״כל מי שמקשיב לעד הופך לעד״
(אלי ויזל)

גולדה

31.12.1919

 

נולדה בשטייטיל שבסרביה

רומניה

כתובת:

גולדהגולדה
גולדה
קובץ שמע:

העדות

**תיעוד והנצחה – הסיפור של גולדה** ** ** בלה סיפרה סיפורה של גולדה (שם המשפחה לא ידוע), אחותה של סבתה. גולדה נולדה בשטייטל בסרביה אחר כך עברה עם משפחתה לרומניה, ואחר כך עברו לאזור שהוא ברית המועצות של היום. גולדה הייתה אחת מחמש אחיות ונשואה. היא לא יודעת לספר על ילדותה, מלבד שהיא הייתה בת למשפחה פשוטה בת חמש אחיות. לגולדה הייתה ילדה אחת ויחידה וקראו לה שרה (הם לא הצליחו להביא עוד ילדים). כשהתחילה המלחמה גולדה הייתה כבר אחרי גיל 40. היא מספרת שעברה הרבה סיוטים בתקופה של המלחמה. היא הייתה אישה כפרית פשוטה, עבדה קשה מאד בכל יום, תיחזקה את הבית וגידלה ירקות. היא הייתה אישה טובה, פשוטה מאוד ובעלת חוכמה רבה. אחרי החתונה הם עברו להתגורר בעיר טירספול במולדובה, עיר שנייה בגודלה. עוד לפני המלחמה גרו בבית קרקע עם חצר, עם השכן, קרוב לשוק העירוני. בזמנו החיים ובכלכלה סבבו סביב השוק. אנשים מהכפר שבאו לשוק למכור את הסחורה היו משאירים אצלה את העגלות עם הסחורה שלהם והיא נתנה להם מקום לשבת, לנוח ולשתות. אנשים רבים הכירו אותה ואת טוב ליבה. ההיסטוריה מראה שאהבו אותה ושהייתה אישה טובה והעתיד שלה הראה שהיא הייתה אישה חזקה. החיים עצמם הם שחינכו ולימדו אותה, לא הייתה לה השכלה רשמית. הייתה לה משפחה יהודית גדולה, מסורתית, מרובת ילדים. לפני המלחמה הם היו עובדים מהבוקר עד הערב ולא התעניינו בפוליטיקה. ההפגזות של המלחמה התחילו בארבע בבוקר והם התחילו לברוח. הם חשבו שזה ייגמר במהרה והם יחזרו. כשפרצה המלחמה שרה הייתה בת 15. אף אחד לא ידע ולא הבין מה קורה. לבעלה היה אח שגר באוקראינה קרוב לגבול עם מולדובה. הוא גר באזור כפרי שהיה דומה למעין קיבוץ, סביבו היו היישובים הכי עשירים עם הישגים גדולים, יישובים של יהודים. האח היה המנהל של ה"קיבוץ" העשיר והם חיו אצלו. כשהם הגיעו לכפר הגרמנים נכנסו מהצד השני ומיד אספו את כל התושבים בכיכר המרכזית. היו אנשים שהלשינו והצביעו על אח של בעלה של גולדה. מיד הרימו במה ותלו אותו מול כל התושבים שגם אשתו והילדים היו בקהל, הם עמדו מול כולם. זה היה ביוני 1941, זו הייתה ממש ההתחלה. הגרמנים מיד גידרו את השטח ועשו גטו זמני. את הילדים והנשים שמו יחד, את הגברים שמו בשטח אחר. בעלה של גולדה היה בשטח של הגברים, גולדה ושרה ביחד עם אשתו והילדים של האח שנתלה היו בשטח של הנשים. עדיין לא הקימו מחנה ריכוז עם גדר חשמלית, רק שמו גדר ומסביב חיילים. כל יום הגברים הלכו לעבודה, ובערב הם חזרו מהעבודה לגטו. גולדה הייתה רואה את בעלה כשחזר בערב אבל הם לא יכלו לדבר. שחלפו יולי ואוגוסט התחיל הכפור והיה קר בחוץ. הם ישבו וישנו על הרצפה, ואפילו השערות היו מכוסות כפור. ערב אחד גולדה לא ראתה את בעלה בין הגברים שחזרו