גרינברג מוריס (משה)

חיים לפני המלחמה: רולן אלכסנדר מטראי, נולד ב- 17.7.1929 בפריז ברחוב שרואנטו. רולן התגורר בפריז עד הגיעו לגיל שנתיים וחצי, אז עבר לגור עם סבו וסבתו בהונגריה על מנת שהוריו יוכלו לעבוד ולבסס עצמם כלכלית. כשהגיע לכיתה א' חזר לצרפת כששפתו העיקרית הינה הונגרית ובצרפתית ידע מילים ספורות: ''Avion = אווירון'' ו ''Tabouret = שרפרף''. משפחתו של רולן קיימה אורח חיים מסורתי הם שמרו מצוות וחגגו את חגי ישראל כמו יתר הקהילה בעירם, חיי קהילה באווירה יהודית שומרת מסורת. (אלה הם עיקרי הדברים הזכורים לרולן טרם פרוץ המלחמה). תקופת המלחמה: ספטמבר 1939 צרפת ואנגליה נכנסות למלחמה בגרמניה. לאור סכנת ההפגזות על הבירה פריז, רולן ומשפחתו מוצאים מקלט באזור "beauce" מדרום לפריז. בין הנהרות הסיין והלואר. ינואר 1940המשפחה חוזרת לפריז ורולן חוזר ללמוד כרגיל בבית הספר בכיתה ה'(גיל 11). אפריל 1940 מפנים את בית הספר באיזור הסארט ליד הלמאן באיזור נהר הלואר. אמו פחדה ,שמישהו שמכיר אותו בשכונה יסגיר אותו למשטרה ועל כן החליטו לשלוח אותו להרים. רולן לא הבין את המצב ,אך ידע שהמצב אינו טוב ועל כן הלך להרים ושם שהה עם קבוצת ילדים ,אשר התחבאו ביחד במטרה אחת ברורה לשרוד! כך כתב ביומנו: "המשפחה שלי דאגה לשלוח אותי עם השכנה שנסעה לאיזור צרפת החופשית. יצאנו ברכבת לטור. והגענו לכפר קטן בו הכומר הסביר לשכנה איך לעבור לאיזור החופשי ובאיזה חווה לפנות..." כאשר הגיעו לאזור הכפרי היו אמורים לחבור לארגון ההצלה, הקונסוליה האמריקאית היו אמורים להעביר את כל הילדים לארצות הברית דרך ספרד, אך בשל החמרת המצב בארה"ב ולאור המלחמה עם יפן לא התאפשרה העברתם. כך כתב ביומנו: "יומני היקר הקונסולה של ארה"ב היתה צריכה להעביר את כל הילדים לארה"ב דרך ספרד שם הייתי אמור לפגוש את הדודה שלי, אבל פרצה מלחמה בין יפן לארה"ב ולפני שיצאנו הודיעו לנו שהנסיעה בוטלה..." בהרים התגורר בבית יתומים ,שמציל ילדים מהמלחמה,. שם בית הילדים היה ''לה שומרי'' מארגון l'ose שהיה פעיל מתחילת שנת 1943 ועזר לו לברוח בזמן המלחמה. ביומנו כתב:" אנחנו עוברים מקום כדי להתקרב לגבול כדי שנהיה קרובים יותר לבית. אנחנו עוברים ל"לה שומרי" בסנט פול און שבלה שזהו בית מלון. אנחנו לומדים בביה"ס שם". גם בתקופה ,ששהה בבית הילדים היה קשה מאוד. רולן לא ידע על דודו, שמת במחנה אושוויץ. אביו ,שהתחבא בלי אוכל בפריז והיה צריך לבקש משכנים וחברים שיביאו לו אוכל לסטודיו . אמו של רולן , שרדה בזכות כושר המשחק המצויין שלה. באחת הפעמים ,שהגרמנים הגיעו לקחת אותה, היא פגשה אותם במדרגות וביקשה אם היא יכולה לעזור להם וכך הגרמנים נפלו בפח ולא עלה בדעתם שהיא בכלל יהודייה. מאז פרידתו של רולן ממשפחתו לא היה לו קשר איתם ולא ידע מה עולה בגורלם. לאחר שהיה בבית היתומים ''לה שומרי'' היה צריך לברוח שוב. רולן השתלב בבית של משפחה נוצרית אורתודוקסית , מה שחייב אותו בתור ילד ללמוד את כל הגינונים והתפילות של הכנסיה. ואף חייב אותו להסוות את זהותו בעת שהתקלח. המשפחה שמרה עליו והוא בתמורה עבד עבורם בחוה כרועה צאן.

