״כל מי שמקשיב לעד הופך לעד״
(אלי ויזל)

אפרים

31.12.1938
 
אמסטרדם
הולנד

כתובת:

אפרים אפרים
אפרים
קובץ שמע:

העדות

העדות

הוא ומשפחתו היו בסכנה ממשית לחייהם, ונשלחו למחנה ריכוז. משם התפזרה המשפחה, נשלחו למחנות עבודה.

אובדן הקשר והמפגש מחדש

הקשר עם אחיו אבד, אך כשעלה לארץ פגש אותו שוב במפגש מרגש סוחט דמעות.

גורל המשפחה וההצלה

אביו נהרג בשלב זה של המלחמה, אך אפרים ניצל. לאפרים התגלתה מחלה קשה במהלך תחילת – אמצע המלחמה, וזה למעשה הציל אותו, בכך שנשלח לבית חולים לטיפול ושהה שם עד לסוף המלחמה.

סיפור

הסיפור שנגע בנו הוא סיפור שמדבר על אחרי המלחמה, אפרים אהב את ארץ ישראל ורצה לעלות אליה, אפרים לימד את עצמו עברית באופן שוטף על ידי ספר בלבד. כשעלה לארץ באיזור גיל 12-13 ועבר לישיבה של רב מוכר, תחילה לא חשבו שהוא יודע עברית, אך הפתיע אותם ברמתו הגבוהה. אפרים זוכר זאת כאירוע מרגש עד דמעות מנעוריו ואפילו שב וסיפר לנו עליו שוב ושוב כדי להדגיש את מהותו העמוקה.

מהחיים שאחרי

אפרים למד הנדסת מערכות בטכניון ועבד כטכנאי ומהנדס, הכיר את אשתו שנשוי לה עד היום. הקים משפחה למופת בעלת מספר דורות. אפרים סיפר לנו שהקמת משפחתו היא ניצחון על הנאצים והוכחה שעם ישראל ניצח. אפרים מחובר מאוד לדת ולמד ושוקד על התורה, אפילו כשנכנסנו לביתו למד על פרשת השבוע. המסר של אפרים ואשתו הוא ברור – עם ישראל חי!!!
אפרים כיום
אפרים כיום

ציר הזמן האישי של 

אפרים

תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע

תיעדו:

  • עמית מצא , יא7
  • ליה בן חיים, יא7
  • הראל קלינר, יא7
מחזור 
כו

עדויות נוספות מ

הולנד

:

