אפרים

העדות נמסרה על ידי איילת הבת של הניצול

פישל באום נולד ב1933, בפולין, כשפרצה המלחמה היה בן שש. אביו היה נגר, כשפרצה המלחמה אין עבודה בנגרות, הגרמנים נכנסו לעיר שלהם ללודז' שלוש רבע מיליון תושבים שליש גרמנים שליש יהודים שליש פולנים. היו מפעלי ענק של יהודים. הגרמנים נכנסו כמצעד לעירם. התחילו גזירות על יהודים. עבודות כפייה החלו, היהודים חויבו לענוד פס שמראה שהם יהודים עד שהחלו עם הטלאי הצהוב. יהודים שלא ענדו טלאי צהוב נתלו או הרגו אותם. אביו נתפס לעבודות כפייה כמה פעמים. נקראו היהודים להיכנס לגטו, לבלוטי עיר בפולין. לאביו היה נגרייה בלודז' והנגרייה נחצתה לשניים, בחלק האחורי פישל ומשפחתו היו גרים ובחלק הקדמי הייתה נגרייה. החלה בניית הגדר של הגטו על ידי היהודים. לאט לאט הגטו התחיל להיסגר. סבא של פישל קרא לכל הילדים שלו ואמר להם כי הוא מכיר את הגרמנים ושמפה והלאה המצב רק הולך להיות יותר גרוע. הוא אמר לכל ילדיו קחו את הילדים ולכו מזרחה לכיוון ברית המועצות. מי שלא ירצה ללכת שישאר. **בריחת פישל ומשפחתו:** ילדיו לקחו קצת חפצים ועזבו את הגטו, הגטו אז היה עוד פתוח. פישל ומשפחתו החלו ללכת ברגל לכיוון מזרח מכיוון שלא יכלו לקחת תחבורה ציבורית. הם היו ישנים אצל גויים בכפרים אשר עברו. פעם אחת הגיעו לגשר פישל ומשפחתו שהיה קשה לעבור, מתחת נהר זועם. האבא החזיק את הילדה על הגשר והאמא החזיקה את ידו של פישל. מהצד השני ראו קצינים גרמניים. אביו של פישל חשש שהחיילים ידחפו אותם לנהר אך החיילים באו ועזרו לקחת את אחותו של פישל ולחצות את הגשר. הם היו חיילים גרמנים ולא שוטרים, לכן היה להם פחות אכפת מהיהודים. לאחר כמה ימים הםהגיעו למקום בו ראו הרבה גופות. אנשים אמרו להם שאי אפשר לעבור את הקטע דרך הזה בגלל הבניין הקרוב. בניין של משטרת הגרמנים. בא אליהם ילד גרמני ואמר להם שתמורת כסף יעביר אותם. הילד אמר להם לעשות מה שהוא עושה. כשהתקרבו וראו קצינים הילד עשה הייל היטלר וכל המשפחה עשתה איתו, ובכך הגרמנים העבירו אותם.   פישל ומשפחתו המשיכו ללכת והגיעו לגבול בין גרמניה לברית המועצות. היה יער גדול אך היה גם גדר גדולה שהקימו שמפרידה אותם מברית המועצות. הרבה אנשים יהודים מהעולם התחתון החליטו לפרוץ את הגדר. כל היהודים הפילו את הגדר ורצו אל היער ממול. לא ידעו את הכיוון לאן ללכת, איך לצאת מהיער אך בסוף הגיעו לעיירה. כל היהודים שיצאו מהיער הגיעו לעיירה ונכנסו לבית כנסת. ישנו שם כמה לילות. הגיעו חיילים רוסים והעמיסו אותם ולקחו אותם לתחנת רכבת ושמו אותם על קרונות משא ונסעו במשך הרבה זמן עד שהגיעו ליער. ביער ראו בורות חפורים גדולים מדופני עצים, בחוץ היה קר בתוך הבורות היה חם ונעים, היה תנור ברזל באמצע. שיכנו אותם שם. למחרת באו ולקחו את ההורים לעבודה. הילדים נשארו בבורות. אמא של פישל חלתה בדלקת ריאות אך חייבו אותה להמשיך לעבוד. האב החליט שהוא עובד בשבילה שני