חפירת מנהרות בהרים. כשהמחנה חוסל הוא הלך ברגל למחנה מטהאוזן, שם היה רק כמה ימים כי מיד נלקח למחנה אבנזה. באבנזה הוא נשאר עד לשחרור, ועבד שם בעבודות כפייה כל יום, במכרות מתחת לאדמה. אביו נרצח בגטו לודג' בשנת 1944, ואימו נרצחה בחיסול גטו ורשה. אחיו רפאל מת ממחלת הטיפוס בגטו ורשה בשנת 1940. ב8.5.1945 שוחרר על ידי האמריקאים. הוא היה בן 19 ושקל 23 קילו.
אסתר דאום-פרנקל
אסתר דאום-פרנקל
פולין
31.12.1917
**חלק ראשון:** אסתר דאום נולדה ב 1918 נולדה בפולין. היא סיימה בית ספר תיכון ויש לה תעודת בגרות. לאחר מכן למדה בבית ספר למסחר בגדנסק בפולין. לפני המלחמה עבדה בעיר הבירה, וורשה. אביה נפטר מוקדם כאשר הייתה בת 13. עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939, היא חזרה להתגורר בלודז' יחד עם אמה ועם אחותה בשם רוזה שהייתה צעירה ממנה בשלוש שנים.   **חלק שני:** תחילת המלחמה 1 בספטמבר, 1939 היום הראשון של מלחמת העולם השנייה. נאיבי היה האדם שהאמין במלות השלום והבטחותיו של היטלר. כבר בימיו האחרונים של חודש אוגוסט של 1939 שררה הרגשה של תחילת מלחמה. לא דובר על כך בקול רם, אך כל מי שהיה יכול, הכן לעצמו מצרכי מזון, מקום מסתור, בגדים וכו'. בהצהרותיו הראשונות של היטלר טען שכוונתו הם גישה נכונה פרוסיה המזרחית בלבד. פולין גייסה חלקית את כוחותיה, והרכבות היו עמוסות גברים מגויסים. לוורשה הבירה הגיעו המונים ממערב פולין כיוון שהסיקו שמהגבול הגרמני עד לוורשה המרחק הוא גדול והגרמנים לא יגיעו לוורשה כל כך מהר. אך היה אחרת, ביום שישי הראשון לתשיעי 1939 בשעה חמש בבוקר החרישה צפירה איומה ובו זמנית נשמעו מנועים של המטוסים הגרמניים. שניות לאחר מכן נפלו לבירה הפצצות ראשונות, הגרמנים לא רק הפילו פצצות אלה גם ירו בנשק אוטומטי על העוברים והשבים ברחובות ובכבישי האוכלוסייה. היטלר הודיע בפומבי על " בליץ קריג" (מלחמת בזק), והצליח בשיטה זאת. רק חמישה ימים מאוחר יותר נכנסו הגרמנים ללודז'. וורשה הבירה ניסתה בינתיים להתגונן על אף ההפצצות היום יומיות. לאחר שהגרמנים הפציצו את תחנת החשמל נותקה וורשה מאספקת החשמל המים והגז והגרמנים כבשו את העיר. התושבים נתקלו בקושי רב להשיג צורכי קיום בין הפגזה להפגזה. מי שרק היה יכול היה ניגש לנהר "ויסלה" להביא מים, אבל לחם ומזון אחר בלתי אפשרי היה להשיג. ב-28 לדצמבר 1939 אחרי כניעתה של וורשה היא החליטה לחזור ללודז'. היא שכרה עגלה יחד עם בת דודתה ויצאו לכיוון לודז'. למחרת פגשה שם את ואת אחותה.   