ארנסט ואנה סימונס
ארנסט ואנה סימונס
הולנד
6.7.1946
אנה נולדה בגרמניה וגרה בהולנד וארנסט גר בעיר "Koeln" שבגרמניה.
אנה נולדה בגרמניה וגרה בהולנד וארנסט גר בעיר "Koeln" שבגרמניה.
ארנסט סימונס, נולד בעיר "Koeln" שבגרמניה המערבית בשנת 1919 למשפחה דתית. הוא בנם של ד"ר יוליוס סימונס, שהיה רב של אחת הקהילות היהודיות באזור, ושל ורוניקה סימונס. היו לו שני אחים גדולים, הרמן וקורט, ושתי אחיות צעירות, מרתה ורות. עם תחילת הגזרות של המפלגה הנאצית, כאשר אסרו על ילדים יהודים ללמוד בבתי ספר, הוריו שלחו אותו ואת אחותו מרתה להולנד ללמוד בישיבה ובאולפנה (שם הגזרות עוד לא חלו). אנה פרנק (זו אינה אנה פרנק המפורסמת, שם זה נפוץ בהולנד), נולדה בעיירה "Northeim" שבגרמניה בשנת 1918. אביה, זימון נתן פרנק, נולד בהולנד והיה סוחר בדים וטקסטיל ואמה, יוליה גולדשמידט נולדה בגרמניה. בשנת 1930 אביה, שלא אהב את גרמניה, החליט שהם צריכים לחזור להולנד. אנה וארנסט הכירו בשנת 1942 במפעל למוצרי עור בהולנד בו עבד ארנסט. עובדי המפעל היו נחשבים לחיוניים למהלך המלחמה (מכיוון שיצרו דברים כמו נעליים ותיקים לחיילים) ולכן היו פטורים משילוח למחנות ההשמדה. הם התחתנו תוך זמן קצר על מנת שגם אנה תקבל את הפטור. בליל חתונתם הם נאסרו ובזכות החותמת המעידה על הפטור ממחנות ההשמדה הם שוחררו. בקיץ של שנת 1943, הם נשלחו למחנה המעבר "Westerbork" אשר ממנו שלחו יהודים למחנות עבודה והשמדה (בתקופה הזו החותמת כבר לא הייתה תקפה). הם שהו במחנה כחצי שנה עד שנשלחו לברגן-בלזן בשנת 1944. לאחר כשנה וחצי, הם הוצאו מהמחנה והועלו על רכבת שלאחר מכן קיבלה את הכינוי "הרכבת האבודה". הרכבת נסעה ברחבי גרמניה משום שלנאצים לא היה מה לעשות עם היהודים שהיו עליה. לאחר כשבועיים הרוסים שחררו את הרכבת אך היהודים לא האמינו לכך. הם הורידו אותם מהרכבת, פינו למענם כפר במזרח גרמניה בשם "Troebitz" ונתנו להם אותו. כל משפחה קיבלה בית אשר היה מלא במזון ושתיה, ואף יהודים רבים מתו מכיוון שאכלו יותר מידי. לבסוף רוב היהודים שהיו על הרכבת, שכללו את אנה וארנסט, שרדו.
הלנה ון שפיגל
הלנה ון שפיגל
הולנד
31.12.1918
**לפני המלחמה: ילדות:** אביה נולד בגרמניה להורים הולנדים, היו לו אח ואחות. כשהיה בן 18 הוא היה אמור ללכת לצבא הגרמני אבל אביו סירב אז הוא עבר להולנד והקים עסק. אמה נולדה בהולנד והיא הייתה מורה לעברית. הם התחתנו ב-1910 הילדים שלהם: אחותה הגדולה של הלנה נולדה ב-1911 אחותה השנייה ב-1940 אחיה ב-1918 והיא נולדה ב-1919, היא הצעירה במשפחתה. היא גרה באלמלו (בהולנד) בילדותה, שלא הייתה עיר גדולה, הם גרו בין יהודים ולא יהודים אבל כולם הסתדרו היטב. הלנה אמרה שהחיים שלה היו נורמליים, היא הלכה לבית הספר ומכיוון שהייתה לה דיסלקציה היא תיארה את חיי בית הספר שלה "כמו גיהנום", הם למדו בבית ספר בדרגה גבוהה יותר מבין בתי הספר שהיו בעיר, וזה היה קשה מדי בשבילה, היא הרגישה מאוד מטומטמת כי אז דיסלקציה לא הייתה דבר ידוע, אבל מצד שני היא הייתה טובה מאוד בשיעורי התעמלות, ועבודת ידיים. "שנות הלימודים שלי היו סיוט אחד" הציונים שלה היו נמוכים