״כל מי שמקשיב לעד הופך לעד״
(אלי ויזל)
אפרים
31.12.1938
אמסטרדם
,
הולנד
כתובת:




קובץ שמע:
העדות
העדות
הוא ומשפחתו היו בסכנה ממשית לחייהם, ונשלחו למחנה ריכוז. משם התפזרה המשפחה, נשלחו למחנות עבודה.אובדן הקשר והמפגש מחדש
הקשר עם אחיו אבד, אך כשעלה לארץ פגש אותו שוב במפגש מרגש סוחט דמעות.גורל המשפחה וההצלה
אביו נהרג בשלב זה של המלחמה, אך אפרים ניצל. לאפרים התגלתה מחלה קשה במהלך תחילת – אמצע המלחמה, וזה למעשה הציל אותו, בכך שנשלח לבית חולים לטיפול ושהה שם עד לסוף המלחמה.סיפור
הסיפור שנגע בנו הוא סיפור שמדבר על אחרי המלחמה, אפרים אהב את ארץ ישראל ורצה לעלות אליה, אפרים לימד את עצמו עברית באופן שוטף על ידי ספר בלבד. כשעלה לארץ באיזור גיל 12-13 ועבר לישיבה של רב מוכר, תחילה לא חשבו שהוא יודע עברית, אך הפתיע אותם ברמתו הגבוהה. אפרים זוכר זאת כאירוע מרגש עד דמעות מנעוריו ואפילו שב וסיפר לנו עליו שוב ושוב כדי להדגיש את מהותו העמוקה.
מהחיים שאחרי
אפרים למד הנדסת מערכות בטכניון ועבד כטכנאי ומהנדס, הכיר את אשתו שנשוי לה עד היום. הקים משפחה למופת בעלת מספר דורות. אפרים סיפר לנו שהקמת משפחתו היא ניצחון על הנאצים והוכחה שעם ישראל ניצח. אפרים מחובר מאוד לדת ולמד ושוקד על התורה, אפילו כשנכנסנו לביתו למד על פרשת השבוע. המסר של אפרים ואשתו הוא ברור – עם ישראל חי!!!

אפרים כיום
ציר הזמן האישי של
אפרים
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תיעדו:
- עמית מצא , יא7
- ליה בן חיים, יא7
- הראל קלינר, יא7
מחזור
כו
עדויות נוספות מ
הולנד
:


ארנסט ואנה סימונס
הולנד
6.7.1946
אנה נולדה בגרמניה וגרה בהולנד וארנסט גר בעיר "Koeln" שבגרמניה.
אנה נולדה בגרמניה וגרה בהולנד וארנסט גר בעיר "Koeln" שבגרמניה.
ארנסט סימונס, נולד בעיר "Koeln" שבגרמניה המערבית בשנת 1919 למשפחה דתית. הוא בנם של ד"ר יוליוס סימונס, שהיה רב של אחת הקהילות היהודיות באזור, ושל ורוניקה סימונס. היו לו שני אחים גדולים, הרמן וקורט, ושתי אחיות צעירות, מרתה ורות. עם תחילת הגזרות של המפלגה הנאצית, כאשר אסרו על ילדים יהודים ללמוד בבתי ספר, הוריו שלחו אותו ואת אחותו מרתה להולנד ללמוד בישיבה ובאולפנה (שם הגזרות עוד לא חלו). אנה פרנק (זו אינה אנה פרנק המפורסמת, שם זה נפוץ בהולנד), נולדה בעיירה "Northeim" שבגרמניה בשנת 1918. אביה, זימון נתן פרנק, נולד בהולנד והיה סוחר בדים וטקסטיל ואמה, יוליה גולדשמידט נולדה בגרמניה. בשנת 1930 אביה, שלא אהב את גרמניה, החליט שהם צריכים לחזור להולנד. אנה וארנסט הכירו בשנת 1942 במפעל למוצרי עור בהולנד בו עבד ארנסט. עובדי