עליזה לנדאו

דיטה קראוס נולה ב 1929 בפארג וגדלה כבת יחידה. דיטה כלל לא ידעה שהיא יהודיה, להוריה לא היתה זיקה לדת, הם לא חגגו חגים ודודים ממשפחתה נישאה לנוצרים. לדיטה היתה ילדות רגילה עד כיתה ב'. שהיתה בת 7 פלשו הגרמנים לחבל הסודטים והחלה אנטישמיות ודיטה בפעם הראשונה הבינה שהיא יהודייה. עם הפלישה לפולין שלחו אותה הוריה לכפר מרוחק לדודה לאחר ששמעו על היחס של הגרמנים ליהודיים אך החזירו אותה ב 1940. בגיל 10 גורשה המשפחה מדירתה. טרם היו הגבלות אך עיקלו חשבונות בנק, החרימו רכוש, אביה פוטר מעבודתו לאחר שיהודים לא הורשו לעסוק במשרה ציבורית, היה איסור ללכת לבתי ספר והחלו ללבוש טלאי צהוב. ב 1942 גורשה דיטה עם הוריה לגטו טרזין ופגשה שם את סבתא וסבה שגורשו מספר חודשים קודם לכן החיים בגטו היו קשים. דיטה הכירה את פרדי הירש מורה נערץ, אשר גם בגטו לקח תחת חסותו את הנוער, דיטה עבדה בערוגות שנשתלו מעל לחומה ובכך הרעב הקיצוני היה נסבל יותר. הצפיפות היתה איומה, הם ישנו בדרגשים של 3 קומות 40 אנשים בשטח קטן של חדר. המקום הפרטי היחידי היה המיטה. היא נהגה לשבת עם סבתא על דרגש המיטה ליד החלון ולנהל שיחות. לאחר שנה בגטו, בדצמבר 1943 נשלחו דיטה והוריה לאושוויץ, הם הוכנסו למחנה המשפחות הצ'כיות בבירקנאו. אביה של דיטה נפטר לאחר מספר שבועות. והיא נשארה עם אמא וחברתה הטובה מרגריטה. דיטה מספרת שתמיד היה ריח של שריפה באויר. היה לה בגד אחד בלבד. הם לא לבשו מדי אסירים אלא היתה עם הבגד שאיתו הגיעה וכאמור זה היה הבגד היחידי שהיה לה. במרץ שנת 44 החלו לשלוח אנשים לתאי הגזים, דיטה עשתה חישוב שנותנים להם 6 חודשים במחנה לפני השליחה לתאי הגזים, כך שביוני היה אמור להגיעה תורה. בחודש מאי הגיע מנגלה ועשה סלקציה והיא אמה נשלחו לעבודה עם 1500 איש עברו לגרמניה לעבודות פרך. עסקו בשיקום בניינים שנפגעו בהפצצות. התנאים היו קשים ללא בגדים, ללא אוכל. קיבלו רק כף שאותה שייפו על מנת שתהיה חדה יותר למרח מרגרינה על הלחם. במרץ 45 קרוב לסוף המלחמה עברו לברגן בלזן וזו היתה התקופה הגרועה ביותר, הגרמנים כבר לא נתנו אוכל כלל ולאחר מס' ימים פשוט נטשו את המחנה והשאירו את היהודים סגורים ללא מזון, כשהאנגלים הגיעו לחלץ אותן כל המחנה היה מלא בגוויות איחור של מספר ימים לא היה את מי להציל. הרבה מהאסירים מתו בגלל שאכלו וגופם לא היה מורגל לאכול. דיטה חלתה אימה טיפלה בה, הם חיכו לחזור לפארג. אך מספר שבועות לפני גם האם חלתה ונפטרה. דיטה חזרה לבדה עם חברתה שהן בנות 16 לפארג.