שם האב: איזק (ISAAK) אייזנמן. שם האם: בטי פרנקנטל. מצב משפחתי: נשואה לאלברט רוטשטיין ואם לבן- שמואל רוטשטיין. גורשה ע"י הגסטפו מהעיר קיצינגן שבגרמניה ב-  24.3.1942. כיום חיה נכדתם של פאולה ואלברט- יהודית מנדלמן ,סבתי, בעיר מודיעין.   **פרטי העדה** שם: יהודית מנדלמן תאריך לידה: 10.8.1938 מקום לידה: פלשתינה. שם האב: שמואל רוטשטיין ז"ל שם האם: פלורי להמן רוטשטיין ז"ל יהודית בת יחידה להוריה. מקום מגורים כיום: מודיעין. מצב משפחתי: נשואה, אם לבן וסבתא לשלושה נכדים- ארבל, תבור וכרמל שקד. **החיים לפני המלחמה** סבתא שלי, פאולה, נולדה להוריה איזק ובטי אייזנמן ב- 20.8.1882, בעיירה מינשטוקהיים בעיר קיצינגן, בחבל בוואריה אשר בגרמניה. אינני זוכרת, וגם לא קיבלנו מידע ברור האם סבתי הייתה בת יחידה להוריה. השפה הדבורה בביתם הייתה גרמנית. המשפחה הקפידה מאוד על אורח חיים יהודי כולל תפילות בשישי ובשבת וקיום המצוות היהודיות כהלכתן. חינוך והשכלה היו משמעותיים ביותר עבור הוריה ופאולה המשיכה ללמוד לימודים גבוהים לאחר סיום בית הספר בתחום פקידות והנהלת חשבונות. הוריה היו מבוססים, בעלי ממון ומשאבים. את בעלה, אלברט, הכירה פאולה בעת תפילה בבית הכנסת בעיירה. מידה של פאולה, אשר התפללה בעזרת נשים, נשמטה מטפחת לאזור התפילה של הגברים, אלברט, אשר מצא את המטפחת השיב אותה לפאולה וכך החל להירקם סיפור האהבה עד אשר נישאו. לאלברט, היו 5 אחים ואחות אחת. כמו פאולה הוא גדל בבית יהודי מסורתי ששמר וקיים את מצוות היהדות. אך בניגוד אליה לא השתייך למעמד הגבוה והוריו פרנסו בעמל ובדוחק רב 9 נפשות. לאחר הנישואים המשיכו בני הזוג לקיים אורח חיים יהודי והחלו לבנות עצמם מבחינה כלכלית. אלברט, היה בעל יוזמה גדולה ובעל חוש מסחר מפותח ביותר, פאולה הייתה בעלת השכלה פקידותית והוסמכה כמנהלת חשבונות. יחד, החליטו לפתוח בית מסחר ליין בשם- Hoflieferant weinjrosshandlung kitzingen-AM לאט לאט החל בית המסחר להתרחב ושמו יצא לפניו בכל רחבי בוואריה. פאולה, הייתה אחראית על השיווק וההפצה וכן על הנהלת החשבונות ואלברט, היה אחראי על נסיעות העסקים והחוזים למשלוח היין. מצבם הכלכלי היה טוב מאוד וניתן לומר שבעבודה קשה הצטרף אלברט למעמד הגבוה. למרות זאת חיו בצניעות רבה בבית שכור ולא בבית אשר היה רכושם. הם בחרו להשקיע את כספם ברכישת השכלה לבנם, וברכישת דברי אומנות ויודאיקה וכן לא חסכו בחגיגות יהודיות. ישנם סיפורים שסוכתם הייתה הסוכה היפה והמרשימה ביותר בכל העיר. בשנת 1911 נולד בנם הבכור והיחיד של פאולה ואלברט, אבי- שמואל רוטשטיין. הלידה התרחשה בבית על ידי מיילדת, פאולה ואלברט העסיקו מטפלת אשר טיפלה בשמואל, בזמן שהם עבדו וקידמו את העסק המשפחתי. גני ילדים לא היו קיימים באותה עת. בהיותו בגיל 6 נפתח בעיר קיצינגן בית ספר יהודי. פאולה ואלברט שלחו את בנם ללמוד בבית ספר זה על מנת שיקבל חינוך יהודי (באותה תקופה גם משפחות יהודיות היו שולחות את ילדיהם ללמוד בבתי ספר נוצריים). אבי סיפר לי כי הוריו העניקו לו תמיכה בכל הקשור בלימודים אך גם דרשו ממנו לא מעט. סיפור שחזר וסיפר לי