״כל מי שמקשיב לעד הופך לעד״
(אלי ויזל)

שאנדור (ברוך) סצ׳ני

1.9.1926
 
בעיר ואץ שבהונגריה
, 
הונגריה

כתובת:

שאנדור (ברוך) סצ׳נישאנדור (ברוך) סצ׳ני
שאנדור (ברוך) סצ׳ני
קובץ שמע:

העדות

ילדות ומשפחה

שאנדור נולד בעיר ואץ שבהונגריה, ב9.2.1926. ההורים של שאנדור נולדו בסלובקיה כשהיא עוד הייתה בשליטת הונגריה, הם התחתנו בשנת 1924 וקיבלו רישיון למפעל סבון והקימו אותו בעיר ואץ. הם גרו באזור הפרברים ובו לא גרו הרבה יהודים. בואץ והיו 3 בתי כנסת ובשבתות משפחתו של שאנדור נהגה ללכת לבית הכנסת הקרוב לביתם.

לימודים ומקצוע

שאנדור למד שענות בבית הספר ומבעל מקצוע.

פלוגות עבודה והחרפת הרדיפות

שאנדור נלקח לפלוגות עבודה בין השנים 1941-1943. ההונגרים לקחו את כל הגברים בין הגילאים 30-50 ובשלב מסויים החזירו את אבא שלו הביתה כך שהם יכלו לחזור להפעיל את מפעל הסבון מחדש.

משפחתו של שאנדור הרגישה שהשואה קרובה אך לא היה להם לאן לברוח מכיוון שבהונגריה לא היו יערות כמו שהיו בפולין, שאנדור מספר שבדרך כלל מי שברח היו מעל גיל 20 והוא היה באותה תקופה בן 13.

הגטו והפרדת המשפחה

ב15.5.1944 שאנדור ומשפחתו נלקחו לגטו בפלשואנגול. כל הגברים מגיל 18-48 היו צריכים להתייצב לפלוגות עבודה.

שען שהכיר את שאנדור לפני הכניסה לגטו אמר לו שכדאי לו לקחת איתו את הכלים של השענות כי זה יכול להיות מה שיציל אותו, ואכן כך עשה. אמו ואחותו של שאנדור נשארו בגטו ואת אחיו שחררו מהפלוגה בגלל עבודתו הנחוצה במפעל לסריגה.

ביולי 1944 לקחו את כל המשפחה ברכבת לאושוויץ שבפולין ושאנדור ואביו נשארו בפלוגות עבודה בהונגריה.

מחנות עבודה בהונגריה

קמצ׳קמט

שאנדור נלקח למחנה קמצ׳קמט בצפון על הגבול בין הונגריה וסלובקיה. החיילים ההונגרים שפיקחו על המחנה ציוו על היהודים לבנות כל מיני דברים ולנקות את השטח. במחנה הזה הם היו חודשיים ואז הועברו למחנה אחר בשם סולנוק.

סולנק

שאנדור סיפר ששם האמריקאים והאנגלים היו מפציצים ושכל ההונגרים היו מפחדים מכך. לאחר ההפצצות נדרש מהאנשים במחנה לנקות את השטח ולתקן כבישים. שאנדור סיפר שבזכות זה שהוא לקח את הכלים של השענות, הרבה חיילים באו אליו בשביל שיתקן להם את השעונים שלהם ובכך השיג לחם וריבה לחבריו למחנה.

במחנה הבא אליו הועברו הם נדרשו לתקן את פסי הרכבת והכבישים לאחר ההפצצות.

סקשוורה

ושם העבירו אותם למחנה אחר בשם סקשוורה הנמצא ליד אוסטריה. שם הם היו בערך כשבועיים ובשלב הזה הם כבר הרגישו את המלחמה.

