״כל מי שמקשיב לעד הופך לעד״
(אלי ויזל)

אברהם סומין

24.8.1939
 
בלארוס
בלגיה

כתובת:

אברהם סומיןאברהם סומין
אברהם סומין
קובץ שמע:

העדות

לפני המלחמה

את הראיון אברהם התחיל עם המשפט "עם ישראל חי וקיים".

אברהם נולד בבלארוס בעיר גומל שהייתה העיר השנייה בגודלה בבלארוס ב25 לאוגוסט 1939 להורים משה ודינה סומין שהיו דתיים ומאמינים.

לאברהם היו 7 אחים והוא היה הצעיר, משה אביו היה סנדלר ואמו הייתה תורפת.

סבא של אברהם ניסה לשכנע את המשפחה לעזוב את בלארוס אבל אבא שלו לא הסכים כי הוא חשב שהגרמנים באמת יעשו משהו.

למשפחה היה אסור לחגוג את החגים היהודים אבלהם בכל זאת חגגו את פסח ויום כיפור.

בזמן המלחמה

המשפחה ברחה מבלארוס לסיביר באוגוסט 1941 ו20 דקות אחרי שהם ברחו הגרמנים הרגו את כל השכנים היהודים שלהם.

אברהם מספר שהם ברחו בתוך רכבת של חיות (בקר) לכיוון סיביר, הוא מספר שלכל אחד מהם הייתה פרוסת לחם אחת ליום שלם שזה היה קשה מאוד.

סבא שלמה של אברהם היה בן 96 ולאחר שישה שבועות הוא נפטר, המשפחה לא קברה אותו כי לא היה להם איפה לקבור אותו.

לפני סיביר הרכבת עצרה ואבא של אברהם יצא להביא מרק למשפחה והרכבת המשיכה בלעדיו, הוא חיכה 15 שעות לרכבת אחרת וכל הזמן הזה שמר על המרק בשביל להביא למשפחה. המשפחה חשבה שהוא מת ואז הוא הצליח לחזור אליהם וכולם שמחו מאוד.

משה אבא של אברהם נפטר ב1944 ממחלה משום שלא היה להם תנאים ואוכל, הוא הרגיש שהוא עומד למות אז היו לו שתי בקשות: רצה שיקברו אותו עם תפילין והשני זה שלא יביאו את אברהם בנו הצעיר לקבר.

יהודים שעבדו בעבודות בכירות הצליחו להביא להם מעט אוכל.

כשהם הגיעו לסיביר לא הייתה אנטישמיות.

החזרה לבלארוס וסוף המלחמה

באוקטובר 1944 המשפחה חזרה לבלארוס כי היו חייבים מורים לרוסית ואחותו הגדולה של אברהם הייתה מורה, בזכות זה שהיא הייתה מורה הם קיבלו אוכל.

בסוף המלחמה אמא של אברהם שאלה את הגרמנים בזלזול כמה יהודים הם הרגו והם אמרו שזה היה גם הסלאבים.

אברהם ראה בזמן המלחמה את הגרמנים עם ראש מורם ובגאווה והסופה ראה אותם הולכים עם ראש נפול.

המשפחה רצתה לעלות לארת אבל הבריטים לא נתנו להם, בעקבות זה אברהם מאחל לכל האנגלים לקבל קדחת.

אברהם אומר שהוא שרד את המלחמה רק בזכות אלוהים והוא מדגיש ואומר שהוא רוצה שימשיכו להעביר מדור לדור את מה שהגרמנים עשו לנו.

