״כל מי שמקשיב לעד הופך לעד״
(אלי ויזל)

אפרים

31.12.1938

 

אמסטרדם

הולנד

כתובת:

אפרים אפרים
אפרים
קובץ שמע:

העדות

הוא ומשפחתו היו בסכנה ממשית לחייהם ונשלחו למחנה ריכוז ומשם התפזרה המשפחה, נשלחו למחנות עבודה. הקשר עם אחיו אבד אך כשעלה לארץ פגש אותו שוב במפגש מרגש סוחט דמעות. אביו נהרג בשלב זה של המלחמה, אך אפרים ניצל. לאפרים התגלתה מחלה קשה במהלך תחילת – אמצע המלחמה וזה למעשה הציל אותו, בכך שנשלח לבית חולים לטיפול ושהה שם עד לסוף המלחמה.

סיפור

הסיפור שנגע בנו הוא סיפור שמדבר על אחרי המלחמה, אפרים אהב את ארץ ישראל ורצה לעלות אליה, אפרים לימד את עצמו עברית באופן שוטף על ידי ספר בלבד. כשעלה לארץ באיזור גיל 12-13 ועבר לישיבה של רב מוכר, תחילה לא חשבו שהוא יודע עברית, אך הפתיע אותם ברמתו הגבוהה. אפרים זוכר זאת כאירוע מרגש עד דמעות מנעוריו ואפילו שב וסיפר לנו עליו שוב ושוב כדי להדגיש את מהותו העמוקה.

מהחיים שאחרי

אפרים למד הנדסת מערכות בטכניון ועבד כטכנאי ומהנדס, הכיר את אשתו שנשוי לה עד היום. הקים משפחה למופת בעלת מספר דורות. אפרים סיפר לנו שהקמת משפחתו היא ניצחון על הנאצים והוכחה שעם ישראל ניצח. אפרים מחובר מאוד לדת ולמד ושוקד על התורה, אפילו כשנכנסנו לביתו למד על פרשת השבוע. המסר של אפרים ואשתו הוא ברור – עם ישראל חי!!!
אפרים כיום
אפרים כיום

ציר הזמן האישי של 

אפרים

תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע

תיעדו:

  • עמית מצא , יא7
  • ליה בן חיים, יא7
  • הראל קלינר, יא7
מחזור 
כו

עדויות נוספות מ

הולנד

:

ארנסט ואנה סימונס
ארנסט ואנה סימונס
הולנד
6.7.1946
אנה נולדה בגרמניה וגרה בהולנד וארנסט גר בעיר "Koeln" שבגרמניה.
אנה נולדה בגרמניה וגרה בהולנד וארנסט גר בעיר "Koeln" שבגרמניה.
ארנסט סימונס, נולד בעיר "Koeln" שבגרמניה המערבית בשנת 1919 למשפחה דתית. הוא בנם של ד"ר יוליוס סימונס, שהיה רב של אחת הקהילות היהודיות באזור, ושל ורוניקה סימונס. היו לו שני אחים גדולים, הרמן וקורט, ושתי אחיות צעירות, מרתה ורות. עם תחילת הגזרות של המפלגה הנאצית, כאשר אסרו על ילדים יהודים ללמוד בבתי ספר, הוריו שלחו אותו ואת אחותו מרתה להולנד ללמוד בישיבה ובאולפנה (שם הגזרות עוד לא חלו). אנה פרנק (זו אינה אנה פרנק המפורסמת, שם זה נפוץ בהולנד), נולדה בעיירה "Northeim" שבגרמניה בשנת 1918. אביה, זימון נתן פרנק, נולד בהולנד והיה סוחר בדים וטקסטיל ואמה, יוליה גולדשמידט נולדה בגרמניה. בשנת 1930 אביה, שלא אהב את גרמניה, החליט שהם צריכים לחזור להולנד. אנה וארנסט הכירו בשנת 1942 במפעל למוצרי עור בהולנד בו עבד ארנסט. עובדי המפעל היו נחשבים לחיוניים למהלך המלחמה (מכיוון שיצרו דברים כמו נעליים ותיקים לחיילים) ולכן היו פטורים משילוח למחנות ההשמדה. הם התחתנו תוך זמן קצר על מנת שגם אנה תקבל את הפטור. בליל חתונתם הם נאסרו ובזכות החותמת המעידה על הפטור ממחנות ההשמדה הם שוחררו. בקיץ של שנת 1943, הם נשלחו למחנה המעבר "Westerbork" אשר ממנו שלחו יהודים למחנות עבודה והשמדה (בתקופה הזו החותמת כבר לא הייתה תקפה). הם שהו במחנה כחצי שנה עד שנשלחו לברגן-בלזן בשנת 1944. לאחר כשנה וחצי, הם הוצאו מהמחנה והועלו על רכבת שלאחר מכן קיבלה את הכינוי "הרכבת האבודה". הרכבת נסעה ברחבי גרמניה משום שלנאצים לא היה מה לעשות עם היהודים שהיו עליה. לאחר כשבועיים הרוסים שחררו את הרכבת אך היהודים לא האמינו לכך. הם הורידו אותם מהרכבת, פינו למענם כפר במזרח גרמניה בשם "Troebitz" ונתנו להם אותו. כל משפחה קיבלה בית אשר היה מלא במזון ושתיה, ואף יהודים רבים מתו מכיוון שאכלו יותר מידי. לבסוף רוב היהודים שהיו על הרכבת, שכללו את אנה וארנסט, שרדו.
הלנה ון שפיגל
הלנה ון שפיגל
הולנד
31.12.1918
**לפני המלחמה: ילדות:** אביה נולד בגרמניה להורים הולנדים, היו לו אח ואחות. כשהיה בן 18 הוא היה אמור ללכת לצבא הגרמני אבל אביו סירב אז הוא עבר להולנד והקים עסק. אמה נולדה בהולנד והיא הייתה מורה לעברית. הם התחתנו ב-1910 הילדים שלהם: אחותה הגדולה של הלנה נולדה ב-1911 אחותה השנייה ב-1940 אחיה ב-1918 והיא נולדה ב-1919, היא הצעירה במשפחתה. היא גרה באלמלו (בהולנד) בילדותה, שלא הייתה עיר גדולה, הם גרו בין יהודים ולא יהודים אבל כולם הסתדרו היטב. הלנה אמרה שהחיים שלה היו נורמליים, היא הלכה לבית הספר ומכיוון שהייתה לה דיסלקציה היא תיארה את חיי בית הספר שלה "כמו גיהנום", הם למדו בבית ספר בדרגה גבוהה יותר מבין בתי הספר שהיו בעיר, וזה היה קשה מדי בשבילה, היא הרגישה מאוד מטומטמת כי אז דיסלקציה לא הייתה דבר ידוע, אבל מצד שני היא הייתה טובה מאוד בשיעורי התעמלות, ועבודת ידיים. "שנות הלימודים שלי היו סיוט אחד" הציונים שלה היו נמוכים