שאנדור (ברוך) סצ׳ני

חיים לפני המלחמה: רולן אלכסנדר מטראי, נולד ב- 17.7.1929 בפריז ברחוב שרואנטו. רולן התגורר בפריז עד הגיעו לגיל שנתיים וחצי, אז עבר לגור עם סבו וסבתו בהונגריה על מנת שהוריו יוכלו לעבוד ולבסס עצמם כלכלית. כשהגיע לכיתה א' חזר לצרפת כששפתו העיקרית הינה הונגרית ובצרפתית ידע מילים ספורות: ''Avion = אווירון'' ו ''Tabouret = שרפרף''. משפחתו של רולן קיימה אורח חיים מסורתי הם שמרו מצוות וחגגו את חגי ישראל כמו יתר הקהילה בעירם, חיי קהילה באווירה יהודית שומרת מסורת. (אלה הם עיקרי הדברים הזכורים לרולן טרם פרוץ המלחמה). תקופת המלחמה: ספטמבר 1939 צרפת ואנגליה נכנסות למלחמה בגרמניה. לאור סכנת ההפגזות על הבירה פריז, רולן ומשפחתו מוצאים מקלט באזור "beauce" מדרום לפריז. בין הנהרות הסיין והלואר. ינואר 1940המשפחה חוזרת לפריז ורולן חוזר ללמוד כרגיל בבית הספר בכיתה ה'(גיל 11). אפריל 1940 מפנים את בית הספר באיזור הסארט ליד הלמאן באיזור נהר הלואר. אמו פחדה ,שמישהו שמכיר אותו בשכונה יסגיר אותו למשטרה ועל כן החליטו לשלוח אותו להרים. רולן לא הבין את המצב ,אך ידע שהמצב אינו טוב ועל כן הלך להרים ושם שהה עם קבוצת ילדים ,אשר התחבאו ביחד במטרה אחת ברורה לשרוד! כך כתב ביומנו: "המשפחה שלי דאגה לשלוח אותי עם השכנה שנסעה לאיזור צרפת החופשית. יצאנו ברכבת לטור. והגענו לכפר קטן בו הכומר הסביר לשכנה איך לעבור לאיזור החופשי ובאיזה חווה לפנות..." כאשר הגיעו לאזור הכפרי היו אמורים לחבור לארגון ההצלה, הקונסוליה האמריקאית היו אמורים להעביר את כל הילדים לארצות הברית דרך ספרד, אך בשל החמרת המצב בארה"ב ולאור המלחמה עם יפן לא התאפשרה העברתם. כך כתב ביומנו: "יומני היקר הקונסולה של ארה"ב היתה צריכה להעביר את כל הילדים לארה"ב דרך ספרד שם הייתי אמור לפגוש את הדודה שלי, אבל פרצה מלחמה בין יפן לארה"ב ולפני שיצאנו הודיעו לנו שהנסיעה בוטלה..." בהרים התגורר בבית יתומים ,שמציל ילדים מהמלחמה,. שם בית הילדים היה ''לה שומרי'' מארגון l'ose שהיה פעיל מתחילת שנת 1943 ועזר לו לברוח בזמן המלחמה. ביומנו כתב:" אנחנו עוברים מקום כדי להתקרב לגבול כדי שנהיה קרובים יותר לבית. אנחנו עוברים ל"לה שומרי" בסנט פול און שבלה שזהו בית מלון. אנחנו לומדים בביה"ס שם". גם בתקופה ,ששהה בבית הילדים היה קשה מאוד. רולן לא ידע על דודו, שמת במחנה אושוויץ. אביו ,שהתחבא בלי אוכל בפריז והיה צריך לבקש משכנים וחברים שיביאו לו אוכל לסטודיו . אמו של רולן , שרדה בזכות כושר המשחק המצויין שלה. באחת הפעמים ,שהגרמנים הגיעו לקחת אותה, היא פגשה אותם במדרגות וביקשה אם היא יכולה לעזור להם וכך הגרמנים נפלו בפח ולא עלה בדעתם שהיא בכלל יהודייה. מאז פרידתו של רולן ממשפחתו לא היה לו קשר איתם ולא ידע מה עולה בגורלם. לאחר שהיה בבית היתומים ''לה שומרי'' היה צריך לברוח שוב. רולן השתלב בבית של משפחה נוצרית אורתודוקסית , מה שחייב אותו בתור ילד ללמוד את כל הגינונים והתפילות של הכנסיה. ואף חייב אותו להסוות את זהותו בעת שהתקלח. המשפחה שמרה עליו והוא בתמורה עבד עבורם בחוה כרועה צאן.

