״כל מי שמקשיב לעד הופך לעד״
(אלי ויזל)
אסתר סקלר
31.12.1932
וורשה
,
פולין
כתובת:
וורשה פולין
קובץ שמע:
העדות
**לפני המלחמה:**
אסתר סקלר (שם נעורים ריבויד) נולדה בשנת 1933 בוורשה - פולין למשפחה דתית עמידה, לה שני ילדים אסתר ואחיה הקטן. סבא של אסתר היה רב גדול מהקהילה היהודית הליטאית (קהילה הדוקה מאוד ושמרנית) אך למרות זאת משפחתה הקרובה לא חיה ברובע היהודי של וורשה. לאביה של אסתר הייתה נגריה גדולה – מפעל עץ. עוד לפני התחלתה הרשמית של המלחמה הייתה אסתר מוקפת בביתה באווירה של מתח ופחד, כאשר גורשו היהודים מגרמניה לאחר ליל הבדולח רבים מהם הגיעו לפולין בחיפוש אחר מקלט, דבורה (אמא של אסתר) הרגישה שמשהו לא טוב קורה ומאחר שזכרה את מלחמת העולם הראשונה מיהרה להאמין לדברי היהודים הגרמנים ופחדה מפריצת מלחמה והמשמעויות שיהיו לה.
**המלחמה: **
המלחמה התחילה בפולין בראשון בספטמבר 1939, וורשה הופצצה בלי הרף, פצצות פגזים ושרפות היו בכל חלקיה של העיר. אסתר זוכרת שההפצצות לא נפסקו שבועות רבים גם בלילות ולא היה חלק אחד של העיר שלא נהרס. וורשה עמדה לבדה, אחרונה שהחזיקה מעמד בכל פולין והתבצרה בחומותיה, אך המצב היה קשה, מאחר שהמלחמה התחילה בלי התראה לא היה דבר מאורגן והתושבים נקלעו מהר לרעב כבד ולמצוקה וכמו כן אווירה איומה של פחד. בביתם היה רדיו וכל המשפחה התאספה לשמוע את החדשות על מה שקורה מחוץ לוורשה, הוריה וסבא וסבתא שלה הגיעו למסקנה שלא בטוח להם יותר להישאר ברובע הפולני ולכן עם פרוץ המלחמה נטשו המשפחה את ביתם ותוך לילה אחד ארזו את כל חפציהם ועברו לגור אצל קרוב ברובע היהודי – "אני זוכרת הלבישו את כל הבגדים עליי וחשבתי אם ילבישו אותי עוד דבר אחד איחנק ! אבל לא אמרתי דבר. מהראשון בספטמבר הפכנו פליטים."
בסופו של דבר נכנעה וורשה והגרמנים נכנסו פנימה, עם כניסת הגרמנים בחרה משפחתה של אסתר לחזור חזרה לביתם ברובע הפולני אך הבית הופצץ והם נאלצו להשכיר דירה מפולני. אפילו עם הגרמנים בוורשה דבורה התעקשה שאסתר תמשיך ללכת לבית הספר, מבחינתה בית הספר היה קודש ויש לעשות כל מאמץ בשביל להמשיך ללכת אליו. בבית הספר הפולני היו מסתובבים חיילים נאצים ומשגיחים על התלמידים, מאחר שהיה בית הספר קתולי כל בוקר הוכרחו התלמדים להתפלל תפילת בוקר בה הייתה אסתר עומדת בשקט ולא מתפללת כיוון שהייתה יהודיה. יום אחד במהלך אותה תפילת בוקר היא הרגישה דחף לא מוסבר להצטלב, רגע לאחר שהחלה להצטלב הופיע חייל גרמני לפניה ובחן אותה למספר רגעים לפני שהמשיך הלאה, "יש לי השגחה, ניצלתי, הוא היה מוציא אותי אם לא הייתי מצטלבת".
באותו היום חזרה אסתר הביתה וסיפרה לאמא על המקרה, לאחר ששמעה את הסיפור החליטה דבורה סופית שעליהם לברוח ושלא בטוח להישאר בפולין יותר. אך בריחה לא הייתה אידיאלית מכמה סיבות: ראשית לא היה לאן לברוח, רוב הגבולות מהמדינה נסגרו ופולין התחלקה לשניים בעקבות ההסכם בין ברית המועצות לגרמניה, הסיכוי היחיד היה לברוח דרך החלק הרוסי לתוך ברית המועצות. אך גם זאת הייתה בעיה, אביה של אסתר שנא את הרוסים ולא האמין שתחת שליטתם יהיו בטוחים יותר, זאת מכיוון שבתקופת מלחמת העולם הראשונה הוא חיי באזור שנכבש ע"י ברית המועצות וזכר אותם כשליטים אכזרים שלחיות תחת שלטונם היה רע משלטון הגרמנים. דבורה המשיכה להתעקש לברוח ופנתה לסבתא וסבתא של אסתר, הסבא סירב לברוח לברית המועצות מאחר ששם הייתה אסורה הדת והוא לא יוכל לשמור את יהדותו. כשראתה את סירובם לקחה דבורה יוזמה והודיעה שהיא תברח עם הילדים ומי שרוצה שיישאר. הסבא מיהר להזהיר אותה שהם ימותו בדרך מקור ומרעב ושזה שיגעון מצידה אך דבורה עמדה על שלה ואמרה "אם אאבד את הילדים זה יהיה מידי אלוהים ולא מידי אדם".
באותה התקופה כבר החלו להיות חוקים נגד יהודים, יהודים לא יכלו לנסוע ברכבות וחויבו ללבוש רצועה על היד שתזהה אותם – רצועת הבושה. דבורה סירבה בתוקף ללבוש את הרצועה והייתה אומרת שוב ושוב שהם אלו שצריכים להתבייש ושהיא לא תלבש את הסימן המזהה אף על פי שמרידה זאת הייתה יכולה לעלות לה ולמשפחתה בחייהם.
באותו הזמן בחלק אחר של פולין חיה אחות של אביה של אסתר שסולקה מביתה ומצאה את עצמה בביאליסטוק שבחלק הרוסי. גם אחיה של דבורה, רפאל, ברח לביאליסטוק עוד לפני כניסת הגרמנים לוורשה והשניים נפגשו שם. כשנפגשו החליפו השניים רשמים מחוותיהם והגיעו למסקנה שמסוכן למשפחתה של אסתר להישאר בוורשה ושצריך לגרום להם לברוח, האחות ביקשה מרפאל ללכת חזרה לוורשה ולהביא איתו את המשפחה, בנוסף היא כתבה מכתב לאחיה (אביה של אסתר) וביקשה בו שלא יסתנוור מהכסף שהיה לו בוורשה ושימהר לברוח עם משפחתו. כשהגיע הדוד רפאל לוורשה האב סירב לעזוב עימו ואף שקרא את המכתב מאחותו ביטל אותו וטען כי מדובר בשטויות ובלבולי מוח.
אחרי שדבורה שמעה על המכתב ושמעה מהדוד רפאל שעדיף לנסוע לביאליסטוק וששם יהיה בטוח יותר היא החליטה שהיא חייבת לעזוב גם בלי כל השאר, היא באה לבעלה ואמרה לו שהיא עוזבת עם הילדים לא משנה מה ושהוא מוזמן להישאר בוורשה עם הכסף והם יפגשו אחרי המלחמה אם בכלל יישאר משהו אחריה. האיום הזה בנוסף למספר חלומות כמעט נבואיים שגרמו לו להרגיש שחייב לעזוב שברו את אביה והם החליטו לעזוב את וורשה.
דבורה מיהרה לבקש מהדוד רפאל שהיה בהיר עם עיינים כחולות (מראה ארי) ללכת לקנות בשמם כרטיסים לרכבת אף על פי שהעלייה של יהודים אליה הייתה אסורה.
