אפרים (פרדי) מול

אבי (הרצל נוחומובסקי) נולד בעיירה נובוגרודק, (אז פולין היום בלארוס), את שנות ילדותו עשה בעיירה הנמצאת ליד נובוגרודק שנקראת אבייה והיא הייתה עיירה של אנשים ממעמד כלכלי גבוה. את לימודיו התיכוניים עשה באוניברסיטה שנמצאת בוילנה. כשסיים את לימודיו חזר לעיירה. בשנת 1939 הרוסים כבשו את האיזור בו גר מידי הפולנים ובתקופה זו הרוסים אסרו על כל פעילות דתית יהודית וסגרו בתי ספר יהודים בתי כנסת וכל פעילות יהודית. בגלל זה משפחתו של הרצל חזרו לעיירה נובוגרודק בחזרה. ב1941 נכנסו הגרמנים לעיירה אליה עברו והפעילות הראשונה שעשו זה להכניס את היהודים לגטו אשר עשו בעיירה. את אמא שלי הכניסו גם לגטו איפה שאבי היה אך אבי לא הכיר אותה עדיין. אבי איבד את כל משפחתו בעקבות רצח היהודים ביידי הגרמנים בגטו, אימי איבדה את הוריה ואחייה. אבי נשאר בודד בגטו. הוא ומספר אנשים מתנועת ביתר התחברו והקימו מחתרת כי הרגישו שאין להם מה לאבד כי הם איבדו כבר הכל, היה להם קשר עם גרמני שניהל את הגטו ששיתף איתם פעולה. המחתרת החליטה לברוח מהגטו. 3 אחים בשם בלסקי הקימו מחנה ביער בשביל המחתרת והחליטו שיעשו הכל בשביל להציל יהודים בגלל שהם גם איבדו כבר את כל משפחתם. הם היו שלושתם הגרעין של המחתרת הפרטיזנית של האחים בלסקי. אבי שברח ליער התחבר גם אל המחתרת שלהם. לפני שאבי יצא אל היער דוד שלו הביא לו מטבע יקר במטרה שישתמש בזה ושלא ייחסר לו כלום. בדרך הם היו צריכים מישהו שיוביל אותם והוא פגש בדרך מישהו גוי אשר קוראים לו קוזלובסקי, הוא היה ידיד של האחים בלסקי. קוזלובסקי נתן לאבי אוכל, נתן לו מקום ללון ולשתות והראה להם את הדרך להגיע לקבוצת הפרטיזנים. לפני שהלך ממנו אבי רצה לתת לקוזלובסקי את מטבע הזהב אשר היה לו אך הוא לא רצה לקבל אותו ואמר לו שישמור את זה אצלו כי הוא ייצטרך אותו יותר ממנו. בסופו של דבר הגיע אל הקבוצה הפרטיזנית. הקבוצה החליטה שכל יהודי אשר יגיע למחנה ייתקבל בלי שום בחינות התאמה, הם לא ישאירו יהודי למות, הקבוצה הגיעה בעקבות כך למספר גדול של 1500 איש. הקבוצה התחלקה ללוחמים וכאלה שהם אינם לוחמים שעסקו בעבודות מחנה. הבעיה הייתה שהם פחדו מהלשנות והם כל פעם שינו את צורת המחנה כדי שלא יגלו אותם. הייתה פעם אחת שהקבוצה נתקעה כשבועיים בביצה ולא היה להם שום דבר, אוכל ודברים כאלה. לקבוצה היה חסר אוכל והם פתרו זאת בעזרת גניבה כדי שיוכלו לאכול ולהמשיך לחיות בצורה "רגילה" וכך שרדו מבחינה זאת. הם גם היו יוצאים לפעולות כנגד הגרמנים כדי לפגוע בהם ולהפריע להם בפגיעה ביהודים. אבי נחשב כסייר ולוחם בתנועה והוא היה אחראי על חלק מהפעולות. אבי הכיר את אימי במחנה הפרטיזנים, אימי ברחה בתקופה קצת יותר מאוחרת מהגטו למחנה עם עוד 3 חברות דרך גוי אחר שעזר להן בכך. אבי ואמי התאהבו ולאחר זמן מה ביצעו חתונה (לא רשמית) במחנה וכך הראו והבטיחו את אהבתם.

