״כל מי שמקשיב לעד הופך לעד״
(אלי ויזל)
ציפורה נחום
31.3.1925
לוב
,
טריפולי
כתובת:




קובץ שמע:
העדות
חלק ראשון: היכרות עם משפחת היסוד ציפורה נולדה בטריפולי, לוב. אביה ואמה נולדו שם וכן אחיה ואחיותיה. גרה שם כל חייה עד שעלתה לארץ בשנת 1947. ביתה היה בעיר הגדולה מול הים. גרה בבית נחמד, לא גדול מאוד ולא קטן. חלק מהבית נבנה ע"י אביה ז"ל והיה מעץ. הבית היה חדר אחד גדול מאוד ומטבח. בקיץ היו הולכים הרבה לים. החורף לא היה קר וגם בחורף היו הולכים לים. בילדותה לא הייתה בגן, עלתה לכיתה א' וכשעלתה לכיתה ב' התחילה המלחמה. מהרגע שהתחילה המלחמה לא יכלו ללמוד עוד. המלחמה הייתה קשה והפצצות שנפלו היו הורסות בתים שלמים. פחדו מאוד. משחקי הילדות ששיחקה בהם היו קפיצה בחבל, קלאס שמאוד אהבה ועד היום כשרואה רוצה לשחק. היו משחקים הרבה גם בבית. עולים ויורדים במדרגות ומשחקים באזור הבית. בילדותיה היו לה חברות גויות, איטלקיות נוצריות. שיחקו ביחד הרבה. לא רצתה חברות יהודיות כי הן היו רכלניות וקשקשניות. אימה אמרה לה להתחבר עם הגויות שהן היו יותר מתורבתות והתנהגו יותר יפה. אהבה מאוד לסדר ולנקות בילדותה. בימי חמישי תפקידה היה לנקות אבק ולסדר ולהכין את הבית לשבת. היא הייתה הגדולה באחים ועזרה מאוד לאמה. בבית הספר זוכרת שילדים היו מושכים לה בשיער, היו לה צמות ארוכות והייתה קוראת למורה שהייתה מענישה אותם. המורה הייתה שואלת את הילדים אם הם מקנאים בה ובגלל זה מושכים לה בשיער. בבית הספר למדו עד השעה 15:00 והיו להם שלוש הפסקות. אהבה מאוד לשחק בהפסקות. תלבושת אחידה התחילה בכיתה ב'. בילדותה הייתה חברה בתנועת הנוער בני עקיבא. הבנים והבנות היו לחוד ולכל קבוצה היה מדריך או מדריכה. אמה הייתה עקרת בית והיו לה 7 ילדים, היא הכי גדולה. קראו להם: ציפורה, רותי, רחל, רינה, לינדה, ברוך ואלי. אביה היה סייד, צבע בתים. כשהייתה בת 7.5 לערך, בזמן שהתחילה המלחמה, אימה חלתה. עלה לה החום לאחר שחזרה ממקום מרוחק במזג אויר קר. לקחו אותה לבית חולים וכשהגיעה לבקרה ביום למחרת, שאלו אותה בת כמה היא וענתה שהיא בת 7. ביקשו ממנה לקרוא לדודה או לאביה או לאחות גדולה שלא הייתה לה. היא חזרה הביתה והעירה את אביה וסיפרה לו שלא מוכנים בבית החולים להגיד לה מה שלום אימה. אמר שמיד ילך. עלתה לבית של דודה שלה שגרה מעל לביתם וסיפרה לה גם היא הלכה איתם. הגיעו לבי"ח וסיפרו להם שהיא נפטרה. היא בכתה מאוד כל הדרך והיה לה מאוד מאוד קשה. מאותו יום הייתה היא זו שטיפלה באחיה הקטנים ועזרה לאביה. בבית ובמשפחה המורחבת שמרו על המסורת ועל כל החגים. אהבה בעיקר את חג הפסח שבו הכול נקי וחדש. כשהתחילה המלחמה הפסיקה ללמוד, כולם ברחו ולא הייתה מסגרת בית ספר לאף אחד. היא ומשפחתה ברחו ועברו לגור בבית ערבי ביישוב מרוחק. לא היה להם מקום יציב. ברחו ממקום למקום.

