עליזה לנדאו

קתלין נולדה בתשיעי באוקטובר 1935 בעיר ברטואויפלוי בהונגריה, היא הייתה חלק ממשפחה עשירה ומכובדת. באותה התקופה אנטישמיות הלכה והתפתחה בהונגריה בגלל האמנציפציה. כבר בשנת 1939 הוטלו על היהודי בהונגריה גזירות רבות, ״ציוו על הורי למסור את החנות. נשארנו לגור בביתנו אך לא כבעלי הבית ונשללו זכויותינו אך חיינו עדיין לא היו בסכנה" יהודים עשירים הצטוו להגיע לכיכר העיר ולמסור את רכושם, מי שהסתיר רכושו הוכה מכות קשות. "רכבת הזהב" המפורסמת העבירה לברלין חלק מהרכוש שנשדד מיהודי הונגריה אך גם לאחר המלחמה כאשר הרכבת נתפסה ע"י הצבא האמריקאי לא הוחזר הרכוש לבעליו החוקיים או ליורשיהם. סבא של קתלין מצד אמה היה אחד היהודים העשירים בהונגריה ולכן הוכה מכות רצח ונזרק לקרון שהוביל לאושוויץ - שם מצא את מותו. ב19 במרץ 1944 כשהייתה בת שבע וחצי נכבשה הונגריה ע"י הגרמנים ולאחר מכן העבירו את קתלין, אחותה ואמה לגטו בהונגריה. קתלין זוכרת יום אחד ממש מוקדם בבוקר(בערך מאי 1945), ביקשו ממנה וממשפחתה לעלות לרכבת ולנסוע לכיוון אושוויץ, היא זוכרת שלא היו תנאים בסיסיים ברכבת, החיילים סירבו לתת ליהודים אפילו מים ואיימו בירי על מי שהתקרב לחלון. היא ומשפחתה היו על הרכבת 5 ימים בתנאים של צפיפות, חוסר אוכל ומים וריח של צואה שתן ובהמות. הרכבת הגיעה לאושוויץ והורידו אנשים מהקרונות, חיים ומתים. היה דוחק נוראי וקריאות של זירוז מצד הגרמנים- "לאוס!, שנל!." הגרמנים הפרידו בינה ובין אמה, אחותה והיא נשארו לבד ודוקטור מנגלה העביר אותן את הסלקציה לבלוק של ילדים, לקחו אותה לדוקטור מנגלה על מנת שיערוך עליה ניסויים, היא זוכרת משם צעקות של בכי וכאב. קתלין לא זוכרת בדיוק מה קרה שם אך היא זוכרת שקיבלה טיפול מסוים ולאחר מכן התמוטטה, כנראה מנגלה חשב שהיא מתה והעביר אותה יחד עם הגופות על מריצה לשריפה וקבורה. היא הייתה לילה שלם מתחת לגופות במריצה וצעקה בקול חלוש "מאמי, מאמי", היא זוכרת במעורפל מישהו שעזר לה, הרים אותה והניח אותה באיזה צריף, לאחר כמה שעות אחותה מצאה אותה שם מדממת. קתלין זוכרת שלאחר כמה חודשים בגטו לקחו אותה ואת אחותה ביחד עם הרבה יהודים למקום ריכוז ליד וינה, אוסטריה שבו עבדו על פי הוראת הגרמנים. משם, לאחר זמן רב של עבודות מפרכות נלקחה לצעדות המוות. שם בזמן הצעדה פגשה את אמה שוב לאחר זמן רב מאוד שלא התראו. בזמן צעדת המוות קתלין שכבר היתה חלשה מאוד אחרי חודשים ארוכים של רעב, לא יכלה ללכת. היא הייתה חלשה ורגליה דיממו. היא ביקשה מאמה שתרים אותה. אך מפני שגם אמה הייתה במצב נורא לאחר שחלתה במחלה קשה (ככל הנראה בטיפוס),היא לא יכלה להרים אותה ובקשה ממנה לזחול על ארבע. העיקר להתקדם ולא להפסיק ללכת כדי שלא יירו בה.  קתלין נאלצה לעשות חלק גדול מהצעדה כאשר היא זוחלת על ארבע בשלג ברגליים חשופות שכותונת דקה לגופה. בסוף הצעדה, מתארת קטלין, שהגיעו למקום עם אוהלים. שם הכניסו אותם למקלחות גז. אך למזלה הגדול מסיבה כלשהיא, הגז לא השתחרר והם נשארו בחיים. הם ישבו במחנה עוד מספר ימים, בתנאים קשים וללא אוכל עד שהאמריקאים שיחררו את המחנה. כאשר הגיעו הכוחות האמריקאים, מישהו הגיע לצריף ואמר שנגמרה המלחמה והם חופשיים. אך תושבי הצריף פחדו לצאת מחשש שירו בהם. לא האמינו שאכן הגיעו לשחרר אותם. לאחר זמן מה קתלין קיבלה אישור מאמה לצאת והיא סיפרה שהתנפלו על המחסנים של האוכל.