סיפור קורותיה של סוניה אדיז'ס ושל משפחתה במהלך מלה"ע II. בקרב המשפחה של סוניה הדעות היו חלוקות בנוגע לסכנה הנשקפת ליהודים עם עליית הנאצים לשלטון. הצד של אמה היה מבוסס כלכלית ומקושר למחתרת הקומוניסטית ולמלוכה היוגוסלבית והיה בטוח שהנאצים מכוונים להשמדת היהודים. לעומת זאת, הצד של אביה האמין לתעמולת הנאצים והיה בטוח שהם, כעם תרבותי, אינם מסוגלים לעשות כאלה זוועות. בשנת 1942,שנת הלידה של סוניה, הגרמנים פלשו ליוגוסלביה וציוו על היהודים להתרכז במפעל. קרובי המשפחה של אביה צייתו. הם ויהודים נוספים, נשלחו לרכבת ועקבות המשפחה נעלמו. סוניה מניחה שהם נשלחו לברגן בלזן ושם מצאו את מותם. קרובי משפחתה מצד אמה, החליטו לברוח. הורי סוניה פנו לקונסול הספרדי וביקשו להוציא אזרחות ספרדית ולאחר מכן עזבו את המדינה לאלבניה. בדרכם עצרו בבית קפה. בעל המקום, שהיה מוסלמי, שוחח איתם ושמע מהם שהם מאיטליה ובאו לטייל באלבניה. חזותם הכהה גרמה לו להניח שהם פליטים יהודים והוא הזמין אותם לביתו. כשהגיעו, הציע להם מסתור. לאחר חמישה חודשים הוקמה מפקדה נאצית בבית הסמוך. עקב כך הוריה של סוניה עברו לבראט (עיר באלבניה) ואילו היא נשארה משום שיכלו להעמיד פנים שהיא בתם של בעל בית הקפה ואשתו. בסיום המלחמה הוריה חזרו למקום המחבוא ולאחר מכן שבו לביתם ביוגוסלביה.

**תיעוד והנצחה – הסיפור של גולדה** ** ** בלה סיפרה סיפורה של גולדה (שם המשפחה לא ידוע), אחותה של סבתה. גולדה נולדה בשטייטל בסרביה אחר כך עברה עם משפחתה לרומניה, ואחר כך עברו לאזור שהוא ברית המועצות של היום. גולדה הייתה אחת מחמש אחיות ונשואה. היא לא יודעת לספר על ילדותה, מלבד שהיא הייתה בת למשפחה פשוטה בת חמש אחיות. לגולדה הייתה ילדה אחת ויחידה וקראו לה שרה (הם לא הצליחו להביא עוד ילדים). כשהתחילה המלחמה גולדה הייתה כבר אחרי גיל 40. היא מספרת שעברה הרבה סיוטים בתקופה של המלחמה. היא הייתה אישה כפרית פשוטה, עבדה קשה מאד בכל יום, תיחזקה את הבית וגידלה ירקות. היא הייתה אישה טובה, פשוטה מאוד ובעלת חוכמה רבה. אחרי החתונה הם עברו להתגורר בעיר טירספול במולדובה, עיר שנייה בגודלה. עוד לפני המלחמה גרו בבית קרקע עם חצר, עם השכן, קרוב לשוק העירוני. בזמנו החיים ובכלכלה סבבו סביב השוק. אנשים מהכפר שבאו לשוק למכור את הסחורה היו משאירים אצלה את העגלות עם הסחורה שלהם והיא נתנה להם מקום לשבת, לנוח ולשתות. אנשים רבים הכירו אותה ואת טוב ליבה. ההיסטוריה מראה שאהבו אותה ושהייתה אישה טובה והעתיד שלה הראה שהיא הייתה אישה חזקה. החיים עצמם הם שחינכו ולימדו אותה, לא הייתה לה השכלה רשמית. הייתה לה משפחה יהודית גדולה, מסורתית, מרובת ילדים. לפני המלחמה הם היו עובדים מהבוקר עד הערב ולא התעניינו בפוליטיקה. ההפגזות של המלחמה התחילו בארבע בבוקר והם התחילו לברוח. הם חשבו שזה ייגמר במהרה והם יחזרו. כשפרצה המלחמה שרה הייתה בת 15. אף אחד לא ידע ולא הבין מה קורה. לבעלה היה אח שגר באוקראינה קרוב לגבול עם מולדובה. הוא גר באזור כפרי שהיה דומה למעין קיבוץ, סביבו היו היישובים הכי עשירים עם הישגים גדולים, יישובים של יהודים. האח היה המנהל של ה"קיבוץ" העשיר והם חיו אצלו. כשהם הגיעו לכפר הגרמנים נכנסו מהצד השני ומיד אספו את כל התושבים בכיכר המרכזית. היו אנשים שהלשינו והצביעו על אח