הקמת הגטו לאחר כשנה הגרמנים סגרו את הרובע בעיר לודז' בגודל של 4 קמ רבוע. ובנו שם את הגטו שאליו העבירו את רוב יהדות העיר. כאשר התמלא הגטו היו בו כ- 250 אלף איש שהתגוררו בצפיפות איומה. היא ומשפחתה עברו לדודים שלה ששכרו חדר ברחוב קושצ'ילנה מספר 4 בפולין. ההעברה הייתה מלווה באי נעימות רבה. מהראשון במאי כל שטח הגטו היה מגודר בגדר תיל עליו שלטים בהם כתוב "_שטח של יהודים. סכנה למחלות מדבקות – לא להתקרב. החוצה את גדר הגטו יחוסל_." והגדר הייתה שמורה על ידי חיילים גרמנים. בכניסה לגטו אסתר חיפשה מקום מגורים ורוב הדירות היו כבר תפוסות. כאשר נכנסה לחצר של אחד הבתים פגשה אישה בשם חנה, ושאלה אותה האם היא יודעת על חדר פנוי שאפשר לגור בו. חנה, שבעתיד נהייתה חמותה, אמרה לה שהם גרים בקומה ראשונה ואם אתם לא משפחה גדולה תוכלו להצטרף ולגור איתנו. כך אסתר נכנסה עם אמא ואחותה לגור עם משפחת פרנקל. ולימים כך הכירה את בעלה יצחק פרנקל, בנה של חנה. בראשון במאי 1940 נסגר הגטו, אין יוצא ואין בא.  בשני במאי 1940 ביקרה אותה דודה פלה והציעה לה להגיש מועמדות לאנשים היודעים את השפה הגרמנית. אסתר שידעה את השפה הגרמנית על בוריה ניגשה למשרדי הגטו ושוחחה עם יו"ר היודנראט חיים רומקובסקי. היא אמרה לו שהיא יודעת שפות, במיוחד גרמנית והציעה את עצמה כמזכירה במשרדים של הגטו. רומקובסקי בחר בה וכך אסתר עבדה בכל תקופת קיום הגטו. העבודה הזאת נתנה לה אפשרות להיות קרובה להתרחשויות בגטו עצמו וגם להיות בקשר מסוים עם הקצינים הגרמנים שביקרו את המשרדים ואת היו"ר.  באוקטובר 1944, הגרמנים הרגישו שהמלחמה עומדת להסתיים. הם החליטו לסגור את הגטו ולהעביר חלק מהיהודים למחנות השמדה וחלק אחר (בעלי יכולת עבודה) להעביר אותם לגרמניה למפעלים שונים. אסתר עם המשפחה שלה ומשפחת פרנקל, שבשנים האלה התחברו מאוד, הגיעו לתחנת הרכבת בה עמדו שתי רכבות לשני כיוונים. רכבת אחת יועדה למחנה ההשמדה אושוויץ והרכבת השנייה יועדה למחנות עבודה במפעלים בגרמניה. אף אחד לא ידע איזה רכבת נוסעת לאיזה כיוון. פתאום ראתה אסתר קצין אס.אס על הרציף אותו הכירה מהביקורים שלו במשרדים של הגטו. במהלך אחד הביקורים שלו, אסתר זכתה ממנו פעם אחת לתפוח עץ ופעם שנייה לחפיסת שוקולד. אסתר אזרה אומץ וניגשה לקצין האס.אס שעמד על הרציף, ושאלה אותו בגרמנית הרהוטה שלה האם הוא יודע להגיד לה לאיזה רכבת כדאי לה להכנס. הקצין הצביע על הרכבת הימנית. המשפחות סמכו על המידע של הקצין ונכנסו לרכבת שהוא הצביע עליה. למזלם, כך הגיעו למחנות עבודה בגרמניה וניצלו מהמוות באושוויץ. כאשר הגיעו לגרמניה הופרדו המשפחות ביניהן. משפחת דאום נשלחה למחנה רוובסבריק ומשפחת פרנקל נשלחה למחנה עבודה אחר קניגסווסטנהאוזן. בעת הפרידה, סיכמו אסתר ויצחק ביניהם שכאשר תסתיים המלחמה, הם ייפגשו שוב בדירה של חנה פרנקל בלודז'.  