המשפחה עלתה על הרכבת לרוסיה, הנסיעה מהווה בשבילם סכנת חיים – אם יתפסו על הרכבת ימותו מיד. במהלך הנסיעה הופיע קצין נאצי על הקרון שלהם והתחיל להסתובב, הוא עבר אדם אדם עד שהגיע לאחיה הקטן של אסתר שם הוא נעמד והרים את הילד. אחיה הקטן היה גם הוא בלונדיני ולבן עם עיינים כחולות וחזות ארית והקצין ראה בו את בנו. הוא שיחק איתו קצת ואמר עד כמה הוא ילד יפה ושלו עצמו יש ילד כזה בבית, אסתר זוכרת שכל רגע שאחיה היה בידי הנאצי מילא אותה פחד והרגיש כמו נצח אך לבסוף הקצין הוריד את אחיה והמשיך בדרכו והמשפחה לא נתקלה באף נאצי עד סוף הנסיעה.
מהרכבת הגיעה המשפחה לגבול בין פולין לרוסיה – נהר "בוק", באותו הלילה הם מצאו משפחה פולנית שתתן להם לישון אצלם ותעזור להם לעבור לצד הרוסי למחרת. אך באותו הלילה חיילים נאצים מצאו אותם, למזלם החיילים לא ידעו שמדובר ביהודים ולכן לא אסרו את בריחתם רק בזזו והכו אותם כרצונם, בזמן הבזיזה בה החיילים לקחו רכוש תמונות ואוכל חייל אחד מצא את אסתר ותפס אותה בראשה פורע ומפרק את הצמות שתמיד הייתה לובשת וגאה בהן, מאותו הרגע אסתר לא הרשתה לאף אדם לגעת בשערה.
למוחרת בלילה ניסו המשפחה לעבור את הנהר בפעם הראשונה, ניסיון זה כשל כאשר החלו הרוסים לירות לעבר הסירה וחייבו אותם לסגת חזרה לגדה הפולנית. במשך שבוע שהו המשפחה אצל הפולנים ובכל לילה הניסיון לחצות את הנהר כשל. בלילה השביעי שמעה אסתר את הוריה מדברים בניהם שאם לא יצליחו הפעם לחצות הם יוותרו ויחזרו לוורשה. אסתר שהרגישה בוורשה לא מוגנת לא רצתה בשום אופן לחזור לשם והבטיחה לעצמה שהפעם הם יעברו. באותו הלילה כשעלו על הסירה וחצו את הנהר הם הצליחו להגיע כמעט עד הגדה השנייה לפני שהרוסים זיהו אותם והחלו לירות, אסתר בהחלטה של רגע קפצה מהסירה והחלה לשחות לעבר הגדה דבורה קפצה מיד אחריה ושאר המשפחה אחריהם, בשחייה הצליחו להגיע לגדה הנגדית בשלום וחצו את הגבול. אך בבריחתם מהירי איבדו את שני שקי הרכוש הגדולים שלהם, המלווים הפולנים שלהם שהיו אמורים לעזור להם למצוא מקום לישון בצד השני ברחו עם שני השקים.
בגדה השנייה הייתה המשפחה אבודה בחושך אף אחד מהם לא ידע להתמצא באזור, אחרי לילה של שיטוטים הבוקר עלה ושני פולנים מצאו אותם וכיוונו אותם איך להגיע לבית של פולניה שתארח אותם.
הם הגיעו אליה ותמורת תשלום היא נתנה להם לישון באסם שלה. אחרי שהתמקמו באסם החליטו האב ודוד רפאל שיש לחזור לקחת את הרכוש מהפולנים אבל דבורה עמדה על דעתה שהרכוש לא חשוב ושיש להישאר יחד כי רק החיים משנים.
למוחרת בבוקר המשפחה יצאה לדרך, תמורת תשלום הם קנו מהפולניה עגלה ומוצרים בסיסים ויצאו לגבול רוסיה כשהם מתחזים לנוודים. בדרכם תפסו אותם סיירת של חיילים רוסים שתשאלו אותם מי הם ולאן הם הולכים, אם היו יודעים שהם אינם רוסים לא היו נותנים להם לעבור אך למזלם דבורה ידעה קצת רוסית מהתקופה בילדותה שבה הרוסים שלטו על פולין, היא שכנעה אותם שהם רוסים והם נתנו להם לעבור.
לאחר מסע של כמה ימים הם הגיעו לביאליסטוק ושם השתכנו בביתה של הדודה שכבר ברחה לפני תחילת המלחמה. החיים בביאליסטוק היו לא קלים, בביתה של הדודה הם חיו בצפיפות ובחוסר ולמרות שגם הדוד וגם שני הוריה מצאו עבודה עדיין היה קשה להתקיים. אך למרות הקושי אסתר זוכרת את החיים שם לחיוב, היא הלכה לבית הספר, למדה קרוא וכתוב וחיה חיים פשוטים. לאחר שלמדה לקרוא ולכתוב היא כתבה שני מכתבים לסבא וסבתא שלה בהם סיפרה על החיים בביאליסטוק ועדכנה אותם שהם כולם חיים ובסדר, אסתר קיבלה שתי גלויות תשובה על המכתב משרה (דודה שלה) בהם סיפרו המשפחה בגטו על החיים שלהם ולמרות שלא יכלו לספר דבר אמיתי על החיים שם הם הצליחו להכניס רמזים שגרמו לדבורה להבין שהחיים בגטו קשים ולא טובים.
דיי מהר מיום הגעתם הציעו להם הרוסים להישבע אמונים לרוסיה ולקבל אזרחות (כמו שהיה נהוג במשטר הקומוניסטי), אביה של אסתר סירב בתוקף בטענה שאי אפשר לסמוך על הרוסים והוא לא מוכן להישבע אמונים לקומוניזם.
בתחילה סירובו עבר בשקט אך תוך מספר חודשים הם הוכרזו כאויבי המשטר וסולקו מביאליסטוק לעיירה קטנה ליד הריי אורל שהייתה בשטחה של הרפובליקה העצמאית קומי.
למרות שגם הדוד רפאל סירב לקבל אזרחות הוא גורש למחנה עבודה באזור יותר מרוחק של רוסיה שם שהה חלק גדול ממה שנותר מהמלחמה.
החיים בקומי היו כמעט רגילים, אסתר הלכה גם שם לבית הספר והשתתפה במספר פעילויות חברתיות.
למרות זאת הם היו מוגבלים בתנועה, היו איסורים על היציאה מתחומי העיירה והם היו מחויבים בעבודה קשה בתנאים נוקשים ומגבילים. מהר מאוד התחיל בעיירה רעב קשה, המחסור במזון ובמצרכים בסיסים הוביל לתקצוב חסכני באוכל שלא אפשר התקיימות על פי כמה קשה כל אדם עבד. הרעב הוביל את אנשי העיירה להבריח אוכל, אמא של אסתר, דבורה, הייתה יוצאת למסעות רגליים ארוכים לעיירה השכנה בכדי לסחור (בצורה לא חוקית) במוצרים ולהביא אוכל הביתה.
לאחר כמה זמן התחילו להיות סילוקים של אנשים מהעיירה בקומי ורק העובדים הכי טובים של המפעל נשארו (בניהם אביה של אסתר ומשפחתם). כעבור כמעט שנתיים מיום הגעתם לקומי סולקו גם הם משם והועברו לעיירה אחרת דומה מאוד ששמה קרס – נודייסטיקריי. גם שם חייה של אסתר היו קשים אך רגילים ככל הניתן, הרעב לא עזב אותם והתקצוב באוכל גם שם היה תלוי בעבודה במפעל. למרות זאת הצליחו המשפחה לחיות שם עד סוף המלחמה. בזמן שהיו שם הצליחו האנשים להשיג עיתונים וכך גילתה אסתר על מה שקורה במחוזותיה הכבושים של רוסיה, בעיתונים כתבו הרוסים בפרוט על הזוועות שמבצעים הגרמנים ביהודים ששם ועל משאיות הגז ובורות הירי.
