הרצל נוחומובסקי

השנים שלפני המלחמה: ״גדלתי באזור הגובל בין אוקראינה לרומניה, ונקרא בוקובינה. האזור בזמנו היה מכוסה ביערות ואף אחד לא גר שם ולא היו תושבים, אותם היהודים שגרו ברוסיה (בעבר היה משהו שנקרא תחום המושב - זאת הייתה מן עיירה של יהודים שאסור היה להם לצאת משם - רק למי שהיה רישיון לכך והיה להם מאוד קשה והיו המון רדיפות) אותם יהודים חיפשו מקום לא מיושב והיו שם יערות, בהתחלה התחילו לחפש עצים ולמכור אותם והכל היה בנוי מעצים, ואותם יהודים די הצליחו. ואז הגויים ראו פתאום את האזור והתחילו גם הם להתיישב שם. האזור הזה היה מיושב ע״י התורכים ואחריהם האימפריה האוסטרו-הונגרית, ואז הרומנים והרוסים. היהודים באיזור היה ידעו הרבה שפות כי כל פעם מישהו אחר כבש אותם אז כל פעם היו צריכים ללמוד את השפה המדוברת בשביל להסתדר. ב1870 היו שם שתי משפחות- (מכאן מתחיל הסיפור האישי שלי) משפחתה של סבתא רבתא שלי, דרזנר. במקרה נודע לי לא מזמן, שהתברר שהאח של סבתא רבתא הגיע לישראל בשנות ה30 סוף 20, הוא הגיע לחיפה והוא החליט שאין כאן בתי מלון והוא חושב שחיפה זאת עיר מאוד טובה לפתח את התיירות, ואז הבריטים מכרו קרקעות ומי שהתחרה איתו בזה היה ערבי (הם היו תושבים בחיפה תחתית) והם היו גם עשירים מאוד, והמכרז היה בתורה כזו שכל אחד שרצה היה צריך לזרוק אבנים, לזרוק לצפון לדרום כמו רוחות השמיים והוא הצליח. הוא קיבל את הקרקע הזו והוא בנה בית מלון מאוד גדול בחיפה שקראו לו ציון, והוא היה היחיד בחיפה, הוא די התבסס כאן בחיפה. הסבא רבא הוא ממשפחה ששמה רוברגר והוא נפטר בגיל מאוד צעיר, הוא נפטר בגיל 42 וסבתא נשארה לבד אחרי שהיא ילדה בעצם ילדה כמה תינוקות שהם לא החזיקו מעמד ונפטרו ישר לאחר הלידה, אז היא הלכה לרב ולשאול מה לעשות כי אז זה היה הפסיכולוג, והוא אמר פשוט להתחיל לתת לכל ילד שנולד שני שמות וכך עשתה. הם חשבו שכריתת העצים זאת הסיבה שהילדים לא מחזיקים להחזיק מעמד כי העץ משתלט על הבן אדם זאת הייתה האמונה הרווחת אז. הסבא נפטר והיא נשארה עם חמישה ילדים, ארבע בנות ובן. מה היא עשתה ואיך היא פרנסה אותם? אני לא יודעת, זה הם לא סיפרו. אני יודעת שזה היה מקום שהוא בעצם ריכז סביבו את כל הנוער באותה תקופה וביניהם אחת הבנות הייתה סבתא שלי, אמא של אמא שלי. והיא סיפרה לי שהם פשוט היו מבלים ביחד כל הזמן כל הנוער היו באים אליהם הביתה, הרבה ריקודים רקדו וגם אותי היא לימדה. בימים שנשארה בייביסיטר איתי היא לימדה אותי לרקוד טנגו, הייתה אישה מאוד מיוחדת. היא בעצם חינכה אותנו כל השנים והיו שם כל מיני אנקדוטות מאותה תקופה, בכל אופן היא מספרת שמישהי מהבנות מהחברות שלה סיפרה לכולם שהיא ישנה מאוד עמוק, ובקיץ במקרה שהיה חם אז הם לא ישנו באותו חדר, אלא הייתה מן סוכה כזאת והיא ישנה שם, והבנים פשוט