הוא סיפור הדואר. בכל מוצאי שבת, שמואל נדרש להגיע לבית הדואר ולאסוף את המכתבים השבועיים שהגיעו. המכתבים היו חשובים ביותר לבית העסק. בית הדואר היה מרוחק מבית הוריו והוא בכל מוצאי שבת היה הולך לשם בכל מזג אוויר על מנת לבצע את המשימה שהוטלה עליו. החיים לפני מלחמת העולם השנייה היו מורכבים ביותר, אך חיי הקהילה, המשפחתיות והיהדות התנהלו ללא התערבות מצד השלטונות וללא פחד. החל משנת 1932, עת המפלגה הנאצית זכתה במרבית הקולות בבחירות, התחילו בני המשפחה לחוש בשינוי האווירה. שמואל, שהיה כבן 21 בשנה זו, נשלח על ידי הוריו לפלשתינה לבדו. כבר אז חשו פאולה ואלברט כי לדור הצעיר אין עתיד בגרמניה וכך בשל התחזקות האנטישמיות החליטו לשלוח את שמואל למקום בטוח יותר עבורו. להם, היה קשה מאוד לעזוב את המקום המוכר והאהוב עבורם. בנוסף זה היה מקור פרנסתם היחיד והבטחת עתידו של שמואל. פאולה ואלברט הגיעו לפלשתינה לביקור, אך נרתעו מהתנאים הקשים-הם החליטו לחזור לעיר הולדתם שם הייתה פרנסתם. אבי שמואל סיפר לי כי למרות החשש הגדול שלהם מעליית הנאצים לשלטון הוריו סירבו להאמין שאותם אנשים אשר הם נלחמו לצידם על אדמת גרמניה בזמן מלחמת העולם הראשונה ירצחו אותם על אותה אדמה רק בשל היותם יהודים. **תקופת המלחמה** משנת 1932 החיים הפכו מורכבים יותר ויותר, פאולה ואלברט המשיכו בעבודתם ובניהול בית המסחר. במקביל, הם המשיכו לתמוך כלכלית בשמואל אשר הגיע לפלשתינה. בשנת 1938, התרחש פוגרום נובמבר- ליל הבדולח, אשר לא פסח גם על עיירתם של פאולה ואלברט. אנשי ה-SA פשטו על בתי היהודים ועל בית הכנסת בעיר קיצינגן. מהיהודים שדדו דברי ערך ומבית הכנסת לקחו את ספרי התורה, תלשו את הפרוכת והשחיתו ריהוט וציוד. ראש העיר התערב ודאג לסגור את דלתות בית הכנסת. סבי אלברט נעצר ונשלח למחנה הריכוז דכאו, שם בפקודת הנאצים החלו לבנות את פסי הרכבת. לאחר כחצי שנה שוחרר מהמחנה וחזר לביתו, להמשיך בעבודתו. במהלך נסיעת עסקים אותה ערך בשנת 1939 נזרק, ככל הנראה על ידי שונאי יהודים, מהרכבת בה נסע וכך מצא את מותו. הוא נקבר בבית קברות יהודי בעיר קיצינגן. פאולה המשיכה לנהל את העסק המשפחתי במשך זמן קצר אך נאלצה לסגור אותו כשהאנטישמיות התפרצה והמלחמה החלה, חשבונות הבנק וכל ההכנסות הועברו לידי הנאצים. בספטמבר 1941 הוטלה גזרת סימון הטלאי הצהוב על יהודי גרמניה, טלאי אותו נשאה כל משפחת רוטשטיין שהמשיכה להתגורר בעיר. מהידוע לאבי, אחד מילדי משפחת רוטשטיין המורחבת סבל מנכות- שמו היה אריך. פאולה הייתה קשורה מאוד לאריך, טיפלה בו ודאגה לשלומו, לא ניתן היה להפריד ביניהם. ב- 24.3.1942 שולחו 208 יהודים מקיצינגן לאיזביצה (Izbica) שבפולין. פאולה כקשישה ואריך כנכה - גורשו בגירוש הראשון. לא ידוע האם הופרדו או עלו יחד לרכבת. הרישום המדויק של הנאצים אפשר לאבי שמואל לקבל לידיו בשנת 1960 את התעודה הרשומה המעידה על העברתה של אמו פאולה, על ידי הגסטפו, לעיר ווירצבורג בתאריך 24.3.1942 משם הועברה פאולה ברכבת לפולין-מצ"ב תעודה מספר 422973. ככל הידוע לאבי, הועברה פאולה למחנה ההשמדה מיידאנק, שם נרצחה בתאי הגזים.

