אילנה שרון

משה נולד בעיירה צ'רנוביץ שברומניה וחווה את השואה כתינוק. אביו היה פחח שלמד בגרמניה את מקצועו, אימו לא יכלה לטפל בו לכן אחותו גידלה כמו אמא. בצ'רנוביץ היה ראש עיר שהיה עורך דין ואהד את היהודים וזאת למרות שרומניה עצמה שיתפה פעולה עם הנאצים. כאשר באו לקחת את היהודים שבצ'רנוביץ לגטו, ראש העיר פופוביץ' עמד לצידם והצהיר כי רומניה היא מדינת חוק, ובאמצעות שכנועים אחרים הצליח לשמור על היהודים שבעיר למשך כחצי שנה. אך בסופו של דבר נלקחו היהודים שבעיר לגטו. הגטו שאליו נלקחו היהודים היה באוקראינה. לכל מקום שלקחו את קהילת היהודים של צ'רנוביץ, הם הצליחו להשתקם משום שהיו שם רבים ממקצועות מגוונים והיו קהילה מגובשת. כדי לשרוד בגטו, אבא של משה בהיותו פחח יכל ליצור מוצרים ממתכת למשל סירים, והוא מכר אותם לאוקראינים תמורת לחם. הם היו שם 33 חודשים, ותוך כדי מתו הרבה אנשים מהקור הנורא ומהמחלות. כאשר גירשו אותם ממקום למקום, הם עברו בשדות של האוקראינים, וכדי שמשה ישרוד, אחותו הרימה סלק מהרצפה כשלא ראו, לעסה בפיה והאכילה אותו, וכך שרד את המסעות. בסוף המלחמה הם חזרו לצ'רנוביץ, והצליחו לחזור לביתם המקורי.

סיפור הוריו של מספר העדות (אריה קורן)- הנריק קורן-אביו מלך טל, יליד לבוב. הוריו הם לייב וזיסל. לגבי נישואיו ישנן שתי גרסאות: 1. על פי הנריק, אבא שלו היה תלמיד ישיבה בחסידות ברסלב. בתחילת המאה הקודמת, בשנת 1905, משפחתו בחרה לו שידוך. כאשר ראה את השידוך נבהל, עלה על רכבת וברח לבודפשט שבהונגריה. שם מצא את אשתו רוזה קורן הבת של גדליה ואטל קורן שהיו יהודים הונגרים שחיו בבודפשט. 2. הגרסה השנייה דומה אבל לא מציינת שהיה תלמיד ישיבה. משפחתו ארגנה לו לשידוך שלא מצא חן בעיניו. ערכו חתונה, המשפחה שלו ושל הכלה המתינו לחתן, אך הוא ברח ועלה על הרכבת לבודפשט, בדרך, איבד חלק מרגלו שקפאה. בבודפשט הפך לסוחר מצליח ושם מצא את אשתו רוזה קורן. בבודפשט נולדו ילדיו: שלושה בנים- הבכור אדולף טל בשנת 1907, השני לייב (לוצי) טל, והשלישי הנריק טל בשנת 1917. בנוסף שלוש בנות- חיה טל, חנה טל וזיסל טל. מלך חזר ללבוב בשנת 1918 והקים בית מסחר לפרוות ועורות. באוקטובר 1939, מיד לאחר פלישת הגרמנים לפולין, ברחו שלושת בניו של מלך לאוקראינה שהייתה בשליטת רוסיה, והצטרפו לצבא האדום. אדולף שהיה האח הבכור היה כבר נשוי עם שני ילדים ונלחם בשורות הצבא האדום. לוצי היה קצין ביחידה הפולנית בצבא האדום ונהרג בפאתי ברלין שעה לפני הפסקת האש. והנריק שימש כאחראי על מחסני הציוד של הצבא האדום במקום שנקרא Republic Dagestan . ההורים, שלוש האחיות ובני משפחתם ומשפחתו של אדולף