מנפרד וינדהולץ

יהדוה פרלהפטר בן 91 נולד בברלין שבגרמניה בשנת 1931. בשנת 1940 הודיע הורטי שליט הונגריה שבעל אזרחות הונגרית שלא יעבור להונגריה יאבד את זכותו לחדש את הדרכון ויאבד את אזרחותו ההונגרית. בעוד הנאצים שולטים בגרמניה ומשפחתו של יהודה בסכנה לאבד את אזרחותם החליט אביו של יהודה להגר להונגריה. לאחר שעברו להונגריה נלקחה אזרחותם בכל זאת ואביו נלקח למעצר שם שהה חלק גדול מהזמן. כך שחיו רק יהודה ואמא שלו בעודם בקושי יודעים את השפה והתפרנסו בדוחק. במרץ 1944 הנאצים עלו לשלטון בהונגריה והחלו לשלוח את היהודים למחנות השמדה. למזלם של יהודה ומשפחתו הנאצים דילגו על יהודיי בודפשט וככה ניצלו ממוות. האבא היה בחופשה מהמעצר ושהלך לחתום נוכחות נעלם במאי 1944. (כנראה נשלח לאושוויץ). בהתלחה נשארו האם והבן בחדר בו חיו אבל לאחר כמה זמן אילצו אותם לעבור לגטו הצפוף. יהודה ואימו שהו בגטו 3 חודשים עד שהרוסים כבשו בינואר 1945 את הונגריה.

החיים לפני המלחמה: אמו הביולוגית של יוחנן נפטרה כשבוע לאחר לידתו, ככל הנראה עקב בעיות תברואתיות בבית החולים. אביו נותר לבדו עם שני ילדים קטנים ,הוא התקשה להתפרנס וכעבור כ- 9 חודשים נשלחו הילדים להוריו שגרו בעיירה ראדומישל שבפולין. יוחנן החשיב את העיירה כביתו ונהג לספר בכל הזדמנות על החיים במקום. בעיירה התגוררה משפחתו של אביו ומשפחתו של אימו הביולוגית ולכן הוא גדל בסביבה חמה ואוהבת, מוקף בבני דודים ומשפחה. היה לו קשר מיוחד עם סבו שהיה אחראי על בית הכנסת הגדול והיה מלמד במקצועו. בעיירה לא היה חשמל ומים, כדי להתרחץ הם נהגו להביא מים בכוסות מהמקווה. בעיירה חיו יהודים וגויים ביחסי שכנות טובה. הם למדו יחד בבית הספר וביצעו עבודות משותפות בקהילה. הם נהגו לשחק יחד ולהתחרות זה בזה בידידותיות. הילדים היהודים בסיום יום הלימודים נהגו לחזור הביתה ולאחר הארוחה המשיכו לשקוד על לימודיהם עד הערב. הקהילה היהודית בעיירה הייתה מגוונת, חלק מחברי הקהילה היו יהודים מאמינים וחלקם לא הקפידו על קיום המצוות. למרות שיהודים אילו לא גידלו זקן ולא נהגו לפקוד את בית הכנסת, הם עדיין שמרו על כבודה של הדת. יוחנן נהג לטפל בסוסים בעיירה, דבר שעזר לו במהלך בריחותיו בזמן המלחמה. כאשר יוחנן היה בן 9, אביו התחתן בשנית עם בת השכנים בעיר מגוריו, קלן. אשתו הייתה צעירה ממנו ב- 11 שנים (יוחנן התייחס אליה כאל אימו). יחד הם עברו לפריז בה פתח עסק. לאחר שהעסק התבסס והתייצב ולאביו היה מקור הכנסה סדיר, הוא השיב אליו את ילדיו שעברו להתגורר עימו בפריז. בפריז למד יוחנן בבית ספר עירוני בו למדו יהודים וגויים יחד. ארבע שנים לאחר הגעתם לפריז, נולד ליוחנן אח בשם מוטק'ה, שהיה צעיר ממנו ב- 13 שנה. עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, החלה העלייה באנטישמיות בצרפת. בבית הספר הילדים הגויים החלו לגנות את היהודים וכינו אותם בשמות גנאי (יהודונים מסריחים), עד שבשלב מסוים יוחנן לא יכל לשאת זאת יותר והחל לריב עם אחד הילדים שהיה גדול ממנו. בין הילדים התפתחה קטטה ויחנן הצליח לרתק את הילד לרצפה וברגע זה התערב המורה לספורט, הפריד בין השניים וסטר ליוחנן. המורה לא אפשר ליוחנן להסביר את הגורם לקטטה ואמר לו: "אנחנו יודעים עם מי יש לנו עסק". במאי 1940, עם פלישת גרמניה לצרפת, נטשה המשפחה את פריז ועברה להתגורר בדרום צרפת, שם היה משטר וישי- כלומר הגרמנים לא שלטו באזור בצורה ישירה. המשפחה נאלצה להשאיר מאחור את העסק של אביו שהיה מקור פרנסתם ולאחר זמן מה , לאחר שחשבו שהמצב נרגע הם החליטו לחזור לצרפת הכבושה. במהלך תקופה זו יוחנן עבר תאונה ושבר את רגלו וידו ושתי הגפיים גובסו בגבס. לאחר זמן מה, הגיעו לביתם אנשי האס אס ולקחו את אביו למחנה עבודה בטרנסניסטריה (חבל ארץ במזרח). הם לא לקחו את יוחנן בגלל שהיה מגובס והיה ברור שלא יוכל לתרום במחנה העבודה. כאשר אנשי האס אס לקחו את אביו, צעק אליו אביו "ויברח יוחנן מעשיו, תישאר יהודי ותישאר אדם". משפט זה זכר יוחנן כל ימי חייו, זהו המשפט החקוק בזיכרונו כאירוע החשוב במלחמה יחד עם מראהו של אביו כאשר ראה אותו בפעם האחרונה.