מאוד בגלל הדיסלקציה שלה. לא היה להם הרבה כסף, אבל היא לא ראתה את המשפחה שלה כעניים, היא אמרה שהיה להם תמיד מספיק. האווירה בבית תמיד הייתה טובה, במוצאי שבת אבא שלה היה הולך לבית כנסת ואמא שלה הייתה מספרת להם סיפורים והם היו שרים ביחד (בערך גיל 5-7)  היא למדה בבית הספר רק עד כיתה ז', כשהייתה בת 14. כשהייתה בת 14 היא נאלצה ללכת לעבודה, היא עבדה במפעל בגדים, שאותו ניהל מנהל יהודי. היו לה חברות יהודיות, בימי שישי הן היו הולכות הביתה מוקדם, בעיר שלהם כל היהודים היו דתיים. היא תמיד הייתה טובה בתפירה, היא הכינה את השמלה הראשונה שלה בגיל 7, מאז היא תפרה כל חייה. הייתה להם משפחה קרובה, הם תמיד היו ביחד.  בשבת אבא שלה הלך לבית כנסת ואחיותיה עבדו בחנות בבוקר, היא עבדה בשבת כי לא היה כסף בבית. היא הייתה יותר דתייה מכל אחד במשפחה אז היא תמיד הרגישה רע בגלל העבודה בשבת משפחתה קיימו את כל החגים בבית בצורה מאוד נאותה ומסורתית. שהיא התבגרה (גיל 15 16) הייתה קהילת בני נוער שבה הם היו מסתובבים אחר הצהריים, עשו טיולי אופניים, וכל חורף היה להם נשף שהם ציפו לו כל השנה. נעוריה היו טובים מאוד אבל מערכת החינוך הייתה קשה מדי עבורה, היא אהבה ספורט אתלטי כמו טיפוס וטבעות. היא הייתה חלק מארגון הולנדי-יהודי שבכל צהרים היה להם דובר, והם שתו תה ואכלו בוטנים והם אהבו להיות ביחד. **בתחילת המלחמה:** בפרק הזמן לפני שהמלחמה התפתחה בהולנד לבין התקופה שהיטלר עלה לשלטון יהודים רבים מגרמניה הגיעו לאלמלו כי זו עיר קרובה מאוד לגבול גרמניה ואמרו שהגרמנים התחילו לעשות בעיות ליהודים, הלנה כבר הייתה בוגרת מספיק כדי להבין מה קורה, היא הייתה בת 21, אבל זה היה הפתעה שהנאצים פלשו להולנד כי הוא אמר יום קודם לכן שהוא לעולם לא יפלוש לבלגיה או להולנד ולאט לאט היא התחילה להרגיש את האפליה נגד היהודים, אך היא עדיין עבדה. אחרי קצת זמן אמרו לה ולכל משפחתה ללכת להתחבא, והלנה נאלצה להפסיק לעבוד. **בזמן המלחמה- במחבוא:** אחיה וגיסה כבר הסתתרו בבית של משפחה עם ילד אחד, שהאב נאלץ לברוח, האישה שהסתירה אותם הכניסה גם את הלנה ואחותה לבית. אחותה השנייה נשלחה למחנה ריכוז, שם נספתה.. הוריה של הלנה נאלצו להסתתר אצל אלמנה. "להיות שנתיים במחבוא, כמובן שמתבגרים ויש הרבה לחץ" הלנה, אחותה, אחיה, וגיסה, כולם התחבאו יחד והסתדרו היטב אצל משפחה באלמלו שנתיים. הם לא הכירו את המשפחה שהם התחבאו אצלם לפני המלחמה, אבל המשפחה המסתירה היו מאוד טובים אליהם, למשל ה"אמא המחביאה" שלהם (ככה הלנה קראה לאישה שהחביאה אותם, שמה אלצ'ה) הייתה אוספת עבורם תלושים לתפוחי אדמה וירקות כי הם היו צריכים תלושים לאוכל ולא היה להם, הם סיפקו להם בשר ודגים וכל מה שהיו צריכים. הלנה ומשפחתה היו שואלים אותה למה היא נותנת להם כל כך הרבה? ואומרים לה לשמור את הכסף לעצמה ולתת להם פחות, אבל היא תמיד דאגה להם והאכילה אותם. הם היו בקשר טוב עם אלצ'ה ומשפחתה, למשל בחג המולד פעם אחת היא נתנה להם לקשט את העץ כדי להעסיק אותם וצחקה איתם, הם התחבאו וגרו למעלה אבל בערבים אלצ'ה הייתה סוגרת את כל החלונות ונועלת דלתות כדי שיוכלו להיות איתה