שנדי גדלה בגלנטה שבצ'כוסלובקיה למשפחה יהודית חרדית מרובת ילדים. להוריה יהודה אריה וצורטל היו שישה בנים ושש בנות והיא הבת העשירית מתוך ה 12. הילדים דיברו הונגרית וסלובקית והוריה דיברו גרמנית. הייתה להם פרנסה טובה. הוריה ניהלו מסעדה, אולם חתונות ובית קפה. נוסף על כך היה להם יקב בביתם. ילדותה הייתה טובה וכל הסובבים אותה רצו להיות חברים שלה. כל יום בני משפחתה היו אוכלים יחדיו. בוקר צהריים וערב היו יושבים סביב השולחן ואוכלים ארוחה משפחתית. שנדי: "מי שעבר בגלנטה ידע שיש לו מקום אצלנו". החיים היו אחרים לגמרי לפני המלחמה. שנדי מספרת שב 19 במרץ 1944, אחד הימים היפים בחודש, היא ואחותה ייטי ישבו בחדר וקראו ספר. פתאום אימן נכנסה ואמרה להן: "בנות, הגרמנים כבשו את הונגריה". ממשלה פרו נאצית עלתה לשלטון בצ'כוסלובקיה ושיתפה פעולה עם הגרמנים בתהליך ההשמדה. נחקקו חוקים ונתלו שלטים אנטישמיים בכל רחבי המדינה. לאט לאט פורסמו חוקים ורגולציות שמנעו מהיהודים חופשיות ושוויון: איסור על שימושים בתחבורה ציבורית, איסור על מעבר מיישוב ליישוב ושעל יהודים לצאת מהבתים בעטיית טלאי צהוב בלבד. באותה שנה הוקם גטו גלנטה בסביבת בית הכנסת הגדול ושנדי ומשפחתה הועברו לשם. בכל העיר הוקמו רמקולים והודיעו בהם שכל היהודים חייבים לעזוב את בתיהם ולעבור לגטו ויכולים לקחת רק מה שיוכלו לתפוס בשתי ידיים. העזיבה הייתה קשה עבור שנדי. היא מספרת שגם היום המחשבה על אותו יום מעבירה בה תחושות קשות. היא הייתה צריכה לעזוב את החיים המוכרים לה ולהשאיר הכל מאחור. כשהגיעו לאושוויץ ביום הרביעי, הופרדה שנדי מהוריה ושלושה מאחיה. מלבדה ומלבד אחותה ייטי ואחיה יחזקאל, איש משמשפחה לא שרד את מחנה ההשמדה. כשהגיעו לאושוויץ הוכרחו להתפשט מכל הבגדיהם. שנדי החביאה דפים שהוציאה ממחברת בה כתבה יומן בביתה, בהם כתבה את חוויותיה לאורך כל שהותה במחנה ההשמדה. לשנדי לא היה איפה להחביא את הדפים אז היא הכניסה אותם לכיסים של השמלה של אחותה. כשהגיעו לצריפים, החביאה שנדי את הדפים בין מיטות העץ לקיר. שנדי שהתה באושוויץ 3 חודשים. בכל פעם שירד גשם, הם יצאו החוצה ופתחו את הפה שלהם בניסיון לשתות ממנו. יום למחרת כשהיו שלוליות הם רכנו מעליהן ושתו מהן: "ככה נשארנו בחיים". כדי להעביר את הזמן, שנדי ועוד 45 בנות מגלנטה סיפרו אחת לשנייה סיפורים מצחיקים מילדותיהן בעיר המשותפת, וכך תמכו זו בזו: "הצחוק הביא לנו כח". אחרי הסלקציה הראשונה, בגיל 14.5 בלבד, נלקחה שנדי לעבודות במפעל לייצור חלקים למטוסי קרב ותחמושת. כשיצאו מאושוויץ שנדי לקחה את הדפים מבין החריצים, עשתה מהם שני כדורים והחביאה אותם מתחת לבית השחי שלה. אורך כל משמרת במפעל היה 12 שעות ללא הפסקה. שנדי עסקה במדידת אורך ורוחב של תרמילים והוכרחה לכתוב הכל בכרטיסיות ונשארו לה כרטיסיות רבות שלא עשתה בהן שימוש. הדפים של היומן המקורי שלה ניזוקו בגלל מזג האוויר והתנאים הקשים וכך שנדי החליטה לשמור את כרטיסי הרישום המיותרים במטרה לשחזר את הכתוב בדפים המקוריים. שנדי כתבה בסתר על קורותיה לפני ההגעה למחנה ועל החוויות במשך שלושת החודשים בהם שהתה בו. במאי 1945 שוחרר המחנה על ידי הצבא האדום. כשאמרו שנגמרה המלחמה, כולן התחילו לבכות. לפני פרוץ המלחמה מספר היהודים בגלנטה עמד על 1200 אנשים. בסופה, נותרו מהם 270 בלבד. שנדי וייטי חזרו לגלנטה אחרי שחרור המחנה. שנדי הייתה בת 15.5. אחרי שישה שבועות הופיע יחזקאל בגלנטה אחרי שטופל בבית חולים בגרמניה. שנדי מספרת שכמעט כל יום זוג חדש מהיהודים הנותרים בגלנטה התארס. אחותה ייטי אחת מהן. אחרי החתונה הם קיבלו את אחד מהבתים וגרו בו. שנדי הכירה את אחיו של בעלה של אחותה, שמו מיכאל, שלימים יהיה בעלה. השניים עלו יחד עם בני משפחותיהם ובתם התינוקת לארץ בשנת 1949, והשתקעו בירושלים. שנדי מספרת שיום אחד, אחד מנכדיה שאל אותה: "סבתא תספרי לי על האחים שלך, ועל אמא שלך, מה לא הייתה לך אמא?" שנדי השיבה: "בטח לכולם יש אמא" הנכד שאל: "אז איפה האמא שלך, את אף פעם לא מדברת על אמא שלך". שנדי אמרה: "הרגו את אמא שלי" הנכד השיב: "הרגו את אמא שלך? ואיפה את היית?". שנדי סיפרה: "אני ברחתי". הנכד שאל: "מדוע ברחת?" וכך שנדי החליטה להתחיל לספר את הסיפור שלה. בנה הגדול של שנדי נפל במלחמת יום הכיפורים. שנדי אומרת שהקמת משפחתה הגדולה היא הנקמה שלה בגרמנים, שרצו להרוג ולהשמיד את כל עם ישראל, ושהילדה בת החמש עשרה שהייתה, הביאה לעולם ילדים נכדים ונינים שהולכים ולומדים בישיבה, ומחזיקים את עם ישראל.