פישל באום נולד ב1933, בפולין, כשפרצה המלחמה היה בן שש. אביו היה נגר, כשפרצה המלחמה אין עבודה בנגרות, הגרמנים נכנסו לעיר שלהם ללודז' שלוש רבע מיליון תושבים שליש גרמנים שליש יהודים שליש פולנים. היו מפעלי ענק של יהודים. הגרמנים נכנסו כמצעד לעירם. התחילו גזירות על יהודים. עבודות כפייה החלו, היהודים חויבו לענוד פס שמראה שהם יהודים עד שהחלו עם הטלאי הצהוב. יהודים שלא ענדו טלאי צהוב נתלו או הרגו אותם. אביו נתפס לעבודות כפייה כמה פעמים. נקראו היהודים להיכנס לגטו, לבלוטי עיר בפולין. לאביו היה נגרייה בלודז' והנגרייה נחצתה לשניים, בחלק האחורי פישל ומשפחתו היו גרים ובחלק הקדמי הייתה נגרייה. החלה בניית הגדר של הגטו על ידי היהודים. לאט לאט הגטו התחיל להיסגר. סבא של פישל קרא לכל הילדים שלו ואמר להם כי הוא מכיר את הגרמנים ושמפה והלאה המצב רק הולך להיות יותר גרוע. הוא אמר לכל ילדיו קחו את הילדים ולכו מזרחה לכיוון ברית המועצות. מי שלא ירצה ללכת שישאר. **בריחת פישל ומשפחתו:** ילדיו לקחו קצת חפצים ועזבו את הגטו, הגטו אז היה עוד פתוח. פישל ומשפחתו החלו ללכת ברגל לכיוון מזרח מכיוון שלא יכלו לקחת תחבורה ציבורית. הם היו ישנים אצל גויים בכפרים אשר עברו. פעם אחת הגיעו לגשר פישל ומשפחתו שהיה קשה לעבור, מתחת נהר זועם. האבא החזיק את הילדה על הגשר והאמא החזיקה את ידו של פישל. מהצד השני ראו קצינים גרמניים. אביו של פישל חשש שהחיילים ידחפו אותם לנהר אך החיילים באו ועזרו לקחת את אחותו של פישל ולחצות את הגשר. הם היו חיילים גרמנים ולא שוטרים, לכן היה להם פחות אכפת מהיהודים. לאחר כמה ימים הםהגיעו למקום בו ראו הרבה גופות. אנשים אמרו להם שאי אפשר לעבור את הקטע דרך הזה בגלל הבניין הקרוב. בניין של משטרת הגרמנים. בא אליהם ילד גרמני ואמר להם שתמורת כסף יעביר אותם. הילד אמר להם לעשות מה שהוא עושה. כשהתקרבו וראו קצינים הילד עשה הייל היטלר וכל המשפחה עשתה איתו, ובכך הגרמנים העבירו אותם.   פישל ומשפחתו המשיכו ללכת והגיעו לגבול בין גרמניה לברית המועצות. היה יער גדול אך היה גם גדר גדולה שהקימו שמפרידה אותם מברית המועצות. הרבה אנשים יהודים מהעולם התחתון החליטו לפרוץ את הגדר. כל היהודים הפילו את הגדר ורצו אל היער ממול. לא ידעו את הכיוון לאן ללכת, איך לצאת מהיער אך בסוף הגיעו לעיירה. כל היהודים שיצאו מהיער הגיעו לעיירה ונכנסו לבית כנסת. ישנו שם כמה לילות. הגיעו חיילים רוסים והעמיסו אותם ולקחו אותם לתחנת רכבת ושמו אותם על קרונות משא ונסעו במשך הרבה זמן עד שהגיעו ליער. ביער ראו בורות חפורים גדולים מדופני עצים, בחוץ היה קר בתוך הבורות היה חם ונעים, היה תנור ברזל באמצע. שיכנו אותם שם. למחרת באו ולקחו את ההורים לעבודה. הילדים נשארו בבורות. אמא של פישל חלתה בדלקת ריאות אך חייבו אותה להמשיך לעבוד. האב החליט שהוא עובד בשבילה שני משמרות אך גם הוא חלה. אמרו לו שאם הוא חותם על אזרחות רוסית הוא יכול לצאת מהבורות. הוא חתם. שלחו אותם לעיר קרים. אבא של פישל התחיל לעבוד בבית חרושת לנגרות. האמא עבדה במודיעין בבית חולים. היא הייתה אחראית על הכניסות והיציאות של הביקורים, מכיוון שאי אפשר היה לבוא מתי שרוצים לבית חולים, כאשר רצו לבקר בשעות שהם לא שעות ביקור היו משחדים אותה בשביל להיכנס וכך אמא שלהם הייתה מביאה הרבה ממתקים הביתה.    בזמן שהחל מבצע ברבורסה פישל היה בן שמונה והגרמנים החלו להתקדם בצעדי ענק. אבא של פישל גויס לצבא האדום, שאר המשפחה החלו לברוח מזרחה לכיוון אסיה המרכזית, אוזבקיסטן וקזחסטן. לא היה להם אישור לרכבות ולכן מצאו פתרון אחר: הרוסים היו מפרקים מפעלים ומעבירים אותם מזרחה, ומשפחתו של פישל היו עולים על רכבות אלו. היה חורף קר מאוד ופישל חלה בדיפטריה. הגרמנים היו מפציצים מ10 בבוקר עד חמש בערב את הרכבות במטרה לעצור את הרוסים ואת נסיגתם. כל פעם שהיו מפציצים הרכבת הייתה נעצרת הקטר היה משמיע קול צפירה, כולם היו קופצים מהרכבות, כאשר הכל נרגע הקטר השמיע צפירה שוב וכולם היו חוזרים לקרון ומוצאים את משפחתיהם. כך היה כמה שבועות.   