משמרות אך גם הוא חלה. אמרו לו שאם הוא חותם על אזרחות רוסית הוא יכול לצאת מהבורות. הוא חתם. שלחו אותם לעיר קרים. אבא של פישל התחיל לעבוד בבית חרושת לנגרות. האמא עבדה במודיעין בבית חולים. היא הייתה אחראית על הכניסות והיציאות של הביקורים, מכיוון שאי אפשר היה לבוא מתי שרוצים לבית חולים, כאשר רצו לבקר בשעות שהם לא שעות ביקור היו משחדים אותה בשביל להיכנס וכך אמא שלהם הייתה מביאה הרבה ממתקים הביתה.    בזמן שהחל מבצע ברבורסה פישל היה בן שמונה והגרמנים החלו להתקדם בצעדי ענק. אבא של פישל גויס לצבא האדום, שאר המשפחה החלו לברוח מזרחה לכיוון אסיה המרכזית, אוזבקיסטן וקזחסטן. לא היה להם אישור לרכבות ולכן מצאו פתרון אחר: הרוסים היו מפרקים מפעלים ומעבירים אותם מזרחה, ומשפחתו של פישל היו עולים על רכבות אלו. היה חורף קר מאוד ופישל חלה בדיפטריה. הגרמנים היו מפציצים מ10 בבוקר עד חמש בערב את הרכבות במטרה לעצור את הרוסים ואת נסיגתם. כל פעם שהיו מפציצים הרכבת הייתה נעצרת הקטר היה משמיע קול צפירה, כולם היו קופצים מהרכבות, כאשר הכל נרגע הקטר השמיע צפירה שוב וכולם היו חוזרים לקרון ומוצאים את משפחתיהם. כך היה כמה שבועות.   פעם אחת רץ פישל עם ילד בן גילו והם התחבאו ליד מגדל גדול שהיה ליד הרכבת, הגרמנים הפציצו והפצצה פגעה בבניין והבניין נפל לידם. שניהם ניצלו אך כמה זמן אחר כך הילד שהיה איתו נהרג באחת ההפצצות כאשר שניהם שכבו על הרצפה וכשקמו חברו לא קם. **פישל מאבד את משפחתו:** פעם נוספת הפציצו את הרכבת, כולם קפצו ורצו לחורשה, וכשחזרו לפישל היה קשה לקפוץ לרכבת מכיוון שהייתה גבוהה והוא היה מאוד נמוך.לכן כשראה בחור רומני גבוה רץ וניסה לתפוס אותו בשביל לעלות על הרכבת וכשתפס אותו שניהם נפלו ופישל החל לברוח מן הבחור לכיוון החורשה. לאחר זמן מה החל לחזור בחזרה לרכבת אך לא ראה רכבת, פישל לא שמע את צפירת ההרגעה. כאן נפרד ממשפחתו. מכאן והלאה פישל החל את חייו לבדו ללא משפחה למשך שש שנים. לאחר שאיבד את משפחתו המשיך עם כמה מבוגרים לאורך המסילה עד התחנה הבאה. לאט לאט כל הקבוצה התפזרה.   המבוגרים עזבו את פישל, והוא החל להסתובב בכפרים, בשדות, לחפש אוכל. לפעמים היה מוצא גזר קפוא בתוך האדמה, לפעמים היו נותנים לו אוכל התושבים של האזור.פישל התחיל להסתובב ברכבות, לא היה לו לאן ללכת, היה מסתובב בשווקים וגונב אוכל.  **לפישל היו הרבה שיטות להשגת אוכל:** ·       לפעמים היה מצטרף עם כמה ילדים בשביל לגנוב. פישל היה מאוד זריז, כאשר הרכבת הייתה מאטה הוא היה רץ אליה ומטפס עליה, לוקח מהרכבת גושי פחם זורק למטה, ויורד מן הרכבת ומוכר את הפחם תמורת אוכל.   ·       פעם אחת התאחד עם כמה ילדים, הלכו למוכר אבטיחים והיה שיטה של לדפוק על האבטיח בשביל לבדוק את טריותם, כל ילד היה לוקח אבטיח דופק עליו ובזמן שהמוכר מבולבל ילד אחד זורק אבטיח אחורה וכך היו גונבים. פעם אחת זרק פישל אחורה ישירות לשוטר, הוא החל לברוח מהשוטר, זרק את נעליו בדרך, ראה אגם, והחליט לקפוץ למים כי ידע שהשוטר לא יקפוץ אחריו, עשה לו שלום ושחה.   ·       פעם מצא מעילון של חייל, היה גדול עליו עם שרוולים ארוכים, היה ניגש וגונב דברים בתוך השרוול.   ·       מישהו מכר תפוחי אדמה, גנב תפוח אדמה ורץ לתחנת הרכבת לאכול, שם היו ערימות ענקיות של פחם מהרכבות ותמיד היה שם פחם דולק ושם היו מחממים את התפוחי אדמה. אך ראה שם נערה בהיריון ונתן לה את התפוח אדמה שלה למרות שלא אכל כמה ימים. לפישל בנוסף היו מקרים עם שוטרים וחיילים:   ·       כאשר פישל היה נוסע על הרכבות לא יכל היה לנסוע בתוך הרכבת כי לא היו לו אישורים לכן היה יושב על הגג ונאחז בארובה. לפישל לא היה דרך לעשות פיפי ולכן היה צריך לעשות את צרכיו על הגג. פעם אחת כאשר עשה שם פיפי פתאום עולה אליו חייל רוסי ומתחיל לבעוט בו, החייל הרוסי שבר לפישל את האף. מסתבר, שפישל השתין וזה נטף על המפקד של החייל.   ·       היו תופסים את פישל ואת שאר הילדים שוטרים בשוק. היו מכניסים את פישל לתחנת מעצר עם מבוגרים ובגלל שהיה קטן היה מצליח לפעמים לברוח דרך הסורגים אך פעם אחת לא יכל לברוח דרך הסורגים. פישל ראה כי השירותים נמצאים ליד היציאה. ביקש לצאת לשירותים. וחזר. וביקש שוב. וחזר. עד שפעם אחת בקיש ולא חזר וכך שוב הצליח לברוח מהתחנת מעצר.   ·       פעם תפסו אותם בעיר גדולה והביאו אותם לבניין עם חצר, היה חם מאוד, זה היה כשפישל היה באסיה המרכזית, היה שם הרבה מאוד ילדים. היה שם שולחן ארוך של אוכל ותור ארוך לברז המים. החזקים היו עוקפים את התור והחלשים היו נשארים בסוף התור. פישל היה מן הקטנים. היו נותנים להם לאכול קצת בלילה עם חתיכת תפוח אדמה וקצת לחם, יום אחד באמצע האוכל באה אישה ומקריאה שמות, ביניהם שמו של פישל (שהיה אז מישה)  ואמרה להם אתם אחרי האוכל נשארים פה לנקות. לאחר האוכל הילדים נשארו לנקות אך למרבה הפתעתם האישה הושיבה אותם בשולחן הביאו להם קערה גדולה עם דייסה ובשר בפנים ובנוסף נתנה להם לחם. מסתבר, שהאישה הייתה יהודייה ובחרה כמה ילדים יהודים ונתנה להם אוכל. כך היה כמה ימים. את הדייסה אכל הרבה ואת הלחם שמר לאחר כך. בחצר היה מאין לול כמו כלוב ושם היו שמים את הילדים שבעונש. פעם אחת, היה נער גדול שנראה מאוד עזוב. פישל נתן לו את הלחם ששמר באותה עת. יום לאחר מכן, כאשר פישל ניגש לתור של המים תפסה בו ידו של הנער הגדול והנער הגדול העביר את פישל את כל התור שיהיה ראשון בתור. כך היא מאז כל יום. לאחר כמה זמן החליטו הילדים כי הם רוצים לברוח, למרות שהיה להם יחסית טוב שם, הם רצו חופש, הילדים פרצו את השער וכולם ברחו. **סיפורים מחיי היומיום של פישל:** ·       פישל יום אחד רואה ילד עם אמו והילד חובש כובע אדום, פישל החליט שהוא רוצה את הכובע, לכן חשב וחשב וכשהרכבת החלה לנסוע פישל רץ עם הרכבת תפס את הכובע וירד.   ·       פישל היה מסתפר אצל הנפח פעם בשנה, הוא היה מספר את כל הילדים לוקח דלי מים ובמהירות מגלח את הילדים.   ·       פישל חלה בכל מיני מחלות, במלריה משתייה של מים עומדים, כל כמה ימים היה חוטף חום כבד מאוד. הוא היה הולך למרפאה והיו מביאים לו אבקה שלא עזרה לו יותר מדי. הוא היה לוקח את האבקה נשכב ומחכה שהכאבים יעברו לו. היה קם עם מוגלות על העיניים ופעם אחת לא יכל לראות אז הלך לשטוף את עיניו בנהר עד שיכל לראות.   ·       פעם אחת התעלף ברחוב כשהתעורר ישב בצריף, ואמרו לו שהוא חולה טיפוס והתעלף, שאלו אותו מה הוא רוצה, הוא אמר אוכל, אמרו לו שאם הוא רוצה לאכול הוא כנראה כבר בריא וזרקו אותו החוצה. פישל היה חולב במלריה כל השנים אך מטיפוס הבריא.   ·       פעם אחת הלך בן אדם עם כיכר לחם מתחת לבית שחי ופישל נתן בוקס לכיכר לחם רץ ולקח ואכל את כל הכיכר לחם.   ·       פישל היה מתנקה בתוך נחל עם הבגדים. יום אחד לא יכל לסבול יותר, והלך לנהר, הוא ראה סוס שאכלו אותו חיות ופישל לקח בשר חי ואכל. לפי פישל, טעם הבשר היה כמו גן עדן.   ·       פישל נסע על רכבת ונער גדול על הרכבת אמר לו שהוא רוצה את הכובע שלו, פישל התנגד להביא לו את הכובע שלו, הנער איים שיזרוק אותו מהרכבת אך לפישל לא היה אכפת. הנער נעמד וצעד לעבר פישל אך הנער קיבל מכה ממשהו שעבר מעל הרכבת והנער נפל לאגם שהיה ליד. ·       נגמרה המלחמה אך בשביל פישל לא הסתיימה שום מלחמה. ראה שחיילים החלו לחזור. בעיירה אחת היה יהודי קטן שהסתובב בשוק והיה מוכר כל מיני חפצים. כשחזרו החיילים היה חייל גובה שני מטר עם רגל קטוע, שהיה שתיין. נערים יהודים החלו להציק ליהודי הקטן והפכו לו את כל חפצי המכירה. החייל הגבוה החל להתפרע וצעק ככה אתם עושים לאבא שלי?! והחל להתפרע בשוק עד ששוטרים באו ולקחו אותו. **פישל פוגש את משפחתו:** פעם אחת פנתה אל פישל אישה יהודייה בשוק ושאלה אותו איך קוראים לו, אמר לה מישה( אז שמו)האישה המשיכה בלשאול אותו איפה אמו, הוא עונה לה שהוא בעצמו לא יודע. פישל היה גינג'י והאישה אמרה לו כי יש אמא בקצה הישוב שמחפשת את בנה שהיה גינג'י לך תראה אם זה אתה. פישל הלך כי לא היה לו מה להפסיד. את אמו מיד הכיר אך את אחותו לא זיהה. אמו לא יכלה לפרנס אותו מכיוון שעבדה במפעל שלא נתן לה מספיק להאכיל גם את פישל, אך לפחות, לפישל היה בסיס, מקום לישון בו.     אותה אישה שאמרה לו על אמו שאלה אותו הפעם האם הוא יודע לקרוא לועזית כי ידע שהוא לא מהאזור.  הוא אמר לה שהוא לא יודע אך שאמו יודעת. היא אמרה לו שיש מכתב כתוב בלועזית שהיא לא יודעת מה כתוב בו. הוא הלך לאמו, היא קראה את המכתב והם גילו שהמכתב הזה מאביו.  