התמונה צולמה בשנת 1912 – סבא וסבתא של אסתר
סיפור
לפני שמאיה (נכדתה של אסתר) נסעה למסע בפולין אסתר כתבה לה מכתב להקריא באושוויץ:
מהחיים שאחרי
**אחרי המלחמה:**
** **עם סיום המלחמה החלו התארגנויות של הפליטים הפולנים ברוסיה לחזור חזרה לפולין, העומס בדרכי התחבורה היה עצום, מאות ואלפי אנשים הצטופפו ברכבות. אמא של אסתר שנכנסה להריון קצת אחרי סיום המלחמה כבר הייתה בשלבי הריון מתקדמים מאוד ולכן המשפחה נאלצה להתפצל, אביה ואחיה של אסתר נסעו קודם ואילו אסתר ואמא נשארו ברוסיה כשבוע עד הלידה ולאחר מיכן עלו גם הן על הרכבת לפולין, עם התינוקת הטרייה.
מאחר שלאף אחד מהיהודים הפולנים שנותרו לא היה בית אמיתי לחזור אליו הם התקבצו בחבל ארץ אחר בפולין ששמו מלזיה, כשמשפחתה של אסתר הגיעה לשם כבר החלו להיות התארגנויות של עלייה ארצה וקיבוצים שקמו שם, הם אישית גרו בקיבוץ קטן באזור במשך מספר חודשים.
שלושה חודשים לאחר הגעתם התרחש פוגרום כנגד היהודים בקלצה (עיירה פולנית קרובה)** **ואביה של אסתר נכנס לפאניקה והחליט שעליהם לברוח מפולין, עוד באותו לילה ארזה המשפחה את חפציה ועלו על הרכבת לוינה. כשהגיעו לגבול של וינה פגשו מספר מבריחים שאמרו להם שאם ברצונם לעבור את הגבול עליהם לשרוף את כל המסמכים שעליהם ולהעמיד פני פליטים חסרי כל, אביה של אסתר הוציא את כל המסמכים כולל הגלויות שקיבלה מסבא וסבתא שלה ולמרות תחינותיה של אסתר שלא יעשה זאת שרף הכל ובזכות זה הם הצליחו לעבור את הגבול לוינה בשלום. גם בוינה היו החיים קשים מאוד הרעב המשיך לרדוף אותם לאן שלא הלכו ולא היה להם מקום לינה מסודר. מוינה המשיכה המשפחה במסע והגיעה למחנה בקאהם שם שהו גם מספר חודשים לפני שהועברו למחנה העקורים ואלצר שם הכירה אסתר בפעם הראשונה את דוב, מי שיהיה בעלה לעתיד.
לאחר כשנה דוב עלה לארץ כחלק מהתגייסות יהודים מכל העולם לצהל.
אסתר מספרת שאת הכרזת המדינה שמעה ברדיו במחנה וסיפרה על תחושת המתח בספירת הקולות בהצבעה ועל האושר הבלתי יאמן במחנה לאחר ההכרזה, היא מספרת שברגע ההכרזה יצאו כולם מבתיהם וכל המחנה רקד ושמח ביחד.
בשנת 48 הגיע אחותה של דבורה, דינה, לואצלר לבקר את המשפחה. דינה היא היחידה ממשפחתה של דבורה ששרדה את המלחמה. כשהגיעה לואצלר סיפרה דינה את כל שקרה למשפחה שנותרה בווארשה. סבא וסבתא של אסתר וכמו כן שתי דודותיה חיו בגטו כמעט עד סוף קיומו, באקציה האחרונה לפני המרד נתפסו סבא וסבתא שלה ונשלחו לאושוויץ, דינה סיפרה שמהמכתב שכתבה אסתר הכינה הסבתא קמע וענדה אותו כל יום עד לרגע גירושה. ביום הגירוש על רציף הרכבת זרקה הסבתא את הקמע לדינה ששמרה אותו וענדה אותו יום יום עד שנקלח ממנה כתזכורת לכך שיש חיים מחוץ לגטו ולמחנה. עוד היא סיפרה שברגע הגירוש לפני שעלה לרכבת נאם הסבא, הוא אמר ש"היטלר לא ישמיד אותנו, דור שלי חי, יש לי ילדים ברוסיה." הנאום הזה היה חקוק בדינה לכל חייה.
הסבא וסבתא נרצחו שניהם באושוויץ עם הגעתם לשם.
האחיות, דינה ושרה נשארו שתיהן בגטו עד נפילתו במרד. לשרה היה אהוב בגטו והם רצו להתחתן ולעבור לגור יחד, הוא ירד לרחוב לקנות טבעת ולהתחתן איתה אך מעולם לא חזר וזה שבר את שרה.
דינה סיפרה שבזמן המרד היא צפתה בחייל נאצי זורק את נשקו ונכנע מתוך פחד מכוחם של היהודים הנלחמים ורגע זה היה הרגע שהחזיק אותה חיה לשארית המלחמה מתוך ידיעה שעליה לספר עליו לאנשים.
אחרי המרד גורשו שתי האחיות למיידנק (שאז כבר לא תפקד כמחנה השמדה רק כריכוז של כל היהודים שנותרו על מנת להעלים ראיות). דינה סיפרה שלמרות כל מה שניסתה שרה מעולם לא
התאוששה מאובדן בן זוגה וכשהציעו להם לעבור לבירקנאו היא סירבה בטענה שאין לה עוד כוחות לחיות. שרה נרצחה במיידנק.
דינה המשיכה לבדה לבירקנאו שם חיה במשך 18 חודשים. אחרי בירקנאו עברה דינה למחנה אחר משם חולצה על ידי אדם שהוציא בנות עם חזות ארית ולקח אותן לשוודיה. שם התחתנה, הולידה ילדים ונשארה לשארית חייה.
לאחר ששמעה אסתר את סיפורה של דינה על גורל משפחתה היא נשבעה לעלות ארצה ולהקים משפחה בארץ.
בשנת 49 עלתה המשפחה לארץ **😊**
המשפחה הגיעה וחיה תקופה בבית העולים אך מהר מאוד הם יצאו משם ועברו לחיות ביפו מאחר שאביה מצא עבודה בתל אביב. אביה הצליח למצוא מקום קטן לגור בו ביפו והם התחילו להקים חיים בארץ. בארץ נפגשו אסתר ודוב בשנית וכעבור כמה שנים הם התחתנו ועברו לגור יחד במקום קטן ליד הוריה ביפו.
לאסתר ודוב (זכרונו לברכה)** **יש היום שתי בנות, חמש נכדות ושלושה עשר נינים.
