שאנדור (ברוך) סצ׳ני

ראיון עם סבתא שלי ריטה שהיא דור שני לניצולי שואה והיא תספר לנו על אמה סבתה רבא שלי צילה ניצולת שואה ז"ל. סבתא צילה נולדה בשנת 1931 בעיר בנדרי שבמולדובה (אז זו הייתה רומניה). סבתא נולדה למשפחה מאוד עשירה עם בית גדול.  למשפחה היו שטחים רבים, סוסים ועוד. לפני תחילת המלחמה סיפחה רוסיה את רומניה לברית המועצות ועם הגעתה של רוסיה לרומניה הגיעו החוקים הקומוניסטים ואסרו על המשפחה להחזיק בכל השטחים, נותר להם ביתם, אורוות הסוסים וחפציהם האישיים. בתחילת המלחמה אינם ידעו שהיא התחילה אלא רק שמעו את ההפגזות של הגרמנים כשבע שעות לאחר תחילתה, סבתא צילה ומשפחתה לא ידעו מה לעשות אז הם חיכו כמה ימים וכאשר הבינו את משמעות ההפצצות הם לקחו רכוש בעל ערך וברחו כל אחד לאן שיכל לברוח. סבתא לקחה את שמות אחיה הקטנים וברחה איתם לנהר דניסטר שם ביקשו מאחד הדייגים שיעביר אותם לצד השני של הנהר. סבתא ושמונת אחיה עלו על הסירה וכאשר שטו לצידו השני של הנהר מטוס גרמני עבר מעליהם הפציץ את ההסירה והפך אותה. שמונת אחיה של סבתא טבעו כיוון שהיו קטנים ולא ידעו לשחות ורק סבתא שידעה לשחות הצליחה להגיע לצידו השני של הנהר וניצלה. צידו השני של הנהר היה אוקראינה. כאשר סבתא שלי צילה הגיעה לאוקראינה היא קיבלה מהיהודים עצה לשקר לגביה גילה ולהגיד שהיא בת 14,סבתא הייתה בת 10 אך בגלל שהייתה גבוהה היא נראתה יותר ולכן יכלה לשקר מבלי להיתפס. סבתא צילה הלכה לעבוד במפעל לייצור כלי נשק כיוון שמבחינת הגרמנים היא הייתה בגיל מספיק גדול בשביל לעבוד ואצבעותיה הדקות יכלו להיכנס לקנה של הרובים ולנקות אותו. בסוף כל יום היא קיבלה מעט לחם כדי שתוכל להמשיך לעבוד. סבתא שלי ריטה סיפרה שאמה צילה לא יכלה לתאר בדיוק היכן היא ישנה אך היא סיפרה שישנה אצל אנשים. סבתא צילה לא קיבלה מספיק מזון ולא קיבלה שתייה סבתא שלי ריטה סיפרה שאמה צילה הייתה מבקשת רשות לשתות משלוליות ולעיתים לא קיבלה אישור לשתות מהן. העבודה במפעל לייצור כלי הנשק לא הספיקה ליותר מדי זמן ולאחר מכן סבתא צילה הועברה למחנה עבודה באוקראינה שם קיבלה משימות חסרות משמעות שתפקידן היה להתיש את היהודים ולגרום למותם. יהודי שהיה זקן מדי נרצח, יהודי שהיה חלש מדי נרצח, יהודי שהיה צעיר מדי נרצח. בשנת 1945 קרובי משפחה של סבתא צילה מצאו אותה ולקחו אותה תחת חסותם. סבתא שלי ריטה מספרת שכאשר היא הייתה צעירה היא חייה בעוני ושלא היו לה צעצועים, בנוסף אמה צילה לא דיברה על המלחמה בהתחלה בניגוד לשאר המשפחה שתמיד סיפרו על המלחמה. סבתא ריטה מספרת שלעולם לא ראתה תמונות של סבא וסבתא שלה ושאינה מכירה אותם. סבתא