במחנה העבודה אסתר עבדה במפעל לחלקי חילוף של מטוסים. היא עבדה במפעל הזה עד לאפריל 1945. במהלך עבודתה במפעל היא ועוד עובדים החליטו ביניהם שהם מחבלים בתהליך הייצור של המוצרים, דרכם לנקמה קטנה בגרמנים. **חלק שלישי** כאשר הסתיימה המלחמה במאי 1945, אסתר חזרה עם אחותה ואימה ברכבת ללודז'. למרבה ההפתעה יום קודם  ב -9 במאי, יצחק עם הוריו הגיעו אף הם ברכבת ובעגלה עם סוס לביתם בלודז'. הפגישה ביניהם הייתה מאוד מרגשת אחרי שלא ראו זה את זה במשך כחצי שנה ולא היו בטוחים מה עלה בגורלם. הבית לא נפגע במלחמה ושם הם גרו ונולדו להם שלושה בנים, זאב, שמואל ויונה. אחותה רוזה עזבה מייד עם סיום המלחמה, עם חבר שלה לצרפת ומשם לארגנטינה. שם את חיו את חייהם. לאחר המלחמה יצחק פרנקל שירת במספר תפקידים ציבוריים. הוא היה יו"ר הקהילות היהודיות בפולין, סגן הנשיא של אורט העולמי וסגן הנשיא של ארגון הג'וינט שהיה אחראי על מדינות מזרח אירופה. בתפקידו הוא עזר ליהודי פולין וגם ליהודי רוסיה, שהגיעו לפולין על מנת לעלות לארץ ישראל. אסתר הייתה יד ימינו של יצחק לאורך כל תפקידיו. פעילות נוספת של יצחק הייתה באיתור ילדים ותינוקות יהודיים שנמסרו לכנסיות, על מנת להציל אותם. דרך עבודתו זו, קשר קשר חם עם הארכיבישוף קרל ויוטרה, שלמים התמנה לאפיפיור יוחנן פאולוס השני. שנים רבות האפיפיור ויצחק התכתבו ביניהם ושמרו על קשר ידידות חם. בפעילות הזאת נמצאו 292 ילדים שהוברחו מפולין דרך שוייץ באמתלה שהם חולי שחפת וצריכים לצאת לטיפול. משוויץ הילדים הועברו רובם לישראל וחלקם למדינות אחרות. בשנת 1973 החליטו אסתר ויצחק לעלות ארצה, לאחר שילדיהם עלו כבר לארץ 4 שנים לפניהם. זאב עלה ארצה ב 1969 ולמד הנדסה בטכניון. אחיו שמואל ויונה עלו כחצי שנה אחרי. כשעלו ארצה אסתר ויצחק כבר היו פנסיונרים. הם התגוררו בנס ציונה עד יום מותם. בביתם היו תלויות תמונות של השואה כזכר לכאב והסבל שעברו, בנוסף היה לאסתר חשוב להעביר את סיפורה לילדיה בשביל לשמר ולהעביר את עדותה לדורות הבאים. בשנות ה 90 אסתר הוציאה ספר בשפה הפולנית על החיים בגטו לודז'. הספר נקרא: הייתי מזכירתו של רומקובסקי.

עדויות נוספות

:

גולדה
גולדה
רומניה
31.12.1919
**תיעוד והנצחה – הסיפור של גולדה** ** ** בלה סיפרה סיפורה של גולדה (שם המשפחה לא ידוע), אחותה של סבתה. גולדה נולדה בשטייטל בסרביה אחר כך עברה עם משפחתה לרומניה, ואחר כך עברו לאזור שהוא ברית המועצות של היום. גולדה הייתה אחת מחמש אחיות ונשואה. היא לא יודעת לספר על ילדותה, מלבד שהיא הייתה בת למשפחה פשוטה בת חמש אחיות. לגולדה הייתה ילדה אחת ויחידה וקראו לה שרה (הם לא הצליחו להביא עוד ילדים). כשהתחילה המלחמה גולדה הייתה כבר אחרי גיל 40. היא מספרת שעברה הרבה סיוטים בתקופה של המלחמה. היא הייתה אישה כפרית פשוטה, עבדה קשה מאד בכל יום, תיחזקה את הבית וגידלה ירקות. היא הייתה אישה טובה, פשוטה מאוד ובעלת חוכמה רבה. אחרי החתונה הם עברו להתגורר בעיר טירספול במולדובה, עיר שנייה בגודלה. עוד לפני המלחמה גרו בבית קרקע עם חצר, עם השכן, קרוב לשוק העירוני. בזמנו החיים ובכלכלה סבבו סביב השוק. אנשים מהכפר שבאו לשוק למכור את הסחורה היו משאירים אצלה את העגלות עם הסחורה