סיפור

תגובה של כל חברי הקבוצה על העבודה: דורון כהן - מפרויקט תיעוד והנצחה למדתי מסבא של נועם את הקשיים שהיו ליהודי בלארוס בעקבות המלחמה וזה הוסיף לי ידע שלא ידעתי לפני, זה חשוב ללמוד ולתעד את מה שקרה בשואה ולזכור את זה שזה לא יקרה שוב. עומרי לוינר - אני למדתי מפרויקט תיעוד והנצחה את הקשיים שעבר סבא של נועם, איך הוא התמודד עם הקשיים ואת הסבל שלו. למדתי הרבה מהפרויקט ושמח שעבדתי עם חברי לקבוצה. יובל רוזן – אני למדתי עוד דברים על השואה שלא ידעתי והיה נחמד מאוד לעבוד עם סבא של נועם וללמוד דברים חדשים וחשובים. נועם סומין לוין - אני למדתי פרטים חדשים שלא ידעתי על המשפחה שלי ועל זה שהם ניסו לעלות לארץ לפני קום המדינה. 

מהחיים שאחרי

אחרי המלחמה: הוא למד בבית ספר בבלארוס אחרי המלחמה רק את השפה הרוסית. אברהם התחתן עם מרה אשתו ב1964 בבלארוס בעקבות שידוך. אברהם עבד גם בבלארוס וגם בארץ כנתח. ב1978 הם הגישו בקשה לעלות לישראל ואחרי שלושה חודשים הם עלו לארץ דרך וינה. כעונש על זה שהם עוזבים את בלארוס לקחו להם את החפצים ואברהם ומרה עלו לארץ עם שני ילדים ו170$. הם עלו לאשדוד והם גרים בעיר עד היום. יש לאברהם ומרה שני ילדים מיכאל וזאב (אבא של נועם), שניהם נולדו בבלארוס. אברהם הגיע לארץ וישר התחיל לעבוד בלי לדעת את השפה כי לא היה להם כסף. יש לאברהם 4 נכדים שאחד מהם הוא נועם סומין. לדעתו של אברהם אשדוד צריכה להיות עיר הבירה של ישראל. אברהם חי באושר עם משפחתו היקרה והוא מאוד אוהב את הסביבה שהוא גר בה.
פה אכלנו ארוחת שישי עם סבא וסבתא של נועם והמשפחה
פה אכלנו ארוחת שישי עם סבא וסבתא של נועם והמשפחה

ציר הזמן האישי של 

אברהם סומין

תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע

תיעדו:

  • עומרי לוינר
  • נועם סומין לוין
  • דורון כהן
  • יובל רוזן
מחזור 

עדויות נוספות מ

בלגיה

:

אילנה שרון
אילנה שרון
בלגיה
31.12.1929
אילנה נולדה בבלגיה בשנת 1930 בשם חיה פועה. הוריה התחתנו בפולין ועברו לבלגיה בעקבות המשבר הכלכלי של סוף שנות ה-20. אביה השתלב במפעל גדול שעסק בהתכת ברזל ואילו אמא הגיע כתיירת. לאחר 3 חודשים אמא נאלצה לעזוב כי נגמרה לה אשרת התיירות ורק לאחר התערבות מנהלי המפעל מול מלכת בלגיה היא קבלה אישור מיוחד להישאר בבלגיה. אביה של אילנה שהיה חרוץ מאוד עבד ביום במפעל ובערב עסק בבית בסנדלרות. מצבם הכלכלי היה טוב, הם לא סבלו מאנטישמיות. אביה עבד כל השנים והיא התחנכה בחינוך דתי
אפרים (פרדי)  מול
אפרים (פרדי) מול
בלגיה
8.3.1938
אפרים (פרדי) מול נולד בבריסל ששבלגיה בשנת 1938, בן יחיד לאימו בלה שעבדה כמעצבת כובעים ולאביו: ראובן, שייצר ארנקים מעור. משפחתו היגרה מפולין בשנת 1924 לבלגיה לאחר מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1942 הוריו של אפרים ניסו לברוח מבלגיה בעקבות כיבוש הגרמנים במהלך מלחמת העולם השנייה ורצו למצוא מקלט בשוויץ. אימו החליטה לחפש את המשפחה לצוענים (כיוון שלא הייתה כלפם אנטישמיות) ולעבור את הגבול לשוויץ דרך צרפת, שם חיכה אדם שהעביר יהודים לשוויץ תמורת תשלום. תחילה, המשפחה הגיעה לחדר בבית מלון קטן בצרפת ברכבת מבריסל ומשם חיכו לאיש שיעביר אותם לשוויץ יום למחרת. למרבה הצער, הופיעו במקומו שני שוטרי גסטפו שעצרו את המשפחה. אפרים שהיה אז בן ארבע, זוכר תמונה בה אמו ואביו יורדים בגרם מדרגות עץ תלול עם מזוודות וחבילות ונכנסים כל המשפחה למכונית של השוטרים שחיכתה להם מתחת למלון. הם לקחו אותם עד לבסיס שחל הגסטפו שהיה בעיר. אפרים הופרד מהוריו בבסיס ונלקח על ידי שוטרים של משמר הגבול עד למנזר באותה העיר. הנזירות במקום התנדבו לקלוט ילדים יהודים רבים שהיו במצב דומה לשל אפרים. לאחר כמה זמן, נלקח לבית יתומים בפריז יחד עם עוד ילדים וילדות מן המנזר. אפרים מספר שהיה שם רעב, והיה נוהג לחפש אוכל מצלחות של אחרים. יום אחד נלקח למשרד של בית היתומים ומולו ישבו שתי נשים. אחת מהנשים שאלה אותו מה הוא אוהב לאכול ואפרים ענה- עוגת תפוחי עץ. היא הבטיחה לו שאם יבוא איתה יקבל עוגה כזו. החלטה זו של אפרים למעשה הצילה את חייו כיוון שאותה אישה אימצה את אפרים יחד עם בעלה. בני הזוג וייל (הזוג שאימץ את אפרים) היו יהודים צרפתים שהיו הורים לבת יחידה. אפרים למד בבית ספר קתולי. בשנת 1942 עלו על עקבותיו של אפרים ועמדו ללוכדו. לוסי קרטייה- מכרה של ההורים המאמצים, לקחה את אפרים לביתה בדירה בפרברי פריז, שם הסתירה אותו ודאגה לכל צרכיו עד שחרור צרפת מהגרמנים. לימים קיבלה לוסי קרטייה את אות חסידת אומות העולם. בשנת 1944 שוחרר האיזור בו שהה אפרים.
גרינברג מוריס (משה)
גרינברג מוריס (משה)
בלגיה
2.3.1927
בצפון צרפת בעיר סדאן (Sedan), ליד הגבול עם בלגיה
בצפון צרפת בעיר סדאן (Sedan), ליד הגבול עם בלגיה
