״כל מי שמקשיב לעד הופך לעד״
(אלי ויזל)

אילנה שרון

31.12.1929

 

לייז'

בלגיה

כתובת:

אילנה שרוןאילנה שרון
אילנה שרון
קובץ שמע:

העדות

אילנה נולדה בבלגיה בשנת 1930 בשם חיה פועה. הוריה התחתנו בפולין ועברו לבלגיה בעקבות המשבר הכלכלי של סוף שנות ה-20. אביה השתלב במפעל גדול שעסק בהתכת ברזל ואילו אמא הגיע כתיירת. לאחר 3 חודשים אמא נאלצה לעזוב כי נגמרה לה אשרת התיירות ורק לאחר התערבות מנהלי המפעל מול מלכת בלגיה היא קבלה אישור מיוחד להישאר בבלגיה. אביה של אילנה שהיה חרוץ מאוד עבד ביום במפעל ובערב עסק בבית בסנדלרות. מצבם הכלכלי היה טוב, הם לא סבלו מאנטישמיות. אביה עבד כל השנים והיא התחנכה בחינוך דתי
משפחתה של אילנה לפני המלחמה. היא אחיה והוריה.
משפחתה של אילנה לפני המלחמה. היא אחיה והוריה.

סיפור

9 חודשים לאחר פרוץ המלחמה בפולין הגרמנים פולשים לבלגיה "את הפנים של אמא באותו היום לא אשכח כשנכנסה לחדר ואמרה לי ולאחי הצעיר 'ילדים פרצה מלחמה' – ואז הכל השתנה" הבהלה הגדולה גרמה לתושבים רבים (לאו דווקא יהודים גם נוצרים) לברוח מבלגיה לעבר צרפת. "נדדנו בדרכים כשלושה שבועות יחד עם הדוד, הדודה ובני הדודים, באחד הימים הייתה הפצצה גדולה ובמהומה שלאחר מכן איבדנו את אבא ואת אחי והיינו בטוחים שלא נראה אותם לעולם. לאחר 10 ימים פגשנו בדרכים את הגרמנים והבנו שאין לאן לברוח ובחרנו לחזור הביתה לבלגיה, כשחזרו לבלגיה פגשו בבית את האבא והאח שגם כן הבינו שאין לאן לברוח." החיים חזרו לשגרה אך במהרה החלו ההגבלות על היהודים, ראשית יהודים התבקשו לענוד טלאי צהוב, ובהמשך ציון מקומות ששייכים ליהודים כמו חנויות וכו'. היה מצוין בשלוש שפות שזה מקום של יהודים. בבתי הספר ובמקומות העבודה עדין לא הייתה אפליה כלפי יהודים והחיים כביכול המשיכו כרגיל. ביוני 1942 כאשר אילנה בכיתה ו' נשלחו הגברים הצעירים לעבודות בכפיה , לבנות את הביצורים כהגנה מפני הפלישה הבריטית, בנורמנדי. "למרות המתח והדאגה הייתה אופטימיות שאת הבלגים לא יפציצו." אביה קיבל זימון להתייצב גם כן בתחנת הרכבת עם בגדים ואוכל, הוא נקרא לעשות עבודות בצרפת של תיקון כבישים וגשרים שהופצצו על ידי הבריטים, בית החרושת שאביה עבד בו כל השנים נוהל כמו עיר לכל דבר כלל בתוכו לשכת רווחה שדאגה למשפחות לאורך כל המלחמה. המפעל לקח את המשפחות של היהודים תחת חסותו. הברון שהיה הבעלים של בית החרושת היה בעל טירה ובה דאג לארח את הילדים היהודים בזמן המלחמה, ראשית אחיה נלקח לקייטנה בטירה, בהמשך גם אילנה הצטרפה. בקייטנה דאגו לפנק את הילדים ודאגו לפעילות וחיי שגרה עד כמה שאפשר. אביה של אילנה נלקח לאחר עבודות הכפייה ברכבת לאושוויץ. השמועות כבר ידעו מה היעד ובזמן הנסיעה יחד עם אנשים נוספים אזרו אומץ וקפצו מתוך הרכבת וכך הצילו את חייהם לזמן מה. האב מתאחד עם האמא והם באים לבקר את ילדיהם בטירה, זאת למעשה הייתה הפגישה האחרונה של אילנה ואחיה עם ההורים, ההורים נספו במלחמה. בחורף מחליטים לסגור את הקייטנה ולפזר את 16 הילדים היהודים שנותרו בה באחד הכפרים, הכפר מנה כ-30 משפחות והיה ברור שאם לא ישמרו על חשאיות בנוגע לזהות הילדים הכפר כולו ישלם את המחיר, וכך הייתה למעשה אחריות משותפת של כל תושבי הכפר להגן על הילדים ולא לגלות את זהותם. "לימים הבנו אחי ואני כמה מזל היה לנו שהבלגים היו כה אצילים ואדיבים כלפינו, הן בעל בית החרושת שדאג למשפחות היהודים ולילדיהם בתקופת המלחמה, והן אנשי הכפר האמיצים שהסתכנו בחייהם בכך שאמצו 16 ילדים יהודים והסתירו את זהותם האמיתית בפני חיילים גרמנים שעברו באזור. בכפר נהלנו חיי שגרה של לימודים ועבודה במשק עם בני הבית" אילנה הייתה בכפר 3 שנים ובשנת 1944 עם שחרור בלגיה היא חזרה לעיר לייז'. החיים בעיר אחרי שחרור בלגיה היו קשים עבור אילנה, היא הייתה בודדה הלכה יום יום לתחנת הרכבת בתקווה לפגוש את הוריה , עד שלבסוף התייאשה והבינה שהם לא ישובו, מכוון שהעיר הייתה ממוקמת ליד הגבול המשיכו לשמוע הפצצות ולחוש את אווירת המלחמה.
אילנה בנעוריה לפני המלחמה
אילנה בנעוריה לפני המלחמה