פעם אחת רץ פישל עם ילד בן גילו והם התחבאו ליד מגדל גדול שהיה ליד הרכבת, הגרמנים הפציצו והפצצה פגעה בבניין והבניין נפל לידם. שניהם ניצלו אך כמה זמן אחר כך הילד שהיה איתו נהרג באחת ההפצצות כאשר שניהם שכבו על הרצפה וכשקמו חברו לא קם. **פישל מאבד את משפחתו:** פעם נוספת הפציצו את הרכבת, כולם קפצו ורצו לחורשה, וכשחזרו לפישל היה קשה לקפוץ לרכבת מכיוון שהייתה גבוהה והוא היה מאוד נמוך.לכן כשראה בחור רומני גבוה רץ וניסה לתפוס אותו בשביל לעלות על הרכבת וכשתפס אותו שניהם נפלו ופישל החל לברוח מן הבחור לכיוון החורשה. לאחר זמן מה החל לחזור בחזרה לרכבת אך לא ראה רכבת, פישל לא שמע את צפירת ההרגעה. כאן נפרד ממשפחתו. מכאן והלאה פישל החל את חייו לבדו ללא משפחה למשך שש שנים. לאחר שאיבד את משפחתו המשיך עם כמה מבוגרים לאורך המסילה עד התחנה הבאה. לאט לאט כל הקבוצה התפזרה.   המבוגרים עזבו את פישל, והוא החל להסתובב בכפרים, בשדות, לחפש אוכל. לפעמים היה מוצא גזר קפוא בתוך האדמה, לפעמים היו נותנים לו אוכל התושבים של האזור.פישל התחיל להסתובב ברכבות, לא היה לו לאן ללכת, היה מסתובב בשווקים וגונב אוכל.  **לפישל היו הרבה שיטות להשגת אוכל:** ·       לפעמים היה מצטרף עם כמה ילדים בשביל לגנוב. פישל היה מאוד זריז, כאשר הרכבת הייתה מאטה הוא היה רץ אליה ומטפס עליה, לוקח מהרכבת גושי פחם זורק למטה, ויורד מן הרכבת ומוכר את הפחם תמורת אוכל.   ·       פעם אחת התאחד עם כמה ילדים, הלכו למוכר אבטיחים והיה שיטה של לדפוק על האבטיח בשביל לבדוק את טריותם, כל ילד היה לוקח אבטיח דופק עליו ובזמן שהמוכר מבולבל ילד אחד זורק אבטיח אחורה וכך היו גונבים. פעם אחת זרק פישל אחורה ישירות לשוטר, הוא החל לברוח מהשוטר, זרק את נעליו בדרך, ראה אגם, והחליט לקפוץ למים כי ידע שהשוטר לא יקפוץ אחריו, עשה לו שלום ושחה.   ·       פעם מצא מעילון של חייל, היה גדול עליו עם שרוולים ארוכים, היה ניגש וגונב דברים בתוך השרוול.   ·       מישהו מכר תפוחי אדמה, גנב תפוח אדמה ורץ לתחנת הרכבת לאכול, שם היו ערימות ענקיות של פחם מהרכבות ותמיד היה שם פחם דולק ושם היו מחממים את התפוחי אדמה. אך ראה שם נערה בהיריון ונתן לה את התפוח אדמה שלה למרות שלא אכל כמה ימים. לפישל בנוסף היו מקרים עם שוטרים וחיילים:   ·       כאשר פישל היה נוסע על הרכבות לא יכל היה לנסוע בתוך הרכבת כי לא היו לו אישורים לכן היה יושב על הגג ונאחז בארובה. לפישל לא היה דרך לעשות פיפי ולכן היה צריך לעשות את צרכיו על הגג. פעם אחת כאשר עשה שם פיפי פתאום עולה אליו חייל רוסי ומתחיל לבעוט בו, החייל הרוסי שבר לפישל את האף. מסתבר, שפישל השתין וזה נטף על המפקד של החייל.   ·       היו תופסים את פישל ואת שאר הילדים שוטרים בשוק. היו מכניסים את פישל לתחנת מעצר עם מבוגרים ובגלל שהיה קטן היה מצליח לפעמים לברוח דרך הסורגים אך פעם אחת לא יכל לברוח דרך הסורגים. פישל ראה כי השירותים נמצאים ליד היציאה. ביקש לצאת לשירותים. וחזר. וביקש שוב. וחזר. עד שפעם אחת בקיש ולא חזר וכך שוב הצליח לברוח מהתחנת מעצר.   ·       פעם תפסו אותם בעיר גדולה והביאו אותם לבניין עם חצר, היה חם מאוד, זה היה כשפישל היה באסיה המרכזית, היה שם הרבה מאוד ילדים. היה שם שולחן ארוך של אוכל ותור ארוך לברז המים. החזקים היו עוקפים את התור והחלשים היו נשארים בסוף התור. פישל היה מן הקטנים. היו נותנים להם לאכול קצת בלילה עם חתיכת תפוח אדמה וקצת לחם, יום אחד באמצע האוכל באה אישה ומקריאה שמות, ביניהם שמו של פישל (שהיה אז מישה)  ואמרה להם אתם אחרי האוכל נשארים פה לנקות. לאחר האוכל הילדים נשארו לנקות אך למרבה הפתעתם האישה הושיבה אותם בשולחן הביאו להם קערה גדולה עם דייסה ובשר בפנים ובנוסף נתנה להם לחם. מסתבר, שהאישה הייתה יהודייה ובחרה כמה ילדים יהודים ונתנה להם אוכל. כך היה כמה ימים. את הדייסה אכל הרבה ואת הלחם שמר לאחר כך. בחצר