יום אחד הוציאו אותה בלילה, ושמו אותה במרכז העיר, והיא בבוקר התעוררה במרכז העיר, עכשיו מה, מה מוזר מכל הסיפור הזה, זה היא סיפרה לי. עכשיו אני גם קראתי ספר במיוחד בשם הגיבור, זה היה ילד קבצן יהודי שהחברה בעיר גם עשו לו אותו תרגיל, היא מן הסתם לא קראה את הסיפור הזה אבל בכל אופן זה אותו סיפור. עכשיו סיפור נוסף שהיא סיפרה לי, יום אחד היא שומעת שהנערים שם הבנים הם מספרים על חברה טובה שהיא לא בדיוק הכי תמימה, היא מאוד התעצבנה על הרכילות הזאת וסבתא שלי לא היה לה מחסום לפה, מה שהיא הרגישה היא גם אמרה, היא ניגשה אליהם ואמרה להם שדברים כאלה לא יכולים להיות ושהיא לא יכולה לעשות דבר כזה, שהחברה הזאת היא כזאת. למחרת באותו ערב היא מייד הלכה לחברה הזאת ואמרה לה תשמעי הם מספרים עלייך סיפורים ככה וככה ואני אמרתי להם שאני יכולה לתת את הראש שלי שזה לא נכון. והחברה הזאת אמרה לה תשמעי, את את הראש שלך תתני רק עבור עצמך, אבל לא עבור אחרים, אז כנראה שהיו דברים וזה היה אז, אז את הסקס לא המצאנו אנחנו. בין אותם הבחורים היה גם סבא שלי, והם התארסו. והוא היה חייל בצבא האוסטרו הונגרי הוא כאן במדים של הצבא, והוא נלחם במלחמת העולם הראשונה. באותה תקופה הם כבר היו תחת השלטון האסטרו הונגרי והמצב הכלכלי היה אז מאוד טוב, הם דיברו גרמנית וידעו כולם גרמנית. הם גרו ובנו את העיר צרנוביץ, והעיר הזאת היא מחצית ממנה היו יהודים. ( העיר נמצאת בין צפון רומניה לדרום אוקראינה) הם היו אזרחים של אוסטרו הונגריה, אז הם היו פליטים והם כולם עברו לוינה ובמשך כל תקופת המלחמה הזאת הם גרו בוינה (במלחמת העולם הראשונה) סבתא שלי מתארת את זה כהתקופה הכי יפה בחיים שלה, ההורים של אבי נכנסים כאן לסיפור, הם גרו על יד והם היו משפחה די מבוססת כלכלית, הם עסקו במכירת בהמות. יכולים להיות גם דברים לא נחמדים, אבל זו משפחה, יש כאלה ויש כאלה כלומר אני יודעת שהם היו עשירים אבל בספרות של אותה תקופה זה לא הייתה עבודה הכי ספמטית, הם די דיברו עליה בלגלוג. בכל אופן הם היו מאוד עשירים, ובמשפחה הזו הם היו שמונה ילדים ואת הסבא רבה ואת האח הבכור של אבי לקחו לצבא האוסטרו הונגרי וסבתא שלי עם 7 ילדים עברה מצרנוביץ לוינה, זאת אומרת היא הייתה צריכה לעבור עם להסתכל במפה את צכיה, את הונגריה ואז היא הגיעה לוינה. בוינה נתנו לה ולידים מן אורווה, וסבתא שלי מספרת עליה (כל הסיפורים האלה הם מסבתא שלי- לא רבתא) והיא מספרת שהיא עשתה מזה אורווה, ועם השבעה ילדים עשתה כל היום בואי לראות את הבית שלי. אחרי המלחמה הם חזרו בחזרה לצרנוביץ, סבתא שלי התחתנה עם סבא שלי ממשפמה מיימן, ונולדו להם 4 בנות, והבכורה זאת אמי. הוא היה מפקח על האיכרים והאדומות של בעל האדמות העשיר בסביבה. הוא גם היה קומוניסט, ודי חרה לו שבעל האדמות הזה בעצם לוקח את