מאוד בגלל הדיסלקציה שלה. לא היה להם הרבה כסף, אבל היא לא ראתה את המשפחה שלה כעניים, היא אמרה שהיה להם תמיד מספיק. האווירה בבית תמיד הייתה טובה, במוצאי שבת אבא שלה היה הולך לבית כנסת ואמא שלה הייתה מספרת להם סיפורים והם היו שרים ביחד (בערך גיל 5-7)  היא למדה בבית הספר רק עד כיתה ז', כשהייתה בת 14. כשהייתה בת 14 היא נאלצה ללכת לעבודה, היא עבדה במפעל בגדים, שאותו ניהל מנהל יהודי. היו לה חברות יהודיות, בימי שישי הן היו הולכות הביתה מוקדם, בעיר שלהם כל היהודים היו דתיים. היא תמיד הייתה טובה בתפירה, היא הכינה את השמלה הראשונה שלה בגיל 7, מאז היא תפרה כל חייה. הייתה להם משפחה קרובה, הם תמיד היו ביחד.  בשבת אבא שלה הלך לבית כנסת ואחיותיה עבדו בחנות בבוקר, היא עבדה בשבת כי לא היה כסף בבית. היא הייתה יותר דתייה מכל אחד במשפחה אז היא תמיד הרגישה רע בגלל העבודה בשבת משפחתה קיימו את כל החגים בבית בצורה מאוד נאותה ומסורתית. שהיא התבגרה (גיל 15 16) הייתה קהילת בני נוער שבה הם היו מסתובבים אחר הצהריים, עשו טיולי אופניים, וכל חורף היה להם נשף שהם ציפו לו כל השנה. נעוריה היו טובים מאוד אבל מערכת החינוך הייתה קשה מדי עבורה, היא אהבה ספורט אתלטי כמו טיפוס וטבעות. היא הייתה חלק מארגון הולנדי-יהודי שבכל צהרים היה להם דובר, והם שתו תה ואכלו בוטנים והם אהבו להיות ביחד. **בתחילת המלחמה:** בפרק הזמן לפני שהמלחמה התפתחה בהולנד לבין התקופה שהיטלר עלה לשלטון יהודים רבים מגרמניה הגיעו לאלמלו כי זו עיר קרובה מאוד לגבול גרמניה ואמרו שהגרמנים התחילו לעשות בעיות ליהודים, הלנה כבר הייתה בוגרת מספיק כדי להבין מה קורה, היא הייתה בת 21, אבל זה היה הפתעה שהנאצים פלשו להולנד כי הוא אמר יום קודם לכן שהוא לעולם לא יפלוש לבלגיה או להולנד ולאט לאט היא התחילה להרגיש את האפליה נגד היהודים, אך היא עדיין עבדה. אחרי קצת זמן אמרו לה ולכל משפחתה ללכת להתחבא, והלנה נאלצה להפסיק לעבוד. **בזמן המלחמה- במחבוא:** אחיה וגיסה כבר הסתתרו בבית של משפחה עם ילד אחד, שהאב נאלץ לברוח, האישה שהסתירה אותם הכניסה גם את הלנה ואחותה לבית. אחותה השנייה נשלחה למחנה ריכוז, שם נספתה.. הוריה של הלנה נאלצו להסתתר אצל אלמנה. "להיות שנתיים במחבוא, כמובן שמתבגרים ויש הרבה לחץ" הלנה, אחותה, אחיה, וגיסה, כולם התחבאו יחד והסתדרו היטב אצל משפחה באלמלו שנתיים. הם לא הכירו את המשפחה שהם התחבאו אצלם לפני המלחמה, אבל המשפחה המסתירה היו מאוד טובים אליהם, למשל ה"אמא המחביאה" שלהם (ככה הלנה קראה לאישה שהחביאה אותם, שמה אלצ'ה) הייתה אוספת עבורם תלושים לתפוחי אדמה וירקות כי הם היו צריכים תלושים לאוכל ולא היה להם, הם סיפקו להם בשר ודגים וכל מה שהיו צריכים. הלנה ומשפחתה היו שואלים אותה למה היא נותנת להם כל כך הרבה? ואומרים לה לשמור את הכסף לעצמה ולתת להם פחות, אבל היא תמיד דאגה להם והאכילה אותם. הם היו בקשר טוב עם אלצ'ה ומשפחתה, למשל בחג המולד פעם אחת היא נתנה להם לקשט את העץ כדי להעסיק אותם וצחקה איתם, הם התחבאו וגרו למעלה אבל בערבים אלצ'ה הייתה סוגרת את כל החלונות ונועלת דלתות כדי שיוכלו להיות איתה