״כל מי שמקשיב לעד הופך לעד״
(אלי ויזל)

אפרים (פרדי) מול

8.3.1938
 
בריסל
, 
בלגיה

כתובת:

אפרים (פרדי)  מולאפרים (פרדי)  מול
אפרים (פרדי)  מול
קובץ שמע:

העדות

פרטים אישיים ורקע משפחתי

אפרים (פרדי) מול נולד בבריסל ששבלגיה בשנת 1938, בן יחיד לאימו בלה שעבדה כמעצבת כובעים ולאביו: ראובן, שייצר ארנקים מעור. משפחתו היגרה מפולין בשנת 1924 לבלגיה לאחר מלחמת העולם הראשונה.

ניסיון הבריחה מבלגיה והמעצר

בשנת 1942 הוריו של אפרים ניסו לברוח מבלגיה בעקבות כיבוש הגרמנים במהלך מלחמת העולם השנייה ורצו למצוא מקלט בשוויץ. אימו החליטה לחפש את המשפחה לצוענים (כיוון שלא הייתה כלפם אנטישמיות) ולעבור את הגבול לשוויץ דרך צרפת, שם חיכה אדם שהעביר יהודים לשוויץ תמורת תשלום. תחילה, המשפחה הגיעה לחדר בבית מלון קטן בצרפת ברכבת מבריסל, ומשם חיכו לאיש שיעביר אותם לשוויץ יום למחרת. למרבה הצער, הופיעו במקומו שני שוטרי גסטפו שעצרו את המשפחה. אפרים שהיה אז בן ארבע, זוכר תמונה בה אמו ואביו יורדים בגרם מדרגות עץ תלול עם מזוודות וחבילות, ונכנסים כל המשפחה למכונית של השוטרים שחיכתה להם מתחת למלון. הם לקחו אותם עד לבסיס שחל הגסטפו שהיה בעיר.

ההפרדה מההורים והמעבר למנזר

אפרים הופרד מהוריו בבסיס ונלקח על ידי שוטרים של משמר הגבול עד למנזר באותה העיר. הנזירות במקום התנדבו לקלוט ילדים יהודים רבים שהיו במצב דומה לשל אפרים.

בית היתומים בפריז

לאחר כמה זמן, נלקח לבית יתומים בפריז יחד עם עוד ילדים וילדות מן המנזר. אפרים מספר שהיה שם רעב, והיה נוהג לחפש אוכל מצלחות של אחרים.

המפגש שהוביל לאימוץ

יום אחד נלקח למשרד של בית היתומים ומולו ישבו שתי נשים. אחת מהנשים שאלה אותו מה הוא אוהב לאכול, ואפרים ענה- עוגת תפוחי עץ. היא הבטיחה לו שאם יבוא איתה יקבל עוגה כזו. החלטה זו של אפרים למעשה הצילה את חייו כיוון שאותה אישה אימצה את אפרים יחד עם בעלה. בני הזוג וייל (הזוג שאימץ את אפרים) היו יהודים צרפתים שהיו הורים לבת יחידה. אפרים למד בבית ספר קתולי.

הסתרה בפרברי פריז והצלה

בשנת 1942 עלו על עקבותיו של אפרים ועמדו ללוכדו. לוסי קרטייה- מכרה של ההורים המאמצים, לקחה את אפרים לביתה בדירה בפרברי פריז, שם הסתירה אותו ודאגה לכל צרכיו עד שחרור צרפת מהגרמנים. לימים קיבלה לוסי קרטייה את אות חסידת אומות העולם.

שחרור האזור

בשנת 1944 שוחרר האיזור בו שהה אפרים.
הוריו של אפרים בשנת 1937
הוריו של אפרים בשנת 1937

