אילנה שרון

ראיון עם סבתא שלי ריטה שהיא דור שני לניצולי שואה והיא תספר לנו על אמה סבתה רבא שלי צילה ניצולת שואה ז"ל. סבתא צילה נולדה בשנת 1931 בעיר בנדרי שבמולדובה (אז זו הייתה רומניה). סבתא נולדה למשפחה מאוד עשירה עם בית גדול.  למשפחה היו שטחים רבים, סוסים ועוד. לפני תחילת המלחמה סיפחה רוסיה את רומניה לברית המועצות ועם הגעתה של רוסיה לרומניה הגיעו החוקים הקומוניסטים ואסרו על המשפחה להחזיק בכל השטחים, נותר להם ביתם, אורוות הסוסים וחפציהם האישיים. בתחילת המלחמה אינם ידעו שהיא התחילה אלא רק שמעו את ההפגזות של הגרמנים כשבע שעות לאחר תחילתה, סבתא צילה ומשפחתה לא ידעו מה לעשות אז הם חיכו כמה ימים וכאשר הבינו את משמעות ההפצצות הם לקחו רכוש בעל ערך וברחו כל אחד לאן שיכל לברוח. סבתא לקחה את שמות אחיה הקטנים וברחה איתם לנהר דניסטר שם ביקשו מאחד הדייגים שיעביר אותם לצד השני של הנהר. סבתא ושמונת אחיה עלו על הסירה וכאשר שטו לצידו השני של הנהר מטוס גרמני עבר מעליהם הפציץ את ההסירה והפך אותה. שמונת אחיה של סבתא טבעו כיוון שהיו קטנים ולא ידעו לשחות ורק סבתא שידעה לשחות הצליחה להגיע לצידו השני של הנהר וניצלה. צידו השני של הנהר היה אוקראינה. כאשר סבתא שלי צילה הגיעה לאוקראינה היא קיבלה מהיהודים עצה לשקר לגביה גילה ולהגיד שהיא בת 14,סבתא הייתה בת 10 אך בגלל שהייתה גבוהה היא נראתה יותר ולכן יכלה לשקר מבלי להיתפס. סבתא צילה הלכה לעבוד במפעל לייצור כלי נשק כיוון שמבחינת הגרמנים היא הייתה בגיל מספיק גדול בשביל לעבוד ואצבעותיה הדקות יכלו להיכנס לקנה של הרובים ולנקות אותו. בסוף כל יום היא קיבלה מעט לחם כדי שתוכל להמשיך לעבוד. סבתא שלי ריטה סיפרה שאמה צילה לא יכלה לתאר בדיוק היכן היא ישנה אך היא סיפרה שישנה אצל אנשים. סבתא צילה לא קיבלה מספיק מזון ולא קיבלה שתייה סבתא שלי ריטה סיפרה שאמה צילה הייתה מבקשת רשות לשתות משלוליות ולעיתים לא קיבלה אישור לשתות מהן. העבודה במפעל לייצור כלי הנשק לא הספיקה ליותר מדי זמן ולאחר מכן סבתא צילה הועברה למחנה עבודה באוקראינה שם קיבלה משימות חסרות משמעות שתפקידן היה להתיש את היהודים ולגרום למותם. יהודי שהיה זקן מדי נרצח, יהודי שהיה חלש מדי נרצח, יהודי שהיה צעיר מדי נרצח. בשנת 1945 קרובי משפחה של סבתא צילה מצאו אותה ולקחו אותה תחת חסותם. סבתא שלי ריטה מספרת שכאשר היא הייתה צעירה היא חייה בעוני ושלא היו לה צעצועים, בנוסף אמה צילה לא דיברה על המלחמה בהתחלה בניגוד לשאר המשפחה שתמיד סיפרו על המלחמה. סבתא ריטה מספרת שלעולם לא ראתה תמונות של סבא וסבתא שלה ושאינה מכירה אותם. סבתא ריטה מספרת שבילדותה לעולם לא שמעה את אמה אומרת לה שהיא אוהבת אותה. סבתא ריטה אומרת שאפילו כאשר אמה צילה הגיעה לזקנה ועמדה למות היא תמיד הייתה מבקשת רשות לשתות מן המים בגלל הזיכרונות והטראומות שעלו לה. סבא שלי לאון יספר לנו על סיפורה של סבתא רבתא שלי גניה מהשואה. סבתא גניה נולדה