מהעבודה. הגיעו שמועות, אולי דרך החיילים, היא לא זוכרת, ואז קיבלה את הבשורה המרה. פקדו על הגברים לחפור בור גדול ושסיימו את העבודה הגיעה משאית עם ברזנט שמכסה אותה. כשהם פתחו את הברזנט הם ראו ילדים חיים, אפילו תינוקות היו ביניהם, כנראה שהגיעו מבית חולים או מבית יתומים, וזרקו את כולם לתוך הבור. נשמעו צעקות ובכי. הם פקדו על היהודים לכסות את הבור. בעלה של גולדה היה בן יותר מ- 50 באותו יום, כנראה שקיבל דום לב או התקף לב ומת באותו המעמד. הגרמנים קברו אותו עם כל הילדים. גולדה קיבלה את הבשורה אחר כך. בינתיים בחלק שלהם בגטו הכול היה תלוי בשגעונות של החיילים הגרמניים. יום אחד הם החליטו שיורים בכל אדם חמישי. שהגיעו אליה והיא היתה חמישית, הגרמני לא ירה בה והיא לא ידעה אם זה היה במקרה או בגלל שהיא הייתה יפה. גולדה הבינה שזה עניין של זמן עד שזה יקרה שוב והיא החליטה לברוח. בגטו את כל העבודה עשו היהודים עצמם, הגרמנים מינו יהודים לעשות את כל העבודות וגם יהודי שישגיח וילשין. הבחור היהודי שמינו לשמור על כולם רצה להתעסק עם שרה, ממש הטריד אותה. גולדה נתנה פייט, אז הוא התרגז והלשין עליה. הגרמנים התנפלו על שרה והרביצו לה. בעטו בה עם המגפיים, וגולדה עמדה וראתה הכול, ולא התערבה כדי להגן עליה. הם ממש התעללו בשרה. כנראה שהיה לה אירוע מוחי, היא הייתה חצי מתה. אחר כך גולדה הבינה שאם היא תתקרב הם יהרגו את שתיהן ולא יהיה להן סיכוי וחשבה שכאשר הם יעזבו אותה היא תטפל בה, וכך היה. כשהגרמנים עזבו אותה, היא הייתה חצי מתה, אבל גולדה הוציאה אותה וטיפלה בה למרות שלא היו לה תרופות, שרה נשארה בחיים, היא זוכרת שהיו לה התקפי זעם והיה פתאום נכנס בה שיגעון. זה היה כבר בחודש נובמבר וגולדה החליטה סופית שאין ברירה וצריכים לעשות מעשה, שהיא ושרה חייבות לברוח. אשתו של האח של בעלה לא הסכימה לברוח. שאלתי למה הם לא ברחו, וגולדה אמרה שגיסתה כבר הייתה שבורה. גולדה הייתה חזקה. כל שאר המשפחה של האח של בעלה נספתה באותו הגטו, הם לא יצאו משם. לילה אחד שלא היה חשמל גולדה ברחה עם בתה שרה. גולדה אמרה שמאז ועד תחילת 1945היא נדדה עם שרה אלפי קילומטרים והן נתקלו מדי פעם בפרטיזנים. הן הלכו בלילות, ובשעות האור התחבאו ביער. גולדה לא ידעה לאן היא הולכת וסיפרה שאם הייתה צומת או שתי דרכים שהיתה צריכה לבחור שמאלה או ימינה, אז כדי לא להתבלבל היא תמיד היתה פונה ימינה. בערבים שגולדה ושרה היו מגיעות לכפר, היא היתה מקישה בדלת של הבית הראשון וביקשה להישאר לישון באסם. היתה משכיבה את שרה לישון והיא לא היתה ישנה רק מקשיבה שאין סכנה. כשהייתה שומעת דלת או קול כלשהו גולדה הייתה לוקחת את שרה ובורחת כדי שלא ילשינו עליהן. סיפור נוסף היה שבאחד הימים הן היו צריכות לחצות איזשהו נהר ונתקלו בדייג. גודה ביקשה ממנו שיעביר אותן בסירה, בדרך הדייג הבין שהן יהודיות והתחיל טלטל את הסירה כדי שתתהפך והן יטבעו. גולדה הצליחה לשכנע