סיפור

כאשר לקחו את אפרים והוריו לבסיס של הגסטפו לאחר שנתפסו בניסיון לברוח מצרפת לשוויץ, הכניסו אותם לחדר גדול. אפרים מספר שהוא זוכר שחייל אחד הרים את הטלפון ודיבר וחייל שני החל לפתוח את המזוודות על מנת לחפש כסף או רכוש יקר ערך. אימו של אפרים ישבה בחדר ובכתה כיוון שהבינה שהגרוע מכל הגיע. הגרמני שדיבר בטלפון התקרב לאפרים הקטן ומילמל בצרפתית ״אמא חולה, אתה בחוץ״. הגרמני לקח את אפרים ביד והוציא אותו מהחדר. אפרים בדרך החוצה מהחדר עובר ליד אימו הבוכייה, היא עוצרת אותו לחלקיק שנייה, מנשקת אותו ומיד לאחר מכן מכניסה לכיסו הקטן של חולצתו שתי תמונות של אימו ואביו (שאותן שמר אפרים עד עצם היום הזה). אפרים מתאר שהוצא למסדרון גדול וחשוך מול דלת עץ ענקית סגורה. אפריים ממתין שם כדי שהדלת תפתח ושהוריו יצאו, אך דלת זו לעולם לא נפתחה והוריו נשלחו יומיים לאחר מכן למחנה ההשמדה באושוויץ.
אפרים בפריז לפני הגיוס לצבא הצרפתי
אפרים בפריז לפני הגיוס לצבא הצרפתי

מהחיים שאחרי

הוריו המאמצים של אפרים היו מתבוללים, בבית לא היה כל סממן יהודי, ואפרים למד במסלול הלימודים הצרפתי הרשמי. בשנת 1956, כאשר היה אפרים בן 18, פרצה מערכת סיני, שקיבלה הד גדול בכלי התקשורת בצרפת. הידיעות על כך הביאו את אפרים להתוודע לזהותו היהודית. הוא החל להתעניין בישראל בעקביות, ובקיץ 1957 ביקר בישראל. הביקור הלהיב אותו, והוא ביקש לשרת בצה"ל, במקום בשירות החובה בצבא צרפת. לפי הסכם בין צרפת לישראל, היה אפשר לעשות זאת. הוריו המאמצים התנגדו בתוקף לרעיון ועל כן גויס אפרים לצבא צרפת והשתתף במלחמת אלג'יריה. בשנת 1960 השתחרר אפרים מהשירות הצבאי. הוא עלה לישראל והתיישב בקיבוץ דתי, שם התחתן, למד את יסודות היהדות ועבד בשדות וברפת. הוא גויס לצה"ל והיה חבלן ביחידות מילואים קרביות. במשך אחת מתקופות שירותו במילואים הכיר שם חסיד חב"ד ובעקבות זאת נמשך לחסידות זו. לאחר חמש שנים של חיים חלוציים בקיבוץ, ביקש אפרים להצטרף לקהילת חסידי חב"ד. הוא עזב את הקיבוץ עם רעייתו ושתי בנותיו, והמשפחה עברה לגור בירושלים. אפרים עבד במפעל ביטחוני והמשיך לשרת ביחידות מילואים קרביות בצה"ל. הוא השתתף במלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון הראשונה. עם פרישתו לגמלאות החל להיות סופר סת"ם.
אפרים מול ואשתו רחל.
אפרים מול ואשתו רחל.

ציר הזמן האישי של 

אפרים (פרדי) מול

2/9/1938
תאריך לא ידוע
שנת לידה
8/1/1942
תאריך לא ידוע
בריחה לשוויץ (לא ידוע היום)
17/9/1942
תאריך לא ידוע
גירוש הוריו לאושוויץ
תאריך לא ידוע
אפרים הובא למנזר בבנזנסון
תאריך לא ידוע
אומץ על ידי בני הזוג וייל
31/12/1941
תאריך לא ידוע
עלו עקבותיו של אפרים
תאריך לא ידוע
לוסי קרטייה הסתירה את אפרים
31/12/1943
תאריך לא ידוע
שוחרר האיזור בו אפרים שהה
31/12/1959
תאריך לא ידוע
עלה אפרים לישראל
31/12/1964
תאריך לא ידוע
הצטרף לקהילת חסידי חב״ד

תיעדו:

  • נעה עובדיה, יא6
  • דנה אזנקוט, יא6
  • גאיה כהן, יא6
מחזור 
כט

עדויות נוספות מ

בלגיה

:

