״כל מי שמקשיב לעד הופך לעד״
(אלי ויזל)
ישראל דרובלס
31.12.1932
וורשה
,
פולין
כתובת:
וורשה פולין
קובץ שמע:
העדות
נולד ב 1933 בורשה שבפולין.
אמו נפטרה כשהיה בן שנתיים, היו לו שתי אחיות ואח. אביו היה סוחר. כשהמלחמה התחילה, המשפחה חולקה וישראל שהה אצל סבא שלו מצד אמא. כמה זמן לאחר מכן אביו התחתן בשנית, ורצה לאחד את המשפחה מחדש, כלומר שיחזרו כולם לגור יחד.
בשנת 1941 הגרמנים פרצו לביתם ושדדו את כל רכושם, הם גורשו לעיירה אחרת ושם גרו בצריף קטן, מעין גטו. הם הצטופפו בחדר מאוד מאוד קטן, במיטה אחת ישנו הוא, אביו ואמו החורגת, וקצבת המזון הייתה חצי כיכר לחם לשבוע.
סבא של ישראל היה סנדלר. הוא תיקן נעליים לאנשי הגטו, ובזכות הכסף שהרוויח הם יכלו לקנות תפוחי אדמה, וכאשר תפוחי האדמה נגמרו, אמו הייתה מבשלת גם את הקליפות והם היו אוכלים אותן מרוב הרעב. דרך נוספת להשיג אוכל הייתה, מדי פעם אחיו היו יצאים מן הגטו עם שקים גדולים (מיוטה) מורשה לוישקוף, לכפרים ויערות, אזורים אלו נקראו "נקיים מיהודים". הם היו מקבצים נדבות ולא חוזרים עד שהשקים היו מלאים. לאחר תקופה, סבא שלו מת מרעב בגטו.
בשנת 1942 אביו יצא מהגטו כדי להביא אוכל, ובדרך הוא נתפס בידי חייל גרמני. החייל קשר את רגליו וידיו והשכיב אותו בחוץ על השלג. באותו הזמן אמו החורגת שלחה אותו (ישראל) לראות מדוע אביו מתעכב, וישראל ראה את כל המקרה. הוא ראה את אביו שוכב על השלג אך הוא לא רצה שיסתכל ולכן שלח את ישראל בחזרה לצריף בתירוץ "להביא לו סיגריות" מכיוון שידע שאם ישראל ילך לגטו הוא לא יחזור ולא יצטרך לראות מה שהגרמנים עושים לו. ישראל סירב לעשות זאת ומצא מקום מסתור באיזור. הוא ראה כיצד הגרמנים התעללו באביו, הם קשרו אותו לאופניים במקום העגלונים וגרמו לו לסחוב אותם ברגליים יחפות עד שהתמוטט. ישראל כבר התקשה לעקוב אחריהם ונאלץ לחזור לגטו. כל דלת שנפתחה בחדר שלהם, ציפו לשובו, אך זה לא קרה. לבסוף, הם שמעו שהחייל הגרמני לקח את אביו ליער הקרוב וירה בו.
יום אחד, עלו שלושת האחים על הרכבת במטרה לאסוף אוכל. הם הגיעו לאחד הכפרים הקרובים וביקשו מקום לינה מראש הכפר, אך לא חשפו את זהותם. הם נשלחו לאישה מבוגרת שהכניסה אותם לביתה. אחותו הגדולה של ישראל החליטה לחשוף בפניה את כל הסיפור שלהם. האישה דאגה לשני האחים הגדולים לעבודה קרובה לביתה ואימצה את ישראל (לקחה אותו לכנסייה, הלבישה אותו כנוצרי) ובכך שמרה עליהם ועזרה להם. הכל תחת זהות בדויה של נוצרים. כעבור חודש הם נאלצו לעזוב, מחשש שהגרמנים יתפסו אותה.
שלוש וחצי שנים ישראל, אחיו מטי ואחותו אסתר נדדו ממקום למקום, הלכו אלפי קילומטרים. לא עזבו אחד את השני לרגע, מאוחדים מתמיד. הם הגיעו לכפר גרמני, שבו התפשטה אז מחלת הטיפוס שבה ישראל נדבק. לקחו אותו לבית החולים אך לא היה מקום לטפל בו, אמרו לו שאם מחר לא ימצאו בית חולים אחר שיטפל בו, יצטרכו לחסל אותו ואת שאר האחים. באותו הלילה הרוסים תקפו את הכפר הגרמני ושלושת האחים נקלעו החזית הקרב. בבוקר שאחרי הם ברחו מהכפר ובמהלך הבריחה, מצאו את עצמם בחזית ההתקפה, בין הכוחות הגרמנים לכוחות הרוסים, בעיצומו של קרב יריות. לאחר שעות שהתחבאו בשלג, הם הצליחו לברוח ליד הכביש ושם מצאו מקום לישון בו במחנה הרוסי. אחד החיילים עזר להם למצוא הסעה משם, הם הגיעו לביאליסטוק. שם הם חשפו את זהותם היהודית והתאחדו עם עוד משפחה יהודית שעזרה להם ושלחה אותם ללובלין, לבית יתומים. הסתיימה המלחמה. ישראל זוכר את עצמו זורק חפצים על חיילים גרמנים שבויים, מבית היתומים.