שלהם והיא נתנה להם מקום לשבת, לנוח ולשתות. אנשים רבים הכירו אותה ואת טוב ליבה. ההיסטוריה מראה שאהבו אותה ושהייתה אישה טובה והעתיד שלה הראה שהיא הייתה אישה חזקה. החיים עצמם הם שחינכו ולימדו אותה, לא הייתה לה השכלה רשמית. הייתה לה משפחה יהודית גדולה, מסורתית, מרובת ילדים. לפני המלחמה הם היו עובדים מהבוקר עד הערב ולא התעניינו בפוליטיקה. ההפגזות של המלחמה התחילו בארבע בבוקר והם התחילו לברוח. הם חשבו שזה ייגמר במהרה והם יחזרו. כשפרצה המלחמה שרה הייתה בת 15. אף אחד לא ידע ולא הבין מה קורה. לבעלה היה אח שגר באוקראינה קרוב לגבול עם מולדובה. הוא גר באזור כפרי שהיה דומה למעין קיבוץ, סביבו היו היישובים הכי עשירים עם הישגים גדולים, יישובים של יהודים. האח היה המנהל של ה"קיבוץ" העשיר והם חיו אצלו. כשהם הגיעו לכפר הגרמנים נכנסו מהצד השני ומיד אספו את כל התושבים בכיכר המרכזית. היו אנשים שהלשינו והצביעו על אח של בעלה של גולדה. מיד הרימו במה ותלו אותו מול כל התושבים שגם אשתו והילדים היו בקהל, הם עמדו מול כולם. זה היה ביוני 1941, זו הייתה ממש ההתחלה. הגרמנים מיד גידרו את השטח ועשו גטו זמני. את הילדים והנשים שמו יחד, את הגברים שמו בשטח אחר. בעלה של גולדה היה בשטח של הגברים, גולדה ושרה ביחד עם אשתו והילדים של האח שנתלה היו בשטח של הנשים. עדיין לא הקימו מחנה ריכוז עם גדר חשמלית, רק שמו גדר ומסביב חיילים. כל יום הגברים הלכו לעבודה, ובערב הם חזרו מהעבודה לגטו. גולדה הייתה רואה את בעלה כשחזר בערב אבל הם לא יכלו לדבר. שחלפו יולי ואוגוסט התחיל הכפור והיה קר בחוץ. הם ישבו וישנו על הרצפה, ואפילו השערות היו מכוסות כפור. ערב אחד גולדה לא ראתה את בעלה בין הגברים שחזרו מהעבודה. הגיעו שמועות, אולי דרך החיילים, היא לא זוכרת, ואז קיבלה את הבשורה המרה. פקדו על הגברים לחפור בור גדול ושסיימו את העבודה הגיעה משאית עם ברזנט שמכסה אותה. כשהם פתחו את הברזנט הם ראו ילדים חיים, אפילו תינוקות היו ביניהם, כנראה שהגיעו מבית חולים או מבית יתומים, וזרקו את כולם לתוך הבור. נשמעו צעקות ובכי. הם פקדו על היהודים לכסות את הבור. בעלה של גולדה היה בן יותר מ- 50 באותו יום, כנראה שקיבל דום לב או התקף לב ומת באותו המעמד. הגרמנים קברו אותו עם כל הילדים. גולדה קיבלה את הבשורה אחר כך. בינתיים בחלק שלהם בגטו הכול היה תלוי בשגעונות של החיילים הגרמניים. יום אחד הם החליטו שיורים בכל אדם חמישי. שהגיעו אליה והיא היתה חמישית, הגרמני לא ירה בה והיא לא ידעה אם זה היה במקרה או בגלל שהיא הייתה יפה. גולדה הבינה שזה עניין של זמן עד שזה יקרה שוב והיא החליטה לברוח. בגטו את כל העבודה עשו היהודים עצמם, הגרמנים מינו יהודים לעשות את כל העבודות וגם יהודי שישגיח וילשין. הבחור היהודי שמינו לשמור על כולם רצה להתעסק עם שרה, ממש הטריד אותה. גולדה נתנה פייט, אז