שאנדור (ברוך) סצ׳ני

הסיפור של דברי, נולדתי בפולין לאחר המלחמה בשנת 1946 להורים ניצולי שואה , לאמא שלי קראו ״לובה״ ולאבא שלי קראו ״מיכאל יצחק״  לאחר המלחמה היו בכול אירופה המוני ניצולי שואה והורי נפגשו בעיר קרקוב. ההורים שלי הגיעו כל אחד בנפרד לאותו המרכז בקרקוב שלשם הגיעו יהודים שהתחילו לחפש אחד את השני. אבא שלי נולד בחלק בלודג' ואמא שלי מגליציה והייתה בחלק שדיבר גרמנית ופולנית. הם הכירו בקרקוב התחתנו ולאחר מכן נולדתי.בקרקוב נוצרה להם חבורה של 5 זוגות שהכירו אחרי המלחמה. לפני המלחמה אבא שלי היה נשוי והיו לו 5 ילדים שכולם נרצחו בשואה בתחילת המלחמה לקחו אותו לצבא ואשתו והילדים נשארו בעיירה שהם גרו בה והוא במלחמה עצמו נשבה בידי הגרמנים והיה פרטיזן הוא היה גם במפלגה הקומוניסטית של הצבא האדום שלחם נגד הגרמנים הוא היה במחנות עבודת חוץ כנראה במחנה שינדלר. ומשם הוא שוחרר .כשנגמרה המלחמה הוא חזר לפולין לקרקוב ואמא שלי נולדה בעיר קטנה אחרת רצתה ללמוד באוניברסיטה ובקרקוב הייתה האוניברסיטה הראשונה שנפתחה באירופה. ואז פרצה המלחמה והגרמנים כבשו את העיר קרקוב והעבירו למחנות עבודה את היהודים שתפסו ועד סוף המלחמה היא עבדה במפעל בייצור פצצות לגרמנים היא הייתה גם דוברת גרמנית טובה וכשהמלחמה הייתה לקראת הסוף הצעידו אותם בצעדה לקראת רציחתם (צעדת המוות) הם סגרו אותם באסם ואחרי יומיים הם הצליחו לחפור יציאה מהאסם והבינו שהמלחמה נגמרה, ואז בקרקוב הם נפגשו והתחתנו " הם הכירו אחרי המלחמה גם מצד אמא וגם מצד אבא אף אחד לא שרד מהשואה הם חיפשו באירופה וגם חיפשו בארץ וברדיו אני עוד זוכרת אותו את המדור הזה אבל הם לא מצאו אף אחד והם נשארו בלי משפחות ההורים שלי דיברו בבית יידיש ופולנית ואני למדתי בבית ספר רגיל שם כולם היו נוצרים חוץ מכמה ילדים כולל אני. למדתי בבית ספר שבו ודיברנו פולנית מכיתה ה התחילו ללמד רוסית כי היו תחת הרוסים סיימתי כיתה ד למדתי רגיל לא אמרו לי אני שונה אבל הרגשתי שונה כי בבית דיברו שפה אחרת ( יידיש ) אני למדתי בבית ספר (נוצרי) מעל הכיתה בכניסה היה צלב ובבוקר בכיתה התפללו אני לא התפללתי לא אמרו למה אבל זרמתי עם מה שקורה בסביבה והחברות שלי היו הולכות לכנסיה ביום ראשון כדי לא להיות שונה אבל ידעתי שאני שונה בתחושה ובשפה בנצרות בערב הם מתפללים ליד המיטה לי לא היה את זה מאחר ורציתי אמא שלי אמרה תתפללי בלב מה שאת רוצה ותעשי כמוהם ״תהיה בריא ולילה טוב״ ככה בלב והייתי עושה את זה. בחופש הגדול פעם בשנה הילדים של העובדים היו יוצאים לשלושה שבועות לקייטנה ביערות ושם היו כנסייה וצלבים ואני התנהגתי כמוהם בערב הייתי עושה כאילו אני מתפללת וניסיתי להיות כמובן לא הייתה לי הרגשה שהייתי שונה כי עשיתי בדיוק את הדברים אבל כן היה תפילה בבוקר יום אחד בבית דיקלמתי את זה בעל פה ושאלו מאיפה את יודעת את זה ואמא שלי ביקשה ממני