בריחה, תפיסה וחזרה לעבודות כפייה

הם שמעו שיש מהפכה בהונגריה ב15.10.1944 ואז שאנדור וחבר שלו החליטו לברוח לבודפשט אך כשהגיעו הם הבינו שהמהפכה נכשלה ותפסו אותם. שאנדור וחברו סיפרו שהם עשו עיקוף קטן כדי להגיע מסולנוק שנמצא בצפון כדי שלא יחשבו שהם ברחו מהגבול עם אוסטריה. כשנתפסו הכניסו אותם לפלוגת עבודה שישבה בבית כנסת בבודפשט ולאחר זמן קצר בנובמבר 1944 לקחו אותם שוב לגבול עם אוסטריה ושם הם בנו עמדות של הצבא הגרמני. בפלוגה עבדו גם צעירים וגם מבוגרים עד לסוף ינואר 1945.

צעדות המוות

לאחר מכן כבר התחילו צעדות המוות. צעדת המוות שבה השתתף שאנדור ארכה כ28 ימים בשלג. בלילות הם היו גונבים אוכל מהשדות וכך שרדו את הצעדה. הצעדה יצאה מגבול אוסטריה עם הונגריה. שאנדור סיפר שבמהלך הצעדה אנשים רבים היו קורסים ומתים והיהודים היו צריכים לחפור בור בצד ולקבור אותם.

מאוטהאוזן, מחלה ושחרור

באמצע מרץ 1945 הם הגיעו למחנה ההשמדה מאוטהאוזן. המחנה התחיל כמחנה לשבויים ממדינות אחרות שנלחמו נגד הונגריה ונתפסו ובהמשך הפך למחנה השמדה כשהכניסו לשם יהודים.

שאנדור מספר שהטראומה הראשונה שהוא קיבל משם הייתה שכשהם רק נכנסו למחנה הביאו להם לחם עם חתיכת מרגרינה והם היו בהלם כי לפני שהספיקו לקחת לעצמם את המנה שלהם, אנשים שנמצאים במחנה כבר תקופה חטפו להם את המנה והם נותרו ללא אוכל לכל היום. באוהל במחנה, שאנדור סיפר שהם לא היו עושים כלום, במהלך היום היו מביאים להם מרק עם חתיכת לחם יבש וקליפות תפוחי אדמה. במחנה הזה שאנדור חלה במלחמת הטיפוס וכל שעבר הזמן כך הוא כבר חשב שהוא מתקרב לסוף.

לאחר תקופה לקחו אותם למחנה נוסף בעיר וולס ושם ב5.5.1945 נכנסו האמריקאים ושחררו את המקום.

לאחר השחרור

לאחר השחרור הוא אושפז בעיירה קטנה למשך שלושה חודשים. מהאשפוז הוא יצא במשקל 45 קילו.

מהחיים שאחרי

בספטמבר 1945 שאנדור חזר בחזרה לואץ וכשהגיע למה שהיה פעם ביתו, ראה ששוטר גם שם עם משפחתו. שאנדור גר איתם לתקופה והוא הסתפק בחדר אחד וארוחות. שאנדור המשיך לחיות בעיר לתקופה קצרה ושם הוא לקח חנות נטושה, שם שלט של שען בחוץ וככה הוא עבד שם. הוא מספר כי 80 אחוז מהאנשים שחיו בואץ לא חזרו ולכן הוא לא התקשה למצוא חנות פנויה. הוא עבד שם שלוש שנים עד שנת 1948 ולאחר מכן עלה לארץ. אחותו של שאנדור גם כן ניצלה ועברה לבודפשט, שם הייתה מדריכה ציונית והשתתפה בתנועת הנוער בני עקיבא. אחותו החליטה שהם יעלו לארץ. שניהם עלו לארץ ביחד באוניה ב1.10.1948, שם האונייה היה ״לא תפחידוני״. כשהם הגיעו לארץ, המדינה בדיוק הוקמה הוא התגייס לפלמ״ח. לאחר שחרורו מהשירות, הוא עבר לגור בשאר היישוב בצפון. את אחותו גייסו למודיעין והיא הייתה שם בנתניה. ב1950 אחותו והוא עברו לירושלים. שאנדור נפטר ב31.5.1997.
להורדת קובץ העדות המלא

