לוי זילבר

שאנדור נולד בעיר ואץ שבהונגריה, ב9.2.1926. ההורים של שאנדור נולדו בסלובקיה כשהיא עוד הייתה בשליטת הונגריה, הם התחתנו בשנת 1924 וקיבלו רישיון למפעל סבון והקימו אותו בעיר ואץ. הם גרו באזור הפרברים ובו לא גרו הרבה יהודים. בואץ והיו 3 בתי כנסת ובשבתות משפחתו של שאנדור נהגה ללכת לבית הכנסת הקרוב לביתם. שאנדור נלקח לפלוגות עבודה בין השנים 1941-1943 ההונגרים לקחו את כל הגברים בין הגילאים 30-50 ובשלב מסויים החזירו את אבא שלו הביתה כך שהם יכלו לחזור להפעיל את מפעל הסבון מחדש. שאנדור למד שענות בבית הספר ומבעל מקצוע. משפחתו של שאנדור הרגישה שהשואה קרובה אך לא היה להם לאן לברוח מכיוון שבהונגריה לא היו יערות כמו שהיו בפולין, שאנדור מספר שבדרך כלל מי שברח היו מעל גיל 20 והוא היה באותה תקופה בן 13. ב15.5.1944 שאנדור ומשפחתו נלקחו לגטו בפלשואנגול. כל הגברים מגיל 18-48 היו צריכים להתייצב לפלוגות עבודה. שען שהכיר את שאנדור לפני הכניסה לגטו אמר לו שכדאי לו לקחת איתו את הכלים של השענות כי זה יכול להיות מה שיציל אותו, ואכן כך עשה. אמו ואחותו של שאנדור נשארו בגטו ואת אחיו שחררו מהפלוגה בגלל עבודתו הנחוצה במפעל לסריגה. ביולי 1944 לקחו את כל המשפחה ברכבת לאושוויץ שבפולין ושאנדור ואביו נשארו בפלוגות עבודה בהונגריה. שאנדור נלקח למחנה קמצ׳קמט בצפון על הגבול בין הונגריה וסלובקיה. החיילים ההונגרים שפיקחו על המחנה ציוו על היהודים לבנות כל מיני דברים ולנקות את השטח. במחנה הזה הם היו חודשיים ואז הועברו למחנה אחר בשם סולנוק. שאנדור סיפר ששם האמריקאים והאנגלים היו מפציצים ושכל ההונגרים היו מפחדים מכך. לאחר ההפצצות נדרש מהאנשים במחנה לנקות את השטח ולתקן כבישים. שאנדור סיפר שבזכות זה שהוא לקח את הכלים של השענות, הרבה חיילים באו אליו בשביל שיתקן להם את השעונים שלהם ובכך השיג לחם וריבה לחבריו למחנה. במחנה הבא אליו הועברו הם נדרשו לתקן את פסי הרכבת והכבישים לאחר ההפצצות. ושם העבירו אותם למחנה אחר בשם סקשוורה הנמצא ליד אוסטריה. שם הם היו בערך כשבועיים ובשלב הזה הם כבר הרגישו את המלחמה. הם שמעו שיש מהפכה בהונגריה ב15.10.1944 ואז שאנדור וחבר שלו החליטו לברוח לבודפשט אך כשהגיעו הם הבינו שהמהפכה נכשלה ותפסו אותם. שאנדור וחברו סיפרו שהם עשו עיקוף קטן כדי להגיע מסולנוק שנמצא בצפון כדי שלא יחשבו שהם ברחו מהגבול עם אוסטריה. כשנתפסו הכניסו אותם לפלוגת עבודה שישבה בבית כנסת בבודפשט ולאחר זמן קצר בנובמבר 1944 לקחו אותם שוב לגבול עם אוסטריה ושם הם בנו עמדות של הצבא הגרמני. בפלוגה עבדו גם צעירים וגם מבוגרים עד לסוף ינואר 1945. לאחר מכן כבר התחילו צעדות המוות. צעדת המוות שבה השתתף שאנדור ארכה כ28 ימים בשלג. בלילות הם היו גונבים אוכל מהשדות וכך שרדו את הצעדה. הצעדה יצאה מגבול אוסטריה עם הונגריה. שאנדור סיפר שבמהלך הצעדה אנשים רבים היו קורסים ומתים והיהודים היו צריכים לחפור בור בצד ולקבור אותם. באמצע מרץ 1945 הם הגיעו למחנה ההשמדה מאוטהאוזן. המחנה התחיל כמחנה לשבויים ממדינות אחרות שנלחמו נגד הונגריה ונתפסו ובהמשך הפך למחנה השמדה כשהכניסו לשם יהודים. שאנדור מספר שהטראומה הראשונה שהוא קיבל משם הייתה שכשהם רק נכנסו למחנה הביאו להם לחם עם חתיכת מרגרינה והם היו בהלם כי לפני שהספיקו לקחת לעצמם את המנה שלהם, אנשים שנמצאים במחנה כבר תקופה חטפו להם את המנה והם נותרו ללא אוכל לכל היום. באוהל במחנה, שאנדור סיפר שהם לא היו עושים כלום, במהלך היום היו מביאים להם מרק עם חתיכת לחם יבש וקליפות תפוחי אדמה. במחנה הזה שאנדור חלה במלחמת הטיפוס וכל שעבר הזמן כך הוא כבר חשב שהוא מתקרב לסוף. לאחר תקופה לקחו אותם למחנה נוסף בעיר וולס ושם ב5.5.1945 נכנסו האמריקאים ושחררו את המקום. לאחר השחרור הוא אושפז בעיירה קטנה למשך שלושה חודשים. מהאשפוז הוא יצא במשקל 45 קילו. 

