קתלין-אסתר ריינר שוורץ

ילדות ומשפחה בהונגריה

קתלין נולדה בתשיעי באוקטובר 1935 בעיר ברטואויפלוי בהונגריה, היא הייתה חלק ממשפחה עשירה ומכובדת. באותה התקופה אנטישמיות הלכה והתפתחה בהונגריה בגלל האמנציפציה.

הגזירות והחרמת הרכוש

כבר בשנת 1939 הוטלו על היהודי בהונגריה גזירות רבות, ״ציוו על הורי למסור את החנות. נשארנו לגור בביתנו אך לא כבעלי הבית ונשללו זכויותינו אך חיינו עדיין לא היו בסכנה" יהודים עשירים הצטוו להגיע לכיכר העיר ולמסור את רכושם, מי שהסתיר רכושו הוכה מכות קשות. "רכבת הזהב" המפורסמת העבירה לברלין חלק מהרכוש שנשדד מיהודי הונגריה, אך גם לאחר המלחמה כאשר הרכבת נתפסה ע"י הצבא האמריקאי לא הוחזר הרכוש לבעליו החוקיים או ליורשיהם. סבא של קתלין מצד אמה היה אחד היהודים העשירים בהונגריה ולכן הוכה מכות רצח ונזרק לקרון שהוביל לאושוויץ - שם מצא את מותו.

הכיבוש הגרמני והגטו

ב19 במרץ 1944 כשהייתה בת שבע וחצי נכבשה הונגריה ע"י הגרמנים ולאחר מכן העבירו את קתלין, אחותה ואמה לגטו בהונגריה.

הנסיעה ברכבת לאושוויץ

קתלין זוכרת יום אחד ממש מוקדם בבוקר(בערך מאי 1945), ביקשו ממנה וממשפחתה לעלות לרכבת ולנסוע לכיוון אושוויץ, היא זוכרת שלא היו תנאים בסיסיים ברכבת, החיילים סירבו לתת ליהודים אפילו מים ואיימו בירי על מי שהתקרב לחלון. היא ומשפחתה היו על הרכבת 5 ימים בתנאים של צפיפות, חוסר אוכל ומים וריח של צואה שתן ובהמות. הרכבת הגיעה לאושוויץ והורידו אנשים מהקרונות, חיים ומתים. היה דוחק נוראי וקריאות של זירוז מצד הגרמנים- "לאוס!, שנל!."

אושוויץ: סלקציה, ילדים ודוקטור מנגלה

הגרמנים הפרידו בינה ובין אמה, אחותה והיא נשארו לבד ודוקטור מנגלה העביר אותן את הסלקציה לבלוק של ילדים, לקחו אותה לדוקטור מנגלה על מנת שיערוך עליה ניסויים, היא זוכרת משם צעקות של בכי וכאב. קתלין לא זוכרת בדיוק מה קרה שם אך היא זוכרת שקיבלה טיפול מסוים ולאחר מכן התמוטטה, כנראה מנגלה חשב שהיא מתה והעביר אותה יחד עם הגופות על מריצה לשריפה וקבורה. היא הייתה לילה שלם מתחת לגופות במריצה וצעקה בקול חלוש "מאמי, מאמי", היא זוכרת במעורפל מישהו שעזר לה, הרים אותה והניח אותה באיזה צריף, לאחר כמה שעות אחותה מצאה אותה שם מדממת.

עבודה בכפייה ליד וינה

קתלין זוכרת שלאחר כמה חודשים בגטו לקחו אותה ואת אחותה ביחד עם הרבה יהודים למקום ריכוז ליד וינה, אוסטריה שבו עבדו על פי הוראת הגרמנים.

צעדות המוות והמפגש עם האם

משם, לאחר זמן רב של עבודות מפרכות נלקחה לצעדות המוות. שם בזמן הצעדה פגשה את אמה שוב לאחר זמן רב מאוד שלא התראו. בזמן צעדת המוות קתלין שכבר היתה חלשה מאוד אחרי חודשים ארוכים של רעב, לא יכלה ללכת. היא הייתה חלשה ורגליה דיממו. היא ביקשה מאמה שתרים אותה. אך מפני שגם אמה הייתה במצב נורא לאחר שחלתה במחלה קשה (ככל הנראה בטיפוס),היא לא יכלה להרים אותה ובקשה ממנה לזחול על ארבע. העיקר להתקדם ולא להפסיק ללכת כדי שלא יירו בה. קתלין נאלצה לעשות חלק גדול מהצעדה כאשר היא זוחלת על ארבע בשלג ברגליים חשופות שכותונת דקה לגופה.