הם עברו דרך ארוכה כדי להגיע לצכוסלובקיה, משם לאוסטריה, הם נתפסו על ידי הגרמנים ועברו שבועיים בתוך מחנה מעצר ומשם נסעו למילאנו עם הבריגדה היהודית.
סיפור
מהחיים שאחרי
הם עברו לבית יתומים מפואר, יתומים ניצולי שואה בשנת 1945. שם מספר כי הוא "התחיל לחיות" – למד לצחצח שיניים,למד לכתוב, חשבון, היסטוריה אנגלית וכו.. באותו הזמן, הם גילו על קרובי משפחה שלהם שגרו בארגנטינה. נוצר ביניהם קשר ולאחר שנתיים הם עברו אליהם, אך המצב הסתבך ולבסןף הם עלו ארצה.
כיום ישראל בן 90, הוא פנסיונר. מתגורר בראשון לציון, יש לו 2 בנות, 6 נכדים ו 4 נינים.
גילי ועומר עם ישראל
ציר הזמן האישי של
ישראל דרובלס
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תיעדו:
מחזור
עדויות נוספות מ
פולין
:
אולק וייסלפיש
פולין
31.10.1922
לא ידוע
לא ידוע
במסגרת פרויקט תיעוד והנצחה נפגשנו עם אולק וייסלפיש שורד שואה מפולין שבדרך נס ניצל הוא ומשפחתו מהתופת. אולק בן ה 100 אירח אותנו בביתו בתל אביב ושם במשך 4 שעות סיפר את סיפורו לפרטי פרטים ותיבל את סיפורו בהרבה הומור. אי אפשר היה שלא להתרגש מהמאמץ שעשה בשיחה אתנו ומהיסטוריה של איש אחד שבעצם מתאר את ההיסטוריה של אומה שלמה - העם היהודי. אולק, נולד ב1922 פולין בעיר לבוב ,שם הוא בילה את רוב ילדותו, הוא למד בבית ספר יהודי ״חווים דעת״ . הוא מספר שהייתה לו ילדות יפה עד גיל 10. להוריו היה בית חרושת לנעליים שהצליח מאוד והם חיו ברמת חיים גבוהה מאוד. 1932 אביו נפטר משטף דם במוח, ואימו לקחה את ניהול העסק שהתפתח מאוד והמצב הכלכלי היה מצוין. שלוש שנים לאחר מכן נחתם הסכם מילוטרופ מולוטוב שבו הרוסים והגרמנים פלשו לפולין וחלקו את השליטה עליה. אולק בחוכמה רבה עבר לצד הרוסי והועבר ברכבות יחד עם משפחתו למחנה עבודה ברוסיה. הרכבות אינן היו רכבות מסע רגילות אלא רכבות שנועדו למסע של בעלי חיים ולכן התנאים היו קשים. המסע ברכבת היה קשה מנשוא, רכבת משא בקר ללא חלונות או דלת שאפשרו אויר, אולק תיאר מסע ארוך מאוד ומתיש. בסופו של המסע, לאחר ימים ארוכים, הגיעו למחנה עבודה בסיביר ושם פגש אותם אדם "נמוך יותר מיצחק שמיר" שהסביר להם שכאן צריך לעבוד אחרת לא יוכלו לשרוד. במחנה אולק תיאר עבודת פרך הכוללת סבלות קשה, חטיבת עצים ותלישת שורשי עצים מהקרקע. אולק תיאר את העבודה כקשה מאוד והסביר כי מאחר והיה צעיר היה מסוגל לעבוד בתנאים אלו בקור מקפיא ועם ככ מעט אוכל . בנוסף , מאחר ואביו נפטר שנה לפני המלחמה הוא נאלץ לדאוג לאמו ואחיו הקטנים שלא יכלו לעבוד כמוהו. אולק סיפר שמאחר והיה מלומד וידע לדבר גם רוסית יכל לתקשר עם הרוסים ,ולקבל יחס מועדף . אולק עבד במחנה העבודה כ 3. שנים קשות. בשל הקשרים שהצליח לייצור הם הצליחו לברוח חזרה ללבוב ושם החל ללמוד רפואה, הוא למד רפואה כשנה עד ששמע על המרד בגטו ורשה, הוא חשב ש ״לא הגיוני שהם שם נלחמים בדמם ואני פה לא עושה כלום״, הוא מחליט להתגייס לצבא , שם הוא נהפך להיות חובש והתחיל להתקדם בדרגות . לאחר שנה ב 1940 הוא שומע שהגרמנים הולכים לפלוש ללבוב הוא דואג נורא למשפחתו, הוא מתחיל לחפש דרך להעביר את משפחתו אליו. אולק מתקשה למצוא אישורים עד שפוגש באחת הקולודות שלו ללימודים שמצליחה להשיג לו הסעה של המשפחה בדרך לא חוקית. תוך סיכון חייו הוא נוסע ללבוב להחזיר את משפחתו, אולק מעיר אותם באישון לילה ואומר להם שיש להם שעה לאסוף את החפצים ולצאת, תוך שעה כולם היו מוכנים ונסעו לוורשה. אולק מסיים את לימודיי הרפואה שלו בהצטיינות וב1952 מחליטים אולק ומשפחתו לעבור לישראל
