מנפרד וינדהולץ

במסגרת פרויקט תיעוד והנצחה נפגשנו עם אולק וייסלפיש שורד שואה מפולין שבדרך נס ניצל הוא ומשפחתו מהתופת. אולק בן ה 100 אירח אותנו בביתו בתל אביב ושם במשך 4 שעות סיפר את סיפורו לפרטי פרטים ותיבל את סיפורו בהרבה הומור. אי אפשר היה שלא להתרגש מהמאמץ שעשה בשיחה אתנו ומהיסטוריה של איש אחד שבעצם מתאר את ההיסטוריה של אומה שלמה - העם היהודי. אולק, נולד ב1922 פולין בעיר לבוב ,שם הוא בילה את רוב ילדותו, הוא למד בבית ספר יהודי ״חווים דעת״ . הוא מספר שהייתה לו ילדות יפה עד גיל 10. להוריו היה בית חרושת לנעליים שהצליח מאוד והם חיו ברמת חיים גבוהה מאוד. 1932 אביו נפטר משטף דם במוח, ואימו לקחה את ניהול העסק שהתפתח מאוד והמצב הכלכלי היה מצוין. שלוש שנים לאחר מכן נחתם הסכם מילוטרופ מולוטוב שבו הרוסים והגרמנים פלשו לפולין וחלקו את השליטה עליה. אולק בחוכמה רבה עבר לצד הרוסי והועבר ברכבות יחד עם משפחתו למחנה עבודה ברוסיה. הרכבות אינן היו רכבות מסע רגילות אלא רכבות שנועדו למסע של בעלי חיים ולכן התנאים היו קשים. המסע ברכבת היה קשה מנשוא, רכבת משא בקר ללא חלונות או דלת שאפשרו אויר, אולק תיאר מסע ארוך מאוד ומתיש. בסופו של המסע, לאחר ימים ארוכים, הגיעו למחנה עבודה בסיביר ושם פגש אותם אדם "נמוך יותר מיצחק שמיר" שהסביר להם שכאן צריך לעבוד אחרת לא יוכלו לשרוד. במחנה אולק תיאר עבודת פרך הכוללת סבלות קשה, חטיבת עצים ותלישת שורשי עצים מהקרקע. אולק תיאר את העבודה כקשה מאוד והסביר כי מאחר והיה צעיר היה מסוגל לעבוד בתנאים אלו בקור מקפיא ועם ככ מעט אוכל . בנוסף , מאחר ואביו נפטר שנה לפני המלחמה הוא נאלץ לדאוג לאמו ואחיו הקטנים שלא יכלו לעבוד כמוהו. אולק סיפר שמאחר והיה מלומד וידע לדבר גם רוסית יכל לתקשר עם הרוסים ,ולקבל יחס מועדף . אולק עבד במחנה העבודה כ 3. שנים קשות. בשל הקשרים שהצליח לייצור הם הצליחו לברוח חזרה ללבוב ושם החל ללמוד רפואה, הוא למד רפואה כשנה עד ששמע על המרד בגטו ורשה, הוא חשב ש ״לא הגיוני שהם שם נלחמים בדמם ואני פה לא עושה כלום״, הוא מחליט להתגייס לצבא , שם הוא נהפך להיות חובש והתחיל להתקדם בדרגות . לאחר שנה ב 1940 הוא שומע שהגרמנים הולכים לפלוש ללבוב הוא דואג נורא למשפחתו, הוא מתחיל לחפש דרך להעביר את משפחתו אליו. אולק מתקשה למצוא אישורים עד שפוגש באחת הקולודות שלו ללימודים שמצליחה להשיג לו הסעה של המשפחה בדרך לא חוקית. תוך סיכון חייו הוא נוסע ללבוב להחזיר את משפחתו, אולק מעיר אותם באישון לילה ואומר להם שיש להם שעה לאסוף את החפצים ולצאת, תוך שעה כולם היו מוכנים ונסעו לוורשה. אולק מסיים את לימודיי הרפואה שלו בהצטיינות וב1952 מחליטים אולק ומשפחתו לעבור לישראל

**חלק ראשון:** אסתר דאום נולדה ב 1918 נולדה בפולין. היא סיימה בית ספר תיכון ויש לה תעודת בגרות. לאחר מכן למדה בבית ספר למסחר בגדנסק בפולין. לפני המלחמה עבדה בעיר הבירה, וורשה. אביה נפטר מוקדם כאשר הייתה בת 13. עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939, היא חזרה להתגורר בלודז' יחד עם אמה ועם אחותה בשם רוזה שהייתה צעירה ממנה בשלוש שנים.   **חלק שני:** תחילת המלחמה 1 בספטמבר, 1939 היום הראשון של מלחמת העולם השנייה. נאיבי היה האדם שהאמין במלות השלום והבטחותיו של היטלר. כבר בימיו האחרונים של חודש אוגוסט של 1939 שררה הרגשה של תחילת מלחמה. לא דובר על כך בקול רם, אך כל מי שהיה יכול, הכן לעצמו מצרכי מזון, מקום מסתור, בגדים וכו'. בהצהרותיו הראשונות של היטלר טען שכוונתו הם גישה נכונה פרוסיה המזרחית בלבד. פולין גייסה חלקית את כוחותיה, והרכבות היו עמוסות גברים מגויסים. לוורשה הבירה הגיעו המונים ממערב פולין כיוון שהסיקו שמהגבול הגרמני עד לוורשה המרחק הוא גדול והגרמנים לא יגיעו לוורשה כל כך מהר. אך היה אחרת, ביום שישי הראשון לתשיעי 1939 בשעה חמש בבוקר החרישה צפירה איומה ובו זמנית נשמעו מנועים של המטוסים הגרמניים. שניות לאחר מכן נפלו לבירה הפצצות ראשונות, הגרמנים לא רק הפילו פצצות אלה גם ירו בנשק אוטומטי על העוברים והשבים ברחובות ובכבישי האוכלוסייה. היטלר הודיע בפומבי על " בליץ קריג" (מלחמת בזק), והצליח בשיטה זאת. רק חמישה ימים מאוחר יותר נכנסו הגרמנים ללודז'. וורשה הבירה ניסתה בינתיים להתגונן על אף ההפצצות היום יומיות. לאחר שהגרמנים הפציצו את תחנת החשמל נותקה וורשה מאספקת החשמל המים והגז והגרמנים כבשו את העיר. התושבים נתקלו בקושי רב להשיג צורכי קיום בין הפגזה להפגזה. מי שרק היה יכול היה ניגש לנהר "ויסלה" להביא מים, אבל לחם ומזון אחר בלתי אפשרי היה להשיג. ב-28 לדצמבר 1939 אחרי כניעתה של וורשה היא החליטה לחזור ללודז'. היא שכרה עגלה יחד עם בת דודתה ויצאו לכיוון לודז'. למחרת פגשה שם את ואת אחותה.   הקמת הגטו לאחר כשנה הגרמנים סגרו את הרובע בעיר לודז' בגודל של 4 קמ רבוע. ובנו שם את הגטו שאליו העבירו את רוב יהדות העיר. כאשר התמלא הגטו היו בו כ- 250 אלף איש שהתגוררו בצפיפות איומה. היא ומשפחתה עברו לדודים שלה ששכרו חדר ברחוב קושצ'ילנה מספר 4 בפולין. ההעברה הייתה מלווה באי נעימות רבה. מהראשון במאי כל שטח הגטו היה מגודר בגדר תיל עליו שלטים בהם כתוב "_שטח של יהודים. סכנה למחלות מדבקות – לא להתקרב. החוצה את גדר הגטו יחוסל_." והגדר הייתה שמורה על ידי חיילים גרמנים. בכניסה לגטו אסתר חיפשה מקום מגורים ורוב הדירות היו כבר תפוסות. כאשר נכנסה לחצר של אחד הבתים פגשה אישה בשם חנה, ושאלה אותה האם היא יודעת על חדר פנוי שאפשר לגור בו. חנה, שבעתיד נהייתה חמותה, אמרה לה שהם גרים בקומה ראשונה ואם אתם לא משפחה גדולה תוכלו להצטרף ולגור איתנו. כך אסתר נכנסה עם אמא ואחותה לגור עם משפחת פרנקל. ולימים כך הכירה את בעלה יצחק פרנקל, בנה של חנה. בראשון במאי 1940 נסגר הגטו, אין יוצא ואין בא.  בשני במאי 1940 ביקרה אותה דודה פלה והציעה לה להגיש מועמדות לאנשים היודעים את השפה הגרמנית. אסתר שידעה את השפה הגרמנית על בוריה ניגשה למשרדי הגטו ושוחחה עם יו"ר היודנראט חיים רומקובסקי. היא אמרה לו שהיא יודעת שפות, במיוחד גרמנית והציעה את עצמה כמזכירה במשרדים של הגטו. רומקובסקי בחר בה וכך אסתר עבדה בכל תקופת קיום הגטו. העבודה הזאת נתנה לה אפשרות להיות קרובה להתרחשויות בגטו עצמו וגם להיות בקשר מסוים עם הקצינים הגרמנים שביקרו את המשרדים ואת היו"ר.  