ריטה מספרת שבילדותה לעולם לא שמעה את אמה אומרת לה שהיא אוהבת אותה. סבתא ריטה אומרת שאפילו כאשר אמה צילה הגיעה לזקנה ועמדה למות היא תמיד הייתה מבקשת רשות לשתות מן המים בגלל הזיכרונות והטראומות שעלו לה. סבא שלי לאון יספר לנו על סיפורה של סבתא רבתא שלי גניה מהשואה. סבתא גניה נולדה ב 1922 בעיירה סניטקוב שבאוקראינה ש90% מתושביה היו יהודים. סבתא נולדה למשפחה ממוצעת. לפני המלחמה סבתא גניה למדה בבית ספר באוקראינה עד שנת 1940 עם הגעתם של הנאצים לאוקראינה. סבתא גניה ראתה את אביה נרצח מול עינה ואמא נפצעה ונקברה בעודה בחיים. לאחר מכן סבתא גניה נלקחה למחנה הריכוז בעיר לטיצ'ב, על מחנה הריכוז שמרו גרמנים ורומנים השומרים היו מכים את היהודים שם, אחת המשימות שקיבלו הייתה לבנות כביש ראשי לכבוד בואו של היטלר ממחנה הריכוז עד לבונקר של היטלר כדי שיוכל לנסוע. כאשר עבדו השומרים הגרמנים והרומנים הרביצו ליהודים שעבדו. בנוסף על מחנה הריכוז ערכו ניסויים והדביקו את המחנה בטיפוס ולמרות שהיו חולים עדיין עבדו. אחותה של סבתי גניה מצאה את גופתה של גניה בערימת גופות של חולי טיפוס וביקשה את גופתה אך השומרים לא הסכימו אחותה של סבתי גניה הביאה את טבעות הזהב שהיו על ידיה ואת שמלתה תמורת גופתה של סבתי גניה שבסוף התבררה כחיה וכך ניצלה ממוות. את אביו של סבא שלי לאון העבירו ממחנה הריכוז פצ'יורה ללטיצ'ב ושם הכיר את אמו של סבי גניה. אביו של סבי ניסה לברוח ממחנה הריכוז ונורה אך ניצל בנס, אבא ואמא של סבי גניה ומיכאל השתחררו ממחנה הריכוז כאשר הצבא הרוסי החל לכבוש שטחים שנמצאו בשלטון גרמני.

רקע על המשפחה: הסיפור מתחיל בשתי משפחות שונות שחיו בדרום פולין. לאבי ולאמי היו משפחות לפני המלחמה. אמי לאה נולדה ב1914 ביבלונוב, פולין. כשהייתה צעירה, בערך בת 18 היא נישאה לעו"ד בשם יוזף שנפס ונולדו להם שני ילדים. הוא עבד כעורך דין ואמי הייתה עקרת בית. הם עברו לחיות בעיירה שנקראה קוסוב. אבי שמואל נולד ב1900 בדרובין. אביו היה גבאי בבית כנסת, לומד תורה אדוק מאוד. לאמו הייתה מאפייה והיא פרנסה את הבית. היו לו שתי אחיות ואח, ועוד אח שעזב את הבית כי התגייס לצבא. הוא עבד למחייתו כחייט, תופר בגדים וחליפות, למרות שאבא שלו קיווה שיהיה אדוק כמוהו. בגיל 18 הצטרף לצבא. בסוף מלחמת העולם הראשונה לצבא הפולני הייתה מלחמה עם רוסיה בדרום פולין. כך הוא הגיע לעיר קולומיאה, שאינה רחוקה מקוסוב. שם הוא הכיר אישה בשם רבקה. שמואל נישא לרבקה והיו לו שלושה ילדים, שתי בנות ובן מאד מוכשר. הם התגוררו בעיר קולומיאה. אחת הבנות הגדולות עזבה קצת לפני המלחמה. היא הייתה חלק מתנועת