נרצחו ע"י הנאצים בשנת 1942 במחנה ההשמדה בלז'ץ. הנריק טל, שחשש מהמשטרה הרוסית, אימץ את שם המשפחה של אמו והפך להנריק קורן. בלבוב, פגש את ציפורה (פאני) הורוביץ, שלא ברור אם הייתה לה כבר ילדה בשם מאיה או שהייתה משותפת לשניהם, ושלימים הפכה לאשתו ונולד להם במחנה העקורים בגרמניה בן בשם אריה (העד). הסיפור של ציפורה קורן (פאני הורוביץ, אמו של העד)- ציפורה התגוררה בבית הוריה בפרוביז'נה שליד לבוב בפולין (לימים אוקראינה). מצבם הכלכלי היה איתן, אביה אריה (לייב) הורוביץ נולד בפולין בשנת 1881 לישראל ודבורה. הוא היה מנהל עבודה בבית מסחר לייצוא ביצים בשם "נוסין". המפעל בין היתר, ייצא ביצים גם לגרמניה עד שנת 1933. הוא נרצח על פי מה שנודע לה בשנת 1943 באושוויץ. אביה התאלמן בגיל צעיר ונשאר עם שתי בנותיו. אחות של אשתו שהתגוררה בווינה, ממנה התאלמן, סייעה לו, אימצה את שתי הבנות ונתנה להן את שם משפחתה. סבינה ויקלר, הייתה אשתו השנייה של אביה והייתה גם אימא שלה. סבינה נולדה בפולין בשנת 1891 ונרצחה בשנת 1944 במחנה ההשמדה אושוויץ. שתי האחיות מאשתו הראשונה של אביה: אחת נרצחה על ידי הגרמנים בהונגריה, והשנייה עלתה לארץ ובנתה את חייה בתל אביב. ציפורה הייתה סטודנטית לרפואה באוניברסיטת לבוב, שהייתה תחת שלטון הרוסים משנת 1939 ועד 1941. לצורך לימודיה עברה להתגורר עם דודתה, אחות של אמא רישה מונטשיין שגרה בפרוביז'נה. עם פלישת הגרמנים לעיר בשנת 1941, נעשה פוגרום ביהודים כולל בפולנים, בעיקר מאנשי ההשכלה והפקידות. הפוגרום בוצע על ידי האוקראינים, שהיוו את זרוע הביצוע של הנאצים. בשנת 1941, בשנתה השנייה, נאלצה להפסיק את לימודי הרפואה. הוריה שגרו בפרוביז'נה, נתפסו ע"י הגרמנים ולפי מה שנודע לה מאוחר יותר, נשלחו לאושוויץ ושם הוצאו להורג. ציפורה נשלחה יחד עם דודתה ובעלה בשנת 1942 לגטו לבוב. הדוד שהה איתם בגטו תקופה מסוימת במקומות מסתור שונים שבנו בתוך הגטו, אך נרצח בפוגרום ביוני 1943, במקום המחסה בו שהו גם ציפורה ודודתה. הן שכבו ללא תנועה ולמזלן הגרמנים חשבו שהן מתות וכך ניצלו. ביולי 1943 הועברו למחנה עבודה בגליציה, מחנה עליו שמרו גרמנים ואוקראינים. במקום זה התגוררו ועבדו עד אוקטובר 1943, כשהגיעה שמועה שהגרמנים מתכננים שוב לבצע פוגרום ולרצוח את כל היהודים במחנה העבודה. היא ודודתה הצליחו לפרק מספר לוחות מהמבנה בו התגוררו והצליחו לברוח למרחב הפתוח. הם שהו בשדה הפתוח כל הלילה, שמעו במהלך הלילה יריות וצעקות מהמקום ממנו הצליחו לברוח, ובדיעבד התברר להן שכולם נרצחו. הן המשיכו בבריחתן לכיוון פרוביז'נה, הגיעו לביתו של חקלאי אוקראיני / פולני, שהסכים