החיים לפני המלחמה אני נולדתי בגבול רומניה - צ'כיה הנקרא ברמיך. היה שם חדר לתלמוד תורה, לשם הלכנו בבוקר. אחרי "החדר" הלכנו לבית ספר לימודי חול - עד ומשם שוב ל"חדר" - עד הערב. בכפר חיו 70 משפחות יהודיות היו שני בת כנסית, גדול וקטן. היה מקוה, שוחט ורב. הגויים היו פי 6 מאיתנו והם לא נגעו בנו לרעה, הם גרו בקצה הכפר והיהודים גרו במרכז. הם עבדו בעבודות אדמה והיהודים היו בעלי מלאכה והיו להם חנויות. הפרנסה של המשפחה שלי היתה להעביר סחורה )בשר ושתיה חריפה( בשוק שחור אל מעבר לגבול, אל צ'כיה. הגבול היה נהר שרוחבו כ300 מטר. העברנו את הסחורה על גבי סירות משוטים קטנות. כשהגיעו עם הסחורה לצ'כיה היו פורקים אותה מהסירות ומעמיסים על אותו סירות. היו שומרי גבול והרבה פעמים נתפסו הסירות. אם נתפסו בגבול רומניה - שיחדו את השומרים אך אם נתפסו בגבול צכיה היה משפט ובית סוהר לכמה שבועות. היהודים בכפר התפרנסו בכבוד רב. המלחמה באוקטובר 1943 לקחו אותי למחנה עבודה של הונגרים ששם עשינו ביצורים לגרמנים בגבול. היה לי קשר עם ההורים ומפעם לפעם קיבלתי חבילה עם קצת אוכל ובגדים. ב1944- מיד אחרי פסח לקחו את כל המשפחות היהודית לבית הכנסת ולאחר מכן לקחו אותם לגטו בעיר, אינני יודע כמה זמן היו שם. משם נלקחה משפחתי לאושוויץ, ויותר לא שמעתי מהם. אחותי שגרה אז בבודפשט כתבה לי שהיא שולחת לי חבילות למחנה עבודה אך החבילות מעולם לא הגיעו אלי. מאז ניתק איתה הקשר. ליד מחנה העבודה בו הייתי הסתובבו פרטיזנים, אך היות ולא היכרתי אותם לא יכולתי לברוח איתם. באוקטובר44- פינו המפקדים את הממחנה כדי לברוח מהחזית, הם פחדו את מהרוסים. לקחו את כל היהודים מהמחנה והגענו לגבול הונגריה-אוסטריה, עבדנו שם. שיכנו אותנו בבית חרושת, מרוב צפיפות קיבלנו מחלת טיפוש וכינים. הכאבים היו חזקים מאוד, בכינו וצעקנו, נוסף לזאת הרומנים הרביצו לנו ללא הפסקה. לפני שחצינו את הגבול לאוסטריה עשו מסדר ואמרו לנו להוריד את כל התכשיטים. אחרי המסדר הלכנו לתחנת רכבת. הכניסו אותנו לקרונות של בהמות והצפיפות היתה רבה. היינו צמאים, רצינו לשתות קצת מהשלוליות אך השומרים לא נתנו לנו. משם הלכנו כמה שעות עד שהגענו לאחד הכפרים. שם קיבלנו קפה חם. כל מאה איש הוכנסו לבית ריק, והיו שם מיטות מקרשים וקש מפוזר על הרצפה. אפילו היה חשמל! במחנה חלינו טיפוס, גם המקלחות לא עזרו שבנו להתגרד כאילו לא עשינו כלום, היה לכולם חום גבוה חלק כבר מתו. הגרמנים אמרו לשני יהודים שידעו רפואה לקחת את כל החולים אל בית נטוש בראש ההר. אני לא הייתי בין האנשים שנלקחו אל ההר. במשך הזמן, במחנה, התבלו הנעליים והבגדים. קיבלנו נעלי עץ מהגרמנים ואת הבגדים תיקנו בעצמנו. הגרמני פחד שנעביר את מחלת הטיפוס למשפחות האוסטריות אצלן אנחנו עובדים תמורת אוכל ולכן אסר עלינו ללכת לעבוד אצלם. מי שהלך בכל זאת קיבל כדור בראש. שלושה, ארבעה ימים אחרי האיסור הזה התחלנו לצאת בכל זאת לעבודה אצל המשפחות לאור העובדה שהגרמנים הירפו את השמירה עלינו. עשינו את הביצורים במרחק 3 קילומטר מהבתים בהם גרנו. בערב פסח פקודה לחזור לבתים לא ידענו מה קורה, באנו לכפר-עשו לנו מסדר והגרמני אמר שהרוסים