אנשל יבלונסקי
פולין
7.11.1925
קוטנו, פולין
קוטנו, פולין
**לפני המלחמה**
אנשל יבלונסקי נולד ב8.11.1925 בקוטנו, פולין. משפחתו כללה את אביו ראובן, שהיה חייט, אימו יהודית ואחיו הגדול רפאל. הם גרו בעיר לודג'. אנשל למד בבית ספר מקומי והיה קרוב לקהילה היהודית והלא יהודית בעיר, וחבריו היו לא יהודים כי למד בבית ספר מקומי.. האווירה בבית הייתה לא דתית. אנשל אהב להחליק על הקרח, והיה מעולה בזה. "היה מספר בגאווה שבכל התחרויות שהיו עושים בהחלקה על הקרח היה מנצח", מספרת יהודית מוסטוב, הבת של אנשל. הוא היה ילד קטן, רזה ואתלטי.
**המלחמה**
בתחילת המלחמה אנשל היה בן 14. כמה ימים אחרי תחילת המלחמה ב1939, לודג' נכבשה על ידי הגרמנים והתחילו סנקציות נגד יהודים. הם הוכו, הושפלו והכריחו אותם לשים מגן דוד על היד. עצרו אותם ברחובות ושלחו אותם לעבודות כפייה. בנוסף הוצא צו שעל כל היהודים לעבור לגור בגטו, וב1 במאי 1940 הוא היה מלא ונסגר. לא היה אפשר לצאת מהגטו ללא אישור מיוחד. בגטו נרצחו אנשים כשעברו על חוקי הגטו. בגטו לודג' לקחו אותם לעבודות כפייה כל יום. אנשל היה בגטו לודג' עד חיסולו באוגוסט 1944, בזמן הזה נשארו בגטו רק 150,000 יהודים. אמרו להם שלא יקרה להם שום דבר רע כי הם הולכים לעבוד עבודות כפייה לעמן הצבא. אנשל נלקח לאוושויץ בירקנאו, שם שהה מספטמבר 1944 עד אוקטובר 1944. משם נלקח למחנה גרוסרוזן, שם היה רק כמה ימים. מגרוסרוזן אנשל נקלח למחנה פלקנברג, שם שהה עד סוף 1944. במחנה הזה עבד בעבודות כפייה כל יום. העבודות היו חפירת מנהרות בהרים. כשהמחנה חוסל הוא הלך ברגל למחנה מטהאוזן, שם היה רק כמה ימים כי מיד נלקח למחנה אבנזה. באבנזה הוא נשאר עד לשחרור, ועבד שם בעבודות כפייה כל יום, במכרות מתחת לאדמה. אביו נרצח בגטו לודג' בשנת 1944, ואימו נרצחה בחיסול גטו ורשה. אחיו רפאל מת ממחלת הטיפוס בגטו ורשה בשנת 1940. ב8.5.1945 שוחרר על ידי האמריקאים. הוא היה בן 19 ושקל 23 קילו.
אסתר דאום-פרנקל
פולין
31.12.1917
**חלק ראשון:**
אסתר דאום נולדה ב 1918 נולדה בפולין. היא סיימה בית ספר תיכון ויש לה תעודת בגרות. לאחר מכן למדה בבית ספר למסחר בגדנסק בפולין.
לפני המלחמה עבדה בעיר הבירה, וורשה. אביה נפטר מוקדם כאשר הייתה בת 13. עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939, היא חזרה להתגורר בלודז' יחד עם אמה ועם אחותה בשם רוזה שהייתה צעירה ממנה בשלוש שנים.
**חלק שני:**
תחילת המלחמה
1 בספטמבר, 1939 היום הראשון של מלחמת העולם השנייה. נאיבי היה האדם שהאמין במלות השלום והבטחותיו של היטלר. כבר בימיו האחרונים של חודש אוגוסט של 1939 שררה הרגשה של תחילת מלחמה. לא דובר על כך בקול רם, אך כל מי שהיה יכול, הכן לעצמו מצרכי מזון, מקום מסתור, בגדים וכו'.