סיפורה של ליאורה סטיקלרו פרטי העדה ליאורה פוזננסקי לבית משפחת סטיקלרו, נולדה ברומניה בשנת 1933. אימה נולדה ביאסי - עיר גדולה ברומניה, אביה נולד בעיירה וללסיו. סטיקלרו- משמעות המילה היא זגג, או סטיקלט - ציפור מצייצת. לפני המלחמה אמא שלי למדה באוניברסיטה, ואבי היה בצבא, ובשביל להיות קצין בצבא ברומניה, צריך השכלה אוניברסיטאית. אז אבא היה נוסע פעמיים בשבוע לאוניברסיטה, ושם הוא פגש את אמא, והם התחתנו. אבא היה ממשפחה מסורתית דתית, ואמא הייתה ממשפחה פחות דתית - כן שימרו את המסורת, אבל לא נהגו להתפלל. אבא היה מניח תפילין כל בוקר, והיה אפילו חזן בבית הכנסת. למדנו בבית את כל התפילות וחגגנו את החגים. לסבא הייתה מאפיה, והוא דאג שלכל בן שלו תהיה מאפיה, ככה שלאבא שלי הייתה מאפיה בצד אחד של העיירה, ולדוד שלי - בצד השני של העיירה. היינו במצב כלכלי מאוד טוב, והיו המון פועלים במאפיה. במאפיה שמרו על כשרות, ואמא עבדה בחנות. היינו שבעה ילדים, אני הייתי הרביעית. הייתה אישה יהודיה שהייתה מבשלת אצלנו בבית, כיוון שאמא עבדה במאפיה וגם אבא. אבא היה גם קצין בצבא, כמו סוג של מילואים, ברומניה היה כדאי להיות קצין, כי היה בחור שהיה עוזר ודואג לו להכל - כמו מדים וכו'. הייתה לנו ילדות מאוד טובה עד שנת 1939. בשנת 1939 החל להדרדר המצב ברומניה. הרומנים רצו להיות טובים אל היהודים, מכיוון שאומרים שליהודים יש הרבה שכל. הבחור שתפקידו היה לדאוג לאבא, היה מגיע אלינו הביתה, ודואג לנו לכל הדברים הטובים. אסור היה לו להיות יותר מדי טוב, כי אז היה נחשב למשתף פעולה, אבל הוא היה בסדר. אמא למדה באוניברסיטה, ולמדה כל חייה. אמא שלי למדה אופנה MODA – אז ידעה לתפור ולהכין בגדים. למרות שהייתה יהודייה, נתנו להם להשתלב בחיים. לה ולאבא שלי היה דחף לדחוף אותנו הילדים ללמוד, לקרוא, ולדבר שפות ולהיות דעתנים. אבא שלי ידע הרבה שפות- גרמנית, יידיש, ועברית. היה לנו ארגז של כלי פסח, שהיה רק לפסח. כל אחד ידע כשיגיע הפסח, מה יקבל לשנה הבאה, כי השאירו הכל בארון. כבר בפורים היו מתחילים להוריד את הדברים לפסח. היו מפצחים אגוזים, לא בכל הבית אלא רק במקום מסויים נקי מחמץ. שמרו אצלנו מאוד על היהדות. זה נחוץ מחוץ לארץ ישראל, כדי להבדיל בין הגויים לבין היהודים. אומרים גם שהיהודים לומדים יותר - ילדים דתיים בגיל 3 כבר יודעים לקרוא ולכתוב בחדר. יש צורך להיות קשור למשהו - אתה לא שייך לעם שאתה חיי בו, אתה לא שייך אף פעם במאה אחוז, אתה יוצא דופן. מהלך המלחמה ב1941 הרומנים קיבלו על עצמם להיות נאמנים לגרמנים, ולעשות כל מה שהגרמנים יגידו. אז המאפיה, הכסף וכל הרכוש שהיה לנו "נעלם". באותה תקופה היה משא ומתן בין הרומנים והגרמנים על משאבי הנפט והעץ ברומניה, כמו כן משא ומתן על הר המלח ברומניה. הר המלח ברומניה הוא הר מלח ענק, יותר גדול מארץ ישראל. בגלל שלמלח יש סגולות רפואיות, אז היה על ההר בית