התברר שלאחר המלחמה אמו שלחה הרבה מכתבים אך אמרו לה שהאבא נעדר. שני נשים שהכירו את האמא ראו את אבא ואמרו לאבא היכן המשפחה נמצאת. לכן ידע לשלוח את המכתב לשם. לאחר פרוץ המלחמה הקימו יחידה של פולנים שילחמו בנאצים, אביו של פישל הצטרף ליחידה זאת. בגלל שאביוהצטרף ליחידה זו לאחר המלחמה אמרו לו שהוא יכול לחזור לפולין. אבא של פישל שלח וויזות לכל משפחתו בשביל שיוכלו לחזור לפולין. ב47 הם חזרו לפולין. אבא קיבל אותם בתחנת רכבת. אביו נרתע מפישל מכיוון שפישל לא גדל כמעט בגודל, מכיוון שלא אכל לא יכל כמעט לגדול בגודל. בנוסף פישל היה מעשן מכיוון שהקטר היה מעשן ופישל היה יושב עם הקטר לפעמים והקטר וחבריו היו זורקים לו סיגריות. פעם אחת בפולין שוטר עצר את פישל על כך שעישן ברחוב ולקח אותו הביתה לאביו. אבא של פישל היה צריך להסביר לשוטר מה הולך עם בנו.

השנים שלפני המלחמה: ״גדלתי באזור הגובל בין אוקראינה לרומניה, ונקרא בוקובינה. האזור בזמנו היה מכוסה ביערות ואף אחד לא גר שם ולא היו תושבים, אותם היהודים שגרו ברוסיה (בעבר היה משהו שנקרא תחום המושב - זאת הייתה מן עיירה של יהודים שאסור היה להם לצאת משם - רק למי שהיה רישיון לכך והיה להם מאוד קשה והיו המון רדיפות) אותם יהודים חיפשו מקום לא מיושב והיו שם יערות, בהתחלה התחילו לחפש עצים ולמכור אותם והכל היה בנוי מעצים, ואותם יהודים די הצליחו. ואז הגויים ראו פתאום את האזור והתחילו גם הם להתיישב שם. האזור הזה היה מיושב ע״י התורכים ואחריהם האימפריה האוסטרו-הונגרית, ואז הרומנים והרוסים. היהודים באיזור היה ידעו הרבה שפות כי כל פעם מישהו אחר כבש אותם אז כל פעם היו צריכים ללמוד את השפה המדוברת בשביל להסתדר. ב1870 היו שם שתי משפחות- (מכאן מתחיל הסיפור האישי שלי) משפחתה של סבתא רבתא שלי, דרזנר. במקרה נודע לי לא מזמן, שהתברר שהאח של סבתא רבתא הגיע לישראל בשנות ה30 סוף 20, הוא הגיע לחיפה והוא החליט שאין כאן בתי מלון והוא חושב שחיפה זאת עיר מאוד טובה לפתח את התיירות, ואז הבריטים מכרו קרקעות ומי שהתחרה איתו בזה היה ערבי (הם היו תושבים בחיפה תחתית) והם היו גם עשירים מאוד, והמכרז היה בתורה כזו שכל אחד שרצה היה צריך לזרוק אבנים, לזרוק לצפון לדרום כמו רוחות השמיים והוא הצליח. הוא קיבל את הקרקע הזו והוא בנה בית מלון מאוד גדול בחיפה שקראו לו ציון, והוא היה היחיד בחיפה, הוא די התבסס כאן בחיפה. הסבא רבא הוא ממשפחה ששמה רוברגר והוא נפטר בגיל מאוד צעיר, הוא נפטר בגיל 42 וסבתא נשארה לבד אחרי שהיא ילדה בעצם ילדה כמה תינוקות שהם לא החזיקו מעמד ונפטרו ישר לאחר הלידה, אז היא הלכה לרב ולשאול מה לעשות כי אז זה היה הפסיכולוג, והוא אמר פשוט להתחיל לתת לכל ילד שנולד שני שמות וכך עשתה. הם חשבו שכריתת העצים זאת הסיבה שהילדים לא מחזיקים להחזיק מעמד כי העץ משתלט על הבן אדם זאת הייתה האמונה הרווחת אז. הסבא נפטר והיא נשארה עם חמישה ילדים, ארבע בנות ובן. מה היא עשתה ואיך היא פרנסה אותם? אני לא יודעת, זה הם לא סיפרו. אני יודעת שזה היה מקום שהוא בעצם ריכז סביבו את כל הנוער באותה תקופה וביניהם אחת הבנות הייתה סבתא שלי, אמא של אמא שלי. והיא סיפרה לי שהם פשוט היו