אברהם סומין
אברהם סומין
בלגיה
24.8.1939
לפני המלחמה: את הראיון אברהם התחיל עם המשפט "עם ישראל חי וקיים" אברהם נולד בבלארוס בעיר גומל שהייתה העיר השנייה בגודלה בבלארוס ב25 לאוגוסט 1939 להורים משה ודינה סומין שהיו דתיים ומאמינים. לאברהם היו 7 אחים והוא היה הצעיר, משה אביו היה סנדלר ואמו הייתה תורפת. סבא של אברהם ניסה לשכנע את המשפחה לעזוב את בלארוס אבל אבא שלו לא הסכים כי הוא חשב שהגרמנים באמת יעשו משהו. למשפחה היה אסור לחגוג את החגים היהודים אבלהם בכל זאת חגגו את פסח ויום כיפור. בזמן המלחמה: המשפחה ברחה מבלארוס לסיביר באוגוסט 1941 ו20 דקות אחרי שהם ברחו הגרמנים הרגו את כל השכנים היהודים שלהם. אברהם מספר שהם ברחו בתוך רכבת של חיות (בקר) לכיוון סיביר, הוא מספר שלכל אחד מהם הייתה פרוסת לחם אחת ליום שלם שזה היה קשה מאוד. סבא שלמה של אברהם היה בן 96 ולאחר שישה שבועות הוא נפטר, המשפחה לא קברה אותו כי לא היה להם איפה לקבור אותו. לפני סיביר הרכבת עצרה ואבא של אברהם יצא להביא מרק למשפחה והרכבת המשיכה בלעדיו, הוא חיכה 15 שעות לרכבת אחרת וכל הזמן הזה שמר על המרק בשביל להביא למשפחה. המשפחה חשבה שהוא מת ואז הוא הצליח לחזור אליהם וכולם שמחו מאוד. משה אבא של אברהם נפטר ב1944 ממחלה משום שלא היה להם תנאים ואוכל, הוא הרגיש שהוא עומד למות אז היו לו שתי בקשות: רצה שיקברו אותו עם תפילין והשני זה שלא יביאו את אברהם בנו הצעיר לקבר. יהודים שעבדו בעבודות בכירות הצליחו להביא להם מעט אוכל. כשהם הגיעו לסיביר לא הייתה אנטישמיות. באוקטובר 1944 המשפחה חזרה לבלארוס כי היו חייבים מורים לרוסית ואחותו הגדולה של אברהם הייתה מורה, בזכות זה שהיא הייתה מורה הם קיבלו אוכל. בסוף המלחמה אמא של אברהם שאלה את הגרמנים בזלזול כמה יהודים הם הרגו והם אמרו שזה היה גם הסלאבים. אברהם ראה בזמן המלחמה את הגרמנים עם ראש מורם ובגאווה והסופה ראה אותם הולכים עם ראש נפול. המשפחה רצתה לעלות לארת אבל הבריטים לא נתנו להם, בעקבות זה אברהם מאחל לכל האנגלים לקבל קדחת. אברהם אומר שהוא שרד את המלחמה רק בזכות אלוהים והוא מדגיש ואומר שהוא רוצה שימשיכו להעביר מדור לדור את מה שהגרמנים עשו לנו.
אילנה שרון
אילנה שרון
בלגיה
31.12.1929
אילנה נולדה בבלגיה בשנת 1930 בשם חיה פועה. הוריה התחתנו בפולין ועברו לבלגיה בעקבות המשבר הכלכלי של סוף שנות ה-20. אביה השתלב במפעל גדול שעסק בהתכת ברזל ואילו אמא הגיע כתיירת. לאחר 3 חודשים אמא נאלצה לעזוב כי נגמרה לה אשרת התיירות ורק לאחר התערבות מנהלי המפעל מול מלכת בלגיה היא קבלה אישור מיוחד להישאר בבלגיה. אביה של אילנה שהיה חרוץ מאוד עבד ביום במפעל ובערב עסק בבית בסנדלרות. מצבם הכלכלי היה טוב, הם לא סבלו מאנטישמיות. אביה עבד כל השנים והיא התחנכה בחינוך דתי
גרינברג מוריס (משה)
גרינברג מוריס (משה)
בלגיה
2.3.1927
בצפון צרפת בעיר סדאן (Sedan), ליד הגבול עם בלגיה
בצפון צרפת בעיר סדאן (Sedan), ליד הגבול עם בלגיה
