אפרים

תקופת המלחמה הסיפור של רחל מתחיל בסתיו, ספטמבר 1941, בעיר קישנייב שבאוקראינה. היהודים גורשו למחנות ריכוז ושם שוכנו. כחודש לאחר בניית הגטו הגיעו הוריה של רחל מרומניה. אביה היה מהנדס מכונות, עבד בבית חרושת למשי. אימה הייתה עקרת בית, אבל למזלה הרב ידעה לתפור והתפירה היא זו שהצילה אותה בזמן המלחמה. באותה תקופה בגטו היו מחלות ורעב גדול אבל עדיין לא התחילו להרוג יהודים. לקראת סוף ספטמבר, בתקופה שבה היה קור נוראי, שלג התחיל להיערם, אז התחילו את "צעדת המוות”. הצבא הגרמני לקח את יהודי קישינייב לכיוון סטלינגרד(מוסקבה), רוסיה וללנינגרד (סנט פטרסבורג). הצעדה התקיימה בגשם, בקור עז, רוחות ושלג כבד שנערם בגובה של מטר-מטר וחצי. בצעדה זו מתו אנשים רבים, על אנשים שעצרו או נפלו לא ירו כי ידעו שהם יקפאו למוות. במשך כשבוע ימים צעדו במשך היום, ובלילות אחסנו את האנשים בתוך דירי חזירים או בתוך אסמים גדולים. בדרך כלל צעדו וצעדו בלי להפסיק, מאלפים רבים שהתחילו את הדרך נשארו רק אלפים בודדים. רוזה, אימה של רחל הייתה במחנה שליד קייב – מחנה אובודובקה ושם עברה את החורף. כאשר יצאה מהבית היא דחפה למגף שלה תמונה של כל בני המשפחה. על גופה שהיה גדול כי הייתה בהריון מתקדם, היא לבשה מעיל פרווה ועליו עוד מעיל בגלל הקור העז וגם כדי שלא ייקחו לה את מעיל הפרווה. אחרי זמן מה, רוזה הרגישה שהיא עומדת ללדת בעוד כמספר ימים. היא הלכה לאחד השומרים במחנה והראתה לו שיש לה מעיל פרווה, ואמרה לו באוקראינית שהיא צריכה ללדת. היא שאלה אותו האם הוא מוכן לקחת אותה לביתו ובתמורה היא תיתן לו את מעיל הפרווה? השומר הסתכן ואמר שבלילה הוא יבוא וייקח אותה ואת בעלה לביתו כדי שהיא תוכל ללדת. בלילה הראשון רוזה ילדה את רחל. הם שהו בביתו של השומר כשלושה ימים, ולאחר מכן הוא החזיר אותם למחנה כי מי שהתגלה כמשתף פעולה עם היהודים, עונשו היה מוות, לו ולבני משפחתו בלי יוצא מהכלל. רוזה נתנה לשומר את מעיל הפרווה. מילאה את הבטחתה. השומר נתן לרוזה קצת חמאה וריבה וכך היא יכלה לאכול קצת ולהחלים. כארבעה ימים לאחר מכן החלה שוב "צעדת מוות" היהודים נאלצו לצעוד לכיוון מחנה אחר. הצעדה נמשכה כשבוע, הצעדה הייתה קשה מאוד, בעיקר עבור רוזה שלא התאוששה לגמרי מהלידה הקשה. בהגיעם למחנה אחר ששכן ליד כפר, הם התמקמו. במחנה החדש צעדה כשהיא סוחבת בידיה תינוקת אל הבלתי נודע. יותר מאנשי הכפר ברחו ליערות כפרטיזנים, לא היה להם מה ללבוש – לא מעילים ולא מגפיים. נודע לרוזה שיש צורך בתופרת, כי לאנשי הכפר לא היו מעילים ובגדים חמים. רוזה לקחה את המגבות שהיו לה, פרמה אותן ואמרה לאנשי הכפר להביא לה שקים, קש וכל מיני בדים. כך עבדה כשלושה שבועות ובתמורה לעבודתה סיפקו לה ולמשפחתה אוכל, מים ומקום. רוזה הכינה מעילים, "ואלינקס"-ערדליים (מגפיים שאפשר