מתגורר בצרפת, כיום בן 96, בשיחה טלפונית בתרגום סבא של עומר (סבתא רבה של עומר היתה אחותו הגדולה של מוריס) ורישומים משיחות קודמות שנעשו איתו. לפני המלחמה:   תאריך לידה: 3.3.1927 נולד בבלגיה כי אמא שלו נסעה ללדת ליד ההורים שלה שגרו בבלגיה אך התגורר עם הוריו ו- 2 אחיות בצפון צרפת בעיר סדאן (Sedan), ליד הגבול עם בלגיה. סבו היה רב הקהילה בבלגיה. בסאן היו כמה עשרות משפחות יהודיות, היה בית כנסת (קיים גם כיום)בבית שמרו כשרות אך לא היו דתיים. היו חיי קהילה אך גם נטמעו בקהילה הצרפתית המקומית. בשבת היו עובדים ויום המנוחה היה ביום ראשון, ציינו שבתות וחגים. להוריו היתה חנות בשוק. אביו גוייס לצבא הצרפתי בשנת 1939, עד שהצבא הצרפתי ברח כי הגרמנים כבשו את צרפת. עד גיל 13 היו חיים רגילים, למד בבית ספר צרפתי (לא היה בית ספר יהודי), לא היתה אנטישמיות או כל בעיה לפני המלחמה.   בזמן המלחמה: בשנת 1940 עם פלישת הגרמנים לסדאן ברח יחד עם הוריו, אחיותיו, סבו וסבתו וחבר של אחותו (סבא רבא של עומר ג'וזף ברוסקיאר) והמשפחה של ג'וזף לדרום צרפת לאזור Le Blanc. שאר המשפחות היהודיות מסדאן ברחו כל אחד למקום אחר. המשיך ללמוד בבית ספר עד גיל 16, ואז הפסיק ללמוד והחל לעבוד בחוות בסביבה היכן שהתגוררו. בשנת 1942 היו חייבים ללכת עם טלאי צהוב על הבגדים אך הוא ומשפחתו התגוררו באזור ללא גרמנים ולכן לא ענדו את הטלאי.. המשפחות בכפר בו גרו ידעו שהם יהודים אך לא הלשינו עליהם. ההורים שלו לא עבדו בזמן הזה וחיו מחסכונות. הוא עבד בשדות של החוות בסביבה והרוויח קצת כסף, מדי פעם עופות למאכל וירקות מהחוות בהן עבד. אביו ידע לתפור ומדי פעם היה מתקן בגדים ולפעמים היה עוזר ברכבת בתור סבל. במהלך המלחמה אמו לא אכלה בשר במשך 5 שנים כי היתה שומרת כשרות ולא היה בשר כשר אך היא בישלה לשאר המשפחה שכן אכלה. במהלך המלחמה גרו לידם עוד 3 משפחות יהודיות בסתר. את החגים היו מציינים בתוך הבית בסתר. אחותו הקטנה טובה היתה בת 4 והוכנסה מנזר כי פחדו שתסגיר אותם. בהמלך כל תקופת המלחמה לא ראו אותה. הוצאה מהמנזר בשנת 1944 כשהיתה כבר בת 8 וחשו שבטוח להוציא אותה. בום הראשון שהוצאה מהמנזר וחזרה לגור איתם היא הצטלבה ליד המיטה ואמם, שבאה מבית דתי ואביה היה רב חששה שתישאר נוצריה אך לאחר כמה ימים התאקלמה חזרה במשפחה... בשנת 1941 אחותו הגדולה שרה (סבתא רבא של עומר) התחתנה עם בחור שהיה במחתרת הצרפתית. הוא היה מומחה בזיוף מסמכים וסידר לכל המשפחה מסמכים מזוייפים וכך ניצלו. גם המשפחה של גיסו התחבאו באזור עם תעודות מזויפות והיו במחתרת הצרפתית. באופן רישמי גיסו היה עדיין חייל בצבא הצרפתי אך שירת במחתרת במקביל. הוא היה בגדוד היחיד שנשאר בצבא, ללא נשק באשור הזה. מצ"ב צילום תעודת זהות מזוייפת של סבא רבא של עומר ניתן לראות את השנה 1944 והשם שונה מהשם המקורי. מצ"ב צילום של ההזמנה לחתונה שלהם – מצויינת רק השנה ללא מיקום כי חששו שהגרמנים יבואו לחתונה ויתפסו את כולם. את מיקום החתונה העבירו "מפה לאוזן". זיכרון נוסף מהתקופה – הוא הצטרף לגיסו לשמירה בלילה במחתרת, קיבל רימון ותלה אותו על הכתפיים והלך ככה לישון, כאשר הגיע גיסו ראה אותו ישן עם הרימון מסביב לכתפיים...