בהצהרותיו הראשונות של היטלר טען שכוונתו הם גישה נכונה פרוסיה המזרחית בלבד.
פולין גייסה חלקית את כוחותיה, והרכבות היו עמוסות גברים מגויסים. לוורשה הבירה הגיעו המונים ממערב פולין כיוון שהסיקו שמהגבול הגרמני עד לוורשה המרחק הוא גדול והגרמנים לא יגיעו לוורשה כל כך מהר.
אך היה אחרת, ביום שישי הראשון לתשיעי 1939 בשעה חמש בבוקר החרישה צפירה איומה ובו זמנית נשמעו מנועים של המטוסים הגרמניים. שניות לאחר מכן נפלו לבירה הפצצות ראשונות, הגרמנים לא רק הפילו פצצות אלה גם ירו בנשק אוטומטי על העוברים והשבים ברחובות ובכבישי האוכלוסייה.
היטלר הודיע בפומבי על " בליץ קריג" (מלחמת בזק), והצליח בשיטה זאת. רק חמישה ימים מאוחר יותר נכנסו הגרמנים ללודז'. וורשה הבירה ניסתה בינתיים להתגונן על אף ההפצצות היום יומיות.
לאחר שהגרמנים הפציצו את תחנת החשמל נותקה וורשה מאספקת החשמל המים והגז והגרמנים כבשו את העיר.
התושבים נתקלו בקושי רב להשיג צורכי קיום בין הפגזה להפגזה. מי שרק היה יכול היה ניגש לנהר "ויסלה" להביא מים, אבל לחם ומזון אחר בלתי אפשרי היה להשיג.
ב-28 לדצמבר 1939 אחרי כניעתה של וורשה היא החליטה לחזור ללודז'. היא שכרה עגלה יחד עם בת דודתה ויצאו לכיוון לודז'. למחרת פגשה שם את ואת אחותה.
הקמת הגטו
לאחר כשנה הגרמנים סגרו את הרובע בעיר לודז' בגודל של 4 קמ רבוע. ובנו שם את הגטו שאליו העבירו את רוב יהדות העיר. כאשר התמלא הגטו היו בו כ- 250 אלף איש שהתגוררו בצפיפות איומה.
היא ומשפחתה עברו לדודים שלה ששכרו חדר ברחוב קושצ'ילנה מספר 4 בפולין. ההעברה הייתה מלווה באי נעימות רבה. מהראשון במאי כל שטח הגטו היה מגודר בגדר תיל עליו שלטים בהם כתוב "_שטח של יהודים. סכנה למחלות מדבקות – לא להתקרב. החוצה את גדר הגטו יחוסל_." והגדר הייתה שמורה על ידי חיילים גרמנים.
בכניסה לגטו אסתר חיפשה מקום מגורים ורוב הדירות היו כבר תפוסות. כאשר נכנסה לחצר של אחד הבתים פגשה אישה בשם חנה, ושאלה אותה האם היא יודעת על חדר פנוי שאפשר לגור בו. חנה, שבעתיד נהייתה חמותה, אמרה לה שהם גרים בקומה ראשונה ואם אתם לא משפחה גדולה תוכלו להצטרף ולגור איתנו. כך אסתר נכנסה עם אמא ואחותה לגור עם משפחת פרנקל. ולימים כך הכירה את בעלה יצחק פרנקל, בנה של חנה.
בראשון במאי 1940 נסגר הגטו, אין יוצא ואין בא.
בשני במאי 1940 ביקרה אותה דודה פלה והציעה לה להגיש מועמדות לאנשים היודעים את השפה הגרמנית. אסתר שידעה את השפה הגרמנית על בוריה ניגשה למשרדי הגטו ושוחחה עם יו"ר היודנראט חיים רומקובסקי. היא אמרה לו שהיא יודעת שפות, במיוחד גרמנית והציעה את עצמה כמזכירה במשרדים של הגטו. רומקובסקי בחר בה וכך אסתר עבדה בכל תקופת קיום הגטו. העבודה הזאת נתנה לה אפשרות להיות קרובה להתרחשויות בגטו עצמו וגם להיות בקשר מסוים עם הקצינים הגרמנים שביקרו את המשרדים ואת היו"ר.
באוקטובר 1944, הגרמנים הרגישו שהמלחמה עומדת להסתיים. הם החליטו לסגור את הגטו ולהעביר חלק מהיהודים למחנות השמדה וחלק אחר (בעלי יכולת עבודה) להעביר אותם לגרמניה למפעלים שונים.
אסתר עם המשפחה שלה ומשפחת פרנקל, שבשנים האלה התחברו מאוד, הגיעו לתחנת הרכבת בה עמדו שתי רכבות לשני כיוונים. רכבת אחת יועדה למחנה ההשמדה אושוויץ והרכבת השנייה יועדה למחנות עבודה במפעלים בגרמניה. אף אחד לא ידע איזה רכבת נוסעת לאיזה כיוון.