מתקרבים. לכן הצבא הגרמני יסוג. הוא עוד אמר שמי שישאר כאן יהרג לודאי מהמלחמה בין הצבאות, לכן מי שרוצה - יבוא איתם וינצל ומי שלא רוצה שישאר כאן וימות. היה לנו קשה עם הקבוצה על ההר והם התלבטו אם לבוא או להישאר. חלקם היו חולים מאוד ולא יכולנו ללכת והם איבדו כל תקווה, ונשארנו. חלקם אמרו - אולי נשאר בחיים, הייתי בן אלה שהלכו ביום הראשון של פסח התחלנו ללכת, ימים ולילות הלכנו. אנשים נפלו בדרך כמו זבובים. לא היה לנו כח ולא היה לנו אוכל. מצאנו עשבים בדרך, וקצת תפו"א. מצאנו חלזונות המגיחים מהאדמה אחרי הגשם. שברנו את הקונכיה ואכלנו, לא הייתה ברירה. בדרך הלאה פגשנו אוסטרים עגלה מלאה סלק סוכר וקיבלנו סלק אחד לכל 15 איש. היו שנפלו על האדמה, מאחר והגרמנים קיבלו הוראה לא להשאיר יהודים חיים בשטח הם הרגו כל מי שנפל. בלילה ישנו בשדה וירד עלינו שלג, בבוקר היו שקמו והיו שלא... הגענו לכפר אחד שם קיבלנו חתיכת לחם ומרגרינה. עמדנו בתור וכולם נדחפו, היה בלגן כל אחד רצה להשיג הרבה אוכל, ומהר. הגרמנים ראו את הבלגן וקיבלו פקודה לירות בנו. הרבה נפלו. ראיתי גרמנ עם כמה חתיכות לחם ביד שלא הספיק לחלק לאנשים )הם כבר מתו(, ביקשתי ממנו חתיכה )אמרתי שלא קיבלתי( - לא נתן לי. התחלתי לבכות ולהתחנן לפניו - נתן לי. הגענו למחנה הריכוז מאוטהאוזן, יכסנו אותנו באוהלים ענקיים ששימשו סככות ל20- טנקים קודם. לא הייתה עבודה והרוסים, האמריקאים והצרפתים התקרבו לשם. בבוקר קיבלנו קצת קפה דלוח ובצהריים מרק מסלק סוכר, וכיכר לחם אחת לארבעה עשר איש. יום אחד, הלכתי ליד שער המחנה שם ניצב שומר גרמני ומסביב הייתה גדר תיל, מחושמלת וכל כמה מאות מטרים היה מגדל שמירה. מאחורי השער ראיתי ערימה של קליפות סלק סוכר. התחלתי להתקרב שכלב נשך אותי. הקאפוס התחילו להרביץ לנו עם אלות והכל היה נורא. נאחזתי באחד העצים וזאת הייתה העזרה שלי. בינתיים הכלבים עזבו אותנו והגרמנים הפסיקו לירות, וקיבלנו מה שנשאר מהאוכל. התברר שהחבילות היו חבילות שאנשים שלחו לשבויים האמריקאים והצרפתים, והגרמנים נתנו אותם לנו להראות את "טוב ליבם", שהם מוציאים עלינו כסף )הם העמידו פנים כאילו הם הכינו את החבילות בשבילנו(

**לפני המלחמה: ילדות:** אביה נולד בגרמניה להורים הולנדים, היו לו אח ואחות. כשהיה בן 18 הוא היה אמור ללכת לצבא הגרמני אבל אביו סירב אז הוא עבר להולנד והקים עסק. אמה נולדה בהולנד והיא הייתה מורה לעברית. הם התחתנו ב-1910 הילדים שלהם: אחותה הגדולה של הלנה נולדה ב-1911 אחותה השנייה ב-1940 אחיה ב-1918 והיא נולדה ב-1919, היא הצעירה במשפחתה. היא גרה באלמלו (בהולנד) בילדותה, שלא הייתה עיר גדולה, הם גרו בין יהודים ולא יהודים אבל כולם הסתדרו היטב. הלנה אמרה שהחיים שלה היו נורמליים, היא הלכה לבית הספר ומכיוון שהייתה לה דיסלקציה היא תיארה את חיי בית הספר שלה "כמו גיהנום", הם למדו בבית ספר בדרגה גבוהה יותר מבין בתי הספר שהיו בעיר, וזה היה קשה מדי בשבילה, היא הרגישה מאוד מטומטמת כי אז דיסלקציה לא הייתה דבר ידוע, אבל מצד שני היא הייתה טובה מאוד בשיעורי התעמלות, ועבודת ידיים. "שנות הלימודים שלי היו סיוט אחד" הציונים שלה