חולים, שהיו מגיעים אליו חולים במחלות שונות כמו אסטמה, ויוצאים די בריאים. בסופו של המשא ומתן קיבלו הגרמנים את הר המלח, והוחלט כי היהודים יישלחו לעבוד במכרות המלח בהר. בדצמבר 1941, כשברומניה שלג עד הגג, היינו ישנים עם שמיכות פוך והבית תמיד היה מחומם, כך שישנו בכותונות שינה. באותו לילה, שמענו דפיקות בדלת, ופתאום ראינו את הדלת קורסת, ולקחו את כולנו בכתונות הלילה מתוך הפוך, וזרקו אותנו החוצה. בחוץ היו עגלות עם שוורים, נסענו בהן זמן מה - אני לא יודעת כמה, כיוון שנרדמתי, וכשהגענו הכניסו את כולנו לחדר עם רצפת עץ ללא מיטות. רצינו לשאול מה קורה, ואמרו לנו לא לדבר, לא לשאול ולא לבכות. היה נורא קר, אז התחבקנו כולנו, ואז ראינו שבתוך החדר יש שני דליים מפח, אחד ריק ואחד מלא במים. השירותים היו הפח הריק, ודלי המים היה לשתייה, למקלחת ולצחצוח שיניים. שני הדליים האלה היו צריכים לשמש למשפחה של תשעה נפשות, אני, אחיי והוריי. ככה חיינו בערך כשבוע, אני לא יודעת בדיוק כמה זמן מפני שלא היה ניתן להבחין בין יום ללילה בתוך החדר, החדר היה פרוזדור קטן, צר וארוך, והיה רק חריץ קטן שדרכו נכנס אור. כל בוקר היו מביאים לנו דלי מים חדש, היינו מצחצחים שיניים עם האצבע ועם אפר, כי לא היו מוכרים ליהודים דברים כמו משחת שיניים. בשביל להתרחץ היינו לוקחים קערה וממלאים בה מים מהדלי, ושופכים על עצמינו, ככה עוד פעם ועוד פעם - ככה מתקלחים. השתדלנו לשמור על ניקיון אבל מאוד היה קשה. כעבור כמה זמן, כנראה שבוע, לקחו את אבא לעבודת פרך במכרות המלח, למכרה המלח קראו אוקנה, סיפרו לנו שהוא שם, ושהוא לא שבוי, ו"מה פתאום, הוא אדם חופשי". כמו שאמרו לכולם שגם אנחנו חופשיים, ויכולים לעשות כל מה שמתחשק לנו, רק שאסור היה לנו לצאת מהמקום בו היינו. חיינו ככה די הרבה זמן, והיה מאוד קשה, הייתה לי אחות גדולה שהייתה אמורה לחגוג בת מצווה, ואח גדול שלא ידענו אם חגג או לא. לי בעיקר היה אסור לדעת, כי אמרו שיש לי פה גדול, ואני יכולה בטעות לפלוט סודות ולספר לאחרים, אז לא ידעתי הכל, אבל סקרנית הייתי. התחלתי לחפש דרכים לברוח. אני ילידת 33 אז הייתי בת 7, אבל פה מתעוררת עוד בעיה, יש לי שני תאריכי לידה, האחד שנת 33 שאני יודעת כי ככה אמרו לי, והשני כשהלכתי להוציא תעודת לידה אני 34, אז אני לא יודעת מה הנכון. כל יום "גנבתי" עוד צעד, עד שגיליתי עם הזמן שאנחנו במקום די גדול - לנו יש חדר "דלת אמות" קטנציק חשוך והכל, אך יש מסביב המון דלתות. אז מי גר שם? לא ידענו. אני לא ידעתי, אולי אמא ידעה. כעבור כמה זמן התרחקתי וגיליתי שסביב כל הדלתות האלה, יש גדר תיל. אז איך יוצאים? מצאתי פטנט, כל יום התחלתי לחפור מתחת לגדר עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת, עד שהצלחתי לראות שמעבר לגדר הזאת יש מדרכה, יש אנשים! והם הולכים חופשי! למה הם כן, ואנחנו לא? כעבור כמה זמן החור היה מספיק גדול ויצאתי מתחת לגדר. אמנם היה לנו טלאי צהוב, אבל לא היינו משתמשים בו, כיוון שגם ככה היינו בחדר כל הזמן, והיו לי עיניים בהירות ועור בהיר, אז כולם חשבו שאני גויה. היה לי פחד נוראי - כל פעם הייתי יוצאת, הולכת קצת וחוזרת חזרה, עד שראיתי שברחוב לא כל כך נורא. אמא הייתה שואלת אותי לאן אני הולכת, הייתי אומרת לה שלשום מקום, ואני רק רואה מה יש מסביב. סיפרתי לה שיש אנשים בחוץ, היא שאלה אותי מאיפה אני יודעת, התחמקתי