להכניס אליהם עוד מגפיים), מבית לבית והצילה אותם מהקור בכך שתפרה להם מעילים ובגדים חמים. בינתיים במחנה לינה והיא עצמה הפכה להיות כחלק מאנשי הכפר. מאוד אהבו אותה בכפר כי עברה היה נורא. אנשים נדבקו במגפות וסבלו מרעב. בהמשך כדי שלא יחזירו אותם למחנה, רוזה התחפשה לצוענייה כחלק מאנשי הכפר. באחת הפעמים, רוזה ירדה לשאוב מים עם רחל התינוקת על הידיים ואחד השומרים, אשר אחסן אותה בביתו והכיר אותה, ראה אותה ולא הבין מה היא עושה מחוץ למחנה השומר העמיד אותה לקיר ואמר לה: "קודם כל אני יירה בילדה, ולאחר מכן אני יירה בך". ברוזה נכנסה רוח תושייה, היא אמרה לשומר: "אתה, משתף פעולה, היום אתה יורה בי ומחר יירו בך, מחר יהיה תורך", השומר שהבין שמשתמשים במשתפי הפעולה, ולאחר מכן יורים בהם אמר לרוזה ללכת והיא ברחה ליער. השומר חזר למחנה. לאחר מכן היא חזרה למקום שאיבת המים כדי שלא יבחין לאן היא הולכת. הפעם השנייה הייתה בכפר אחר, כאשר הם הגיעו למחנה אחר, היא הגיעה לכפר שגם שם היא תפרה לאנשי הכפר, מעילים ובגדים חמים. באחת הפעמים רוזה יצאה החוצה והלכה להביא משהו, גרמני תפס אותה ואמר לה לעמוד ליד הקיר וכי עכשיו הוא יירה בה. למזלה הרב הגיע משום מקום מטוס והתחיל להטיל פצצות, הוא ברח והיא ברחה וככה גם רחל ניצלה, זה היה עניין של מזל מהשמיים. החיים במחנה היו איומים ונוראיים, הם היו מקבלים חצי פרוסה ביום, מים דלוחים ועבדו בעבודות כגון איסוף גופות. הם חפרו בורות, ושם קברו את הגופות ואם לא ירד גשם היו שורפים את הגופות. זו הייתה עבודת כפיים של האנשים במחנה, עבודות אלו היו עבודות ייאוש. רוזה הסתכלה כל לילה בתמונה של המשפחה בלי שאף אחד יראה ואמרה לעצמה: "אני עוד אחזור הביתה!". רוזה הייתה חזקה ברוחה, ולא נתנה לעצמה ליפול. אף פעם לא נכנסה לייאוש, היא נלחמה כי רצתה לחזור הביתה ולחיות. היא הייתה מוכנה לעשות הכול. מקצת קליפות של תפוחי אדמה או מעשב שמצאה היא הכינה מרק ומאכלים נוספים. כאשר חושבים על זה, לא מבינים איך זה יכול להיות? איך אפשר לעבור את הגיהינום הזה? אחרי המלחמה רחל זוכרת שהמלחמה נגמרה בשנת 1945, אחרי 4 שנים במחנה הריכוז ו"צעדת המוות” היו אנשים רבים שמתו, לא בהכרח בגלל שרצחו אותם אלא גם בגלל מחלות, קור ובעיקר רעב. העונשים במחנה היו או תלייה או מכות עד מוות או להשאיר בני אדם עירומים בקור כדי שיקפאו למוות, כדי לחסוך בכדורים. העונשים באו בעקבות הברחת מזון. כחל מתחילה לזכור את המלחמה כשמשפחתה התחילה לחזור הביתה, היא הייתה בת שלוש וחצי והילדה היחידה ששרדה במחנה, ולכן קראו לה ראש זהב. אולי אחת הסיבות לכך ששרדה, הייתה משום שלא נראתה כמו שהגרמנים דימו את היהודים: עיניה היו כחולות ושיערה היה זהוב. רחל זוכרת שאמה סרגה לה בובה מסמרטוטים, והבובה ליוותה אותה הרבה מאוד זמן במהלך המלחמה. רחל