ציפורה נחום עם בעלה פדהצור ושני ילדיהם הגדולים ניסים ומרים
סיפור
חלק שני: תקופת המלחמה במלחמה נדדו ממקום למקום, המלחמה הייתה קשה ובכל לילה היו הפצצות קשות. מותה של אימה היה לה קשה מאוד ונשארה עם אביה וששת אחיה הקטנים כשהיא רק בת 7. המלחמה נמשכה חמש שנים בהם היו לוקחים חבילות, כלי מיטה וכל מה שיש להם ועוברים למקומות בטוחים כמו מקלט. פחדו מאוד שיפלו עליהם הבניינים שספגו פצצות. הגרמנים היו ברחובות והם היו מתחבאים במקלטים. ציפורה טיפלה באחיה הקטנים היות ואימה לא הייתה בחיים. יום אחד יצאה מהמקלט כדי לשפוך פיפי שעשה אחד מהאחים שלה בדלי. היא יצאה מהמקלט ושפכה את הפיפי בפינה. חייל גרמני ראה אותה ורדף אחריה. היא זרקה את הדלי ורצה חזרה לתוך המקלט והתחבאה מתחת לשמיכות של משפחה אחרת שישנה. כולם חיפשו אחרי "הילדה עם הצמה הארוכה". היא הצליחה לברוח מהחייל הגרמני והייתה מקפלת את הצמה שלה כדי שלא יבחינו בה בהמשך. בגיל 11 יצאה לעבוד. עבדה בניקיון ושטיפה של משרדים. הייתה יוצאת לעבודה בכל בוקר בשעה 7:00 בבוקר וחוזרת בשעה 20:00 בערב. לאביה לא הייתה עבודה כיוון שאנשים לא צבעו את הבתים. לא היו משקיעים בבתים שאולי יהרסו בשל המלחמה. כשהתבגרה המשפחה ביקשה לחתן אותה עם בן דודה, פדהצור נחום. גם הוא היה יתום מאם. תמיד אמרו שהם נועדו זה לזו. אמא שלה ואבא שלו היו אחים. היו נפגשים בשבתות וחגים בבית של סבתם המשותפת (אמה של אמא שלה שנפטרה). כשהייתה בת 17, אמרו לה "יש לך חתן". כולם באו אליה ואמרו לה שבעוד חודש רוצים לעשות אירוסין. אמרה שאינה רוצה אך כעסו עליה. הייתה יתומה מאם ורצו שתהיה מסודרת. המשפחה באה ולחצה עליה. בשנת 1943, כמה חודשים אחרי האירוסין, התחתנו בטריפולי. היא זוכרת שהייתה חתונה יפה, עם פרחים ולבשה שמלת כלה. לאחר החתונה שכרו דירה בקומה שלישית לבד. לבעלה היה הרבה כסף ושם נולדו להם שלושה ילדים. בשנת 1944 נולד הבן נסים, בשנת 1946 הבת מרים, בשנת 1947 הבת נילי. הבן אלי ז"ל נולד בארץ ישראל בשנת 1949, לאחר שעלו לארץ ולימים נהרג במלחמת ההתשה כלוחם בגולני, בהיותו בן 19 בלבד.