למטה. בבקרים, "האמא מחביאה" שלהם הייתה נועלת את הדלת, אח של הלנה או גיסה ירדו למטה להביא אוכל שכולם היו אוכלים ביחד, אחרי זה הם היו בדרך כלל מנקים ירקות, מקלפים תפוחי אדמה בשביל המשפחה שהחביאה אותם, הם גם היו סורגים הרבה, היה להם קופסת עץ גדולה עם הרבה צמר, מסרגות, מחטי תפירה, וחוטים. הם היו עושים את כל התפירה עבור אלצ'ה  ועושים את  כל מה שיכלו כדי להקל עליה, הם סרגו גם עבור אנשים אחרים, עבור אזרחים טובים, לא נאצים, הם קיבלו עבודה לסרוג כפפות, סוודרים, תחתונים וכו'. זה העסיק אותם לסרוג לעצמם, לגברת, לבתה הקטנה ולאחרים. הם גם היו עסוקים בגיהוץ, ואם לא היה להם מה לעשות הם היו משחקים קלפים, הם היו מדברים בעיקר אחד עם השני על המצב הפוליטי או על הזיכרונות שלהם, הם לא תמיד היו עצובים הם אפילו לפעמים צחקו, הם היו חברים טובים, אבל למרות זאת היה מאוד מלחיץ. כל היום והלילה הם הקשיבו אם מישהו בדלת או אם מישהו היה מחוץ לבית. בערבים האישה שהסתירה אותם הייתה נועלת את הדלתות והם היו יורדים למטה. כל החדשות על בחוץ אלצ'ה הייתה מספרת להם, אבל הם גם היו מקשיבים כל היום כדי לשמוע מה קורה. רק לעתים רחוקות הלנה הייתה צריכה לצאת החוצה.  כשהם היו צריכים לברוח לעיר זוולה, הלנה אומצה למשפחה עם שני ילדים קטנים, היא הייתה עוזרת במשק הבית, והם היו מאוד טובים אליה. היה להם בית גדול ובקומה העליונה היה שיעור תפירה, אז אם הנאצים היו באים היא ואחותה היו רצות למעלה ומעמידות פנים שהן תלמידות בין שאר הבנות, פעם בא נאצי ומשך לה בשיער ושאל אותה אם זה אמיתי, הלנה סיפרה שהיה לו חשד שהיא לא באמת אחת מהגרמנים, ובמזל הוא עזב אותה והיא ניצלה. במחבוא היא הייתה מרגישה לפעמים מדוכאת וקלסטרופובית, והיא קיבלה מזה כאבי בטן, גם אחרי המלחמה זה עדיין קרה לה במצבי לחץ. בזוולה הם נאלצו לברוח מהבית שהם התחבאו בו, הלנה נלקחה לבית ריק, שהגיעו לשם גם כ-5 קשישים יהודים והלנה הייתה צריכה לבשל להם ולטפל בהם, פעם אחת באו נאצים, דפקו על הדלתות שלהם והם העמידו פנים שהם לא בבית ובמזל הנאצים עזבו והלנה והאחרים שרדו. הלנה הייתה בתנועה התת-קרקעית, אז הם היו חמושים ברובים, אבל היא לא הייתה מעורבת הרבה בפעילות שלהם, היא רק העבירה מסמכים מזויפים, וכרטיסי אישור מזויפים ליהודים שהוסתרו. זה לא היה ארגון גדול, הארגון הוקם כדי לעזור ולהציל אנשים מהגרמנים, אך לא להילחם בהם- הם חיפשו כתובות להסתרת יהודים, היו מביאים להם מכנסיים, תחתונים או כל מה שהם היו יכולים להשיג, הלנה לא הייתה כל כך מעורבת בארגון התת קרקעי אך בעלה (בשלב הזה עוד לא היו ביחד, הלנה וסימון בעלה נפגשו שם) היה מאוד מעורב בארגון, הלנה הייתה תופרת חזיות וכו' לה, לאחותה, ולכל מי שהיה צריך שם. **סוף המלחמה- **                                                                                           אחרי שהכל היה בטוח שוב הם נסעו על אופניים בחזרה לאלמלו מזוולה, הם שוחררו על ידי חיילים קנדיים. גם הוריה ניצלו, במלחמה היה לה קשר עם הוריה, אבל לא ממש עם הדודות והדודים שלה- היה לה קשר עם הוריה דרך איש טוב ששלח להם את המכתבים והחדשות.