אסתר חוגגת 90 בשנת 2023
אסתר בטקס יום השואה (2023)
אסתר במחנה העקורים ואלצר אחרי המלחמה
אסתר במחנה העקורים ואלצר אחרי המלחמה
ציר הזמן האישי של
אסתר סקלר
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תיעדו:
- מוריה סעדון
- שירה אליעזר
מחזור
עדויות נוספות מ
פולין
:
אולק וייסלפיש
פולין
31.10.1922
לא ידוע
לא ידוע
במסגרת פרויקט תיעוד והנצחה נפגשנו עם אולק וייסלפיש שורד שואה מפולין שבדרך נס ניצל הוא ומשפחתו מהתופת. אולק בן ה 100 אירח אותנו בביתו בתל אביב ושם במשך 4 שעות סיפר את סיפורו לפרטי פרטים ותיבל את סיפורו בהרבה הומור. אי אפשר היה שלא להתרגש מהמאמץ שעשה בשיחה אתנו ומהיסטוריה של איש אחד שבעצם מתאר את ההיסטוריה של אומה שלמה - העם היהודי. אולק, נולד ב1922 פולין בעיר לבוב ,שם הוא בילה את רוב ילדותו, הוא למד בבית ספר יהודי ״חווים דעת״ . הוא מספר שהייתה לו ילדות יפה עד גיל 10. להוריו היה בית חרושת לנעליים שהצליח מאוד והם חיו ברמת חיים גבוהה מאוד. 1932 אביו נפטר משטף דם במוח, ואימו לקחה את ניהול העסק שהתפתח מאוד והמצב הכלכלי היה מצוין. שלוש שנים לאחר מכן נחתם הסכם מילוטרופ מולוטוב שבו הרוסים והגרמנים פלשו לפולין וחלקו את השליטה עליה. אולק בחוכמה רבה עבר לצד הרוסי והועבר ברכבות יחד עם משפחתו למחנה עבודה ברוסיה. הרכבות אינן היו רכבות מסע רגילות אלא רכבות שנועדו למסע של בעלי חיים ולכן התנאים היו קשים. המסע ברכבת היה קשה מנשוא, רכבת משא בקר ללא חלונות או דלת שאפשרו אויר, אולק תיאר מסע ארוך מאוד ומתיש. בסופו של המסע, לאחר ימים ארוכים, הגיעו למחנה עבודה בסיביר ושם פגש אותם אדם "נמוך יותר מיצחק שמיר" שהסביר להם שכאן צריך לעבוד אחרת לא יוכלו לשרוד. במחנה אולק תיאר עבודת פרך הכוללת סבלות קשה, חטיבת עצים ותלישת שורשי עצים מהקרקע. אולק תיאר את העבודה כקשה מאוד והסביר כי מאחר והיה צעיר היה מסוגל לעבוד בתנאים אלו בקור מקפיא ועם ככ מעט אוכל . בנוסף , מאחר ואביו נפטר שנה לפני המלחמה הוא נאלץ לדאוג לאמו ואחיו הקטנים שלא יכלו לעבוד כמוהו. אולק סיפר שמאחר והיה מלומד וידע לדבר גם רוסית יכל לתקשר עם הרוסים ,ולקבל יחס מועדף . אולק עבד במחנה העבודה כ 3. שנים קשות. בשל הקשרים שהצליח לייצור הם הצליחו לברוח חזרה ללבוב ושם החל ללמוד רפואה, הוא למד רפואה כשנה עד ששמע על המרד בגטו ורשה, הוא חשב ש ״לא הגיוני שהם שם נלחמים בדמם ואני פה לא עושה כלום״, הוא מחליט להתגייס לצבא , שם הוא נהפך להיות חובש והתחיל להתקדם בדרגות . לאחר שנה ב 1940 הוא שומע שהגרמנים הולכים לפלוש ללבוב הוא דואג נורא למשפחתו, הוא מתחיל לחפש דרך להעביר את משפחתו אליו. אולק מתקשה למצוא אישורים עד שפוגש באחת הקולודות שלו ללימודים שמצליחה להשיג לו הסעה של המשפחה בדרך לא חוקית. תוך סיכון חייו הוא נוסע ללבוב להחזיר את משפחתו, אולק מעיר אותם באישון לילה ואומר להם שיש להם שעה לאסוף את החפצים ולצאת, תוך שעה כולם היו מוכנים ונסעו לוורשה. אולק מסיים את לימודיי הרפואה שלו בהצטיינות וב1952 מחליטים אולק ומשפחתו לעבור לישראל
אנשל יבלונסקי
פולין
7.11.1925
קוטנו, פולין
קוטנו, פולין
**לפני המלחמה**
אנשל יבלונסקי נולד ב8.11.1925 בקוטנו, פולין. משפחתו כללה את אביו ראובן, שהיה חייט, אימו יהודית ואחיו הגדול רפאל. הם גרו בעיר לודג'. אנשל למד בבית ספר מקומי והיה קרוב לקהילה היהודית והלא יהודית בעיר, וחבריו היו לא יהודים כי למד בבית ספר מקומי.. האווירה בבית הייתה לא דתית. אנשל אהב להחליק על הקרח, והיה מעולה בזה. "היה מספר בגאווה שבכל התחרויות שהיו עושים בהחלקה על הקרח היה מנצח", מספרת יהודית מוסטוב, הבת של אנשל. הוא היה ילד קטן, רזה ואתלטי.
**המלחמה**
בתחילת המלחמה אנשל היה בן 14. כמה ימים אחרי תחילת המלחמה ב1939, לודג' נכבשה על ידי הגרמנים והתחילו סנקציות נגד יהודים. הם הוכו, הושפלו והכריחו אותם לשים מגן דוד על היד. עצרו אותם ברחובות ושלחו אותם לעבודות כפייה. בנוסף הוצא צו שעל כל היהודים לעבור לגור בגטו, וב1 במאי 1940 הוא היה מלא ונסגר. לא היה אפשר לצאת מהגטו ללא אישור מיוחד. בגטו נרצחו אנשים כשעברו על חוקי הגטו. בגטו לודג' לקחו אותם לעבודות כפייה כל יום. אנשל היה בגטו לודג' עד חיסולו באוגוסט 1944, בזמן הזה נשארו בגטו רק 150,000 יהודים. אמרו להם שלא יקרה להם שום דבר רע כי הם הולכים לעבוד עבודות כפייה לעמן הצבא. אנשל נלקח לאוושויץ בירקנאו, שם שהה מספטמבר 1944 עד אוקטובר 1944. משם נלקח למחנה גרוסרוזן, שם היה רק כמה ימים. מגרוסרוזן אנשל נקלח למחנה פלקנברג, שם שהה עד סוף 1944. במחנה הזה עבד בעבודות כפייה כל יום. העבודות היו חפירת מנהרות בהרים. כשהמחנה חוסל הוא הלך ברגל למחנה מטהאוזן, שם היה רק כמה ימים כי מיד נלקח למחנה אבנזה. באבנזה הוא נשאר עד לשחרור, ועבד שם בעבודות כפייה כל יום, במכרות מתחת לאדמה. אביו נרצח בגטו לודג' בשנת 1944, ואימו נרצחה בחיסול גטו ורשה. אחיו רפאל מת ממחלת הטיפוס בגטו ורשה בשנת 1940. ב8.5.1945 שוחרר על ידי האמריקאים. הוא היה בן 19 ושקל 23 קילו.
אסתר דאום-פרנקל
פולין
31.12.1917
**חלק ראשון:**
אסתר דאום נולדה ב 1918 נולדה בפולין. היא סיימה בית ספר תיכון ויש לה תעודת בגרות. לאחר מכן למדה בבית ספר למסחר בגדנסק בפולין.
לפני המלחמה עבדה בעיר הבירה, וורשה. אביה נפטר מוקדם כאשר הייתה בת 13. עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939, היא חזרה להתגורר בלודז' יחד עם אמה ועם אחותה בשם רוזה שהייתה צעירה ממנה בשלוש שנים.
**חלק שני:**
תחילת המלחמה
1 בספטמבר, 1939 היום הראשון של מלחמת העולם השנייה. נאיבי היה האדם שהאמין במלות השלום והבטחותיו של היטלר. כבר בימיו האחרונים של חודש אוגוסט של 1939 שררה הרגשה של תחילת מלחמה. לא דובר על כך בקול רם, אך כל מי שהיה יכול, הכן לעצמו מצרכי מזון, מקום מסתור, בגדים וכו'.
בהצהרותיו הראשונות של היטלר טען שכוונתו הם גישה נכונה פרוסיה המזרחית בלבד.