המפעל היו נחשבים לחיוניים למהלך המלחמה (מכיוון שיצרו דברים כמו נעליים ותיקים לחיילים) ולכן היו פטורים משילוח למחנות ההשמדה. הם התחתנו תוך זמן קצר על מנת שגם אנה תקבל את הפטור. בליל חתונתם הם נאסרו ובזכות החותמת המעידה על הפטור ממחנות ההשמדה הם שוחררו. בקיץ של שנת 1943, הם נשלחו למחנה המעבר "Westerbork" אשר ממנו שלחו יהודים למחנות עבודה והשמדה (בתקופה הזו החותמת כבר לא הייתה תקפה). הם שהו במחנה כחצי שנה עד שנשלחו לברגן-בלזן בשנת 1944. לאחר כשנה וחצי, הם הוצאו מהמחנה והועלו על רכבת שלאחר מכן קיבלה את הכינוי "הרכבת האבודה". הרכבת נסעה ברחבי גרמניה משום שלנאצים לא היה מה לעשות עם היהודים שהיו עליה. לאחר כשבועיים הרוסים שחררו את הרכבת אך היהודים לא האמינו לכך. הם הורידו אותם מהרכבת, פינו למענם כפר במזרח גרמניה בשם "Troebitz" ונתנו להם אותו. כל משפחה קיבלה בית אשר היה מלא במזון ושתיה, ואף יהודים רבים מתו מכיוון שאכלו יותר מידי. לבסוף רוב היהודים שהיו על הרכבת, שכללו את אנה וארנסט, שרדו.


הלנה ון שפיגל
הולנד
31.12.1918
**לפני המלחמה: ילדות:**
אביה נולד בגרמניה להורים הולנדים, היו לו אח ואחות. כשהיה בן 18 הוא היה אמור ללכת לצבא
הגרמני אבל אביו סירב אז הוא עבר להולנד והקים עסק. אמה נולדה בהולנד והיא הייתה מורה לעברית. הם התחתנו ב-1910
הילדים שלהם:
אחותה הגדולה של הלנה נולדה ב-1911 אחותה השנייה ב-1940 אחיה ב-1918 והיא נולדה ב-1919, היא הצעירה במשפחתה.
היא גרה באלמלו (בהולנד) בילדותה, שלא הייתה עיר גדולה, הם גרו בין יהודים ולא יהודים אבל כולם הסתדרו היטב.
הלנה אמרה שהחיים שלה היו נורמליים, היא הלכה לבית הספר ומכיוון שהייתה לה דיסלקציה היא תיארה את חיי
בית הספר שלה "כמו גיהנום", הם למדו בבית ספר בדרגה גבוהה יותר מבין בתי הספר שהיו בעיר, וזה היה קשה מדי בשבילה, היא הרגישה מאוד מטומטמת כי אז דיסלקציה לא הייתה דבר ידוע, אבל מצד שני היא הייתה טובה מאוד בשיעורי התעמלות, ועבודת ידיים. "שנות הלימודים שלי היו סיוט אחד" הציונים שלה היו נמוכים מאוד בגלל הדיסלקציה שלה.
לא היה להם הרבה כסף, אבל היא לא ראתה את המשפחה שלה כעניים, היא אמרה שהיה להם תמיד מספיק.
האווירה בבית תמיד הייתה טובה, במוצאי שבת אבא שלה היה הולך לבית כנסת ואמא שלה הייתה מספרת להם סיפורים והם היו שרים ביחד (בערך גיל 5-7)
היא למדה בבית הספר רק עד כיתה ז', כשהייתה בת 14. כשהייתה בת 14 היא נאלצה ללכת לעבודה, היא עבדה במפעל בגדים, שאותו ניהל מנהל יהודי.
היו לה חברות יהודיות, בימי שישי הן היו הולכות הביתה מוקדם, בעיר שלהם כל היהודים היו דתיים.