למטה. בבקרים, "האמא מחביאה" שלהם הייתה נועלת את הדלת, אח של הלנה או גיסה ירדו למטה להביא אוכל שכולם היו אוכלים ביחד, אחרי זה הם היו בדרך כלל מנקים ירקות, מקלפים תפוחי אדמה בשביל המשפחה שהחביאה אותם, הם גם היו סורגים הרבה, היה להם קופסת עץ גדולה עם הרבה צמר, מסרגות, מחטי תפירה, וחוטים. הם היו עושים את כל התפירה עבור אלצ'ה  ועושים את  כל מה שיכלו כדי להקל עליה, הם סרגו גם עבור אנשים אחרים, עבור אזרחים טובים, לא נאצים, הם קיבלו עבודה לסרוג כפפות, סוודרים, תחתונים וכו'. זה העסיק אותם לסרוג לעצמם, לגברת, לבתה הקטנה ולאחרים. הם גם היו עסוקים בגיהוץ, ואם לא היה להם מה לעשות הם היו משחקים קלפים, הם היו מדברים בעיקר אחד עם השני על המצב הפוליטי או על הזיכרונות שלהם, הם לא תמיד היו עצובים הם אפילו לפעמים צחקו, הם היו חברים טובים, אבל למרות זאת היה מאוד מלחיץ. כל היום והלילה הם הקשיבו אם מישהו בדלת או אם מישהו היה מחוץ לבית. בערבים האישה שהסתירה אותם הייתה נועלת את הדלתות והם היו יורדים למטה. כל החדשות על בחוץ אלצ'ה הייתה מספרת להם, אבל הם גם היו מקשיבים כל היום כדי לשמוע מה קורה. רק לעתים רחוקות הלנה הייתה צריכה לצאת החוצה.  כשהם היו צריכים לברוח לעיר זוולה, הלנה אומצה למשפחה עם שני ילדים קטנים, היא הייתה עוזרת במשק הבית, והם היו מאוד טובים אליה. היה להם בית גדול ובקומה העליונה היה שיעור תפירה, אז אם הנאצים היו באים היא ואחותה היו רצות למעלה ומעמידות פנים שהן תלמידות בין שאר הבנות, פעם בא נאצי ומשך לה בשיער ושאל אותה אם זה אמיתי, הלנה סיפרה שהיה לו חשד שהיא לא באמת אחת מהגרמנים, ובמזל הוא עזב אותה והיא ניצלה. במחבוא היא הייתה מרגישה לפעמים מדוכאת וקלסטרופובית, והיא קיבלה מזה כאבי בטן, גם אחרי המלחמה זה עדיין קרה לה במצבי לחץ. בזוולה הם נאלצו לברוח מהבית שהם התחבאו בו, הלנה נלקחה לבית ריק, שהגיעו לשם גם כ-5 קשישים יהודים והלנה הייתה צריכה לבשל להם ולטפל בהם, פעם אחת באו נאצים, דפקו על הדלתות שלהם והם העמידו פנים שהם לא בבית ובמזל הנאצים עזבו והלנה והאחרים שרדו. הלנה הייתה בתנועה התת-קרקעית, אז הם היו חמושים ברובים, אבל היא לא הייתה מעורבת הרבה בפעילות שלהם, היא רק העבירה מסמכים מזויפים, וכרטיסי אישור מזויפים ליהודים שהוסתרו. זה לא היה ארגון גדול, הארגון הוקם כדי לעזור ולהציל אנשים מהגרמנים, אך לא להילחם בהם- הם חיפשו כתובות להסתרת יהודים, היו מביאים להם מכנסיים, תחתונים או כל מה שהם היו יכולים להשיג, הלנה לא הייתה כל כך מעורבת בארגון התת קרקעי אך בעלה (בשלב הזה עוד לא היו ביחד, הלנה וסימון בעלה נפגשו שם) היה מאוד מעורב בארגון, הלנה הייתה תופרת חזיות וכו' לה, לאחותה, ולכל מי שהיה צריך שם. **סוף המלחמה- **                                                                                           אחרי שהכל היה בטוח שוב הם נסעו על אופניים בחזרה לאלמלו מזוולה, הם שוחררו על ידי חיילים קנדיים. גם הוריה ניצלו, במלחמה היה לה קשר עם הוריה, אבל לא ממש עם הדודות והדודים שלה- היה לה קשר עם הוריה דרך איש טוב ששלח להם את המכתבים והחדשות.