פתאום ראתה אסתר קצין אס.אס על הרציף אותו הכירה מהביקורים שלו במשרדים של הגטו. במהלך אחד הביקורים שלו, אסתר זכתה ממנו פעם אחת לתפוח עץ ופעם שנייה לחפיסת שוקולד. אסתר אזרה אומץ וניגשה לקצין האס.אס שעמד על הרציף, ושאלה אותו בגרמנית הרהוטה שלה האם הוא יודע להגיד לה לאיזה רכבת כדאי לה להכנס. הקצין הצביע על הרכבת הימנית. המשפחות סמכו על המידע של הקצין ונכנסו לרכבת שהוא הצביע עליה. למזלם, כך הגיעו למחנות עבודה בגרמניה וניצלו מהמוות באושוויץ.
כאשר הגיעו לגרמניה הופרדו המשפחות ביניהן. משפחת דאום נשלחה למחנה רוובסבריק ומשפחת פרנקל נשלחה למחנה עבודה אחר קניגסווסטנהאוזן. בעת הפרידה, סיכמו אסתר ויצחק ביניהם שכאשר תסתיים המלחמה, הם ייפגשו שוב בדירה של חנה פרנקל בלודז'.
במחנה העבודה אסתר עבדה במפעל לחלקי חילוף של מטוסים. היא עבדה במפעל הזה עד לאפריל 1945. במהלך עבודתה במפעל היא ועוד עובדים החליטו ביניהם שהם מחבלים בתהליך הייצור של המוצרים, דרכם לנקמה קטנה בגרמנים.
**חלק שלישי**
כאשר הסתיימה המלחמה במאי 1945, אסתר חזרה עם אחותה ואימה ברכבת ללודז'. למרבה ההפתעה יום קודם ב -9 במאי, יצחק עם הוריו הגיעו אף הם ברכבת ובעגלה עם סוס לביתם בלודז'.
הפגישה ביניהם הייתה מאוד מרגשת אחרי שלא ראו זה את זה במשך כחצי שנה ולא היו בטוחים מה עלה בגורלם.
הבית לא נפגע במלחמה ושם הם גרו ונולדו להם שלושה בנים, זאב, שמואל ויונה.
אחותה רוזה עזבה מייד עם סיום המלחמה, עם חבר שלה לצרפת ומשם לארגנטינה. שם את חיו את חייהם.
לאחר המלחמה יצחק פרנקל שירת במספר תפקידים ציבוריים. הוא היה יו"ר הקהילות היהודיות בפולין, סגן הנשיא של אורט העולמי וסגן הנשיא של ארגון הג'וינט שהיה אחראי על מדינות מזרח אירופה. בתפקידו הוא עזר ליהודי פולין וגם ליהודי רוסיה, שהגיעו לפולין על מנת לעלות לארץ ישראל. אסתר הייתה יד ימינו של יצחק לאורך כל תפקידיו.
פעילות נוספת של יצחק הייתה באיתור ילדים ותינוקות יהודיים שנמסרו לכנסיות, על מנת להציל אותם. דרך עבודתו זו, קשר קשר חם עם הארכיבישוף קרל ויוטרה, שלמים התמנה לאפיפיור יוחנן פאולוס השני. שנים רבות האפיפיור ויצחק התכתבו ביניהם ושמרו על קשר ידידות חם. בפעילות הזאת נמצאו 292 ילדים שהוברחו מפולין דרך שוייץ באמתלה שהם חולי שחפת וצריכים לצאת לטיפול. משוויץ הילדים הועברו רובם לישראל וחלקם למדינות אחרות.
בשנת 1973 החליטו אסתר ויצחק לעלות ארצה, לאחר שילדיהם עלו כבר לארץ 4 שנים לפניהם.
זאב עלה ארצה ב 1969 ולמד הנדסה בטכניון. אחיו שמואל ויונה עלו כחצי שנה אחרי.
כשעלו ארצה אסתר ויצחק כבר היו פנסיונרים. הם התגוררו בנס ציונה עד יום מותם. בביתם היו תלויות תמונות של השואה כזכר לכאב והסבל שעברו, בנוסף היה לאסתר חשוב להעביר את סיפורה לילדיה בשביל לשמר ולהעביר את עדותה לדורות הבאים.
בשנות ה 90 אסתר הוציאה ספר בשפה הפולנית על החיים בגטו לודז'. הספר נקרא: הייתי מזכירתו של רומקובסקי.