מספרת שמשפחתה ניצלה כאשר היו רעש והמולה במחנה, הגרמנים ברחו מהמחנה חלקם במכוניות, חלקם באופנועים ולקחו את האנשים לתוך היער, שם אמרו להם לחפור בורות גדולים, נוצר בור אחד גדול. הגרמנים העמידו את היהודים מסביב לבור, את חלקם הפשיטו ואת חלקם לא. הכול נעשה בבלגן נוראי, מהר מאוד ולא היה סדר. לפתע הגרמנים התחילו לירות ביהודים, והיהודים נפלו אל תוך הבור. אימא ואבא של רחל משכו אותה לתוך הבור והעמידו פני מתים. לאחר שנפלו שמעו צרחות וצעקות. לאחר כמה שעות, ירד הלילה ונעשה שקט, רחל ומשפחתה היו בתוך הבור, ועליהם הרבה מאוד אנשים, זה חימם אותם, חלק מהאנשים היו מתים, וחלקם פצועים. לקראת הבוקר התחיל השחר להפציע, והם לא שמעו כלום. המשפחה הבינה שכנראה הגרמנים ברחו. ירו בכמה שירו והרגו כמה שהרגו, ואז עזבו את המחנה וברחו. בשלב זה התחילו להגיע הפרטיזנים וחלק מהצבא האדום שהתקדם לכיוון של ברלין, והם התחילו לעזור ליהודים לצאת מהבורות. כך פתאום רחל ומשפחתה היו חופשיים. אף אחד לא ידע לאן ללכת ולאן לפנות, הם התחילו ללכת לכפרים, ואימא של רחל תפרה בדרך ועזרה. ככה הם נשארו בחיים והתחילו להתקדם עם הצבא האדום לכיוון רומניה ששם חיה משפחתה של אימא של רחל. באחת הפעמים, רחל זוכרת שהם השיגו עגלה וסוס, ורחל הייתה על העגלה ופתאום הסתכלה אחורנית וראתה אש, אור גדול שהיה מבחינתה באותה תקופה מחזה מרהיב, היא שאלה את אמה מה בוער שם, והיא ענתה שהגרמנים ברחו והדליקו את בית החרושת לסוכר או ריבה, וזה בער בעוצמה אדירה. המסע לרומניה היה ארוך, הם עברו מעגלה עם סוס לרכבות ומרכבות להליכה ברגל. באחת הפעמים שהיו על הרכבת, הבובה של רחל נשמטה מידה, זו הייתה הבובה היחידה שהייתה לה אי פעם ומאותו יום לא נגעה בבובות לעולם. באחת הפעמים בצריפים בדרך לרומניה, הם ראו שיירה של אסירים גרמנים שביקשו לחם. אימא של רחל לקחה פרוסת לחם והלכה לתת להם. שנים אחרי המקרה הזה, רחל שאלה את אמה למה נתנה לגרמנים את הלחם הרי הם עשו כל כך הרבה רע? ורוזה ענתה לה: ”היה רגע שריחמתי עליהם, וזה היה רגע שמאוד שימח אותי, שהרגשתי שאני נשארתי מאוד אנושית למרות כל מה שהם עשו, למרות כל הסבל שעברתי בגללם, למרות המפלצתיות שבה הם התנהגו לבני אדם, אני נשארתי בן אדם, וברגע שהרגשתי שאני מרחמת עליהם הלכתי ונתתי להם את הלחם כדי ידעו שאני לא מתתי, והפעם אני עוזרת להם, אני נשארתי בכל זאת בן אדם עם רגשות". רגע זה היה אחד הרגעים הגדולים של רוזה, אימא של רחל. עם הגעתם לרומניה, הם הגיעו למשפחה של רוזה, המשפחה לא ידעה בכלל על קיומה של רחל, עבורם זה היה נס. אותה משפחה ניצלה בזכות שכן שהיה מפקד משטרה בצבא הרומני, והוא החביא אותם בעליית הגג שלו. אף אחד לא העלה בדעתו לחפש בבית של קצין משטרה בכיר במשטרה הרומנית יהודים, והודות לו הם ניצלו ולא גורשו למחנה. העליה