עדויות נוספות

:

מיכאל גרימברג
מיכאל גרימברג
אוקראינה
11.11.1935
מיכאל נולד בשנת 1935 באוקראינה במחוז ויניצקי בעיירה בשם Krasnoye. כאשר פרצה המלחמה היה בן 6. אביו גויס למלחמה ונהרג זמן קצר אחרי הגיוס בדנפרופטרובסק באוגוסט 1941. בתחילת המלחמה הנאצים נכנסו לעיירה שבה גר, סיירו בבתים של יהודים וכשדפקו בדלת של מיכאל, אימו ברחה איתו ועם אחיו, שהיה גדול ממנו בשלוש שנים, דרך דלת אחורית לדירה של חברה אוקראינית. החברה הכניסה אותם לביתה, אך מאוד פחדה, מכיוון שנאצים הוציאו להורג כל מי שהסתיר יהודים. במהלך היום הם שהו במרתף ביתה ובלילה הם עלו לביתה וישנו שם, וכך הם גרו במשך כ- 4-5 ימים. כשחזרו לביתם הם גילו שהבית שלהם הפוך ונשדד על ידי הנאצים. הנאצים עדיין היו בעיירה וזה כבר היה גטו. הנאצים נכנסו לבתים בלילות ואנסו נשים צעירות וביצעו זוועות אחרות. הנאצים דרשו לבחור נציג אחד אוקראיני ואחד יהודי. הנציג היהודי היה מאוד רע אל היהודים ודווקא האוקראיני היה נחמד אליהם. יום אחד ריכזו את כל היהודים בכיכר וכולם היו בטוחים שלוקחים אותם למחנות השמדה. לפתע הגיעה מכתב שהגטו עובר מידי הנאצים לרומנים, דבר שהציל את היהודים בעיירה. הרומנים התעללו ביהודים, אך לא הרגו אותם. מיכאל היה שר ביידיש לרומנים והם היו נותנים לו לחם בתמורה. ב- 1944 הגטו שוחרר על ידי צבא אדום של רוסיה. הייתה שמחה גדולה ומסיבה ענקית ביער.
ארווין כץ
ארווין כץ
אוקראינה
5.8.1938
לא ידוע
לא ידוע
נולדתי בשישה באוגוסט 1938 בויז'ניץ, עיר בצ'רנוביץ, שהייתה במקור באוסטרו הונגריה, ואז הפכה לאוקראינה, ואז לרוסיה.. התחלף שם שלטון כל הזמן. בתחילת המלחמה הייתי בן 3-4, אבל אני זוכר טוב. הייתי במחנה עבודה במוגלוב, אוקראינה, בחבל ארץ בשם טרנסניסטריה, בשנים 1940-1944. יום אחד קמנו, ונלקחנו אני, אמי, סבי וסבתי מצד אמא ואח של אבא שלי על ידי קצין גרמני. הגענו דרך נהר למקום בו עתיד להיבנות המחנה, וראינו שם בתים והריסות, ולמחרת בבוקר כבר הייתה גדר חשמלית. רוב עבודת השמירה עשו גם רומנים וגם אוקראינים, שהיו אכזריים. הגרמנים ישבו עם הדוברמן בחדר והתעצלו. המשפחה שלי הייתה מאוד עשירה בויז'ניץ, סבא שלי מצד אבא היה רב. כשהתחלף השלטון לקחו את כל הרכוש של סבא וסבתא ושלחו אותם לסיביר. סבתי עבדה כמשרתת אצל המנהל דואר, וסבא עבד בכריית עצים ומת. סבתא החזיקה מעמד וחזרה אלינו ב- 1947, אחרי המלחמה כשהגענו לצ'רנוביץ. רוב המשפחה הייתה באותו מחנה בטרנסניסטריה. שקלתי 13-17 קילוגרם בגיל 4. אמי חלתה בטיפוס ולכן שמו אותה בצריפים של חולי טיפוס. בהתחלה אף אחד לא נכנס לשם, כולם פחדו כי זו הייתה מחלה נוראית, ושם היא נשארה. כשהרוסים נכנסו היא עדיין חיה, ושלחו אותה בטרנספורט של הצלב האדום לסיביר והיא גם חזרה ב- 1947. את אבא שלי גייסו לצבא הרוסי, שם שירת כקצין והוא נהרג במאי 44. אחי ואחותי נרצחו במחנה: אחי נטרף על ידי דוברמן, ואחותי שימשה כרולטה לרומנים, והם סובבו וירו בה. הכל היה ענין של אוכל, היתר לא היה משנה. לשתייה היה באר ליד הבית, היינו קושרים דלי ושואבים מים טריים. הילדים לא נשלחו לעבודה כי לא היה מה לעשות איתם. סבתא שלי מצד אימא הפכה לתופרת, וסבא מוכר גרעינים- קולה אותם בתנור, ככה הסתדרנו, לא היינו זקוקים להרבה. זו הייתה תקופה מאוד קשה, אבל הסתדרנו פחות או יותר כמו יהודים, תמיד מסתדרים. בבית שלנו היו חמש או שש משפחות ביחד איתנו, כל אחד תפס כמה חדרים. לנו היו שני חדרים ומטבח, וחיינו כמו בקומונה- אחד עוזר לשני. כילדים היינו מאוד בוגרים לגילנו, בגיל שלוש כבר עישנו סיגריות. אחרי המלחמה אמא וסבתא מצאו אותנו (אמא שאלה את מריה איפה אנחנו והיא אמרה שהלכנו לאזור צ'רנוביץ).