עדויות נוספות
:
מרדכי הראלי
סלובקיה
12.10.1933
חלק גדול מתקופת השואה היינו מוגנים, כי אבא שלי זכרו לברכה עבד כמהנדס ברכבות של הממשלה הסלובקית ששיתפה פעולה עם הנאצים, והוא היה חיוני למאמץ המלחמה. במסגרת תפקידו הוא גם ניסה להעביר מידע, ידע היטב על הרכבות שנוסעות לאושוויץ והעביר מידע למי שהיה צריך להעביר אותו הלאה ולעזור. לצערנו המידע הזה לא נעשה אתו שום דבר, והרכבות המשיכו לנסוע. היינו מוגנים עד אוגוסט 1944, מוגנים חלקית, כי הסתובבנו עם טלאי צהוב מיוחד מפלסטיק שהיה כתוב עליו HS, יהודי שחיוני למאמץ הכלכלי במלחמה. באוגוסט 44' בסלובקיה, פרץ מרד, והגרמנים עדיין הצליחו להשתלט מהר מאוד על המרד. הקימו ממשלת בובות שהייתה לחלוטין בידיהם, ומאותו מועד כל ההנחות וההטבות שניתנו ליהודים בוטלו. כל היהודים הצטוו להתייצב כדי להעביר אותם למחנות ריכוז. מאחר שאבא שלי ידע מה קורה באותן הרכבות ומה קורה עם הנוסעים של אותן הרכבות, הוא העדיף להסתתר. לקח אותנו והסתתרנו אצל משפחה נוצרית, כמונו עשו עוד יהודים שהבינו לאן הרוח נושבת. היינו במסתור עד ממש חודש וחצי לפני סוף המלחמה חודש וחצי לפני סוף המלחמה פתאום תפסו אותנו ועלו על עקבותינו. התעללו בנו קשות, באבא ואימא, ואני ראיתי את זה. ניסו להוציא מהם מידע על יהודים נוספים שאפשר – חודש לפני סוף המלחמה – לתפוס ולהשמיד. אחרי שתפסו אותנו ואחרי החקירה שנמשכה לילה אחד, העבירו אותנו למחנה מעבר, מחנה ריכוז בשם סרד לאחר מכן העבירו אותם למחנה אחר עד לשחרור.
צילה
רומניה
31.12.1930
בעיר בנדרי שבמולדובה (אז זו הייתה רומניה).
בעיר בנדרי שבמולדובה (אז זו הייתה רומניה).
ראיון עם סבתא שלי ריטה שהיא דור שני לניצולי שואה והיא תספר לנו על אמה סבתה רבא שלי צילה ניצולת שואה ז"ל.
סבתא צילה נולדה בשנת 1931 בעיר בנדרי שבמולדובה (אז זו הייתה רומניה).
סבתא נולדה למשפחה מאוד עשירה עם בית גדול.
למשפחה היו שטחים רבים, סוסים ועוד.
לפני תחילת המלחמה סיפחה רוסיה את רומניה לברית המועצות ועם הגעתה של רוסיה לרומניה הגיעו החוקים הקומוניסטים ואסרו על המשפחה להחזיק בכל השטחים, נותר להם ביתם, אורוות הסוסים וחפציהם האישיים.
בתחילת המלחמה אינם ידעו שהיא התחילה אלא רק שמעו את ההפגזות של הגרמנים כשבע שעות לאחר תחילתה, סבתא צילה ומשפחתה לא ידעו מה לעשות אז הם חיכו כמה ימים וכאשר הבינו את משמעות ההפצצות הם לקחו רכוש בעל ערך וברחו כל אחד לאן שיכל לברוח. סבתא לקחה את שמות אחיה הקטנים וברחה איתם לנהר דניסטר שם ביקשו מאחד הדייגים שיעביר אותם לצד השני של הנהר. סבתא ושמונת אחיה עלו על הסירה וכאשר שטו לצידו השני של הנהר מטוס גרמני עבר מעליהם הפציץ את ההסירה והפך אותה.
שמונת אחיה של סבתא טבעו כיוון שהיו קטנים ולא ידעו לשחות ורק סבתא שידעה לשחות הצליחה להגיע לצידו השני של הנהר וניצלה.
צידו השני של הנהר היה אוקראינה.
כאשר סבתא שלי צילה הגיעה לאוקראינה היא קיבלה מהיהודים עצה לשקר לגביה גילה ולהגיד שהיא בת 14,סבתא הייתה בת 10 אך בגלל שהייתה גבוהה היא נראתה יותר ולכן יכלה לשקר מבלי להיתפס.
סבתא צילה הלכה לעבוד במפעל לייצור כלי נשק כיוון שמבחינת הגרמנים היא הייתה בגיל מספיק גדול בשביל לעבוד ואצבעותיה הדקות יכלו להיכנס לקנה של הרובים ולנקות אותו. בסוף כל יום היא קיבלה מעט לחם כדי שתוכל להמשיך לעבוד.