ציר הזמן האישי של 

שאנדור (ברוך) סצ׳ני

תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע

תיעדו:

  • ליאור גלעד, יא6
  • תמר ברנר, יא6
  • הילה זכאי, יא6
מחזור 

עדויות נוספות מ

הונגריה

:

גבריאל ברקאי
גבריאל ברקאי
הונגריה
19.6.1944
נולד בגטו בודפשט
נולד בגטו בודפשט
גבריאל ברקאי נולד ב20 ליוני 1944 בגטו בודפשט, דור ראשון לניצולי שואה. נולד חודשיים אחרי שהנאצים נכנסו להונגריה. כאשר הנאצים הורו על היהודים בהונגריה להיכנס לגטו, אימו של גבריאל נאלצה לסחוב בעצמה ציוד בית ורהיטים כיוון שהסוסים שהיו צריכים לסחוב את העגלה נשחטו ונאכלו. מרוב המאמץ הפיזי של אימו, גבריאל נולד. בתור תינוק, גבריאל חיי בחדר בגטו יחד עם אימו ובן דודה במשך כחצי שנה. בכדי להתפרנס בגטו וכדי שיהיה מזון, אימו של גבריאל נאלצה למכור חלב אם, ועל כן קיבלה גוש של שומן/פרוסת לחם. אביו נשלח למחנה כפייה של הנאצים באוקראינה, ובינואר 1945 הוא ברח ממחנה העבודה והלך בעקבות הצבא הרוסי ברגל והגיע פחות או יותר בזמן שהצבא האדום שחרר את הגטו שבו גבריאל ומשפחתו חיו. לאחר שחרור הגטו, גבריאל ומשפחתו חיו במצב יחסית טוב לשאר היהודים בזכות תשלומי שוחד ופרוטקציה. משפחתו של גבריאל רצתה לחזור לדירתם, אך הם גילו שהבניין הופצץ ולא נותר דבר. מאוחר יותר, אביו הצליח להשיג מקום לינה בשבילו ובשביל משפחתו. שם תינוקות רבים גוועו ברעב מחוסר יכולת של אימהותיהן להניק בגלל תת-תזונה, אך לרחל- אימו של גבריאל, היה מספיק חלב להנקה והיא אף מכרה לאימהות אחרות תמורת גפרורים (מצרך נדיר ויקר), סוכר ומצרכים אחרים. לאחר פרק זמן, חזרה המשפחה לבית סבתו של גבריאל, ואביו יצא להשיג עבודה ועם הכסף שהרוויח קנה דירה, בה התגוררו יחד בני המשפחה עד לעלייתם לארץ ב-1950.
הוריו של מוטי טלר (אין שמות)
הוריו של מוטי טלר (אין שמות)
הונגריה
31.12.1952
במהלך עבודתנו נפגשנו עם מוטי טלר דור שני לניצולי שואה ושמענו את סיפורו: מוטי טלר נולד בארץ בשנת 1953. כחמש שנים לאחר קום המדינה. מוטי גדל בעיר נתניה, ומספר שהייתה לו ילדות נהדרת- כך הוא זוכר אותה. שני הוריו היו שורדי שואה. למוטי יש אחות גדולה ואח שצעיר ממנו. כיום הוא מורה לספורט בתיכון ״מור״. על הוריו: מוטי מספר ששני הוריו היו אנשים מדהימים שדאגו למשפחתם. אמו נפטרה לפני כ10 שנים ואביו נפטר לפני כ15 שנים. אביו עבד כנהג משאית, והיה מבלה את רוב שעות היום בעבודה. לעומתו אימו לא עבדה והייתה עכרת בית. עם השנים הילדים הבינו שהסיבה שאימם לא עבדה הייתה כי אבא שלהם לא היה מרשה לה לצאת מהבית מהפחד שלא יקרה לה כלום. הוא אמר שהכי בטוח לה בבית ושתשמור על הילדים ותטפל בהם. עם הזמן הילדים הבינו שהוא התנהג כך מתוך פחד שלקח איתו מתקופת השואה.   הבית היה בית מסורתי, הדליקו נרות ביום שישי ועשו קידוש בשישי. ההורים היו מחוברים לשורשים היהודיים.  