צבי ויזל

נולדתי בשישה באוגוסט 1938 בויז'ניץ, עיר בצ'רנוביץ, שהייתה במקור באוסטרו הונגריה, ואז הפכה לאוקראינה, ואז לרוסיה.. התחלף שם שלטון כל הזמן. בתחילת המלחמה הייתי בן 3-4, אבל אני זוכר טוב. הייתי במחנה עבודה במוגלוב, אוקראינה, בחבל ארץ בשם טרנסניסטריה, בשנים 1940-1944. יום אחד קמנו, ונלקחנו אני, אמי, סבי וסבתי מצד אמא ואח של אבא שלי על ידי קצין גרמני. הגענו דרך נהר למקום בו עתיד להיבנות המחנה, וראינו שם בתים והריסות, ולמחרת בבוקר כבר הייתה גדר חשמלית. רוב עבודת השמירה עשו גם רומנים וגם אוקראינים, שהיו אכזריים. הגרמנים ישבו עם הדוברמן בחדר והתעצלו. המשפחה שלי הייתה מאוד עשירה בויז'ניץ, סבא שלי מצד אבא היה רב. כשהתחלף השלטון לקחו את כל הרכוש של סבא וסבתא ושלחו אותם לסיביר. סבתי עבדה כמשרתת אצל המנהל דואר, וסבא עבד בכריית עצים ומת. סבתא החזיקה מעמד וחזרה אלינו ב- 1947, אחרי המלחמה כשהגענו לצ'רנוביץ. רוב המשפחה הייתה באותו מחנה בטרנסניסטריה. שקלתי 13-17 קילוגרם בגיל 4. אמי חלתה בטיפוס ולכן שמו אותה בצריפים של חולי טיפוס. בהתחלה אף אחד לא נכנס לשם, כולם פחדו כי זו הייתה מחלה נוראית, ושם היא נשארה. כשהרוסים נכנסו היא עדיין חיה, ושלחו אותה בטרנספורט של הצלב האדום לסיביר והיא גם חזרה ב- 1947. את אבא שלי גייסו לצבא הרוסי, שם שירת כקצין והוא נהרג במאי 44. אחי ואחותי נרצחו במחנה: אחי נטרף על ידי דוברמן, ואחותי שימשה כרולטה לרומנים, והם סובבו וירו בה. הכל היה ענין של אוכל, היתר לא היה משנה. לשתייה היה באר ליד הבית, היינו קושרים דלי ושואבים מים טריים. הילדים לא נשלחו לעבודה כי לא היה מה לעשות איתם. סבתא שלי מצד אימא הפכה לתופרת, וסבא מוכר גרעינים- קולה אותם בתנור, ככה הסתדרנו, לא היינו זקוקים להרבה. זו הייתה תקופה מאוד קשה, אבל הסתדרנו פחות או יותר כמו יהודים, תמיד מסתדרים. בבית שלנו היו חמש או שש משפחות ביחד איתנו, כל אחד תפס כמה חדרים. לנו היו שני חדרים ומטבח, וחיינו כמו בקומונה- אחד עוזר לשני. כילדים היינו מאוד בוגרים לגילנו, בגיל שלוש כבר עישנו סיגריות. אחרי המלחמה אמא וסבתא מצאו אותנו (אמא שאלה את מריה איפה אנחנו והיא אמרה שהלכנו לאזור צ'רנוביץ).