הוא התרגז והלשין עליה. הגרמנים התנפלו על שרה והרביצו לה. בעטו בה עם המגפיים, וגולדה עמדה וראתה הכול, ולא התערבה כדי להגן עליה. הם ממש התעללו בשרה. כנראה שהיה לה אירוע מוחי, היא הייתה חצי מתה. אחר כך גולדה הבינה שאם היא תתקרב הם יהרגו את שתיהן ולא יהיה להן סיכוי וחשבה שכאשר הם יעזבו אותה היא תטפל בה, וכך היה. כשהגרמנים עזבו אותה, היא הייתה חצי מתה, אבל גולדה הוציאה אותה וטיפלה בה למרות שלא היו לה תרופות, שרה נשארה בחיים, היא זוכרת שהיו לה התקפי זעם והיה פתאום נכנס בה שיגעון. זה היה כבר בחודש נובמבר וגולדה החליטה סופית שאין ברירה וצריכים לעשות מעשה, שהיא ושרה חייבות לברוח. אשתו של האח של בעלה לא הסכימה לברוח. שאלתי למה הם לא ברחו, וגולדה אמרה שגיסתה כבר הייתה שבורה. גולדה הייתה חזקה. כל שאר המשפחה של האח של בעלה נספתה באותו הגטו, הם לא יצאו משם. לילה אחד שלא היה חשמל גולדה ברחה עם בתה שרה. גולדה אמרה שמאז ועד תחילת 1945היא נדדה עם שרה אלפי קילומטרים והן נתקלו מדי פעם בפרטיזנים. הן הלכו בלילות, ובשעות האור התחבאו ביער. גולדה לא ידעה לאן היא הולכת וסיפרה שאם הייתה צומת או שתי דרכים שהיתה צריכה לבחור שמאלה או ימינה, אז כדי לא להתבלבל היא תמיד היתה פונה ימינה. בערבים שגולדה ושרה היו מגיעות לכפר, היא היתה מקישה בדלת של הבית הראשון וביקשה להישאר לישון באסם. היתה משכיבה את שרה לישון והיא לא היתה ישנה רק מקשיבה שאין סכנה. כשהייתה שומעת דלת או קול כלשהו גולדה הייתה לוקחת את שרה ובורחת כדי שלא ילשינו עליהן. סיפור נוסף היה שבאחד הימים הן היו צריכות לחצות איזשהו נהר ונתקלו בדייג. גודה ביקשה ממנו שיעביר אותן בסירה, בדרך הדייג הבין שהן יהודיות והתחיל טלטל את הסירה כדי שתתהפך והן יטבעו. גולדה הצליחה לשכנע אותו שלא יטביע אותן בכך שאמרה לו שלא יהיו לו חיים "אם תעשה את זה לא יהיו לך חיים וזה יישב לך על המצפון, אני יודעת שכך קורה, שלא תישן בלילות". הדייג נבהל וזה הציל אותן. הן נדדו משנת 1942 עד 1945, אכלו מה שהיה ביער ומה שנתנו להן באסם וכך שרדו. גולדה רצתה הביתה, ובסוף, לקראת סוף המלחמה היא הגיעה לטירספול בחזרה. אחרי שהגיעו לטירספול המשפחה הייתה מלוכדת, חגגנו חגים ביחד, שרה הייתה לפעמים מִתחילה לצרוח – הם באים, מי אלו?! עם הגיל זה עבר אבל היא סבלה מהתפרצויות שנים רבות. כשגולדה חזרה לבית שלה הוא היה תפוס בידי השלטון הרומני, לא היו כמעט גרמנים. הרומנים היו אכזריים אבל לא כמו כשהגרמנים היו, במהלך המלחמה כשראו שהגרמנים עומדים להפסיד, היו הרומנים יותר עדינים. גולדה ושרה הלכו לשכן של גולדה, לפני המלחמה גולדה והשכן גדלו ביחד עם המשפחות שלהם והיו מאוד קרובים. היא דפקה בדלת והשכן היה בהלם, השכן הרשה להן להיכנס והם הלכו לישון. זאת הייתה הפעם הראשונה בה גולדה נרדמה ולמחרת הגיעו הרומנים ועצרו אותן כיוון