לתת להן מחסה בבור תת קרקעי, צר ואטום, כמעט ללא אוויר לנשימה, ומעט מאד אוכל שסיפק להם מאחר שהוא עצמו היה עני מאד. מהבור לא הייתה אפשרות לצאת או להתרחץ מהפחד שיגלו אותן. הן היו קבורות במחסה עד ליום השחרור ע"י הצבא האדום הרוסי ביולי 1944. לאחר שחרור לבוב מהגרמנים אחרי 27 ליולי 1944, היא ודודתה יצאו מהמסתור ומכרו בגדים ישנים למחייתן. ישנן שלוש גרסאות: 1. ציפורה יצאה מהמסתור כאשר הייתה לה כבר ילדה, בעקבות קשרים אינטימיים שהיו לה עם חבר מבית הספר לרפואה, שבא ממשפחה חרדית מאד ומכובדת, ומבחינה דתית הוריו התנגדו לקשר ביניהם. 2. ציפורה נישאה בעבר, לא ברור עם מי, ויצאה מהמסתור עם ילדה, לא ברור של מי. 3. גרסה שמבחינת התאריכים לא מסתדרת, אומרת, שאחד מחיילי הצבא האדום שערק מהצבא האדום, שחרר אותן מהמסתור, סייע לה ללכת מאחר ורגליה היו מגובסות בגלל שהייה ממושכת בבור, הצטרף אליה ואל דודתה, ולימים הפך להיות בעלה (הנריק). הם שמרו על סודיות מוחלטת ולא סיפרו שום דבר לילדיהם. תמיד התלחששו ביניהם בפולנית ולקחו את מרבית סודותיהם איתם לקבר. אחרי השחרור, היא, דודתה, הבת והחייל היהודי שהצטרף אליהן נשארו עוד מספר חודשים בלבוב שעברה לבעלות אוקראינה. מאוחר יותר עברו לפולין, שם שהו עד למעבר למחנה העקורים לנדסברג בגרמניה ליד מינכן במרץ 1946, המקום בו נולד הבן שלהם, אריה- העד, ביולי 1946.

סבתא אסתר נולדה בפולין. בתחילתה של המלחמה אסתר הייתה בת חמש. בת למשפחה מבוססת, הורים, 3 ילדים וסבא וסבתא. המשפחה חיה בצמוד לבית חרושת, שם עבדו בעיקר פולנים ומעט יהודים. בתחילת המלחמה שהמצב עדיין לא היה ברור, אחד הפועלים בבית החורשת הזהיר אותם שהמצב הולך להידרדר, והמליץ להם לברוח. המשפחה ברחה לכפר "יאנוב" למקום מסתור. אמה של אסתר נשארה עם אחותה הקטנה בשל גילה הצעיר. אסתר ואחיה ברחו עם אביהם. בהמשך, הגרמנים תפסו את אביה והוא נשלח למחנה "חלמנו" ליד קראקוב. אחותה הקטנה של אסתר נשארה עם סבתה בפביאניצה, ואמה חזרה לעיירה ששם המצב עוד היה רגוע ושקט. לבסוף הגרמנים הגיעו גם לשם. עם הגעתם הם הודיעו על רכבת שתגיע בערב, ועד להגעתה אסרו עליהם להדליק חשמל. אחיה נכנס לחרדה ואמר "אמא את לוקחת אותנו למות". אסתר מספרת שבעקבות כך אמא שלה הדליקה נר, ואחד השוטרים הגרמנים שראה אותם רצה לתת להם קנס אך לאחר משא ומתן, השוטר רמז להם כיצד הם יכולים להימלט. הוא סיפר להם את המקום בו הוא יעמוד ומתי יש החלפת משמרות. המשפחה החליטה לברוח, אמה ארגנה כל הציוד והמשפחה ברחה בהצלחה. הם החלו לנדוד, ולאחר שעברו משפחות רבות שפחדו להחביא אותם הם הגיעו למשפחה שהסתירה אותם, משפחת מנצ'יק.