לארץ ישראל בשנת 1949 עלתה רחל ומשפחתה לארץ, למעברה בעפולה שם למדה בבית הספר לעובדים בגיל 8. אבא של רחל מצא עבודה כמהנדס מכונות, ולאחר מכן הם עברו לתל אביב. רוזה אלטר- גרינברג ז"ל זכתה לחיות עד גיל 92, וכן זכתה לשלוש נכדות ולתשעה נינים. השאלה שרחל שואלת את עצמה עד היום היא: מה גרם לגרמנים, שהיו מתקדמים מבחינה טכנולוגית, תרבותית, חברתית, אנשים שהיו כל כך מתקדמים מכל בחינות החיים, להתנהג בצורה מפלצתית שכזו, להשמיד, לדרוס, לרצוח עם שלם?! לכאורה כל אחד שם גידל ילדים, לכולם היו משפחות, השתתפו בקונצרטים, למדו ומאחורי הגדרות הם התנהגו כמו מפלצות. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם זה יכול לקרות עוד פעם? עלינו לעשות הכול כדי לוודא שזה לא יקרה שוב, רחל מוסיפה שרבים מהאנשים שעברו את החוויה הנוראית והטראומטית, הזאת מעדיפים לשכוח ממנה ולהדחיק אותה, הם נמנעים מלדבר עליה בגלל שהזכרונות משם כואבים מאוד והם מעדיפים לשכוח שזה קרה. רחל אומרת שעם כמה שקשה חשוב לדבר על מה שקרה שם, זאת חובה לזכור את זה, וחשוב מאוד לדבר על זה ולהעביר את זה לדורות הבאים על מנת שלא יגיע יום שבו יגידו אנשים שזה רק סיפור, וכדי שדבר כזה לא יקרה יותר לעולם.

סיפור חייו של ליפי העבודה נכתבה על ידי שני לוי והדר אשכנזי. ליפי הוא אח של הסבתא רבתא של הדר, גרטי. את העבודה בחרנו לעשות עליו מפני שמשפחתו חייה באוסטרליה, אז הרגשנו שחשוב להביא את הסיפור שלו גם לארץ.  ליפי ויינברגר נולד בצ'כוסלובקיה בברטיסלבה לאמא לינה ולאבא וויליאם. הוא היה ילד סנדוויץ', אח קטן לאחותו גרטי וגדול לליצי שנולדה מספר שנים אחריו. ליפי חי ילדות פשוטה ושמחה, למשפחה פשוטה ונהג להשתטות ולהתרועע עם חבריו מידי יום. הוא היה ילד שטותניק שאהב לעשות צרות, אך יחד עם זאת אחראי ודואג לאחיותיו. ליפי הקטן אהב מאוד את משפחתו והיה ילד מאושר. ליפי מספר בעדותו על אנטישמיות שחווה בילדותו, ונזכר במקרים שבהם ילדים מהשכונה צחקו עליו על היותו יהודי.  באותם הזמנים האנטישמיות לא הייתה קיצונית והתבטאה בעיקר באמירות וכינויי גנאי, לכן נהג לא לתת להן יותר מידי תשומת לב. כשהיה בן 16 פרצה המלחמה, ואת גרטי אחותו הגדולה לקחו למחנה העבודה באשוויץ, ישר בתחילתה. לאחר לקיחת אחותו, אביו הבין כי הם בסכנה וליפי חייב לברוח. הוריו נשארו בצ'כוסלובקיה כי לא יכלו לברוח עם אחותו הקטנה שהייתה בת 12.  