היה מאין לול כמו כלוב ושם היו שמים את הילדים שבעונש. פעם אחת, היה נער גדול שנראה מאוד עזוב. פישל נתן לו את הלחם ששמר באותה עת. יום לאחר מכן, כאשר פישל ניגש לתור של המים תפסה בו ידו של הנער הגדול והנער הגדול העביר את פישל את כל התור שיהיה ראשון בתור. כך היא מאז כל יום. לאחר כמה זמן החליטו הילדים כי הם רוצים לברוח, למרות שהיה להם יחסית טוב שם, הם רצו חופש, הילדים פרצו את השער וכולם ברחו. **סיפורים מחיי היומיום של פישל:** ·       פישל יום אחד רואה ילד עם אמו והילד חובש כובע אדום, פישל החליט שהוא רוצה את הכובע, לכן חשב וחשב וכשהרכבת החלה לנסוע פישל רץ עם הרכבת תפס את הכובע וירד.   ·       פישל היה מסתפר אצל הנפח פעם בשנה, הוא היה מספר את כל הילדים לוקח דלי מים ובמהירות מגלח את הילדים.   ·       פישל חלה בכל מיני מחלות, במלריה משתייה של מים עומדים, כל כמה ימים היה חוטף חום כבד מאוד. הוא היה הולך למרפאה והיו מביאים לו אבקה שלא עזרה לו יותר מדי. הוא היה לוקח את האבקה נשכב ומחכה שהכאבים יעברו לו. היה קם עם מוגלות על העיניים ופעם אחת לא יכל לראות אז הלך לשטוף את עיניו בנהר עד שיכל לראות.   ·       פעם אחת התעלף ברחוב כשהתעורר ישב בצריף, ואמרו לו שהוא חולה טיפוס והתעלף, שאלו אותו מה הוא רוצה, הוא אמר אוכל, אמרו לו שאם הוא רוצה לאכול הוא כנראה כבר בריא וזרקו אותו החוצה. פישל היה חולב במלריה כל השנים אך מטיפוס הבריא.   ·       פעם אחת הלך בן אדם עם כיכר לחם מתחת לבית שחי ופישל נתן בוקס לכיכר לחם רץ ולקח ואכל את כל הכיכר לחם.   ·       פישל היה מתנקה בתוך נחל עם הבגדים. יום אחד לא יכל לסבול יותר, והלך לנהר, הוא ראה סוס שאכלו אותו חיות ופישל לקח בשר חי ואכל. לפי פישל, טעם הבשר היה כמו גן עדן.   ·       פישל נסע על רכבת ונער גדול על הרכבת אמר לו שהוא רוצה את הכובע שלו, פישל התנגד להביא לו את הכובע שלו, הנער איים שיזרוק אותו מהרכבת אך לפישל לא היה אכפת. הנער נעמד וצעד לעבר פישל אך הנער קיבל מכה ממשהו שעבר מעל הרכבת והנער נפל לאגם שהיה ליד. ·       נגמרה המלחמה אך בשביל פישל לא הסתיימה שום מלחמה. ראה שחיילים החלו לחזור. בעיירה אחת היה יהודי קטן שהסתובב בשוק והיה מוכר כל מיני חפצים. כשחזרו החיילים היה חייל גובה שני מטר עם רגל קטוע, שהיה שתיין. נערים יהודים החלו להציק ליהודי הקטן והפכו לו את כל חפצי המכירה. החייל הגבוה החל להתפרע וצעק ככה אתם עושים לאבא שלי?! והחל להתפרע בשוק עד ששוטרים באו ולקחו אותו. **פישל פוגש את משפחתו:** פעם אחת פנתה אל פישל אישה יהודייה בשוק ושאלה אותו איך קוראים לו, אמר לה מישה( אז שמו)האישה המשיכה בלשאול אותו איפה אמו, הוא עונה לה שהוא בעצמו לא יודע. פישל היה גינג'י והאישה אמרה לו כי יש אמא בקצה הישוב שמחפשת את בנה שהיה גינג'י לך תראה אם זה אתה. פישל הלך כי לא היה לו מה להפסיד. את אמו מיד הכיר אך את אחותו לא זיהה. אמו לא יכלה לפרנס אותו מכיוון שעבדה במפעל שלא נתן לה מספיק להאכיל גם את פישל, אך לפחות, לפישל היה בסיס, מקום לישון בו.     אותה אישה שאמרה לו על אמו שאלה אותו הפעם האם הוא יודע לקרוא לועזית כי ידע שהוא לא מהאזור.  הוא אמר לה שהוא לא יודע אך שאמו יודעת. היא אמרה לו שיש מכתב כתוב בלועזית שהיא לא יודעת מה כתוב בו. הוא הלך לאמו, היא קראה את המכתב והם גילו שהמכתב הזה מאביו.  התברר שלאחר המלחמה אמו שלחה הרבה מכתבים אך אמרו לה שהאבא נעדר. שני נשים שהכירו את האמא ראו את אבא ואמרו לאבא היכן המשפחה נמצאת. לכן ידע לשלוח את המכתב לשם. לאחר פרוץ המלחמה הקימו יחידה של פולנים שילחמו בנאצים, אביו של פישל הצטרף ליחידה זאת. בגלל שאביוהצטרף ליחידה זו לאחר המלחמה אמרו לו שהוא יכול לחזור לפולין. אבא של פישל שלח וויזות לכל משפחתו בשביל שיוכלו לחזור לפולין. ב47 הם חזרו לפולין. אבא קיבל אותם בתחנת רכבת. אביו נרתע מפישל מכיוון שפישל לא גדל כמעט בגודל, מכיוון שלא אכל לא יכל כמעט לגדול בגודל. בנוסף פישל היה מעשן מכיוון שהקטר היה מעשן ופישל היה יושב עם הקטר לפעמים והקטר וחבריו היו זורקים לו סיגריות. פעם אחת בפולין שוטר עצר את פישל על כך שעישן ברחוב ולקח אותו הביתה לאביו. אבא של פישל היה צריך להסביר לשוטר מה הולך עם בנו.