אותו שלא יטביע אותן בכך שאמרה לו שלא יהיו לו חיים "אם תעשה את זה לא יהיו לך חיים וזה יישב לך על המצפון, אני יודעת שכך קורה, שלא תישן בלילות". הדייג נבהל וזה הציל אותן. הן נדדו משנת 1942 עד 1945, אכלו מה שהיה ביער ומה שנתנו להן באסם וכך שרדו. גולדה רצתה הביתה, ובסוף, לקראת סוף המלחמה היא הגיעה לטירספול בחזרה. אחרי שהגיעו לטירספול המשפחה הייתה מלוכדת, חגגנו חגים ביחד, שרה הייתה לפעמים מִתחילה לצרוח – הם באים, מי אלו?! עם הגיל זה עבר אבל היא סבלה מהתפרצויות שנים רבות. כשגולדה חזרה לבית שלה הוא היה תפוס בידי השלטון הרומני, לא היו כמעט גרמנים. הרומנים היו אכזריים אבל לא כמו כשהגרמנים היו, במהלך המלחמה כשראו שהגרמנים עומדים להפסיד, היו הרומנים יותר עדינים. גולדה ושרה הלכו לשכן של גולדה, לפני המלחמה גולדה והשכן גדלו ביחד עם המשפחות שלהם והיו מאוד קרובים. היא דפקה בדלת והשכן היה בהלם, השכן הרשה להן להיכנס והם הלכו לישון. זאת הייתה הפעם הראשונה בה גולדה נרדמה ולמחרת הגיעו הרומנים ועצרו אותן כיוון שהשכן הלשין מרוב פחד. הרומנים האשימו את גולדה ושרה בריגול עבור הרוסים, השמועה התפשטה והאנשים אשר הכירו את גולדה אספו חתימות שהם מכירים את גולדה על מנת לפטור אותה מהאשמה בריגול. החתימות עזרו והן ניצלו מעונש תלייה, שרה וגולדה מצאו בית בטירספול, צמוד קרקע. גולדה לא עבדה ושרה עבדה בתור מורה (רכשה השכלה ולמדה הוראה). גולדה השתדלה להמשיך בחייה כמו לפני המלחמה, חיה באורח חיים צנוע של אישה פשוטה שגרה בכפר. הן סיפרו על המלחמה ולא הסתירו. אחרי המלחמה לאחר שכולם חזרו, נפגשו כל חמש האחיות ורוב נשות המשפחה, הגברים לא חזרו כולם. הן המשיכו את חייהן בטירספול אפילו התחתנו שוב. כל אחד סיפר מה עבר עליו בתקופת המלחמה, שגולדה סיפרה את הסיפור שלה היא לא הזילה דמעה אבל כולם בכו. לאחר כמה זמן גולדה הבינה שהיא צריכה לכתוב את הזיכרונות ומה שעברה לכן החליטה לכתוב זאת במחברת בשביל לא לשכוח. שהזדקנה פתחה את המחברת וקראה היא מאוד בכתה, היו לה התקפי בכי וחרדה. החתן שלה ראה אותה וריחם אליה והחליט להשמיד את המחברת על מנת לעזור לה (בדיעבד היום מבינים כמה ההיה חשוב לשמור על המחברת והזיכרונות). לאחר המלחמה יום אחד מישהי נכנסה לחצר בביתה ושואלת אותה אם פה גרות גולדה ושרה. ומה מתברר? שזו הייתה ביתו של השכן שהסגיר אותן, גולדה לא זיהתה אותה למרות שהכירה אותה וחלפו הרבה שנים. היא אמרה שאבא שלה שלח אותה לחפש את גולדה ולבקש ממנה סליחה. שאבא שלה כבר כמעט 20 שנה חולה ומרותק למיטתו, על ערש דווי. והוא כבר מתפלל למות וממש מבקש למות, הוא מרגיש שהוא לא יכול למות בגלל מה שהוא עשה והוא מבקש מגולדה לסלוח לו כדי שיוכל למות. היא אמרה שהוא יחייה עוד הרבה שנים ושיישא את העונש הזה, כשהיא סיפרה את זה למשפחה כולם אמרו לה שהיא הייתה צריכה לסלוח לו, גולדה צעקה שקט! אתם לא אומרים לי מה לעשות!