בסוף המלחמה, קיבלנו בצ'רנוביץ בית חדש ושם משטר צבאי של רוסים בשנים 1944-1945. לקחנו בית בשבילנו, ראינו דלת עץ ענקית ונכנסנו, היה שם בית 3 חדרים בקצה. ממול היו מדרגות והיה מחסן וזה הפך להיות הבית שלנו. הוא קיבל גם שטח עד הדירה ומרפסת סביב הבית. היה בבית גם רומנייה שתפסה פינה ובה שלושה חדרים. אף אחד לא התקרב אליה והיא חסמה ועשתה אותו "מחוץ לתחום", והיו עוד משפחות שגרו שם. בבית שלנו היו כל מיני דברים שהשאירו הרומנים, רהיטים ומיטות, אבל אנחנו ישנו על האח כדי שיהיה חם. היינו שם אני, סבא ואחיו, ואישה בשם טוניה שכל המשפחה שלה נספתה והיא נדבקה אלינו עוד במחנה. כשהרוסים הגיעו לצ'רנוביץ היה משטר צבאי, היה קומנדנט(=מפקח) שקיבל החלטות. בגלל שהיינו במחנות התייחסו אלינו מאוד יפה, וגם בגלל שאבא שלי נהרג במילוי תפקידו. ואז התחלתי לחיות כמו מלך. היינו מקבלים חבילות למשפחות שכולות, ובהן אוכל. זה היה מקום מצוין, אבל בחורף לא היה לנו עם מה לחמם את הבית הגדול, שלושה חדרים בשרשרת. בלית ברירה, התחלנו לשבור רהיטים בשביל לחמם. אחר כך הביאו לנו קצת עצים, אותם מיהרנו להחביא כי היו הרבה גניבות.

מיכאל נולד בשנת 1935 באוקראינה במחוז ויניצקי בעיירה בשם Krasnoye. כאשר פרצה המלחמה היה בן 6. אביו גויס למלחמה ונהרג זמן קצר אחרי הגיוס בדנפרופטרובסק באוגוסט 1941. בתחילת המלחמה הנאצים נכנסו לעיירה שבה גר, סיירו בבתים של יהודים וכשדפקו בדלת של מיכאל, אימו ברחה איתו ועם אחיו, שהיה גדול ממנו בשלוש שנים, דרך דלת אחורית לדירה של חברה אוקראינית. החברה הכניסה אותם לביתה, אך מאוד פחדה, מכיוון שנאצים הוציאו להורג כל מי שהסתיר יהודים. במהלך היום הם שהו במרתף ביתה ובלילה הם עלו לביתה וישנו שם, וכך הם גרו במשך כ- 4-5 ימים. כשחזרו לביתם הם גילו שהבית שלהם הפוך ונשדד על ידי הנאצים. הנאצים עדיין היו בעיירה וזה כבר היה גטו. הנאצים נכנסו לבתים בלילות ואנסו נשים צעירות וביצעו זוועות אחרות. הנאצים דרשו לבחור נציג אחד אוקראיני ואחד יהודי. הנציג היהודי היה מאוד רע אל היהודים ודווקא האוקראיני היה נחמד אליהם. יום אחד ריכזו את כל היהודים בכיכר וכולם היו בטוחים שלוקחים אותם למחנות השמדה. לפתע הגיעה מכתב שהגטו עובר מידי הנאצים לרומנים, דבר שהציל את היהודים בעיירה. הרומנים התעללו ביהודים, אך לא הרגו אותם. מיכאל היה שר ביידיש לרומנים והם היו נותנים לו לחם בתמורה. ב- 1944 הגטו שוחרר על ידי צבא אדום של רוסיה. הייתה שמחה גדולה ומסיבה ענקית ביער.

