אילנה שרון

רחל קראוס נולדה בשנת 1936 בטריפולי שבלוב, בשם אינס ממוס. אביה היה פחח ואמה גידלה אותה ואת אחיה, לרחל היו עוד ארבעה אחים, והיא הייתה השנייה מביניהם. משפחתה של רחל הייתה מסורתית וסבא שלה היה רב חשוב. בשנת 1938 החלה שואת יהודי לוב עם פרסום חוקי הגזע, ובאותה תקופה נכבשה לוב על ידי צבא איטליה הפשיסטי. כשהחלה המלחמה, אמה של רחל הייתה בהריון מתחיל. משפחתה של רחל סבלה מאיסורים ורדיפות קשות כמו שאר היהודים במקום. לאחר מכן עזבה המשפחה את טריפולי ועברה לתוניס, שם הוסתרה על ידי מוסלמי שסייע להם. בביתו, אמה של רחל ילדה את אחותה הקטנה. לאחר זמן מה, חזרה המשפחה לביתם בטריפולי והמשיכו לחיות בפחד שהפך לשגרה, בשלב מסוים נשלחה המשפחה למחנה ג'אדו בטריפולי שם רוכזו היהודים שבאזור. במחנה הם חיו בביתנים ללא מחיצות, ובכל אחד מהם חיו כ-350 נפשות בצפיפות נוראית, היהודים במחנה סבלו מתנאים קשים והרעב היה כבד. באחד הימים בינואר 1943 ריכזו את כל היהודים במחנה מול מכונות ירייה, התחושה הייתה שכל רגע עומדת להתקבל שיחת טלפון שתפקוד על הירי ביהודי המחנה, שיחת הטלפון לא התקבלה והיהודים במחנה ניצלו ממוות. המחנה נכבש בינואר 1943. לאחר שחרור המחנה, לוב נכבשה על ידי הצבא הבריטי, ובשנת 1947 עם תחילת מלחמת העצמאות בארץ ישראל היחסים של היהודים בלוב עם הערבים היו קשים, והיהודים סבלו מאנטישמיות ומיחס מחפיר. רחל מספרת שבשבילה זו הייתה תקופה יותר קשה מהמלחמה עצמה. במהלך תקופה זו ערבים סיירו ברחבי העיר ואת היהודים שתפסו- רצחו. סבא רבא של רחל נרצח בעודו מתפלל משום שלא הסכים להפסיק את תפילתו. בזמן זה רחל ומשפחתה התחבאו בבית הכנסת בתוך ספר תורה. לאחר נסיונה הכושל לעלות לארץ באוניית המעפילים אקסודוס, ושהותה במחנה המעצר בגרמניה, עלתה רחל לארץ ישראל עם אחיה הקטנים, התחתנה והקימה משפחה גדולה. רחל למדה טבחות והייתה בעלת מסעדה. כיום מתגוררת בשוהם בביתה עם בנה ונכדה.

**תיעוד והנצחה – הסיפור של גולדה** ** ** בלה סיפרה סיפורה של גולדה (שם המשפחה לא ידוע), אחותה של סבתה. גולדה נולדה בשטייטל בסרביה אחר כך עברה עם משפחתה לרומניה, ואחר כך עברו לאזור שהוא ברית המועצות של היום. גולדה הייתה אחת מחמש אחיות ונשואה. היא לא יודעת לספר על ילדותה, מלבד שהיא הייתה בת למשפחה פשוטה בת חמש אחיות. לגולדה הייתה ילדה אחת ויחידה וקראו לה שרה (הם לא הצליחו להביא עוד ילדים). כשהתחילה המלחמה גולדה הייתה כבר אחרי גיל 40. היא מספרת שעברה הרבה סיוטים בתקופה של המלחמה. היא הייתה אישה כפרית פשוטה, עבדה קשה מאד בכל יום, תיחזקה את הבית וגידלה ירקות. היא הייתה אישה טובה, פשוטה מאוד ובעלת חוכמה רבה. אחרי החתונה הם עברו להתגורר בעיר טירספול במולדובה, עיר שנייה בגודלה. עוד לפני המלחמה גרו בבית קרקע עם חצר, עם השכן, קרוב לשוק העירוני. בזמנו החיים ובכלכלה סבבו סביב השוק. אנשים מהכפר שבאו לשוק למכור את הסחורה היו משאירים אצלה את העגלות עם הסחורה שלהם והיא נתנה להם מקום לשבת, לנוח ולשתות. אנשים רבים הכירו אותה ואת טוב ליבה. ההיסטוריה מראה שאהבו אותה ושהייתה אישה טובה והעתיד שלה הראה שהיא הייתה אישה חזקה. החיים עצמם הם שחינכו ולימדו אותה, לא הייתה לה השכלה רשמית. הייתה לה משפחה יהודית גדולה, מסורתית, מרובת ילדים. לפני המלחמה הם היו עובדים מהבוקר עד הערב ולא התעניינו בפוליטיקה. ההפגזות של המלחמה התחילו בארבע בבוקר והם התחילו לברוח. הם חשבו שזה ייגמר במהרה והם יחזרו. כשפרצה המלחמה שרה הייתה בת 15. אף