מבלים ביחד כל הזמן כל הנוער היו באים אליהם הביתה, הרבה ריקודים רקדו וגם אותי היא לימדה. בימים שנשארה בייביסיטר איתי היא לימדה אותי לרקוד טנגו, הייתה אישה מאוד מיוחדת. היא בעצם חינכה אותנו כל השנים והיו שם כל מיני אנקדוטות מאותה תקופה, בכל אופן היא מספרת שמישהי מהבנות מהחברות שלה סיפרה לכולם שהיא ישנה מאוד עמוק, ובקיץ במקרה שהיה חם אז הם לא ישנו באותו חדר, אלא הייתה מן סוכה כזאת והיא ישנה שם, והבנים פשוט יום אחד הוציאו אותה בלילה, ושמו אותה במרכז העיר, והיא בבוקר התעוררה במרכז העיר, עכשיו מה, מה מוזר מכל הסיפור הזה, זה היא סיפרה לי. עכשיו אני גם קראתי ספר במיוחד בשם הגיבור, זה היה ילד קבצן יהודי שהחברה בעיר גם עשו לו אותו תרגיל, היא מן הסתם לא קראה את הסיפור הזה אבל בכל אופן זה אותו סיפור. עכשיו סיפור נוסף שהיא סיפרה לי, יום אחד היא שומעת שהנערים שם הבנים הם מספרים על חברה טובה שהיא לא בדיוק הכי תמימה, היא מאוד התעצבנה על הרכילות הזאת וסבתא שלי לא היה לה מחסום לפה, מה שהיא הרגישה היא גם אמרה, היא ניגשה אליהם ואמרה להם שדברים כאלה לא יכולים להיות ושהיא לא יכולה לעשות דבר כזה, שהחברה הזאת היא כזאת. למחרת באותו ערב היא מייד הלכה לחברה הזאת ואמרה לה תשמעי הם מספרים עלייך סיפורים ככה וככה ואני אמרתי להם שאני יכולה לתת את הראש שלי שזה לא נכון. והחברה הזאת אמרה לה תשמעי, את את הראש שלך תתני רק עבור עצמך, אבל לא עבור אחרים, אז כנראה שהיו דברים וזה היה אז, אז את הסקס לא המצאנו אנחנו. בין אותם הבחורים היה גם סבא שלי, והם התארסו. והוא היה חייל בצבא האוסטרו הונגרי הוא כאן במדים של הצבא, והוא נלחם במלחמת העולם הראשונה. באותה תקופה הם כבר היו תחת השלטון האסטרו הונגרי והמצב הכלכלי היה אז מאוד טוב, הם דיברו גרמנית וידעו כולם גרמנית. הם גרו ובנו את העיר צרנוביץ, והעיר הזאת היא מחצית ממנה היו יהודים. ( העיר נמצאת בין צפון רומניה לדרום אוקראינה) הם היו אזרחים של אוסטרו הונגריה, אז הם היו פליטים והם כולם עברו לוינה ובמשך כל תקופת המלחמה הזאת הם גרו בוינה (במלחמת העולם הראשונה) סבתא שלי מתארת את זה כהתקופה הכי יפה בחיים שלה, ההורים של אבי נכנסים כאן לסיפור, הם גרו על יד והם היו משפחה די מבוססת כלכלית, הם עסקו במכירת בהמות. יכולים להיות גם דברים לא נחמדים, אבל זו משפחה, יש כאלה ויש כאלה כלומר אני יודעת שהם היו עשירים אבל בספרות של אותה תקופה זה לא הייתה עבודה הכי ספמטית, הם די דיברו עליה בלגלוג. בכל אופן הם היו מאוד עשירים, ובמשפחה הזו הם היו שמונה ילדים ואת הסבא רבה ואת האח הבכור של אבי לקחו לצבא האוסטרו הונגרי וסבתא שלי עם 7 ילדים עברה מצרנוביץ לוינה, זאת אומרת היא הייתה צריכה לעבור עם להסתכל במפה את צכיה, את הונגריה ואז היא הגיעה לוינה. בוינה נתנו לה ולידים מן אורווה, וסבתא שלי מספרת עליה (כל הסיפורים האלה הם מסבתא שלי- לא רבתא) והיא