היא תמיד הייתה טובה בתפירה, היא הכינה את השמלה הראשונה שלה בגיל 7, מאז היא תפרה כל חייה.
הייתה להם משפחה קרובה, הם תמיד היו ביחד.
בשבת אבא שלה הלך לבית כנסת ואחיותיה עבדו בחנות בבוקר, היא עבדה בשבת כי לא היה כסף בבית.
היא הייתה יותר דתייה מכל אחד במשפחה אז היא תמיד הרגישה רע בגלל העבודה בשבת
משפחתה קיימו את כל החגים בבית בצורה מאוד נאותה ומסורתית.
שהיא התבגרה (גיל 15 16) הייתה קהילת בני נוער שבה הם היו מסתובבים אחר הצהריים, עשו טיולי אופניים, וכל חורף היה להם נשף שהם ציפו לו כל השנה.
נעוריה היו טובים מאוד אבל מערכת החינוך הייתה קשה מדי עבורה, היא אהבה ספורט אתלטי כמו טיפוס וטבעות.
היא הייתה חלק מארגון הולנדי-יהודי שבכל צהרים היה להם דובר, והם שתו תה ואכלו בוטנים והם אהבו להיות ביחד.
**בתחילת המלחמה:**
בפרק הזמן לפני שהמלחמה התפתחה בהולנד לבין התקופה שהיטלר עלה לשלטון יהודים רבים מגרמניה
הגיעו לאלמלו כי זו עיר קרובה מאוד לגבול גרמניה ואמרו שהגרמנים התחילו לעשות
בעיות ליהודים, הלנה כבר הייתה בוגרת מספיק כדי להבין מה קורה, היא הייתה בת 21,
אבל זה היה הפתעה שהנאצים פלשו להולנד כי הוא אמר יום קודם לכן שהוא לעולם לא
יפלוש לבלגיה או להולנד ולאט לאט היא התחילה להרגיש את האפליה נגד היהודים, אך היא עדיין עבדה. אחרי קצת זמן אמרו לה ולכל משפחתה ללכת להתחבא, והלנה נאלצה להפסיק לעבוד.
**בזמן המלחמה- במחבוא:**
אחיה וגיסה כבר הסתתרו בבית של משפחה עם ילד אחד, שהאב נאלץ לברוח, האישה שהסתירה אותם הכניסה גם את הלנה ואחותה לבית.
אחותה השנייה נשלחה למחנה ריכוז, שם נספתה..
הוריה של הלנה נאלצו להסתתר אצל אלמנה.
"להיות שנתיים במחבוא, כמובן שמתבגרים ויש הרבה לחץ"
הלנה, אחותה, אחיה, וגיסה, כולם התחבאו יחד והסתדרו היטב אצל משפחה באלמלו שנתיים.
הם לא הכירו את המשפחה שהם התחבאו אצלם לפני המלחמה, אבל המשפחה המסתירה היו מאוד טובים אליהם, למשל ה"אמא המחביאה" שלהם (ככה הלנה קראה לאישה
שהחביאה אותם, שמה אלצ'ה) הייתה אוספת עבורם תלושים לתפוחי אדמה וירקות כי הם היו צריכים
תלושים לאוכל ולא היה להם, הם סיפקו להם בשר ודגים וכל מה שהיו צריכים.
הלנה ומשפחתה היו שואלים אותה למה היא נותנת להם כל כך הרבה? ואומרים לה לשמור את הכסף לעצמה ולתת להם פחות, אבל היא תמיד דאגה להם והאכילה אותם. הם היו בקשר טוב עם אלצ'ה ומשפחתה, למשל בחג המולד פעם אחת היא נתנה להם לקשט את העץ כדי להעסיק אותם וצחקה איתם, הם התחבאו וגרו למעלה אבל בערבים אלצ'ה הייתה סוגרת את כל החלונות ונועלת דלתות כדי שיוכלו להיות איתה למטה.