באוקטובר 1944, הגרמנים הרגישו שהמלחמה עומדת להסתיים. הם החליטו לסגור את הגטו ולהעביר חלק מהיהודים למחנות השמדה וחלק אחר (בעלי יכולת עבודה) להעביר אותם לגרמניה למפעלים שונים. אסתר עם המשפחה שלה ומשפחת פרנקל, שבשנים האלה התחברו מאוד, הגיעו לתחנת הרכבת בה עמדו שתי רכבות לשני כיוונים. רכבת אחת יועדה למחנה ההשמדה אושוויץ והרכבת השנייה יועדה למחנות עבודה במפעלים בגרמניה. אף אחד לא ידע איזה רכבת נוסעת לאיזה כיוון. פתאום ראתה אסתר קצין אס.אס על הרציף אותו הכירה מהביקורים שלו במשרדים של הגטו. במהלך אחד הביקורים שלו, אסתר זכתה ממנו פעם אחת לתפוח עץ ופעם שנייה לחפיסת שוקולד. אסתר אזרה אומץ וניגשה לקצין האס.אס שעמד על הרציף, ושאלה אותו בגרמנית הרהוטה שלה האם הוא יודע להגיד לה לאיזה רכבת כדאי לה להכנס. הקצין הצביע על הרכבת הימנית. המשפחות סמכו על המידע של הקצין ונכנסו לרכבת שהוא הצביע עליה. למזלם, כך הגיעו למחנות עבודה בגרמניה וניצלו מהמוות באושוויץ. כאשר הגיעו לגרמניה הופרדו המשפחות ביניהן. משפחת דאום נשלחה למחנה רוובסבריק ומשפחת פרנקל נשלחה למחנה עבודה אחר קניגסווסטנהאוזן. בעת הפרידה, סיכמו אסתר ויצחק ביניהם שכאשר תסתיים המלחמה, הם ייפגשו שוב בדירה של חנה פרנקל בלודז'.  במחנה העבודה אסתר עבדה במפעל לחלקי חילוף של מטוסים. היא עבדה במפעל הזה עד לאפריל 1945. במהלך עבודתה במפעל היא ועוד עובדים החליטו ביניהם שהם מחבלים בתהליך הייצור של המוצרים, דרכם לנקמה קטנה בגרמנים. **חלק שלישי** כאשר הסתיימה המלחמה במאי 1945, אסתר חזרה עם אחותה ואימה ברכבת ללודז'. למרבה ההפתעה יום קודם  ב -9 במאי, יצחק עם הוריו הגיעו אף הם ברכבת ובעגלה עם סוס לביתם בלודז'. הפגישה ביניהם הייתה מאוד מרגשת אחרי שלא ראו זה את זה במשך כחצי שנה ולא היו בטוחים מה עלה בגורלם. הבית לא נפגע במלחמה ושם הם גרו ונולדו להם שלושה בנים, זאב, שמואל ויונה. אחותה רוזה עזבה מייד עם סיום המלחמה, עם חבר שלה לצרפת ומשם לארגנטינה. שם את חיו את חייהם. לאחר המלחמה יצחק פרנקל שירת במספר תפקידים ציבוריים. הוא היה יו"ר הקהילות היהודיות בפולין, סגן הנשיא של אורט העולמי וסגן הנשיא של ארגון הג'וינט שהיה אחראי על מדינות מזרח אירופה. בתפקידו הוא עזר ליהודי פולין וגם ליהודי רוסיה, שהגיעו לפולין על מנת לעלות לארץ ישראל. אסתר הייתה יד ימינו של יצחק לאורך כל תפקידיו. פעילות נוספת של יצחק הייתה באיתור ילדים ותינוקות יהודיים שנמסרו לכנסיות, על מנת להציל אותם. דרך עבודתו זו, קשר קשר חם עם הארכיבישוף קרל ויוטרה, שלמים התמנה לאפיפיור יוחנן פאולוס השני. שנים רבות האפיפיור ויצחק התכתבו ביניהם ושמרו על קשר ידידות חם. בפעילות הזאת נמצאו 292 ילדים שהוברחו מפולין דרך שוייץ באמתלה שהם חולי שחפת וצריכים לצאת לטיפול. משוויץ הילדים הועברו רובם לישראל וחלקם למדינות אחרות. בשנת 1973 החליטו אסתר ויצחק לעלות ארצה, לאחר שילדיהם עלו כבר לארץ 4 שנים לפניהם. זאב עלה ארצה ב 1969 ולמד הנדסה בטכניון. אחיו שמואל ויונה עלו כחצי שנה אחרי. כשעלו ארצה אסתר ויצחק כבר היו פנסיונרים. הם התגוררו בנס ציונה עד יום מותם. בביתם היו תלויות תמונות של השואה כזכר לכאב והסבל שעברו, בנוסף היה לאסתר חשוב להעביר את סיפורה לילדיה בשביל לשמר ולהעביר את עדותה לדורות הבאים. בשנות ה 90 אסתר הוציאה ספר בשפה הפולנית על החיים בגטו לודז'. הספר נקרא: הייתי מזכירתו של רומקובסקי.

סיפור הוריו של מספר העדות (אריה קורן)- הנריק קורן-אביו מלך טל, יליד לבוב. הוריו הם לייב וזיסל. לגבי נישואיו ישנן שתי גרסאות: 1. על פי הנריק, אבא שלו היה תלמיד ישיבה בחסידות ברסלב. בתחילת המאה הקודמת, בשנת 1905, משפחתו בחרה לו שידוך. כאשר ראה את השידוך נבהל, עלה על רכבת וברח לבודפשט שבהונגריה. שם מצא את אשתו רוזה קורן הבת של גדליה ואטל קורן שהיו יהודים הונגרים שחיו בבודפשט. 2. הגרסה השנייה דומה אבל לא מציינת שהיה תלמיד ישיבה. משפחתו ארגנה לו לשידוך שלא מצא חן בעיניו. ערכו חתונה, המשפחה שלו ושל הכלה המתינו לחתן, אך הוא ברח ועלה על הרכבת לבודפשט, בדרך, איבד חלק מרגלו שקפאה. בבודפשט הפך לסוחר מצליח ושם מצא את אשתו רוזה קורן. בבודפשט נולדו ילדיו: שלושה בנים- הבכור אדולף טל בשנת 1907, השני לייב (לוצי) טל, והשלישי הנריק טל בשנת 1917. בנוסף שלוש בנות- חיה טל, חנה טל וזיסל טל. מלך חזר ללבוב בשנת 1918 והקים בית מסחר לפרוות ועורות. באוקטובר 1939, מיד לאחר פלישת הגרמנים לפולין, ברחו שלושת בניו של מלך לאוקראינה שהייתה בשליטת רוסיה, והצטרפו לצבא האדום. אדולף שהיה האח הבכור היה כבר נשוי עם שני ילדים ונלחם בשורות הצבא האדום. לוצי היה קצין ביחידה הפולנית בצבא האדום ונהרג בפאתי ברלין שעה לפני הפסקת האש. והנריק שימש כאחראי על מחסני הציוד של הצבא האדום במקום שנקרא Republic Dagestan . ההורים, שלוש האחיות ובני משפחתם ומשפחתו של אדולף נרצחו ע"י הנאצים בשנת 1942 במחנה ההשמדה בלז'ץ. הנריק טל, שחשש מהמשטרה הרוסית, אימץ את שם המשפחה של אמו והפך להנריק קורן. בלבוב, פגש את ציפורה (פאני) הורוביץ, שלא ברור אם הייתה לה כבר ילדה בשם מאיה או שהייתה משותפת לשניהם, ושלימים הפכה לאשתו ונולד להם במחנה העקורים בגרמניה בן בשם אריה (העד). הסיפור של ציפורה קורן (פאני הורוביץ, אמו של העד)- ציפורה התגוררה בבית הוריה בפרוביז'נה שליד לבוב בפולין (לימים אוקראינה). מצבם הכלכלי היה איתן, אביה אריה (לייב) הורוביץ נולד בפולין בשנת 1881 לישראל ודבורה. הוא היה מנהל עבודה בבית מסחר לייצוא ביצים בשם "נוסין". המפעל בין היתר, ייצא ביצים גם לגרמניה עד שנת 1933. הוא נרצח על פי מה שנודע לה בשנת 1943 באושוויץ. אביה התאלמן בגיל צעיר ונשאר עם שתי בנותיו. אחות של אשתו שהתגוררה בווינה, ממנה התאלמן, סייעה לו, אימצה את שתי הבנות ונתנה להן את שם משפחתה. סבינה ויקלר, הייתה אשתו השנייה של אביה והייתה גם אימא שלה. סבינה נולדה בפולין בשנת 1891 ונרצחה בשנת 1944 במחנה ההשמדה אושוויץ. שתי האחיות מאשתו הראשונה של אביה: אחת נרצחה על ידי הגרמנים בהונגריה, והשנייה עלתה לארץ ובנתה את חייה בתל אביב. ציפורה הייתה סטודנטית לרפואה באוניברסיטת לבוב, שהייתה תחת