פולין גייסה חלקית את כוחותיה, והרכבות היו עמוסות גברים מגויסים. לוורשה הבירה הגיעו המונים ממערב פולין כיוון שהסיקו שמהגבול הגרמני עד לוורשה המרחק הוא גדול והגרמנים לא יגיעו לוורשה כל כך מהר.
אך היה אחרת, ביום שישי הראשון לתשיעי 1939 בשעה חמש בבוקר החרישה צפירה איומה ובו זמנית נשמעו מנועים של המטוסים הגרמניים. שניות לאחר מכן נפלו לבירה הפצצות ראשונות, הגרמנים לא רק הפילו פצצות אלה גם ירו בנשק אוטומטי על העוברים והשבים ברחובות ובכבישי האוכלוסייה.
היטלר הודיע בפומבי על " בליץ קריג" (מלחמת בזק), והצליח בשיטה זאת. רק חמישה ימים מאוחר יותר נכנסו הגרמנים ללודז'. וורשה הבירה ניסתה בינתיים להתגונן על אף ההפצצות היום יומיות.
לאחר שהגרמנים הפציצו את תחנת החשמל נותקה וורשה מאספקת החשמל המים והגז והגרמנים כבשו את העיר.
התושבים נתקלו בקושי רב להשיג צורכי קיום בין הפגזה להפגזה. מי שרק היה יכול היה ניגש לנהר "ויסלה" להביא מים, אבל לחם ומזון אחר בלתי אפשרי היה להשיג.
ב-28 לדצמבר 1939 אחרי כניעתה של וורשה היא החליטה לחזור ללודז'. היא שכרה עגלה יחד עם בת דודתה ויצאו לכיוון לודז'. למחרת פגשה שם את ואת אחותה.
הקמת הגטו
לאחר כשנה הגרמנים סגרו את הרובע בעיר לודז' בגודל של 4 קמ רבוע. ובנו שם את הגטו שאליו העבירו את רוב יהדות העיר. כאשר התמלא הגטו היו בו כ- 250 אלף איש שהתגוררו בצפיפות איומה.
היא ומשפחתה עברו לדודים שלה ששכרו חדר ברחוב קושצ'ילנה מספר 4 בפולין. ההעברה הייתה מלווה באי נעימות רבה. מהראשון במאי כל שטח הגטו היה מגודר בגדר תיל עליו שלטים בהם כתוב "_שטח של יהודים. סכנה למחלות מדבקות – לא להתקרב. החוצה את גדר הגטו יחוסל_." והגדר הייתה שמורה על ידי חיילים גרמנים.
בכניסה לגטו אסתר חיפשה מקום מגורים ורוב הדירות היו כבר תפוסות. כאשר נכנסה לחצר של אחד הבתים פגשה אישה בשם חנה, ושאלה אותה האם היא יודעת על חדר פנוי שאפשר לגור בו. חנה, שבעתיד נהייתה חמותה, אמרה לה שהם גרים בקומה ראשונה ואם אתם לא משפחה גדולה תוכלו להצטרף ולגור איתנו. כך אסתר נכנסה עם אמא ואחותה לגור עם משפחת פרנקל. ולימים כך הכירה את בעלה יצחק פרנקל, בנה של חנה.
בראשון במאי 1940 נסגר הגטו, אין יוצא ואין בא.
בשני במאי 1940 ביקרה אותה דודה פלה והציעה לה להגיש מועמדות לאנשים היודעים את השפה הגרמנית. אסתר שידעה את השפה הגרמנית על בוריה ניגשה למשרדי הגטו ושוחחה עם יו"ר היודנראט חיים רומקובסקי. היא אמרה לו שהיא יודעת שפות, במיוחד גרמנית והציעה את עצמה כמזכירה במשרדים של הגטו. רומקובסקי בחר בה וכך אסתר עבדה בכל תקופת קיום הגטו. העבודה הזאת נתנה לה אפשרות להיות קרובה להתרחשויות בגטו עצמו וגם להיות בקשר מסוים עם הקצינים הגרמנים שביקרו את המשרדים ואת היו"ר.
באוקטובר 1944, הגרמנים הרגישו שהמלחמה עומדת להסתיים. הם החליטו לסגור את הגטו ולהעביר חלק מהיהודים למחנות השמדה וחלק אחר (בעלי יכולת עבודה) להעביר אותם לגרמניה למפעלים שונים.
אסתר עם המשפחה שלה ומשפחת פרנקל, שבשנים האלה התחברו מאוד, הגיעו לתחנת הרכבת בה עמדו שתי רכבות לשני כיוונים. רכבת אחת יועדה למחנה ההשמדה אושוויץ והרכבת השנייה יועדה למחנות עבודה במפעלים בגרמניה. אף אחד לא ידע איזה רכבת נוסעת לאיזה כיוון.
פתאום ראתה אסתר קצין אס.אס על הרציף אותו הכירה מהביקורים שלו במשרדים של הגטו. במהלך אחד הביקורים שלו, אסתר זכתה ממנו פעם אחת לתפוח עץ ופעם שנייה לחפיסת שוקולד. אסתר אזרה אומץ וניגשה לקצין האס.אס שעמד על הרציף, ושאלה אותו בגרמנית הרהוטה שלה האם הוא יודע להגיד לה לאיזה רכבת כדאי לה להכנס. הקצין הצביע על הרכבת הימנית. המשפחות סמכו על המידע של הקצין ונכנסו לרכבת שהוא הצביע עליה. למזלם, כך הגיעו למחנות עבודה בגרמניה וניצלו מהמוות באושוויץ.
כאשר הגיעו לגרמניה הופרדו המשפחות ביניהן. משפחת דאום נשלחה למחנה רוובסבריק ומשפחת פרנקל נשלחה למחנה עבודה אחר קניגסווסטנהאוזן. בעת הפרידה, סיכמו אסתר ויצחק ביניהם שכאשר תסתיים המלחמה, הם ייפגשו שוב בדירה של חנה פרנקל בלודז'.
במחנה העבודה אסתר עבדה במפעל לחלקי חילוף של מטוסים. היא עבדה במפעל הזה עד לאפריל 1945. במהלך עבודתה במפעל היא ועוד עובדים החליטו ביניהם שהם מחבלים בתהליך הייצור של המוצרים, דרכם לנקמה קטנה בגרמנים.
**חלק שלישי**
כאשר הסתיימה המלחמה במאי 1945, אסתר חזרה עם אחותה ואימה ברכבת ללודז'. למרבה ההפתעה יום קודם ב -9 במאי, יצחק עם הוריו הגיעו אף הם ברכבת ובעגלה עם סוס לביתם בלודז'.
הפגישה ביניהם הייתה מאוד מרגשת אחרי שלא ראו זה את זה במשך כחצי שנה ולא היו בטוחים מה עלה בגורלם.
הבית לא נפגע במלחמה ושם הם גרו ונולדו להם שלושה בנים, זאב, שמואל ויונה.
אחותה רוזה עזבה מייד עם סיום המלחמה, עם חבר שלה לצרפת ומשם לארגנטינה. שם את חיו את חייהם.
לאחר המלחמה יצחק פרנקל שירת במספר תפקידים ציבוריים. הוא היה יו"ר הקהילות היהודיות בפולין, סגן הנשיא של אורט העולמי וסגן הנשיא של ארגון הג'וינט שהיה אחראי על מדינות מזרח אירופה. בתפקידו הוא עזר ליהודי פולין וגם ליהודי רוסיה, שהגיעו לפולין על מנת לעלות לארץ ישראל. אסתר הייתה יד ימינו של יצחק לאורך כל תפקידיו.