לפי החלטת אביו, ליפי ברח לתחנת קמח, שם לקח אותו תחת חסותו אדם נוצרי שליפי התחבב עליו. ליפי עבד בתחנת הקמח כחצי שנה והיה עובד חרוץ, אך עם הזמן ראה שהמשטרה הגרמנית ביקרה באיזור יותר ויותר והרגיש שהוא חייב לברוח למקום אחר. משם החליט לבקר חבר מעיר הולדתו שהיה בעל אזרחות הונגרית אך הסתבר שנתפס ונלקח על ידי הגרמנים. המעסיק של החבר נתן לליפי את הניירות של אותו חבר. בעזרת המסמכים ליפי הצליח לברוח להונגריה וחי שם תקופה יחד עם שותפו שהיה מתאבק. לאחר כמה זמן, שותפו כנראה הסתבך במשהו פלילי וכאשר המשטרה תפסה אותו היא גילתה גם על המסמכים המזוייפים של ליפי ועצרה אותו. ליפי שהה במעצר כשנה. לאחר כשנה שואת יהודי הונגריה התחילה, ולקחו גם את ליפי ברכבות משא לאושוויץ. ליפי מספר בעדותו שברכבת פגש בחור פולני שסיפר לו על הזוועות שמחכות להם במקום שאליו יגיעו והוא העדיף לקפוץ מן הרכבת ולסכן את חייו מאשר להישאר ולהגיע לאותם המחנות. הפולני קפץ, אך השאר פחדו להסתכן והגיעו לאושוויץ. כאשר ליפי הגיע, הוא הבין כי יש משמעות שונה לשני התורים שהנאצים חילקו אותם. הוא מספר על הבכי והצעקות של הילדים שהופרדו בכוח מאימם, אך הוסיף וסיפר על הטראומה שגרמה ליהודים המסכנים להתעלם מהסביבה וכל אחד התרכז בעצמו. בדיעבד כשהוא נזכר הוא מרגיש מזועזע ונחרד מהאירועים הללו. הוא משתף בזיכרון על שדות הטוליפים הרבים שצמחו באיזור והסביר שהאפר של כל היהודים שנזרק על האדמה הקרובה  לתאי הגזים שימש כחומר דשן מצויין לפרחים. איזו קיצוניות מזעזעת! כשהגיע סיפרו אותו - קיצצו לו את השיער ועשו לו ולאחרים פס מרכזי מגולח לגמרי כדי שאם יברחו יוכלו ישר לזהות אותם. סדר היום שלו התחיל בהשקמה מוקדמת והליכה של 10-20 קילומטרים למחנה עבודה יותר קטן לא רחוק מקטוביץ בשם שריידר, שם היה מפעל שבו עזר לבנות תותחים. הוא קיבל את העבודה בגלל שהיה שען, אז ידע איך להתעסק עם המכניקה העדינה של המכשירים. הוא היה אחראי לאיפה ששמים את הקליעים, ובגלל זה עבודתו תמיד נבדקה בשנית. ליפי מספר שבמחנה באושוויץ באותו הזמן היו הרבה תליות של אנשים שניסו לברוח או להפר חוקים, ומישהו שעבד איתו במפעל הזהיר אותו לא לחבל בתחמושת, אחרת ישלח לתליה. התליות התבצעו כשאסירים נעמדו במעגל על כיסאות עץ שחבל על צווארם, והגרמנים היו בועטים את הכיסא מתחת לרגלי האסירים אשר "ניתלו כמו דגים".  ליפי מספר שבהתחלה בכלל לא יכל לגעת באוכל. האסירים האחרים היו עומדים מסביבו כמו נשרים ומסתערים על האוכל שהשאיר כמו חיות. לאחר שישה שבועות עשה בדיוק כמוהם. הם קיבלו מרק, שהיה מורכב מקליפות תפוחי אדמה וגזר, חתיכת סלמי קטנה, ולחם שהיה במצב מזעזע. אחרי שישה חודשים, כשהטילו עליו לקחת את הסלסילה הגדולה עם כל האוכל לפני החלוקה לאסירים, הוא היה מרים מהרצפה ואוכל את חתיכות האוכל שנפלו בטעות, עם האפר החול והלכלוך. הם היו מקבלים את האוכל בסוף יום העבודה, ובהתחלה נהג לשמור חלק מהאוכל לבוקר - הוא היה ישן איתו ושומר עליו על הבטן. לאחר כמה זמן כאשר ראה שבבוקר התעורר ללא האוכל, הבין שככל הנראה האסירים האחרים גנבו את מעט האוכל ששמר, למד את הלקח וסיים את כל האוכל מיד בערב. אחד הזכרונות הקשים של ליפי היה שכאשר שותף למיטה מת באמצע הלילה, שותפו