נוער שהרגישה שעומדת להיות מלחמה. היא עזבה לאמריקה. מלחמת העולם השנייה: בשנת 1933 היטלר והמפלגה הנאצית עולים לשלטון. שמואל ומשפחתו לעולם לא האמינו שהגזע הארי, ישמידו את כל הגזעים הנחותים- יהודים, צוענים, ואמנים, ושהם יעשו דברים כה קשים וקיצוניים. בספרו של היטלר, "מיין קאמף", הוא תכנן כיצד הגרמנים פלשו לערי אירופה, והגיעו גם לקולומיאה. העיר קולומאיה הייתה די קרובה והסביבה לגטו של העיר קולומיאה, כולל יהודי קוסוב. כך הגיעה לאה ומשפחתה לקולומיאה. בכניסת הצבא הגרמני לפולין הגרמנים ריכזו את כל יהודי קולומיאה לעבודות. אלו היו האנשים "ברי המזל", שהיה להם מה לעשות. האחרים לא שרדו התנאים היו קשים ביותר. הם ראו ועברו שם דברים מזעזעים. הגרמנים לקחו חלק נערך בשנת 1940, הם סגרו את היהודים באזור מסויים בעיר בלי שיוכלו לצאת לשום מקום. הרבה מהאנשים בגטו פשוט מתו מרעב וממחלות, שכן כמעט ולא היה ניתן להשיג אוכל ולא היה ניתן להשיג תרופות. בגטו החלו אקציות של הגרמנים. בגטו התרחשו עוד ועוד אקציות, עד שיום אחד החליטו הגרמנים שהם מחסלים את כל הגטו שמואל הגיע לעבודתו שבמעבר ליד הגטו ושאל את אנשי הגסטפו מה קרה בגטו, שהרי לא נתנו לו להיכנס לגטו חזרה. רק אחרי כמה שעות הורשה שמואל לחזור לגטו. כשהוא חזר חשכו עיניו. כל הגטו היה שרוף, ברחובות היו מועלים אנשים מתים שרצחו. לא נשאר אף כאן נכנסת לתמונה אמי, לאה. כזכור היא הגיעה לגטו קולומיאה עם הוריה, ובעלה הראשון , ולכן הצליחו לסדר לה אישור עבודה. היא עבדה במפעל מחוץ לגטו והייתה חוזרת בכל יום. כעורך דין לבעלה היו קשרים עם כל מיני אנשים בעירייה/ ברשות של הפולנים, היא הגיעה לשמואל הורוביץ, והוא סידר לה מקום לינה בעליית גג במבנה שעבד בו ושם כשחיסלו את הגטו הרגו את בעלה ושני ילדיה. היא חיפשה את משפחתה ולא מצאה. הגרמנים התייאשו והלכו. שמואל יצא מבית הקברות. היה לו חבר גוי מהילדות, והוא הצליח להגיע אליו. אצלו הוא קיבל בגדים. לפתע הוא נזכר בלאה, אותה השאיר במחבוא בעליית הגג היכן שעבד. הוא חזר אליה ואמר לה שהיא חייבת לברוח. הוא הוציא אותה משם החוצה. משם הם ברחו ביחד. במהלך בריחתם יחדיו הם הכירו יותר והתאהבו. אני לא זוכר את כל פרטי הסיפור. הם הצליחו להגיע למבריחים, כלומר סוחרים שהיו עוזרים ליהודים לברוח כאשר הם מעבירים סחורות, תמורת כסף. המזל של לאה היה שהיא תפרה סביב הסינר שלה מטבעות זהב. היא באה ממשפחה די אמידה. בעלה הראשון היה עורך דין, אביה היה סוחר ידוע ביבלנוב וזה מראה שמשפחתה הייתה עשירה. היא נתנה למבריחים מטבעות זהב בתמורה לכך שיעבירו אותם להונגריה. בנוסף, הבטיחה להם שתיתן עוד