עדויות נוספות

:

צילה
צילה
רומניה
31.12.1930
בעיר בנדרי שבמולדובה (אז זו הייתה רומניה).
בעיר בנדרי שבמולדובה (אז זו הייתה רומניה).
ראיון עם סבתא שלי ריטה שהיא דור שני לניצולי שואה והיא תספר לנו על אמה סבתה רבא שלי צילה ניצולת שואה ז"ל. סבתא צילה נולדה בשנת 1931 בעיר בנדרי שבמולדובה (אז זו הייתה רומניה). סבתא נולדה למשפחה מאוד עשירה עם בית גדול.  למשפחה היו שטחים רבים, סוסים ועוד. לפני תחילת המלחמה סיפחה רוסיה את רומניה לברית המועצות ועם הגעתה של רוסיה לרומניה הגיעו החוקים הקומוניסטים ואסרו על המשפחה להחזיק בכל השטחים, נותר להם ביתם, אורוות הסוסים וחפציהם האישיים. בתחילת המלחמה אינם ידעו שהיא התחילה אלא רק שמעו את ההפגזות של הגרמנים כשבע שעות לאחר תחילתה, סבתא צילה ומשפחתה לא ידעו מה לעשות אז הם חיכו כמה ימים וכאשר הבינו את משמעות ההפצצות הם לקחו רכוש בעל ערך וברחו כל אחד לאן שיכל לברוח. סבתא לקחה את שמות אחיה הקטנים וברחה איתם לנהר דניסטר שם ביקשו מאחד הדייגים שיעביר אותם לצד השני של הנהר. סבתא ושמונת אחיה עלו על הסירה וכאשר שטו לצידו השני של הנהר מטוס גרמני עבר מעליהם הפציץ את ההסירה והפך אותה. שמונת אחיה של סבתא טבעו כיוון שהיו קטנים ולא ידעו לשחות ורק סבתא שידעה לשחות הצליחה להגיע לצידו השני של הנהר וניצלה. צידו השני של הנהר היה אוקראינה. כאשר סבתא שלי צילה הגיעה לאוקראינה היא קיבלה מהיהודים עצה לשקר לגביה גילה ולהגיד שהיא בת 14,סבתא הייתה בת 10 אך בגלל שהייתה גבוהה היא נראתה יותר ולכן יכלה לשקר מבלי להיתפס. סבתא צילה הלכה לעבוד במפעל לייצור כלי נשק כיוון שמבחינת הגרמנים היא הייתה בגיל מספיק גדול בשביל לעבוד ואצבעותיה הדקות יכלו להיכנס לקנה של הרובים ולנקות אותו. בסוף כל יום היא קיבלה מעט לחם כדי שתוכל להמשיך לעבוד. סבתא שלי ריטה סיפרה שאמה צילה לא יכלה לתאר בדיוק היכן היא ישנה אך היא סיפרה שישנה אצל אנשים. סבתא צילה לא קיבלה מספיק מזון ולא קיבלה שתייה סבתא שלי ריטה סיפרה שאמה צילה הייתה מבקשת רשות לשתות משלוליות ולעיתים לא קיבלה אישור לשתות מהן. העבודה במפעל לייצור כלי הנשק לא הספיקה ליותר מדי זמן ולאחר מכן סבתא צילה הועברה למחנה עבודה באוקראינה שם קיבלה משימות חסרות משמעות שתפקידן היה להתיש את היהודים ולגרום למותם. יהודי שהיה זקן מדי נרצח, יהודי שהיה חלש מדי נרצח, יהודי שהיה צעיר מדי נרצח. בשנת 1945 קרובי משפחה של סבתא צילה מצאו אותה ולקחו אותה תחת חסותם. סבתא שלי ריטה מספרת שכאשר היא הייתה צעירה היא חייה בעוני ושלא היו לה צעצועים, בנוסף אמה צילה לא דיברה על המלחמה בהתחלה בניגוד לשאר המשפחה שתמיד סיפרו על המלחמה. סבתא ריטה מספרת שלעולם לא ראתה תמונות של סבא וסבתא שלה ושאינה מכירה אותם. סבתא ריטה מספרת שבילדותה לעולם לא שמעה את אמה אומרת לה שהיא אוהבת אותה. סבתא ריטה אומרת שאפילו כאשר אמה צילה הגיעה לזקנה ועמדה למות היא תמיד הייתה מבקשת רשות לשתות מן המים בגלל הזיכרונות והטראומות שעלו לה. סבא שלי לאון יספר לנו על סיפורה של סבתא רבתא שלי גניה מהשואה. סבתא גניה נולדה ב 1922 בעיירה סניטקוב שבאוקראינה ש90% מתושביה היו יהודים. סבתא נולדה למשפחה ממוצעת. לפני המלחמה סבתא גניה למדה בבית ספר באוקראינה עד שנת 1940 עם הגעתם של הנאצים לאוקראינה. סבתא גניה ראתה את אביה נרצח מול עינה ואמא נפצעה ונקברה בעודה בחיים. לאחר מכן סבתא גניה נלקחה למחנה הריכוז בעיר לטיצ'ב, על מחנה הריכוז שמרו גרמנים ורומנים השומרים היו מכים את היהודים שם, אחת המשימות שקיבלו הייתה לבנות כביש ראשי