סיפורה של ליאורה סטיקלרו פרטי העדה ליאורה פוזננסקי לבית משפחת סטיקלרו, נולדה ברומניה בשנת 1933. אימה נולדה ביאסי - עיר גדולה ברומניה, אביה נולד בעיירה וללסיו. סטיקלרו- משמעות המילה היא זגג, או סטיקלט - ציפור מצייצת. לפני המלחמה אמא שלי למדה באוניברסיטה, ואבי היה בצבא, ובשביל להיות קצין בצבא ברומניה, צריך השכלה אוניברסיטאית. אז אבא היה נוסע פעמיים בשבוע לאוניברסיטה, ושם הוא פגש את אמא, והם התחתנו. אבא היה ממשפחה מסורתית דתית, ואמא הייתה ממשפחה פחות דתית - כן שימרו את המסורת, אבל לא נהגו להתפלל. אבא היה מניח תפילין כל בוקר, והיה אפילו חזן בבית הכנסת. למדנו בבית את כל התפילות וחגגנו את החגים. לסבא הייתה מאפיה, והוא דאג שלכל בן שלו תהיה מאפיה, ככה שלאבא שלי הייתה מאפיה בצד אחד של העיירה, ולדוד שלי - בצד השני של העיירה. היינו במצב כלכלי מאוד טוב, והיו המון פועלים במאפיה. במאפיה שמרו על כשרות, ואמא עבדה בחנות. היינו שבעה ילדים, אני הייתי הרביעית. הייתה אישה יהודיה שהייתה מבשלת אצלנו בבית, כיוון שאמא עבדה במאפיה וגם אבא. אבא היה גם קצין בצבא, כמו סוג של מילואים, ברומניה היה כדאי להיות קצין, כי היה בחור שהיה עוזר ודואג לו להכל - כמו מדים וכו'. הייתה לנו ילדות מאוד טובה עד שנת 1939. בשנת 1939 החל להדרדר המצב ברומניה. הרומנים רצו להיות טובים אל היהודים, מכיוון שאומרים שליהודים יש הרבה שכל. הבחור שתפקידו היה לדאוג לאבא, היה מגיע אלינו הביתה, ודואג לנו לכל הדברים הטובים. אסור היה לו להיות יותר מדי טוב, כי אז היה נחשב למשתף פעולה, אבל הוא היה בסדר. אמא למדה באוניברסיטה, ולמדה כל חייה. אמא שלי למדה אופנה MODA – אז ידעה לתפור ולהכין בגדים. למרות שהייתה יהודייה, נתנו להם להשתלב בחיים. לה ולאבא שלי היה דחף לדחוף אותנו הילדים ללמוד, לקרוא, ולדבר שפות ולהיות דעתנים. אבא שלי ידע הרבה שפות- גרמנית, יידיש, ועברית. היה לנו ארגז של כלי פסח, שהיה רק לפסח. כל אחד ידע כשיגיע הפסח, מה יקבל לשנה הבאה, כי השאירו הכל בארון. כבר בפורים היו מתחילים להוריד את הדברים לפסח. היו מפצחים אגוזים, לא בכל הבית אלא רק במקום מסויים נקי מחמץ. שמרו אצלנו מאוד על היהדות. זה נחוץ מחוץ לארץ ישראל, כדי להבדיל בין הגויים לבין היהודים. אומרים גם שהיהודים לומדים יותר - ילדים דתיים בגיל 3 כבר יודעים לקרוא ולכתוב בחדר. יש צורך להיות קשור למשהו - אתה לא שייך לעם שאתה חיי בו, אתה לא שייך אף פעם במאה אחוז, אתה יוצא דופן. מהלך המלחמה ב1941 הרומנים קיבלו על עצמם להיות נאמנים לגרמנים, ולעשות כל מה שהגרמנים יגידו. אז המאפיה, הכסף וכל הרכוש שהיה לנו "נעלם". באותה תקופה היה משא ומתן בין הרומנים והגרמנים על משאבי הנפט והעץ ברומניה, כמו כן משא ומתן על הר המלח ברומניה. הר המלח ברומניה הוא הר מלח ענק, יותר גדול מארץ ישראל. בגלל שלמלח יש סגולות רפואיות, אז היה על ההר בית חולים, שהיו מגיעים אליו חולים במחלות שונות כמו אסטמה, ויוצאים די בריאים. בסופו של המשא ומתן קיבלו הגרמנים את הר המלח, והוחלט כי היהודים יישלחו לעבוד במכרות המלח בהר. בדצמבר 1941, כשברומניה שלג עד הגג, היינו ישנים עם שמיכות פוך והבית תמיד היה מחומם, כך שישנו בכותונות שינה. באותו לילה, שמענו דפיקות בדלת, ופתאום ראינו את הדלת קורסת, ולקחו את כולנו בכתונות הלילה מתוך