ציפורה נחום עם נטע דהן הנינה בשנת 2006
מהחיים שאחרי
חלק שלישי: החיים שלאחר המלחמה בטריפולי, בשנת 1947 לערך, כשלוש שנים אחרי החתונה, בזמן שהיו לה שני ילדים קטנים, ראו בשבת בבוקר מביתם שצפה למרכז בו עברו יהודים לבית הכנסת, ערבים מרביצים ליהודי עם טלית, בועטים בו ומכים אותו. לא היה להם טלפון להודיע, היא הייתה אחרי לידה. באותו יום ביקשה מבעלה שלא יצא לבית הכנסת. הרגישו תחושת פחד וחוסר ביטחון וראו שערבים מרביצים ליהודים. זה הביא אותם להחלטה לעלות לארץ. בעלה היה נחוש לעלות לארץ בכל מחיר. היה גם חבר בהגנה עוד מצעירותו וכך החיידק נכנס בו. כדי לצאת מהארץ היו צריכים להוציא דרכונים ובזמנו זה לא היה פשוט. הצליחו להוציא דרכונים בתחכום. בעלה הלך להוציא והסביר שהם חייבים לצאת מלוב כיוון שהיא סבלה מוורידים ברגליים (לאחר שלוש לידות) והייתה צריכה לעבור ניתוח. כך התאפשר להם להוציא דרכונים ולצאת מהארץ וכך להינצל. באותה תקופה הגרמנים שלטו בטריפולי. בעלה דיבר גרמנית וזה עזר להם מאוד. הבעל, ראש המשפחה עשה הכול. האישה הייתה יותר בבית ודאגה לטפל בילדים ולעשות את עבודות הבית. העלייה לארץ ישראל בשנת 1947 עזבו את טריפולי בחיפזון לאיטליה. חברו לארגון ההגנה שעזר להם. שלושת ילדיהם היו קטנים מאוד. הקטנה הייתה בת שבוע בלבד, הגדול בן שלוש. הם התארגנו מהר ובאותו יום שהודיעו להם שיוצאת אנייה הם עזבו את טריפולי למילאנו שבאיטליה. הם לקחו איתם גם את רינה אחותה בהיחבא. היא זוכרת ששיחדו שומר כדי להעלותה לאנייה. בשל העובדה שלרינה לא היה כרטיס לאנייה, היא התחבאה בשירותים במשך שלושה ימים של ההפלגה ופחדה מאוד שיתפסו אותה. באנייה לא אכלו ולא שתו אלא רק את מה שהביאו איתם. באנייה היה אוכל אך הוא לא היה כשר ולכן לא נגעו בו. כשהגיעו למילאנו לקחו מונית לכתובת שההגנה נתנה להם, שכרו חדר ושילמו עבורו הרבה מאוד כסף. החדר ששכרו היה בתוך דירה של גויים. לא היה להם אפילו מטבח ובעלת הדירה לא הסכימה אפילו לתת להרתיח להם מים לילדים לאוכל. קנו מים ואוכל בחוץ. במילאנו שהו במשך שלושה ימים. מילאנו הייתה יקרה ולא יכלו להישאר בה. עברו לכפר ליד מילאנו לדירה עם מטבח ומקלחת ותנאים טובים. שם גרו בערך חודש. משם עלו באנייה איטלקית שההגנה שכרה אותה. באמצע הדרך תפסו אותם הבריטים ושלחו אותם לקפריסין למחנה מעבר/פליטים. בקפריסין קיבלו דירה מרווחת בגלל שהיו עם תינוקות ושילמו שכר דירה. שם נשארו כחודש וחצי. הדירה הייתה מרווחת אבל השירותים היו בחוץ ומשותפים לדיירים רבים והיו מחכים בתור לפעמים. לפני קום המדינה ההגנה הרשו לכל מי שיש לו תינוקות להירשם לעלות לארץ, הם נרשמו ועלו ארצה. מקפריסין יצאו בלילה לארץ ישראל. באמצע הדרך, בלב ים, החליפו אנייה. כשהגיעו לארץ ביום שבת, דוד בן גוריון הודיע על הכרזת מדינת ישראל. החיים בארץ ישראל בארץ גרו בעיר נתניה למשך שלושה ימים בדירה גדולה עם 10 משפחות נוספות. קיבלו מיטות כמספר הנפשות, להם, לילדים ולאחותה שעלתה עימם. לאחר מכן עברו לעיר חיפה, שם קיבלו דירה בשל חברותו של בעלה ב"הגנה". בעלה התנה את פעילותו ב"הגנה" בכך שיתנו לו ולמשפחתו דירה. הדירה הייתה בחיפה כיוון שזו הייתה עיר פחות מאוכלסת בזמנו. הדירה שקיבלו הייתה של ארבעה חדרים אך היא ביקשה להחליפה כי הייתה גדולה מדי עבורה. עברו לדירת שלושה חדרים. בעלה עבד בנמל חיפה במשך שנה והיה חבר בהגנה. בחיפה נולד הבן הרביעי, אלי. בגיל 19 אלי נהרג כלוחם בגולני, במלחמת ההתשה. לאחר שנה, היות והיה להם קשה בחיפה (עליות וירידות), עברו לרמת גן, רכשו דירה משלהם. גרו שם עם ארבעת ילדיהם. אביה, נונו עלה לארץ כשלוש שנים אחריהם עם אחיה. הם היו המשפחה הראשונה במשפחה המורחבת שעלו לארץ. הגיעו לארץ עם הרבה כסף שהביאו איתם והרוויחו מחנויות למוצרי עור שהיו להם בטריפולי. בארץ בעלה עבד במשטרה והיה בין היתר גם שומר הראש של ראש הממשלה, דוד בן גוריון. היא גידלה את הילדים והייתה עקרת בית. כאשר נהרג בנם הצעיר בעלה פרש מהמשטרה. כיום יש לציפורה שלושה ילדים, 12 נכדים ו27 נינים. כולם גרים בארץ ישראל. אחיה גם הם גרים בארץ ישראל כולם. בכל יום היא הולכת למועדונית בעיר מגוריה, תל אביב, שם מציירת, תופרת בובות וכריות לנכדים. הכי הרבה אוהבת לראות את הנכדים והנינים ושבאים לבקר אותה.