מיכאל פרקש נולד בשנת 1931. כיום הוא נשוי עם שני בנים, שישה נכדים ושלושה נינים. מיכה נולד בעיר צרנוביץ' באזור בוקווינה (כיום אוקראינה), מקום שאותו הוא מתאר כפסטורלי ויפה. ב 1932, משפחתו עברה לעיירה רוזברילה, בערך 50 ק"מ מצ'רנוביץ. עיירה שבה נולדה אימו ושם גרו סבו וסבתו. בעיירה התגוררו 2500 תושבים, מהם כ 440 יהודים, והיתר אוקראינים. כשמיכה מספר על היחס בין היהודים לאוקראינים, הוא מתאר שבאזור המגורים שלהם הם ידעו שהאוקראינים לא מחבבים אותם במיוחד. לא רחוק מביתם של מיכה והוריו, גרו סבו וסבתו. מיכה מספר שמשפחתו הייתה מסורתית. חגגה את החגים והלכה לבית הכנסת. יחד עם זאת, לאכול חזיר בבית, לא היה נחשב כבעיה. היה מקובל שכאשר ילד מגיע לגיל 3 הוא הלך ל"חדר" ללמוד תורה.  כך גם מיכה. ב 1940, העיירה שבה חיה משפחתו והאזור סביבה עברו לשליטת ברית המועצות. כל האזור היה בגבול עם פולניה. רוב האנשים שגרו באזור זה היו יהודים. הברחת אנשים דרך הגבול הייתה מקובלת שהיה שם משמר. הרבה יהודים מפולניה החלו לעבור לאזור המגורים שבו חיה משפחתו של מיכה, אזור שכונה "גליציה". היהודים ברחו בגלל שהגרמנים כבשו את  לפולין. רוב היהודים ברחו דרך העיירה שבה חיה משפחתו של מיכה והמשיכו צפונה לכיוון סיביר שבברית המועצות. מיהודים אלה שמעו הוריו של מיכה על המתרחש בפולין. מיכה תוהה למה התגובה של הוריו לא הייתה בריחה? למה הם לא הבינו שצריך לברוח?   ב 22 ביוני 1941, הגרמנים פרצו לברית המועצות. אביו של מיכה גויס לצבא האדום. ובבית נשארו מיכה, אחיו שצעיר ממנו בחמש בשנים ואימם. לאחר זמן מה, סביו של מיכה, ביקש מאימו של מיכה שהם יעברו לגור אצלם. לסבא של מיכה היה בית גדול והרבה אדמות באזור. הם עברו לגור בביתם של הסבא והסבתא.   איתם בבית של סבא, גרה בנוסף גם הדודה, אחותה הגדולה של אימו של מיכה, בעלה וששת ילדיהם. סבא של מיכה ביקש מכל המשפחה לרדת לישון במרתף הבית מפני שהם לא יודעים מה עלול לקרות. הוא ואשתו, סבתו של מיכה, יישארו לישון במקומם הרגיל. תחילה שאר המשפחה ניסתה לשכנע אותם להצטרף אך הדבר לא עזר. לפנות בוקר, נשמעו בבית יריות, צעקות ובכי. מיכה שהיה בן 10, מתאר שלא הבין בדיוק מה קורה בחוץ. בסביבות תשע עשר, אימו ודודתו של מיכה, ביקשו ממיכה ומבן דודו לעלות למעלה לבית ולראות מה קורה עם סבא וסבתא. כאשר הם יצאו, הם ניסו לפתוח את דלת חדר השינה של סביהם. הדלת לא נפתחה ואף אחד לא ענה לדפיקות בדלת. הם המשיכו לסלון, שבו הייתה דלת מחברת לחדר השינה. מבעד לדלת פתוחה. הם ראו את סבם, יושב עם חור שחור במצח ואת  סבתם ששכבה וחסמה את הדלת, כשהיא ירויה גם היא. מיכה מתאר את שהמחזה הזה היה מלווה בפחד גדול מאוד עבורו כילד בן 10. הם רצו בחזרה למרתף לספר לשאר המשפחה את שראו. המשפחה עלתה למעלה לכסות את סבא וסבתא ואז  חזרה למרתף. לאחר יומיים, מפקד העיירה הגיע לביתם ופקד עליהם פקודה שכוונה לכל היהודים, לצאת החוצה ולהגיע לבית של רופא העיירה. מי שלא יגיע עד השעה 11:00, יקבל כדור בראש- כך אמר.   