ואמרתי לה שלא משנה, ואין אנשים ואני לא יודעת כלום. למדתי להתגונן. ממש התגוננתי. כעבור כמה זמן גיליתי שמעבר לגדר, ולכמה בתים יש עוד רחוב, הלכתי ברחוב הזה ומצאתי מטמון - המון שמיכות - ישנו אז על הרצפה, בלי בגדים, רק עם כותונת לילה. אז לקחתי את השמיכות ושמתי על הרגליים ועל כל הגוף כי היה לי קר! - דצמבר ושלג! הגעתי חזרה לפתח ממנו יצאתי, ולא הצלחתי להכנס דרכו, אז התחלתי להוריד את השמיכות בזו אחר זו ולהכניסן דרך הפתח בגדר. הבאתי אותן הביתה, ואמא שאלה מאיפה גנבתי את זה. אמרתי לה שלא גנבתי, אלא מצאתי ברחוב, איזה רחוב? לכי תסבירי לאמא שדואגת לבת שלה, שהיא הולכת ברחוב שאסור לה להיות בו. בכל אופן, אני מאוד נעלבתי שהיא קראה לי גנבת. התעקשתי שמצאתי את זה ברחוב, ואני יכולה להביא עוד דברים, אבל הייתי סגורה, והם כבר לא נתנו לי לצאת. כעבור כמה זמן הם החלו להתחשב בי ועזבו אותי, חזרתי ללכת ברחובות, אך הפעם בכיוון אחר, כדי שלא אתפתה לקחת עוד שמיכות. בכיוון השני מצאתי שוק, אבל אסור היה ליהודים להיכנס לשוק או לחנויות. על החנויות היו שלטים "אין כניסה ליהודים לצוענים ולכלבים" - השוואה מלאה בין יהודים, כלבים וצוענים. ברומניה יש ירקות ופירות בשפע, הייתי לוקחת איזה פלפל מהרצפה ולוקחת, או עגבניה או מלפפון רקוב, כי מה שזורקים על הרצפה, זה הדברים הרקובים. הייתי מביאה הכל הביתה, והחלו לכעוס עליי שוב, שאלו אותי מאיפה אני גונבת, ואמרתי שאני לא גונבת, אני לוקחת מהרצפה. מאיזה רצפה? לכי תגידי שאת הולכת עד השוק. את לא יכולה ללכת. בקיצור, התחלנו לאכול את הדברים. מסתבר שאני הייתי במקום גרוע משחשבתי. כנראה שכן ידעו שאני יהודייה, וכן ידעו מי אני, כי יום אחד באה אליי גברת מגונדרת מסודרת ומסורקת יפה, ושאלה אותי: נכון שאמא שלך תופרת? שתלו אותי באדמה. מי יודע שאמא שלי תופרת? אמרתי לה שאמא שלי לא תופרת, ושאין לה מכונה ושהיא לא יכולה לתפור ולמה את שואלת אותי? אז היא אמרה לי "לא לא לא, אנחנו לא תוקפים אותך, אנחנו נביא לך את כל מה שאמא שלך צריכה ובתמורה היא תתפור לי משהו". חשבתי - איך אני אומרת את זה עכשיו לאמא שלי? בכל אופן, כעבור יום או יומיים, הגברת הזאת הגיעה עם שקית מלאה בדים, מספריים, סנטימטרים, מחטים וגיר סימון לתפירה. היא אמרה לי - קחי את זה לאמא שלך. וזה פחד להביא לאמא שלך דברים כאלה, כשהיא לא יודעת מאיפה את לוקחת אותם. הבאתי, והיא אמרה לי "מה זה?" ואז אמרתי שהגברת הזאת - אני לא יודעת מי - ביקשה שתתפרי לה מכל מה שיש פה, לפחות שמלה אחת. אמא אמרה שאין לה את המידות של הגברת, והיא לא יודעת איך היא נראית ולכן היא לא יכולה לתפור. באתי לגברת הזאת אחרי כמה ימים - היא הייתה מאוד נחמדה הגברת הזאת - והיא הביאה לי את כל המידות שלה, ושמלה ישנה שלה כדי שאמא תיקח ממנה מידות. הגברת הזאת התחילה להביא לנו אוכל, כי גם אוכל לא היה לנו. מהמאפיה של עצמנו קיבלנו מעט לחם, והיינו צריכים לאכול כל אחד פרוסה. וזה מה שיש - מים ולחם. הגברת הזאת ראתה שאין לנו אוכל, חוץ ממה שהייתי מבריחה מהשוק. יום אחד קרה נס והיא הביאה לי עוף, הבאתי את זה הביתה ואמא אמרה להוציא את זה מהר כי זה לא כשר, התחלתי לבכות. מול המקום שאנו היהודים היינו בו - כמו מין גטו כזה, שלא ידענו בו אחד על השני - היה בית קברות יהודי, והיה שם שומר, אני לא יודעת אם הוא היה יהודי או גוי, הבאתי לו את העוף והוא שמח מאוד. הוא שאל אותי מאיפה אני גונבת את זה, ולא הבנתי למה כולם חושבים שאני גונבת. קיבלנו מהגברת גם סוגי גבינות טובות, אבל שאסור ליהודים לאכול אותן, ולכן נתתי אותן ל, שנתן לי בתמורה ירקות. הייתי כמו סוחרת קטנה.   