אברהם סומין

זלמן טורגן, בן למיכאל וטניה נולד בזמן השואה ב28 בנובמבר 1941. הוריו נולדו ב1914 בתחילתה של מלחמת העולם הראשונה. הם הכירו במסגרת תנועת נוער וב1940 הוריו גרו והתחתנו בקישינב (רומניה) כאשר הרוסים היו בשליטה. בינתיים פרצה מלחמת העולם השנייה וביולי 1941 הגרמנים נאצים נכנסו לרומניה והרומנים נכנעו ללא קרב. הגרמנים התעללו, ופגעו ביהודי רומניה, הפציצו את העיר וסגרו אותם בגטו קישינב. באותה תקופה קישינב הייתה מחולקת לשני אזורים: חלקה העליון היה שייך ליהודים העשירים שאותם הגרמנים תקפו ראשונים, ובחלקה בתחתון היו היהודים היותר עניים ומשם יותר הצליחו להינצל. אימו ואביו של זלמן גרו בחלק התחתון של קישינב והצליחו להתחבא במחסן של כרוב כבוש. בתוך הגטו הוריו הצליחו להתחבא מהגרמנים בהריסות ועברו מבית לבית מכיוון שראו שהגרמנים לוקחים יהודים ל"עבודה" אך היהודים לא חזרו. המנהיגות היהודית ניסו לשכנע את הנשיא הרומני אנטונסקו לא לשלוח את היהודים למחנה אך ללא הצלחה. למזלם של יהודי רומניה הנשיא הרומני החליט שהרומנים יחליטו על כל הוצאה להורג של יהודי, ולא הנאצים שמראש התכוונו להשמיד יהודים. בשלב מסוים הוחלט לסגור את הגטו ושלחו את היהודים מזרחה לכיוון מחנה כפייה באוקרינה. המסע לאוקרינה היה כ85 קילומטר שבה היהודים הלכו ברגל במשך שלושה ימים, כל רכושם היה אסוף בשמיכות והועלו על עגלות. זלמן מספר שגירשו את היהודים בקבוצות והוריו ומשפחת אביו היו בין הקבוצות המאוחרות יותר. אימו כבר הייתה בהריון איתו 6 או יותר חודשים ואביו כל הזמן דאג לה ולכן דאג שהיא תשב על חבילות הרכוש. היו יהודים שניסו לברוח בדרך, רובם נהרגו, אך הוריו החליטו להישאר. בדרך לאוקרינה הגרמנים ראו שחיים, סבו של זלמן התמוטט באמצע הדרך והאט את הקבוצה ולכן הוא נלקח הצידה ונורה למוות. אביו ניסה לעזור ולהציל את הסבא אך לא הצליח וכמו כן חטף מכות. עד יום זה זלמן לא יודע איפה הסבא נקבר. בזכות סיפור זה זלמן מספר שהוא משתדל להיות סבא טוב לנכדים שלו כי לו לא היה אחד. הוריו הגיעו למחנה ריבנצה באוקרינה, ושם הוא נולד. זלמן נולד על ריצפת בטון, הוריו נתנו לו את השם זלוטה על שם סבתא שלו מצד אימו. עוד כשהוריו עזבו את הגטו ברומניה אביו כיסה את עצמו בסדינים מכיוון שחשב צעד אחד קדימה והתכונן ללידת בנו ולאחר שנולד הסדינים שימשו כחיתולים. אביו עבד באיסוף פחם ובמסגרת עבודתו הוא היה גונב פחם בשביל לחמם את החדר. בחדר האוכל של הקצינים הגרמנים, היו מקלפים את תפוחי האדמה וזורקים את הקליפות, את הקליפות הוריו של זלמן לקחו ומהם בישלו מרק וזלמן מספר שבזכות המרק אימו הצליחה להניק אותו שנתיים וזה נס שהוא נשאר בחיים. כשזלמן היה תינוק הייתה שיחה בין ההורים האם כדאי להשאיר את זלמן בחיים או לחנוק אותו עם כרית. זלמן מספר שאימו אמרה שאולי לא כדאי לתת לו לחיות לאור התקופה הקשה אך אביו לא הסכים ובכך הציל את חייו. זלמן משתף שהוא מרגיש שהוא חייב את החיים שלו לשני הוריו: לאימו מכיוון שהולידה אותו, ולאביו מכיוון שהציל אותו. לאחר הפלישה של גרמניה לברית המועצות הרוסים הצליחו להדוף את הגרמנים ובסופו של דבר הרוסים הגיעו לריבנצה ושם אביו התגייס לצבא הרוסי בתור מתורגמן והצליח ללמוד 4 שפות. במסגרת התגייסות האב לצבא הוא עזב את המחנה ואמא