״כל מי שמקשיב לעד הופך לעד״
(אלי ויזל)

אברהם סומין

24.8.1939

 

בלארוס

בלגיה

כתובת:

אברהם סומיןאברהם סומין
אברהם סומין
קובץ שמע:

העדות

לפני המלחמה: את הראיון אברהם התחיל עם המשפט "עם ישראל חי וקיים" אברהם נולד בבלארוס בעיר גומל שהייתה העיר השנייה בגודלה בבלארוס ב25 לאוגוסט 1939 להורים משה ודינה סומין שהיו דתיים ומאמינים. לאברהם היו 7 אחים והוא היה הצעיר, משה אביו היה סנדלר ואמו הייתה תורפת. סבא של אברהם ניסה לשכנע את המשפחה לעזוב את בלארוס אבל אבא שלו לא הסכים כי הוא חשב שהגרמנים באמת יעשו משהו. למשפחה היה אסור לחגוג את החגים היהודים אבלהם בכל זאת חגגו את פסח ויום כיפור. בזמן המלחמה: המשפחה ברחה מבלארוס לסיביר באוגוסט 1941 ו20 דקות אחרי שהם ברחו הגרמנים הרגו את כל השכנים היהודים שלהם. אברהם מספר שהם ברחו בתוך רכבת של חיות (בקר) לכיוון סיביר, הוא מספר שלכל אחד מהם הייתה פרוסת לחם אחת ליום שלם שזה היה קשה מאוד. סבא שלמה של אברהם היה בן 96 ולאחר שישה שבועות הוא נפטר, המשפחה לא קברה אותו כי לא היה להם איפה לקבור אותו. לפני סיביר הרכבת עצרה ואבא של אברהם יצא להביא מרק למשפחה והרכבת המשיכה בלעדיו, הוא חיכה 15 שעות לרכבת אחרת וכל הזמן הזה שמר על המרק בשביל להביא למשפחה. המשפחה חשבה שהוא מת ואז הוא הצליח לחזור אליהם וכולם שמחו מאוד. משה אבא של אברהם נפטר ב1944 ממחלה משום שלא היה להם תנאים ואוכל, הוא הרגיש שהוא עומד למות אז היו לו שתי בקשות: רצה שיקברו אותו עם תפילין והשני זה שלא יביאו את אברהם בנו הצעיר לקבר. יהודים שעבדו בעבודות בכירות הצליחו להביא להם מעט אוכל. כשהם הגיעו לסיביר לא הייתה אנטישמיות. באוקטובר 1944 המשפחה חזרה לבלארוס כי היו חייבים מורים לרוסית ואחותו הגדולה של אברהם הייתה מורה, בזכות זה שהיא הייתה מורה הם קיבלו אוכל. בסוף המלחמה אמא של אברהם שאלה את הגרמנים בזלזול כמה יהודים הם הרגו והם אמרו שזה היה גם הסלאבים. אברהם ראה בזמן המלחמה את הגרמנים עם ראש מורם ובגאווה והסופה ראה אותם הולכים עם ראש נפול. המשפחה רצתה לעלות לארת אבל הבריטים לא נתנו להם, בעקבות זה אברהם מאחל לכל האנגלים לקבל קדחת. אברהם אומר שהוא שרד את המלחמה רק בזכות אלוהים והוא מדגיש ואומר שהוא רוצה שימשיכו להעביר מדור לדור את מה שהגרמנים עשו לנו.

סיפור

תגובה של כל חברי הקבוצה על העבודה: דורון כהן - מפרויקט תיעוד והנצחה למדתי מסבא של נועם את הקשיים שהיו ליהודי בלארוס בעקבות המלחמה וזה הוסיף לי ידע שלא ידעתי לפני, זה חשוב ללמוד ולתעד את מה שקרה בשואה ולזכור את זה שזה לא יקרה שוב. עומרי לוינר - אני למדתי מפרויקט תיעוד והנצחה את הקשיים שעבר סבא של נועם, איך הוא התמודד עם הקשיים ואת הסבל שלו. למדתי הרבה מהפרויקט ושמח שעבדתי עם חברי לקבוצה. יובל רוזן – אני למדתי עוד דברים על השואה שלא ידעתי והיה נחמד מאוד לעבוד עם סבא של נועם וללמוד דברים חדשים וחשובים. נועם סומין לוין - אני למדתי פרטים חדשים שלא ידעתי על המשפחה שלי ועל זה שהם ניסו לעלות לארץ לפני קום המדינה. 