בבקרים, "האמא מחביאה" שלהם הייתה נועלת את הדלת, אח של הלנה או גיסה ירדו למטה להביא אוכל שכולם היו אוכלים ביחד, אחרי זה הם היו בדרך כלל מנקים ירקות, מקלפים תפוחי אדמה בשביל המשפחה שהחביאה אותם, הם גם היו סורגים הרבה, היה להם קופסת עץ גדולה עם הרבה צמר, מסרגות, מחטי תפירה, וחוטים.
הם היו עושים את כל התפירה עבור אלצ'ה ועושים את כל מה שיכלו כדי להקל עליה, הם סרגו גם עבור
אנשים אחרים, עבור אזרחים טובים, לא נאצים, הם קיבלו עבודה לסרוג כפפות, סוודרים, תחתונים וכו'. זה העסיק אותם לסרוג לעצמם, לגברת, לבתה הקטנה ולאחרים.
הם גם היו עסוקים בגיהוץ, ואם לא היה להם מה לעשות הם היו משחקים קלפים, הם היו מדברים בעיקר אחד עם השני על המצב הפוליטי או על הזיכרונות שלהם, הם לא תמיד היו עצובים הם אפילו לפעמים צחקו, הם היו חברים טובים, אבל למרות זאת היה מאוד מלחיץ.
כל היום והלילה הם הקשיבו אם מישהו בדלת או אם מישהו היה מחוץ לבית.
בערבים האישה שהסתירה אותם הייתה נועלת את הדלתות והם היו יורדים למטה.
כל החדשות על בחוץ אלצ'ה הייתה מספרת להם, אבל הם גם היו מקשיבים כל היום כדי לשמוע מה קורה.
רק לעתים רחוקות הלנה הייתה צריכה לצאת החוצה.
כשהם היו צריכים לברוח לעיר זוולה, הלנה אומצה למשפחה עם שני ילדים קטנים, היא הייתה עוזרת במשק הבית, והם היו מאוד טובים אליה.
היה להם בית גדול ובקומה העליונה היה שיעור תפירה, אז אם הנאצים היו באים היא ואחותה היו רצות למעלה ומעמידות פנים שהן תלמידות בין שאר הבנות, פעם בא נאצי ומשך לה בשיער ושאל אותה אם זה אמיתי, הלנה סיפרה שהיה לו חשד שהיא לא באמת אחת מהגרמנים, ובמזל הוא עזב אותה והיא ניצלה.
במחבוא היא הייתה מרגישה לפעמים מדוכאת וקלסטרופובית, והיא קיבלה מזה כאבי בטן, גם אחרי המלחמה זה עדיין קרה לה במצבי לחץ.
בזוולה הם נאלצו לברוח מהבית שהם התחבאו בו, הלנה נלקחה לבית ריק, שהגיעו לשם גם כ-5 קשישים יהודים והלנה הייתה צריכה לבשל להם ולטפל בהם, פעם אחת באו נאצים, דפקו על הדלתות שלהם והם העמידו פנים שהם לא בבית ובמזל הנאצים עזבו והלנה והאחרים שרדו.
הלנה הייתה בתנועה התת-קרקעית, אז הם היו חמושים ברובים, אבל היא לא הייתה מעורבת הרבה בפעילות שלהם, היא רק העבירה מסמכים מזויפים, וכרטיסי אישור מזויפים ליהודים שהוסתרו. זה לא היה ארגון גדול, הארגון הוקם כדי לעזור ולהציל אנשים מהגרמנים, אך לא להילחם בהם- הם חיפשו כתובות להסתרת יהודים, היו מביאים להם מכנסיים, תחתונים או כל מה שהם היו יכולים להשיג, הלנה לא הייתה כל כך מעורבת בארגון התת קרקעי אך בעלה (בשלב הזה עוד לא היו ביחד, הלנה וסימון בעלה נפגשו שם) היה מאוד מעורב בארגון, הלנה הייתה תופרת חזיות וכו' לה, לאחותה, ולכל מי שהיה צריך שם.