ציפורה נחום ביום הולדתה ה-97. אפריל 2022

ציפורה נחום עם נטע דהן הנינה כיום, מאי 2022

ציפורה נחום ובעלה פדהצור ושני ילדיהם הגדולים כשעלו לארץ
ציר הזמן האישי של
ציפורה נחום
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תיעדו:
- נטע דהן, יא9
- ליה עטיה, יא9
- שקד אלימלך, יא9
מחזור
עדויות נוספות מ
טריפולי
:
עדויות נוספות
:

צבי ויזל
צ׳כיה
15.2.1930
משפחת ויזל שהייתה מורכבת מהוריו וחמישה ילדיהם - 4 בנים ובת אחת (בניהם אחיו התאום), הייתה בעלת מפעל טקסטיל וחיה חיים שלווים עד אזור 1933 שבו הייתה צריכה לעבור עקב שריפת המפעל לפראג. צבי מספר שחי חיים טובים עד תחילת המלחמה. כשהחלה המלחמה צבי הועבר לבית ספר שנועד ליהודים בלבד, לאחר כמה שנים הנאצים באו לבית משפחתו ולקחו אותם לגטו, את אביו לקחו ואותו לא ראה יותר לעולם. לאחר מספר חודשים צבי עולה על רכבת לכיוון פולין ואחיו הגדול מצליח לברוח ולבנות גדודים שנלחמו כנגד הנאצים. צבי מספר שלאחר שהורד מהרכבת העמידו את כולם בשורה ד"ר מנגלה אמר להם "מי תאומים?", הוא ואחיו לקחו צעד קדימה והלכו. צבי קיבל את המספר A2520 ואחיו A2521.

ארווין כץ
אוקראינה
5.8.1938
לא ידוע
לא ידוע
נולדתי בשישה באוגוסט 1938 בויז'ניץ, עיר בצ'רנוביץ, שהייתה במקור באוסטרו הונגריה, ואז הפכה לאוקראינה, ואז לרוסיה.. התחלף שם שלטון כל הזמן. בתחילת המלחמה הייתי בן 3-4, אבל אני זוכר טוב. הייתי במחנה עבודה במוגלוב, אוקראינה, בחבל ארץ בשם טרנסניסטריה, בשנים 1940-1944. יום אחד קמנו, ונלקחנו אני, אמי, סבי וסבתי מצד אמא ואח של אבא שלי על ידי קצין גרמני. הגענו דרך נהר למקום בו עתיד להיבנות המחנה, וראינו שם בתים והריסות, ולמחרת בבוקר כבר הייתה גדר חשמלית. רוב עבודת השמירה עשו גם רומנים וגם אוקראינים, שהיו אכזריים. הגרמנים ישבו עם הדוברמן בחדר והתעצלו. המשפחה שלי הייתה מאוד עשירה בויז'ניץ, סבא שלי מצד אבא היה רב. כשהתחלף השלטון לקחו את כל הרכוש של סבא וסבתא ושלחו אותם לסיביר. סבתי עבדה כמשרתת אצל המנהל דואר, וסבא עבד בכריית עצים ומת. סבתא החזיקה מעמד וחזרה אלינו ב- 1947, אחרי המלחמה כשהגענו לצ'רנוביץ. רוב המשפחה הייתה באותו מחנה בטרנסניסטריה. שקלתי 13-17 קילוגרם בגיל 4. אמי חלתה בטיפוס ולכן שמו אותה בצריפים של חולי טיפוס. בהתחלה אף אחד לא נכנס לשם, כולם פחדו כי זו הייתה מחלה נוראית, ושם היא נשארה. כשהרוסים נכנסו היא עדיין חיה, ושלחו אותה בטרנספורט