הפוך, וזרקו אותנו החוצה. בחוץ היו עגלות עם שוורים, נסענו בהן זמן מה - אני לא יודעת כמה, כיוון שנרדמתי, וכשהגענו הכניסו את כולנו לחדר עם רצפת עץ ללא מיטות. רצינו לשאול מה קורה, ואמרו לנו לא לדבר, לא לשאול ולא לבכות. היה נורא קר, אז התחבקנו כולנו, ואז ראינו שבתוך החדר יש שני דליים מפח, אחד ריק ואחד מלא במים. השירותים היו הפח הריק, ודלי המים היה לשתייה, למקלחת ולצחצוח שיניים. שני הדליים האלה היו צריכים לשמש למשפחה של תשעה נפשות, אני, אחיי והוריי. ככה חיינו בערך כשבוע, אני לא יודעת בדיוק כמה זמן מפני שלא היה ניתן להבחין בין יום ללילה בתוך החדר, החדר היה פרוזדור קטן, צר וארוך, והיה רק חריץ קטן שדרכו נכנס אור. כל בוקר היו מביאים לנו דלי מים חדש, היינו מצחצחים שיניים עם האצבע ועם אפר, כי לא היו מוכרים ליהודים דברים כמו משחת שיניים. בשביל להתרחץ היינו לוקחים קערה וממלאים בה מים מהדלי, ושופכים על עצמינו, ככה עוד פעם ועוד פעם - ככה מתקלחים. השתדלנו לשמור על ניקיון אבל מאוד היה קשה. כעבור כמה זמן, כנראה שבוע, לקחו את אבא לעבודת פרך במכרות המלח, למכרה המלח קראו אוקנה, סיפרו לנו שהוא שם, ושהוא לא שבוי, ו"מה פתאום, הוא אדם חופשי". כמו שאמרו לכולם שגם אנחנו חופשיים, ויכולים לעשות כל מה שמתחשק לנו, רק שאסור היה לנו לצאת מהמקום בו היינו. חיינו ככה די הרבה זמן, והיה מאוד קשה, הייתה לי אחות גדולה שהייתה אמורה לחגוג בת מצווה, ואח גדול שלא ידענו אם חגג או לא. לי בעיקר היה אסור לדעת, כי אמרו שיש לי פה גדול, ואני יכולה בטעות לפלוט סודות ולספר לאחרים, אז לא ידעתי הכל, אבל סקרנית הייתי. התחלתי לחפש דרכים לברוח. אני ילידת 33 אז הייתי בת 7, אבל פה מתעוררת עוד בעיה, יש לי שני תאריכי לידה, האחד שנת 33 שאני יודעת כי ככה אמרו לי, והשני כשהלכתי להוציא תעודת לידה אני 34, אז אני לא יודעת מה הנכון. כל יום "גנבתי" עוד צעד, עד שגיליתי עם הזמן שאנחנו במקום די גדול - לנו יש חדר "דלת אמות" קטנציק חשוך והכל, אך יש מסביב המון דלתות. אז מי גר שם? לא ידענו. אני לא ידעתי, אולי אמא ידעה. כעבור כמה זמן התרחקתי וגיליתי שסביב כל הדלתות האלה, יש גדר תיל. אז איך יוצאים? מצאתי פטנט, כל יום התחלתי לחפור מתחת לגדר עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת, עד שהצלחתי לראות שמעבר לגדר הזאת יש מדרכה, יש אנשים! והם הולכים חופשי! למה הם כן, ואנחנו לא? כעבור כמה זמן החור היה מספיק גדול ויצאתי מתחת לגדר. אמנם היה לנו טלאי צהוב, אבל לא היינו משתמשים בו, כיוון שגם ככה היינו בחדר כל הזמן, והיו לי עיניים בהירות ועור בהיר, אז כולם חשבו שאני גויה. היה לי פחד נוראי - כל פעם הייתי יוצאת, הולכת קצת וחוזרת חזרה, עד שראיתי שברחוב לא כל כך נורא. אמא הייתה שואלת אותי לאן אני הולכת, הייתי אומרת לה שלשום מקום, ואני רק רואה מה יש מסביב. סיפרתי לה שיש אנשים בחוץ, היא שאלה אותי מאיפה אני יודעת, התחמקתי ואמרתי לה שלא משנה, ואין אנשים ואני לא יודעת כלום. למדתי להתגונן. ממש התגוננתי. כעבור כמה זמן גיליתי שמעבר לגדר, ולכמה בתים יש עוד רחוב, הלכתי ברחוב הזה ומצאתי מטמון - המון שמיכות - ישנו אז על הרצפה, בלי בגדים, רק עם כותונת לילה. אז לקחתי את השמיכות ושמתי על הרגליים ועל כל הגוף כי היה לי קר! - דצמבר ושלג! הגעתי חזרה לפתח ממנו יצאתי, ולא הצלחתי להכנס דרכו, אז התחלתי להוריד את השמיכות בזו אחר זו ולהכניסן דרך הפתח בגדר. הבאתי אותן הביתה, ואמא שאלה מאיפה גנבתי את זה. אמרתי לה שלא גנבתי, אלא מצאתי ברחוב, איזה רחוב? לכי תסבירי לאמא שדואגת לבת שלה, שהיא הולכת ברחוב שאסור לה להיות בו. בכל אופן, אני מאוד נעלבתי שהיא קראה לי גנבת. התעקשתי שמצאתי את זה ברחוב, ואני יכולה להביא עוד דברים, אבל הייתי סגורה, והם