סבתא שלי ריטה סיפרה שאמה צילה לא יכלה לתאר בדיוק היכן היא ישנה אך היא סיפרה שישנה אצל אנשים. סבתא צילה לא קיבלה מספיק מזון ולא קיבלה שתייה סבתא שלי ריטה סיפרה שאמה צילה הייתה מבקשת רשות לשתות משלוליות ולעיתים לא קיבלה אישור לשתות מהן.
העבודה במפעל לייצור כלי הנשק לא הספיקה ליותר מדי זמן ולאחר מכן סבתא צילה הועברה למחנה עבודה באוקראינה שם קיבלה משימות חסרות משמעות שתפקידן היה להתיש את היהודים ולגרום למותם. יהודי שהיה זקן מדי נרצח, יהודי שהיה חלש מדי נרצח, יהודי שהיה צעיר מדי נרצח.
בשנת 1945 קרובי משפחה של סבתא צילה מצאו אותה ולקחו אותה תחת חסותם.
סבתא שלי ריטה מספרת שכאשר היא הייתה צעירה היא חייה בעוני ושלא היו לה צעצועים, בנוסף אמה צילה לא דיברה על המלחמה בהתחלה בניגוד לשאר המשפחה שתמיד סיפרו על המלחמה.
סבתא ריטה מספרת שלעולם לא ראתה תמונות של סבא וסבתא שלה ושאינה מכירה אותם. סבתא ריטה מספרת שבילדותה לעולם לא שמעה את אמה אומרת לה שהיא אוהבת אותה.
סבתא ריטה אומרת שאפילו כאשר אמה צילה הגיעה לזקנה ועמדה למות היא תמיד הייתה מבקשת רשות לשתות מן המים בגלל הזיכרונות והטראומות שעלו לה.
סבא שלי לאון יספר לנו על סיפורה של סבתא רבתא שלי גניה מהשואה.
סבתא גניה נולדה ב 1922 בעיירה סניטקוב שבאוקראינה ש90% מתושביה היו יהודים.
סבתא נולדה למשפחה ממוצעת.
לפני המלחמה סבתא גניה למדה בבית ספר באוקראינה עד שנת 1940 עם הגעתם של הנאצים לאוקראינה.
סבתא גניה ראתה את אביה נרצח מול עינה ואמא נפצעה ונקברה בעודה בחיים.
לאחר מכן סבתא גניה נלקחה למחנה הריכוז בעיר לטיצ'ב, על מחנה הריכוז שמרו גרמנים ורומנים השומרים היו מכים את היהודים שם, אחת המשימות שקיבלו הייתה לבנות כביש ראשי לכבוד בואו של היטלר ממחנה הריכוז עד לבונקר של היטלר כדי שיוכל לנסוע.
כאשר עבדו השומרים הגרמנים והרומנים הרביצו ליהודים שעבדו.
בנוסף על מחנה הריכוז ערכו ניסויים והדביקו את המחנה בטיפוס ולמרות שהיו חולים עדיין עבדו.
אחותה של סבתי גניה מצאה את גופתה של גניה בערימת גופות של חולי טיפוס וביקשה את גופתה אך השומרים לא הסכימו אחותה של סבתי גניה הביאה את טבעות הזהב שהיו על ידיה ואת שמלתה תמורת גופתה של סבתי גניה שבסוף התבררה כחיה וכך ניצלה ממוות.
את אביו של סבא שלי לאון העבירו ממחנה הריכוז פצ'יורה ללטיצ'ב ושם הכיר את אמו של סבי גניה.
אביו של סבי ניסה לברוח ממחנה הריכוז ונורה אך ניצל בנס, אבא ואמא של סבי גניה ומיכאל השתחררו ממחנה הריכוז כאשר הצבא הרוסי החל לכבוש שטחים שנמצאו בשלטון גרמני.