עדויות נוספות

:

הינדה צדוק
הינדה צדוק
פולין
19.4.1935
הינדה צדוק** **נולדה ב 20.4.1935 בפולין בפרבר ליד קראקוב, פודגוריצה. משפחתה מנתה זוג הורים ושתי בנות. לאביה הייתה מאפיה ושם עבד לפרנסת המשפחה.
לאה פריד
לאה פריד
פולין
31.5.1937
לאה גרה עם הוריה, סבתא שלה, דודה שלה ובן דוד שלה יעקב. הם חיו בפולין, טרנוב (עיירה ליד קרקרוב), ונכנסו לגטו בתחילת המלחמה. יום אחד בגטו בטרנוב מכריזים הגרמנים שכל האמהות עם הילדים הקטנים צריכים להגיע לכיכר העיר בשביל לקבל משהו (שמן, סוכר, קמח...). אמא שלה לא הוציאה אותה לכיכר העיר והתחננה מהדודה לא לצאת עם יעקב הקטן. הדודה יצאה בכל זאת עם הילד, ולאה הוחבאה בשירותים תחת קרטונים למקרה שהגרמנים יבואו לחפש אותה. זו הייתה האקציה הראשונה בטרנוב. העמידו את כל האמהות בשורה בכיכר העיר וירו בהן מול ילדיהן. בילדים התעללו, הרביצו וחטפו אותם. יעקב היה החבר הכי טוב שלה, מעין אח שלה, הוא נעלם והיא נותרה לבדה עם המבוגרים. אמה שהבינה שהמצב מתדרדר, וביקשה מאישה ששמה ינינה, ולמדה איתה בתיכון, , לשמור על לאה. בגיל ארבע וחצי, לאה חיה בעליית הגג אצל ינינה במשך כמה חודשים עד שהשכנים גילו אותה. ינינה החליטה למצוא ללאה מקום אחר לגור בו. היא נסעה איתה לפשמיש, ליד הגבול הרוסי, ובמשך יום שלם עברו בין בתים ומנזרים עד שמצאו מנזר שהסכים לשמור על לאה. לאה חיה במנזר בחסר היגיינה, היא הייתה מלאה בכינים ושימשה מעין משרתת של הנזירות,. בהיעדר ילדים אחרים במנזר היא הייתה בודדה ולכן אימצה לעצמה בובה/פסל של ישו והתקרבה לדת הנוצרית. לאה חיה במנזר 3 שנים. היא היתה בת 8 כשיצאה ממנו.
קתלין-אסתר ריינר שוורץ
קתלין-אסתר ריינר שוורץ
הונגריה
30.9.1935
לא ידוע
לא ידוע
קתלין נולדה בתשיעי באוקטובר 1935 בעיר ברטואויפלוי בהונגריה, היא הייתה חלק ממשפחה עשירה ומכובדת. באותה התקופה אנטישמיות הלכה והתפתחה בהונגריה בגלל האמנציפציה. כבר בשנת 1939 הוטלו על היהודי בהונגריה גזירות רבות, ״ציוו על הורי למסור את החנות. נשארנו לגור בביתנו אך לא כבעלי הבית ונשללו זכויותינו אך חיינו עדיין לא היו בסכנה" יהודים עשירים הצטוו להגיע לכיכר העיר ולמסור את רכושם, מי שהסתיר רכושו הוכה מכות קשות. "רכבת הזהב" המפורסמת העבירה לברלין חלק מהרכוש שנשדד מיהודי הונגריה אך גם לאחר המלחמה כאשר הרכבת נתפסה ע"י הצבא האמריקאי לא הוחזר הרכוש לבעליו החוקיים או ליורשיהם. סבא של קתלין מצד אמה היה אחד היהודים העשירים בהונגריה ולכן הוכה מכות רצח ונזרק לקרון שהוביל לאושוויץ - שם מצא את מותו. ב19 במרץ 1944 כשהייתה בת שבע וחצי נכבשה הונגריה ע"י הגרמנים ולאחר מכן העבירו את קתלין, אחותה ואמה לגטו