שם האב: איזק (ISAAK) אייזנמן. שם האם: בטי פרנקנטל. מצב משפחתי: נשואה לאלברט רוטשטיין ואם לבן- שמואל רוטשטיין. גורשה ע"י הגסטפו מהעיר קיצינגן שבגרמניה ב-  24.3.1942. כיום חיה נכדתם של פאולה ואלברט- יהודית מנדלמן ,סבתי, בעיר מודיעין.   **פרטי העדה** שם: יהודית מנדלמן תאריך לידה: 10.8.1938 מקום לידה: פלשתינה. שם האב: שמואל רוטשטיין ז"ל שם האם: פלורי להמן רוטשטיין ז"ל יהודית בת יחידה להוריה. מקום מגורים כיום: מודיעין. מצב משפחתי: נשואה, אם לבן וסבתא לשלושה נכדים- ארבל, תבור וכרמל שקד. **החיים לפני המלחמה** סבתא שלי, פאולה, נולדה להוריה איזק ובטי אייזנמן ב- 20.8.1882, בעיירה מינשטוקהיים בעיר קיצינגן, בחבל בוואריה אשר בגרמניה. אינני זוכרת, וגם לא קיבלנו מידע ברור האם סבתי הייתה בת יחידה להוריה. השפה הדבורה בביתם הייתה גרמנית. המשפחה הקפידה מאוד על אורח חיים יהודי כולל תפילות בשישי ובשבת וקיום המצוות היהודיות כהלכתן. חינוך והשכלה היו משמעותיים ביותר עבור הוריה ופאולה המשיכה ללמוד לימודים גבוהים לאחר סיום בית הספר בתחום פקידות והנהלת חשבונות. הוריה היו מבוססים, בעלי ממון ומשאבים. את בעלה, אלברט, הכירה פאולה בעת תפילה בבית הכנסת בעיירה. מידה של פאולה, אשר התפללה בעזרת נשים, נשמטה מטפחת לאזור התפילה של הגברים, אלברט, אשר מצא את המטפחת השיב אותה לפאולה וכך החל להירקם סיפור האהבה עד אשר נישאו. לאלברט, היו 5 אחים ואחות אחת. כמו פאולה הוא גדל בבית יהודי מסורתי ששמר וקיים את מצוות היהדות. אך בניגוד אליה לא השתייך למעמד הגבוה והוריו פרנסו בעמל ובדוחק רב 9 נפשות. לאחר הנישואים המשיכו בני הזוג לקיים אורח חיים יהודי והחלו לבנות עצמם מבחינה כלכלית. אלברט, היה בעל יוזמה גדולה ובעל חוש מסחר מפותח ביותר, פאולה הייתה בעלת השכלה פקידותית והוסמכה כמנהלת חשבונות. יחד, החליטו לפתוח בית מסחר ליין בשם- Hoflieferant weinjrosshandlung kitzingen-AM לאט לאט החל בית המסחר להתרחב ושמו יצא לפניו בכל רחבי בוואריה. פאולה, הייתה אחראית על השיווק וההפצה וכן על הנהלת החשבונות ואלברט, היה אחראי על נסיעות העסקים והחוזים למשלוח היין. מצבם הכלכלי היה טוב מאוד וניתן לומר שבעבודה קשה הצטרף אלברט למעמד הגבוה. למרות זאת חיו בצניעות רבה בבית שכור ולא בבית אשר היה רכושם. הם בחרו להשקיע את כספם ברכישת השכלה לבנם, וברכישת דברי אומנות ויודאיקה וכן לא חסכו בחגיגות יהודיות. ישנם סיפורים שסוכתם הייתה הסוכה היפה והמרשימה ביותר בכל העיר. בשנת 1911 נולד בנם הבכור והיחיד של פאולה ואלברט, אבי- שמואל רוטשטיין. הלידה התרחשה בבית על ידי מיילדת, פאולה ואלברט העסיקו מטפלת אשר טיפלה בשמואל, בזמן שהם עבדו וקידמו את העסק המשפחתי. גני ילדים לא היו קיימים באותה עת. בהיותו בגיל 6 נפתח בעיר קיצינגן בית ספר יהודי. פאולה ואלברט שלחו את בנם ללמוד בבית ספר זה על מנת שיקבל חינוך יהודי (באותה תקופה גם משפחות יהודיות היו שולחות את ילדיהם ללמוד בבתי ספר נוצריים). אבי סיפר לי כי הוריו העניקו לו תמיכה בכל הקשור בלימודים אך גם דרשו ממנו לא מעט. סיפור שחזר וסיפר לי