כל היבול אליו ולאיכרים לא נשאר כלום. הוא עודד אותם למרוד, אבל היה איש שהלשין עליו. דווקא האיש שהלשין עליו היה יהודי, ואז פטרו אותו. וזה היה קשה, הייתה להם תקופה מאוד קשה ויש איזה משהו שבתקופה הזאת אני תמיד באיזשהו מקום מספרת את זה שזה די מוכיח הרבה על המשך החינוך והמשפחה. הם הגיעו על לפת לחם עם ארבעה ילדים ואז יום אחד אחיה של סבתא שלי הוא שמע שמצבם קשה והוא הגיע, והוא רצה לעזור לה, אז היא שמעה שהוא בעיר והיא שמה על הכיריים סירים מלאים במים וכשהוא בא ואמר אולי אני אעזור לך שמעתי שהמצב קשה, והיא אמרה לא מה פתאום תראה כמה אני מבשלת, אבל היא לא הסכימה לקבל עזרה מאף אחד, הכל בכוחות עצמה, וככה גם חינכו אותי. זו לא הייתה העבודה הכי סימפטית, הם דיי דיברו עליה בלגלוג. הם היו מאוד עשירים, במשפחה הזאת הם היו 8 ילדים, את הסבא רבא והאח הבכור של אבי לקחו לצבא האוסטרו הונגרי. סבתא שלי עם 7 ילדים עברה מצ’רנוביץ לוינה במסע ארוך דרך צ’כיה והונגריה. בוינה נתנו להם אורווה לגור בה ומספרים שהסבתא הפכה אותו לכל כך יפה שכל העיר באה לראות אותו. אחרי המלחמה הם חזרו בחזרה לצרנוביץ, סבתא שלי התחתנה עם סבא שלי מהמשפחה מימן ונולדו להן 4 בנות- הבכורה אימי. סבא שלי היה מפקח על האיכרים והאדמות של בעל האדמות העשיר בסביבה והוא היה קומוניסט, בעל האדמות נהג לקחת את כל האדמות לעצמו ולאיכרים לא נשאר, וסבא שלי עודד אותם למרוד. לאחר שהלשינו עליו הוא פוטר והמשפחה הייתה בתקופה קשה. באותה תקופה קרה מקרה שמוכיח על המשך החינוך ורוח המשפחה- הם הגיעו לעוני עד לפת לחם, יום אחד אח של סבתא שלי הגיע לאחר ששמע שהמצב שלהם קשה במטרה לעזור להם, סבתא שלי שמעה שהוא בעיר ושמה על הכיריים סירים מלאים עם מים, כשהוא בא והציע לעזור לה כי שמע על המצב היא הכחישה והצביעה על הסירים כהוכחה לבישולים שלה. סבתא שלי לא הסכימה לקבל עזרה מאף אחד והסתדרנו תמיד בכוחות עצמה, וזה גם החינוך שעבר אליי. אחרי מלחמת העולם הראשונה האזור שהם נמצאו בו היה כבוש על ידי רומנים. \*תמונה של שרה הרמן במדים של בית ספר תיכון \*תמונה של סבא שלה בכפר וארבעת בנותיו\* שם המשפחה של אבי היה הרמן, אבא שלו עם שם משפחה פלר, והוא שינה להרמן כיוון שכשהוא התגייס לצבא הרוסי ורצה להצטרף לחיל הפרשים, אחיו כבר היה שם ולא היה אפשר ששני אחים יהיו בחיל הפרשים ולכן הוא שינה את השם וזה נשאר. ב1939 התחתנו.