אילנה שרון

שם האב: איזק (ISAAK) אייזנמן. שם האם: בטי פרנקנטל. מצב משפחתי: נשואה לאלברט רוטשטיין ואם לבן- שמואל רוטשטיין. גורשה ע"י הגסטפו מהעיר קיצינגן שבגרמניה ב-  24.3.1942. כיום חיה נכדתם של פאולה ואלברט- יהודית מנדלמן ,סבתי, בעיר מודיעין.   **פרטי העדה** שם: יהודית מנדלמן תאריך לידה: 10.8.1938 מקום לידה: פלשתינה. שם האב: שמואל רוטשטיין ז"ל שם האם: פלורי להמן רוטשטיין ז"ל יהודית בת יחידה להוריה. מקום מגורים כיום: מודיעין. מצב משפחתי: נשואה, אם לבן וסבתא לשלושה נכדים- ארבל, תבור וכרמל שקד. **החיים לפני המלחמה** סבתא שלי, פאולה, נולדה להוריה איזק ובטי אייזנמן ב- 20.8.1882, בעיירה מינשטוקהיים בעיר קיצינגן, בחבל בוואריה אשר בגרמניה. אינני זוכרת, וגם לא קיבלנו מידע ברור האם סבתי הייתה בת יחידה להוריה. השפה הדבורה בביתם הייתה גרמנית. המשפחה הקפידה מאוד על אורח חיים יהודי כולל תפילות בשישי ובשבת וקיום המצוות היהודיות כהלכתן. חינוך והשכלה היו משמעותיים ביותר עבור הוריה ופאולה המשיכה ללמוד לימודים גבוהים לאחר סיום בית הספר בתחום פקידות והנהלת חשבונות. הוריה היו מבוססים, בעלי ממון ומשאבים. את בעלה, אלברט, הכירה פאולה בעת תפילה בבית הכנסת בעיירה. מידה של פאולה, אשר התפללה בעזרת נשים, נשמטה מטפחת לאזור התפילה של הגברים, אלברט, אשר מצא את המטפחת השיב אותה לפאולה וכך החל להירקם סיפור האהבה עד אשר נישאו. לאלברט, היו 5 אחים ואחות אחת. כמו פאולה הוא גדל בבית יהודי מסורתי ששמר וקיים את מצוות היהדות. אך בניגוד אליה לא השתייך למעמד הגבוה והוריו פרנסו בעמל ובדוחק רב 9 נפשות. לאחר הנישואים המשיכו בני הזוג לקיים אורח חיים יהודי והחלו לבנות עצמם מבחינה כלכלית. אלברט, היה בעל יוזמה גדולה ובעל חוש מסחר מפותח ביותר, פאולה הייתה בעלת השכלה פקידותית והוסמכה כמנהלת חשבונות. יחד, החליטו לפתוח בית מסחר ליין בשם- Hoflieferant weinjrosshandlung kitzingen-AM לאט לאט החל בית המסחר להתרחב ושמו יצא לפניו בכל רחבי בוואריה. פאולה, הייתה אחראית על השיווק וההפצה וכן על הנהלת החשבונות ואלברט, היה אחראי על נסיעות העסקים והחוזים למשלוח היין. מצבם הכלכלי היה טוב מאוד וניתן לומר שבעבודה קשה הצטרף אלברט למעמד הגבוה. למרות זאת חיו בצניעות רבה בבית שכור ולא בבית אשר היה רכושם. הם בחרו להשקיע את כספם ברכישת השכלה לבנם, וברכישת דברי אומנות ויודאיקה וכן לא חסכו בחגיגות יהודיות. ישנם סיפורים שסוכתם הייתה הסוכה היפה והמרשימה ביותר בכל העיר. בשנת 1911 נולד בנם הבכור והיחיד של פאולה ואלברט, אבי- שמואל רוטשטיין. הלידה התרחשה בבית על ידי מיילדת, פאולה ואלברט העסיקו מטפלת אשר טיפלה בשמואל, בזמן שהם עבדו וקידמו את העסק המשפחתי. גני ילדים לא היו קיימים באותה עת. בהיותו בגיל 6 נפתח בעיר קיצינגן בית ספר יהודי. פאולה ואלברט שלחו את בנם ללמוד בבית ספר זה על מנת שיקבל חינוך יהודי (באותה תקופה גם משפחות יהודיות היו שולחות את ילדיהם ללמוד בבתי ספר נוצריים). אבי סיפר לי כי הוריו העניקו לו תמיכה בכל הקשור בלימודים אך גם דרשו ממנו לא מעט. סיפור שחזר וסיפר