לכבוד בואו של היטלר ממחנה הריכוז עד לבונקר של היטלר כדי שיוכל לנסוע. כאשר עבדו השומרים הגרמנים והרומנים הרביצו ליהודים שעבדו. בנוסף על מחנה הריכוז ערכו ניסויים והדביקו את המחנה בטיפוס ולמרות שהיו חולים עדיין עבדו. אחותה של סבתי גניה מצאה את גופתה של גניה בערימת גופות של חולי טיפוס וביקשה את גופתה אך השומרים לא הסכימו אחותה של סבתי גניה הביאה את טבעות הזהב שהיו על ידיה ואת שמלתה תמורת גופתה של סבתי גניה שבסוף התבררה כחיה וכך ניצלה ממוות. את אביו של סבא שלי לאון העבירו ממחנה הריכוז פצ'יורה ללטיצ'ב ושם הכיר את אמו של סבי גניה. אביו של סבי ניסה לברוח ממחנה הריכוז ונורה אך ניצל בנס, אבא ואמא של סבי גניה ומיכאל השתחררו ממחנה הריכוז כאשר הצבא הרוסי החל לכבוש שטחים שנמצאו בשלטון גרמני.
שלום (שסקה) ברייר
שלום (שסקה) ברייר
פולין
31.12.1924
טרנבה ניז׳נה
טרנבה ניז׳נה
שלום ברייר נולד בשנת 1925 וגדל בעיירה שנקאת טרנבה ניז'נה. הם חיו חיים יהודיים מסורתים, וביתם היה פתוח לכולם. כל אדם במחוז ידע שאצל אברהם ברייר תמיד אפשר לקבל ארוחה מחה מיטה ללילה ואף אוכל לסוס, לא משנה מה דתו ומהו הלאום של האורח. בשנת 1939 הם נעקרו מביתם והוגלו למלינסק (בין הערים קייב, סרני, רובנו ולבוב). באביב של 1942 הם נלקחו לגטו ולמחנה העבודה. אמו ואחיו הקטנים של הועברו לגטו ברזנו, שניים מאחיו נשארו עם פולנים שהסכימו להסתיר אותם, שלום ואביו הגיעו למחנה העבודה קוסטופול. הם היו במחנה, עד המרד אותו הנהיג אביו של שלום, ושם דרכיהם נפרדו. לא הרבה זמן אחרי שלום איתר את שלושת אחיו הקטנים (האחות שהגיעה לגטו עם אמו הוברחה בזמן מהגטו, והגטו כולו הושמד). והם חיו ביערות, הם התאחדו עם אביהם אך הוא נהרג זמן מה אח"כ. הם חיו ביער עד סוף המלחמה כפרטיזנים. ארבעתם הגיעו ארצה וחיו חיים מלאים וארוכים.
עליזה לנדאו
עליזה לנדאו
פולין
31.12.1937
עליזה לנדאו נולדה בשנת 1938 בשם גיזלה דורותה גולדמן, למשפחה חילונית שומרת מסורת. היא גרה בלודז' שבפולין. האב היה סוחר במקצועו, והאם למדה סיעוד והיתה אחות. עם פרוץ המלחמה, בעודה בת שנה, אמה ואחיה נכלאו בגטו לודז'. אמה קיבלה אישור לעבוד מחוץ לגטו. ביציאותיה מהגטו הצליחה להיפגש עם אביה (שברח לפני שלקחו את המשפחה לגטו). הם ברחו ביחד עם הילדים מהגטו בלילה אחד ע"י זריקת הילדים מעבר לחומה מלופפים בשמיכת פוך. המשפחה נדדה מזרחה והסתתרה לאורך הדרך בסיוע איכרים פולניים. המשפחה נאלצה להתחבא בחבילות קש, בשדה, בעליות גג ובבורות, ולעתים התקיימה מאוכל שלקח האב מאבוס של חזירי החווה. מספר פעמים כמעט נתפסה המשפחה. באחת הפעמים נתפסו בני המשפחה על ידי פולנים שביקשו להסגירם, אך הצליחו להתחמק. הם ברחו והגיעו ליער סמוך, שם ניסו להמלט ולשרוד עד פלישתם של הרוסים לפולין. לאחר כמה ימים ללא אוכל, יצאה האם אל מחוץ ליער בחיפוש מזון ולא שבה. עליזה, אביה ואחיה נחלשו מרעב. רישק, אחיה של עליזה, גווע ביער מרעב. אחר כך תפסו אותם חיילים גרמנים. עליזה ואביה הובלו לבור בו רוכזו אנשים נוספים. כל האנשים בבור נורו ובהם אביה של עליזה, אך עליזה שרדה. עם רדת הלילה הצליחה עליזה לצאת מהבור. היא יצאה מהיער והגיעה לכפר סמוך. בכפר טיפלו בה זוג איכרים אוקראינים עד לשחרור האזור בקיץ 1944. אחר כך אמה של עליזה מצאה אותה באותו הכפר.

צרו איתנו קשר

שדות המסומנים בכוכבית (*) הינם שדות חובה
תודה!
פנייתכם התקבלה.

ניצור אתכם קשר בהקדם.
קרתה תקלה במהל שליחת הטופס. אנא טענו את העמוד מחדש ונסו שנית.
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com