של בעלה של גולדה. מיד הרימו במה ותלו אותו מול כל התושבים שגם אשתו והילדים היו בקהל, הם עמדו מול כולם. זה היה ביוני 1941, זו הייתה ממש ההתחלה. הגרמנים מיד גידרו את השטח ועשו גטו זמני. את הילדים והנשים שמו יחד, את הגברים שמו בשטח אחר. בעלה של גולדה היה בשטח של הגברים, גולדה ושרה ביחד עם אשתו והילדים של האח שנתלה היו בשטח של הנשים. עדיין לא הקימו מחנה ריכוז עם גדר חשמלית, רק שמו גדר ומסביב חיילים. כל יום הגברים הלכו לעבודה, ובערב הם חזרו מהעבודה לגטו. גולדה הייתה רואה את בעלה כשחזר בערב אבל הם לא יכלו לדבר. שחלפו יולי ואוגוסט התחיל הכפור והיה קר בחוץ. הם ישבו וישנו על הרצפה, ואפילו השערות היו מכוסות כפור. ערב אחד גולדה לא ראתה את בעלה בין הגברים שחזרו מהעבודה. הגיעו שמועות, אולי דרך החיילים, היא לא זוכרת, ואז קיבלה את הבשורה המרה. פקדו על הגברים לחפור בור גדול ושסיימו את העבודה הגיעה משאית עם ברזנט שמכסה אותה. כשהם פתחו את הברזנט הם ראו ילדים חיים, אפילו תינוקות היו ביניהם, כנראה שהגיעו מבית חולים או מבית יתומים, וזרקו את כולם לתוך הבור. נשמעו צעקות ובכי. הם פקדו על היהודים לכסות את הבור. בעלה של גולדה היה בן יותר מ- 50 באותו יום, כנראה שקיבל דום לב או התקף לב ומת באותו המעמד. הגרמנים קברו אותו עם כל הילדים. גולדה קיבלה את הבשורה אחר כך. בינתיים בחלק שלהם בגטו הכול היה תלוי בשגעונות של החיילים הגרמניים. יום אחד הם החליטו שיורים בכל אדם חמישי. שהגיעו אליה והיא היתה חמישית, הגרמני לא ירה בה והיא לא ידעה אם זה היה במקרה או בגלל שהיא הייתה יפה. גולדה הבינה שזה עניין של זמן עד שזה יקרה שוב והיא החליטה לברוח. בגטו את כל העבודה עשו היהודים עצמם, הגרמנים מינו יהודים לעשות את כל העבודות וגם יהודי שישגיח וילשין. הבחור היהודי שמינו לשמור על כולם רצה להתעסק עם שרה, ממש הטריד אותה. גולדה נתנה פייט, אז הוא התרגז והלשין עליה. הגרמנים התנפלו על שרה והרביצו לה. בעטו בה עם המגפיים, וגולדה עמדה וראתה הכול, ולא התערבה כדי להגן עליה. הם ממש התעללו בשרה. כנראה שהיה לה אירוע מוחי, היא הייתה חצי מתה. אחר כך גולדה הבינה שאם היא תתקרב הם יהרגו את שתיהן ולא יהיה להן סיכוי וחשבה שכאשר הם יעזבו אותה היא תטפל בה, וכך היה. כשהגרמנים עזבו אותה, היא הייתה חצי מתה, אבל גולדה הוציאה אותה וטיפלה בה למרות שלא היו לה תרופות, שרה נשארה בחיים, היא זוכרת שהיו לה התקפי זעם והיה פתאום נכנס בה שיגעון. זה היה כבר בחודש נובמבר וגולדה החליטה סופית שאין ברירה וצריכים לעשות מעשה, שהיא ושרה חייבות לברוח. אשתו של האח של בעלה לא הסכימה לברוח. שאלתי למה הם לא ברחו, וגולדה אמרה שגיסתה כבר הייתה שבורה. גולדה הייתה חזקה. כל שאר המשפחה של האח של בעלה נספתה באותו הגטו, הם לא יצאו משם. לילה אחד שלא היה חשמל גולדה ברחה עם בתה שרה. גולדה אמרה שמאז ועד תחילת 1945היא נדדה עם שרה אלפי קילומטרים והן נתקלו מדי פעם בפרטיזנים. הן הלכו בלילות, ובשעות האור התחבאו ביער. גולדה לא ידעה לאן היא הולכת וסיפרה שאם הייתה צומת או שתי דרכים שהיתה צריכה לבחור שמאלה או ימינה, אז כדי לא להתבלבל היא תמיד היתה פונה ימינה. בערבים שגולדה ושרה היו מגיעות לכפר, היא היתה מקישה בדלת של הבית הראשון וביקשה להישאר לישון באסם. היתה משכיבה