מהחיים שאחרי

בתחילה חשבה אילנה שתשתקע בבלגיה ותבנה אט אט את חייה כאישה בוגרת, במהלך הזמן נחשפה במקרה לתנועה החלוצית "דרור" והחליטה שהיא רוצה לעלות לארץ ישראל. היא נשארה עוד שנה בבלגיה ואז הצטרפה להכשרה ועלתה לארץ ישראל. היא מגיעה בתחילה לקיבוץ גבעת חיים ומשם עוברת לקיבוץ הצעיר רעים שם פוגשת את אהרון מי שלימים יהיה בעלה נולדים להם 3 ילדים ואילנה פותחת פרק חדש בחייה. נולדו להם 10נכדים, נינים, והם הקימו בית לתפארת בארץ ישראל, כאשר אילנה מקפידה לספר לילדים ולנכדים את קורות משפחתה, ואף מקפידה לנסוע במהלך השנים עם כולם מספר פעמים לטיול שורשים בעקבות המשפחה, ביקור בבלגיה בעיר בה גדלה בכפר בו הסתתרה ובאזור בו הייתה ממוקמת הטירה ושם ראתה בפעם האחרונה את הוריה. במהלך השנים אילנה מקפידה לשמור על קשר עם המשפחה שאצלה גדלה בכפר ועם הקרובים איתם צעדו מבלגיה לעבר צרפת. בכל פעם שהם נוסעים לבלגיה מקבלים אותם בחום בכפר. הבית בו גרה בלייז' כבר לא קיים- הוא הבית היחידי שהופצץ, גם בית הברון, הטירה ששמשה כקייטנה כבר לא קיים אבל היסודות נשמרו. למרות שאילנה לא הייתה במחנה ריכוז או במחנה השמדה, שנות המלחמה היו מלאות באי ודאות וחוסר אונים ופחד תמידי לגבי המחר, היא איבדה את הוריה את נעוריה ואת עולמה. בסיפור של אילנה בסופו של דבר יש הרבה אופטימיות על בניית חיים חדשים בארץ ישראל, הקמת משפחה מאוחדת ואוהבת שמעריכה את עזרתם של הבלגים בהישרדותה של אילנה ואחיה בתקופת המלחמה.

ציר הזמן האישי של 

אילנה שרון

תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע

תיעדו:

  • גילי כרמי, יא4
  • תמר בר יהודה, יא4
מחזור 
כט

עדויות נוספות מ

בלגיה

:

אברהם סומין
אברהם סומין
בלגיה
24.8.1939
לפני המלחמה: את הראיון אברהם התחיל עם המשפט "עם ישראל חי וקיים" אברהם נולד בבלארוס בעיר גומל שהייתה העיר השנייה בגודלה בבלארוס ב25 לאוגוסט 1939 להורים משה ודינה סומין שהיו דתיים ומאמינים. לאברהם היו 7 אחים והוא היה הצעיר, משה אביו היה סנדלר ואמו הייתה תורפת. סבא של אברהם ניסה לשכנע את המשפחה לעזוב את בלארוס אבל אבא שלו לא הסכים כי הוא חשב שהגרמנים באמת יעשו משהו. למשפחה היה אסור לחגוג את החגים היהודים אבלהם בכל זאת חגגו את פסח ויום כיפור. בזמן המלחמה: המשפחה ברחה מבלארוס לסיביר באוגוסט 1941 ו20 דקות אחרי שהם ברחו הגרמנים הרגו את כל השכנים היהודים שלהם. אברהם מספר שהם ברחו בתוך רכבת של חיות (בקר) לכיוון סיביר, הוא מספר שלכל אחד מהם הייתה פרוסת לחם אחת ליום שלם שזה היה קשה מאוד. סבא שלמה של אברהם היה בן 96 ולאחר שישה שבועות הוא נפטר, המשפחה לא קברה אותו כי לא היה להם איפה לקבור אותו. לפני סיביר הרכבת עצרה ואבא של אברהם יצא להביא מרק למשפחה והרכבת המשיכה בלעדיו, הוא חיכה 15 שעות לרכבת אחרת וכל הזמן הזה שמר על המרק בשביל להביא למשפחה. המשפחה חשבה שהוא מת ואז הוא הצליח לחזור אליהם וכולם שמחו מאוד. משה אבא של אברהם נפטר ב1944 ממחלה משום שלא היה להם תנאים ואוכל, הוא הרגיש שהוא עומד למות אז היו לו שתי בקשות: רצה שיקברו אותו עם תפילין והשני זה שלא יביאו את אברהם בנו הצעיר לקבר. יהודים שעבדו בעבודות בכירות הצליחו להביא להם מעט אוכל. כשהם הגיעו לסיביר לא הייתה אנטישמיות. באוקטובר 1944 המשפחה חזרה לבלארוס כי היו חייבים מורים לרוסית ואחותו הגדולה של אברהם הייתה מורה, בזכות זה שהיא הייתה מורה הם קיבלו אוכל. בסוף המלחמה אמא של אברהם שאלה את הגרמנים בזלזול כמה יהודים הם הרגו והם אמרו שזה היה גם הסלאבים. אברהם ראה בזמן המלחמה את הגרמנים עם ראש מורם ובגאווה והסופה ראה אותם הולכים עם ראש נפול. המשפחה רצתה לעלות לארת אבל הבריטים לא נתנו להם, בעקבות זה אברהם מאחל לכל האנגלים לקבל קדחת. אברהם אומר שהוא שרד את המלחמה רק בזכות אלוהים והוא מדגיש ואומר שהוא רוצה שימשיכו להעביר מדור לדור את מה שהגרמנים עשו לנו.
אפרים (פרדי)  מול
אפרים (פרדי) מול
בלגיה
8.3.1938
אפרים (פרדי) מול נולד בבריסל ששבלגיה בשנת 1938, בן יחיד לאימו בלה שעבדה כמעצבת כובעים ולאביו: ראובן, שייצר ארנקים מעור. משפחתו היגרה מפולין בשנת 1924 לבלגיה לאחר מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1942 הוריו של אפרים ניסו לברוח מבלגיה בעקבות כיבוש הגרמנים במהלך מלחמת העולם השנייה ורצו למצוא מקלט בשוויץ. אימו החליטה לחפש את המשפחה לצוענים (כיוון שלא הייתה כלפם אנטישמיות) ולעבור את הגבול לשוויץ דרך צרפת, שם חיכה אדם שהעביר יהודים לשוויץ תמורת תשלום. תחילה, המשפחה הגיעה לחדר בבית מלון קטן בצרפת ברכבת מבריסל ומשם חיכו לאיש שיעביר אותם לשוויץ יום למחרת. למרבה הצער, הופיעו במקומו שני שוטרי גסטפו שעצרו את המשפחה. אפרים שהיה אז בן ארבע, זוכר תמונה בה אמו ואביו יורדים בגרם מדרגות עץ תלול עם מזוודות וחבילות ונכנסים כל המשפחה למכונית של השוטרים שחיכתה להם מתחת למלון. הם לקחו אותם עד לבסיס שחל הגסטפו שהיה בעיר. אפרים הופרד מהוריו בבסיס ונלקח על ידי שוטרים של משמר הגבול עד למנזר באותה העיר. הנזירות במקום התנדבו לקלוט ילדים יהודים רבים שהיו במצב דומה לשל אפרים. לאחר כמה זמן, נלקח לבית יתומים בפריז יחד עם עוד ילדים וילדות מן המנזר. אפרים מספר שהיה שם רעב, והיה נוהג לחפש אוכל מצלחות של אחרים. יום אחד נלקח למשרד של בית היתומים ומולו ישבו שתי נשים. אחת מהנשים שאלה אותו מה הוא אוהב לאכול ואפרים ענה- עוגת תפוחי עץ. היא הבטיחה לו שאם יבוא איתה יקבל עוגה כזו. החלטה זו של אפרים למעשה הצילה את חייו כיוון שאותה אישה אימצה את אפרים יחד עם בעלה. בני הזוג וייל (הזוג שאימץ את אפרים) היו יהודים צרפתים שהיו הורים לבת יחידה. אפרים למד בבית ספר קתולי. בשנת 1942 עלו על עקבותיו של אפרים ועמדו ללוכדו. לוסי קרטייה- מכרה של ההורים המאמצים, לקחה את אפרים לביתה בדירה בפרברי פריז, שם הסתירה אותו ודאגה לכל צרכיו עד שחרור צרפת מהגרמנים. לימים קיבלה לוסי קרטייה את אות חסידת אומות העולם. בשנת 1944 שוחרר האיזור בו שהה אפרים.