סוף הצעדה, המקלחות והשחרור

בסוף הצעדה, מתארת קטלין, שהגיעו למקום עם אוהלים. שם הכניסו אותם למקלחות גז. אך למזלה הגדול מסיבה כלשהיא, הגז לא השתחרר והם נשארו בחיים. הם ישבו במחנה עוד מספר ימים, בתנאים קשים וללא אוכל עד שהאמריקאים שיחררו את המחנה. כאשר הגיעו הכוחות האמריקאים, מישהו הגיע לצריף ואמר שנגמרה המלחמה והם חופשיים. אך תושבי הצריף פחדו לצאת מחשש שירו בהם. לא האמינו שאכן הגיעו לשחרר אותם. לאחר זמן מה קתלין קיבלה אישור מאמה לצאת והיא סיפרה שהתנפלו על המחסנים של האוכל.

הסיפור שבחרנו מתרחש לפני צעדת המוות כאשר הגיעו לעיירה כלשהי באוסטריה לעבודות פרך בחקלאות, קתלין אומרת שבזמן זה הייתה בת 8 ואחותה בת 14. אמן של קתלין ואחותה עבדה במקום זה וששמעה שהגיעה קבוצה של ילדים ישר יצאה לחפש אותן וזכתה למצוא אותה ואת אחותה, בנוסף אמן מצאה גם את אביהן והיה מן איחוד משפחתי מרגש. היא זוכרת שישנו על הרצפה ומוקדם בבוקר יצאו לעבוד, העבודה הייתה להוציא גזרים ותפוחי אדמה מן הארץ ולערום אותם, הז'נדרמים איימו שאם מישהו ינסה לקחת לעצמו מן התוצר או להחביאו, ירו בו למוות במקום. קתלין בשלב זה הייתה רעבה מאוד עד שלא יכלה לסבול זאת, היא עזרה אומץ ונכנסה למאפייה בעיירה תוך כדי סיכון חייה וביקשה משהו לאכול, להפתעתה קיבלה לחם ולמרות הרעב הגדול לא אכלה אלא חיכתה להגיע למקום כדי שתוכל לחלוק עם משפחתה. בדרכה חזרה הגרמנים התחילו לצעוק שעליהם לחזור מיד והחלו לירות לעבר המאחרים, מהפחד נפל הלחם והיא חזרה בריצה אל משפחה. לאחר זמן מה חיפשו הגרמנים נשים שיבשלו למטבח, אמה התנדבה לעבודה וכך הצליחה תוך סיכון רב להגניב קצת אוכל למשפחתה.

לאחר המלחמה אמה שהיתה חולה בטיפוס נשארה מאושפזת במשך חודשים. קטלין ואחותה נשארו איתה עד שהיתה חזקה מספיק לחזור לעיר הולדתן. במהלך הריאיון קתלין סיפרה לנו על עלייתה לארץ ישראל, היא עלתה בשנת 1957 עם אמה ואביה החורג, כאשר הגיעה לישראל הייתה בת 20. אחותה שניצלה איתה, בחרה להשאר בהונגריה להמשך חייה. היא מספרת שהחיים בארץ לא היו קלים בעיקר לאמה שבגיל מבוגר הייתה צריכה להתחיל לחיות באורח חיים שונה לגמרי. משפחתה עברה מדירה גדולה ומכובדת לפחונים של מעברה בטבעון, שם המיטות היו מברזל, הפחונים התלהטו בקיץ ולא היה שם אפילו שירותים. הם סבלו שם מזיהומים ועקיצות. בחורף סבלו מקור נוראי. כל אלו גרמו לאמה להרגיש תחושת אשמה בגלל שהביאה את ילדתה למקום הזה. וסיפרה לנו אף שהיא מנסה לשכוח את הפרק הזה בחייה. באחד מן הימים, בעיתון ישראלי בשפה ההונגרית נכתב שהרץ רוז'י (השם של אמה) הגיעה לארץ ונשאל בעיתון אם יש אנשים שמכירים אותה, ואכן וזמן קצר לאחר פרסום הידיעה עצר אוטו עם אדון צבי קפש, שזיהה את אמה מהונגריה ומדי פעם הזמין אותם לסופי שבוע אצלו בבית. אדון קפש עזר להם פעם נוספת בכך שקישר את קתלין עם המנכל של רכבת ישראל (בהונגריה קטלין למדה טכנאות בתחום התחבורה ואף הוסמכה לנהוג על קטר).  וכך הצליחה לקבל עבודה במחלקת הטכנית של רכבת ישראל , שם עבדה בתפקיד שרטטת טכנית. בעבודתה סיפרה לנו שהיה קשה מאוד לתקשר כי העובדים באו מארצות שונות ודיברו בשפות שונות, אך לאט לאט השתלבה קטלין במולדת הישראלית. בשנת 62' נישאה לשטפן שוורץ, ניצול שואה מטרנסילבניה, אחרי כמה שנים הצליחו קטלין ושטפן לקנות דירה, בגיל 58 נפטר שטפן במפתיע מדום לב ומאז לא נישאה קטלין בשנית. לקטלין מעולם לא נולדו ילדים. לטענתה יתכן והדבר קשור למעשי ד״ר מנגלה. בשנת 2001 עברה קטלין לרחוב ארלוזורוב בחיפה ושם היא גרה עד היום.