ב 1922 בעיירה סניטקוב שבאוקראינה ש90% מתושביה היו יהודים. סבתא נולדה למשפחה ממוצעת. לפני המלחמה סבתא גניה למדה בבית ספר באוקראינה עד שנת 1940 עם הגעתם של הנאצים לאוקראינה. סבתא גניה ראתה את אביה נרצח מול עינה ואמא נפצעה ונקברה בעודה בחיים. לאחר מכן סבתא גניה נלקחה למחנה הריכוז בעיר לטיצ'ב, על מחנה הריכוז שמרו גרמנים ורומנים השומרים היו מכים את היהודים שם, אחת המשימות שקיבלו הייתה לבנות כביש ראשי לכבוד בואו של היטלר ממחנה הריכוז עד לבונקר של היטלר כדי שיוכל לנסוע. כאשר עבדו השומרים הגרמנים והרומנים הרביצו ליהודים שעבדו. בנוסף על מחנה הריכוז ערכו ניסויים והדביקו את המחנה בטיפוס ולמרות שהיו חולים עדיין עבדו. אחותה של סבתי גניה מצאה את גופתה של גניה בערימת גופות של חולי טיפוס וביקשה את גופתה אך השומרים לא הסכימו אחותה של סבתי גניה הביאה את טבעות הזהב שהיו על ידיה ואת שמלתה תמורת גופתה של סבתי גניה שבסוף התבררה כחיה וכך ניצלה ממוות. את אביו של סבא שלי לאון העבירו ממחנה הריכוז פצ'יורה ללטיצ'ב ושם הכיר את אמו של סבי גניה. אביו של סבי ניסה לברוח ממחנה הריכוז ונורה אך ניצל בנס, אבא ואמא של סבי גניה ומיכאל השתחררו ממחנה הריכוז כאשר הצבא הרוסי החל לכבוש שטחים שנמצאו בשלטון גרמני.

הוריי נולדו בעיר צ'נסטחוב בפולין. אמי נולדה בשנת 1913, על אבי איני יודעת דבר. רק ידוע לי שקראו לו אברהם, שהייתה לו חנות נעליים עד פרוץ המלחמה, ושני הוריי עבדו בה. אני נולדתי בשנת 1940, במהלך מלחמת העולם. עם פרוץ המלחמה היהודים עוד הורשו בבוקר לצאת לעבוד, ובערב היו בהסגר (בגטו). מאחר שהייתי תינוקת קטנה השאירו את סבא יוסף (אבא של אמא) לשמור עליי בזמן שהוריי יצאו לעבוד בחנות. כשהמצב החמיר אמי הבינה שלא תוכל להגן עליי עוד. היא חששה שלא תעמוד במלחמה ורצתה שלפחות אני אנצל. וכך עשתה: היא תלתה על צווארי חוט ואליו היה מחובר השם ״קרישה״, ומאחר שהבנתי פולנית החליטה אמי להשאיל לי זהות בדויה של ילדה פולנית. היא מסרה אותי לידי פולני, שעזר אז ליהודים, והוא הוציא אותי אל מחוץ לגטו, הביא אותי למנזר וטען שמצא אותי ברחוב. את שנות ילדותי הראשונות עשיתי במנזר כילדה יתומה פולניה. אחת לכמה זמן היה הפולני בא, מתעדכן על מצבי ומוסר את המידע לאמי בגטו. לאחר זמן מה גילו הגרמנים על מעשיו של הפולני הטוב והרגו אותו. מאז לא היה לאמי שום קשר או מידע עליי. על גורלו של אבי כמעט אינני יודעת דבר, פרט לעובדה שנהרג במלחמה, ירו בו. במלחמה הארורה איבדה אמי כאמור את בעלה אך גם את הוריה ואת ארבעת אחיה ואחיותיה. נותרו רק היא, אחיה ואחותה הצעירים. בזמן המלחמה הגיעה למנזר משפחה פולנית חשוכת ילדים כדי לאמץ ילד. כשראו אותי מיד מצאתי חן בעיניהם והם בחרו בי. אין לי שום זיכרונות מתקופה זו. אמא שלי שרדה את המלחמה על ידי שהתחבאה עם אחותה הקטנה בתוך תנור חימום. אחיה הלך ליערות, היה פרטיזן, ניצל ועלה לארץ ישראל. לא היה אתו קשר עד שנפגשו בארץ.