היו נמוכים מאוד בגלל הדיסלקציה שלה. לא היה להם הרבה כסף, אבל היא לא ראתה את המשפחה שלה כעניים, היא אמרה שהיה להם תמיד מספיק. האווירה בבית תמיד הייתה טובה, במוצאי שבת אבא שלה היה הולך לבית כנסת ואמא שלה הייתה מספרת להם סיפורים והם היו שרים ביחד (בערך גיל 5-7)  היא למדה בבית הספר רק עד כיתה ז', כשהייתה בת 14. כשהייתה בת 14 היא נאלצה ללכת לעבודה, היא עבדה במפעל בגדים, שאותו ניהל מנהל יהודי. היו לה חברות יהודיות, בימי שישי הן היו הולכות הביתה מוקדם, בעיר שלהם כל היהודים היו דתיים. היא תמיד הייתה טובה בתפירה, היא הכינה את השמלה הראשונה שלה בגיל 7, מאז היא תפרה כל חייה. הייתה להם משפחה קרובה, הם תמיד היו ביחד.  בשבת אבא שלה הלך לבית כנסת ואחיותיה עבדו בחנות בבוקר, היא עבדה בשבת כי לא היה כסף בבית. היא הייתה יותר דתייה מכל אחד במשפחה אז היא תמיד הרגישה רע בגלל העבודה בשבת משפחתה קיימו את כל החגים בבית בצורה מאוד נאותה ומסורתית. שהיא התבגרה (גיל 15 16) הייתה קהילת בני נוער שבה הם היו מסתובבים אחר הצהריים, עשו טיולי אופניים, וכל חורף היה להם נשף שהם ציפו לו כל השנה. נעוריה היו טובים מאוד אבל מערכת החינוך הייתה קשה מדי עבורה, היא אהבה ספורט אתלטי כמו טיפוס וטבעות. היא הייתה חלק מארגון הולנדי-יהודי שבכל צהרים היה להם דובר, והם שתו תה ואכלו בוטנים והם אהבו להיות ביחד. **בתחילת המלחמה:** בפרק הזמן לפני שהמלחמה התפתחה בהולנד לבין התקופה שהיטלר עלה לשלטון יהודים רבים מגרמניה הגיעו לאלמלו כי זו עיר קרובה מאוד לגבול גרמניה ואמרו שהגרמנים התחילו לעשות בעיות ליהודים, הלנה כבר הייתה בוגרת מספיק כדי להבין מה קורה, היא הייתה בת 21, אבל זה היה הפתעה שהנאצים פלשו להולנד כי הוא אמר יום קודם לכן שהוא לעולם לא יפלוש לבלגיה או להולנד ולאט לאט היא התחילה להרגיש את האפליה נגד היהודים, אך היא עדיין עבדה. אחרי קצת זמן אמרו לה ולכל משפחתה ללכת להתחבא, והלנה נאלצה להפסיק לעבוד. **בזמן המלחמה- במחבוא:** אחיה וגיסה כבר הסתתרו בבית של משפחה עם ילד אחד, שהאב נאלץ לברוח, האישה שהסתירה אותם הכניסה גם את הלנה ואחותה לבית. אחותה השנייה נשלחה למחנה ריכוז, שם נספתה.. הוריה של הלנה נאלצו להסתתר אצל אלמנה. "להיות שנתיים במחבוא, כמובן שמתבגרים ויש הרבה לחץ" הלנה, אחותה, אחיה, וגיסה, כולם התחבאו יחד והסתדרו היטב אצל משפחה באלמלו שנתיים. הם לא הכירו את המשפחה שהם התחבאו אצלם לפני המלחמה, אבל המשפחה המסתירה היו מאוד טובים אליהם, למשל ה"אמא המחביאה" שלהם (ככה הלנה קראה לאישה שהחביאה אותם, שמה אלצ'ה) הייתה אוספת עבורם תלושים לתפוחי אדמה וירקות כי הם היו צריכים תלושים לאוכל ולא היה להם, הם סיפקו להם בשר ודגים וכל מה שהיו צריכים. הלנה ומשפחתה היו שואלים אותה למה היא נותנת להם כל כך הרבה? ואומרים לה לשמור את הכסף לעצמה ולתת להם פחות, אבל היא תמיד דאגה להם והאכילה אותם. הם היו בקשר טוב עם אלצ'ה ומשפחתה, למשל בחג המולד פעם אחת היא נתנה להם לקשט את העץ כדי להעסיק אותם וצחקה איתם, הם התחבאו וגרו למעלה אבל בערבים אלצ'ה הייתה סוגרת את כל החלונות ונועלת דלתות כדי שיוכלו להיות