היה צריך לסחוב את גופתו לפירמידה בה היו הגופות של האנשים שמתו באותו לילה. הוא מספר כי נאלץ פעם אחת לסחוב את גופת שותפו וכאשר ראה את ערמת הגופות, הוא רצה להיות שם. הוא היה חלש מאוד פיזית ונלחם לשרוד כל כך הרבה זמן, הוא הרגיש שהוא רוצה פשוט להרים ידיים ולוותר. ליפי מספר על כך שהSS נהגו להעניש אותם. העונש הכי קשה שקיבל היה כאשר היה במיטה העליונה ב"חדרו" ואיש הSS נכנס לחדר. כאשר SS נכנס לחדר כל האסירים צריכים לעמוד ישר מוכנים מסודרים עם נעליים. ליפי, שישן במיטה העליונה, לא הספיק לרדת בזמן ולמצוא את נעליו ולכן חיילי הSS קראו לו לבוא אליהם, וכשראו שהוא יהודי החלו להכות אותו. החיילים הכו אותו 50 מלקות והכריחו אותו לספור יחד איתם את המכות. אחד הכה והשני החזיק אותו. ולמרבה ההפתעה, הוא לא התעלף… אחרי שהמכות נגמרו ליפי הלך בשארית כוחותיו להתנקות בשירותים. אף אחד לא ניסה אפילו לעזור לו. הוא מספר שבשירותים לא היו מראות, אך מפניהם הנחרדות של זוג אנשים שהיו שם ידע שהוא כנראה נראה נורא. עוד זיכרון מזעזע של ליפי שמדגיש את זוועות מחנה ההשמדה הוא שפעם אחת כאשר הלכו לשירותים, מי שהיה לצידו נפל לתוך בור הצרכים, אף אחד לא עשה כלום. הם היו חסרי אונים, לא היה להם כוח פיזי ולא יכלו לעשות דבר להצילו. חוויתו של ליפי, לדבריו,מתוארת שונה ממה שרואים לעיתים בסרטי השואה . ליפי מספר שבמחנה לא היו חברים. הוא בקושי ידע את השמות האסירים שלידו, ממש כל אחד לעצמו. הוא מספר שהייתה שם מין חייתיות וחוסר אנושיות. הם לא היו בני אדם יותר, הם היו רק מספר, עשו הכל כדי לשרוד. לאחר השחרור ע"י האמריקאים ליפי נלקח ישר לבית החולים. הוא היה במצב בריאותי מזעזע. הוא שקל 25 קילו, והיה במצב שאנשים כינו "מוזלמן" - כינוי שתיאר אדם על סף מוות מחמת רעב, עם תשישות גופנית ונפשית, שכבר השלים עם גורלו. רוב האנשים לא התאוששו מהמצב הזה. היתה לו שחפת, הריאות והבטן שלו היו במצב מזעזע, ולא היה לו איזון (עד כדי שבימים האחרונים במחנה, ליפי לא היה מסוגל לעמוד יותר, ואת עבודתו עשה כאשר היה על ארבע). ליפי לא יכל ללכת, והחיילים האמריקאים היו צריכים לסחוב אותו. לקח לו כ 2-3 חודשים עד שיכל לחזור ללכת. הוא היה כבר כמעט אדם מת ותאר את הינצלותו כמו זכייה בלוטו, אחד למיליונים. בניגוד גמור למצבו הפיזי הוא מספר שמוחו עבד והיה חזק וצלול.  לאחר שהבריא, גייסו אותו לצבא הצכוסלובקי. הם גייסו את כל מי שלא שרת בזמן המלחמה. ליפי ניסה להתחמק מהשירות, ואמר להם שרק הרגע ניצל ממחנה ההשמדה,מהשואה. למרות זאת חוייב להתגייס. אם יסרב הבטיחו להכניסו לכלא.      