מתגורר בצרפת, כיום בן 96, בשיחה טלפונית בתרגום סבא של עומר (סבתא רבה של עומר היתה אחותו הגדולה של מוריס) ורישומים משיחות קודמות שנעשו איתו. לפני המלחמה:   תאריך לידה: 3.3.1927 נולד בבלגיה כי אמא שלו נסעה ללדת ליד ההורים שלה שגרו בבלגיה אך התגורר עם הוריו ו- 2 אחיות בצפון צרפת בעיר סדאן (Sedan), ליד הגבול עם בלגיה. סבו היה רב הקהילה בבלגיה. בסאן היו כמה עשרות משפחות יהודיות, היה בית כנסת (קיים גם כיום)בבית שמרו כשרות אך לא היו דתיים. היו חיי קהילה אך גם נטמעו בקהילה הצרפתית המקומית. בשבת היו עובדים ויום המנוחה היה ביום ראשון, ציינו שבתות וחגים. להוריו היתה חנות בשוק. אביו גוייס לצבא הצרפתי בשנת 1939, עד שהצבא הצרפתי ברח כי הגרמנים כבשו את צרפת. עד גיל 13 היו חיים רגילים, למד בבית ספר צרפתי (לא היה בית ספר יהודי), לא היתה אנטישמיות או כל בעיה לפני המלחמה.   בזמן המלחמה: בשנת 1940 עם פלישת הגרמנים לסדאן ברח יחד עם הוריו, אחיותיו, סבו וסבתו וחבר של אחותו (סבא רבא של עומר ג'וזף ברוסקיאר) והמשפחה של ג'וזף לדרום צרפת לאזור Le Blanc. שאר המשפחות היהודיות מסדאן ברחו כל אחד למקום אחר. המשיך ללמוד בבית ספר עד גיל 16, ואז הפסיק ללמוד והחל לעבוד בחוות בסביבה היכן שהתגוררו. בשנת 1942 היו חייבים ללכת עם טלאי צהוב על הבגדים אך הוא ומשפחתו התגוררו באזור ללא גרמנים ולכן לא ענדו את הטלאי.. המשפחות בכפר בו גרו ידעו שהם יהודים אך לא הלשינו עליהם. ההורים שלו לא עבדו בזמן הזה וחיו מחסכונות. הוא עבד בשדות של החוות בסביבה והרוויח קצת כסף, מדי פעם עופות למאכל וירקות מהחוות בהן עבד. אביו ידע לתפור ומדי פעם היה מתקן בגדים ולפעמים היה עוזר ברכבת בתור סבל. במהלך המלחמה אמו לא אכלה בשר במשך 5 שנים כי היתה שומרת כשרות ולא היה בשר כשר אך היא בישלה לשאר המשפחה שכן אכלה. במהלך המלחמה גרו לידם עוד 3 משפחות יהודיות בסתר. את החגים היו מציינים בתוך הבית בסתר. אחותו הקטנה טובה היתה בת 4 והוכנסה מנזר כי פחדו שתסגיר אותם. בהמלך כל תקופת המלחמה לא ראו אותה. הוצאה מהמנזר בשנת 1944 כשהיתה כבר בת 8 וחשו שבטוח להוציא אותה. בום הראשון שהוצאה מהמנזר וחזרה לגור איתם היא הצטלבה ליד המיטה ואמם, שבאה מבית דתי ואביה היה רב חששה שתישאר נוצריה אך לאחר כמה ימים התאקלמה חזרה במשפחה... בשנת 1941 אחותו הגדולה שרה (סבתא רבא של עומר) התחתנה עם בחור שהיה במחתרת הצרפתית. הוא היה מומחה בזיוף מסמכים וסידר לכל המשפחה מסמכים מזוייפים וכך ניצלו. גם המשפחה של גיסו התחבאו באזור עם תעודות מזויפות והיו במחתרת הצרפתית. באופן רישמי גיסו היה עדיין חייל בצבא הצרפתי אך שירת במחתרת במקביל. הוא היה בגדוד היחיד שנשאר בצבא, ללא נשק באשור הזה. מצ"ב צילום תעודת זהות מזוייפת של סבא רבא של עומר ניתן לראות את השנה 1944 והשם שונה מהשם המקורי. מצ"ב צילום של ההזמנה לחתונה שלהם – מצויינת רק השנה ללא מיקום כי חששו שהגרמנים יבואו לחתונה ויתפסו את כולם. את מיקום החתונה העבירו "מפה לאוזן". זיכרון נוסף מהתקופה – הוא הצטרף לגיסו לשמירה בלילה במחתרת, קיבל רימון ותלה אותו על הכתפיים והלך ככה לישון, כאשר הגיע גיסו ראה אותו ישן עם הרימון מסביב לכתפיים...