איתה למטה. בבקרים, "האמא מחביאה" שלהם הייתה נועלת את הדלת, אח של הלנה או גיסה ירדו למטה להביא אוכל שכולם היו אוכלים ביחד, אחרי זה הם היו בדרך כלל מנקים ירקות, מקלפים תפוחי אדמה בשביל המשפחה שהחביאה אותם, הם גם היו סורגים הרבה, היה להם קופסת עץ גדולה עם הרבה צמר, מסרגות, מחטי תפירה, וחוטים. הם היו עושים את כל התפירה עבור אלצ'ה  ועושים את  כל מה שיכלו כדי להקל עליה, הם סרגו גם עבור אנשים אחרים, עבור אזרחים טובים, לא נאצים, הם קיבלו עבודה לסרוג כפפות, סוודרים, תחתונים וכו'. זה העסיק אותם לסרוג לעצמם, לגברת, לבתה הקטנה ולאחרים. הם גם היו עסוקים בגיהוץ, ואם לא היה להם מה לעשות הם היו משחקים קלפים, הם היו מדברים בעיקר אחד עם השני על המצב הפוליטי או על הזיכרונות שלהם, הם לא תמיד היו עצובים הם אפילו לפעמים צחקו, הם היו חברים טובים, אבל למרות זאת היה מאוד מלחיץ. כל היום והלילה הם הקשיבו אם מישהו בדלת או אם מישהו היה מחוץ לבית. בערבים האישה שהסתירה אותם הייתה נועלת את הדלתות והם היו יורדים למטה. כל החדשות על בחוץ אלצ'ה הייתה מספרת להם, אבל הם גם היו מקשיבים כל היום כדי לשמוע מה קורה. רק לעתים רחוקות הלנה הייתה צריכה לצאת החוצה.  כשהם היו צריכים לברוח לעיר זוולה, הלנה אומצה למשפחה עם שני ילדים קטנים, היא הייתה עוזרת במשק הבית, והם היו מאוד טובים אליה. היה להם בית גדול ובקומה העליונה היה שיעור תפירה, אז אם הנאצים היו באים היא ואחותה היו רצות למעלה ומעמידות פנים שהן תלמידות בין שאר הבנות, פעם בא נאצי ומשך לה בשיער ושאל אותה אם זה אמיתי, הלנה סיפרה שהיה לו חשד שהיא לא באמת אחת מהגרמנים, ובמזל הוא עזב אותה והיא ניצלה. במחבוא היא הייתה מרגישה לפעמים מדוכאת וקלסטרופובית, והיא קיבלה מזה כאבי בטן, גם אחרי המלחמה זה עדיין קרה לה במצבי לחץ. בזוולה הם נאלצו לברוח מהבית שהם התחבאו בו, הלנה נלקחה לבית ריק, שהגיעו לשם גם כ-5 קשישים יהודים והלנה הייתה צריכה לבשל להם ולטפל בהם, פעם אחת באו נאצים, דפקו על הדלתות שלהם והם העמידו פנים שהם לא בבית ובמזל הנאצים עזבו והלנה והאחרים שרדו. הלנה הייתה בתנועה התת-קרקעית, אז הם היו חמושים ברובים, אבל היא לא הייתה מעורבת הרבה בפעילות שלהם, היא רק העבירה מסמכים מזויפים, וכרטיסי אישור מזויפים ליהודים שהוסתרו. זה לא היה ארגון גדול, הארגון הוקם כדי לעזור ולהציל אנשים מהגרמנים, אך לא להילחם בהם- הם חיפשו כתובות להסתרת יהודים, היו מביאים להם מכנסיים, תחתונים או כל מה שהם היו יכולים להשיג, הלנה לא הייתה כל כך מעורבת בארגון התת קרקעי אך בעלה (בשלב הזה עוד לא היו ביחד, הלנה וסימון בעלה נפגשו שם) היה מאוד מעורב בארגון, הלנה הייתה תופרת חזיות וכו' לה, לאחותה, ולכל מי שהיה צריך שם. **סוף המלחמה- **                                                                                           אחרי שהכל היה בטוח שוב הם נסעו על אופניים בחזרה לאלמלו מזוולה, הם שוחררו על ידי חיילים קנדיים. גם הוריה ניצלו, במלחמה היה לה קשר עם הוריה, אבל לא ממש עם הדודות והדודים שלה- היה לה קשר עם הוריה דרך איש טוב ששלח להם את המכתבים והחדשות.