נשארה לבד עם זלמן עד כמעט סוף המלחמה. בסוף המלחמה אישרו הרומנים לכל מי שגורש מקישינב לחזור, אז אימו וזלמן חזרו. לאחר המלחמה האבא הגיע לצרנוביץ ורצה לחפש את האמא. האבא פגש במקרה מישהו שסיפר לו שפגש אישה שהתאימה לתיאור של האמא עם איזה ילד שנגרר אחריה והם נמצאים בקישינב. הרומנים לא אישרו ליהודים לצאת מקישינב אבל האבא היה כל כך נחוש להיפגש עם אשתו. מישהו הלווה לאבא כסף ועם כסף זה האבא שילם למישהו אחר שבריח אותם לצרנוביץ. זלמן מספר על פגישתו הראשונה עם אביו בתור אחד הזיכרונות הכי מרגשים וזכורים שהיו לו עם אביו "אבא לקח סירה ולקח אותי לסיבוב באגם" זלמן היה בן 4 וחצי. זלמן והוריו גרו בבריאלה עד ספטמבר 1950 ושם למד בבית רומני והיה לו חבר רומני והוא הסתדר עם שאר הילדים (הייתה ברומניה הרבה אנטישמיות כלפי היהודים אך למרות זאת הילדים הסתדרו היטב). ספטמבר 1950 זלמן עלה לארץ ישראל באונייה כאשר המזכרת החומרית היחידה שנשארה לו מלפני השואה היא תמונה של סבא סבתא שלו ותמונה של אבא ודודה שלו. זלמן מספר שהיה על האונייה במשך שלושה ימים וכל דרך שמע חריקות וחשש שלא יצליחו להגיע לישראל. כשאר האונייה הגיעה לנמל חיפה שלחו אותם למחנה המעצר באטלית, שם שהה במשך שבועיים לפני שהחליטו לאן שולחים כל אחד. במחנה לא נתנו לעולים החדשים לצאת והם היו עוברים בדיקות רפואיות בשביל שלא יפיצו מחלות. לאבא של זלמן הייתה אחות שגרה בדירה בתל אביב. זלמן ואביו הצליחו להתחמק מהמחנה דרך הגדר והצליחו להגיע לאחות. אך כשה פגשו אותה היא לא קיבלה אותם יפה והאבא לקח את זה מאוד קשה וניתק קשר איתה מאז. כשחזרו למחנה מעצר הם נתפסו על ידי שוטרים, לאבא הייתה שיטה שכל פעם שהוא היה מסתבך הוא היה צובט את זלמן בלחי וזלמן התחיל לבכות ובכך היו משחררים אותם. לאחר שבועיים העלו את כולם למשאית וזלמן והוריו נשלחו לבאר שבע לשכונה א ושם גדל מגיל 9.

נולד ב 1933 בורשה שבפולין. אמו נפטרה כשהיה בן שנתיים, היו לו שתי אחיות ואח. אביו היה סוחר. כשהמלחמה התחילה, המשפחה חולקה וישראל שהה אצל סבא שלו מצד אמא. כמה זמן לאחר מכן אביו התחתן בשנית, ורצה לאחד את המשפחה מחדש, כלומר שיחזרו כולם לגור יחד. בשנת 1941 הגרמנים פרצו לביתם ושדדו את כל רכושם, הם גורשו לעיירה אחרת ושם גרו בצריף קטן, מעין גטו. הם הצטופפו בחדר מאוד מאוד קטן, במיטה אחת ישנו הוא, אביו ואמו החורגת, וקצבת המזון הייתה חצי כיכר לחם לשבוע. סבא של ישראל היה סנדלר. הוא תיקן נעליים לאנשי הגטו, ובזכות הכסף שהרוויח הם יכלו לקנות תפוחי אדמה, וכאשר תפוחי האדמה נגמרו, אמו הייתה מבשלת גם את הקליפות והם היו אוכלים אותן מרוב הרעב. דרך נוספת להשיג אוכל הייתה, מדי פעם אחיו היו יצאים מן הגטו עם שקים גדולים (מיוטה) מורשה לוישקוף, לכפרים ויערות, אזורים אלו נקראו "נקיים מיהודים". הם היו מקבצים נדבות ולא חוזרים עד שהשקים היו מלאים. לאחר תקופה, סבא שלו מת מרעב בגטו. בשנת 1942 אביו יצא מהגטו כדי להביא אוכל, ובדרך הוא נתפס בידי חייל גרמני. החייל קשר את רגליו וידיו והשכיב אותו בחוץ על השלג. באותו הזמן אמו החורגת שלחה אותו (ישראל) לראות מדוע אביו מתעכב, וישראל ראה את כל המקרה. הוא ראה את אביו שוכב על השלג אך הוא לא רצה שיסתכל ולכן שלח את ישראל בחזרה לצריף בתירוץ "להביא לו