בדרך למיקום, מיכה פגש אוקראיני בשם איוון פרניוק שעבד בעבר אצל סבו ושלרגל נישואיו קיבל מסבו של מיכה רבע דונם אדמה. אותו אוקראיני, צעק לאימו של מיכה שהוא חיפש עבורם, שם מיכה מספר שהוא הבין שמי שרצח את סבו וסבתו היה איוון פרניוק. כשהגיעו למקום הכינוס הם פגשו אוקראינים שהיו חמושים. נפקד עליהם להסתדר בשורות וללכת מהר. , מי שלא ילך מהר, יקבל כדור בראש. הם הובלו למחוץ לעיירה. אסור היה לאף אחד לסובב את הראש לאחור. מיכה מתאר שמדי פעם נשמעה ירייה. הקבוצה הלכה לכפר, בו גרו נוצרים, אוקראינים ויהודים. בבוקר קמו שוב והתחילו ללכת לעיירה בשם סתרוגנט' שהייתה בקרבת העיירה צ'רנוביץ, מקום לידתו של מיכה. בעיירה זו גרו אחיה של אימו. כאשר הגיעו, המשפחה מצאו אותם והם נכנסו לבית של הדודים וסיפרו להם את כל שהתרחש.   הוחלט שמיכה, אחיו ואימו ילכו לדוד, וששאר המשפחה ילכו לדודה. בצ'רנוביץ היו 150 אלף תושבים, מהם 60 אלף יהודים. העיר הייתה עיר מאוד יהודית. בחודש אוגוסט, נפתח גטו בעיר צ'רנוביץ, לשם הובאו כל היהודים בכל העיר. המשפחה כולה התאחדה בגטו עם דודה נוספת של אימו של מיכה. סביב הגטו הייתה גדר תיל, עליה היו תלויות הודעות רבות של המשטרה, "אם יהודי חוצה את גבול הגטו, פסק הדין יהיה מוות". משפחתו של מיכה גרה עם הדודה בגטו עד תחילת נובמבר אז קיבלה  המשפחה הודעה מהמשטרה שהיא צריכה להופיע בתחנת הרכבת עד השעה 10:00 בבוקר. מי שלא יופיע- גזר דין מוות. בבוקר, יצאה המשפחה לתחנת הרכבת ללא הדודה, שלא קיבלה זימון. בהגיעו לתחנת הרכבת, מיכה מתאר מראה של המוני יהודים והרבה חיילים עם כלבים, בנוסף לאוקראינים חמושים. מלווים בצעקות, נכנסו לקרון של רכבת משא. מיכה מספר שלפני שעלה על הרכבת, הוא הספיק לספור 20 קרונות. מיכה מספר שבכל קרון הכניסו כמות רבה של אנשים, שהיה אפשר רק לעמוד על הרגליים ולא היה מקום לשבת. בקרונות היו חלונות, ואנשים גבוהים הצליחו לראות לאן נוסעים. לפי הדיבורים של האנשים, מיכה הבין שנוסעים לכיוון אוקראינה.   בבוקר היום השלישי לנסיעה, מיכה מספר שנשמעה ירייה בקרון. הכדור נכנס ופגע בדוד של מיכה, שהיה איתם בנסיעה, והרג אותו. אחרי זמן מה, הרכבת עצרה, פתחו את הקרון, הוציאו את הדוד והשכיבו אותו לא רחוק מפסי הרכבת. שני יהודים מהקרון יצאו, כיסו אותו עם טלית. לאחר מכן הם שבו לרכבת והיא המשיכה בנסיעה. לאחר שני לילות ושלושה ימים. הרכבת הגיעה ליעדה. מיכה מספר שהרכבת נעצרה ליד נהר יסטר, כך פענחו