גרינברג מוריס (משה)
גרינברג מוריס (משה)
בלגיה
2.3.1927
בצפון צרפת בעיר סדאן (Sedan), ליד הגבול עם בלגיה
בצפון צרפת בעיר סדאן (Sedan), ליד הגבול עם בלגיה
מתגורר בצרפת, כיום בן 96, בשיחה טלפונית בתרגום סבא של עומר (סבתא רבה של עומר היתה אחותו הגדולה של מוריס) ורישומים משיחות קודמות שנעשו איתו. לפני המלחמה:   תאריך לידה: 3.3.1927 נולד בבלגיה כי אמא שלו נסעה ללדת ליד ההורים שלה שגרו בבלגיה אך התגורר עם הוריו ו- 2 אחיות בצפון צרפת בעיר סדאן (Sedan), ליד הגבול עם בלגיה. סבו היה רב הקהילה בבלגיה. בסאן היו כמה עשרות משפחות יהודיות, היה בית כנסת (קיים גם כיום)בבית שמרו כשרות אך לא היו דתיים. היו חיי קהילה אך גם נטמעו בקהילה הצרפתית המקומית. בשבת היו עובדים ויום המנוחה היה ביום ראשון, ציינו שבתות וחגים. להוריו היתה חנות בשוק. אביו גוייס לצבא הצרפתי בשנת 1939, עד שהצבא הצרפתי ברח כי הגרמנים כבשו את צרפת. עד גיל 13 היו חיים רגילים, למד בבית ספר צרפתי (לא היה בית ספר יהודי), לא היתה אנטישמיות או כל בעיה לפני המלחמה.   בזמן המלחמה: בשנת 1940 עם פלישת הגרמנים לסדאן ברח יחד עם הוריו, אחיותיו, סבו וסבתו וחבר של אחותו (סבא רבא של עומר ג'וזף ברוסקיאר) והמשפחה של ג'וזף לדרום צרפת לאזור Le Blanc. שאר המשפחות היהודיות מסדאן ברחו כל אחד למקום אחר. המשיך ללמוד בבית ספר עד גיל 16, ואז הפסיק ללמוד והחל לעבוד בחוות בסביבה היכן שהתגוררו. בשנת 1942 היו חייבים ללכת עם טלאי צהוב על הבגדים אך הוא ומשפחתו התגוררו באזור ללא גרמנים ולכן לא ענדו את הטלאי.. המשפחות בכפר בו גרו ידעו שהם יהודים אך לא הלשינו עליהם. ההורים שלו לא עבדו בזמן הזה וחיו מחסכונות. הוא עבד בשדות של החוות בסביבה והרוויח קצת כסף, מדי פעם עופות למאכל וירקות מהחוות בהן עבד. אביו ידע לתפור ומדי פעם היה מתקן בגדים ולפעמים היה עוזר ברכבת בתור סבל. במהלך המלחמה אמו לא אכלה בשר במשך 5 שנים כי היתה שומרת כשרות ולא היה בשר כשר אך היא בישלה לשאר המשפחה שכן אכלה. במהלך המלחמה גרו לידם עוד 3 משפחות יהודיות בסתר. את החגים היו מציינים בתוך הבית בסתר. אחותו הקטנה טובה היתה בת 4 והוכנסה מנזר כי פחדו שתסגיר אותם. בהמלך כל תקופת המלחמה לא ראו אותה. הוצאה מהמנזר בשנת 1944 כשהיתה כבר בת 8 וחשו שבטוח להוציא אותה. בום הראשון שהוצאה מהמנזר וחזרה לגור איתם היא הצטלבה ליד המיטה ואמם, שבאה מבית דתי ואביה היה רב חששה שתישאר נוצריה אך לאחר כמה ימים התאקלמה חזרה במשפחה... בשנת 1941 אחותו הגדולה שרה (סבתא רבא של עומר) התחתנה עם בחור שהיה במחתרת הצרפתית. הוא היה מומחה בזיוף מסמכים וסידר לכל המשפחה מסמכים מזוייפים וכך ניצלו. גם המשפחה של גיסו התחבאו באזור עם תעודות מזויפות והיו במחתרת הצרפתית. באופן רישמי גיסו היה עדיין חייל בצבא הצרפתי אך שירת במחתרת במקביל. הוא היה בגדוד היחיד שנשאר בצבא, ללא נשק באשור הזה. מצ"ב צילום תעודת זהות מזוייפת של סבא רבא של עומר ניתן לראות את השנה 1944 והשם שונה מהשם המקורי. מצ"ב צילום של ההזמנה לחתונה שלהם – מצויינת רק השנה ללא מיקום כי חששו שהגרמנים יבואו לחתונה ויתפסו את כולם. את מיקום החתונה העבירו "מפה לאוזן". זיכרון נוסף מהתקופה – הוא הצטרף לגיסו לשמירה בלילה במחתרת, קיבל רימון ותלה אותו על הכתפיים והלך ככה לישון, כאשר הגיע גיסו ראה אותו ישן עם הרימון מסביב לכתפיים...