לא להתפלל יותר אמא שלי הייתה מנהלת השכלה מקצועית, אבא שלי היה טכנאי. למרות שהיו לי חברים יהודים הם היו הילדים של החברים של ההורים שלי בהתחלה המשטר הקומוניסטי לא נתן אישור לעלות לארץ ישראל בשנת 1954  אפשרו ליהודים לעזוב את המדינה ואז היה אפשר לעלות לארץ ורוב יהודי פולין רצו ועלו לארץ ישראל. בתור ילדה הכרתי יותר את הכנסיות אבל בחגים בראש השנה אבא שלי לקח אותי לבית כנסת בוורוצלב וזה היה לי נורא משונה כי הכנסיות זה דבר מפואר וגדול ובית הכנסת מלא אנשים מתפללים ופחות מפואר לרוב יהודי פולין חיו אורך חיים חילוני יהודי . ואז יום אחד ההורים שלי אמרו לי שעולים לפלסטינה , זה היה אחרי מבצע סיני אחרי זה הייו עוד עליות גדולות הייתי בת 10 כשעליתי וסיימתי שם 4 כיתות עלינו לארץ באונייה בשנת 1954 דרך וורשה בפולין לאוסטריה ומשם לאיטליה שם עלינו לאונייה ואחרי 5 ימים הגענו לחיפה . את העולים פיזרו בכל הארץ ואנחנו הגענו לירושלים , אני עוד זוכרת שהגענו חולים ואת האוטובוס מהנמל שלקח אותנו לירושלים, בירושלים הגענו לשכונת קרית יובל לצריפים שחיכו לעולים, המקום לא היה מפותח לא היה כביש היו רק צריפים לא היה חשמל אבל שמחנו שהיו לנו מים זורמים בברז ,לא הייתה תחבורה לנו זה היה מאוד משונה ופחדנו כי היו קולות של בכי אבל בסוף כולנו התרגלנו ופתחו לנו בית ספר לעולים חדשים ושמה כל היהודים למדו עברית ודיברו בעברית . שההורים עלו מפולין התחילו להסתובב בשכונה אנשים שלקחת ילדים למוסדות דתיים ופעם ראשונה שראיתי חרדים . אבא שלי כל השנים שאל איפה היה אלוהים בזמן השואה והוא לא דיבר על מה שהיה לו, וגם אמא שלי לא דיברה ואני לא שאלתי ולא חקרתי אבל את המידע שלי לקחתי מספרים . מבחינת ההורים אני לא שאלתי וזה בעיה שלי זה והם לא נידבו מידע וזה בעצם בעיה של דור שני של ניצולי ניצולי השואה.רק שאתה מתבגר אתה מבין את הבור הגדול שנוצר להם ולי. בבית הספר בשכונת קרית יובל התחלנו ללמוד עברית היו ילדים שגרו בשכונה שעלו לפניינו בבית הספר היו הרוב ילדים מפולין ומהונגריה היו גם ממצרים ומעט תוניסיים וזהו זה בעצם היו שמה הרוב העולים מפולין כך ששמענו מספר שפות פולנית , הונגרית צרפתית ומצרית . ״אני אוהבת טבע גרנו בבית שהייתה בו גינה גדולה והייתי מאוד עסוקה עבורי טבע זה כל העולם, פעם גם ציירתי למדתי אחיות ועבדתי כאחות בבית החולים" אבא שלי נפטר בשנת 1984, לפני הוא ‏הלך ליד ושם , שם הוא סיפר בדפי עט ואני ידעתי את זה ואמרתי יופי זה מה שיש לי לדעת,. לפני שהוא נפטר הוא רצה שאני אלך איתו לשם , הוא גם תרום את גופתו למדע וכיבדתי את בקשתו. אין לי משפחה חוץ מאמא ואבא בלקסיקון שלי לא הייתה מילה אחות או אחות או דוד או דודה ובטח לא סבא וסבתא כלום הייתי אני וההורים שלי וזה באמת הבעיה בדור השני כמוני שנשארים בלי כלום בלי משפחה. יום השואה והגבורה זה היום הכי קשה עבורי .