**סוף המלחמה- ** אחרי שהכל היה בטוח שוב הם נסעו על אופניים בחזרה לאלמלו מזוולה, הם שוחררו על ידי חיילים קנדיים. גם הוריה ניצלו, במלחמה היה לה קשר עם הוריה, אבל לא ממש עם הדודות והדודים שלה- היה לה קשר עם הוריה דרך איש טוב ששלח להם את המכתבים והחדשות.
עדויות נוספות
:

שושנה שפר
פולין
3.6.1933
סטריסקה 101א'
סטריסקה 101א'
בדרוהוביץ' הייתה קהילה יהודית גדולה, שערב מלחמת העולם השניה מנתה כ15 אלף יהודים. בדרוהוביץ' היו הרבה אנשי דת שהקפידו על לבוש מיוחד ומנהיגים עתיקים, ועשרות בתי כנסת היו פזורים בעיר בעלי סגנונות אדריכליים מרהיבים. היו גם יהודים חילוניים ובהם מורים ורופאים, סוחרים חייטים ועגלונים. בדרוהוביץ' היו תנועות ציוניות וחיי חברה מגוונים מאוד: מועדונים, ספורט, תיאטרון וקולנוע. "הבית היהודי" הוא דוגמא למרכז פעילויות תרבות מגוונות, ביניהן קבוצות דרמה ותיאטרון יהודי, הרצאות ולימוד עברית ואף תזמורת ומקהלה פעילות. בביתם הם שמרו על ארח חיים יהודי-מסורתי. אכלו מזון כשר והפרידו בין כלי הבשר לכלי החלב. סיפור שזכור לשושנה במיוחד הוא שיום אחד כאשר אמה יצאה לעבודה והיא נשארה בביתה עם אחותה, הכינה העוזרת דייסה לאחותה משום שהייתה חולה, והשתמשה בכלי בשרי לדייסה החלבית. שושנה זוכרת שהדבר הפריע לה מאוד ושברגע שאמה חזרה רצה לספר לה. אמה לא התרגשה ואמרה לה שהעוזרת היא גויה והיא אינה מבינה שצריך להפריד את הכלים. לאביה היה אטליז למכירת בשר, וממנו באה פרנסתם. בחגים נהגו הוריה ללכת לבית הכנסת, לברך ולהתפלל, ושושנה ואחותה הלכו עמם. הן אהבו לבקר בבית הכנסת ולשחק עם שאר הילדים בחצרו הרחבה. אמה דיברה איתן בפולנית, ולרוב גם עם אביה. כאשר רצתה שהילדות לא יבינו על מה הם מדברים, היא דיברה עם האב ביידיש. לה ולמשפחתה היו חברים וחברות יהודים, אך לא רק. בשכונה חיו גם פולנים ואוקראינים רבים וכולם חיו יחד חיים שלווים וטובים. אמה סיפרה לה שיש ארץ מעבר לים רק של יהודים שקוראים לה "ארץ ישראל", אך היא נמצאת רחוק מאוד מאיתנו וקשה להגיע אליה. כאשר שושנה הייתה בת 6, לילה אחותה כבר למדה בבית הספר והיא קנאה בה מאוד. היא התחננה לאמה שתאפשר לה ללמוד בבית ספר על אף שהייתה קטנה מהגיל המקובל. אמה נענתה לבקשתה ופנתה אל מורה בבית הספר. היא הסבירה לה כמה שושנה חכמה ונבונה וכמה היא רוצה להתחיל ללמוד ולשמחתה המורה הסכימה לקבלה לכיתה הראשונה. שושנה אהבה מאוד ללכת לבית הספר. אחרי שעות הלימודים הרבו היא ואחותה לשחק בחצר בית הספר עם חברות ב"קלאס" וחבל. שושנה אהבה גם לקטוף מהפרחים הלבנים שצמחו בחצר ביתם ולשזור זרים לה, לאחותה ולחברותיה.