צבי שטול
הונגריה
30.8.1938
צבי שטול נולד ב 1938 בעיר סגד שבהונגריה, ב1942 נלקח אביו במסגרת השלטון ההונגרי לצבא ההנוגרי לסייע לגרמניה במלחמה. ב1944 טנקים של גרמנים נכנסו לעיר שלו, אייכמן הגיע לגרמניה לארגן את החיסול של כל היהודים. ברגע שהכריזו על גטו ליהודים צבי ואמו עברו לבית של סבא וסבתא, שהתגוררו באזור הגטו. ושם החיים היו סבירים, סביו היה בתפקיד בקהילה (שוחט\גבאי) ושמרו על אורח חיים יהודי. כשהתקבלה ההודעה לפנות את הגטו, העבירו את כולם למפעל של לבנים אדומות שנמצא בסגד (כחלק מהעסקה של "משאיות תמורת דם"). צבי הרגיש מיוחס כי סביו היה גבאי בית הכנסת, ואף נהנה מדברים כמו ללכת עם שרשרת של ספר התורה בשמחה תורה, לא היו לא חברים אז, והיה בן יחיד ולא הלך לבית הספר כי לא היה בית ספר, ושיחק כדורגל וכדורסל מכדור סמרטוטים. הסבר - משאיות תמורת דם: הסוכנות היהודית ארגנה משלחת הצלה ל 600,000 יהודי הונגריה, ידעו כבר שהמלחמה תכף תגמר ושהגרמנים יפסידו. נציגים מהסוכנות עשו עסקה עם אייכמן שבמסגרת ינצלו יהודים. העסקה , 10,000 משאיות תמורת הצלת יהודי הונגריה. אף צד לא סמך על השני ולכן החליטו לעשות צעדים בוני אמון. הודיעו ש 20,000 מגדו סגד יעברו ביינתים במקום להשמדה למחנה על יד ווינה. (כי ראש העיר ווינה שהיה חבר של אייכמן היה צריך כח אדם במפעל). במהלך שהות צבי במפעל (מחנה עבודה שטרסהוף), בגלל היותו ילד, לא עבד, אך הוריו ,דודיו , ובני משפחתו המבוגרים עבדו. הוא היה משחק עם בני דודיו והם היו משחקים על מסועי הלבנים ונתלים עליהם. בני דודיו גם לא עבדו, ולכן הם היו חבריו במהלך השהות בגטו. ואף סביו לימד אותו קרוא וכתוב. אוכל - חתיכת לכם ומרק מגעיל, שבעיקר היה עשוי מקולרבי, למרק קראו דורגמוזה, ומאז הוא שונא קולורבי. צבי זוכר שלא היה אוכל ורעב וזה גרם לו להתחנך שאסור לזרוק אוכל, והוא לא מרשה לילדיו ולנכדיו לזרוק אוכל, וזה ערך שהוא מקפיד עליו עד היום. המחנה עבודה בו שהה היה סגור עם שומרים, ובזמן שהותו שם נהרגו יותר מ500,000 יהודים בהונגריה. אייכמן קיבל מהסוכנות היהודית סכום רב על העסקה, אך לבסוף היא לא יצאה לפועל. מאחר והעסקה לא יצאה לפועל, החליטו לחסל את היהודים במחנה העבודה היכן שצבי שהה. הוחלט להעביר אותם, לאושוויץ, אך הרכבת הופצצה והם נאלצו לחזור. לאחר כשבועיים , שוב ניסו להעמיס אותם על הרכבת, כולם ברחו לכל הכיוונים והתחבאו בתוך חפירות. צבי היה קרוב מאוד לפצצות ואחת מהן נחתה רק 50 מטרים ממנו. הם חזרו למחנה, ומעט זמן אחרי זה הצבא הרוסי סילק את השומרים מהמחנה ובכך הם ניצלו. צבי פחד מהפצצה מאוד , במחנה עצמו הוא בעיקר זוכר שהיה עם בני דודו. אחד מהדודים נפל בעבודה ונפצע, ומת בצריף, וצבי זוכר שגופתו היתה מותלת איתם בחדר זמן מה עד שנלקח. לאחר ששוחררו, סביו של צבי, לקח עגלה (ללא סוס), וסחב את העגלה בעצמו (במקום סוס), וצעד איתם מחוץ למחנה עד ברטיסלבה 70ק"מ. ושם אישפזו אותו בבית החולים. צבי חלה בכל המחלות והיה מאוד מאוד רזה, אחרי שהוא הבריא הם חזרו לעיר שלהם (סגד), אך אביו עדיין לא חזר מהצבא. אחרי השואה התייחסו ליהודים מאוד בזהירות , הבית שלהם היה תפוס אך הם חזרו אליו ודיירו פינו אותו ללא בעיה. הסבא החליט שצבי ילך לבית הספר, אך לא היה בית ספר יהודי כי לא היו יהודים. נשארו 6 שבועות לכיתה א, וצבי נכנס לבית ספר נוצרי שהיו בו נזירות. היו שם תפילות נוצריות והיו כורעים ברך, אך צבי החליט שהוא לא עושה זאת כי הוא יהודי. הוא זוכר שהוא נעמד שם ושאלו אותו למה הוא לא כורע ברך, ולאחר שהסביר שהוא יהודי קיבלו את זה ולא הציקו לו בניגוד למצופה. בכיתה ב' כבר למד בבית ספר יהודי, ואז ביום אחד אביו הופיע ברציף וחזר. כל יום הם היו מחכים ברציף הרכבת לראות אם אביו יגיע (כי לא היו בהודעות \ מכתבים שיתריאו), עד שיום אחד אמו חזרה עם אביו.
תודה!
פנייתכם התקבלה.
ניצור אתכם קשר בהקדם.
פנייתכם התקבלה.
ניצור אתכם קשר בהקדם.
קרתה תקלה במהל שליחת הטופס. אנא טענו את העמוד מחדש ונסו שנית.
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com