כבר לא נתנו לי לצאת. כעבור כמה זמן הם החלו להתחשב בי ועזבו אותי, חזרתי ללכת ברחובות, אך הפעם בכיוון אחר, כדי שלא אתפתה לקחת עוד שמיכות. בכיוון השני מצאתי שוק, אבל אסור היה ליהודים להיכנס לשוק או לחנויות. על החנויות היו שלטים "אין כניסה ליהודים לצוענים ולכלבים" - השוואה מלאה בין יהודים, כלבים וצוענים. ברומניה יש ירקות ופירות בשפע, הייתי לוקחת איזה פלפל מהרצפה ולוקחת, או עגבניה או מלפפון רקוב, כי מה שזורקים על הרצפה, זה הדברים הרקובים. הייתי מביאה הכל הביתה, והחלו לכעוס עליי שוב, שאלו אותי מאיפה אני גונבת, ואמרתי שאני לא גונבת, אני לוקחת מהרצפה. מאיזה רצפה? לכי תגידי שאת הולכת עד השוק. את לא יכולה ללכת. בקיצור, התחלנו לאכול את הדברים. מסתבר שאני הייתי במקום גרוע משחשבתי. כנראה שכן ידעו שאני יהודייה, וכן ידעו מי אני, כי יום אחד באה אליי גברת מגונדרת מסודרת ומסורקת יפה, ושאלה אותי: נכון שאמא שלך תופרת? שתלו אותי באדמה. מי יודע שאמא שלי תופרת? אמרתי לה שאמא שלי לא תופרת, ושאין לה מכונה ושהיא לא יכולה לתפור ולמה את שואלת אותי? אז היא אמרה לי "לא לא לא, אנחנו לא תוקפים אותך, אנחנו נביא לך את כל מה שאמא שלך צריכה ובתמורה היא תתפור לי משהו". חשבתי - איך אני אומרת את זה עכשיו לאמא שלי? בכל אופן, כעבור יום או יומיים, הגברת הזאת הגיעה עם שקית מלאה בדים, מספריים, סנטימטרים, מחטים וגיר סימון לתפירה. היא אמרה לי - קחי את זה לאמא שלך. וזה פחד להביא לאמא שלך דברים כאלה, כשהיא לא יודעת מאיפה את לוקחת אותם. הבאתי, והיא אמרה לי "מה זה?" ואז אמרתי שהגברת הזאת - אני לא יודעת מי - ביקשה שתתפרי לה מכל מה שיש פה, לפחות שמלה אחת. אמא אמרה שאין לה את המידות של הגברת, והיא לא יודעת איך היא נראית ולכן היא לא יכולה לתפור. באתי לגברת הזאת אחרי כמה ימים - היא הייתה מאוד נחמדה הגברת הזאת - והיא הביאה לי את כל המידות שלה, ושמלה ישנה שלה כדי שאמא תיקח ממנה מידות. הגברת הזאת התחילה להביא לנו אוכל, כי גם אוכל לא היה לנו. מהמאפיה של עצמנו קיבלנו מעט לחם, והיינו צריכים לאכול כל אחד פרוסה. וזה מה שיש - מים ולחם. הגברת הזאת ראתה שאין לנו אוכל, חוץ ממה שהייתי מבריחה מהשוק. יום אחד קרה נס והיא הביאה לי עוף, הבאתי את זה הביתה ואמא אמרה להוציא את זה מהר כי זה לא כשר, התחלתי לבכות. מול המקום שאנו היהודים היינו בו - כמו מין גטו כזה, שלא ידענו בו אחד על השני - היה בית קברות יהודי, והיה שם שומר, אני לא יודעת אם הוא היה יהודי או גוי, הבאתי לו את העוף והוא שמח מאוד. הוא שאל אותי מאיפה אני גונבת את זה, ולא הבנתי למה כולם חושבים שאני גונבת. קיבלנו מהגברת גם סוגי גבינות טובות, אבל שאסור ליהודים לאכול אותן, ולכן נתתי אותן ל, שנתן לי בתמורה ירקות. הייתי כמו סוחרת קטנה.   כעבור כמה זמן פגשתי אדם שאני מכירה, מסתבר הוא עבד אצלנו במאפיה. הוא אמר לי "למה את כל כך עצובה את לא יודעת שאבא שלך פה במפקדה". מסתבר שאבא היה מתורגמן של המפקדה, הוא ידע הרבה שפות, ותירגם לגרמנים מכתבים מרומנית לגרמנית. אמרתי "איך זה הגיוני אבא פה ואני לא רואה אותו?"הוא הביא לי תמונה של אחותי ואחי שהוא צילם - רואים בתמונה את המעיל והאפודה שאמא הכינה מהשמיכות שהבאתי. עולות לי המון שאלות עד היום - איך הלכתי יחפה? איך הלכתי על שלג עם נעלי בד משמיכות? אמא לימדה אותי ואת אחיי קרוא וכתוב, ואיך לחשב ולצייר - עם הרוק שלנו, על הרצפה. למדנו לצייר את מפת רומניה שעד היום אני יודעת בעל פה. היינו עושים משחק של מילים - לנסות לנחש מה המילה, כך למדנו את השפה הרומנית. היינו שם קרוב ל-4 שנים. אכלנו בעיקר ירקות – תפוחי אדמה עם קליפה, צנון שחור שהיה ברומניה, סטיביה שמגדלים בשדות ברומניה.   