מהחיים שאחרי

אחרי המלחמה: הוא למד בבית ספר בבלארוס אחרי המלחמה רק את השפה הרוסית. אברהם התחתן עם מרה אשתו ב1964 בבלארוס בעקבות שידוך. אברהם עבד גם בבלארוס וגם בארץ כנתח. ב1978 הם הגישו בקשה לעלות לישראל ואחרי שלושה חודשים הם עלו לארץ דרך וינה. כעונש על זה שהם עוזבים את בלארוס לקחו להם את החפצים ואברהם ומרה עלו לארץ עם שני ילדים ו170$. הם עלו לאשדוד והם גרים בעיר עד היום. יש לאברהם ומרה שני ילדים מיכאל וזאב (אבא של נועם), שניהם נולדו בבלארוס. אברהם הגיע לארץ וישר התחיל לעבוד בלי לדעת את השפה כי לא היה להם כסף. יש לאברהם 4 נכדים שאחד מהם הוא נועם סומין. לדעתו של אברהם אשדוד צריכה להיות עיר הבירה של ישראל. אברהם חי באושר עם משפחתו היקרה והוא מאוד אוהב את הסביבה שהוא גר בה.
פה אכלנו ארוחת שישי עם סבא וסבתא של נועם והמשפחה
פה אכלנו ארוחת שישי עם סבא וסבתא של נועם והמשפחה

ציר הזמן האישי של 

אברהם סומין

תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע

תיעדו:

  • עומרי לוינר
  • נועם סומין לוין
  • דורון כהן
  • יובל רוזן
מחזור 

עדויות נוספות מ

בלגיה

:

אילנה שרון
אילנה שרון
בלגיה
31.12.1929
אילנה נולדה בבלגיה בשנת 1930 בשם חיה פועה. הוריה התחתנו בפולין ועברו לבלגיה בעקבות המשבר הכלכלי של סוף שנות ה-20. אביה השתלב במפעל גדול שעסק בהתכת ברזל ואילו אמא הגיע כתיירת. לאחר 3 חודשים אמא נאלצה לעזוב כי נגמרה לה אשרת התיירות ורק לאחר התערבות מנהלי המפעל מול מלכת בלגיה היא קבלה אישור מיוחד להישאר בבלגיה. אביה של אילנה שהיה חרוץ מאוד עבד ביום במפעל ובערב עסק בבית בסנדלרות. מצבם הכלכלי היה טוב, הם לא סבלו מאנטישמיות. אביה עבד כל השנים והיא התחנכה בחינוך דתי
אפרים (פרדי)  מול
אפרים (פרדי) מול
בלגיה
8.3.1938
אפרים (פרדי) מול נולד בבריסל ששבלגיה בשנת 1938, בן יחיד לאימו בלה שעבדה כמעצבת כובעים ולאביו: ראובן, שייצר ארנקים מעור. משפחתו היגרה מפולין בשנת 1924 לבלגיה לאחר מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1942 הוריו של אפרים ניסו לברוח מבלגיה בעקבות כיבוש הגרמנים במהלך מלחמת העולם השנייה ורצו למצוא מקלט בשוויץ. אימו החליטה לחפש את המשפחה לצוענים (כיוון שלא הייתה כלפם אנטישמיות) ולעבור את הגבול לשוויץ דרך צרפת, שם חיכה אדם שהעביר יהודים לשוויץ תמורת תשלום. תחילה, המשפחה הגיעה לחדר בבית מלון קטן בצרפת ברכבת מבריסל ומשם חיכו לאיש שיעביר אותם לשוויץ יום למחרת. למרבה הצער, הופיעו במקומו שני שוטרי גסטפו שעצרו את המשפחה. אפרים שהיה אז בן ארבע, זוכר תמונה בה אמו ואביו יורדים בגרם מדרגות עץ תלול עם מזוודות וחבילות ונכנסים כל המשפחה למכונית של השוטרים שחיכתה להם מתחת למלון. הם לקחו אותם עד לבסיס שחל הגסטפו שהיה בעיר. אפרים הופרד מהוריו בבסיס ונלקח על ידי שוטרים של משמר הגבול עד למנזר באותה העיר. הנזירות במקום התנדבו לקלוט ילדים יהודים רבים שהיו במצב דומה לשל אפרים. לאחר כמה זמן, נלקח לבית יתומים בפריז יחד עם עוד ילדים וילדות מן המנזר. אפרים מספר שהיה שם רעב, והיה נוהג לחפש אוכל מצלחות של אחרים. יום אחד נלקח למשרד של בית היתומים ומולו ישבו שתי נשים. אחת מהנשים שאלה אותו מה הוא אוהב לאכול ואפרים ענה- עוגת תפוחי עץ. היא הבטיחה לו שאם יבוא איתה יקבל עוגה כזו. החלטה זו של אפרים למעשה הצילה את חייו כיוון שאותה אישה אימצה את אפרים יחד עם בעלה. בני הזוג וייל (הזוג שאימץ את אפרים) היו יהודים צרפתים שהיו הורים לבת יחידה. אפרים למד בבית ספר קתולי. בשנת 1942 עלו על עקבותיו של אפרים ועמדו ללוכדו. לוסי קרטייה- מכרה של ההורים המאמצים, לקחה את אפרים לביתה בדירה בפרברי פריז, שם הסתירה אותו ודאגה לכל צרכיו עד שחרור צרפת מהגרמנים. לימים קיבלה לוסי קרטייה את אות חסידת אומות העולם. בשנת 1944 שוחרר האיזור בו שהה אפרים.
גרינברג מוריס (משה)
גרינברג מוריס (משה)
בלגיה
2.3.1927
בצפון צרפת בעיר סדאן (Sedan), ליד הגבול עם בלגיה
בצפון צרפת בעיר סדאן (Sedan), ליד הגבול עם בלגיה