אמא שלי ,זכרונה לברכה, נפטרה ב2006. לפני שהיא נפטרה היא סיפרה לי כמה קטעים שכתבתי אותם, אחרת לא הייתי זוכרת. אמא שלי היא ניצולת שואה. היא היתה ביערות במשך 5 שנים. היא נלחמה בתור פרטיזנית, כמו אבא שלי, שניהם היו פרטיזנים. הכפר של אמא שלי היה נתון בידי גרמנים. הם דרשו יבול מהתושבים שהיו חקלאים. אסור היה על התושבים להחזיק בביתם מצרכים כמו דבש או חמאה או ירקות כי הם היו צריכים להביא הכל לגרמנים כדי להאכיל את הצבא. כמו כן, מכל בית חייבו בן משפחה אחד לצאת לעבוד במפעלים של הגרמנים. הרבה יהודים קרובי משפחה של התושבים מאוסובה (הכפר שבו גדלו ראיה ויצחק פקהויז) הגיעו מכל מיני ערים שבהם הם נרדפו. הם הגיעו לאוסובה בתקווה ששם לא יעונה להם כל רע. הם ידעו שהגרמנים נתנו להם להישאר בבתים בגלל שהם נתנו לגרמנים מצרכים. השמועות החלו להגיע במשך הזמן. הם קיבלו מכתבים מקרובים בערים אחרות עם מסרים מוצפנים. כמו לדוגמא: "אנחנו יושבים במקלטים ואוכלים בשר אווזים." הכוונה היתה: "שוחטים אותנו כמו אווזים." לא כולם הבינו את הידיעה. האוקראינים היו גרועים יותר. הם הרגו ביהודים, הלשינו, מסרו אותם לגרמנים. כשנפוצה הידיעה שהאוקראינים אוספים את היהודים בעיירות הסמוכות החלו גם תושבי אוסובה להימלט. סבתא שלי אמרה לאמא שלי (ראיה) שהיא תחכה לה ליד איזה בית בקצה העיירה ומשם הן ימלטו לעירה סמוכה, לבית של גוי שהיה בעסקי מסחר עם סבתא שלי. כעבור כמה דקות אמא שלי הגיעה למקום המפגש אבל היא לא מצאה את אמא שלה. התברר שהגרמנים לכדו אותה מתחבאת בשדה השעועית. הם היכו אותה והתעללו בה ולקחו אותה. אמא שלי התחילה את המילוט מאוסובה אל היער בכוחות עצמה. היער היה יער גדול וסבוך, לא היה איפה לישון ומה לאכול. היא ברחה לאיזה כפר על מנת לפגוש את אבא שלי (יצחק) שהיה פרטיזן. הם סיכמו שאם היא תצטרך לעזוב את אוסובה הם יפגשו באיזה כפר. כשאמא שלי הגיעה לכפר היא לא מצאה אותו. הגוי שיכן אותה בתוך ערמת קש לייד דיר החזירים בתקווה שהיא תפגוש את אבא שלי.   **המפגש** כעבור שני לילות היא מצאה אותו ואז הם הלכו להצטרף לפרטיזנים. כשקבוצת הפרטיזנים היהודים גדלה הם החלו להצטרף לפרטיזנים הרוסיים קולפק קובסק. אבא שלי לחם בשטחים ואמא שלי שמשה כטבחית, שומרת ומובילה פרדות עם נפט או אספקה אחרת. אם מישהו היה חולה במלריה או במחלות קשות אחרות היא גם היתה האחות המטפלת. למה? כי היא היתה יהודיה ולא היה איכפת להם שתידבק. למזלה היא לא נדבקה. לא תמיד הצליחו הפרטיזנים לזהות שיש ביניהם גם יהודים. אבא שלי היה מגיע לכפרים, תופס את ראשי המועצות ומאלץ אותם לתת אספקה לפרטיזנים, כמובן שגם לחם איתם. באחת הקרבות הוא נפצע קשה והועבר לטיפול באחד מבתי החולים במוסקווה. אמא שלי לא ידעה פרטים עליו. אם הוא חי, מת או פצוע. היא נשארה עדיין בפרטיזנים ולחמה תחת