ב1944 שמעתי את אמא בוכה באחד הלילות, נגשתי ושאלתי אותה למה היא בוכה, היא אמרה שהכל בסדר, והיא בוכה כי יש יום זיכרון לאח של אבא, ואין לה נר זיכרון. אמרתי לה "אני אביא לך נר זיכרון". הבעיה הייתה שלא ראיתי בשוק וברחוב מישהו מוכר נרות, ולחנויות פחדתי להכנס. כמה ימים קודם לכן קרה לי נס, ראיתי ילדה בלונדינית עם צמה ארוכה, באותה חצר בה הסתובבתי. כשניגשתי אליה היא פחדה ואמרה שאסור לה לבוא איתי אפילו את שמה לא אמרה. באותו היום בו הלכתי לחפש נר זכרון, אזרנו אומץ (היא ואני) וברחנו שתינו מהחצר. לרוע מזלנו, באותו יום הייתה התקפה של הרוסים לקראת הכניסה לרומניה - זו הייתה המלחמה האמיתית בין הרוסים לגרמנים. הם הטילו פצצות על רומניה, ושתינו נצמדנו לקיר ברחוב. במהלך ההתקפה פצצה נפלה על בניין, והקיר נפל עלינו. היינו כמה שעות מתחת להריסות הקיר. הייתי יד ביד עם הילדה הבלונדינית, שעד היום אני לא יודעת את שמה.  שמעתי פתאום אנשים מדברים והם הוציאו את הילדה. החזקנו ידיים, וכך ראו שיש גם אותי מתחת לקיר, והוציאו אותי ביחד איתה. הייתי מעולפת, אמרו לי "קומי ולכי הביתה" , אמרתי אין לי בית (לא יכולתי להגיד שיש לי). לבסוף הלכתי חזרה הביתה. כשהגעתי הביתה, מצאתי ערמת אנשים ללא תזוזה. מתוך הערימה שמעתי תינוקת בוכה, ואדם גונח מכאב בראש הערימה. אלו היו אחותי הקטנה ואבי, יחד עם כל בני משפחתי שנרצחו זה אחר זה ביריות בראשם. התחלתי לצרוח ולבכות - זיהיתי שזו משפחתי.    דוד שלי, שלא ראיתי אותו ולא ידעתי שהוא גר דלת לידינו, הופיע פתאום. הוא אמר לי "למה את צורחת הגרמנים ישמעו אותנו!" הוא ראה את הערימה ומיד הבין. הוא לקח את אבי (אח שלו) על הגב, ואני לקחתי את אחותי הקטנה - שניהם היו פצועים, הלכנו לבית חולים יהודי - הם לא קיבלו אותנו, אמרו לנו ללכת משם. ראיתי שם איש שאני מכירה - שהיה בא לקנות מהמאפיה שלנו לחם - אמרתי לו "איך אתה לא רוצה לטפל באבא שלי שהוא יהודי כמוך?" לא הבנתי איך הוא לא יכול לטפל באבא שלי. הוא אמר שאסור לו לטפל ביהודים ויהודי חולה/פצוע הוא יהודי מת. אבא שלי שרד חי עוד יום אחד, ואחותי חיה עוד שלושה חודשים עד שנפטרו. בעצם אני ניצלתי בזכות הנר זיכרון שהלכתי להביא לדוד, והוא בעצם נר זיכרון לעצמי כל חיי. הדוד שלי לקח אותי אליו הביתה, יחד עם 8 ילדיו ונכדו האחד. שאלה: איך הייתה מערכת היחסים עם הדוד? זו סיטואציה מאוד קשה לדאוג לעוד נפש כשאין לאף אחד כלום. היה לדוד שלי קשה מאוד, הוא ניסה לשלוח אותי לסבתא שלי - לאמא של אמא שלי. שלחו אותי ברכבת, והגעתי ליש, הייתי עם בגדים מקומטים ועם נעליים לא מצוחצחות אחרי הנסיעה ברכבת. היא קראה לי "שלוחית" - אחת לא מסודרת. שאלה אותי איך אני הולכת עם חצאית לא מגוהצת ועם נעליים לא מצוחצחות. אמרתי לעצמי שאני אצלה לא אהיה הרבה זמן, וחזרתי לדוד. לאחר מכן הדוד ניסה לשלוח אותי לבית יתומים - הייתי שם פחות משבוע, והתחלתי לעשות שם צרות, כל פעם כאב לי משהו או שהייתי חולה. בסוף 1945 הגעתי לבית ספר (היה כבר מותר ליהודים לחזור ללמוד), אמרו לי ללכת לכיתה אלף הקפיצו אותי מכיתה לכיתה עד שהגעתי לכיתה שמתאימה לגילי. בזכות אימי ידעתי קרוא וכתוב, וזה מה שהציל אותי. בכל שנה הייתי מקבלת פרס ברומניה- ערימה של ספרים, מחברות ועטים. עד היום אני לא יודעת אם באמת החבילה פשוט הגיעה, אם זה בגלל הפה הגדול שלי או בגלל הידע שהיה לי. הייתה לי בת דודה שהייתה גדולה ממני בשנה וחצי, והיא לא למדה כמוני, כי הם במשפחה היו 8 ילדים ועוד נכדה. כשהגענו לבית הספר נכנסנו לכיתה א ביחד, אבל אותי הקפיצו, והיא קינאה בי, שהבנתי יותר ממנה. אמרו לי ללכת לג'וינט לקחת בגדים, ולא הסכמתי. אני מאוד לא אהבתי לקחת בגדים ממישהו אחר. אני מוכנה לתת, אבל לא לקחת. העדפתי ללכת עם הבגדים עם הטלאי תפור עליהם, או עם השמלה הישנה מכובסת, מאשר ללבוש בגדים של מישהו אחר.