לי הוא סיפור הדואר. בכל מוצאי שבת, שמואל נדרש להגיע לבית הדואר ולאסוף את המכתבים השבועיים שהגיעו. המכתבים היו חשובים ביותר לבית העסק. בית הדואר היה מרוחק מבית הוריו והוא בכל מוצאי שבת היה הולך לשם בכל מזג אוויר על מנת לבצע את המשימה שהוטלה עליו. החיים לפני מלחמת העולם השנייה היו מורכבים ביותר, אך חיי הקהילה, המשפחתיות והיהדות התנהלו ללא התערבות מצד השלטונות וללא פחד. החל משנת 1932, עת המפלגה הנאצית זכתה במרבית הקולות בבחירות, התחילו בני המשפחה לחוש בשינוי האווירה. שמואל, שהיה כבן 21 בשנה זו, נשלח על ידי הוריו לפלשתינה לבדו. כבר אז חשו פאולה ואלברט כי לדור הצעיר אין עתיד בגרמניה וכך בשל התחזקות האנטישמיות החליטו לשלוח את שמואל למקום בטוח יותר עבורו. להם, היה קשה מאוד לעזוב את המקום המוכר והאהוב עבורם. בנוסף זה היה מקור פרנסתם היחיד והבטחת עתידו של שמואל. פאולה ואלברט הגיעו לפלשתינה לביקור, אך נרתעו מהתנאים הקשים-הם החליטו לחזור לעיר הולדתם שם הייתה פרנסתם. אבי שמואל סיפר לי כי למרות החשש הגדול שלהם מעליית הנאצים לשלטון הוריו סירבו להאמין שאותם אנשים אשר הם נלחמו לצידם על אדמת גרמניה בזמן מלחמת העולם הראשונה ירצחו אותם על אותה אדמה רק בשל היותם יהודים. **תקופת המלחמה** משנת 1932 החיים הפכו מורכבים יותר ויותר, פאולה ואלברט המשיכו בעבודתם ובניהול בית המסחר. במקביל, הם המשיכו לתמוך כלכלית בשמואל אשר הגיע לפלשתינה. בשנת 1938, התרחש פוגרום נובמבר- ליל הבדולח, אשר לא פסח גם על עיירתם של פאולה ואלברט. אנשי ה-SA פשטו על בתי היהודים ועל בית הכנסת בעיר קיצינגן. מהיהודים שדדו דברי ערך ומבית הכנסת לקחו את ספרי התורה, תלשו את הפרוכת והשחיתו ריהוט וציוד. ראש העיר התערב ודאג לסגור את דלתות בית הכנסת. סבי אלברט נעצר ונשלח למחנה הריכוז דכאו, שם בפקודת הנאצים החלו לבנות את פסי הרכבת. לאחר כחצי שנה שוחרר מהמחנה וחזר לביתו, להמשיך בעבודתו. במהלך נסיעת עסקים אותה ערך בשנת 1939 נזרק, ככל הנראה על ידי שונאי יהודים, מהרכבת בה נסע וכך מצא את מותו. הוא נקבר בבית קברות יהודי בעיר קיצינגן. פאולה המשיכה לנהל את העסק המשפחתי במשך זמן קצר אך נאלצה לסגור אותו כשהאנטישמיות התפרצה והמלחמה החלה, חשבונות הבנק וכל ההכנסות הועברו לידי הנאצים. בספטמבר 1941 הוטלה גזרת סימון הטלאי הצהוב על יהודי גרמניה, טלאי אותו נשאה כל משפחת רוטשטיין שהמשיכה להתגורר בעיר. מהידוע לאבי, אחד מילדי משפחת רוטשטיין המורחבת סבל מנכות- שמו היה אריך. פאולה הייתה קשורה מאוד לאריך, טיפלה בו ודאגה לשלומו, לא ניתן היה להפריד ביניהם. ב- 24.3.1942 שולחו 208 יהודים מקיצינגן לאיזביצה (Izbica) שבפולין. פאולה כקשישה ואריך כנכה - גורשו בגירוש הראשון. לא ידוע האם הופרדו או עלו יחד לרכבת. הרישום המדויק של הנאצים אפשר לאבי שמואל לקבל לידיו בשנת 1960 את התעודה הרשומה המעידה על העברתה של אמו פאולה, על ידי הגסטפו, לעיר ווירצבורג בתאריך 24.3.1942 משם הועברה פאולה ברכבת לפולין-מצ"ב תעודה מספר 422973. ככל הידוע לאבי, הועברה פאולה למחנה ההשמדה מיידאנק, שם נרצחה בתאי הגזים.