הוא שירת בצבא שישה חודשים ומספר שדווקא נהנה . הוא חזר לצ'כוסלובקיה, שבאותו הזמן הייתה קומוניסטית, שם הכריחו אנשים לעבוד. הוא הרגיש שאחרי השואה וכל הזוועות שחווה מגיע לו להיות חופשי, להחליט עבור עצמו על חייו, לכן העדיף לעזוב . משם עבר לאוסטריה. הוא מספר שאלה היו הזמנים היותר טובים בחייו הצעירים. הוא דיבר את השפה, ועבד שם בערך שנה. הוא חשב להגר לאמריקה, אך בשביל זה הזדקק לאישור מיוחד ולכן, בעצת חבר, עבר לאוסטרליה מקום שהיה קל להגיע אליו באוקטובר 1950. הוא התחיל לעבוד, למרות שלא ידע אנגלית. אחרי כמה חודשים פגש את אישתו לעתיד, מגדה. בסןף המלחמה ליפי התאחד עם אחותו הגדולה, גרטי. בדיעבד גילה ששאר משפחתו, הוריו, ואחותו הקטנה ליצי נספו בתאי הגזים בטרנספורט האחרון שהגיע מצ'כוסלובקיה לאושוויץ . גרטי נלקחה לאשוויץ בטרנספורט הראשון מצ'כוסלובקיה כשהייתה בת 22. היא בילתה את כל תקופת המלחמה במחנה ההשמדה באשוויץ, מתחילתה ועד סופה. גרטי הייתה בין הבודדות מאוד ששרדו תקופה כל כך ארוכה במחנה זה. היא הייתה מקלידה נתונים, והגיעה בזכות יופיה וחוכמתה למעמד "גבוה" בין האסירות וכך נחשפה להרבה מידע ולזוועות רבות. היא ידעה כל כך הרבה על מה שהתרחש במחנה לכן הוזמנה להיות עדה במשפט אייכמן. אך היא סירבה כי לא היתה מסוגלת לדבר על כל מה שראתה וחוותה גם לא עם בני משפחתה הקרובים.  באושוויץ ידעה כשליפי הגיע למחנה, אך כאשר נודע לה שהוריה הגיעו עם אחותה ליצ'י הקטנה היא ניסתה בכל כוחה להספיק להגיע אליהם. אך לרע המזל, כשהגיעה ראתה את ארובות העשן פועלות מתאי הגזים, והבינה שהגיעה מאוחר מידי. ליפי מספר שבניגוד אליו, גרטי לא הייתה מוכנה לדבר על מה שעברה באושוויץ. הוא שיער שהיא עברה זוועות שאין לתאר. היחידה שגרטי הייתה מוכנה לשתף, ואפילו במעט, הייתה נכדתה גליה, שהייתה קרובה אליה מאוד. גליה מספרת שהיתה מנסה לדובב אותה ולגרום לה לשתף אך תמיד ראתה איך זה הופך לעינוי עבורה ואיך נפשה מיוסרת. אין הרבה מידע על חוויותיה למעט קטעים קצרים ומאורעות מסויימים כל כך מזעזעים שפשוט אי אפשר להאמין שבאמת התרחשו. גליה מספרת על ההלם שהיכה בה כנערה צעירה כששמעה פעם אחת ויחידה את גרטי מספרת, כאילו לא בכוונה, על ss אחת שהכריחה אותה לאכול את הצואה שלה. עד כדי כך היו הדברים מזעזעים. אחד הדברים שביקשה תמיד זה לא לעבור או ליסוע ליד מפעל מאפיית אנג'ל בירושלים בגלל ארובת העשן הגדולה שהזכירה לה את ארובות העשן של המשרפות באושוויץ.

נולד בהאנובר שבגרמניה, עיר מגורי משפחתו המורחבת, הוריו התגוררו בברלין ולאחר לידתו עבר אליהם. מנפרד היה האח השני מתוך ארבעה אחים, אחת מאחיותיו נפטרה בתור ילדה. כל השנים הם גרו בברלין, הוא למד בבית ספר בברלין. המשפחה הייתה דתייה אך הוא לא היה דתי גם לא בתור ילד. הוא סיפר שבילדות שלו הוא היה מחביא את האופניים שלו ובזמן שכל משפחתו הייתה הולכת לבית כנסת בשבת הוא היה נוסע על האופניים ורוכב בעיר. הוא מאוד אהב את כל מה שקשור למים, מאוד אהב לשוט בסירה באגם ואנזה והיה נוסע