כעבור כמה זמן פגשתי אדם שאני מכירה, מסתבר הוא עבד אצלנו במאפיה. הוא אמר לי "למה את כל כך עצובה את לא יודעת שאבא שלך פה במפקדה". מסתבר שאבא היה מתורגמן של המפקדה, הוא ידע הרבה שפות, ותירגם לגרמנים מכתבים מרומנית לגרמנית. אמרתי "איך זה הגיוני אבא פה ואני לא רואה אותו?"הוא הביא לי תמונה של אחותי ואחי שהוא צילם - רואים בתמונה את המעיל והאפודה שאמא הכינה מהשמיכות שהבאתי. עולות לי המון שאלות עד היום - איך הלכתי יחפה? איך הלכתי על שלג עם נעלי בד משמיכות? אמא לימדה אותי ואת אחיי קרוא וכתוב, ואיך לחשב ולצייר - עם הרוק שלנו, על הרצפה. למדנו לצייר את מפת רומניה שעד היום אני יודעת בעל פה. היינו עושים משחק של מילים - לנסות לנחש מה המילה, כך למדנו את השפה הרומנית. היינו שם קרוב ל-4 שנים. אכלנו בעיקר ירקות – תפוחי אדמה עם קליפה, צנון שחור שהיה ברומניה, סטיביה שמגדלים בשדות ברומניה.   ב1944 שמעתי את אמא בוכה באחד הלילות, נגשתי ושאלתי אותה למה היא בוכה, היא אמרה שהכל בסדר, והיא בוכה כי יש יום זיכרון לאח של אבא, ואין לה נר זיכרון. אמרתי לה "אני אביא לך נר זיכרון". הבעיה הייתה שלא ראיתי בשוק וברחוב מישהו מוכר נרות, ולחנויות פחדתי להכנס. כמה ימים קודם לכן קרה לי נס, ראיתי ילדה בלונדינית עם צמה ארוכה, באותה חצר בה הסתובבתי. כשניגשתי אליה היא פחדה ואמרה שאסור לה לבוא איתי אפילו את שמה לא אמרה. באותו היום בו הלכתי לחפש נר זכרון, אזרנו אומץ (היא ואני) וברחנו שתינו מהחצר. לרוע מזלנו, באותו יום הייתה התקפה של הרוסים לקראת הכניסה לרומניה - זו הייתה המלחמה האמיתית בין הרוסים לגרמנים. הם הטילו פצצות על רומניה, ושתינו נצמדנו לקיר ברחוב. במהלך ההתקפה פצצה נפלה על בניין, והקיר נפל עלינו. היינו כמה שעות מתחת להריסות הקיר. הייתי יד ביד עם הילדה הבלונדינית, שעד היום אני לא יודעת את שמה.  שמעתי פתאום אנשים מדברים והם הוציאו את הילדה. החזקנו ידיים, וכך ראו שיש גם אותי מתחת לקיר, והוציאו אותי ביחד איתה. הייתי מעולפת, אמרו לי "קומי ולכי הביתה" , אמרתי אין לי בית (לא יכולתי להגיד שיש לי). לבסוף הלכתי חזרה הביתה. כשהגעתי הביתה, מצאתי ערמת אנשים ללא תזוזה. מתוך הערימה שמעתי תינוקת בוכה, ואדם גונח מכאב בראש הערימה. אלו היו אחותי הקטנה ואבי, יחד עם כל בני משפחתי שנרצחו זה אחר זה ביריות בראשם. התחלתי לצרוח ולבכות - זיהיתי שזו משפחתי.    דוד שלי, שלא ראיתי אותו ולא ידעתי שהוא גר דלת לידינו, הופיע פתאום. הוא אמר לי "למה את צורחת הגרמנים ישמעו אותנו!" הוא ראה את הערימה ומיד הבין. הוא לקח את אבי (אח שלו) על הגב, ואני לקחתי את אחותי הקטנה - שניהם היו פצועים, הלכנו לבית חולים יהודי - הם לא קיבלו אותנו, אמרו לנו ללכת משם. ראיתי שם איש שאני מכירה - שהיה בא לקנות מהמאפיה שלנו לחם - אמרתי לו "איך אתה לא רוצה לטפל באבא שלי שהוא יהודי כמוך?" לא הבנתי איך הוא לא יכול לטפל באבא שלי. הוא אמר שאסור לו לטפל ביהודים ויהודי חולה/פצוע הוא יהודי מת. אבא שלי שרד חי עוד יום אחד, ואחותי חיה עוד שלושה חודשים עד שנפטרו. בעצם אני ניצלתי בזכות הנר זיכרון שהלכתי