סיפור

מהחיים שאחרי

גולדה חיה שנים רבות לאחר השואה (ואפילו זכתה להיות ולחגוג בחתונה של הבת של הבת של אחותה!). גולדה נפטרה בשנת 1974 . שרה עלתה לארץ בשנות ה- 90 היא התחתנה ונולדו לה שני ילדים. היא נפטרה לפני כמה שנים.

ציר הזמן האישי של 

גולדה

תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע

תיעדו:

  • דניאלה חיים
  • טל בן דוד
  • נועה אליהו
מחזור 

עדויות נוספות מ

רומניה

:

אדלה גופמן
אדלה גופמן
רומניה
27.10.1945
רחוב מרשש בית מספר חמש בטולצ'ה
רחוב מרשש בית מספר חמש בטולצ'ה
ברומניה הייתה תנועה אנטישמית בשם איירונגרד, שהיא יותר אנטישמית מהגרמנים. הם עלו לשלטון כמפלגה ואז כל הרומנים, וגם הרומנים הטובים, הפכו אנטישמים . מול המשפחה של אמא היו שכנים ממשפחה ארמנית שעזרה למשפחה של אמא וקנו ובשבילם אוכל כמו לחם וחלב בזמן שהיה עוצר. את אמא והאחים שלה סילקו מבית הספר. המנהלת קראה להם ואמרה להם שהם ילדים מוצלחים ותלמידים טובים אבל היא קיבלה הוראה לסלק אותם מבית הספר. אמא של הילדה סיימה ללמוד בכיתה ה'. היא לא המשיכה ללמוד מאותו זמן אבל למדה לבד אחרי המלחמה בקריאה ספרות ומוזיקה קלאסית. רומניה באותו זמן עשתה ברית עם הנאצים, העיר טולצ'ה הופצצה ובעקבות זאת היהודים נפלו קורבן. במלחמה המשפחה סבלה מהתנועה האנטישמית שלבשה חולצות בצבע ירוק. הילדה הוסיפה ואמרה: "אני שונאת את הירוק, הזה לא רוצה לראות את הצבע הזה למרות שאני מציירת ואוהבת את כל הצבעים. הכל בגלל הסיפורים של אמא". האנטישמים עשו פוגרומים השפילו ברחוב ורצחו כי הייתה חובת עטייה מגן דוד. או שזרקו אבנים או שהרביצו ליהודים. כשכן הרשו להם לקנות אוכל, מכרו להם שאריות. כמו חיות, כמו סוג ב. ליהודים לא היה אף אחד שיילחם בשבילהם, הם היו צריכים להילחם על פרוסת לחם, לא כמו הפליטים בארץ שמקבלים עזרה .
זאב גוטמן
זאב גוטמן
רומניה
31.12.1919
בגבול רומניה - צ'כיה הנקרא ברמיך
בגבול רומניה - צ'כיה הנקרא ברמיך
החיים לפני המלחמה אני נולדתי בגבול רומניה - צ'כיה הנקרא ברמיך. היה שם חדר לתלמוד תורה, לשם הלכנו בבוקר. אחרי "החדר" הלכנו לבית ספר לימודי חול - עד ומשם שוב ל"חדר" - עד הערב. בכפר חיו 70 משפחות יהודיות היו שני בת כנסית, גדול וקטן. היה מקוה, שוחט ורב. הגויים היו פי 6 מאיתנו והם לא נגעו בנו לרעה, הם גרו בקצה הכפר והיהודים גרו במרכז. הם עבדו בעבודות אדמה והיהודים היו בעלי מלאכה והיו להם חנויות. הפרנסה של המשפחה שלי היתה להעביר סחורה )בשר ושתיה חריפה( בשוק שחור אל מעבר לגבול, אל צ'כיה. הגבול היה נהר שרוחבו כ300 מטר. העברנו את הסחורה על גבי סירות משוטים קטנות. כשהגיעו עם הסחורה לצ'כיה היו פורקים אותה מהסירות ומעמיסים על אותו סירות. היו שומרי גבול והרבה פעמים נתפסו הסירות. אם נתפסו בגבול רומניה - שיחדו את השומרים אך אם נתפסו בגבול צכיה היה משפט ובית סוהר לכמה שבועות. היהודים בכפר התפרנסו בכבוד רב. המלחמה באוקטובר 1943 לקחו אותי למחנה עבודה של הונגרים ששם עשינו ביצורים לגרמנים בגבול. היה לי קשר עם ההורים ומפעם לפעם קיבלתי חבילה עם קצת אוכל ובגדים. ב1944- מיד אחרי פסח לקחו את כל המשפחות היהודית לבית הכנסת ולאחר מכן לקחו אותם לגטו בעיר, אינני יודע כמה זמן היו שם. משם נלקחה משפחתי לאושוויץ, ויותר לא שמעתי מהם. אחותי שגרה אז בבודפשט כתבה לי שהיא שולחת לי חבילות למחנה עבודה אך החבילות מעולם לא הגיעו אלי. מאז ניתק איתה הקשר. ליד מחנה העבודה בו הייתי הסתובבו פרטיזנים, אך היות ולא היכרתי אותם לא יכולתי לברוח איתם. באוקטובר44- פינו המפקדים את הממחנה כדי לברוח מהחזית, הם פחדו את מהרוסים. לקחו את כל היהודים מהמחנה והגענו לגבול הונגריה-אוסטריה, עבדנו שם. שיכנו אותנו בבית חרושת, מרוב צפיפות קיבלנו מחלת טיפוש וכינים. הכאבים היו חזקים מאוד, בכינו וצעקנו, נוסף לזאת הרומנים הרביצו לנו ללא הפסקה. לפני שחצינו את הגבול לאוסטריה עשו מסדר ואמרו לנו להוריד את כל התכשיטים. אחרי המסדר הלכנו לתחנת רכבת. הכניסו אותנו לקרונות של בהמות והצפיפות היתה רבה. היינו