עדויות נוספות

:

סוניה סוחר (אדיז'ס)
סוניה סוחר (אדיז'ס)
פולין
24.10.1942
סיפור קורותיה של סוניה אדיז'ס ושל משפחתה במהלך מלה"ע II. בקרב המשפחה של סוניה הדעות היו חלוקות בנוגע לסכנה הנשקפת ליהודים עם עליית הנאצים לשלטון. הצד של אמה היה מבוסס כלכלית ומקושר למחתרת הקומוניסטית ולמלוכה היוגוסלבית והיה בטוח שהנאצים מכוונים להשמדת היהודים. לעומת זאת, הצד של אביה האמין לתעמולת הנאצים והיה בטוח שהם, כעם תרבותי, אינם מסוגלים לעשות כאלה זוועות. בשנת 1942,שנת הלידה של סוניה, הגרמנים פלשו ליוגוסלביה וציוו על היהודים להתרכז במפעל. קרובי המשפחה של אביה צייתו. הם ויהודים נוספים, נשלחו לרכבת ועקבות המשפחה נעלמו. סוניה מניחה שהם נשלחו לברגן בלזן ושם מצאו את מותם. קרובי משפחתה מצד אמה, החליטו לברוח. הורי סוניה פנו לקונסול הספרדי וביקשו להוציא אזרחות ספרדית ולאחר מכן עזבו את המדינה לאלבניה. בדרכם עצרו בבית קפה. בעל המקום, שהיה מוסלמי, שוחח איתם ושמע מהם שהם מאיטליה ובאו לטייל באלבניה. חזותם הכהה גרמה לו להניח שהם פליטים יהודים והוא הזמין אותם לביתו. כשהגיעו, הציע להם מסתור. לאחר חמישה חודשים הוקמה מפקדה נאצית בבית הסמוך. עקב כך הוריה של סוניה עברו לבראט (עיר באלבניה) ואילו היא נשארה משום שיכלו להעמיד פנים שהיא בתם של בעל בית הקפה ואשתו. בסיום המלחמה הוריה חזרו למקום המחבוא ולאחר מכן שבו לביתם ביוגוסלביה.
מנחם וקשטוק
מנחם וקשטוק
פולין
9.9.1924
מנחם וקשטוק נולד בפולין בעיירה קטנה מעורבת (יהודים וגויים) ושמה קלודביה למשפחה עמידה. העיירה הייתה לא רחוקה מגבול גרמניה. הוא תמיד תיאר את סביו כגביר, אדם גדול ממדים ומכובד מאוד. להוריו הייתה תחנת קמח שנתנה להם מעמד גבוה ומכובד בעיירה. הוא היה הבן הבכור והיו לו 3 אחים קטנים, חווה, אברהם ורשל. בתחנת הקמח עבד שכן גוי ואיתו הם היו ביחסים מאוד טובים. הם היו משפחה מסורתית ואפילו לאחר שעות הלימודים הוא למד בחדר עברית ויידיש. ב1939 החלו התנכלויות מצד הגויים והשכנים בעיירה ועת עת גברה העוינות גם בבית הספר והחלה אלימות והדרת היהודים ממקומות הלימוד והעבודה וכתוצאה מכך אביו נאלץ להעביר את הבעלות על תחנת הקמח לעובד הגוי אך בפועל הוא המשיך לנהל את התחנה. בתוך העיירה היה גטו שאליו הועברו היהודים אך למזל המשפחה הגטו כלל את הבית שלהם ולכן הם לא היו צריכים לעבור. באותו זמן מנחם שהיה בן 16 למד בלודג' וגר אצל דודיו שלקחו אותו מחוץ לעיירה לעבוד בפוזנן שם הוא בנה מסילות רכבת ולאורך כל שהותו שם המשיך להתכתב עם משפחתו והבין את חומרת המצב דרך סיפוריהם. כאשר חזר לעיירה סביו הבין את חומרת המצב והם תכננו לברוח מזרחה לכיוון רוסיה, הם לא לקחו הרבה דברים איתם ואז הרוסים החלו להפציץ את המקום הם הבינו שעליהם לחזור חזרה לעיירה. בשנת 1942 הפסיקו להגיע המכתבים מהבית והוא לא ידע מה עלה בגורל משפחתו. ובמרץ 1942 מנחם הועבר לאושוויץ. באושוויץ גילחו אותו וקעקעו לו את המספר על היד '142544' והעבירו אותו לתוך מחנה באושוויץ שהיה מחנה עבודה ושם היה מפעל גדול של ייצור נשק בו הוא עבד. לעיתים קרובות הוציאו אותם מחוץ לאושוויץ לעבוד עם פולנים בתיקון רכבות. הם התיידדו והפולנים הגניבו לו אוכל ובדים. הוא תיאר את החוויה מאושוויץ בכך שהוא הלך לישון בלילה ולא ידע אם הוא יתעורר בבוקר מכיוון שסביבו אנשים נלקחו כל לילה למותם. במחנה היו מראות נוראים, אנשים היו תלויים על הגדרות, חלקם התאבדו וחלקם ניסו לברוח ונהרגו בדרך. הוא חי בפחד וידע שאם יקום חולה הוא ירצח ולכן הלך תמיד לעבודה גם כאשר היה חולה וחלש. ממרץ 1942 החלו שמועות על הצלחות בעלות הברית על הנאצים וזה נתן לו תקווה ומוטיבציה להמשיל להילחם על חייו. קבוצה גדולה של אנשים שעבדו איתו תכננו לברוח מאושוויץ אך הוא החליט שלא. נסיונם נכשל ובדרכו חזרה מהעבודה מנחם ראה את חבריו תלויים על הגדר, דבר הגרם לו להבין שאין לו איך לברוח. בינואר 1945 הנאצים הבינו שהם עומדים להפסיד במלחמה והחלו צעדות המוות. לקחו אותו ואת מי שנשאר באושוויץ לצעדת המוות אל כיוון גרמניה. הם צעדו 7 ימים ולילות בקור ותנאים קשים. הם הגיעו לתחנת הרכבת בצ'כיה ונסעו משם לגרמניה. בדרך הם שמעו הפגזות של ארצות הברית שהפגיזה את האזור ואת תחנת הרכבת, הרכבת נעצרה וכל מי שהיה בה ברח. מנחם ברח עם מספר אנשים שהכיר אל כפר שבו איכר גוי החליט להחביא ולאמץ אותם. הוא שמר עליהם ודאג להם לתנאים טובים עד סיום המלחמה שהייתה כמה חודשים אחרי.
יצחק ברייר
יצחק ברייר
פולין
3.5.1944
עיירה קטנה בשם טורקה ליד לבוב
עיירה קטנה בשם טורקה ליד לבוב
יצחק ברייר, ניצול שואה, מוסר עדות על סיפורו וסיפור משפחתו.

צרו איתנו קשר

שדות המסומנים בכוכבית (*) הינם שדות חובה
תודה!
פנייתכם התקבלה.

ניצור אתכם קשר בהקדם.
קרתה תקלה במהל שליחת הטופס. אנא טענו את העמוד מחדש ונסו שנית.
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com