יהודה איתן
רומניה
20.2.1932
עיירה קטנה בשם בוחוש
עיירה קטנה בשם בוחוש
יהודה נולד ב-21.02.1932, בעיירה קטנה בשם בוחוש שברומניה. אביו עבד בתור פקיד מכובד בבית חרושת של טקסטיל. משפחתו הייתה עמידה ובעלת שפע, יהודה מתאר זאת בתור "גן עדן". יהודה מספר שכשהיה בן 3-4 התחילו הדיבורים מהמבוגרים על עליית היטלר לשלטון והחשש למלחמה, בתור ילד הוא הרגיש את הפחד בקרב קהילת היהודים מתגבר יותר ויותר. בתוך העיירה היה בית קפה קטן בו היה הרדיו היחידי וכל היהודים היו מתאספים שם יחד כדי לשמוע את ההתפתחויות הפוליטיות. בגיל 7-8, לאחר עליית היטלר לשלטון, יהודה ושאר התלמידים היהודים בעיירה סולקו מבית הספר. אביו גורש מעבודתו בבית החרושת ונכפה עליו לעבוד כמנקה רחובות. היהודים הוכרחו לענוד טלאי צהוב כחלק משיתוף הפעולה של הרומנים עם הגרמנים, אך הגרמנים עדיין לא הגיעו לרחובות. באחד הימים נודע לו ולמשפחתו שאביו הותקף והוא פצוע קשה מאוד. אביו לא היה מוכן לספר למשטרה מי תקף אותו למרות שידע, מתוך פחד לחייו. הוא ידע שלא תהיה אכיפה נגד תקיפות יהודים. בשלב זה יהודה כבר פחד להסתובב ברחובות מחשש שיותקף על ידי ילדים רומנים. באופן הדרגתי, היהודים הוכנסו זמנית לבתי כנסת על מנת לרכזם. אביו נלקח גם הוא. יהודה מספר שהיו למשפחתו קשרים ולכן הם החליטו לשלוח מכתב בקשה לשחרר את אביו לכמה שעות מבית הכנסת ולחזור הביתה. ערב אחד, יהודה יצא להעביר את המכתב וכשהגיע הוא ראה שוטר עצבני צועק. הוא נבהל ופחד מאוד, הוא רץ חזרה לביתו עם המכתב. יהודה הרגיש אשם על כך שלא העביר את המכתב. הוא הבטיח שיעביר אותו למחרת, מרוב שפחד לא ישן כל הלילה. למחרת, הוא העביר את המכתב לשוטר והבקשה אושרה, אביו חזר לביתם לכמה ימים. זאת עד שהעבירו את היהודים למחנות ברחבי רומניה. יהודה נפרד מאביו ולאחר זמן מה במחנות נודע לו כי אביו חלה ונפטר. אביו היה בן פחות מ-30 במותו. באותה התקופה, ליהודים היה אסור לעבור ממקום למקום ומעיר לעיר ולכן יהודה אמו ואחיו לא יכלו לעבור לגור עם דודה של יהודה. יהודה ומשפחתו פגשו רומניה טובת לב, שהצליחה להבריח את רכושם ובזכותה הצליחו יהודה ומשפחתו להגיע אל העיר הגדולה בה גרה דודתו של יהודה. לתקופה מסוימת, הדודה ויהודה ומשפחתו גרו אחד מעל השני, אך לאחר שזה לא הסתדר, אמו של יהודה הייתה צריכה למצוא מקום מגורים אחר. כל זה מתרחש בזמן שיש הפצצות של הרוסים. יהודה מספר שהם היו צריכים לרוץ כל פעם לבית של הדודה שם היה מקום מוגן בזמן הפצצות. בנוסף, יהודה מספר לנו שאין לו זיכרון מאוכל במהלך המלחמה. הוא מספר שהם כמעט ולא אכלו, ומתאר לנו זאת במילים נחרצות: "לא היה כלום!". רק לאחר המלחמה, חילקו לכל יהודי פרוסת לחם אחת ביום , ויהודה היה מחכה בלילה הקר בחורף על מנת לקבל 3 פרוסות לחם. הוא מספר איך היה נלחם בעצמו כדי לא לאכול את שתי פרוסות של אמו ודודתו.