עדויות נוספות

:

מנחם וקשטוק
מנחם וקשטוק
פולין
9.9.1924
מנחם וקשטוק נולד בפולין בעיירה קטנה מעורבת (יהודים וגויים) ושמה קלודביה למשפחה עמידה. העיירה הייתה לא רחוקה מגבול גרמניה. הוא תמיד תיאר את סביו כגביר, אדם גדול ממדים ומכובד מאוד. להוריו הייתה תחנת קמח שנתנה להם מעמד גבוה ומכובד בעיירה. הוא היה הבן הבכור והיו לו 3 אחים קטנים, חווה, אברהם ורשל. בתחנת הקמח עבד שכן גוי ואיתו הם היו ביחסים מאוד טובים. הם היו משפחה מסורתית ואפילו לאחר שעות הלימודים הוא למד בחדר עברית ויידיש. ב1939 החלו התנכלויות מצד הגויים והשכנים בעיירה ועת עת גברה העוינות גם בבית הספר והחלה אלימות והדרת היהודים ממקומות הלימוד והעבודה וכתוצאה מכך אביו נאלץ להעביר את הבעלות על תחנת הקמח לעובד הגוי אך בפועל הוא המשיך לנהל את התחנה. בתוך העיירה היה גטו שאליו הועברו היהודים אך למזל המשפחה הגטו כלל את הבית שלהם ולכן הם לא היו צריכים לעבור. באותו זמן מנחם שהיה בן 16 למד בלודג' וגר אצל דודיו שלקחו אותו מחוץ לעיירה לעבוד בפוזנן שם הוא בנה מסילות רכבת ולאורך כל שהותו שם המשיך להתכתב עם משפחתו והבין את חומרת המצב דרך סיפוריהם. כאשר חזר לעיירה סביו הבין את חומרת המצב והם תכננו לברוח מזרחה לכיוון רוסיה, הם לא לקחו הרבה דברים איתם ואז הרוסים החלו להפציץ את המקום הם הבינו שעליהם לחזור חזרה לעיירה. בשנת 1942 הפסיקו להגיע המכתבים מהבית והוא לא ידע מה עלה בגורל משפחתו. ובמרץ 1942 מנחם הועבר לאושוויץ. באושוויץ גילחו אותו וקעקעו לו את המספר על היד '142544' והעבירו אותו לתוך מחנה באושוויץ שהיה מחנה עבודה ושם היה מפעל גדול של ייצור נשק בו הוא עבד. לעיתים קרובות הוציאו אותם מחוץ לאושוויץ לעבוד עם פולנים בתיקון רכבות. הם התיידדו והפולנים הגניבו לו אוכל ובדים. הוא תיאר את החוויה מאושוויץ בכך שהוא הלך לישון בלילה ולא ידע אם הוא יתעורר בבוקר מכיוון שסביבו אנשים נלקחו כל לילה למותם. במחנה היו מראות נוראים, אנשים היו תלויים על הגדרות, חלקם התאבדו וחלקם ניסו לברוח ונהרגו בדרך. הוא חי בפחד וידע שאם יקום חולה הוא ירצח ולכן הלך תמיד לעבודה גם כאשר היה חולה וחלש. ממרץ 1942 החלו שמועות על הצלחות בעלות הברית על הנאצים וזה נתן לו תקווה ומוטיבציה להמשיל להילחם על חייו. קבוצה גדולה של אנשים שעבדו איתו תכננו לברוח מאושוויץ אך הוא החליט שלא. נסיונם נכשל ובדרכו חזרה מהעבודה מנחם ראה את חבריו תלויים על הגדר, דבר הגרם לו להבין שאין לו איך לברוח. בינואר 1945 הנאצים הבינו שהם עומדים להפסיד במלחמה והחלו צעדות המוות. לקחו אותו ואת מי שנשאר באושוויץ לצעדת המוות אל כיוון גרמניה. הם צעדו 7 ימים ולילות בקור ותנאים קשים. הם הגיעו לתחנת הרכבת בצ'כיה ונסעו משם לגרמניה. בדרך הם שמעו הפגזות של ארצות הברית שהפגיזה את האזור ואת תחנת הרכבת, הרכבת נעצרה וכל מי שהיה בה ברח. מנחם ברח עם מספר אנשים שהכיר אל כפר שבו איכר גוי החליט להחביא ולאמץ אותם. הוא שמר עליהם ודאג להם לתנאים טובים עד סיום המלחמה שהייתה כמה חודשים אחרי.