זלמן טורגן, בן למיכאל וטניה נולד בזמן השואה ב28 בנובמבר 1941. הוריו נולדו ב1914 בתחילתה של מלחמת העולם הראשונה. הם הכירו במסגרת תנועת נוער וב1940 הוריו גרו והתחתנו בקישינב (רומניה) כאשר הרוסים היו בשליטה. בינתיים פרצה מלחמת העולם השנייה וביולי 1941 הגרמנים נאצים נכנסו לרומניה והרומנים נכנעו ללא קרב. הגרמנים התעללו, ופגעו ביהודי רומניה, הפציצו את העיר וסגרו אותם בגטו קישינב. באותה תקופה קישינב הייתה מחולקת לשני אזורים: חלקה העליון היה שייך ליהודים העשירים שאותם הגרמנים תקפו ראשונים, ובחלקה בתחתון היו היהודים היותר עניים ומשם יותר הצליחו להינצל. אימו ואביו של זלמן גרו בחלק התחתון של קישינב והצליחו להתחבא במחסן של כרוב כבוש. בתוך הגטו הוריו הצליחו להתחבא מהגרמנים בהריסות ועברו מבית לבית מכיוון שראו שהגרמנים לוקחים יהודים ל"עבודה" אך היהודים לא חזרו. המנהיגות היהודית ניסו לשכנע את הנשיא הרומני אנטונסקו לא לשלוח את היהודים למחנה אך ללא הצלחה. למזלם של יהודי רומניה הנשיא הרומני החליט שהרומנים יחליטו על כל הוצאה להורג של יהודי, ולא הנאצים שמראש התכוונו להשמיד יהודים. בשלב מסוים הוחלט לסגור את הגטו ושלחו את היהודים מזרחה לכיוון מחנה כפייה באוקרינה. המסע לאוקרינה היה כ85 קילומטר שבה היהודים הלכו ברגל במשך שלושה ימים, כל רכושם היה אסוף בשמיכות והועלו על עגלות. זלמן מספר שגירשו את היהודים בקבוצות והוריו ומשפחת אביו היו בין הקבוצות המאוחרות יותר. אימו כבר הייתה בהריון איתו 6 או יותר חודשים ואביו כל הזמן דאג לה ולכן דאג שהיא תשב על חבילות הרכוש. היו יהודים שניסו לברוח בדרך, רובם נהרגו, אך הוריו החליטו להישאר. בדרך לאוקרינה הגרמנים ראו שחיים, סבו של זלמן התמוטט באמצע הדרך והאט את הקבוצה ולכן הוא נלקח הצידה ונורה למוות. אביו ניסה לעזור ולהציל את הסבא אך לא הצליח וכמו כן חטף מכות. עד יום זה זלמן לא יודע איפה הסבא נקבר. בזכות סיפור זה זלמן מספר שהוא משתדל להיות סבא טוב לנכדים שלו כי לו לא היה אחד. הוריו הגיעו למחנה ריבנצה באוקרינה, ושם הוא נולד. זלמן נולד על ריצפת בטון, הוריו נתנו לו את השם זלוטה על שם סבתא שלו מצד אימו. עוד כשהוריו עזבו את הגטו ברומניה אביו כיסה את עצמו בסדינים מכיוון שחשב צעד אחד קדימה והתכונן ללידת בנו ולאחר שנולד הסדינים שימשו כחיתולים. אביו עבד באיסוף פחם ובמסגרת עבודתו הוא היה גונב פחם בשביל לחמם את החדר. בחדר האוכל של הקצינים הגרמנים, היו מקלפים את תפוחי האדמה וזורקים את הקליפות, את הקליפות הוריו של זלמן לקחו ומהם בישלו מרק וזלמן