לפני המלחמה: את הראיון אברהם התחיל עם המשפט "עם ישראל חי וקיים" אברהם נולד בבלארוס בעיר גומל שהייתה העיר השנייה בגודלה בבלארוס ב25 לאוגוסט 1939 להורים משה ודינה סומין שהיו דתיים ומאמינים. לאברהם היו 7 אחים והוא היה הצעיר, משה אביו היה סנדלר ואמו הייתה תורפת. סבא של אברהם ניסה לשכנע את המשפחה לעזוב את בלארוס אבל אבא שלו לא הסכים כי הוא חשב שהגרמנים באמת יעשו משהו. למשפחה היה אסור לחגוג את החגים היהודים אבלהם בכל זאת חגגו את פסח ויום כיפור. בזמן המלחמה: המשפחה ברחה מבלארוס לסיביר באוגוסט 1941 ו20 דקות אחרי שהם ברחו הגרמנים הרגו את כל השכנים היהודים שלהם. אברהם מספר שהם ברחו בתוך רכבת של חיות (בקר) לכיוון סיביר, הוא מספר שלכל אחד מהם הייתה פרוסת לחם אחת ליום שלם שזה היה קשה מאוד. סבא שלמה של אברהם היה בן 96 ולאחר שישה שבועות הוא נפטר, המשפחה לא קברה אותו כי לא היה להם איפה לקבור אותו. לפני סיביר הרכבת עצרה ואבא של אברהם יצא להביא מרק למשפחה והרכבת המשיכה בלעדיו, הוא חיכה 15 שעות לרכבת אחרת וכל הזמן הזה שמר על המרק בשביל להביא למשפחה. המשפחה חשבה שהוא מת ואז הוא הצליח לחזור אליהם וכולם שמחו מאוד. משה אבא של אברהם נפטר ב1944 ממחלה משום שלא היה להם תנאים ואוכל, הוא הרגיש שהוא עומד למות אז היו לו שתי בקשות: רצה שיקברו אותו עם תפילין והשני זה שלא יביאו את אברהם בנו הצעיר לקבר. יהודים שעבדו בעבודות בכירות הצליחו להביא להם מעט אוכל. כשהם הגיעו לסיביר לא הייתה אנטישמיות. באוקטובר 1944 המשפחה חזרה לבלארוס כי היו חייבים מורים לרוסית ואחותו הגדולה של אברהם הייתה מורה, בזכות זה שהיא הייתה מורה הם קיבלו אוכל. בסוף המלחמה אמא של אברהם שאלה את הגרמנים בזלזול כמה יהודים הם הרגו והם אמרו שזה היה גם הסלאבים. אברהם ראה בזמן המלחמה את הגרמנים עם ראש מורם ובגאווה והסופה ראה אותם הולכים עם ראש נפול. המשפחה רצתה לעלות לארת אבל הבריטים לא נתנו להם, בעקבות זה אברהם מאחל לכל האנגלים לקבל קדחת. אברהם אומר שהוא שרד את המלחמה רק בזכות אלוהים והוא מדגיש ואומר שהוא רוצה שימשיכו להעביר מדור לדור את מה שהגרמנים עשו לנו.