ברטה גוטמן נולדה בשנת 1934 בסלובקיה. ברטה נולדה בת בכורה לשני אחים קטנים, בן ובת. שהייתה בת שש, היא ומשפחתה נכנסו למחנה העבודה סרד בסלובקיה למשך כמה חודשים ולאחר מכן היא נשלחה ברכבות עד שהגיעו למחנה העבודה נובקי. ברטה מספרת על התקופה במחנות העבודה כתקופה קשה מאוד של רעב ומחלות. בנובקי הייתה ברטה תקופה ארוכה עד שחולצה והוברחה עלי ידי פרטיזנים. הפרטיזנים, הסתירו את ברטה בבונקרים בכפרים שונים. בגיל שמונה הגיעה ברטה למזר שהחביא ילדים יהודים. שם, למדה את תפילות הנוצרים. לאחר מכן נשלחה ברטה לאושוויץ. רגעים לפני הכניסה לתאי הגזים, הצלב האדום הגיע ושחרר את המחנה. לאחר המלחמה, בהיותה בת עשר אושפזה ברטה למשך שנה בבית חולים בגלל מחלת השחפת. לאחר שהשתחררה מבית החולים הצטרפה לתנועת השומר הצעיר שעודדה אותה לעלות לארץ ישראל. בגיל חמש עשרה, בשנת 1949 עלתה ברטה לארץ בספינת מעפילים, התגייסה לצבא ושירתה בנח"ל. לאחר שחרורה פגשה את בעלה זכרו לברכה ונולדו להם שני ילדים- בת ובן.

צבי שטול נולד ב 1938 בעיר סגד שבהונגריה, ב1942 נלקח אביו במסגרת השלטון ההונגרי לצבא ההנוגרי לסייע לגרמניה במלחמה. ב1944 טנקים של גרמנים נכנסו לעיר שלו, אייכמן הגיע לגרמניה לארגן את החיסול של כל היהודים. ברגע שהכריזו על גטו ליהודים צבי ואמו עברו לבית של סבא וסבתא, שהתגוררו באזור הגטו. ושם החיים היו סבירים, סביו היה בתפקיד בקהילה (שוחט\גבאי) ושמרו על אורח חיים יהודי. כשהתקבלה ההודעה לפנות את הגטו, העבירו את כולם למפעל של לבנים אדומות שנמצא בסגד (כחלק מהעסקה של "משאיות תמורת דם"). צבי הרגיש מיוחס כי סביו היה גבאי בית הכנסת, ואף נהנה מדברים כמו ללכת עם שרשרת של ספר התורה בשמחה תורה, לא היו לא חברים אז, והיה בן יחיד ולא הלך לבית הספר כי לא היה בית ספר, ושיחק כדורגל וכדורסל מכדור סמרטוטים. הסבר - משאיות תמורת דם: הסוכנות היהודית ארגנה משלחת הצלה ל 600,000 יהודי הונגריה, ידעו כבר שהמלחמה תכף תגמר ושהגרמנים יפסידו. נציגים מהסוכנות עשו עסקה עם אייכמן שבמסגרת ינצלו יהודים. העסקה , 10,000 משאיות תמורת הצלת יהודי הונגריה. אף צד לא סמך על השני ולכן החליטו לעשות צעדים בוני אמון. הודיעו ש 20,000 מגדו סגד יעברו ביינתים במקום להשמדה למחנה על יד ווינה. (כי ראש העיר ווינה שהיה חבר של אייכמן היה צריך כח אדם במפעל). במהלך שהות צבי במפעל (מחנה עבודה שטרסהוף), בגלל היותו