מתגורר בצרפת, כיום בן 96, בשיחה טלפונית בתרגום סבא של עומר (סבתא רבה של עומר היתה אחותו הגדולה של מוריס) ורישומים משיחות קודמות שנעשו איתו. לפני המלחמה:   תאריך לידה: 3.3.1927 נולד בבלגיה כי אמא שלו נסעה ללדת ליד ההורים שלה שגרו בבלגיה אך התגורר עם הוריו ו- 2 אחיות בצפון צרפת בעיר סדאן (Sedan), ליד הגבול עם בלגיה. סבו היה רב הקהילה בבלגיה. בסאן היו כמה עשרות משפחות יהודיות, היה בית כנסת (קיים גם כיום)בבית שמרו כשרות אך לא היו דתיים. היו חיי קהילה אך גם נטמעו בקהילה הצרפתית המקומית. בשבת היו עובדים ויום המנוחה היה ביום ראשון, ציינו שבתות וחגים. להוריו היתה חנות בשוק. אביו גוייס לצבא הצרפתי בשנת 1939, עד שהצבא הצרפתי ברח כי הגרמנים כבשו את צרפת. עד גיל 13 היו חיים רגילים, למד בבית ספר צרפתי (לא היה בית ספר יהודי), לא היתה אנטישמיות או כל בעיה לפני המלחמה.   בזמן המלחמה: בשנת 1940 עם פלישת הגרמנים לסדאן ברח יחד עם הוריו, אחיותיו, סבו וסבתו וחבר של אחותו (סבא רבא של עומר ג'וזף ברוסקיאר) והמשפחה של ג'וזף לדרום צרפת לאזור Le Blanc. שאר המשפחות היהודיות מסדאן ברחו כל אחד למקום אחר. המשיך ללמוד בבית ספר עד גיל 16, ואז הפסיק ללמוד והחל לעבוד בחוות בסביבה היכן שהתגוררו. בשנת 1942 היו חייבים ללכת עם טלאי צהוב על הבגדים אך הוא ומשפחתו התגוררו באזור ללא גרמנים ולכן לא ענדו את הטלאי.. המשפחות בכפר בו גרו ידעו שהם יהודים אך לא הלשינו עליהם. ההורים שלו לא עבדו בזמן הזה וחיו מחסכונות. הוא עבד בשדות של החוות בסביבה והרוויח קצת כסף, מדי פעם עופות למאכל וירקות מהחוות בהן עבד. אביו ידע לתפור ומדי פעם היה מתקן בגדים ולפעמים היה עוזר ברכבת בתור סבל. במהלך המלחמה אמו לא אכלה בשר במשך 5 שנים כי היתה שומרת כשרות ולא היה בשר כשר אך היא בישלה לשאר המשפחה שכן אכלה. במהלך המלחמה גרו לידם עוד 3 משפחות יהודיות בסתר. את החגים היו מציינים בתוך הבית בסתר. אחותו הקטנה טובה היתה בת 4 והוכנסה מנזר כי פחדו שתסגיר אותם. בהמלך כל תקופת המלחמה לא ראו אותה. הוצאה מהמנזר בשנת 1944 כשהיתה כבר בת 8 וחשו שבטוח להוציא אותה. בום הראשון שהוצאה מהמנזר וחזרה לגור איתם היא הצטלבה ליד המיטה ואמם, שבאה מבית דתי ואביה היה רב חששה שתישאר נוצריה אך לאחר כמה ימים התאקלמה חזרה במשפחה... בשנת 1941 אחותו הגדולה שרה (סבתא רבא של עומר) התחתנה עם בחור שהיה במחתרת הצרפתית. הוא היה מומחה בזיוף מסמכים וסידר לכל המשפחה מסמכים מזוייפים וכך ניצלו. גם המשפחה של גיסו התחבאו באזור עם תעודות מזויפות והיו במחתרת הצרפתית. באופן רישמי גיסו היה עדיין חייל בצבא הצרפתי אך שירת במחתרת במקביל. הוא היה בגדוד היחיד שנשאר בצבא, ללא נשק באשור הזה. מצ"ב צילום תעודת זהות מזוייפת של סבא רבא של עומר ניתן לראות את השנה 1944 והשם שונה מהשם המקורי. מצ"ב צילום של ההזמנה לחתונה שלהם – מצויינת רק השנה ללא מיקום כי חששו שהגרמנים יבואו לחתונה ויתפסו את כולם. את מיקום החתונה העבירו "מפה לאוזן". זיכרון נוסף מהתקופה – הוא הצטרף לגיסו לשמירה בלילה במחתרת, קיבל רימון ותלה אותו על הכתפיים והלך ככה לישון, כאשר הגיע גיסו ראה אותו ישן עם הרימון מסביב לכתפיים...