הסיפור שלנו הוא על פרידה פרידמן, סבתא רבה של דניאל עירוני ז"ל. אחת הדודות של דניאל (הנכדה של סבתא רבה) תיעדה את רוב סיפור חייה של סבתא רבה של דניאל בווידאו. כך שאנו יכולים היום לספר את רוב הסיפור שלה ממקור ראשון.  פרידה נולדה בשנת 1926 במשפחה יהודית בת שישה נפשות: אמא זלטה קוגן, אבא לאונטי פרידמן, אח גדול - לאוניד, אחות גדולה - מניה, פרידה ואח קטן יותר - מיכאל. הם נולדו בעיר ברשיד שבאוקראינה, זו הייתה העיירה בה התגוררו הרבה יהודים. הם גרו בדירה, בבית משותף, בקומה שניה. אבא לאונטי פרידמן נפטר בהיותם קטנים.   בשנת 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה.   בשנת 1941 הגרמנים תקפו את בריה"מ, פרידה הייתה אז בת 14 בלבד. אח הגדול, לאוניד, התגייס לצבא האדום ונהרג. עם פרוץ המלחמה בבריה"מ, הבית של פרידה הופצץ ונהרס לגמרי. ההפצצה הייתה בפתאומיות באור יום, סבתא רבה ואחותה הגדולה טיילו ליד הבית. כשסבתא רבה ואחותה מניה רצו לבית שלהן, נאמר להן שאימן הייתה בתוך הבית והיא נהרגה. לאחר זמן רב התברר, שהיא לא נהרגה, גם לאמא שלהן אמרו שבנותיה נהרגו בהפצצה, כך הם איבדו את הקשר. חודש לאחר ההתקפה ברשיד נכבשה ע"י הרומנים בשביל גרמניה והוקם שם "גטו ברשיד".   פרידה פרידמן, אחותה, אחיהן הקטן ועוד הרבה ילדים שנשארו ללא בית והורים, נאלצו להשאיר הכל מאחור ובלי בגדים ואוכל הועלו לרכבת תובלה ופונו לאזור רסטוב. רכבת נסעה בדרך כלל בלילות, כי באור יום הגרמנים כל הזמן הפציצו. סבתא רבה זוכרת, שכאשר הרכבת הייתה עוצרת בתחנות, היו מבקשים מהן להוריד מטפחות לבנות, כדי שהן לא יהיו מטרות קלות למטוסים הגרמנים שהפציצו. בתחנות רכבת במקומות שונים, אנשי המקום ידעו, שמדובר ברכבות שרובן עם ילדים, שנשארו ללא הורים, ללא בגדים ושום אמצעים אחרים. לכן, אנשי המקום היו מביאים להם בגדים, נעליים והכינו להם סירים ענקיים של אוכל והאכילו אותם. האח הקטן – מיכאל ברח באמצע הנסיעה, במטרה להתגייס לצבא האדום הוא היה אז בן 11 בלבד. הוא הצטרף לאחת הפלוגות, ויחד איתם נלחם במשך כל שנות המלחמה. לאחר המלחמה כנראה בגלל שהוא נחשב ליתום אחד המפקדים הרוסים אימץ אותו ונתן לו את שם משפחתו – איבננקו. הוא מצא את אמא שלו ואחיותיו רק בשנת 1962. ברסטוב פרידה ואחותה שובצו בבית יתומים שרובו היה מילדים כמוהן, שפונו מהעיר בשל המלחמה. את פרידה שלחו ללמוד הנדסה, אך היא לא סיימה את לימודיה כי הנאצים התקרבו לרסטוב. אותה, יחד עם כל הילדים פינו באוניה לסטלינגרד. שם הם פגשו מכר, שזיהה אותן ואמר להן שאימן בחיים ונמצאת באונייה אחרת ששטה ליד. לאחר זמן קצר מול עיניהן הגרמנים הפציצו את אותה האונייה וכל מי שהיה בה נהרג במקום, לכאורה גם אימן. "כך קברנו את אמא פעמיים".  באוגוסט 1942, הגרמנים הפציצו את סטלינגרד, וכל העיר נשרפה. את פרידה, את אחותה מניה וילדים אחרים, הצליחה לפנות לאוזבקיסטן.  