מוטי שירת בצבא, לפני היה עתודאי, הלך ללמוד בוינגייט לפני הצבא, התגייס בגיל 21 כי היה עתודאי ולמד ספורט וקיבל הסמכה להיות מורה לחינוך גופני. עשה קורס קצינים והיה קצין וכמה שנים בקבע והשתחרר בדרגה של רב סרן ומאז הוא מורה עד היום. הוריו לא היו באף מחתרת או תנועת נוער וגם הוא לא. שני הוריו נולדו וגדלו בהונגריה. הם באו ממשפחות מאוד דתיות. הם הכירו אחד את השני כשכנים. אבא שלו היה תלמיד ישיבה ובגלל זה הבית היה מסורתי. אבא שלו איבד את כל משפחתו בשואה ועלה לארץ בשנת 1948 והחליט שהוא יוצא מהדת לגמרי עקב זאת כי לא האמין שיש אלוהים. הוא מספר שבגלל כל מה שקרה לו ולמשפחתו בשואה, הוא לא היה יכול להאמין שאלוהים קיים והתנתק מהדת. אמא שלו איבדה כמעט את כל משפחתה בשואה.  שניהם היו במחנות ריכוז ומחנות עבודה, הם עבדו בעבודות כפייה. אמא שלו הייתה באושוויץ בירקנאו ושם רוב משפחתה נרצחה מלבדה ושתי אחיותיה. כשנגמרה המלחמה שניהם ניסו בנפרד לחזור למקום שהם גדלו בו ושם הם הבינו שהם איבדו את כל המשפחה שלהם. כשחזרו הם התאהבו והתחתנו מחוץ לארץ. כשאפשר היה לעלות לארץ בשנת 1948 הם עלו לארץ ביחד עם כל שורדי שואה. הם קיבלו דירת מעברה בנתניה והתחילו לחיות את החיים מחדש שם.
חיה גרוס
חיה גרוס
הונגריה
16.5.1938
רחוב קוסטוסוס דירה 156
רחוב קוסטוסוס דירה 156
חיה גרוס מספרת לנו את סיפורה. שמה הלועזי היה קתלין פרידמן. חיה נולדה בשנת 1938 בשבע עשרה במאי. סיפורה מתחיל בהונגריה, בעיר ויטסו ברחוב קוסטוסוס דירה 156. להוריה של חיה קראו יאנקה (האמא) וינר (האבא). וינר היה תלמיד ישיבה הוריו רצו לשמר את היהדות ושלחו אותו לישיבה. הבית שבו חיה גדלה היה בית דתי עם אמונה חזקה בה'. המשפחה חיה בקהילה יהודית קטנה המונה כ-100 אנשים אביה שך חיה היה ראש הקהילה האחרון. חלומו של אביה היה להגיע לפלסטינה אבל הוא דחה את חלומו משום שהחנות אותה ניהל הניבה תוצאות יפות מכדי לעזוב. במשך 10 שנים לא נולדו להם ילדים ולכן הלכו לרב לקבל ברכה. לאחר 10 שנים נולד בן ראשון אך נפטר, גם הילד השני נפטר תוך כדי לידה. בתקופה זו הלידות היו בבית ולא כל הלידות הסתיימו טוב. לכן הזוג החליט ללכת לרב נוסף שאמר להם שאם יוולד להם בן הם יקראו לו בן ציון אם בת אז שיקראו לה חיה. וכך היה ואחיה הגדול נקרא בן ציון והיא חיה. 1944 התחילה מלחמת עולם שנייה בהונגריה .הונגריה נכבשה בקלות כיוון שזו הייתה ממשלת בובות ונתנו לנאצים לעשות כרצונם בהונגריה. ב17 למאי - שזהו יום הולדתה של חיה, לקחו את היהודים לגטו, כולל משפחתה של חיה. לאחר מספר ימים לקחו את אביה ועוד 62 איש מהגטו לעבודות כפייה. באוקטובר 1944 האחראי על הקבוצה מספר ששמע שהמלחמה מסתיימת והגרמנים לא שולטים באדמתם. אביה והקבוצה שוחררו לעיר הגדולה. כשהגיעו לשם הבינו שהמצב הפוך שהגרמנים עדיין שולטים. אדם כלשהו שמע אותם מדברים והלשין עליהם. לקחו אותם ליער לחפור בורות וקראו להם בוגדים בהונגריה ובאדמתם. לאחר מכן ירו בכל אחד בנפרד.