אחד לא ידע ולא הבין מה קורה. לבעלה היה אח שגר באוקראינה קרוב לגבול עם מולדובה. הוא גר באזור כפרי שהיה דומה למעין קיבוץ, סביבו היו היישובים הכי עשירים עם הישגים גדולים, יישובים של יהודים. האח היה המנהל של ה"קיבוץ" העשיר והם חיו אצלו. כשהם הגיעו לכפר הגרמנים נכנסו מהצד השני ומיד אספו את כל התושבים בכיכר המרכזית. היו אנשים שהלשינו והצביעו על אח של בעלה של גולדה. מיד הרימו במה ותלו אותו מול כל התושבים שגם אשתו והילדים היו בקהל, הם עמדו מול כולם. זה היה ביוני 1941, זו הייתה ממש ההתחלה. הגרמנים מיד גידרו את השטח ועשו גטו זמני. את הילדים והנשים שמו יחד, את הגברים שמו בשטח אחר. בעלה של גולדה היה בשטח של הגברים, גולדה ושרה ביחד עם אשתו והילדים של האח שנתלה היו בשטח של הנשים. עדיין לא הקימו מחנה ריכוז עם גדר חשמלית, רק שמו גדר ומסביב חיילים. כל יום הגברים הלכו לעבודה, ובערב הם חזרו מהעבודה לגטו. גולדה הייתה רואה את בעלה כשחזר בערב אבל הם לא יכלו לדבר. שחלפו יולי ואוגוסט התחיל הכפור והיה קר בחוץ. הם ישבו וישנו על הרצפה, ואפילו השערות היו מכוסות כפור. ערב אחד גולדה לא ראתה את בעלה בין הגברים שחזרו מהעבודה. הגיעו שמועות, אולי דרך החיילים, היא לא זוכרת, ואז קיבלה את הבשורה המרה. פקדו על הגברים לחפור בור גדול ושסיימו את העבודה הגיעה משאית עם ברזנט שמכסה אותה. כשהם פתחו את הברזנט הם ראו ילדים חיים, אפילו תינוקות היו ביניהם, כנראה שהגיעו מבית חולים או מבית יתומים, וזרקו את כולם לתוך הבור. נשמעו צעקות ובכי. הם פקדו על היהודים לכסות את הבור. בעלה של גולדה היה בן יותר מ- 50 באותו יום, כנראה שקיבל דום לב או התקף לב ומת באותו המעמד. הגרמנים קברו אותו עם כל הילדים. גולדה קיבלה את הבשורה אחר כך. בינתיים בחלק שלהם בגטו הכול היה תלוי בשגעונות של החיילים הגרמניים. יום אחד הם החליטו שיורים בכל אדם חמישי. שהגיעו אליה והיא היתה חמישית, הגרמני לא ירה בה והיא לא ידעה אם זה היה במקרה או בגלל שהיא הייתה יפה. גולדה הבינה שזה עניין של זמן עד שזה יקרה שוב והיא החליטה לברוח. בגטו את כל העבודה עשו היהודים עצמם, הגרמנים מינו יהודים לעשות את כל העבודות וגם יהודי שישגיח וילשין. הבחור היהודי שמינו לשמור על כולם רצה להתעסק עם שרה, ממש הטריד אותה. גולדה נתנה פייט, אז הוא התרגז והלשין עליה. הגרמנים התנפלו על שרה והרביצו לה. בעטו בה עם המגפיים, וגולדה עמדה וראתה הכול, ולא התערבה כדי להגן עליה. הם ממש התעללו בשרה. כנראה שהיה לה אירוע מוחי, היא הייתה חצי מתה. אחר כך גולדה הבינה שאם היא תתקרב הם יהרגו את שתיהן ולא יהיה להן סיכוי וחשבה שכאשר הם יעזבו אותה היא תטפל בה, וכך היה. כשהגרמנים עזבו אותה, היא הייתה חצי מתה, אבל גולדה הוציאה אותה וטיפלה בה למרות שלא היו לה תרופות, שרה נשארה בחיים, היא זוכרת שהיו לה התקפי זעם והיה פתאום נכנס בה שיגעון. זה היה כבר בחודש נובמבר וגולדה החליטה סופית שאין ברירה וצריכים לעשות מעשה, שהיא ושרה חייבות לברוח. אשתו של האח של בעלה לא הסכימה לברוח. שאלתי למה הם לא ברחו, וגולדה אמרה שגיסתה כבר הייתה שבורה. גולדה הייתה חזקה. כל שאר המשפחה של האח של בעלה נספתה באותו הגטו, הם לא יצאו משם. לילה אחד שלא היה חשמל גולדה ברחה עם בתה שרה. גולדה אמרה שמאז ועד תחילת 1945היא נדדה עם שרה אלפי קילומטרים והן נתקלו מדי פעם בפרטיזנים. הן הלכו בלילות, ובשעות האור התחבאו ביער. גולדה לא ידעה לאן היא הולכת וסיפרה שאם הייתה צומת או שתי דרכים שהיתה צריכה