לשם הרבה בסופי שבוע יחד עם עוד המון יהודים. בתור נער הוא היה ספורטאי מעולה, הוא שיחק במכבי והיה גם בתנועת נוער כמו בני עקיבא. להוריו היה מפעל קטן לבגדים וכשעלו הנאצים לשלטון והתחילו ההצקות ליהודים מנפרד היה בן 15-16 ואבא שלו התחיל להשתמש בו לשליחויות מפני שהיה נראה ארי טהור עם עיניים כחולות, שיער בלונדיני, גבוה וספורטאי ולכן ככה מידי פעם הצליח להעביר סחורה ולמסור את הסחורה לקליינטים. לאבא שלו לא הייתה אזרחות גרמנית הייתה לו אזרחות פולנית והנאצים מהר מאוד דאגו לסלק את אלו שלא היו גרמנים. מנפרד התקבל ללימודים במכינה לאוניברסיטה בבלגיה וכך הצליח לקבל ויזה כסטודנט בבלגיה. מנפרד ומשפחתו החליטו להישאר בברלין עד ליל הבדולח, לאחר ליל הבדולח הם החליטו שזהו והוא חייב להשתמש בויזה והבריח את אחיו הקטן ממנו בשנתיים איתו ביחד לבלגיה. מנפרד סיפר שליל הבדולח היה מין ניעור להרבה יהודים שיתעוררו וזהו נגמר הזמן. בנוסף הוא אמר שהחכמים ואלו שהיו מאוד עשירים דאגו לצאת קודם ולקנות ויזות לכל מיני מקומות, אלו שלא היו מאוד עשירים וסבלו מהמשבר הכלכלי שהיה לפני עליית היטלר חיכו לרגע האחרון או שלא הספיקו לברוח. אמא שלו ואחותו נשארו בברלין מפני שאמו הייתה חולה ולא חזקה מספיק כדי לברוח איתם ואביו גורש לפולין בהיותו פולני. ומנפרד נסע לגבול של בלגיה הולנד וגרמניה, ושם סידר שרופא הולנדי שהיה נכנס לשטח גרמניה עם האוטו יבריח את האמא והאחות באוטו למאסטריכט שבהולנד שנמצאת על הגבול ודבוקה לעיר בבלגיה וככה הביא את האמא ואחותו לבלגיה. הם הגיעו לאנטוורפן ששם התרכזו רוב היהודים בדרכם כדי לצאת מאירופה. הם גרו באנטוורפן תקופה והתרכזו ביחד איתם עוד בני משפחה באותו הבית וגם אבא שלו הגיע לשם לאחר שברח מהרכבת שיצאה מגרמניה בדרך לפולין. התקווה שלהם הייתה לקבל ויזה לארצות הברית אך לא הצליחו לקבל. בזמן הזה מנפרד התחיל את לימודיו בבלגיה אך לאחר זמן קצר הוא קיבל ניירות שהבלגים מגרשים אותו מבלגיה בגלל שפג התוקף של הויזה ללימודים שלו. הם שמעו שהברזילאים מחלקים ויזות וראו שמהאמריקאים הם לא יקבלו, אז הם ניסו לקבל ויזות מברזיל. ברזיל דרשה סכום כסף כדי להנפיק ויזה וגם כל משפחה הייתה צריכה להוכיח שיש לה מספיק כסף למחייה כשיגיעו לברזיל. לדודה אחת היה כסף אז היא הגיעה ראשונה לקונסוליה בברזיל הראתה את המזומנים אישרו לה ולמשפחתה את הויזה ולאחר מכן חזרה לבלגיה, יומיים אחר כך הלכה משפחה אחרת עם אותם המזומנים וקיבלה גם היא ויזה וכן אלה. לבסוף הגיעו כמה משפחות ביחד לקבל ויזות לברזיל ועלו על אוניית המסע האחרונה שיצאה מאנטוורפן שבה היו תאים לנוסעים והאונייה הפליגה לברזיל במשך 10 ימים. לאחר מכן התברר שהאונייה השנייה שהפליגה לברזיל אותרה על ידי הנאצים והוטבעה. למזלם של המשפחה הם עלו על האונייה שכן הגיעה לברזיל.