מספרת שהיא עשתה מזה אורווה, ועם השבעה ילדים עשתה כל היום בואי לראות את הבית שלי. אחרי המלחמה הם חזרו בחזרה לצרנוביץ, סבתא שלי התחתנה עם סבא שלי ממשפמה מיימן, ונולדו להם 4 בנות, והבכורה זאת אמי. הוא היה מפקח על האיכרים והאדומות של בעל האדמות העשיר בסביבה. הוא גם היה קומוניסט, ודי חרה לו שבעל האדמות הזה בעצם לוקח את כל היבול אליו ולאיכרים לא נשאר כלום. הוא עודד אותם למרוד, אבל היה איש שהלשין עליו. דווקא האיש שהלשין עליו היה יהודי, ואז פטרו אותו. וזה היה קשה, הייתה להם תקופה מאוד קשה ויש איזה משהו שבתקופה הזאת אני תמיד באיזשהו מקום מספרת את זה שזה די מוכיח הרבה על המשך החינוך והמשפחה. הם הגיעו על לפת לחם עם ארבעה ילדים ואז יום אחד אחיה של סבתא שלי הוא שמע שמצבם קשה והוא הגיע, והוא רצה לעזור לה, אז היא שמעה שהוא בעיר והיא שמה על הכיריים סירים מלאים במים וכשהוא בא ואמר אולי אני אעזור לך שמעתי שהמצב קשה, והיא אמרה לא מה פתאום תראה כמה אני מבשלת, אבל היא לא הסכימה לקבל עזרה מאף אחד, הכל בכוחות עצמה, וככה גם חינכו אותי. זו לא הייתה העבודה הכי סימפטית, הם דיי דיברו עליה בלגלוג. הם היו מאוד עשירים, במשפחה הזאת הם היו 8 ילדים, את הסבא רבא והאח הבכור של אבי לקחו לצבא האוסטרו הונגרי. סבתא שלי עם 7 ילדים עברה מצ’רנוביץ לוינה במסע ארוך דרך צ’כיה והונגריה. בוינה נתנו להם אורווה לגור בה ומספרים שהסבתא הפכה אותו לכל כך יפה שכל העיר באה לראות אותו. אחרי המלחמה הם חזרו בחזרה לצרנוביץ, סבתא שלי התחתנה עם סבא שלי מהמשפחה מימן ונולדו להן 4 בנות- הבכורה אימי. סבא שלי היה מפקח על האיכרים והאדמות של בעל האדמות העשיר בסביבה והוא היה קומוניסט, בעל האדמות נהג לקחת את כל האדמות לעצמו ולאיכרים לא נשאר, וסבא שלי עודד אותם למרוד. לאחר שהלשינו עליו הוא פוטר והמשפחה הייתה בתקופה קשה. באותה תקופה קרה מקרה שמוכיח על המשך החינוך ורוח המשפחה- הם הגיעו לעוני עד לפת לחם, יום אחד אח של סבתא שלי הגיע לאחר ששמע שהמצב שלהם קשה במטרה לעזור להם, סבתא שלי שמעה שהוא בעיר ושמה על הכיריים סירים מלאים עם מים, כשהוא בא והציע לעזור לה כי שמע על המצב היא הכחישה והצביעה על הסירים כהוכחה לבישולים שלה. סבתא שלי לא הסכימה לקבל עזרה מאף אחד והסתדרנו תמיד בכוחות עצמה, וזה גם החינוך שעבר אליי. אחרי מלחמת העולם הראשונה האזור שהם נמצאו בו היה כבוש על ידי רומנים. \*תמונה של שרה הרמן במדים של בית ספר תיכון \*תמונה של סבא שלה בכפר וארבעת בנותיו\* שם המשפחה של אבי היה הרמן, אבא שלו עם שם משפחה פלר, והוא שינה להרמן כיוון שכשהוא התגייס לצבא הרוסי ורצה להצטרף לחיל הפרשים, אחיו כבר היה שם ולא היה אפשר ששני אחים יהיו בחיל הפרשים ולכן הוא שינה את השם וזה נשאר. ב1939 התחתנו.