אש. היו יריות, פצצות ולפעמים הסכנה היתה על ידה. אך היא המשיכה תמיד להילחם. באחת הפעמים העגלה עם חביות הנפט והפרדות שהיא הובילה, התהפכו לתוך התעלה ואמא שלי נפצעה. היא לא יכלה לזוז. היתה כאילו משותקת. היא קיבלה מכה בחוליות הצוואר העליונות והרופאה המליצה להעביר אותה למוסקווה לבית חולים. קצין בכיר שאל אותה אם היא יהודיה וכשענתה כן הוא אמר לה שתנוח שם וזה יעבור לה. את לא צריכה להגיע לבית חולים. מאחר שבמקום היתה גם רופאה יהודיה היא היתה לטובת אמא שלי והיא המליצה להעביר אותה לבית חולים. באותו היום שסידרו לה את הטיסה היא פגשה פרטיזן שסיפר לה שאבא שלי חי והוא בבית חולים. במשך ארבעה ימים הובילו אותה בעגלה לאזור המנחת של המטוס. שדות תעופה לא היו אז. המטוסים היו נוחתים בכל מיני שדות, היו מדליקים להם אורות וככה הם ידעו לאן לנחות. המטוס אסף אותה למוסקווה שם שהתה לכמה שבועות וכשהבריאה היא החליטה לחפש את אבא שלי. בתקופה ההיא היו קולחוזים ברוסיה – משק ששייך למדינה וחייבים לעבוד עבור המדינה, אחרת לא מקבלים כרטיסים למזון. הכריחו את אמא שלי לנסוע אל אחת ממדינות הסטן. אמרו לה שאם היא לא תסע היא לא תקבל אוכל. היא נסעה ברכבת 10 ימים עד שהיא הגיע. שיכנו אותה עם עוד משפחה עם 10 ילדים. מיטות לא היו. הם ישנו על קש והתכסו עם עורות של חיות. היא סבלה שם מאוד ממחסור. זה היה מקום מאוד עני והתושבים שם לא היו כל כך אדיבים ליהודים. היא החליטה לברוח משם וכעבור כמה חודשים היא הסתלקה למוסקווה וחזרה לחפש את אבא שלי. היא הגיעה לבית החולים ולא קיבלה היתר כניסה אבל אחרי שהיא הוכיחה שהיא פרטיזנית הם נתנו לה להיכנס. היו הרבה פצועים וכולם היו חבושים אז היה לה קשה לחפש את אבא שלי, אבל היא מצאה אותו. הוא סבל נורא מכאבים, הגוף שרף לו, וכנראה שאיזה עצב נפגע. בכל פעם בחורף הזה הוא היה מוריד את הבגדים ורץ לשכב בשלג כדי לקרר את הגוף שלו. אמא שלי הרגיע אותו ואמרה לו שעם הזמן הכאב יעבור והוא באמת נרפא לאט לאט. הוא לא רצה לחיות מרוב סבל. אמא שלי קבלה פינת חדר קטנה בבית החולים בגודל של מטבח קטן ושם היא יכלה להישאר לישון. לא היה לה מקום אחר להיות בו.   אמא שלי גרה בעיירה קטנה בשם אוסובה. זאת היתה עיירה יהודית טיפוסית, כמו בסרטים של טוביה החולב. העיירה היתה בנויה מבתי עץ ובחורף הקירות כוסו בכפור. לא היו אמצעים לחימום כמו שאנחנו מכירים. היהודים שחיו שם עסקו בעיקר בחקלאות או מסחר (סנדלרות, חייתות...). אחרי המלחמה הכפר הזה נמחק. אבא שלי והחברים הפרטיזנים שלו באו לכפר באישון לילה ושרפו את הכפר על יושביהם. אחרי שהיהודים ברחו מהכפר באו להתיישב שם אוקראינים. הם נכנסו לכפר, בזזו את מה שהיה שם והשתלטו על הרכוש היהודי. יהודים לא נשארו שם. לא בזמן המלחמה ולא אחריה. אז אבא שלי וחבריו שרפו את הכפר. כל הקהילות היהודיות