מרדכי הראלי
מרדכי הראלי
סלובקיה
12.10.1933
חלק גדול מתקופת השואה היינו מוגנים, כי אבא שלי זכרו לברכה עבד כמהנדס ברכבות של הממשלה הסלובקית ששיתפה פעולה עם הנאצים, והוא היה חיוני למאמץ המלחמה. במסגרת תפקידו הוא גם ניסה להעביר מידע, ידע היטב על הרכבות שנוסעות לאושוויץ והעביר מידע למי שהיה צריך להעביר אותו הלאה ולעזור. לצערנו המידע הזה לא נעשה אתו שום דבר, והרכבות המשיכו לנסוע. היינו מוגנים עד אוגוסט 1944, מוגנים חלקית, כי הסתובבנו עם טלאי צהוב מיוחד מפלסטיק שהיה כתוב עליו HS, יהודי שחיוני למאמץ הכלכלי במלחמה. באוגוסט 44' בסלובקיה, פרץ מרד, והגרמנים עדיין הצליחו להשתלט מהר מאוד על המרד. הקימו ממשלת בובות שהייתה לחלוטין בידיהם, ומאותו מועד כל ההנחות וההטבות שניתנו ליהודים בוטלו. כל היהודים הצטוו להתייצב כדי להעביר אותם למחנות ריכוז. מאחר שאבא שלי ידע מה קורה באותן הרכבות ומה קורה עם הנוסעים של אותן הרכבות, הוא העדיף להסתתר. לקח אותנו והסתתרנו אצל משפחה נוצרית, כמונו עשו עוד יהודים שהבינו לאן הרוח נושבת. היינו במסתור עד ממש חודש וחצי לפני סוף המלחמה חודש וחצי לפני סוף המלחמה פתאום תפסו אותנו ועלו על עקבותינו. התעללו בנו קשות, באבא ואימא, ואני ראיתי את זה. ניסו להוציא מהם מידע על יהודים נוספים שאפשר – חודש לפני סוף המלחמה – לתפוס ולהשמיד. אחרי שתפסו אותנו ואחרי החקירה שנמשכה לילה אחד, העבירו אותנו למחנה מעבר, מחנה ריכוז בשם סרד לאחר מכן העבירו אותם למחנה אחר עד לשחרור.
ארווין כץ
ארווין כץ
אוקראינה
5.8.1938
לא ידוע
לא ידוע
נולדתי בשישה באוגוסט 1938 בויז'ניץ, עיר בצ'רנוביץ, שהייתה במקור באוסטרו הונגריה, ואז הפכה לאוקראינה, ואז לרוסיה.. התחלף שם שלטון כל הזמן. בתחילת המלחמה הייתי בן 3-4, אבל אני זוכר טוב. הייתי במחנה עבודה במוגלוב, אוקראינה, בחבל ארץ בשם טרנסניסטריה, בשנים 1940-1944. יום אחד קמנו, ונלקחנו אני, אמי, סבי וסבתי מצד אמא ואח של אבא שלי על ידי קצין גרמני. הגענו דרך נהר למקום בו עתיד להיבנות המחנה, וראינו שם בתים והריסות, ולמחרת בבוקר כבר הייתה גדר חשמלית. רוב עבודת השמירה עשו גם רומנים וגם אוקראינים, שהיו אכזריים. הגרמנים ישבו עם הדוברמן בחדר והתעצלו. המשפחה שלי הייתה מאוד עשירה בויז'ניץ, סבא שלי מצד אבא היה רב. כשהתחלף השלטון לקחו את כל הרכוש של סבא וסבתא ושלחו אותם לסיביר. סבתי עבדה כמשרתת אצל המנהל דואר, וסבא עבד בכריית עצים ומת. סבתא