צמאים, רצינו לשתות קצת מהשלוליות אך השומרים לא נתנו לנו. משם הלכנו כמה שעות עד שהגענו לאחד הכפרים. שם קיבלנו קפה חם. כל מאה איש הוכנסו לבית ריק, והיו שם מיטות מקרשים וקש מפוזר על הרצפה. אפילו היה חשמל! במחנה חלינו טיפוס, גם המקלחות לא עזרו שבנו להתגרד כאילו לא עשינו כלום, היה לכולם חום גבוה חלק כבר מתו. הגרמנים אמרו לשני יהודים שידעו רפואה לקחת את כל החולים אל בית נטוש בראש ההר. אני לא הייתי בין האנשים שנלקחו אל ההר. במשך הזמן, במחנה, התבלו הנעליים והבגדים. קיבלנו נעלי עץ מהגרמנים ואת הבגדים תיקנו בעצמנו. הגרמני פחד שנעביר את מחלת הטיפוס למשפחות האוסטריות אצלן אנחנו עובדים תמורת אוכל ולכן אסר עלינו ללכת לעבוד אצלם. מי שהלך בכל זאת קיבל כדור בראש. שלושה, ארבעה ימים אחרי האיסור הזה התחלנו לצאת בכל זאת לעבודה אצל המשפחות לאור העובדה שהגרמנים הירפו את השמירה עלינו. עשינו את הביצורים במרחק 3 קילומטר מהבתים בהם גרנו. בערב פסח פקודה לחזור לבתים לא ידענו מה קורה, באנו לכפר-עשו לנו מסדר והגרמני אמר שהרוסים מתקרבים. לכן הצבא הגרמני יסוג. הוא עוד אמר שמי שישאר כאן יהרג לודאי מהמלחמה בין הצבאות, לכן מי שרוצה - יבוא איתם וינצל ומי שלא רוצה שישאר כאן וימות. היה לנו קשה עם הקבוצה על ההר והם התלבטו אם לבוא או להישאר. חלקם היו חולים מאוד ולא יכולנו ללכת והם איבדו כל תקווה, ונשארנו. חלקם אמרו - אולי נשאר בחיים, הייתי בן אלה שהלכו ביום הראשון של פסח התחלנו ללכת, ימים ולילות הלכנו. אנשים נפלו בדרך כמו זבובים. לא היה לנו כח ולא היה לנו אוכל. מצאנו עשבים בדרך, וקצת תפו"א. מצאנו חלזונות המגיחים מהאדמה אחרי הגשם. שברנו את הקונכיה ואכלנו, לא הייתה ברירה. בדרך הלאה פגשנו אוסטרים עגלה מלאה סלק סוכר וקיבלנו סלק אחד לכל 15 איש. היו שנפלו על האדמה, מאחר והגרמנים קיבלו הוראה לא להשאיר יהודים חיים בשטח הם הרגו כל מי שנפל. בלילה ישנו בשדה וירד עלינו שלג, בבוקר היו שקמו והיו שלא... הגענו לכפר אחד שם קיבלנו חתיכת לחם ומרגרינה. עמדנו בתור וכולם נדחפו, היה בלגן כל אחד רצה להשיג הרבה אוכל, ומהר. הגרמנים ראו את הבלגן וקיבלו פקודה לירות בנו. הרבה נפלו. ראיתי גרמנ עם כמה חתיכות לחם ביד שלא הספיק לחלק לאנשים )הם כבר מתו(, ביקשתי ממנו חתיכה )אמרתי שלא קיבלתי( - לא נתן לי. התחלתי לבכות ולהתחנן לפניו - נתן לי. הגענו למחנה הריכוז מאוטהאוזן, יכסנו אותנו באוהלים ענקיים ששימשו סככות ל20- טנקים קודם. לא הייתה עבודה והרוסים, האמריקאים והצרפתים התקרבו לשם. בבוקר קיבלנו קצת קפה דלוח ובצהריים מרק מסלק סוכר, וכיכר לחם אחת לארבעה עשר איש. יום אחד, הלכתי ליד שער המחנה שם ניצב שומר גרמני ומסביב הייתה גדר תיל, מחושמלת וכל כמה מאות מטרים היה מגדל שמירה. מאחורי השער ראיתי ערימה של קליפות סלק סוכר. התחלתי להתקרב שכלב נשך אותי. הקאפוס התחילו להרביץ לנו עם אלות והכל היה נורא. נאחזתי באחד העצים וזאת הייתה העזרה שלי. בינתיים הכלבים עזבו אותנו והגרמנים הפסיקו לירות, וקיבלנו מה שנשאר מהאוכל. התברר שהחבילות היו חבילות שאנשים שלחו לשבויים האמריקאים והצרפתים, והגרמנים נתנו אותם לנו להראות את "טוב ליבם", שהם מוציאים עלינו כסף )הם העמידו פנים כאילו הם הכינו את החבילות בשבילנו(
זיווה שביטלובסקי
זיווה שביטלובסקי
רומניה
26.4.1938
לא ידוע
לא ידוע
זיווה שביטלובסקי ומשפחתה התגוררו בצפון רומניה.בשנת 1941 זיווה ומשפחתה גורשו מבתיהם בצפון רומניה על ידי חיילים רומנים, הועלו על רכבת והורדו באוקראינה הכבושה על ידי הנאצים. לאחר הגעתם נאלצו כל היהודים לצעוד בכפור לעבר נהר הדנייסטר ובזמן חציית הנהר על גבי רפסודות אנשים רבים נפלו למים הקפואים. לאחר החצייה אולצו שוב ללכת מרחק רב ברגל, תוך כדי התגרויות והצלפות מצד החיילים הרומנים. בסוף מסע מפרך המשפחה הגיעה לגטו באוקראינה, בהמשך כאשר הגיעו לגטו אביה של זיווה הופרד מהם ונלקח לעבודות כפייה. והם שוכנו בגטו.זיווה ומשפחתה התחבאו בקורת גג עד לתום המלחמה, אמא של זיווה הניקה וטיפלה במאיר - אחיה הקטן של זיווה