לבחור שמאלה או ימינה, אז כדי לא להתבלבל היא תמיד היתה פונה ימינה. בערבים שגולדה ושרה היו מגיעות לכפר, היא היתה מקישה בדלת של הבית הראשון וביקשה להישאר לישון באסם. היתה משכיבה את שרה לישון והיא לא היתה ישנה רק מקשיבה שאין סכנה. כשהייתה שומעת דלת או קול כלשהו גולדה הייתה לוקחת את שרה ובורחת כדי שלא ילשינו עליהן. סיפור נוסף היה שבאחד הימים הן היו צריכות לחצות איזשהו נהר ונתקלו בדייג. גודה ביקשה ממנו שיעביר אותן בסירה, בדרך הדייג הבין שהן יהודיות והתחיל טלטל את הסירה כדי שתתהפך והן יטבעו. גולדה הצליחה לשכנע אותו שלא יטביע אותן בכך שאמרה לו שלא יהיו לו חיים "אם תעשה את זה לא יהיו לך חיים וזה יישב לך על המצפון, אני יודעת שכך קורה, שלא תישן בלילות". הדייג נבהל וזה הציל אותן. הן נדדו משנת 1942 עד 1945, אכלו מה שהיה ביער ומה שנתנו להן באסם וכך שרדו. גולדה רצתה הביתה, ובסוף, לקראת סוף המלחמה היא הגיעה לטירספול בחזרה. אחרי שהגיעו לטירספול המשפחה הייתה מלוכדת, חגגנו חגים ביחד, שרה הייתה לפעמים מִתחילה לצרוח – הם באים, מי אלו?! עם הגיל זה עבר אבל היא סבלה מהתפרצויות שנים רבות. כשגולדה חזרה לבית שלה הוא היה תפוס בידי השלטון הרומני, לא היו כמעט גרמנים. הרומנים היו אכזריים אבל לא כמו כשהגרמנים היו, במהלך המלחמה כשראו שהגרמנים עומדים להפסיד, היו הרומנים יותר עדינים. גולדה ושרה הלכו לשכן של גולדה, לפני המלחמה גולדה והשכן גדלו ביחד עם המשפחות שלהם והיו מאוד קרובים. היא דפקה בדלת והשכן היה בהלם, השכן הרשה להן להיכנס והם הלכו לישון. זאת הייתה הפעם הראשונה בה גולדה נרדמה ולמחרת הגיעו הרומנים ועצרו אותן כיוון שהשכן הלשין מרוב פחד. הרומנים האשימו את גולדה ושרה בריגול עבור הרוסים, השמועה התפשטה והאנשים אשר הכירו את גולדה אספו חתימות שהם מכירים את גולדה על מנת לפטור אותה מהאשמה בריגול. החתימות עזרו והן ניצלו מעונש תלייה, שרה וגולדה מצאו בית בטירספול, צמוד קרקע. גולדה לא עבדה ושרה עבדה בתור מורה (רכשה השכלה ולמדה הוראה). גולדה השתדלה להמשיך בחייה כמו לפני המלחמה, חיה באורח חיים צנוע של אישה פשוטה שגרה בכפר. הן סיפרו על המלחמה ולא הסתירו. אחרי המלחמה לאחר שכולם חזרו, נפגשו כל חמש האחיות ורוב נשות המשפחה, הגברים לא חזרו כולם. הן המשיכו את חייהן בטירספול אפילו התחתנו שוב. כל אחד סיפר מה עבר עליו בתקופת המלחמה, שגולדה סיפרה את הסיפור שלה היא לא הזילה דמעה אבל כולם בכו. לאחר כמה זמן גולדה הבינה שהיא צריכה לכתוב את הזיכרונות ומה שעברה לכן החליטה לכתוב זאת במחברת בשביל לא לשכוח. שהזדקנה פתחה את המחברת וקראה היא מאוד בכתה, היו לה התקפי בכי וחרדה. החתן שלה ראה אותה וריחם אליה והחליט להשמיד את המחברת על מנת לעזור לה (בדיעבד היום מבינים כמה ההיה חשוב לשמור על המחברת והזיכרונות). לאחר המלחמה יום אחד מישהי נכנסה לחצר בביתה ושואלת אותה אם פה גרות גולדה ושרה. ומה מתברר? שזו הייתה ביתו של השכן שהסגיר אותן, גולדה לא זיהתה אותה למרות שהכירה אותה וחלפו הרבה שנים. היא אמרה שאבא שלה שלח אותה לחפש את גולדה ולבקש ממנה סליחה. שאבא שלה כבר כמעט 20 שנה חולה ומרותק למיטתו, על ערש דווי. והוא כבר מתפלל למות וממש מבקש למות, הוא מרגיש שהוא לא יכול למות בגלל מה שהוא עשה והוא מבקש מגולדה לסלוח לו כדי שיוכל למות. היא אמרה שהוא יחייה עוד הרבה שנים ושיישא את העונש הזה, כשהיא סיפרה את זה למשפחה כולם אמרו לה שהיא הייתה צריכה לסלוח לו, גולדה צעקה שקט! אתם לא אומרים לי מה לעשות!