בהונגריה. קתלין זוכרת יום אחד ממש מוקדם בבוקר(בערך מאי 1945), ביקשו ממנה וממשפחתה לעלות לרכבת ולנסוע לכיוון אושוויץ, היא זוכרת שלא היו תנאים בסיסיים ברכבת, החיילים סירבו לתת ליהודים אפילו מים ואיימו בירי על מי שהתקרב לחלון. היא ומשפחתה היו על הרכבת 5 ימים בתנאים של צפיפות, חוסר אוכל ומים וריח של צואה שתן ובהמות. הרכבת הגיעה לאושוויץ והורידו אנשים מהקרונות, חיים ומתים. היה דוחק נוראי וקריאות של זירוז מצד הגרמנים- "לאוס!, שנל!." הגרמנים הפרידו בינה ובין אמה, אחותה והיא נשארו לבד ודוקטור מנגלה העביר אותן את הסלקציה לבלוק של ילדים, לקחו אותה לדוקטור מנגלה על מנת שיערוך עליה ניסויים, היא זוכרת משם צעקות של בכי וכאב. קתלין לא זוכרת בדיוק מה קרה שם אך היא זוכרת שקיבלה טיפול מסוים ולאחר מכן התמוטטה, כנראה מנגלה חשב שהיא מתה והעביר אותה יחד עם הגופות על מריצה לשריפה וקבורה. היא הייתה לילה שלם מתחת לגופות במריצה וצעקה בקול חלוש "מאמי, מאמי", היא זוכרת במעורפל מישהו שעזר לה, הרים אותה והניח אותה באיזה צריף, לאחר כמה שעות אחותה מצאה אותה שם מדממת. קתלין זוכרת שלאחר כמה חודשים בגטו לקחו אותה ואת אחותה ביחד עם הרבה יהודים למקום ריכוז ליד וינה, אוסטריה שבו עבדו על פי הוראת הגרמנים. משם, לאחר זמן רב של עבודות מפרכות נלקחה לצעדות המוות. שם בזמן הצעדה פגשה את אמה שוב לאחר זמן רב מאוד שלא התראו. בזמן צעדת המוות קתלין שכבר היתה חלשה מאוד אחרי חודשים ארוכים של רעב, לא יכלה ללכת. היא הייתה חלשה ורגליה דיממו. היא ביקשה מאמה שתרים אותה. אך מפני שגם אמה הייתה במצב נורא לאחר שחלתה במחלה קשה (ככל הנראה בטיפוס),היא לא יכלה להרים אותה ובקשה ממנה לזחול על ארבע. העיקר להתקדם ולא להפסיק ללכת כדי שלא יירו בה.  קתלין נאלצה לעשות חלק גדול מהצעדה כאשר היא זוחלת על ארבע בשלג ברגליים חשופות שכותונת דקה לגופה. בסוף הצעדה, מתארת קטלין, שהגיעו למקום עם אוהלים. שם הכניסו אותם למקלחות גז. אך למזלה הגדול מסיבה כלשהיא, הגז לא השתחרר והם נשארו בחיים. הם ישבו במחנה עוד מספר ימים, בתנאים קשים וללא אוכל עד שהאמריקאים שיחררו את המחנה. כאשר הגיעו הכוחות האמריקאים, מישהו הגיע לצריף ואמר שנגמרה המלחמה והם חופשיים. אך תושבי הצריף פחדו לצאת מחשש שירו בהם. לא האמינו שאכן הגיעו לשחרר אותם. לאחר זמן מה קתלין קיבלה אישור מאמה לצאת והיא סיפרה שהתנפלו על המחסנים של האוכל.

צרו איתנו קשר

שדות המסומנים בכוכבית (*) הינם שדות חובה
תודה!
פנייתכם התקבלה.

ניצור אתכם קשר בהקדם.
קרתה תקלה במהל שליחת הטופס. אנא טענו את העמוד מחדש ונסו שנית.
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com