״ מפרוץ המלחמה: ״הוריי היו נשואים שנה כשהתחילה המלחמה והחלו הפרעות של האוקראינים, אבא שלי גויס לצבא הרוסי. כשפרצו אליהם הביתה אמא שלי ניסתה לשחד אותם ולדבר איתם והם צחקו עליה והכריחו אותם לעזוב את הבית ולהשאיר הכל. אמא שלי עברה עם אחיותיה והוריה, הם התחילו לנדוד, היא עברה לבית ספר בעיר ושם כל אחד מהם קיבל 25 מלקות, סבתא שלי לא יכלה לעמוד בזה ולכן סבא שלי קיבל בנוסף את המלקות עבורה. בשלב הזה הם התחילו במסע, הם התחילו ללכת מצרנוביץ לטרסניסטה, באזור הזה הרומנים הקימו 20 מחנות ריכוז שבהם הם ריכזו את היהודים. הם הוציאו את היהודים מהעיר והתחילו ״מסע מוות״ לכיוון מחנות הריכוז. מפני שהיהודים בערים היו משמעותיים וחסרו אנשים לבצע את עבודות הניהול שהם עסקו, הם הביאו במקומם יהודים מערים דרומיות יותר לעבוד שם. אמא שלי הייתה בהריון בחודשים דיי מתקדמים והיא הייתה עם אחיותיה, סבתא שלה וסבא שלה שהיה במצב קשה, הם המשיכו ללכת הלאה אוגוסט 1940 עד ינואר 1941 בבוץ של אוקוראינה, מצידי הדרך האוקראינים עמדו ועבור פת לחם לקחו מהם את מה שיכלו. לסבתא שלי לא היה שום דבר מלבד הסתימות מזהב על השיניים, עם קיסם עץ היא עקרה את השיניים והוציאה את הזהב מתוכן, והחליפה אותו תמורת מזון. הסבא נפטר ואת הגופות היו זורקים לסוס או כירכרה שהיו עוברים בצד הדרך. אימי הייתה בחודש התשיעי והיא הלכה ויילדה את עצמה, עטפה את הולד במעילה והמשיכה ללכת. הילד לא החזיק מעמד ונפטר והיא קברה אותו בשדה, מספרים שכשהיא קברה את הילד היא אמרה שלפחות יש לה מעיל לחודשי החורף. ככה ממשיכים ללכת, זה אני יודעת ממנה כי הצלחתי להוציא, יש איזשהו ספר די דומה לטלאות שהיא עברה- "מעבר לנהר". במסע המוות הזה יש עיר בשם מוגילוב ועיר בשם דוכויב, מרינובסקה, קופייגרוב- טרנסניסטרה. היא הגיעה לקופייגרוב. חלק מהשטח היה בשלטון רומני וחלק גרמני. יום אחד שהם היו באותו מחנה ריכוז בקופייגרוב, הם שומעים שמעבר לגדר (גרמניה) המצב של היהודים הרבה יותר טוב, והם חושבים אולי לברוח משם לאיזור הגרמני כי שם התנאים יותר טובים. למחרת הם שמעו יריות ואז מתברר שהגרמנים חיסלו את כל המחנה הזה. סבתא שלי מספרת כאילו האדמה שם נשמה- היו כאלו שנקברו חיים. היא הייתה שם והם כולם חלו בטיפוס- מחלה איומה. לא היו שירותים והיגיינה. היחידה שתפקדה זאת אמא שלי, שברחה משם ומצאה פרצה בגדר. היא הלכה לעבוד אצל האוקראינים בסביבה ותפרה וסרגה להם עבור קערת מרק. פעמים רבות היא חוזרת בחזרה למחנה הריכוז, בדרך היא פוגשת גבר יהודי שחוטף ממנה את הצלחת והיא חוזרת למשפחה שלה בלי כלום. גם היהודים לא תמיד טלית שכולה תכלת ובסוף כל אחד דואג לעצמו. אמא שלי מטפלת במשפחה שלה ולאט לאט בסביבות תחילת 1944, הצבא הסובייטי מתחיל להתקדם. והמצב נהיה הרבה יותר קל. נותנים להם קצת לצאת. האחות הקטנה לא הצליחה להחזיק מעמד ונפטרה מרעב ומטיפוס. לאט לאט הם חזרו לעצמם וחזרו לצאת ולעבוד אצל האוקראינים. סבתא שלי עברה בין הבתים של האוקראינים וניבאה להם את העתידות בקלפים ונתנה להם קצת אוכל. ״