״ מפרוץ המלחמה: ״הוריי היו נשואים שנה כשהתחילה המלחמה והחלו הפרעות של האוקראינים, אבא שלי גויס לצבא הרוסי. כשפרצו אליהם הביתה אמא שלי ניסתה לשחד אותם ולדבר איתם והם צחקו עליה והכריחו אותם לעזוב את הבית ולהשאיר הכל. אמא שלי עברה עם אחיותיה והוריה, הם התחילו לנדוד, היא עברה לבית ספר בעיר ושם כל אחד מהם קיבל 25 מלקות, סבתא שלי לא יכלה לעמוד בזה ולכן סבא שלי קיבל בנוסף את המלקות עבורה. בשלב הזה הם התחילו במסע, הם התחילו ללכת מצרנוביץ לטרסניסטה, באזור הזה הרומנים הקימו 20 מחנות ריכוז שבהם הם ריכזו את היהודים. הם הוציאו את היהודים מהעיר והתחילו ״מסע מוות״ לכיוון מחנות הריכוז. מפני שהיהודים בערים היו משמעותיים וחסרו אנשים לבצע את עבודות הניהול שהם עסקו, הם הביאו במקומם יהודים מערים דרומיות יותר לעבוד שם. אמא שלי הייתה בהריון בחודשים דיי מתקדמים והיא הייתה עם אחיותיה, סבתא שלה וסבא שלה שהיה במצב קשה, הם המשיכו ללכת הלאה אוגוסט 1940 עד ינואר 1941 בבוץ של אוקוראינה, מצידי הדרך האוקראינים עמדו ועבור פת לחם לקחו מהם את מה שיכלו. לסבתא שלי לא היה שום דבר מלבד הסתימות מזהב על השיניים, עם קיסם עץ היא עקרה את השיניים והוציאה את הזהב מתוכן, והחליפה אותו תמורת מזון. הסבא נפטר ואת הגופות היו זורקים לסוס או כירכרה שהיו עוברים בצד הדרך. אימי הייתה בחודש התשיעי והיא הלכה ויילדה את עצמה, עטפה את הולד במעילה והמשיכה ללכת. הילד לא החזיק מעמד ונפטר והיא קברה אותו בשדה, מספרים שכשהיא קברה את הילד היא אמרה שלפחות יש לה מעיל לחודשי החורף. ככה ממשיכים ללכת, זה אני יודעת ממנה כי הצלחתי להוציא, יש איזשהו ספר די דומה לטלאות שהיא עברה- "מעבר לנהר". במסע המוות הזה יש עיר בשם מוגילוב ועיר בשם דוכויב, מרינובסקה, קופייגרוב- טרנסניסטרה. היא הגיעה לקופייגרוב. חלק מהשטח היה בשלטון רומני וחלק גרמני. יום אחד שהם היו באותו מחנה ריכוז בקופייגרוב, הם שומעים שמעבר לגדר (גרמניה) המצב של היהודים הרבה יותר טוב, והם חושבים אולי לברוח משם לאיזור הגרמני כי שם התנאים יותר טובים. למחרת הם שמעו יריות ואז מתברר שהגרמנים חיסלו את כל המחנה הזה. סבתא שלי מספרת כאילו האדמה שם נשמה- היו כאלו שנקברו חיים. היא הייתה שם והם כולם חלו בטיפוס- מחלה איומה. לא היו שירותים והיגיינה. היחידה שתפקדה זאת אמא שלי, שברחה משם ומצאה פרצה בגדר. היא הלכה לעבוד אצל האוקראינים בסביבה ותפרה וסרגה להם עבור קערת מרק. פעמים רבות היא חוזרת בחזרה למחנה הריכוז, בדרך היא פוגשת גבר יהודי שחוטף ממנה את הצלחת והיא חוזרת למשפחה שלה בלי כלום. גם היהודים לא תמיד טלית שכולה תכלת ובסוף כל אחד דואג לעצמו. אמא שלי מטפלת במשפחה שלה ולאט לאט בסביבות תחילת 1944, הצבא הסובייטי מתחיל להתקדם. והמצב נהיה הרבה יותר קל. נותנים להם קצת לצאת. האחות הקטנה לא הצליחה להחזיק מעמד ונפטרה מרעב ומטיפוס. לאט לאט הם חזרו לעצמם וחזרו לצאת ולעבוד אצל האוקראינים. סבתא שלי עברה בין הבתים של האוקראינים וניבאה להם את העתידות בקלפים ונתנה להם קצת אוכל. ״