בסוף המלחמה, קיבלנו בצ'רנוביץ בית חדש ושם משטר צבאי של רוסים בשנים 1944-1945. לקחנו בית בשבילנו, ראינו דלת עץ ענקית ונכנסנו, היה שם בית 3 חדרים בקצה. ממול היו מדרגות והיה מחסן וזה הפך להיות הבית שלנו. הוא קיבל גם שטח עד הדירה ומרפסת סביב הבית. היה בבית גם רומנייה שתפסה פינה ובה שלושה חדרים. אף אחד לא התקרב אליה והיא חסמה ועשתה אותו "מחוץ לתחום", והיו עוד משפחות שגרו שם. בבית שלנו היו כל מיני דברים שהשאירו הרומנים, רהיטים ומיטות, אבל אנחנו ישנו על האח כדי שיהיה חם. היינו שם אני, סבא ואחיו, ואישה בשם טוניה שכל המשפחה שלה נספתה והיא נדבקה אלינו עוד במחנה. כשהרוסים הגיעו לצ'רנוביץ היה משטר צבאי, היה קומנדנט(=מפקח) שקיבל החלטות. בגלל שהיינו במחנות התייחסו אלינו מאוד יפה, וגם בגלל שאבא שלי נהרג במילוי תפקידו. ואז התחלתי לחיות כמו מלך. היינו מקבלים חבילות למשפחות שכולות, ובהן אוכל. זה היה מקום מצוין, אבל בחורף לא היה לנו עם מה לחמם את הבית הגדול, שלושה חדרים בשרשרת. בלית ברירה, התחלנו לשבור רהיטים בשביל לחמם. אחר כך הביאו לנו קצת עצים, אותם מיהרנו להחביא כי היו הרבה גניבות.
חיה גרוס
חיה גרוס
הונגריה
16.5.1938
רחוב קוסטוסוס דירה 156
רחוב קוסטוסוס דירה 156
חיה גרוס מספרת לנו את סיפורה. שמה הלועזי היה קתלין פרידמן. חיה נולדה בשנת 1938 בשבע עשרה במאי. סיפורה מתחיל בהונגריה, בעיר ויטסו ברחוב קוסטוסוס דירה 156. להוריה של חיה קראו יאנקה (האמא) וינר (האבא). וינר היה תלמיד ישיבה הוריו רצו לשמר את היהדות ושלחו אותו לישיבה. הבית שבו חיה גדלה היה בית דתי עם אמונה חזקה בה'. המשפחה חיה בקהילה יהודית קטנה המונה כ-100 אנשים אביה שך חיה היה ראש הקהילה האחרון. חלומו של אביה היה להגיע לפלסטינה אבל הוא דחה את חלומו משום שהחנות אותה ניהל הניבה תוצאות יפות מכדי לעזוב. במשך 10 שנים לא נולדו להם ילדים ולכן הלכו לרב לקבל ברכה. לאחר 10 שנים נולד בן ראשון אך נפטר, גם הילד השני נפטר תוך כדי לידה. בתקופה זו הלידות היו בבית ולא כל הלידות הסתיימו טוב. לכן הזוג החליט ללכת לרב נוסף שאמר להם שאם יוולד להם בן הם יקראו לו בן ציון אם בת אז שיקראו לה חיה. וכך היה ואחיה הגדול נקרא בן ציון והיא חיה. 1944 התחילה מלחמת עולם שנייה בהונגריה .הונגריה נכבשה בקלות כיוון שזו הייתה ממשלת בובות ונתנו לנאצים לעשות כרצונם בהונגריה. ב17 למאי - שזהו יום הולדתה של חיה, לקחו את היהודים לגטו, כולל משפחתה של חיה. לאחר מספר ימים לקחו את אביה ועוד 62 איש מהגטו לעבודות כפייה. באוקטובר 1944 האחראי על הקבוצה מספר ששמע שהמלחמה מסתיימת והגרמנים לא שולטים באדמתם. אביה והקבוצה שוחררו לעיר הגדולה. כשהגיעו לשם הבינו שהמצב הפוך שהגרמנים עדיין שולטים. אדם כלשהו שמע אותם מדברים והלשין עליהם. לקחו אותם ליער לחפור בורות וקראו להם בוגדים בהונגריה ובאדמתם. לאחר מכן ירו בכל אחד בנפרד.

צרו איתנו קשר

שדות המסומנים בכוכבית (*) הינם שדות חובה
תודה!
פנייתכם התקבלה.

ניצור אתכם קשר בהקדם.
קרתה תקלה במהל שליחת הטופס. אנא טענו את העמוד מחדש ונסו שנית.
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com