של הצלב האדום לסיביר והיא גם חזרה ב- 1947. את אבא שלי גייסו לצבא הרוסי, שם שירת כקצין והוא נהרג במאי 44. אחי ואחותי נרצחו במחנה: אחי נטרף על ידי דוברמן, ואחותי שימשה כרולטה לרומנים, והם סובבו וירו בה. הכל היה ענין של אוכל, היתר לא היה משנה. לשתייה היה באר ליד הבית, היינו קושרים דלי ושואבים מים טריים. הילדים לא נשלחו לעבודה כי לא היה מה לעשות איתם. סבתא שלי מצד אימא הפכה לתופרת, וסבא מוכר גרעינים- קולה אותם בתנור, ככה הסתדרנו, לא היינו זקוקים להרבה. זו הייתה תקופה מאוד קשה, אבל הסתדרנו פחות או יותר כמו יהודים, תמיד מסתדרים. בבית שלנו היו חמש או שש משפחות ביחד איתנו, כל אחד תפס כמה חדרים. לנו היו שני חדרים ומטבח, וחיינו כמו בקומונה- אחד עוזר לשני. כילדים היינו מאוד בוגרים לגילנו, בגיל שלוש כבר עישנו סיגריות. אחרי המלחמה אמא וסבתא מצאו אותנו (אמא שאלה את מריה איפה אנחנו והיא אמרה שהלכנו לאזור צ'רנוביץ).בסוף המלחמה, קיבלנו בצ'רנוביץ בית חדש ושם משטר צבאי של רוסים בשנים 1944-1945. לקחנו בית בשבילנו, ראינו דלת עץ ענקית ונכנסנו, היה שם בית 3 חדרים בקצה. ממול היו מדרגות והיה מחסן וזה הפך להיות הבית שלנו. הוא קיבל גם שטח עד הדירה ומרפסת סביב הבית. היה בבית גם רומנייה שתפסה פינה ובה שלושה חדרים. אף אחד לא התקרב אליה והיא חסמה ועשתה אותו "מחוץ לתחום", והיו עוד משפחות שגרו שם. בבית שלנו היו כל מיני דברים שהשאירו הרומנים, רהיטים ומיטות, אבל אנחנו ישנו על האח כדי שיהיה חם. היינו שם אני, סבא ואחיו, ואישה בשם טוניה שכל המשפחה שלה נספתה והיא נדבקה אלינו עוד במחנה. כשהרוסים הגיעו לצ'רנוביץ היה משטר צבאי, היה קומנדנט(=מפקח) שקיבל החלטות. בגלל שהיינו במחנות התייחסו אלינו מאוד יפה, וגם בגלל שאבא שלי נהרג במילוי תפקידו. ואז התחלתי לחיות כמו מלך. היינו מקבלים חבילות למשפחות שכולות, ובהן אוכל. זה היה מקום מצוין, אבל בחורף לא היה לנו עם מה לחמם את הבית הגדול, שלושה חדרים בשרשרת. בלית ברירה, התחלנו לשבור רהיטים בשביל לחמם. אחר כך הביאו לנו קצת עצים, אותם מיהרנו להחביא כי היו הרבה גניבות.

פרידה פרידמן
אוקראינה
31.12.1925
ברשיד שבאוקראינה
ברשיד שבאוקראינה
הסיפור שלנו הוא על פרידה פרידמן, סבתא רבה של דניאל עירוני ז"ל. אחת הדודות של דניאל (הנכדה של סבתא רבה) תיעדה את רוב סיפור חייה של סבתא רבה של דניאל בווידאו. כך שאנו יכולים היום לספר את רוב הסיפור שלה ממקור ראשון.