שהשכן הלשין מרוב פחד. הרומנים האשימו את גולדה ושרה בריגול עבור הרוסים, השמועה התפשטה והאנשים אשר הכירו את גולדה אספו חתימות שהם מכירים את גולדה על מנת לפטור אותה מהאשמה בריגול. החתימות עזרו והן ניצלו מעונש תלייה, שרה וגולדה מצאו בית בטירספול, צמוד קרקע. גולדה לא עבדה ושרה עבדה בתור מורה (רכשה השכלה ולמדה הוראה). גולדה השתדלה להמשיך בחייה כמו לפני המלחמה, חיה באורח חיים צנוע של אישה פשוטה שגרה בכפר. הן סיפרו על המלחמה ולא הסתירו. אחרי המלחמה לאחר שכולם חזרו, נפגשו כל חמש האחיות ורוב נשות המשפחה, הגברים לא חזרו כולם. הן המשיכו את חייהן בטירספול אפילו התחתנו שוב. כל אחד סיפר מה עבר עליו בתקופת המלחמה, שגולדה סיפרה את הסיפור שלה היא לא הזילה דמעה אבל כולם בכו. לאחר כמה זמן גולדה הבינה שהיא צריכה לכתוב את הזיכרונות ומה שעברה לכן החליטה לכתוב זאת במחברת בשביל לא לשכוח. שהזדקנה פתחה את המחברת וקראה היא מאוד בכתה, היו לה התקפי בכי וחרדה. החתן שלה ראה אותה וריחם אליה והחליט להשמיד את המחברת על מנת לעזור לה (בדיעבד היום מבינים כמה ההיה חשוב לשמור על המחברת והזיכרונות). לאחר המלחמה יום אחד מישהי נכנסה לחצר בביתה ושואלת אותה אם פה גרות גולדה ושרה. ומה מתברר? שזו הייתה ביתו של השכן שהסגיר אותן, גולדה לא זיהתה אותה למרות שהכירה אותה וחלפו הרבה שנים. היא אמרה שאבא שלה שלח אותה לחפש את גולדה ולבקש ממנה סליחה. שאבא שלה כבר כמעט 20 שנה חולה ומרותק למיטתו, על ערש דווי. והוא כבר מתפלל למות וממש מבקש למות, הוא מרגיש שהוא לא יכול למות בגלל מה שהוא עשה והוא מבקש מגולדה לסלוח לו כדי שיוכל למות. היא אמרה שהוא יחייה עוד הרבה שנים ושיישא את העונש הזה, כשהיא סיפרה את זה למשפחה כולם אמרו לה שהיא הייתה צריכה לסלוח לו, גולדה צעקה שקט! אתם לא אומרים לי מה לעשות!
אברהם סומין
אברהם סומין
בלגיה
24.8.1939
לפני המלחמה: את הראיון אברהם התחיל עם המשפט "עם ישראל חי וקיים" אברהם נולד בבלארוס בעיר גומל שהייתה העיר השנייה בגודלה בבלארוס ב25 לאוגוסט 1939 להורים משה ודינה סומין שהיו דתיים ומאמינים. לאברהם היו 7 אחים והוא היה הצעיר, משה אביו היה סנדלר ואמו הייתה תורפת. סבא של אברהם ניסה לשכנע את המשפחה לעזוב את בלארוס אבל אבא שלו לא הסכים כי הוא חשב שהגרמנים באמת יעשו משהו. למשפחה היה אסור לחגוג את החגים היהודים אבלהם בכל זאת חגגו את פסח ויום כיפור. בזמן המלחמה: המשפחה ברחה מבלארוס לסיביר באוגוסט 1941 ו20 דקות אחרי שהם ברחו הגרמנים הרגו את כל השכנים היהודים שלהם. אברהם מספר שהם ברחו בתוך רכבת של חיות (בקר) לכיוון סיביר, הוא מספר שלכל אחד מהם הייתה פרוסת לחם אחת ליום שלם שזה היה קשה מאוד. סבא שלמה של אברהם היה בן 96 ולאחר שישה שבועות הוא נפטר, המשפחה לא קברה אותו כי לא היה להם איפה לקבור אותו. לפני סיביר הרכבת עצרה ואבא של