סוזי הידש
הונגריה
31.12.1928
סיפורה של סוזי הידש
סוזי נולדה בגיור (Győr) שבהונגריה בשנת 1929 במקום בו היתה קהילה יהודית מאוד גדולה, למשפחה עשירה ומיוחסת עם מפעל טקסטיל מצליח. סוזי חונכה בחינוך יהודי והלכה לבית כנסת ניאולוגי, זרם יהודות העיקרי בהונגריה. היא זוכרת את הזמן של לפני המלחמה כתקופה שמחה. סוזי בת יחידה אבל הייתה לה חברה טובה מאוד בגילה אשר גרה איתה באותו ביניין, הן היו כמו אחיות, ושמה אסתר. סוזי מספרת, כי היא ואסתר תקשרו על ידי נקישות בתקרה וברצפה מהיותן גרות בקומה אחת מעל השנייה.
בזמן פרוץ המלחמה בשנת 1939 ההוריה של סוזי החליטו להישאר בהונגריה ולא לברוח כיוון שהאמינו שההונגרים לא ישתפו פעולה עם הנאצים. כאשר פלשו הנאצים להונגריה בשנת 1941 הרשויות העבירו את יהודי העיר לגטו ומפעל לייצור לבנים, אביה של סוזי נשלח על ידי השלטון הנאצי לעבוד כבודק שדי מוקשים וסוזי לא ראתה אותו מאז.
במרץ 1944 כאשר גרמניה הצליחה לכבוש את הונגריה שלחו את עובדי המפעל ברכבות לאושוויץ בהן סוזי, אמה ואסתר. אסתר וסוזי היו אמורות להתפצל (דבר שמאוד הדאיג את סוזי) אך סוזי הצליחה להתחלף עם אישה אחרת במטרה להישאר ביחד.
אסתר וסוזי היו באושוויץ כשישה שבועות ולאחר מכן הועברו למחנה העבודה ליפשטט שממוקם על הגבול בין גרמניה להולנד. הסיבה למעבר היתה כושר עבודה של הנערות כתוצאה מגילן הצעיר ומצבן הבריאותי הטוב. סוזי אשר ידעה על האסונות שנעשו באושוויץ שיקרה על גילה כדי שיעבירו אותן למחנה עבודה.
סוזי תיארה את מחנה ליפשטט כמקום עם גינה מזעזעת, לכלוך בכל מקום ומיטות עם פשפשים. סוזי, אמה ואסתר נשארו במחנה עד מרץ 1945 כאשר האמריקאים שיחררו אותו.
סוזי מספרת על הרגע בו המחנה השתחרר על ידי האמריקאים. היא ואסתר היו באמצע לחפור תפוחי אדמה כחלק מעבודתן במחנה, כאשר התחילו להישמע יריות, הן השתטחו על האדמה עד שראו את הדגל הלבן שהניפו הגרמנים ופתאום האמריקאים התחילו להוציא אנשים מהמחנה. ברגע של בלבול אסתר, באותה מחזיקה עדיין את התפוח אדמה בידה שאלה אותה "להביא את התפוח אדמה איתי?"
תודה!
פנייתכם התקבלה.
ניצור אתכם קשר בהקדם.
פנייתכם התקבלה.
ניצור אתכם קשר בהקדם.
קרתה תקלה במהל שליחת הטופס. אנא טענו את העמוד מחדש ונסו שנית.
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com