מחצית מסכום המטבעות כשיגיעו להונגריה, על מנת לוודא שבאמת יבריחו אותם לשם, שהרי לפעמים היו תופסים אות המבריחים, משאירים יהודים באמצע הדרך או הורגים אותם. המזל של אבי ואמי, שמואל ולאה הוא שהם מצאו מבריחים טובים שהצליחו להבריח אותם יחד עם עוד משפחה אחת. הבריחה לא הייתה פשוטה. היה קר מאוד בהרי הקרפטים, האזור בו עברו בעת בריחתם. הכל היה מושלג. הם הצליחו לעבור את השלגים בנס. הם הגיעו לעיירה יהודית בגבול הונגריה- רומניה. השנה הייתה 1943. האנשים היהודים בעיירה לא ידעו על השואה. כשסיפר להם שמואל מה שחווה הם לא האמינו לו. משם המשיכו שמואל ולאה לבודפשט. בבודפשט התרחשו אקציות. שמואל ידעה כמה שפות: גרמנית, רוסית, פולנית. היא הייתה כישרון בשפות והתחזתה לנוצריה. את שמואל החביאה בין שמיכות. כך הם ניצלו מאחת האקציות. לאחר שראו שהמצב לא טוב החליטו לברוח ברכבת לבוקרשט, רומניה. ברכבת עשו בדיקת כרטיסים וכיוון שאבי שמואל העמיד פני חולה כך שאם ישאלו אותו שאלות תהיה לו סיבה לא לענות. שמואל ולאה הגיעו לא ידע את השפה הוא חש פחד תמידי שיגלו שהוא יהודי. הוא התחפש לפצוע- שם תחבושת. שם הם חיו תקופה ואף התחתנו שם. בשלב מסויים החליטו לעלות לישראל. למזלם, הם לא הצליחו לעלות על האנייה הראשונה שרצו לעלות עלייה, כיוון שהיא טבעה. הם עלו על ספינת מעפילים בים שחור, עברו דרך הים התיכון והגיעו לישראל. הם פחדו מעט מכיוון שהבריטים ששלטו בארץ הזכירו להם את הגרמנים בצורתם (למרות כשאבי ואמי הגיעו לארץ הם בהתחלה שהו במחנה הפליטים "עתלית" שליד חיפה.) בתקופה שהגיעו לארץ המצב הכלכלי כמעט של כולם היה קשה, הם השתדלו לעבוד בעבודות מזדמנות כמו עבודה במפעלים או בניקיון. לאחר מספר חודשים הם הגיעו לחולון שהפכה לעיר של עולים. לאחר זמן קצר, בשנת 1946, נולד להם בן- אני, גרשון.

צבי ויזל נולד בשנת 1930 וגדל במשפחה בת 6 אחים (לצבי היה אח תאום), באיזור ההרים הקרפטים בכפר קטן על גבול צ’כיה-פולין. מאוחר יותר, צבי ומשפחתו עברו מהכפר הקטן לפראג(בירת צ’כיה) וכשהנאצים כבשו את צ’כיה ופראג הצ’כים רצו לשלוח את צבי ומשפחתו למקלט- הם נתקלו בהתנגדות האב שלא הסכים לעזוב וכתוצאה מכך המשפחה פוצלה וצבי הועבר ביחד עם אימו וחלק מאחיו למחנה הריכוז אושוויץ. כאשר צבי הגיע למחנה הוא בילה את רוב זמנו במעבדות של ד״ר מנגלה ששם היו נערכים ניסויים בבני אדם(יהודים) צבי נחשף לא רק לזוועות במחנה ההשמדה אלא גם למראות הקשים לא פחות של הניסויים בבני אדם שערך ד״ר מנגלה, וכל זה שהוא רק נער צעיר כבן 14 שלא נותר עם משפחה רבה סביבו. על גופו של צבי נערכו ניסויים שסוגם לא פורט ולא ידוע.