היהודים שהם נמצאים בגבול אוקראינה. דלתות הרכבת נפתחו על ידי חיילים של ה SS, שהחלו לצעוק על היהודים לרדת מהרכבת. החיילים פקדו על היהודים, ביניהם משפחתו של מיכה, שעליהם לחצות את הנהר. היו להם שתי אפשרויות- לחצות את הנהר בגשר מפוצץ, או בשחייה. בתקופה זו של אמצע נובמבר, הטמפרטורה הייתה מתחת לאפס. דוד נוסף של מיכה, הכיר את אחד מהקצינים הרומניים שהיו שם. הקצין נתן למשפחה אישור לעלות על סירות דייגים שהיו באזור ובעזרתן חצו את הנהר לצד השני באמצע הדרך בנהר, מיכה הרים את הראש להסתכל מסביב. הוא מתאר את מה שראה: "אני לא ראיתי מים, רק גוויות שצפו על המים. בגלל שהאנשים שעברו דרך הגשרים, נפלו מהגשרים". לאחר שהמשפחה עברה את הנהר, חיכו להם אנשי SS ואוקראינים. בצעקות הם פקדו עליהם לעמוד בשורות, ארבע אנשים בכל שורה ולצעוק מספרים כדי לבדוק את כמות היהודים- מספרי ברזל. כך מיכה הבין שנשארו 300 יהודים. מיכה מספר שהיה טוב בחשבון. לכן הצליח להבין מהר מאוד שאם בכל קרון היו 110 אנשים, והיו 20 קרונות- כלומר 2200 איש. מתוכם נשארו 300 איש. היתר טבעו. הם הובאו לבניין בעל ארבע קומות ששימש כבית ספר תיכון. הכניסו אותם לכיתות, כל כיתה שימשה כמקום מגורים. ושם הם חיו. לא היה מה לאכול והשירותים היו סגורים. בכל בוקר בשעה 11:00 בדיוק, מיכה מספר שהחיילים היו פוקדים על היהודים להוציא, מהבניין לקבורה בתעלה שחפרו, את המתים שמתו מרעב, מקור וממחלות. בכל בוקר הייתה אותה השגרה, עד שהתעלה הייתה מתמלאת והיו שופכים עליה אדמה, ולאחר מכן היו מתחילים בחפירת תעלה חדשה. בימי ראשון הגיעו לאזור נשים אוקראיניות עם אוכל והתבצע סחר. כל אחד הביא משהו בשביל לקבל קצת אוכל. אהרון, דודו של מיכה, מצא עוד קצין רומני שהכיר ושילם לו. לאחר חודש וחצי של מגורים באותו המקום, הקצין אמר לאהרון, שעליהם להגיע לשער של המקום ואז יוכלו לצאת. מיכה מספר כי הם עברו לגטו מוגילב. הם נכנסו לגטו כשהיה חשוך , מצאו בית הרוס ונטוש והחליטו לגור בו לתקופת הזמן הקרובה. בבית שהם גרו היו שני חדרים, הם התגוררו בחדר אחד.מיכה פגש שם עוד קבוצה של שישה ילדים באותו הגיל וביחד הלכו לחפש סלק לבן שנמצא מתחת לשלג. הוא מספר כי בכל בוקר, בחמש בבוקר, הם יצאו לחפש סלק לבן שקבור מתחת לשלג. הוא מספר כי לקח הרבה מאוד זמן למצוא סלק כי היה קשה לחפור ולמצוא סלק מתחת לכל השלג שהיה שם.