שלטון הרוסים משנת 1939 ועד 1941. לצורך לימודיה עברה להתגורר עם דודתה, אחות של אמא רישה מונטשיין שגרה בפרוביז'נה. עם פלישת הגרמנים לעיר בשנת 1941, נעשה פוגרום ביהודים כולל בפולנים, בעיקר מאנשי ההשכלה והפקידות. הפוגרום בוצע על ידי האוקראינים, שהיוו את זרוע הביצוע של הנאצים. בשנת 1941, בשנתה השנייה, נאלצה להפסיק את לימודי הרפואה. הוריה שגרו בפרוביז'נה, נתפסו ע"י הגרמנים ולפי מה שנודע לה מאוחר יותר, נשלחו לאושוויץ ושם הוצאו להורג. ציפורה נשלחה יחד עם דודתה ובעלה בשנת 1942 לגטו לבוב. הדוד שהה איתם בגטו תקופה מסוימת במקומות מסתור שונים שבנו בתוך הגטו, אך נרצח בפוגרום ביוני 1943, במקום המחסה בו שהו גם ציפורה ודודתה. הן שכבו ללא תנועה ולמזלן הגרמנים חשבו שהן מתות וכך ניצלו. ביולי 1943 הועברו למחנה עבודה בגליציה, מחנה עליו שמרו גרמנים ואוקראינים. במקום זה התגוררו ועבדו עד אוקטובר 1943, כשהגיעה שמועה שהגרמנים מתכננים שוב לבצע פוגרום ולרצוח את כל היהודים במחנה העבודה. היא ודודתה הצליחו לפרק מספר לוחות מהמבנה בו התגוררו והצליחו לברוח למרחב הפתוח. הם שהו בשדה הפתוח כל הלילה, שמעו במהלך הלילה יריות וצעקות מהמקום ממנו הצליחו לברוח, ובדיעבד התברר להן שכולם נרצחו. הן המשיכו בבריחתן לכיוון פרוביז'נה, הגיעו לביתו של חקלאי אוקראיני / פולני, שהסכים לתת להן מחסה בבור תת קרקעי, צר ואטום, כמעט ללא אוויר לנשימה, ומעט מאד אוכל שסיפק להם מאחר שהוא עצמו היה עני מאד. מהבור לא הייתה אפשרות לצאת או להתרחץ מהפחד שיגלו אותן. הן היו קבורות במחסה עד ליום השחרור ע"י הצבא האדום הרוסי ביולי 1944. לאחר שחרור לבוב מהגרמנים אחרי 27 ליולי 1944, היא ודודתה יצאו מהמסתור ומכרו בגדים ישנים למחייתן. ישנן שלוש גרסאות: 1. ציפורה יצאה מהמסתור כאשר הייתה לה כבר ילדה, בעקבות קשרים אינטימיים שהיו לה עם חבר מבית הספר לרפואה, שבא ממשפחה חרדית מאד ומכובדת, ומבחינה דתית הוריו התנגדו לקשר ביניהם. 2. ציפורה נישאה בעבר, לא ברור עם מי, ויצאה מהמסתור עם ילדה, לא ברור של מי. 3. גרסה שמבחינת התאריכים לא מסתדרת, אומרת, שאחד מחיילי הצבא האדום שערק מהצבא האדום, שחרר אותן מהמסתור, סייע לה ללכת מאחר ורגליה היו מגובסות בגלל שהייה ממושכת בבור, הצטרף אליה ואל דודתה, ולימים הפך להיות בעלה (הנריק). הם שמרו על סודיות מוחלטת ולא סיפרו שום דבר לילדיהם. תמיד התלחששו ביניהם בפולנית ולקחו את מרבית סודותיהם איתם לקבר. אחרי השחרור, היא, דודתה, הבת והחייל היהודי שהצטרף אליהן נשארו עוד מספר חודשים בלבוב שעברה לבעלות אוקראינה. מאוחר יותר עברו לפולין, שם שהו עד למעבר למחנה העקורים לנדסברג בגרמניה ליד מינכן במרץ 1946, המקום בו נולד הבן שלהם, אריה- העד, ביולי 1946.