באוזבקיסטן פרידה ואחותה גרו, עבדו בשדות לאיסוף כותנה ומדי פעם אפילו למדו. באוזבקיסטן הודיעו להן שאימן בחיים והיא נמצאת בקזחסטן. על כן, הן החליטו בכוחות עצמן להגיע לקזחסטן לחפש את אמא. בלי בגדים, בלי אוכל ובלי כסף, הן ניסו לתפוס טרמפים עם כל מיני רכבות הובלה. פרידה זוכרת, שבאחת התחנות שלהן ניגשו אליהן אנשים זרים והזמינו אותן ללון אצלם בלילה. כשהן הסכימו להתארח אצלם ללילה, אנשים אחרים שגם ישנו בחוץ ליד הרכבות, עצרו אותן ולא נתנו להן ללכת איתם. הם הזהירו אותן שזה מאוד מסוכן ועדיף לישון ברחוב, אך לא ללכת עם אנשים זרים לבתים כי יכולים לעשות מהן קציצות בשר. פרידה מספרת שבאותה תקופה הרעב היה כל כך גדול, שלפעמים במאכלים היו מוצאים אצבעות של ילדים.  לאחר שהגיעו לקזחסטן לעיר אורדה, הן פגשו את אמא שלהן. באורדה הן גרו ועבדו בקולחוז. תנאי מחייה היו קשים מאוד, לא היה כסף ולא היה מה לאכול. בגלל הרעב ובשל אי יכולתה של אמא של פרידה להאכיל אותן, מכרים יהודים, שהכירו אותן עוד מהעיר הולדתן, עזרו לסדר לפרידה עבודה בתור מתלמדת בבנק והיא התגוררה אצלם, על אף שגם להם לא היו אמצעים רבים למחייה. הם אפו לחם למכירה ולפעמים היו משאירים לעצמם רק חתיכות קטנות של לחם.   יותר מאוחר, במקרה הן פגשו את דוד שלהן- אח של אמא שלהן – לאייזר קוגן. פרידה מספרת, שלפני המלחמה הוא היה איש עשיר, בעל מעמד גבוה. אך כאשר הם פגשו אותו הוא היה דומה לרוח רפאים, חצי עיוור. הן קילחו אותו במים חמים שחיממו בסיר ענק בחוץ וכיבסו את בגדיו. משפחה יהודית אחרת, משפחת סמסונוב התייחסה אליהן טוב, הן לפעמים ביצעו עבודות קטנות אצלם בבית והם נתנו להן שקית קטנה של קמח, ממנו הן אפו מספר לפות עבור הדוד שלהן. הממשל הסובייטי גייס ושלח אותו לחזית צבאית לצורך ביצוע איזשהן עבודות הוא נהרג במלחמה. אשתו עם בתו בתיה (היום מתגוררת בארה"ב) גרו בקולחוז אחר בקזחסטן.  לבסוף, הן החליטו לעזוב את קזחסטן לאוזבקיסטן לעיר טשקנט הן נסעו שלושתן. שם פרידה למדה ועבדה בבית יתומים בו למדה ועבדה בפעם הראשונה שהייתה באוזבקיסטן. אם היא הייתה מצליחה לעשות את הרף הנדרש בעבודה, בסוף היום היא הייתה מקבלת לפה קטנה ואם הייתה עוברת את הרף הנדרש יכלה לזכות גם בצלוחית קטנה של מרק/מי אורז. כאשר היא חגגה יום הולדת 16 היא התקבלה למפלגה הקומוניסטית. בשל ביצועיה הטובים בהיותה קומוניסטית, באחד הימים זימנו אותה לסניף מרכזי של המפלגה הקומוניסטית באוזבקיסטן ומסרו לה מעטפה "סודית" עם התיק האישי שלה ושלחו אותה לעזור לשקם את האזורים המשוחררים של אוקראינה. המפלגה רכשה לה כרטיס לרכבת עד לאוקראינה. בית יתומים בו היא למדה ועבדה נתן לה מעיל, גרביים, שקית קטנה של קמח וקצת כסף (בתי יתומים, באותה תקופה, קיבלו מארזים/משלוחים, שנשלחו כתמיכה מכל רחבי העולם, למשל מאנגליה).  