כמובן שאסור היה לעשות זאת ולכן הם הסתירו את הסלק (שהיה קפוא כי היה קבור בתוך השלג) מתחת לחולצה שלהם ורצו להביא את הסלק הביתה. מיכה מתאר שכאשר הם הגיעו לצרנוביץ אימם איבדה צלם אנוש- ישבה בפינה ובהתה בתקרה. הדודות והדודים של מיכה אמרו שאמא שלו במצב כזה מכיוון שהיא האשימה את עצמה ברצח של סבא וסבתא של מיכה. אחיו של מיכה היה בן חמש, ומיכה הבין שאימו לא יכולה לטפל באחיו הקטן ולכן עליו לטפל בו. בגטו היו גם אוקראינים שהמשיכו לגור בו וגידלו חזירים ופרות. הגברת שטיפלה בהם יצאה אל החזירים והפרות עם אוכל חם (תפוח אדמה מבושל עם קמח) הם התקרבו לשם. וחיפשו אוכל והביאו אותו למשפחה. דוד אהרון התחיל לעבוד. בסוף יום העבודה שלו קיבל קצת אוכל וזה היה התשלום שלו. מיכה מספר שהאזור של הגטו שבו הם חיו היה בשליטתם של הרומנים ולא בשליטתם של הגרמנים. הוא אומר שהרומנים לא היו כאלה אכזריים כמו הגרמניים ולכן אם היה מה לאכול בגטו היה אפשר לשרוד. הבעיה הייתה שלרוב לא היה מה לאכול, מה ללבוש או איפה לגור. המצב הזה גרם למחלת הטיפוס. הוא מספר כי רוב מי שחלה בגטו בטיפוס חלה בטיפוס הקיבה. הוא מספר שכאשר הם הסתובבו בגטו הם נתקלו בהרבה מתים ששכבו על המדרכות - חלקם כבר ערומים כי אנשים אחרים הורידו ולקחו להם את בגדיהם. כאשר נתקלו במי שעדיין היו לו בגדים מיכה ומשפחתו הורידו מהם את הבגדים והביאו הביתה. בבית היה להם תנור ומים רותחים. הם היו מרתיחים את הבגדים ומהבגדים הייתה יוצאת שכבה לבנה של כינים. מיכה מספר שלא מאוד רחוק מהם הם מצאו איפה הייתה היחידה הצבאית של הרומנים. כשמיכה עבר שם בצהריים הוא הריח את הריח של האוכל וכך הבינו שהם אוכלים ארוחת צהריים. הוא אומר: ״המצבים במלחמה הופכים ילדים ליותר מבוגרים״. ולכן, הם הבינו כשלחיילים כנראה נשאר אוכל ואת האוכל הזה זורקים למקום מסויים. שישיית הילדים (ובניהם מיכה) הלכו אחרי החיילים שאספו בארגזים גדולים את האוכל אחרי הארוחות של החיילים ומצאו כי החיילים זרקו את הארגזים בחצר של בית ארוך עם דלת נפתחת למעלה. הם בדקו, והבינו מתי בדיוק הולכים החיילים לזרוק את האוכל ומתי באים חיילים אחרים לקחת את האוכל ולהביא לחזירים. הם הבינו שיש כשעה וחצי שאין באזור אף אחד. מיכה אומר שביום לא ניתן היה לעשות זאת כי היו רואים אותם ולכן הלכו בלילה. הם חפרו מתחת לגדר תיל ומצאו מקלות- בקצה של המקל הם קשרו מן כלי, עברו בלילה בזמן מסוים מתחת לגדר, פתחו את הדלתות ובעזרת המקל עם הכלי אספו את האוכל ולקחו הביתה. הוא מתאר את זה כשמחה הכי גדולה- מפני שהיו שם ירקות ובשר. הוא מספר שמבין השישה היה אחד שהיה הכי נמוך והכי זריז. באחת מן הפעמים מיכה נכווה משמן רותח שהשפריץ עליו ועד היום נשארה לו צלקת על הלחי. ככה הם שרדו שלוש שנים וארבעה חודשים. הייתה בעיה נוספת- בלילות הגיעו חיילי האס אס עם המשאיות, הסתובבו בגטו ותפסו יהודים שלא הצליחו להתחבא. לאחר מכן לקחו אותם לנהר בוק - שם היה מחנה ההשמדה. פעם אחת, אימו של מיכאל שלא נהגה לצאת מהבית, יצאה מהבית בזמן האקציה ונתפסה, לקחו אותה לתחנת הרכבת, קצין רומני בתחנה, שהיה אחראי על כמות האנשים שמגיעים