להביא לדוד, והוא בעצם נר זיכרון לעצמי כל חיי. הדוד שלי לקח אותי אליו הביתה, יחד עם 8 ילדיו ונכדו האחד. שאלה: איך הייתה מערכת היחסים עם הדוד? זו סיטואציה מאוד קשה לדאוג לעוד נפש כשאין לאף אחד כלום. היה לדוד שלי קשה מאוד, הוא ניסה לשלוח אותי לסבתא שלי - לאמא של אמא שלי. שלחו אותי ברכבת, והגעתי ליש, הייתי עם בגדים מקומטים ועם נעליים לא מצוחצחות אחרי הנסיעה ברכבת. היא קראה לי "שלוחית" - אחת לא מסודרת. שאלה אותי איך אני הולכת עם חצאית לא מגוהצת ועם נעליים לא מצוחצחות. אמרתי לעצמי שאני אצלה לא אהיה הרבה זמן, וחזרתי לדוד. לאחר מכן הדוד ניסה לשלוח אותי לבית יתומים - הייתי שם פחות משבוע, והתחלתי לעשות שם צרות, כל פעם כאב לי משהו או שהייתי חולה. בסוף 1945 הגעתי לבית ספר (היה כבר מותר ליהודים לחזור ללמוד), אמרו לי ללכת לכיתה אלף הקפיצו אותי מכיתה לכיתה עד שהגעתי לכיתה שמתאימה לגילי. בזכות אימי ידעתי קרוא וכתוב, וזה מה שהציל אותי. בכל שנה הייתי מקבלת פרס ברומניה- ערימה של ספרים, מחברות ועטים. עד היום אני לא יודעת אם באמת החבילה פשוט הגיעה, אם זה בגלל הפה הגדול שלי או בגלל הידע שהיה לי. הייתה לי בת דודה שהייתה גדולה ממני בשנה וחצי, והיא לא למדה כמוני, כי הם במשפחה היו 8 ילדים ועוד נכדה. כשהגענו לבית הספר נכנסנו לכיתה א ביחד, אבל אותי הקפיצו, והיא קינאה בי, שהבנתי יותר ממנה. אמרו לי ללכת לג'וינט לקחת בגדים, ולא הסכמתי. אני מאוד לא אהבתי לקחת בגדים ממישהו אחר. אני מוכנה לתת, אבל לא לקחת. העדפתי ללכת עם הבגדים עם הטלאי תפור עליהם, או עם השמלה הישנה מכובסת, מאשר ללבוש בגדים של מישהו אחר.

אמא שלי ,זכרונה לברכה, נפטרה ב2006. לפני שהיא נפטרה היא סיפרה לי כמה קטעים שכתבתי אותם, אחרת לא הייתי זוכרת. אמא שלי היא ניצולת שואה. היא היתה ביערות במשך 5 שנים. היא נלחמה בתור פרטיזנית, כמו אבא שלי, שניהם היו פרטיזנים. הכפר של אמא שלי היה נתון בידי גרמנים. הם דרשו יבול מהתושבים שהיו חקלאים. אסור היה על התושבים להחזיק בביתם מצרכים כמו דבש או חמאה או ירקות כי הם היו צריכים להביא הכל לגרמנים כדי להאכיל את הצבא. כמו כן, מכל בית חייבו בן משפחה אחד לצאת לעבוד במפעלים של הגרמנים. הרבה יהודים קרובי משפחה של התושבים מאוסובה (הכפר שבו גדלו ראיה ויצחק פקהויז) הגיעו מכל מיני ערים שבהם הם נרדפו. הם הגיעו לאוסובה בתקווה ששם לא יעונה להם כל רע. הם ידעו שהגרמנים נתנו להם להישאר בבתים בגלל שהם נתנו לגרמנים מצרכים. השמועות החלו להגיע במשך הזמן. הם קיבלו מכתבים מקרובים בערים אחרות עם מסרים מוצפנים. כמו לדוגמא: "אנחנו יושבים במקלטים ואוכלים בשר אווזים." הכוונה היתה: "שוחטים אותנו כמו אווזים." לא כולם הבינו את הידיעה. האוקראינים היו גרועים יותר. הם הרגו ביהודים, הלשינו, מסרו אותם לגרמנים. כשנפוצה הידיעה שהאוקראינים אוספים את היהודים בעיירות הסמוכות החלו גם תושבי אוסובה להימלט. סבתא שלי אמרה לאמא שלי (ראיה) שהיא תחכה לה ליד איזה בית בקצה העיירה ומשם הן ימלטו לעירה סמוכה, לבית של גוי שהיה בעסקי מסחר עם סבתא שלי. כעבור כמה דקות אמא שלי הגיעה למקום המפגש אבל היא לא מצאה את אמא שלה. התברר שהגרמנים לכדו אותה מתחבאת בשדה השעועית. הם היכו אותה והתעללו בה ולקחו אותה. אמא שלי התחילה את המילוט מאוסובה אל היער בכוחות עצמה. היער היה יער גדול וסבוך, לא היה איפה לישון ומה לאכול. היא ברחה לאיזה כפר על מנת לפגוש את אבא שלי (יצחק) שהיה פרטיזן. הם סיכמו שאם היא תצטרך לעזוב את אוסובה הם יפגשו באיזה כפר. כשאמא שלי הגיעה לכפר היא לא מצאה אותו. הגוי שיכן אותה בתוך ערמת קש לייד דיר החזירים בתקווה שהיא תפגוש את אבא שלי.   **המפגש** כעבור שני לילות היא מצאה אותו ואז הם הלכו להצטרף לפרטיזנים. כשקבוצת הפרטיזנים היהודים גדלה הם החלו להצטרף לפרטיזנים הרוסיים קולפק קובסק. אבא שלי לחם בשטחים ואמא שלי שמשה כטבחית, שומרת ומובילה פרדות עם נפט או אספקה אחרת. אם מישהו היה חולה במלריה או במחלות קשות אחרות היא גם היתה האחות המטפלת. למה? כי היא היתה יהודיה ולא היה איכפת להם שתידבק. למזלה היא לא נדבקה. לא תמיד הצליחו הפרטיזנים לזהות שיש ביניהם גם יהודים. אבא שלי היה מגיע לכפרים, תופס את ראשי המועצות ומאלץ אותם לתת אספקה לפרטיזנים, כמובן שגם לחם איתם. באחת הקרבות הוא נפצע קשה והועבר לטיפול באחד מבתי החולים במוסקווה. אמא שלי לא ידעה פרטים עליו. אם הוא חי, מת או פצוע. היא נשארה עדיין בפרטיזנים ולחמה תחת אש. היו יריות, פצצות ולפעמים הסכנה היתה על ידה. אך היא המשיכה תמיד להילחם. באחת הפעמים העגלה עם חביות הנפט והפרדות שהיא הובילה, התהפכו לתוך התעלה ואמא שלי נפצעה. היא לא יכלה לזוז. היתה כאילו משותקת. היא קיבלה מכה בחוליות הצוואר העליונות והרופאה המליצה להעביר אותה למוסקווה לבית חולים. קצין בכיר שאל אותה אם היא יהודיה וכשענתה כן הוא אמר לה שתנוח שם וזה יעבור לה. את לא צריכה להגיע לבית חולים. מאחר שבמקום היתה גם רופאה יהודיה היא היתה לטובת אמא שלי והיא המליצה להעביר אותה לבית חולים. באותו היום שסידרו לה את הטיסה היא פגשה פרטיזן שסיפר לה שאבא שלי חי והוא בבית חולים. במשך ארבעה ימים הובילו אותה בעגלה לאזור המנחת של המטוס. שדות תעופה לא היו אז. המטוסים היו נוחתים בכל מיני שדות, היו מדליקים להם אורות וככה הם ידעו לאן לנחות. המטוס אסף אותה למוסקווה שם שהתה לכמה שבועות וכשהבריאה היא החליטה לחפש את אבא שלי. בתקופה ההיא היו קולחוזים ברוסיה – משק ששייך למדינה וחייבים לעבוד עבור המדינה, אחרת לא מקבלים כרטיסים למזון. הכריחו את אמא שלי לנסוע אל אחת ממדינות הסטן. אמרו לה שאם היא לא תסע היא לא תקבל אוכל. היא נסעה ברכבת 10 ימים עד שהיא הגיע. שיכנו אותה עם עוד משפחה עם 10 ילדים. מיטות לא היו. הם ישנו על קש והתכסו עם עורות של חיות. היא סבלה שם מאוד ממחסור. זה היה מקום מאוד עני והתושבים שם לא היו כל כך אדיבים ליהודים. היא החליטה לברוח משם וכעבור כמה חודשים היא הסתלקה למוסקווה וחזרה לחפש את אבא שלי. היא הגיעה לבית החולים ולא קיבלה היתר כניסה אבל אחרי שהיא הוכיחה שהיא פרטיזנית הם נתנו לה להיכנס. היו הרבה פצועים וכולם היו חבושים אז היה לה קשה לחפש את אבא שלי, אבל היא מצאה אותו. הוא סבל נורא מכאבים, הגוף שרף לו, וכנראה שאיזה עצב נפגע. בכל פעם בחורף הזה הוא היה מוריד את הבגדים ורץ לשכב בשלג כדי לקרר את הגוף שלו. אמא שלי הרגיע אותו ואמרה לו שעם הזמן הכאב יעבור והוא באמת נרפא לאט לאט. הוא לא רצה לחיות מרוב סבל. אמא שלי קבלה פינת חדר קטנה בבית החולים בגודל של מטבח קטן ושם היא יכלה להישאר לישון. לא היה לה מקום אחר להיות בו.   