הוא סיפור הדואר. בכל מוצאי שבת, שמואל נדרש להגיע לבית הדואר ולאסוף את המכתבים השבועיים שהגיעו. המכתבים היו חשובים ביותר לבית העסק. בית הדואר היה מרוחק מבית הוריו והוא בכל מוצאי שבת היה הולך לשם בכל מזג אוויר על מנת לבצע את המשימה שהוטלה עליו. החיים לפני מלחמת העולם השנייה היו מורכבים ביותר, אך חיי הקהילה, המשפחתיות והיהדות התנהלו ללא התערבות מצד השלטונות וללא פחד. החל משנת 1932, עת המפלגה הנאצית זכתה במרבית הקולות בבחירות, התחילו בני המשפחה לחוש בשינוי האווירה. שמואל, שהיה כבן 21 בשנה זו, נשלח על ידי הוריו לפלשתינה לבדו. כבר אז חשו פאולה ואלברט כי לדור הצעיר אין עתיד בגרמניה וכך בשל התחזקות האנטישמיות החליטו לשלוח את שמואל למקום בטוח יותר עבורו. להם, היה קשה מאוד לעזוב את המקום המוכר והאהוב עבורם. בנוסף זה היה מקור פרנסתם היחיד והבטחת עתידו של שמואל. פאולה ואלברט הגיעו לפלשתינה לביקור, אך נרתעו מהתנאים הקשים-הם החליטו לחזור לעיר הולדתם שם הייתה פרנסתם. אבי שמואל סיפר לי כי למרות החשש הגדול שלהם מעליית הנאצים לשלטון הוריו סירבו להאמין שאותם אנשים אשר הם נלחמו לצידם על אדמת גרמניה בזמן מלחמת העולם הראשונה ירצחו אותם על אותה אדמה רק בשל היותם יהודים. **תקופת המלחמה** משנת 1932 החיים הפכו מורכבים יותר ויותר, פאולה ואלברט המשיכו בעבודתם ובניהול בית המסחר. במקביל, הם המשיכו לתמוך כלכלית בשמואל אשר הגיע לפלשתינה. בשנת 1938, התרחש פוגרום נובמבר- ליל הבדולח, אשר לא פסח גם על עיירתם של פאולה ואלברט. אנשי ה-SA פשטו על בתי היהודים ועל בית הכנסת בעיר קיצינגן. מהיהודים שדדו דברי ערך ומבית הכנסת לקחו את ספרי התורה, תלשו את הפרוכת והשחיתו ריהוט וציוד. ראש העיר התערב ודאג לסגור את דלתות בית הכנסת. סבי אלברט נעצר ונשלח למחנה הריכוז דכאו, שם בפקודת הנאצים החלו לבנות את פסי הרכבת. לאחר כחצי שנה שוחרר מהמחנה וחזר לביתו, להמשיך בעבודתו. במהלך נסיעת עסקים אותה ערך בשנת 1939 נזרק, ככל הנראה על ידי שונאי יהודים, מהרכבת בה נסע וכך מצא את מותו. הוא נקבר בבית קברות יהודי בעיר קיצינגן. פאולה המשיכה לנהל את העסק המשפחתי במשך זמן קצר אך נאלצה לסגור אותו כשהאנטישמיות התפרצה והמלחמה החלה, חשבונות הבנק וכל ההכנסות הועברו לידי הנאצים. בספטמבר 1941 הוטלה גזרת סימון הטלאי הצהוב על יהודי גרמניה, טלאי אותו נשאה כל משפחת רוטשטיין שהמשיכה להתגורר בעיר. מהידוע לאבי, אחד מילדי משפחת רוטשטיין המורחבת סבל מנכות- שמו היה אריך. פאולה הייתה קשורה מאוד לאריך, טיפלה בו ודאגה לשלומו, לא ניתן היה להפריד ביניהם. ב- 24.3.1942 שולחו 208 יהודים מקיצינגן לאיזביצה (Izbica) שבפולין. פאולה כקשישה ואריך כנכה - גורשו בגירוש הראשון. לא ידוע האם הופרדו או עלו יחד לרכבת. הרישום המדויק של הנאצים אפשר לאבי שמואל לקבל לידיו בשנת 1960 את התעודה הרשומה המעידה על העברתה של אמו פאולה, על ידי הגסטפו, לעיר ווירצבורג בתאריך 24.3.1942 משם הועברה פאולה ברכבת לפולין-מצ"ב תעודה מספר 422973. ככל הידוע לאבי, הועברה פאולה למחנה ההשמדה מיידאנק, שם נרצחה בתאי הגזים.