פעילות נוספת של יצחק הייתה באיתור ילדים ותינוקות יהודיים שנמסרו לכנסיות, על מנת להציל אותם. דרך עבודתו זו, קשר קשר חם עם הארכיבישוף קרל ויוטרה, שלמים התמנה לאפיפיור יוחנן פאולוס השני. שנים רבות האפיפיור ויצחק התכתבו ביניהם ושמרו על קשר ידידות חם. בפעילות הזאת נמצאו 292 ילדים שהוברחו מפולין דרך שוייץ באמתלה שהם חולי שחפת וצריכים לצאת לטיפול. משוויץ הילדים הועברו רובם לישראל וחלקם למדינות אחרות.
בשנת 1973 החליטו אסתר ויצחק לעלות ארצה, לאחר שילדיהם עלו כבר לארץ 4 שנים לפניהם.
זאב עלה ארצה ב 1969 ולמד הנדסה בטכניון. אחיו שמואל ויונה עלו כחצי שנה אחרי.
כשעלו ארצה אסתר ויצחק כבר היו פנסיונרים. הם התגוררו בנס ציונה עד יום מותם. בביתם היו תלויות תמונות של השואה כזכר לכאב והסבל שעברו, בנוסף היה לאסתר חשוב להעביר את סיפורה לילדיה בשביל לשמר ולהעביר את עדותה לדורות הבאים.
בשנות ה 90 אסתר הוציאה ספר בשפה הפולנית על החיים בגטו לודז'. הספר נקרא: הייתי מזכירתו של רומקובסקי.
עדויות נוספות
:
יעל חביבי
פולין
18.3.1930
סקאלאט
סקאלאט
יעל נולדה בליבוב ( אז היה חלק מפולין) בת יחידה להורים שגרו בסקאלאט. אביה ד"ר ליאון גוטמן, היה רופא שעבד בבית החולים כשיעל נולדה ובתקופה מאוחרת יותר הפך למנהל בית החולים. עד פרוץ המלחמה ב 1939 ליעל זיכרונות ילדות טובים, תלמידה הכי טובה בכל השכבה שאהבה ללמוד, והם חיו בתנאים כלכליים תקינים, בבית יפה עם גינה מטופחת. את כניסת הרוסים ב 1939 יעל מתארת בצורה נוראית ולא סימפטית, התנועה הוגבלה, המשפחה לא יכלה לנסוע מחוץ לעיר לבקר את סבתה, בבית שלהם שיכנו משפחה רוסית, והיו שילוחים לסיביר. יעל התנחמה בגינה, משחקים עם הכלב וספרים. ביולי 1941 הצבא הגרמני נכנס לעיר, כשחייל גרמני החל לירות יעל ובני משפחתה ברחו למקום עבודתו של אביה בבית החולים. עם חזרתם לביתם לאחר מספר ימים נגלו לעיניה זוועות של עגלות מתים. בקיץ 1941 נאלצה לשים פס לבן עם מגן דוד על שרוול בגדיה. בספטמבר 1941 המשפחה נאלצה לעבור לגטו ואיתם סבתא שלה ובן דוד שלה. אחרי החגים של שנת 1942 המשפחה לא הספיקה להסתתר והם נתפסו ע"י הגרמנים ונלקחו למקום כינוס בבית כנסת יחד עם עוד אלפים לפני שילוחם להשמדה. באוגוסט 1943 הצליחו להתחמק מרכבת(אשר הייתה בדרך למקור השמדה) וברחו לכפר בשם פולונובקה להסתתר שם וזאת הודות ליחסים ולקשרים של אביה רופא במקצועו. הם חיו תחת הר של קש בגודל של מטר וחצי על שניים , ששימש כמחבוא שבו יכלו או לשכב או לשבת ובמשך חודשים לא עמדו. שם היו חשופים לקור לכינים ללכלוך ולמחסור באוכל . זה נמשך עד מרץ 1944 עד השחרור על ידי הרוסים . עם שחרורם המשפחה נסעה לפולין חזרה לביתם -יעל חזרה לבית ספר, היתה לה אמביציה ללמוד, היא אמרה לעצמה הגרמנים לא רצו שאלמד אז אני אראה להם שאסיים ללמוד.
פישל באום
פולין
31.12.1932
פולין
פולין
פישל באום נולד ב1933, בפולין, כשפרצה המלחמה היה בן שש.
אביו היה נגר, כשפרצה המלחמה אין עבודה בנגרות, הגרמנים נכנסו לעיר שלהם ללודז' שלוש רבע מיליון תושבים שליש גרמנים שליש יהודים שליש פולנים. היו מפעלי ענק של יהודים.
הגרמנים נכנסו כמצעד לעירם.
התחילו גזירות על יהודים. עבודות כפייה החלו, היהודים חויבו לענוד פס שמראה שהם יהודים עד שהחלו עם הטלאי הצהוב. יהודים שלא ענדו טלאי צהוב נתלו או הרגו אותם. אביו נתפס לעבודות כפייה כמה פעמים.
נקראו היהודים להיכנס לגטו, לבלוטי עיר בפולין.
לאביו היה נגרייה בלודז' והנגרייה נחצתה לשניים, בחלק האחורי פישל ומשפחתו היו גרים ובחלק הקדמי הייתה נגרייה. החלה בניית הגדר של הגטו על ידי היהודים. לאט לאט הגטו התחיל להיסגר. סבא של פישל קרא לכל הילדים שלו ואמר להם כי הוא מכיר את הגרמנים ושמפה והלאה המצב רק הולך להיות יותר גרוע. הוא אמר לכל ילדיו קחו את הילדים ולכו מזרחה לכיוון ברית המועצות. מי שלא ירצה ללכת שישאר.
**בריחת פישל ומשפחתו:**
ילדיו לקחו קצת חפצים ועזבו את הגטו, הגטו אז היה עוד פתוח. פישל ומשפחתו החלו ללכת ברגל לכיוון מזרח מכיוון שלא יכלו לקחת תחבורה ציבורית. הם היו ישנים אצל גויים בכפרים אשר עברו.
פעם אחת הגיעו לגשר פישל ומשפחתו שהיה קשה לעבור, מתחת נהר זועם. האבא החזיק את הילדה על הגשר והאמא החזיקה את ידו של פישל. מהצד השני ראו קצינים גרמניים. אביו של פישל חשש שהחיילים ידחפו אותם לנהר אך החיילים באו ועזרו לקחת את אחותו של פישל ולחצות את הגשר. הם היו חיילים גרמנים ולא שוטרים, לכן היה להם פחות אכפת מהיהודים. לאחר כמה ימים הםהגיעו למקום בו ראו הרבה גופות. אנשים אמרו להם שאי אפשר לעבור את הקטע דרך הזה בגלל הבניין הקרוב. בניין של משטרת הגרמנים. בא אליהם ילד גרמני ואמר להם שתמורת כסף יעביר אותם. הילד אמר להם לעשות מה שהוא עושה. כשהתקרבו וראו קצינים הילד עשה הייל היטלר וכל המשפחה עשתה איתו, ובכך הגרמנים העבירו אותם.