עדויות נוספות

:

שושנה שפר
שושנה שפר
פולין
3.6.1933
סטריסקה 101א'
סטריסקה 101א'
בדרוהוביץ' הייתה קהילה יהודית גדולה, שערב מלחמת העולם השניה מנתה כ15 אלף יהודים. בדרוהוביץ' היו הרבה אנשי דת שהקפידו על לבוש מיוחד ומנהיגים עתיקים, ועשרות בתי כנסת היו פזורים בעיר בעלי סגנונות אדריכליים מרהיבים. היו גם יהודים חילוניים ובהם מורים ורופאים, סוחרים חייטים ועגלונים. בדרוהוביץ' היו תנועות ציוניות וחיי חברה מגוונים מאוד: מועדונים, ספורט, תיאטרון וקולנוע. "הבית היהודי" הוא דוגמא למרכז פעילויות תרבות מגוונות, ביניהן קבוצות דרמה ותיאטרון יהודי, הרצאות ולימוד עברית ואף תזמורת ומקהלה פעילות. בביתם הם שמרו על ארח חיים יהודי-מסורתי. אכלו מזון כשר והפרידו בין כלי הבשר לכלי החלב. סיפור שזכור לשושנה במיוחד הוא שיום אחד כאשר אמה יצאה לעבודה והיא נשארה בביתה עם אחותה, הכינה העוזרת דייסה לאחותה משום שהייתה חולה, והשתמשה בכלי בשרי לדייסה החלבית. שושנה זוכרת שהדבר הפריע לה מאוד ושברגע שאמה חזרה רצה לספר לה. אמה לא התרגשה ואמרה לה שהעוזרת היא גויה והיא אינה מבינה שצריך להפריד את הכלים. לאביה היה אטליז למכירת בשר, וממנו באה פרנסתם. בחגים נהגו הוריה ללכת לבית הכנסת, לברך ולהתפלל, ושושנה ואחותה הלכו עמם. הן אהבו לבקר בבית הכנסת ולשחק עם שאר הילדים בחצרו הרחבה. אמה דיברה איתן בפולנית, ולרוב גם עם אביה. כאשר רצתה שהילדות לא יבינו על מה הם מדברים, היא דיברה עם האב ביידיש. לה ולמשפחתה היו חברים וחברות יהודים, אך לא רק. בשכונה חיו גם פולנים ואוקראינים רבים וכולם חיו יחד חיים שלווים וטובים. אמה סיפרה לה שיש ארץ מעבר לים רק של יהודים שקוראים לה "ארץ ישראל", אך היא נמצאת רחוק מאוד מאיתנו וקשה להגיע אליה. כאשר שושנה הייתה בת 6, לילה אחותה כבר למדה בבית הספר והיא קנאה בה מאוד. היא התחננה לאמה שתאפשר לה ללמוד בבית ספר על אף שהייתה קטנה מהגיל המקובל. אמה נענתה לבקשתה ופנתה אל מורה בבית הספר. היא הסבירה לה כמה שושנה חכמה ונבונה וכמה היא רוצה להתחיל ללמוד ולשמחתה המורה הסכימה לקבלה לכיתה הראשונה. שושנה אהבה מאוד ללכת לבית הספר. אחרי שעות הלימודים הרבו היא ואחותה לשחק בחצר בית הספר עם חברות ב"קלאס" וחבל. שושנה אהבה גם לקטוף מהפרחים הלבנים שצמחו בחצר ביתם ולשזור זרים לה, לאחותה ולחברותיה.
לורן אלכסנדר מטראי
לורן אלכסנדר מטראי
פולין
16.7.1929
חיים לפני המלחמה: רולן אלכסנדר מטראי, נולד ב- 17.7.1929 בפריז ברחוב שרואנטו. רולן התגורר בפריז עד הגיעו לגיל שנתיים וחצי, אז עבר לגור עם סבו וסבתו בהונגריה על מנת שהוריו יוכלו לעבוד ולבסס עצמם כלכלית. כשהגיע לכיתה א' חזר לצרפת כששפתו העיקרית הינה הונגרית ובצרפתית ידע מילים ספורות: ''Avion = אווירון'' ו ''Tabouret = שרפרף''. משפחתו של רולן קיימה אורח חיים מסורתי הם שמרו מצוות וחגגו את חגי ישראל כמו יתר הקהילה בעירם, חיי קהילה באווירה יהודית שומרת מסורת. (אלה הם עיקרי הדברים הזכורים לרולן טרם פרוץ המלחמה). תקופת המלחמה: ספטמבר 1939 צרפת ואנגליה נכנסות למלחמה בגרמניה. לאור סכנת ההפגזות על הבירה פריז, רולן ומשפחתו מוצאים מקלט באזור "beauce" מדרום לפריז. בין הנהרות הסיין והלואר. ינואר 1940המשפחה חוזרת לפריז ורולן חוזר ללמוד כרגיל בבית הספר בכיתה ה'(גיל 11). אפריל 1940 מפנים את בית הספר באיזור הסארט ליד הלמאן באיזור נהר הלואר. אמו פחדה ,שמישהו שמכיר אותו בשכונה יסגיר אותו למשטרה ועל כן החליטו לשלוח אותו להרים. רולן לא הבין את המצב ,אך ידע שהמצב אינו טוב ועל כן הלך להרים ושם שהה עם קבוצת ילדים ,אשר התחבאו ביחד במטרה אחת ברורה לשרוד! כך כתב ביומנו: "המשפחה שלי דאגה לשלוח אותי עם השכנה שנסעה לאיזור צרפת החופשית. יצאנו ברכבת לטור. והגענו לכפר קטן בו הכומר הסביר לשכנה איך לעבור לאיזור החופשי ובאיזה חווה