אברהם יצא להביא מרק למשפחה והרכבת המשיכה בלעדיו, הוא חיכה 15 שעות לרכבת אחרת וכל הזמן הזה שמר על המרק בשביל להביא למשפחה. המשפחה חשבה שהוא מת ואז הוא הצליח לחזור אליהם וכולם שמחו מאוד. משה אבא של אברהם נפטר ב1944 ממחלה משום שלא היה להם תנאים ואוכל, הוא הרגיש שהוא עומד למות אז היו לו שתי בקשות: רצה שיקברו אותו עם תפילין והשני זה שלא יביאו את אברהם בנו הצעיר לקבר. יהודים שעבדו בעבודות בכירות הצליחו להביא להם מעט אוכל. כשהם הגיעו לסיביר לא הייתה אנטישמיות. באוקטובר 1944 המשפחה חזרה לבלארוס כי היו חייבים מורים לרוסית ואחותו הגדולה של אברהם הייתה מורה, בזכות זה שהיא הייתה מורה הם קיבלו אוכל. בסוף המלחמה אמא של אברהם שאלה את הגרמנים בזלזול כמה יהודים הם הרגו והם אמרו שזה היה גם הסלאבים. אברהם ראה בזמן המלחמה את הגרמנים עם ראש מורם ובגאווה והסופה ראה אותם הולכים עם ראש נפול. המשפחה רצתה לעלות לארת אבל הבריטים לא נתנו להם, בעקבות זה אברהם מאחל לכל האנגלים לקבל קדחת. אברהם אומר שהוא שרד את המלחמה רק בזכות אלוהים והוא מדגיש ואומר שהוא רוצה שימשיכו להעביר מדור לדור את מה שהגרמנים עשו לנו.
רחל אייזנהורן
רחל אייזנהורן
צ׳כוסלובקיה
31.12.1930
עיירה ביצ'קב, מחוז מרמורש, צ'כוסולובקיה.
עיירה ביצ'קב, מחוז מרמורש, צ'כוסולובקיה.
רחל נולדה בשנת 1931 בעיירה ביצ'קף שבצ'כוסלובקיה. היא נולדה למשפחה בעיירה יהודית דתית, היא הייתה חמישית מבין שמונה ילדים (אמה הייתה בהריון עם הילד התשיעי שנספה עם אמו). הוריה ציפורה ויצחק השתדלו לפרנס ולדאוג למשפחה באופן מיטבי זה בא לידי ביטוי בכך שהם עבדו במגוון מקצועות, האם עבדה בסידור פאות לנשים, האב מכר עורות, ולפני המלחמה הם עבדו בייצור סיד לצביעת בתים. בכסף שחסכו שלחו את ארבעת הילדים הבוגרים אברהם יעקב ויהודה ללמוד נגרות בבודפשט בהונגריה , והבת הרביעית נשלחה ללמוד תפירה. ב1944 כשכבשו הנאצים את העיירה בה הם גרו נאלצה המשפחה (ללא ארבעת האחים שנשלחו לבודפשט וניצלו) לעזוב את בית משפחתם ולעבור למחנה ביניים בבית קברות בו ריכזו את כל היהודים לקראת עלייתם לרכבת לאושוויץ, בבית הקברות הם שהו מספר שבועות בתת תנאים , ואחר כך נשלחו לאושוויץ. בסלקציה הידועה לשמצה שנעשתה בכניסה לאושוויץ רחל ואביה יצחק נשלחו למחנה עבודה ואילו אמה ויתר אחיה ואחיותיה נשלחו לתאי הגזים ונרצחו שם. רחל נשלחה למחנה עבודה ועבדה בו כשנה , לאחר מכן נשלחה לברגן בלזן ולבסוף שוחררה על ידי האנגלים. לאחר המלחמה רחל חזרה לביתה בביצ'קף, רחל עלתה בעלייה של 1948 לא"י ובשנת 1953 נישאה לשולי בעלה ז"ל.

צרו איתנו קשר

שדות המסומנים בכוכבית (*) הינם שדות חובה
תודה!
פנייתכם התקבלה.

ניצור אתכם קשר בהקדם.
קרתה תקלה במהל שליחת הטופס. אנא טענו את העמוד מחדש ונסו שנית.
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com