החזיקה מעמד וחזרה אלינו ב- 1947, אחרי המלחמה כשהגענו לצ'רנוביץ. רוב המשפחה הייתה באותו מחנה בטרנסניסטריה. שקלתי 13-17 קילוגרם בגיל 4. אמי חלתה בטיפוס ולכן שמו אותה בצריפים של חולי טיפוס. בהתחלה אף אחד לא נכנס לשם, כולם פחדו כי זו הייתה מחלה נוראית, ושם היא נשארה. כשהרוסים נכנסו היא עדיין חיה, ושלחו אותה בטרנספורט של הצלב האדום לסיביר והיא גם חזרה ב- 1947. את אבא שלי גייסו לצבא הרוסי, שם שירת כקצין והוא נהרג במאי 44. אחי ואחותי נרצחו במחנה: אחי נטרף על ידי דוברמן, ואחותי שימשה כרולטה לרומנים, והם סובבו וירו בה. הכל היה ענין של אוכל, היתר לא היה משנה. לשתייה היה באר ליד הבית, היינו קושרים דלי ושואבים מים טריים. הילדים לא נשלחו לעבודה כי לא היה מה לעשות איתם. סבתא שלי מצד אימא הפכה לתופרת, וסבא מוכר גרעינים- קולה אותם בתנור, ככה הסתדרנו, לא היינו זקוקים להרבה. זו הייתה תקופה מאוד קשה, אבל הסתדרנו פחות או יותר כמו יהודים, תמיד מסתדרים. בבית שלנו היו חמש או שש משפחות ביחד איתנו, כל אחד תפס כמה חדרים. לנו היו שני חדרים ומטבח, וחיינו כמו בקומונה- אחד עוזר לשני. כילדים היינו מאוד בוגרים לגילנו, בגיל שלוש כבר עישנו סיגריות. אחרי המלחמה אמא וסבתא מצאו אותנו (אמא שאלה את מריה איפה אנחנו והיא אמרה שהלכנו לאזור צ'רנוביץ).בסוף המלחמה, קיבלנו בצ'רנוביץ בית חדש ושם משטר צבאי של רוסים בשנים 1944-1945. לקחנו בית בשבילנו, ראינו דלת עץ ענקית ונכנסנו, היה שם בית 3 חדרים בקצה. ממול היו מדרגות והיה מחסן וזה הפך להיות הבית שלנו. הוא קיבל גם שטח עד הדירה ומרפסת סביב הבית. היה בבית גם רומנייה שתפסה פינה ובה שלושה חדרים. אף אחד לא התקרב אליה והיא חסמה ועשתה אותו "מחוץ לתחום", והיו עוד משפחות שגרו שם. בבית שלנו היו כל מיני דברים שהשאירו הרומנים, רהיטים ומיטות, אבל אנחנו ישנו על האח כדי שיהיה חם. היינו שם אני, סבא ואחיו, ואישה בשם טוניה שכל המשפחה שלה נספתה והיא נדבקה אלינו עוד במחנה. כשהרוסים הגיעו לצ'רנוביץ היה משטר צבאי, היה קומנדנט(=מפקח) שקיבל החלטות. בגלל שהיינו במחנות התייחסו אלינו מאוד יפה, וגם בגלל שאבא שלי נהרג במילוי תפקידו. ואז התחלתי לחיות כמו מלך. היינו מקבלים חבילות למשפחות שכולות, ובהן אוכל. זה היה מקום מצוין, אבל בחורף לא היה לנו עם מה לחמם את הבית הגדול, שלושה חדרים בשרשרת. בלית ברירה, התחלנו לשבור רהיטים בשביל לחמם. אחר כך הביאו לנו קצת עצים, אותם מיהרנו להחביא כי היו הרבה גניבות.

צרו איתנו קשר

שדות המסומנים בכוכבית (*) הינם שדות חובה
תודה!
פנייתכם התקבלה.

ניצור אתכם קשר בהקדם.
קרתה תקלה במהל שליחת הטופס. אנא טענו את העמוד מחדש ונסו שנית.
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com