עדויות נוספות

:

אשר ברוורמן
אשר ברוורמן
פולין
27.2.1933
14 grodca רחוב
14 grodca רחוב
אשר מספר שבשנת 1938 היטלר עלה לשלטון והתחיל את התוכנית שלו ולכן בשביל אשר כבר אז החלה המלחמה. אמנם המלחמה באופן רשמי החלה ב1 בספטמבר בשנת 1939. אשר מספר שבהתחלה הפולנים לא היו נגד היטלר והם ריכזו כוחות בגבול צ'כיה בעיר צישין. הוא גדל בעיר פינסק על יד נהר ( 100 ק''מ מהגבול הפולני של היום- כיום בלארוס). הפולנים העבירו דרך הנהר אוניית קרב ולכן המבוגרים חשו באי וודאות. בתחילת המלחמה נפלה פצצה על יד ביתו אבל הוא מספר שהן לא היו רציניות. ב17 לספטמבר הרוסים נכנסו לעיר, הגברים לא היו בשלווה אבל זו הייתה מאין הצלה לעיר כי הגרמנים לא נכנסו בזכות הרוסים והייתה הרגשה שיהיה טוב. סבא וסבתא שלו מצד אבא גרו בעיירה יותר קרובה לגבול וב22 ביוני 1941 אשר ומשפחתו התארחו שם. באותו היום, הם הבינו שמתחילה מלחמה כי הגרמנים התחילו בהפצצות והצבא הרוסי החל לברוח. אבא שלו הצליח להשיג רכב (בימים האלה זה היה נדיר מאוד להשיג רכב) והם ברחו 20 ק''מ ובדרך היו הפצצות. כשהם הגיעו לעיר פינסק היה ברור שצריך לברוח. יומיים שלושה עברו והם לא ידעו איך לברוח. גרשון, אבא של אשר, עבד בחברת עצים והיה מומחה לעצים שאותם סיפקו דרך הנהר. היכולת של אביו לשלוט בכליי שיט נתנו לו אפשרות להושיב את משפחתו בהם. בזכות גרשון, הם הצליחו לשוט לקייב אבל זה היה עם הפצצות בדרך. אשר מספר שלפני שהגיעו לקייב הם נתקלו בגבול ישן ושם אביו ושלושת האחים של אביו לא הורשו להמשיך מתוך הטענה שהם יגויסו לצבא. בדיעבד אשר מספר שאביו והאחים שלו נרצחו בידי הנאצים בגטו פינסק. המקרה הזה היה השבר הגדול של המשפחה. לאחר שאולצו להיפרד מגרשון והאחים שלו הם נשארו במסע אשר (בן 8), עקיבא אחיו הגדול (בן 12) ואמו חווה. הם ישנו כמה ימים בנמל האוניות עד שהצליחו להשיג כלי שייט כדי לברוח, זו הייתה משימה קשה כי עכשיו גרשון לא נמצא איתם ולהסתדר בלעדיו זה מאוד קשה. בנמל התאספו אלפי אנשים והם עלו על אנייה עד לעיר באוקראינה (אז רוסיה) שהייתה 200 ק''מ מהחזית. בעיר הזו הביאו אותם לכפר משק ממשלתי רוסי ושם הוא מספר שהיה ''גן עדן''. הם התחילו להתלבש, לאכול ולקוות לטוב. לצערם שלושה חודשים בלבד לאחר מכן היה צריך לברוח עוד פעם. אשר אומר שכל הבריחות השפיעו עליו בצורה מאוד קשה כי לברוח יותר מפעם אחת זה כבר קשה. הם ברחו והגיעו לקווקז הצפוני ושהו שם מאוגוסט 1941 עד אוגוסט 1942. שם היה אוכל ותנאים יחסית טובים אבל האיימה עדיין שררה. לאחר מכן, אשר, אחיו ואימו עברו מסע של 8000 ק''מ לאורך חמישה חודשים. הם רכבו על עגלה וסוס ושטו באוניית תנקר דרך הים כספי לטורקמניסטן. שם עלו על רכבת מסע עד לעיר פירם ומשם לאוקראינה.