סיגריות" מכיוון שידע שאם ישראל ילך לגטו הוא לא יחזור ולא יצטרך לראות מה שהגרמנים עושים לו. ישראל סירב לעשות זאת ומצא מקום מסתור באיזור. הוא ראה כיצד הגרמנים התעללו באביו, הם קשרו אותו לאופניים במקום העגלונים וגרמו לו לסחוב אותם ברגליים יחפות עד שהתמוטט. ישראל כבר התקשה לעקוב אחריהם ונאלץ לחזור לגטו. כל דלת שנפתחה בחדר שלהם, ציפו לשובו, אך זה לא קרה. לבסוף, הם שמעו שהחייל הגרמני לקח את אביו ליער הקרוב וירה בו. יום אחד, עלו שלושת האחים על הרכבת במטרה לאסוף אוכל. הם הגיעו לאחד הכפרים הקרובים וביקשו מקום לינה מראש הכפר, אך לא חשפו את זהותם. הם נשלחו לאישה מבוגרת שהכניסה אותם לביתה. אחותו הגדולה של ישראל החליטה לחשוף בפניה את כל הסיפור שלהם. האישה דאגה לשני האחים הגדולים לעבודה קרובה לביתה ואימצה את ישראל (לקחה אותו לכנסייה, הלבישה אותו כנוצרי) ובכך שמרה עליהם ועזרה להם. הכל תחת זהות בדויה של נוצרים. כעבור חודש הם נאלצו לעזוב, מחשש שהגרמנים יתפסו אותה. שלוש וחצי שנים ישראל, אחיו מטי ואחותו אסתר נדדו ממקום למקום, הלכו אלפי קילומטרים. לא עזבו אחד את השני לרגע, מאוחדים מתמיד. הם הגיעו לכפר גרמני, שבו התפשטה אז מחלת הטיפוס שבה ישראל נדבק. לקחו אותו לבית החולים אך לא היה מקום לטפל בו, אמרו לו שאם מחר לא ימצאו בית חולים אחר שיטפל בו, יצטרכו לחסל אותו ואת שאר האחים. באותו הלילה הרוסים תקפו את הכפר הגרמני ושלושת האחים נקלעו החזית הקרב. בבוקר שאחרי הם ברחו מהכפר ובמהלך הבריחה, מצאו את עצמם בחזית ההתקפה, בין הכוחות הגרמנים לכוחות הרוסים, בעיצומו של קרב יריות. לאחר שעות שהתחבאו בשלג, הם הצליחו לברוח ליד הכביש ושם מצאו מקום לישון בו במחנה הרוסי. אחד החיילים עזר להם למצוא הסעה משם, הם הגיעו לביאליסטוק. שם הם חשפו את זהותם היהודית והתאחדו עם עוד משפחה יהודית שעזרה להם ושלחה אותם ללובלין, לבית יתומים. הסתיימה המלחמה. ישראל זוכר את עצמו זורק חפצים על חיילים גרמנים שבויים, מבית היתומים. הם עברו דרך ארוכה כדי להגיע לצכוסלובקיה, משם לאוסטריה, הם נתפסו על ידי הגרמנים ועברו שבועיים בתוך מחנה מעצר ומשם נסעו למילאנו עם הבריגדה היהודית. 

בארבעה בספטמבר 1915 נולד שמואל באוסטריה למשפחה מרובת ילדים. עד ה"אנשלוס"- סיפוח אוסטריה לגרמניה ב12 למרץ 1938 חיו שמואל ומשפחתו בשלום יחסי עם שכניהם, אך לאחר הסיפוח שאותו העם האוסטרי קיבל בברכה החלו בני המשפחה לחוש באנטישמיות המתפשטת והיחידים עם שכניהם הפכו מתוחים. באותה תקופה אחיו של שמואל שהיה מאוד חכם השיג לו ויזה לצ׳כיה (אישור שהייה), דבר שנחשב ליקר ערך באותה תקופה, ובאמצעותו הצליח לברוח להונגריה בה קרובי משפחה שלו מצד אביו שמתגוררים שם חיכו לו. לאחר זמן מה פג תוקפה של הויזה של שמואל והוא נחשב לאזרח לא חוקי במדינה ולכן נכנס לבית הסוהר, זאת הייתה דרך נוספת של השלטונות לרדוף את היהודים ולהתנכל אליהם. בהונגריה שמואל הכיר את אישתו- צילי, שהצילה אותו מבית הסוהר לאחר חצי שנה בזכות היותה הונגריה. החוקים הגזעניים אסור על צילי ושמואל להתחתן ולכן התחתנו בסתר בנוכחות שני עדים בלבד. באמצעות תנועת ביתר שפעלה בהונגריה הצליח שמואל לעלות ארצה עם אישתו לרמת גן. משפחתו של שמואל נשארו באוסטריה גורשו ללטביה ונרצחו בבורות הירי בריגה.