ילד, לא עבד, אך הוריו ,דודיו , ובני משפחתו המבוגרים עבדו. הוא היה משחק עם בני דודיו והם היו משחקים על מסועי הלבנים ונתלים עליהם. בני דודיו גם לא עבדו, ולכן הם היו חבריו במהלך השהות בגטו. ואף סביו לימד אותו קרוא וכתוב. אוכל - חתיכת לכם ומרק מגעיל, שבעיקר היה עשוי מקולרבי, למרק קראו דורגמוזה, ומאז הוא שונא קולורבי. צבי זוכר שלא היה אוכל ורעב וזה גרם לו להתחנך שאסור לזרוק אוכל, והוא לא מרשה לילדיו ולנכדיו לזרוק אוכל, וזה ערך שהוא מקפיד עליו עד היום. המחנה עבודה בו שהה היה סגור עם שומרים, ובזמן שהותו שם נהרגו יותר מ500,000 יהודים בהונגריה. אייכמן קיבל מהסוכנות היהודית סכום רב על העסקה, אך לבסוף היא לא יצאה לפועל. מאחר והעסקה לא יצאה לפועל, החליטו לחסל את היהודים במחנה העבודה היכן שצבי שהה. הוחלט להעביר אותם, לאושוויץ, אך הרכבת הופצצה והם נאלצו לחזור. לאחר כשבועיים , שוב ניסו להעמיס אותם על הרכבת, כולם ברחו לכל הכיוונים והתחבאו בתוך חפירות. צבי היה קרוב מאוד לפצצות ואחת מהן נחתה רק 50 מטרים ממנו. הם חזרו למחנה, ומעט זמן אחרי זה הצבא הרוסי סילק את השומרים מהמחנה ובכך הם ניצלו. צבי פחד מהפצצה מאוד , במחנה עצמו הוא בעיקר זוכר שהיה עם בני דודו. אחד מהדודים נפל בעבודה ונפצע, ומת בצריף, וצבי זוכר שגופתו היתה מותלת איתם בחדר זמן מה עד שנלקח. לאחר ששוחררו, סביו של צבי, לקח עגלה (ללא סוס), וסחב את העגלה בעצמו (במקום סוס), וצעד איתם מחוץ למחנה עד ברטיסלבה 70ק"מ. ושם אישפזו אותו בבית החולים. צבי חלה בכל המחלות והיה מאוד מאוד רזה, אחרי שהוא הבריא הם חזרו לעיר שלהם (סגד), אך אביו עדיין לא חזר מהצבא. אחרי השואה התייחסו ליהודים מאוד בזהירות , הבית שלהם היה תפוס אך הם חזרו אליו ודיירו פינו אותו ללא בעיה. הסבא החליט שצבי ילך לבית הספר, אך לא היה בית ספר יהודי כי לא היו יהודים. נשארו 6 שבועות לכיתה א, וצבי נכנס לבית ספר נוצרי שהיו בו נזירות. היו שם תפילות נוצריות והיו כורעים ברך, אך צבי החליט שהוא לא עושה זאת כי הוא יהודי. הוא זוכר שהוא נעמד שם ושאלו אותו למה הוא לא כורע ברך, ולאחר שהסביר שהוא יהודי קיבלו את זה ולא הציקו לו בניגוד למצופה. בכיתה ב' כבר למד בבית ספר יהודי, ואז ביום אחד אביו הופיע ברציף וחזר. כל יום הם היו מחכים ברציף הרכבת לראות אם אביו יגיע (כי לא היו בהודעות \ מכתבים שיתריאו), עד שיום אחד אמו חזרה עם אביו.