לוי זילבר, אשר נקרא על שם של רבי לוי יצחק , נולד בשנת 1911 להורים ברוך וצוותה. הוריו היו חרדים, שמרנים וציונים והם השתייכו לקהילה בשם בני ישראל , קהילה שמרנית ביותר. ללוי היו שישה אחים והמשפחה גרה בעיר קריסטנופול במחוז גליציה . לוי לפני המלחמה לוי עבד בתיקון פרסות של סוסים, הכנת אוכפים ובזמנו הפנוי אהב להתאגרף. כשהמלחמה פרצה לוי היה בן 18, הוא נותק ממשפחתו , ברח מגליציה והצטרף לקבוצת המרד של הפרטיזנים שם פעל כדי לעזור ליהודים בגטו תוך כדי שסיכן אתסיכון חייו בכך שייתפס. לאחר זמן מה לוי נתפס על ידי הגרמנים והועבר לגטו ורשה. לוי שימש לכוח כוח עבודה חשוב עבור הגרמנים ושרד בעזרת בזכות העבודה בגטו. לאחר שנים רבות מתום המלחמה לוי גילה שגם אחיו חיים שרד את המלחמה וכי הוא הצליח לברוח ולשרוד במלחמה. שאר משפחתו של לוי (הוריו ואחיו מלבד חיים) נהרגה נרצחה בתחילת המלחמה בבורות הירי, כל האחים שלו, מלבדו ומלבד חיים, וההורים שלו. לאחר המלחמה, הבת שלובתו , ברכה דגן, אשר נתנה את העדות, נסיעה לגטו ורשה שם היא ראתה את המצבה לכל היהודים שנספו בגטו. היא סיפרה שהיא ראתה שמות רבים בעלי אותו שם המשפחה של אביה ומאותו אזור בו חיי ושהיא סוברת סבורה כי הרבה רבים מהם הינם חלק ממשפחתה המורחבת. בעדותה של בתו של לוי זילבר, ברכה דגן, היה סיפור שתפס את צומת תשומת הלב של כל חברי הקבוצה. הסיפור שהתרחש בתחילת המלחמה, לפני שלוי ברח מגליציה. הגרמנים הגיעו לגליציה ולוי נאלץ לראות את את הוריו ואת אחיו מתים נרצחים בבורות הירי על ידי הגרמנים., השורדים היחידים ממאורע זה היו לוי ואחיו חיים. באותו רגע הזה לוי החליט שהוא יעשה הכל כדי לשרוד את המלחמה על מנת שיישאר זכר ולכן הוא בחר להצטרף לפרטיזנים. סיפור נוסף שמאוד נגע לבליבנו היה הסיפור על התנהלותו של לוי בגטו וורשה. אחרי שלוי נתפס על ידי הגרמנים והוכנס לגטו הוא ניצל את כוחו כדי להגניב מזון נוסף לגטו על מנת לעזור ליהודים אחרים אשר היו חלשים ממנו ולא יכלו לשרוד בכוחות עצמם. סיפור זה מראה איך תמיד לוי תמיד רצה לעזור ליהודים אחרים גם אם זה משמעות הדבר היא אומר לסכן את חייו. סיפור נוסף ששמענו בראיון היה סיפור שהתרחש ממש בסוף המלחמה במחנה עבודה. סופר לנו כי במחנה העבודה לוי פגש במחנה העבודה נערה ששמה בתי, שהיתה אשר הייתה צעירה ממנו ב-11 שנה שנים ששמה בתי והם התאהבו. לוי ובתי התחתנו במחנה העבודה ונולדה להם בתם הבכורה דרורה. לוי, בתי ובתם עלו יחד לארץ ישראל והקימו שם את משפחתם וכך ניצחו את הגרמנים.