שמוליק בן ציון
שמוליק בן ציון
רומניה
6.8.1935
לא ידוע
לא ידוע
השואה ברומנייה הייתה שונה מכל יתר המקומות. חלקים שונים ברומניה סבלו באופן אחר. כלומר לא היה גורל אחד לכל יהודי רומניה. התופעה החמורה ביותר ביהודי רומניה זה הגירוש לטרנסנסטרייה, אני ומשפחתי היינו בין אלה שגורשו לשם. שם היו גטאות ומצב מצוקה קשה. לפני פרוץ המלחמה גרנו משפחתי ואני ברומניה. בצפון מולדובה בעיירה בשם ברגאט אבל בשנת 1938 החלק הזה סופח לבוקובינה וגורל האזור הזה היה כגורל בוקובינה. לפני המלחמה ההורים שלי גרו בעיירה סבן, ואבא שלי היה סנדלר. לא היה חשמל, מים זורמים ואפילו רצפה. אנשים התפרנסו מדברים פרמימיטיביים. אבא שלי היה עושה נעליים. בפרוץ המלחמה היינו אני ואחי שהיה צעיר ממני. כבר בתקופה הזו אפשר היה להרגיש השפעה ציונית כאשר מתוך רוסיה היגרו לכיוון רומניה התנועות החלוציות ותנועות הנוער וחלוצים שרצו לעלות לארץ ישראל. היו מפלגות שונות שהיו הרבה יותר לאומניות. המצב היה שבו היהודים ברומניה קיבלו שוויון זכויות וזכויות אזרח.
יוחנן הלוי
יוחנן הלוי
גרמניה
10.5.1925
החיים לפני המלחמה: אמו הביולוגית של יוחנן נפטרה כשבוע לאחר לידתו, ככל הנראה עקב בעיות תברואתיות בבית החולים. אביו נותר לבדו עם שני ילדים קטנים ,הוא התקשה להתפרנס וכעבור כ- 9 חודשים נשלחו הילדים להוריו שגרו בעיירה ראדומישל שבפולין. יוחנן החשיב את העיירה כביתו ונהג לספר בכל הזדמנות על החיים במקום. בעיירה התגוררה משפחתו של אביו ומשפחתו של אימו הביולוגית ולכן הוא גדל בסביבה חמה ואוהבת, מוקף בבני דודים ומשפחה. היה לו קשר מיוחד עם סבו שהיה אחראי על בית הכנסת הגדול והיה מלמד במקצועו. בעיירה לא היה חשמל ומים, כדי להתרחץ הם נהגו להביא מים בכוסות מהמקווה. בעיירה חיו יהודים וגויים ביחסי שכנות טובה. הם למדו יחד בבית הספר וביצעו עבודות משותפות בקהילה. הם נהגו לשחק יחד ולהתחרות זה בזה בידידותיות. הילדים היהודים בסיום יום הלימודים נהגו לחזור הביתה ולאחר הארוחה המשיכו לשקוד על לימודיהם עד הערב. הקהילה היהודית בעיירה הייתה