היו שם בברוך גדול. כולם או ברחו או נלכדו בידי הגרמנים או נשלחו לאוושויץ או למות בבורות הירי. אני יודעת שסבתא שלי נשלחה למיידעינק שם היא נרצחה. היא יצאה עם השיירה ברגל מאוסובה למיידעניק ושם היא נרצחה. היא היתה אישה דיי עמידה. כשהגרמנים התקרבו לכפר שלהם היא לקחה את כל התכשיטים ודברי הכסף היקרים והמנורות ונתנה אותם לאיזה גוי שהיה איתה בעסקי מסחר. היא אמרה לו שישמור לה עליהם והיא תחזור לקחת אותם אחרי המלחמה. כשאמא שלי חזרה לקחת אותם הוא אמר לה שהוא מכר הכל ורק כף אחת נשארה. הכף הזו היא אצלי. יש עליה חריטה של השם של סבתא שלי, EP, אסתר פקהויז. ובכל פעם שאני הולכת לשווקים אני מסתכלת על הכפות לראות אם יש חריטה EP.   **הסיפור של אבא שלי - יצחק (גרישה) פקהיוז** אני אספר גם על אבא שלי קצת. אבא שלי עבד במחנה כפייה. כמו שאמרתי, כל משפחה היתה צריכה להוציא בן לעבודת כפייה. הוא עבד שם עם החברים שלו וברגע שנודע להם שיש הרג ושכנראה יהרגו אותם, הוא והחברים שלו החליטו שברגע שיוציאו אותם מהמחנה עבודה לכיוון ההצעדה הם ימלטו. אבא שלי גדל ליד היער אז הוא אמר לחברים שלו מעבודת הכפייה שברגע שהוא יתן להם שריקה מי שרוצה שימלט איתו ושירוצו בזיגזג כדי שהכדורים לא יפגעו בהם. וכשהם הגיעו למעבה היער הוא נתן שריקה וכולם נמלטו בזיגזג. הם הגיעו לאיזו פינה אחרת ביער והם תלשו את העצים הרכים מהשורש, נכנסו לגומות שנוצרו שם ושמו את העצים עליהם חזרה. ככה הם התחבאו והגרמנים לא תפסו אותם. **הוא הציל איתו עוד 10 אנשים. ** בצעדה ההיא אבא שלי פגש את סבתא שלי (אמא של ראיה). היה לה צעיף יפה ו10 דולר, שאז נחשב להון תועפות, היא נתנה לו אותם ואמרה לו שהוא יצטרך את זה יותר ממנה. זה היה המפגש האחרון ביניהם.   ההורים שלי נפגשו ביער הסבוך. אבא שלי נתן לאמא שלי כמה נקודות ודרכי בריחה. היא הצטרפה אל שתי בנות דודות שלו שהכירו משפחה של גוים והן הציעו לה להתחבא איתן אצל הגוים. אמא שלי לא רצתה. היא המשיכה הלאה ושתי הבנות דודות נכנסו לבית ורצחו אותן שם. אמא שלי המשיכה לכפר אחר שהיא הכירה בו משפחה מעסקי מסחר של אמא שלה. היא ביקשה מהם מחסה והם נתנו לה להיכנס ולישון באחד החדרים. בבוקר היא שמעה דפיקה בדלת והתייצבו שם שוטר אוקראיני וקצין גרמני. המשפחה הלשינה עליה.  השוטר והקצין רצו לקחת אותה והיא אמרה להם שיש לה מעיל יפה ומגפיים שחבל שהיא תשאיר שם וביקשה ללכת להביא. כשהשוטר והקצין שמעו שיש מעיל ומגפיים שבהם הם עלולים לזכות הם נתנו לה ללכת להביא. אז היא נכנסה לחדר "להביא אותם", פתחה חלון, קפצה ממנו וברחה ליער. ככה היא נמלטה מהמוות שלה. היא היתה אישה חזקה ואמיצה. בערך בת 20. אני שאלתי אותה פעם איך היא התמודדה עם מחזור ביער ואיך היא התרחצה והיא ענתה לי שהם לא התרחצו. לא היה מה לאכול ולשתות ולבנות הפסיק המחזור.