פרידה נולדה בשנת 1926 במשפחה יהודית בת שישה נפשות: אמא זלטה קוגן, אבא לאונטי פרידמן, אח גדול - לאוניד, אחות גדולה - מניה, פרידה ואח קטן יותר - מיכאל. הם נולדו בעיר ברשיד שבאוקראינה, זו הייתה העיירה בה התגוררו הרבה יהודים. הם גרו בדירה, בבית משותף, בקומה שניה. אבא לאונטי פרידמן נפטר בהיותם קטנים.
בשנת 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה.
בשנת 1941 הגרמנים תקפו את בריה"מ, פרידה הייתה אז בת 14 בלבד. אח הגדול, לאוניד, התגייס לצבא האדום ונהרג. עם פרוץ המלחמה בבריה"מ, הבית של פרידה הופצץ ונהרס לגמרי. ההפצצה הייתה בפתאומיות באור יום, סבתא רבה ואחותה הגדולה טיילו ליד הבית. כשסבתא רבה ואחותה מניה רצו לבית שלהן, נאמר להן שאימן הייתה בתוך הבית והיא נהרגה. לאחר זמן רב התברר, שהיא לא נהרגה, גם לאמא שלהן אמרו שבנותיה נהרגו בהפצצה, כך הם איבדו את הקשר. חודש לאחר ההתקפה ברשיד נכבשה ע"י הרומנים בשביל גרמניה והוקם שם "גטו ברשיד".
פרידה פרידמן, אחותה, אחיהן הקטן ועוד הרבה ילדים שנשארו ללא בית והורים, נאלצו להשאיר הכל מאחור ובלי בגדים ואוכל הועלו לרכבת תובלה ופונו לאזור רסטוב. רכבת נסעה בדרך כלל בלילות, כי באור יום הגרמנים כל הזמן הפציצו. סבתא רבה זוכרת, שכאשר הרכבת הייתה עוצרת בתחנות, היו מבקשים מהן להוריד מטפחות לבנות, כדי שהן לא יהיו מטרות קלות למטוסים הגרמנים שהפציצו. בתחנות רכבת במקומות שונים, אנשי המקום ידעו, שמדובר ברכבות שרובן עם ילדים, שנשארו ללא הורים, ללא בגדים ושום אמצעים אחרים. לכן, אנשי המקום היו מביאים להם בגדים, נעליים והכינו להם סירים ענקיים של אוכל והאכילו אותם.
האח הקטן – מיכאל ברח באמצע הנסיעה, במטרה להתגייס לצבא האדום הוא היה אז בן 11 בלבד. הוא הצטרף לאחת הפלוגות, ויחד איתם נלחם במשך כל שנות המלחמה. לאחר המלחמה כנראה בגלל שהוא נחשב ליתום אחד המפקדים הרוסים אימץ אותו ונתן לו את שם משפחתו – איבננקו. הוא מצא את אמא שלו ואחיותיו רק בשנת 1962.
ברסטוב פרידה ואחותה שובצו בבית יתומים שרובו היה מילדים כמוהן, שפונו מהעיר בשל המלחמה. את פרידה שלחו ללמוד הנדסה, אך היא לא סיימה את לימודיה כי הנאצים התקרבו לרסטוב. אותה, יחד עם כל הילדים פינו באוניה לסטלינגרד. שם הם פגשו מכר, שזיהה אותן ואמר להן שאימן בחיים ונמצאת באונייה אחרת ששטה ליד. לאחר זמן קצר מול עיניהן הגרמנים הפציצו את אותה האונייה וכל מי שהיה בה נהרג במקום, לכאורה גם אימן. "כך קברנו את אמא פעמיים".
באוגוסט 1942, הגרמנים הפציצו את סטלינגרד, וכל העיר נשרפה. את פרידה, את אחותה מניה וילדים אחרים, הצליחה לפנות לאוזבקיסטן.