מגוונת, חלק מחברי הקהילה היו יהודים מאמינים וחלקם לא הקפידו על קיום המצוות. למרות שיהודים אילו לא גידלו זקן ולא נהגו לפקוד את בית הכנסת, הם עדיין שמרו על כבודה של הדת. יוחנן נהג לטפל בסוסים בעיירה, דבר שעזר לו במהלך בריחותיו בזמן המלחמה. כאשר יוחנן היה בן 9, אביו התחתן בשנית עם בת השכנים בעיר מגוריו, קלן. אשתו הייתה צעירה ממנו ב- 11 שנים (יוחנן התייחס אליה כאל אימו). יחד הם עברו לפריז בה פתח עסק. לאחר שהעסק התבסס והתייצב ולאביו היה מקור הכנסה סדיר, הוא השיב אליו את ילדיו שעברו להתגורר עימו בפריז. בפריז למד יוחנן בבית ספר עירוני בו למדו יהודים וגויים יחד. ארבע שנים לאחר הגעתם לפריז, נולד ליוחנן אח בשם מוטק'ה, שהיה צעיר ממנו ב- 13 שנה. עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, החלה העלייה באנטישמיות בצרפת. בבית הספר הילדים הגויים החלו לגנות את היהודים וכינו אותם בשמות גנאי (יהודונים מסריחים), עד שבשלב מסוים יוחנן לא יכל לשאת זאת יותר והחל לריב עם אחד הילדים שהיה גדול ממנו. בין הילדים התפתחה קטטה ויחנן הצליח לרתק את הילד לרצפה וברגע זה התערב המורה לספורט, הפריד בין השניים וסטר ליוחנן. המורה לא אפשר ליוחנן להסביר את הגורם לקטטה ואמר לו: "אנחנו יודעים עם מי יש לנו עסק". במאי 1940, עם פלישת גרמניה לצרפת, נטשה המשפחה את פריז ועברה להתגורר בדרום צרפת, שם היה משטר וישי- כלומר הגרמנים לא שלטו באזור בצורה ישירה. המשפחה נאלצה להשאיר מאחור את העסק של אביו שהיה מקור פרנסתם ולאחר זמן מה , לאחר שחשבו שהמצב נרגע הם החליטו לחזור לצרפת הכבושה. במהלך תקופה זו יוחנן עבר תאונה ושבר את רגלו וידו ושתי הגפיים גובסו בגבס. לאחר זמן מה, הגיעו לביתם אנשי האס אס ולקחו את אביו למחנה עבודה בטרנסניסטריה (חבל ארץ במזרח). הם לא לקחו את יוחנן בגלל שהיה מגובס והיה ברור שלא יוכל לתרום במחנה העבודה. כאשר אנשי האס אס לקחו את אביו, צעק אליו אביו "ויברח יוחנן מעשיו, תישאר יהודי ותישאר אדם". משפט זה זכר יוחנן כל ימי חייו, זהו המשפט החקוק בזיכרונו כאירוע החשוב במלחמה יחד עם מראהו של אביו כאשר ראה אותו בפעם האחרונה.

צרו איתנו קשר

שדות המסומנים בכוכבית (*) הינם שדות חובה
תודה!
פנייתכם התקבלה.

ניצור אתכם קשר בהקדם.
קרתה תקלה במהל שליחת הטופס. אנא טענו את העמוד מחדש ונסו שנית.
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com