פישל ומשפחתו המשיכו ללכת והגיעו לגבול בין גרמניה לברית המועצות. היה יער גדול אך היה גם גדר גדולה שהקימו שמפרידה אותם מברית המועצות. הרבה אנשים יהודים מהעולם התחתון החליטו לפרוץ את הגדר. כל היהודים הפילו את הגדר ורצו אל היער ממול. לא ידעו את הכיוון לאן ללכת, איך לצאת מהיער אך בסוף הגיעו לעיירה. כל היהודים שיצאו מהיער הגיעו לעיירה ונכנסו לבית כנסת. ישנו שם כמה לילות. הגיעו חיילים רוסים והעמיסו אותם ולקחו אותם לתחנת רכבת ושמו אותם על קרונות משא ונסעו במשך הרבה זמן עד שהגיעו ליער. ביער ראו בורות חפורים גדולים מדופני עצים, בחוץ היה קר בתוך הבורות היה חם ונעים, היה תנור ברזל באמצע. שיכנו אותם שם. למחרת באו ולקחו את ההורים לעבודה. הילדים נשארו בבורות. אמא של פישל חלתה בדלקת ריאות אך חייבו אותה להמשיך לעבוד. האב החליט שהוא עובד בשבילה שני משמרות אך גם הוא חלה. אמרו לו שאם הוא חותם על אזרחות רוסית הוא יכול לצאת מהבורות. הוא חתם. שלחו אותם לעיר קרים. אבא של פישל התחיל לעבוד בבית חרושת לנגרות. האמא עבדה במודיעין בבית חולים. היא הייתה אחראית על הכניסות והיציאות של הביקורים, מכיוון שאי אפשר היה לבוא מתי שרוצים לבית חולים, כאשר רצו לבקר בשעות שהם לא שעות ביקור היו משחדים אותה בשביל להיכנס וכך אמא שלהם הייתה מביאה הרבה ממתקים הביתה.
בזמן שהחל מבצע ברבורסה פישל היה בן שמונה והגרמנים החלו להתקדם בצעדי ענק. אבא של פישל גויס לצבא האדום, שאר המשפחה החלו לברוח מזרחה לכיוון אסיה המרכזית, אוזבקיסטן וקזחסטן. לא היה להם אישור לרכבות ולכן מצאו פתרון אחר: הרוסים היו מפרקים מפעלים ומעבירים אותם מזרחה, ומשפחתו של פישל היו עולים על רכבות אלו. היה חורף קר מאוד ופישל חלה בדיפטריה. הגרמנים היו מפציצים מ10 בבוקר עד חמש בערב את הרכבות במטרה לעצור את הרוסים ואת נסיגתם. כל פעם שהיו מפציצים הרכבת הייתה נעצרת הקטר היה משמיע קול צפירה, כולם היו קופצים מהרכבות, כאשר הכל נרגע הקטר השמיע צפירה שוב וכולם היו חוזרים לקרון ומוצאים את משפחתיהם. כך היה כמה שבועות.
פעם אחת רץ פישל עם ילד בן גילו והם התחבאו ליד מגדל גדול שהיה ליד הרכבת, הגרמנים הפציצו והפצצה פגעה בבניין והבניין נפל לידם. שניהם ניצלו אך כמה זמן אחר כך הילד שהיה איתו נהרג באחת ההפצצות כאשר שניהם שכבו על הרצפה וכשקמו חברו לא קם.
**פישל מאבד את משפחתו:**
פעם נוספת הפציצו את הרכבת, כולם קפצו ורצו לחורשה, וכשחזרו לפישל היה קשה לקפוץ לרכבת מכיוון שהייתה גבוהה והוא היה מאוד נמוך.לכן כשראה בחור רומני גבוה רץ וניסה לתפוס אותו בשביל לעלות על הרכבת וכשתפס אותו שניהם נפלו ופישל החל לברוח מן הבחור לכיוון החורשה. לאחר זמן מה החל לחזור בחזרה לרכבת אך לא ראה רכבת, פישל לא שמע את צפירת ההרגעה. כאן נפרד ממשפחתו. מכאן והלאה פישל החל את חייו לבדו ללא משפחה למשך שש שנים. לאחר שאיבד את משפחתו המשיך עם כמה מבוגרים לאורך המסילה עד התחנה הבאה. לאט לאט כל הקבוצה התפזרה.
המבוגרים עזבו את פישל, והוא החל להסתובב בכפרים, בשדות, לחפש אוכל. לפעמים היה מוצא גזר קפוא בתוך האדמה, לפעמים היו נותנים לו אוכל התושבים של האזור.פישל התחיל להסתובב ברכבות, לא היה לו לאן ללכת, היה מסתובב בשווקים וגונב אוכל.
**לפישל היו הרבה שיטות להשגת אוכל:**
· לפעמים היה מצטרף עם כמה ילדים בשביל לגנוב. פישל היה מאוד זריז, כאשר הרכבת הייתה מאטה הוא היה רץ אליה ומטפס עליה, לוקח מהרכבת גושי פחם זורק למטה, ויורד מן הרכבת ומוכר את הפחם תמורת אוכל.
· פעם אחת התאחד עם כמה ילדים, הלכו למוכר אבטיחים והיה שיטה של לדפוק על האבטיח בשביל לבדוק את טריותם, כל ילד היה לוקח אבטיח דופק עליו ובזמן שהמוכר מבולבל ילד אחד זורק אבטיח אחורה וכך היו גונבים. פעם אחת זרק פישל אחורה ישירות לשוטר, הוא החל לברוח מהשוטר, זרק את נעליו בדרך, ראה אגם, והחליט לקפוץ למים כי ידע שהשוטר לא יקפוץ אחריו, עשה לו שלום ושחה.
· פעם מצא מעילון של חייל, היה גדול עליו עם שרוולים ארוכים, היה ניגש וגונב דברים בתוך השרוול.
· מישהו מכר תפוחי אדמה, גנב תפוח אדמה ורץ לתחנת הרכבת לאכול, שם היו ערימות ענקיות של פחם מהרכבות ותמיד היה שם פחם דולק ושם היו מחממים את התפוחי אדמה. אך ראה שם נערה בהיריון ונתן לה את התפוח אדמה שלה למרות שלא אכל כמה ימים.
לפישל בנוסף היו מקרים עם שוטרים וחיילים:
· כאשר פישל היה נוסע על הרכבות לא יכל היה לנסוע בתוך הרכבת כי לא היו לו אישורים לכן היה יושב על הגג ונאחז בארובה. לפישל לא היה דרך לעשות פיפי ולכן היה צריך לעשות את צרכיו על הגג. פעם אחת כאשר עשה שם פיפי פתאום עולה אליו חייל רוסי ומתחיל לבעוט בו, החייל הרוסי שבר לפישל את האף. מסתבר, שפישל השתין וזה נטף על המפקד של החייל.
· היו תופסים את פישל ואת שאר הילדים שוטרים בשוק. היו מכניסים את פישל לתחנת מעצר עם מבוגרים ובגלל שהיה קטן היה מצליח לפעמים לברוח דרך הסורגים אך פעם אחת לא יכל לברוח דרך הסורגים. פישל ראה כי השירותים נמצאים ליד היציאה. ביקש לצאת לשירותים. וחזר. וביקש שוב. וחזר. עד שפעם אחת בקיש ולא חזר וכך שוב הצליח לברוח מהתחנת מעצר.
· פעם תפסו אותם בעיר גדולה והביאו אותם לבניין עם חצר, היה חם מאוד, זה היה כשפישל היה באסיה המרכזית, היה שם הרבה מאוד ילדים. היה שם שולחן ארוך של אוכל ותור ארוך לברז המים. החזקים היו עוקפים את התור והחלשים היו נשארים בסוף התור. פישל היה מן הקטנים. היו נותנים להם לאכול קצת בלילה עם חתיכת תפוח אדמה וקצת לחם, יום אחד באמצע האוכל באה אישה ומקריאה שמות, ביניהם שמו של פישל (שהיה אז מישה) ואמרה להם אתם אחרי האוכל נשארים פה לנקות. לאחר האוכל הילדים נשארו לנקות אך למרבה הפתעתם האישה הושיבה אותם בשולחן הביאו להם קערה גדולה עם דייסה ובשר בפנים ובנוסף נתנה להם לחם. מסתבר, שהאישה הייתה יהודייה ובחרה כמה ילדים יהודים ונתנה להם אוכל. כך היה כמה ימים. את הדייסה אכל הרבה ואת הלחם שמר לאחר כך. בחצר היה מאין לול כמו כלוב ושם היו שמים את הילדים שבעונש. פעם אחת, היה נער גדול שנראה מאוד עזוב. פישל נתן לו את הלחם ששמר באותה עת. יום לאחר מכן, כאשר פישל ניגש לתור של המים תפסה בו ידו של הנער הגדול והנער הגדול העביר את פישל את כל התור שיהיה ראשון בתור. כך היא מאז כל יום. לאחר כמה זמן החליטו הילדים כי הם רוצים לברוח, למרות שהיה להם יחסית טוב שם, הם רצו חופש, הילדים פרצו את השער וכולם ברחו.