מספר שבזכות המרק אימו הצליחה להניק אותו שנתיים וזה נס שהוא נשאר בחיים. כשזלמן היה תינוק הייתה שיחה בין ההורים האם כדאי להשאיר את זלמן בחיים או לחנוק אותו עם כרית. זלמן מספר שאימו אמרה שאולי לא כדאי לתת לו לחיות לאור התקופה הקשה אך אביו לא הסכים ובכך הציל את חייו. זלמן משתף שהוא מרגיש שהוא חייב את החיים שלו לשני הוריו: לאימו מכיוון שהולידה אותו, ולאביו מכיוון שהציל אותו. לאחר הפלישה של גרמניה לברית המועצות הרוסים הצליחו להדוף את הגרמנים ובסופו של דבר הרוסים הגיעו לריבנצה ושם אביו התגייס לצבא הרוסי בתור מתורגמן והצליח ללמוד 4 שפות. במסגרת התגייסות האב לצבא הוא עזב את המחנה ואמא נשארה לבד עם זלמן עד כמעט סוף המלחמה. בסוף המלחמה אישרו הרומנים לכל מי שגורש מקישינב לחזור, אז אימו וזלמן חזרו. לאחר המלחמה האבא הגיע לצרנוביץ ורצה לחפש את האמא. האבא פגש במקרה מישהו שסיפר לו שפגש אישה שהתאימה לתיאור של האמא עם איזה ילד שנגרר אחריה והם נמצאים בקישינב. הרומנים לא אישרו ליהודים לצאת מקישינב אבל האבא היה כל כך נחוש להיפגש עם אשתו. מישהו הלווה לאבא כסף ועם כסף זה האבא שילם למישהו אחר שבריח אותם לצרנוביץ. זלמן מספר על פגישתו הראשונה עם אביו בתור אחד הזיכרונות הכי מרגשים וזכורים שהיו לו עם אביו "אבא לקח סירה ולקח אותי לסיבוב באגם" זלמן היה בן 4 וחצי. זלמן והוריו גרו בבריאלה עד ספטמבר 1950 ושם למד בבית רומני והיה לו חבר רומני והוא הסתדר עם שאר הילדים (הייתה ברומניה הרבה אנטישמיות כלפי היהודים אך למרות זאת הילדים הסתדרו היטב). ספטמבר 1950 זלמן עלה לארץ ישראל באונייה כאשר המזכרת החומרית היחידה שנשארה לו מלפני השואה היא תמונה של סבא סבתא שלו ותמונה של אבא ודודה שלו. זלמן מספר שהיה על האונייה במשך שלושה ימים וכל דרך שמע חריקות וחשש שלא יצליחו להגיע לישראל. כשאר האונייה הגיעה לנמל חיפה שלחו אותם למחנה המעצר באטלית, שם שהה במשך שבועיים לפני שהחליטו לאן שולחים כל אחד. במחנה לא נתנו לעולים החדשים לצאת והם היו עוברים בדיקות רפואיות בשביל שלא יפיצו מחלות. לאבא של זלמן הייתה אחות שגרה בדירה בתל אביב. זלמן ואביו הצליחו להתחמק מהמחנה דרך הגדר והצליחו להגיע לאחות. אך כשה פגשו אותה היא לא קיבלה אותם יפה והאבא לקח את זה מאוד קשה וניתק קשר איתה מאז. כשחזרו למחנה מעצר הם נתפסו על ידי שוטרים, לאבא הייתה שיטה שכל פעם שהוא היה מסתבך הוא היה צובט את זלמן בלחי וזלמן התחיל לבכות ובכך היו משחררים אותם. לאחר שבועיים העלו את כולם למשאית וזלמן והוריו נשלחו לבאר שבע לשכונה א ושם גדל מגיל 9.