לוי זילבר, אשר נקרא על שם של רבי לוי יצחק , נולד בשנת 1911 להורים ברוך וצוותה. הוריו היו חרדים, שמרנים וציונים והם השתייכו לקהילה בשם בני ישראל , קהילה שמרנית ביותר. ללוי היו שישה אחים והמשפחה גרה בעיר קריסטנופול במחוז גליציה . לוי לפני המלחמה לוי עבד בתיקון פרסות של סוסים, הכנת אוכפים ובזמנו הפנוי אהב להתאגרף. כשהמלחמה פרצה לוי היה בן 18, הוא נותק ממשפחתו , ברח מגליציה והצטרף לקבוצת המרד של הפרטיזנים שם פעל כדי לעזור ליהודים בגטו תוך כדי שסיכן אתסיכון חייו בכך שייתפס. לאחר זמן מה לוי נתפס על ידי הגרמנים והועבר לגטו ורשה. לוי שימש לכוח כוח עבודה חשוב עבור הגרמנים ושרד בעזרת בזכות העבודה בגטו. לאחר שנים רבות מתום המלחמה לוי גילה שגם אחיו חיים שרד את המלחמה וכי הוא הצליח לברוח ולשרוד במלחמה. שאר משפחתו של לוי (הוריו ואחיו מלבד חיים) נהרגה נרצחה בתחילת המלחמה בבורות הירי, כל האחים שלו, מלבדו ומלבד חיים, וההורים שלו. לאחר המלחמה, הבת שלובתו , ברכה דגן, אשר נתנה את העדות, נסיעה לגטו ורשה שם היא ראתה את המצבה לכל היהודים שנספו בגטו. היא סיפרה שהיא ראתה שמות רבים בעלי אותו שם המשפחה של אביה ומאותו אזור בו חיי ושהיא סוברת סבורה כי הרבה רבים מהם הינם חלק ממשפחתה המורחבת. בעדותה של בתו של לוי זילבר, ברכה דגן, היה סיפור שתפס את צומת תשומת הלב של כל חברי הקבוצה. הסיפור שהתרחש בתחילת המלחמה, לפני שלוי ברח מגליציה. הגרמנים הגיעו לגליציה ולוי נאלץ לראות את את הוריו ואת אחיו מתים נרצחים בבורות הירי על ידי הגרמנים., השורדים היחידים ממאורע זה היו לוי ואחיו חיים. באותו רגע הזה לוי החליט שהוא יעשה הכל כדי לשרוד את המלחמה על מנת שיישאר זכר ולכן הוא בחר להצטרף לפרטיזנים. סיפור נוסף שמאוד נגע לבליבנו היה הסיפור על התנהלותו של לוי בגטו וורשה. אחרי שלוי נתפס על ידי הגרמנים והוכנס לגטו הוא ניצל את כוחו כדי להגניב מזון נוסף לגטו על מנת לעזור ליהודים אחרים אשר היו חלשים ממנו ולא יכלו לשרוד בכוחות עצמם. סיפור זה מראה איך תמיד לוי תמיד רצה לעזור ליהודים אחרים גם אם זה משמעות הדבר היא אומר לסכן את חייו. סיפור נוסף ששמענו בראיון היה סיפור שהתרחש ממש בסוף המלחמה במחנה עבודה. סופר לנו כי במחנה העבודה לוי פגש במחנה העבודה נערה ששמה בתי, שהיתה אשר הייתה צעירה ממנו ב-11 שנה שנים ששמה בתי והם התאהבו. לוי ובתי התחתנו במחנה העבודה ונולדה להם בתם הבכורה דרורה. לוי, בתי ובתם עלו יחד לארץ ישראל והקימו שם את משפחתם וכך ניצחו את הגרמנים.