**סיפורים מחיי היומיום של פישל:**
· פישל יום אחד רואה ילד עם אמו והילד חובש כובע אדום, פישל החליט שהוא רוצה את הכובע, לכן חשב וחשב וכשהרכבת החלה לנסוע פישל רץ עם הרכבת תפס את הכובע וירד.
· פישל היה מסתפר אצל הנפח פעם בשנה, הוא היה מספר את כל הילדים לוקח דלי מים ובמהירות מגלח את הילדים.
· פישל חלה בכל מיני מחלות, במלריה משתייה של מים עומדים, כל כמה ימים היה חוטף חום כבד מאוד. הוא היה הולך למרפאה והיו מביאים לו אבקה שלא עזרה לו יותר מדי. הוא היה לוקח את האבקה נשכב ומחכה שהכאבים יעברו לו. היה קם עם מוגלות על העיניים ופעם אחת לא יכל לראות אז הלך לשטוף את עיניו בנהר עד שיכל לראות.
· פעם אחת התעלף ברחוב כשהתעורר ישב בצריף, ואמרו לו שהוא חולה טיפוס והתעלף, שאלו אותו מה הוא רוצה, הוא אמר אוכל, אמרו לו שאם הוא רוצה לאכול הוא כנראה כבר בריא וזרקו אותו החוצה. פישל היה חולב במלריה כל השנים אך מטיפוס הבריא.
· פעם אחת הלך בן אדם עם כיכר לחם מתחת לבית שחי ופישל נתן בוקס לכיכר לחם רץ ולקח ואכל את כל הכיכר לחם.
· פישל היה מתנקה בתוך נחל עם הבגדים. יום אחד לא יכל לסבול יותר, והלך לנהר, הוא ראה סוס שאכלו אותו חיות ופישל לקח בשר חי ואכל. לפי פישל, טעם הבשר היה כמו גן עדן.
· פישל נסע על רכבת ונער גדול על הרכבת אמר לו שהוא רוצה את הכובע שלו, פישל התנגד להביא לו את הכובע שלו, הנער איים שיזרוק אותו מהרכבת אך לפישל לא היה אכפת. הנער נעמד וצעד לעבר פישל אך הנער קיבל מכה ממשהו שעבר מעל הרכבת והנער נפל לאגם שהיה ליד.
· נגמרה המלחמה אך בשביל פישל לא הסתיימה שום מלחמה. ראה שחיילים החלו לחזור. בעיירה אחת היה יהודי קטן שהסתובב בשוק והיה מוכר כל מיני חפצים. כשחזרו החיילים היה חייל גובה שני מטר עם רגל קטוע, שהיה שתיין. נערים יהודים החלו להציק ליהודי הקטן והפכו לו את כל חפצי המכירה. החייל הגבוה החל להתפרע וצעק ככה אתם עושים לאבא שלי?! והחל להתפרע בשוק עד ששוטרים באו ולקחו אותו.
**פישל פוגש את משפחתו:**
פעם אחת פנתה אל פישל אישה יהודייה בשוק ושאלה אותו איך קוראים לו, אמר לה מישה( אז שמו)האישה המשיכה בלשאול אותו איפה אמו, הוא עונה לה שהוא בעצמו לא יודע. פישל היה גינג'י והאישה אמרה לו כי יש אמא בקצה הישוב שמחפשת את בנה שהיה גינג'י לך תראה אם זה אתה. פישל הלך כי לא היה לו מה להפסיד. את אמו מיד הכיר אך את אחותו לא זיהה. אמו לא יכלה לפרנס אותו מכיוון שעבדה במפעל שלא נתן לה מספיק להאכיל גם את פישל, אך לפחות, לפישל היה בסיס, מקום לישון בו.
אותה אישה שאמרה לו על אמו שאלה אותו הפעם האם הוא יודע לקרוא לועזית כי ידע שהוא לא מהאזור. הוא אמר לה שהוא לא יודע אך שאמו יודעת. היא אמרה לו שיש מכתב כתוב בלועזית שהיא לא יודעת מה כתוב בו. הוא הלך לאמו, היא קראה את המכתב והם גילו שהמכתב הזה מאביו.
התברר שלאחר המלחמה אמו שלחה הרבה מכתבים אך אמרו לה שהאבא נעדר. שני נשים שהכירו את האמא ראו את אבא ואמרו לאבא היכן המשפחה נמצאת. לכן ידע לשלוח את המכתב לשם.
לאחר פרוץ המלחמה הקימו יחידה של פולנים שילחמו בנאצים, אביו של פישל הצטרף ליחידה זאת. בגלל שאביוהצטרף ליחידה זו לאחר המלחמה אמרו לו שהוא יכול לחזור לפולין.
אבא של פישל שלח וויזות לכל משפחתו בשביל שיוכלו לחזור לפולין. ב47 הם חזרו לפולין. אבא קיבל אותם בתחנת רכבת. אביו נרתע מפישל מכיוון שפישל לא גדל כמעט בגודל, מכיוון שלא אכל לא יכל כמעט לגדול בגודל. בנוסף פישל היה מעשן מכיוון שהקטר היה מעשן ופישל היה יושב עם הקטר לפעמים והקטר וחבריו היו זורקים לו סיגריות. פעם אחת בפולין שוטר עצר את פישל על כך שעישן ברחוב ולקח אותו הביתה לאביו. אבא של פישל היה צריך להסביר לשוטר מה הולך עם בנו.
שמואל ברטשניידר
רומניה
31.12.1931
שמואל ברטשניידר, בן למרים ויצחק ברטשניידר, נכד לברוך וברטה מצד אבא, ומצד אמא לאון וצילי. נולד בשנת 1932 ברומניה שבמזרח אירופה, הוא סיפר שבבית וגם בבית הספר דיברו גרמנית ואוסטרית. הוא גר בבניין גבוה עם קומות וחשמל ובשנת 1940 העבירו אותם לגטו בתוך צ'רנוביץ. הגטו היו בעצם מספר רחובות שנסגרו. העבירו אותם למוגילוב ברכבות בקר במסע של 6 ימים. במוגילוב העבירו אותם לבניין ענק. אחותו יטי ברחה לטשקנט, קלרה דודתו של שמואל וכל האחים של אמו מתו במוגילוב ממחלות ורעב. הוא ממשיך ומספר כי במהלך חייו הוא ומשפחתו חיו בתנאים קשים ומחפירים ושהגרמנים התנהגו כלפיהם ביד קשה וללא כל רחמים. מהרגע שנכנסו לגטו, חייהם השתנו מן הקצה אל הקצה, והחיים כבר לא היו כפי שהכירו אותם לפני כן. שמואל סיפר שחייו התחלקו ל- 3 חלקים שונים לגמרי: החיים שלפני הגטו, החיים בזמן הגטו והחיים שלאחר הגטו. חייו לא חזרו לעולם לחיים שהיו לפני המעבר לגטו. הגטו נשאר חקוק אצלו בזיכרון במשך שנים רבות עד להתגברות מחלת האלצהיימר שפגעה בזכרונו.
תודה!
פנייתכם התקבלה.
ניצור אתכם קשר בהקדם.
פנייתכם התקבלה.
ניצור אתכם קשר בהקדם.
קרתה תקלה במהל שליחת הטופס. אנא טענו את העמוד מחדש ונסו שנית.
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com