**מאיר בליויס** נולד בשנת 1928 בעיר "ראדום" שבפולין. מאיר נולד להוריו דוב ולאה, לאמו הייתה חנות ולאביו היה מפעל קונפקציה לעיצוב תעשייתי של בגדים. מאיר האח החמישי בין תשעת אחיו ואחיותיו. למד עד גיל 12 בבית ספר יסודי מקומי רק ליהודים. בעיר שבה נולד חיו לפני מלחמת העולם השנייה כ-30,000 יהודים בקהילה יהודית משגשגת, חלק גדול מהם חסידים. כילד, מאיר מספר, שאהב מאד לשחק עם אקדח צעצוע. "יום אחד זרקתי את האקדח לפח כדי שהגרמנים לא יפגעו בי. שמעתי מאמי את סיפורי ההתעללות של הגרמנים ביהודים וקישרתי את זה לאקדח." מאיר מספר:"באיזשהו שלב הפסיקו את הלימודים בבית הספר שלי אני וילדים בגילי לא למדנו. חשבנו שהמשפחה תמלט לרוסיה. הייתה לנו הרגשה רעה."  בפרוץ המלחמה מאיר היה בן 12, כשעמד בתור ללחם עם אחיו לפתע שמעו רעש חזק. פצצה נפלה על הבית אולם רק קיר אחד נשאר. היה זה הקיר שבסמוך לו עמדו. מאיר ואחיו לא הצליחו לדבר שלושה ימים אחרי האירוע מרוב פחד. "זה היה תחילתו של מסע ההישרדות שלי". כאשר הצבא הגרמני פלש לפולין השתררה אווירת פחד. נכבשה ראדום (העיר בה גר) בתאריך ה- 8.9.1939 והתחילו להרגיש מחסור במזון. משפחתו של מאיר שמעו ברדיו וקראו בעיתון מה שהיטלר מסוגל לעשות ליהודים. בעקבות כך הציעה אמו לברוח לרוסיה כי כך נשרוד. ובעקבות זאת יצא מאיר למחנה עבודה. "הפרידה מהבית ומהמשפחה הייתה מאוד קשה, יצאתי מהבית ללא שום מזכרת וחשבתי שאחזור הביתה. הוריי שלא יצאו מהבית הושמדו ולא ידעתי מה קורה איתם." ממחנה העבודה עבר למחנות ריכוז : אפאעל, מחנה קטן, מחנה גדול, מחנה טבואל, מחנה טומשופ ואושוויץ. מאיר מספר סיפור שזכור לו במיוחד, כאשר היה במחנה, גנבו אוכל הוא וחבריו בגלל הרעב הכבד שהיה וכדי שהנאצים לא יריחו שאכלו משהו הם שתו את השתן שלהם בכדי שלא יריחו ריח של אוכל, שיהיו מסריחים. בסוף המלחמה, לאחר שעבר מחנות עבודה וריכוז רבים, מאיר ואחיו הם השרידים האחרונים מכל משפחתם שנספתה בשואה.

השואה ברומנייה הייתה שונה מכל יתר המקומות. חלקים שונים ברומניה סבלו באופן אחר. כלומר לא היה גורל אחד לכל יהודי רומניה. התופעה החמורה ביותר ביהודי רומניה זה הגירוש לטרנסנסטרייה, אני ומשפחתי היינו בין אלה שגורשו לשם. שם היו גטאות ומצב מצוקה קשה. לפני פרוץ המלחמה גרנו משפחתי ואני ברומניה. בצפון מולדובה בעיירה בשם ברגאט אבל בשנת 1938 החלק הזה סופח לבוקובינה וגורל האזור הזה היה כגורל בוקובינה. לפני המלחמה ההורים שלי גרו בעיירה סבן, ואבא שלי היה סנדלר. לא היה חשמל, מים זורמים ואפילו רצפה. אנשים התפרנסו מדברים פרמימיטיביים. אבא שלי היה עושה נעליים. בפרוץ המלחמה היינו אני ואחי שהיה צעיר ממני. כבר בתקופה הזו אפשר היה להרגיש השפעה ציונית כאשר מתוך רוסיה היגרו לכיוון רומניה התנועות החלוציות ותנועות הנוער וחלוצים שרצו לעלות לארץ ישראל. היו מפלגות שונות שהיו הרבה יותר לאומניות. המצב היה שבו היהודים ברומניה קיבלו שוויון זכויות וזכויות אזרח.