באחד התחנות היא הייתה צריכה להחליף רכבת. כאשר היא הגיעה לקופה, התברר שאין מקומות ברכבות, סביבה היו המון אנשים שגם הם חיפשו דרך לנסוע. היא נאלצה לחיות ברחוב בערך ארבעה ימים, היא אכלה פעם ביום רק תערובת של כף קמח שערבבה בכוס מים חמים. עד שבאחד הימים היא ניגשה לרכבת וביקשה לקחת אותה טרמפ, האחראית סירבה לה בתוקף, כי היה גם מדובר ברכבת של קצינים שנסעו לחזית. אחד הקצינים ריחם על ילדה שכולה הייתה מלוכלכת ורעבה ובסתר הכניס אותה לתוך הרכבת. ברכבת הזו היא הגיע עד למוסקבה, הקצינים שהיא נסעה איתם קנו לה נעליים, כיכר לחם, נקניק וכרטיס חדש עד לקייב שבאוקראינה.  בקייב, פרידה הגיעה למשרד הראשי של המפלגה הקומוניסטית. משם שלחו אותה לברשיד עיר מולדתה, באותו זמן הצבא הסובייטי שחרר את האזור הזה מהנאצים. בברשיד על אף הגטו עדיין שרדו החם וחמה של הדוד לייזר, הם כמובן לקחו את פרידה לגור אצלם. פרידה זוכרת שהם האכילו אותה טוב, היה להם אפילו לחם, בשבילה זה היה משהו יוצא דופן. בגלל שהיא כבר המון זמן לא אכלה כמו שצריך כל הטוב הזה גרם לה למחלה.  פרידה התחילה לעבוד שם בגן ילדים והייתה צריכה להקים מחדש את כל הפעילות מטעם המפלגה הקומוניסטית. אך לאחר תקופה ממש קצרה, של כמה ימים, הנאצים שוב תקפו ופרצו את הגבולות באזור מולדובה. אזור זה נחשב לחזית אסטרטגית חשובה, שנתן יתרון גדול לנאצים. באותה תקופה, בשנת 1944 כבר לא נשארו גברים ונערים המתאימים לגיוס. לכן, הוחלט לגייס נערות כדי שיחליפו את החיילים בתפקידים כמו טבחים, חדרי אוכל, קשרים וכו'. פרידה ועוד כ 15 בנות נוספות סביב גילאים 15-17, התנדבו לצבא האדום, היא הייתה אז בת 16 והן נשלחו לחזית. אמרו להן לקחת בגדים ליומיים עד שהצבא הסובייטי יצליח להדוף את הכוחות הנאצים מעבר לגבול.  כאשר הן הגיעו לחזית חילקו להן בגדי צבא משומשים. בגלל שפרידה ידעה יידיש ולמדה גרמנית בבית הספר היא שלטה בשפה הגרמנית ברמה גבוהה. לכן, לרוב היא תפקדה בתור תורנית המפקדה, כי היא יכלה לתרגם ולעזור עם שבויים נאצים, עם מסמכים וגם בגילוי מידע. פרידה עם הפלוגה שלה עברה כמעט את כל אירופה: רוסיה, אוקראינה, מולדובה, רומניה, בולגריה, יוגוסלביה, הונגריה ואוסטריה. כשסבתכשפרידה הגיעה עם הצבא לאוסטריה המלחמה הסתיימה היא חזרה לביתה באוקראינה רק ב1946.      ניצחון הצבא הסובייטי – אוסטריה 14.6.1945   לאחר מספר שנים הממשל הסובייטי הציע ליהודים ברכבי בריה"מ לעבור למזרח הרחוק של רוסיה שם כבר מ1934 הוקמה אוטונומיה ליהודים. פרידה יחד עם אחותה ואמא שלהן החליטו לעבור לשם. כך היא הגיעה לאמורזט, זה אזור במחוז אוטונומי היהודי. שם היא הכירה את בעלה פיטר (פנחס) שגם הוא בעת המלחמה שירת בצבא האדום ואף נפצע ואיבד עין. נולדו להם שלושה ילדים: ילנה, מרינה ודמיטרי ,סבא של דניאל. כעבור מספר שנים הם עברו לגור בבירובידג'אן – בירת המחוז של האוטונומיה היהודית. בעלה של פרידה, פיטר נפטר בגיל 42 פרידה נאלצה לגדל שלושה ילדים לבד.