עדויות נוספות

:

שרה קינדלר
שרה קינדלר
בלגיה
31.12.1935
שרה נולדה ב1936 בבלגיה. הוריה עברו מפולין עם כל המשפחה ב1932 בגלל גילויי אנטישמיות. אימה הייתה רוקחת ולאביה היה בית חרושת ביתי קטן לעיבוד עורות. לשרה היו ארבעה אחים גדולים והיא הייתה בת זקונים בפער של שמונה עשרה שנה מהאח שלפניה. שרה מתארת את השנים הראשונות שלה כנסיכת הבית, מפונקת ואהובה. בגיל ארבע, בשנת ב1940 נכנסו הגרמנים בלילה לביתם ולקחו את ארבעת אחיה ואביה. מאוחר יותר התגלה לשרה שהם נשלחו לאשוויץ ורק אחיה שרד את המלחמה. אימה, נפטרה באותו הלילה בו נלקחו האחים והאב. מרי, חברה נוצריה של אחיה, הבינה את אשר קרה וכאשר ראתה ששרה לא הגיעה לביה"ס באה לביתם וראתה שהאמא נפטרה וכל הבנים נלקחו. מרי אמרה לשרה שהיא באה לגור איתה עכשיו. שרה שהייתה ילדה קטנה ומבוהלת, לא הבינה מדוע עליה לעזוב את הבית, האחים, ההורים. כאשר רצתה שרה לעלות לחדר של אמא שנפטרה, עצרה אותה מרי, ארזה לה מזוודה ולקחה אותה אליה הביתה. במשך מספר חודשים שהתה שרה אצל מרי. שרה מתארת את התקופה הזאת כחודשים המאושרים בחייה. מרי דאגה לה וטיפלה בה. אחד השכנים בבניין הלשין לגסטפו שמוסתרת ילדה יהודיה בבית, הגרמנים הגיעו לבית, הכו את מרי וגלגלו אותה מהמדרגות. שרה נלקחה ונשלחה ברכבת משא בה התנאים היו קשים: צפיפות רבה ודלי שנועד לצרכים. היא נלקחה למחנה מעבר, בו הייתה בביתן הילדים. במחנה הילדים עברו התעללויות מהגרמנים והועבדו בפרך. מלכת בלגיה ששמעה שמחזיקים ילדים בתנאים קשים במחנה בארצה, הגיעה לביקורת בפתע במחנה. היא העבירה את הילדים למנזר ומשם התחיל מסע נדודים בין בתי יתומים שונים בהם הם הופרדו משאר הילדים. לאחר סיום המלחמה, העבירו את שרה לבית יתומים של פליטים יהודים. שרה מתארת את התקופה הזאת כשלב בו איבדה את האמונה בבני אדם. דודתה ששרדה את המלחמה, ניסתה ליצור איתה קשר בבית היתומים אך היא לא הייתה מעוניינת לפגוש בה. היא הביאה לה חבילה עם סוכריות וצעצוע של צבי מעץ. לילדים הוצעו אפשרות להגיע לארצות לשונות: ארה"ב, בלגיה, צרפת או ישראל. שרה, בחרה לעלות לארץ עם עליית הנוער ולאחר מכן התגייסה לצבא. לאחר שנים רבות חודש הקשר של שרה עם אחיה ששרד את המלחמה גם הוא. לאורך כל השנים שמרה שרה קשר עם מרי, האישה שהצילה אותה. מרי הקימה בארץ משפחה וחיה את חייה בדגש על תרומה לאחר וראיית הטוב.
לאה פריד
לאה פריד
פולין
31.5.1937
לאה גרה עם הוריה, סבתא שלה, דודה שלה ובן דוד שלה יעקב. הם חיו בפולין, טרנוב (עיירה ליד קרקרוב), ונכנסו לגטו בתחילת המלחמה. יום אחד בגטו בטרנוב מכריזים הגרמנים שכל האמהות עם הילדים הקטנים צריכים להגיע לכיכר העיר בשביל לקבל משהו (שמן, סוכר, קמח...). אמא שלה לא הוציאה אותה לכיכר העיר והתחננה מהדודה לא לצאת עם יעקב הקטן. הדודה יצאה בכל זאת עם הילד, ולאה הוחבאה בשירותים תחת קרטונים למקרה שהגרמנים יבואו לחפש אותה. זו הייתה האקציה הראשונה בטרנוב. העמידו את כל האמהות בשורה בכיכר העיר וירו בהן מול ילדיהן. בילדים התעללו, הרביצו וחטפו אותם. יעקב היה החבר הכי טוב שלה, מעין אח שלה, הוא נעלם והיא נותרה לבדה עם המבוגרים. אמה שהבינה שהמצב מתדרדר, וביקשה מאישה ששמה ינינה, ולמדה איתה בתיכון, , לשמור על לאה. בגיל ארבע וחצי, לאה חיה בעליית הגג אצל ינינה במשך כמה חודשים עד שהשכנים גילו אותה. ינינה החליטה למצוא ללאה מקום אחר לגור בו. היא נסעה איתה לפשמיש, ליד הגבול הרוסי, ובמשך יום שלם עברו בין בתים ומנזרים עד שמצאו מנזר שהסכים לשמור על לאה. לאה חיה במנזר בחסר היגיינה, היא הייתה מלאה בכינים ושימשה מעין משרתת של הנזירות,. בהיעדר ילדים אחרים במנזר היא הייתה בודדה ולכן אימצה לעצמה בובה/פסל של ישו והתקרבה לדת הנוצרית. לאה חיה במנזר 3 שנים. היא היתה בת 8 כשיצאה ממנו.
לושה דיקמן
לושה דיקמן
פולין
11.12.1934
עדותה של לושה דיקמן

צרו איתנו קשר

שדות המסומנים בכוכבית (*) הינם שדות חובה
תודה!
פנייתכם התקבלה.

ניצור אתכם קשר בהקדם.
קרתה תקלה במהל שליחת הטופס. אנא טענו את העמוד מחדש ונסו שנית.
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com