לפנות..." כאשר הגיעו לאזור הכפרי היו אמורים לחבור לארגון ההצלה, הקונסוליה האמריקאית היו אמורים להעביר את כל הילדים לארצות הברית דרך ספרד, אך בשל החמרת המצב בארה"ב ולאור המלחמה עם יפן לא התאפשרה העברתם. כך כתב ביומנו: "יומני היקר הקונסולה של ארה"ב היתה צריכה להעביר את כל הילדים לארה"ב דרך ספרד שם הייתי אמור לפגוש את הדודה שלי, אבל פרצה מלחמה בין יפן לארה"ב ולפני שיצאנו הודיעו לנו שהנסיעה בוטלה..." בהרים התגורר בבית יתומים ,שמציל ילדים מהמלחמה,. שם בית הילדים היה ''לה שומרי'' מארגון l'ose שהיה פעיל מתחילת שנת 1943 ועזר לו לברוח בזמן המלחמה. ביומנו כתב:" אנחנו עוברים מקום כדי להתקרב לגבול כדי שנהיה קרובים יותר לבית. אנחנו עוברים ל"לה שומרי" בסנט פול און שבלה שזהו בית מלון. אנחנו לומדים בביה"ס שם". גם בתקופה ,ששהה בבית הילדים היה קשה מאוד. רולן לא ידע על דודו, שמת במחנה אושוויץ. אביו ,שהתחבא בלי אוכל בפריז והיה צריך לבקש משכנים וחברים שיביאו לו אוכל לסטודיו . אמו של רולן , שרדה בזכות כושר המשחק המצויין שלה. באחת הפעמים ,שהגרמנים הגיעו לקחת אותה, היא פגשה אותם במדרגות וביקשה אם היא יכולה לעזור להם וכך הגרמנים נפלו בפח ולא עלה בדעתם שהיא בכלל יהודייה. מאז פרידתו של רולן ממשפחתו לא היה לו קשר איתם ולא ידע מה עולה בגורלם. לאחר שהיה בבית היתומים ''לה שומרי'' היה צריך לברוח שוב. רולן השתלב בבית של משפחה נוצרית אורתודוקסית , מה שחייב אותו בתור ילד ללמוד את כל הגינונים והתפילות של הכנסיה. ואף חייב אותו להסוות את זהותו בעת שהתקלח. המשפחה שמרה עליו והוא בתמורה עבד עבורם בחוה כרועה צאן.
דברי יצחק
דברי יצחק
פולין
31.12.1945
הסיפור של דברי, נולדתי בפולין לאחר המלחמה בשנת 1946 להורים ניצולי שואה , לאמא שלי קראו ״לובה״ ולאבא שלי קראו ״מיכאל יצחק״  לאחר המלחמה היו בכול אירופה המוני ניצולי שואה והורי נפגשו בעיר קרקוב. ההורים שלי הגיעו כל אחד בנפרד לאותו המרכז בקרקוב שלשם הגיעו יהודים שהתחילו לחפש אחד את השני. אבא שלי נולד בחלק בלודג' ואמא שלי מגליציה והייתה בחלק שדיבר גרמנית ופולנית. הם הכירו בקרקוב התחתנו ולאחר מכן נולדתי.בקרקוב נוצרה להם חבורה של 5 זוגות שהכירו אחרי המלחמה. לפני המלחמה אבא שלי היה נשוי והיו לו 5 ילדים שכולם נרצחו בשואה בתחילת המלחמה לקחו אותו לצבא ואשתו והילדים נשארו בעיירה שהם גרו בה והוא במלחמה עצמו נשבה בידי הגרמנים והיה פרטיזן הוא היה גם במפלגה הקומוניסטית של הצבא האדום שלחם נגד הגרמנים הוא היה במחנות עבודת חוץ כנראה במחנה שינדלר. ומשם הוא שוחרר .כשנגמרה המלחמה הוא חזר לפולין לקרקוב ואמא שלי נולדה בעיר קטנה אחרת רצתה ללמוד באוניברסיטה ובקרקוב הייתה האוניברסיטה הראשונה שנפתחה באירופה. ואז פרצה המלחמה והגרמנים כבשו את העיר קרקוב והעבירו למחנות עבודה את היהודים שתפסו ועד סוף המלחמה היא עבדה במפעל בייצור פצצות לגרמנים היא הייתה גם דוברת גרמנית טובה וכשהמלחמה הייתה לקראת הסוף הצעידו אותם בצעדה לקראת רציחתם (צעדת המוות) הם סגרו אותם באסם ואחרי יומיים הם הצליחו לחפור יציאה מהאסם והבינו שהמלחמה נגמרה, ואז בקרקוב הם נפגשו והתחתנו " הם הכירו אחרי המלחמה גם מצד אמא וגם מצד אבא אף אחד לא שרד מהשואה הם חיפשו באירופה וגם חיפשו בארץ וברדיו אני עוד זוכרת אותו את המדור הזה אבל הם לא מצאו אף אחד והם נשארו בלי משפחות ההורים שלי דיברו בבית יידיש ופולנית ואני למדתי בבית ספר רגיל שם כולם היו נוצרים חוץ מכמה ילדים כולל אני. למדתי בבית ספר שבו ודיברנו פולנית מכיתה ה התחילו ללמד רוסית כי היו תחת הרוסים סיימתי כיתה ד למדתי רגיל לא אמרו לי אני שונה אבל הרגשתי שונה כי בבית דיברו שפה אחרת ( יידיש ) אני למדתי בבית ספר (נוצרי) מעל הכיתה בכניסה היה צלב ובבוקר בכיתה התפללו אני לא התפללתי לא אמרו למה אבל זרמתי עם