לתחנת הרכבת, הציע למיכה (תמורת שוחד שנתן לו דוד אהרון) שאם ירצו לשחרר את אימו, מיכה יצטרך להיכנס במקומה ולהתחבא עד שהרכבת תיסע. לאחר שהגרמנים יחזרו יוכל מיכה  לברוח ולחזור הביתה. מיכה נכנס לקרון, ראה את אימו וביקש ממנה לצאת משם והבטיח שיברח חזרה ברגע שהרכבת יוצאת. כך היה. זו הייתה רכבת מסע עם 50 איש (לא מלאה לגמרי) כשברובה משפחות. כאשר התחיל להחשיך, מיכה שהיה מאוד רזה, ברח מן הרכבת בעודה נוסעת דרך פתח קטן ברצפתה. מהות החיים של מיכה הייתה לשרוד. בכל יום שעבר הוא הבין שקיצם כנראה מתקרב. באביב 1944 הגיע הצבא האדום ששיחרר את היהודים. סוף מאי/תחילת יוני 1944, מצא דודו של מיכה יהודי שבבעלותו עגלה עם סוס עיוור ושילם לו בתמורתה. אימו, אחיו, דודו, בן דודו ומיכה נסעו על העגלה למקום בטוח. הסוס היה עיוור כדי שלא יוכלו לשדוד אותו וכך יכלו להגיע בשלום. תקופת הנסיעה נמשכה כמה ימים, בימים הם נסעו ובלילה ישנו לצד הכביש. בדרך מצאו בית שננטש ככל הנראה על ידי יהודים שברחו בזמן המלחמה ושם הם גרו. ב 1946 אביו של מיכה חזר מהמלחמה ואמר למיכה משפט שלעולם לא ישכח: ״בני, תודה לך על מה שאתה עשית למשפחה, לך לבית הספר״. (מיכה לא למד במשך 4 שנים והיה צריך להיות בשנה זאת בכיתה ה). בעיר, שהייתה אז בשטחי ברית המועצות, שבה גרו היו שני בתי ספר יהודיים (אחד לבנים ואחד לבנות) ומיכה החל ללמוד שם בהיותו בן 11. (מה), בגיל 16 התקבל לנוער הקומוניסטי של ברית המועצות. בכל השנים הללו מיכה הרגיש טרוד בגלל איוון פרניוק שרצח את סביו וסבתו. הוא ידע שהוא עדיין חי והחליט ללכת לאביו ולומר לו שהוא מתכנן לפנות לק.ג.ב (המשטרה החשאית של ברית המועצות), שמשם לא הרבה היו מצליחים לצאת ולספר על איוון פרניוק. אביו ביקש ממנו לא לספר על הרג יהודים, אלא רק על הרג החיילים עם העגלות מיכה הגיע לק.ג.ב, שם פגש אותו קצין והקשיב לעדותו. הקצין ביקש ממיכה עד נוסף שיוכל להוכיח את דבריו. אימו של מיכה הגיעה וסיפרה גם היא לאחר כמה ימים מיכה הוזמן בשנית לשם והקצין אמר לו שהם מכירים את הסיפור שמיכה סיפר ושהוא מתכוון להביא את איוון פרניוק כדי שמיכה יוכל לספר את עדותו בנוכחותו. בפגישתם, הקצין שאל את איוון פרניוק האם הוא מכיר את הילד והוא הכחיש ואמר שלא. כשהקצין שאל את מיכה האם הוא מכיר את איוון פרניוק הוא כמובן ענה שכן וגם ענה את שמו. כשמיכה היה קטן כולם קראו לו מויו ולאחר כמה רגעים איוון פרניוק החל לצעוק לו: ״מויו, זה אתה! איך אתה יכול לקרוא לי בשם זה? אתה גדלת לי על הברכיים״. מובן שזאת לא הייתה האמת, פגישה נגמרה, וחודש לאחר מכן מיכה הוזמן למשפט בבית משפט צבאי ששם העונש המקסימלי בבית סוהר היה 10 שנים וזהו גם היה עונשו של איוון פרניוק, שמת לאחר שלוש שנים בבית הסוהר.