את שרה לישון והיא לא היתה ישנה רק מקשיבה שאין סכנה. כשהייתה שומעת דלת או קול כלשהו גולדה הייתה לוקחת את שרה ובורחת כדי שלא ילשינו עליהן. סיפור נוסף היה שבאחד הימים הן היו צריכות לחצות איזשהו נהר ונתקלו בדייג. גודה ביקשה ממנו שיעביר אותן בסירה, בדרך הדייג הבין שהן יהודיות והתחיל טלטל את הסירה כדי שתתהפך והן יטבעו. גולדה הצליחה לשכנע אותו שלא יטביע אותן בכך שאמרה לו שלא יהיו לו חיים "אם תעשה את זה לא יהיו לך חיים וזה יישב לך על המצפון, אני יודעת שכך קורה, שלא תישן בלילות". הדייג נבהל וזה הציל אותן. הן נדדו משנת 1942 עד 1945, אכלו מה שהיה ביער ומה שנתנו להן באסם וכך שרדו. גולדה רצתה הביתה, ובסוף, לקראת סוף המלחמה היא הגיעה לטירספול בחזרה. אחרי שהגיעו לטירספול המשפחה הייתה מלוכדת, חגגנו חגים ביחד, שרה הייתה לפעמים מִתחילה לצרוח – הם באים, מי אלו?! עם הגיל זה עבר אבל היא סבלה מהתפרצויות שנים רבות. כשגולדה חזרה לבית שלה הוא היה תפוס בידי השלטון הרומני, לא היו כמעט גרמנים. הרומנים היו אכזריים אבל לא כמו כשהגרמנים היו, במהלך המלחמה כשראו שהגרמנים עומדים להפסיד, היו הרומנים יותר עדינים. גולדה ושרה הלכו לשכן של גולדה, לפני המלחמה גולדה והשכן גדלו ביחד עם המשפחות שלהם והיו מאוד קרובים. היא דפקה בדלת והשכן היה בהלם, השכן הרשה להן להיכנס והם הלכו לישון. זאת הייתה הפעם הראשונה בה גולדה נרדמה ולמחרת הגיעו הרומנים ועצרו אותן כיוון שהשכן הלשין מרוב פחד. הרומנים האשימו את גולדה ושרה בריגול עבור הרוסים, השמועה התפשטה והאנשים אשר הכירו את גולדה אספו חתימות שהם מכירים את גולדה על מנת לפטור אותה מהאשמה בריגול. החתימות עזרו והן ניצלו מעונש תלייה, שרה וגולדה מצאו בית בטירספול, צמוד קרקע. גולדה לא עבדה ושרה עבדה בתור מורה (רכשה השכלה ולמדה הוראה). גולדה השתדלה להמשיך בחייה כמו לפני המלחמה, חיה באורח חיים צנוע של אישה פשוטה שגרה בכפר. הן סיפרו על המלחמה ולא הסתירו. אחרי המלחמה לאחר שכולם חזרו, נפגשו כל חמש האחיות ורוב נשות המשפחה, הגברים לא חזרו כולם. הן המשיכו את חייהן בטירספול אפילו התחתנו שוב. כל אחד סיפר מה עבר עליו בתקופת המלחמה, שגולדה סיפרה את הסיפור שלה היא לא הזילה דמעה אבל כולם בכו. לאחר כמה זמן גולדה הבינה שהיא צריכה לכתוב את הזיכרונות ומה שעברה לכן החליטה לכתוב זאת במחברת בשביל לא לשכוח. שהזדקנה פתחה את המחברת וקראה היא מאוד בכתה, היו לה התקפי בכי וחרדה. החתן שלה ראה אותה וריחם אליה והחליט להשמיד את המחברת על מנת לעזור לה (בדיעבד היום מבינים כמה ההיה חשוב לשמור על המחברת והזיכרונות). לאחר המלחמה יום אחד מישהי נכנסה לחצר בביתה ושואלת אותה אם פה גרות גולדה ושרה. ומה מתברר? שזו הייתה ביתו של השכן שהסגיר אותן, גולדה לא זיהתה אותה למרות שהכירה אותה וחלפו הרבה שנים. היא אמרה שאבא שלה שלח אותה לחפש את גולדה ולבקש ממנה סליחה. שאבא שלה כבר כמעט 20 שנה חולה ומרותק למיטתו, על ערש דווי. והוא כבר מתפלל למות וממש מבקש למות, הוא מרגיש שהוא לא יכול למות בגלל מה שהוא עשה והוא מבקש מגולדה לסלוח לו כדי שיוכל למות. היא אמרה שהוא יחייה עוד הרבה שנים ושיישא את העונש הזה, כשהיא סיפרה את זה למשפחה כולם אמרו לה שהיא הייתה צריכה לסלוח לו, גולדה צעקה שקט! אתם לא אומרים לי מה לעשות!