אמא שלי גרה בעיירה קטנה בשם אוסובה. זאת היתה עיירה יהודית טיפוסית, כמו בסרטים של טוביה החולב. העיירה היתה בנויה מבתי עץ ובחורף הקירות כוסו בכפור. לא היו אמצעים לחימום כמו שאנחנו מכירים. היהודים שחיו שם עסקו בעיקר בחקלאות או מסחר (סנדלרות, חייתות...). אחרי המלחמה הכפר הזה נמחק. אבא שלי והחברים הפרטיזנים שלו באו לכפר באישון לילה ושרפו את הכפר על יושביהם. אחרי שהיהודים ברחו מהכפר באו להתיישב שם אוקראינים. הם נכנסו לכפר, בזזו את מה שהיה שם והשתלטו על הרכוש היהודי. יהודים לא נשארו שם. לא בזמן המלחמה ולא אחריה. אז אבא שלי וחבריו שרפו את הכפר. כל הקהילות היהודיות היו שם בברוך גדול. כולם או ברחו או נלכדו בידי הגרמנים או נשלחו לאוושויץ או למות בבורות הירי. אני יודעת שסבתא שלי נשלחה למיידעינק שם היא נרצחה. היא יצאה עם השיירה ברגל מאוסובה למיידעניק ושם היא נרצחה. היא היתה אישה דיי עמידה. כשהגרמנים התקרבו לכפר שלהם היא לקחה את כל התכשיטים ודברי הכסף היקרים והמנורות ונתנה אותם לאיזה גוי שהיה איתה בעסקי מסחר. היא אמרה לו שישמור לה עליהם והיא תחזור לקחת אותם אחרי המלחמה. כשאמא שלי חזרה לקחת אותם הוא אמר לה שהוא מכר הכל ורק כף אחת נשארה. הכף הזו היא אצלי. יש עליה חריטה של השם של סבתא שלי, EP, אסתר פקהויז. ובכל פעם שאני הולכת לשווקים אני מסתכלת על הכפות לראות אם יש חריטה EP.   **הסיפור של אבא שלי - יצחק (גרישה) פקהיוז** אני אספר גם על אבא שלי קצת. אבא שלי עבד במחנה כפייה. כמו שאמרתי, כל משפחה היתה צריכה להוציא בן לעבודת כפייה. הוא עבד שם עם החברים שלו וברגע שנודע להם שיש הרג ושכנראה יהרגו אותם, הוא והחברים שלו החליטו שברגע שיוציאו אותם מהמחנה עבודה לכיוון ההצעדה הם ימלטו. אבא שלי גדל ליד היער אז הוא אמר לחברים שלו מעבודת הכפייה שברגע שהוא יתן להם שריקה מי שרוצה שימלט איתו ושירוצו בזיגזג כדי שהכדורים לא יפגעו בהם. וכשהם הגיעו למעבה היער הוא נתן שריקה וכולם נמלטו בזיגזג. הם הגיעו לאיזו פינה אחרת ביער והם תלשו את העצים הרכים מהשורש, נכנסו לגומות שנוצרו שם ושמו את העצים עליהם חזרה. ככה הם התחבאו והגרמנים לא תפסו אותם. **הוא הציל איתו עוד 10 אנשים. ** בצעדה ההיא אבא שלי פגש את סבתא שלי (אמא של ראיה). היה לה צעיף יפה ו10 דולר, שאז נחשב להון תועפות, היא נתנה לו אותם ואמרה לו שהוא יצטרך את זה יותר ממנה. זה היה המפגש האחרון ביניהם.   ההורים שלי נפגשו ביער הסבוך. אבא שלי נתן לאמא שלי כמה נקודות ודרכי בריחה. היא הצטרפה אל שתי בנות דודות שלו שהכירו משפחה של גוים והן הציעו לה להתחבא איתן אצל הגוים. אמא שלי לא רצתה. היא המשיכה הלאה ושתי הבנות דודות נכנסו לבית ורצחו אותן שם. אמא שלי המשיכה לכפר אחר שהיא הכירה בו משפחה מעסקי מסחר של אמא שלה. היא ביקשה מהם מחסה והם נתנו לה להיכנס ולישון באחד החדרים. בבוקר היא שמעה דפיקה בדלת והתייצבו שם שוטר אוקראיני וקצין גרמני. המשפחה הלשינה עליה.  השוטר והקצין רצו לקחת אותה והיא אמרה להם שיש לה מעיל יפה ומגפיים שחבל שהיא תשאיר שם וביקשה ללכת להביא. כשהשוטר והקצין שמעו שיש מעיל ומגפיים שבהם הם עלולים לזכות הם נתנו לה ללכת להביא. אז היא נכנסה לחדר "להביא אותם", פתחה חלון, קפצה ממנו וברחה ליער. ככה היא נמלטה מהמוות שלה. היא היתה אישה חזקה ואמיצה. בערך בת 20. אני שאלתי אותה פעם איך היא התמודדה עם מחזור ביער ואיך היא התרחצה והיא ענתה לי שהם לא התרחצו. לא היה מה לאכול ולשתות ולבנות הפסיק המחזור.