מה שקורה בסביבה והחברות שלי היו הולכות לכנסיה ביום ראשון כדי לא להיות שונה אבל ידעתי שאני שונה בתחושה ובשפה בנצרות בערב הם מתפללים ליד המיטה לי לא היה את זה מאחר ורציתי אמא שלי אמרה תתפללי בלב מה שאת רוצה ותעשי כמוהם ״תהיה בריא ולילה טוב״ ככה בלב והייתי עושה את זה. בחופש הגדול פעם בשנה הילדים של העובדים היו יוצאים לשלושה שבועות לקייטנה ביערות ושם היו כנסייה וצלבים ואני התנהגתי כמוהם בערב הייתי עושה כאילו אני מתפללת וניסיתי להיות כמובן לא הייתה לי הרגשה שהייתי שונה כי עשיתי בדיוק את הדברים אבל כן היה תפילה בבוקר יום אחד בבית דיקלמתי את זה בעל פה ושאלו מאיפה את יודעת את זה ואמא שלי ביקשה ממני לא להתפלל יותר אמא שלי הייתה מנהלת השכלה מקצועית, אבא שלי היה טכנאי. למרות שהיו לי חברים יהודים הם היו הילדים של החברים של ההורים שלי בהתחלה המשטר הקומוניסטי לא נתן אישור לעלות לארץ ישראל בשנת 1954  אפשרו ליהודים לעזוב את המדינה ואז היה אפשר לעלות לארץ ורוב יהודי פולין רצו ועלו לארץ ישראל. בתור ילדה הכרתי יותר את הכנסיות אבל בחגים בראש השנה אבא שלי לקח אותי לבית כנסת בוורוצלב וזה היה לי נורא משונה כי הכנסיות זה דבר מפואר וגדול ובית הכנסת מלא אנשים מתפללים ופחות מפואר לרוב יהודי פולין חיו אורך חיים חילוני יהודי . ואז יום אחד ההורים שלי אמרו לי שעולים לפלסטינה , זה היה אחרי מבצע סיני אחרי זה הייו עוד עליות גדולות הייתי בת 10 כשעליתי וסיימתי שם 4 כיתות עלינו לארץ באונייה בשנת 1954 דרך וורשה בפולין לאוסטריה ומשם לאיטליה שם עלינו לאונייה ואחרי 5 ימים הגענו לחיפה . את העולים פיזרו בכל הארץ ואנחנו הגענו לירושלים , אני עוד זוכרת שהגענו חולים ואת האוטובוס מהנמל שלקח אותנו לירושלים, בירושלים הגענו לשכונת קרית יובל לצריפים שחיכו לעולים, המקום לא היה מפותח לא היה כביש היו רק צריפים לא היה חשמל אבל שמחנו שהיו לנו מים זורמים בברז ,לא הייתה תחבורה לנו זה היה מאוד משונה ופחדנו כי היו קולות של בכי אבל בסוף כולנו התרגלנו ופתחו לנו בית ספר לעולים חדשים ושמה כל היהודים למדו עברית ודיברו בעברית . שההורים עלו מפולין התחילו להסתובב בשכונה אנשים שלקחת ילדים למוסדות דתיים ופעם ראשונה שראיתי חרדים . אבא שלי כל השנים שאל איפה היה אלוהים בזמן השואה והוא לא דיבר על מה שהיה לו, וגם אמא שלי לא דיברה ואני לא שאלתי ולא חקרתי אבל את המידע שלי לקחתי מספרים . מבחינת ההורים אני לא שאלתי וזה בעיה שלי זה והם לא נידבו מידע וזה בעצם בעיה של דור שני של ניצולי ניצולי השואה.רק שאתה מתבגר אתה מבין את הבור הגדול שנוצר להם ולי. בבית הספר בשכונת קרית יובל התחלנו ללמוד עברית היו ילדים שגרו בשכונה שעלו לפניינו בבית הספר היו הרוב ילדים מפולין ומהונגריה היו גם ממצרים ומעט תוניסיים וזהו זה בעצם היו שמה הרוב העולים מפולין כך ששמענו מספר שפות פולנית , הונגרית צרפתית ומצרית . ״אני אוהבת טבע גרנו בבית שהייתה בו גינה גדולה והייתי מאוד עסוקה עבורי טבע זה כל העולם, פעם גם ציירתי למדתי אחיות ועבדתי כאחות בבית החולים" אבא שלי נפטר בשנת 1984, לפני הוא ‏הלך ליד ושם , שם הוא סיפר בדפי עט ואני ידעתי את זה ואמרתי יופי זה מה שיש לי לדעת,. לפני שהוא נפטר הוא רצה שאני אלך איתו לשם , הוא גם תרום את גופתו למדע וכיבדתי את בקשתו. אין לי משפחה חוץ מאמא ואבא בלקסיקון שלי לא הייתה מילה אחות או אחות או דוד או דודה ובטח לא סבא וסבתא כלום הייתי אני וההורים שלי וזה באמת הבעיה בדור השני כמוני שנשארים בלי כלום בלי משפחה. יום השואה והגבורה זה היום הכי קשה עבורי .

צרו איתנו קשר

שדות המסומנים בכוכבית (*) הינם שדות חובה
תודה!
פנייתכם התקבלה.

ניצור אתכם קשר בהקדם.
קרתה תקלה במהל שליחת הטופס. אנא טענו את העמוד מחדש ונסו שנית.
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com