באוזבקיסטן פרידה ואחותה גרו, עבדו בשדות לאיסוף כותנה ומדי פעם אפילו למדו. באוזבקיסטן הודיעו להן שאימן בחיים והיא נמצאת בקזחסטן. על כן, הן החליטו בכוחות עצמן להגיע לקזחסטן לחפש את אמא. בלי בגדים, בלי אוכל ובלי כסף, הן ניסו לתפוס טרמפים עם כל מיני רכבות הובלה. פרידה זוכרת, שבאחת התחנות שלהן ניגשו אליהן אנשים זרים והזמינו אותן ללון אצלם בלילה. כשהן הסכימו להתארח אצלם ללילה, אנשים אחרים שגם ישנו בחוץ ליד הרכבות, עצרו אותן ולא נתנו להן ללכת איתם. הם הזהירו אותן שזה מאוד מסוכן ועדיף לישון ברחוב, אך לא ללכת עם אנשים זרים לבתים כי יכולים לעשות מהן קציצות בשר. פרידה מספרת שבאותה תקופה הרעב היה כל כך גדול, שלפעמים במאכלים היו מוצאים אצבעות של ילדים.
לאחר שהגיעו לקזחסטן לעיר אורדה, הן פגשו את אמא שלהן. באורדה הן גרו ועבדו בקולחוז. תנאי מחייה היו קשים מאוד, לא היה כסף ולא היה מה לאכול. בגלל הרעב ובשל אי יכולתה של אמא של פרידה להאכיל אותן, מכרים יהודים, שהכירו אותן עוד מהעיר הולדתן, עזרו לסדר לפרידה עבודה בתור מתלמדת בבנק והיא התגוררה אצלם, על אף שגם להם לא היו אמצעים רבים למחייה. הם אפו לחם למכירה ולפעמים היו משאירים לעצמם רק חתיכות קטנות של לחם.
יותר מאוחר, במקרה הן פגשו את דוד שלהן- אח של אמא שלהן – לאייזר קוגן. פרידה מספרת, שלפני המלחמה הוא היה איש עשיר, בעל מעמד גבוה. אך כאשר הם פגשו אותו הוא היה דומה לרוח רפאים, חצי עיוור. הן קילחו אותו במים חמים שחיממו בסיר ענק בחוץ וכיבסו את בגדיו. משפחה יהודית אחרת, משפחת סמסונוב התייחסה אליהן טוב, הן לפעמים ביצעו עבודות קטנות אצלם בבית והם נתנו להן שקית קטנה של קמח, ממנו הן אפו מספר לפות עבור הדוד שלהן. הממשל הסובייטי גייס ושלח אותו לחזית צבאית לצורך ביצוע איזשהן עבודות הוא נהרג במלחמה. אשתו עם בתו בתיה (היום מתגוררת בארה"ב) גרו בקולחוז אחר בקזחסטן.
לבסוף, הן החליטו לעזוב את קזחסטן לאוזבקיסטן לעיר טשקנט הן נסעו שלושתן. שם פרידה למדה ועבדה בבית יתומים בו למדה ועבדה בפעם הראשונה שהייתה באוזבקיסטן. אם היא הייתה מצליחה לעשות את הרף הנדרש בעבודה, בסוף היום היא הייתה מקבלת לפה קטנה ואם הייתה עוברת את הרף הנדרש יכלה לזכות גם בצלוחית קטנה של מרק/מי אורז. כאשר היא חגגה יום הולדת 16 היא התקבלה למפלגה הקומוניסטית. בשל ביצועיה הטובים בהיותה קומוניסטית, באחד הימים זימנו אותה לסניף מרכזי של המפלגה הקומוניסטית באוזבקיסטן ומסרו לה מעטפה "סודית" עם התיק האישי שלה ושלחו אותה לעזור לשקם את האזורים המשוחררים של אוקראינה. המפלגה רכשה לה כרטיס לרכבת עד לאוקראינה. בית יתומים בו היא למדה ועבדה נתן לה מעיל, גרביים, שקית קטנה של קמח וקצת כסף (בתי יתומים, באותה תקופה, קיבלו מארזים/משלוחים, שנשלחו כתמיכה מכל רחבי העולם, למשל מאנגליה).
באחד התחנות היא הייתה צריכה להחליף רכבת. כאשר היא הגיעה לקופה, התברר שאין מקומות ברכבות, סביבה היו המון אנשים שגם הם חיפשו דרך לנסוע. היא נאלצה לחיות ברחוב בערך ארבעה ימים, היא אכלה פעם ביום רק תערובת של כף קמח שערבבה בכוס מים חמים. עד שבאחד הימים היא ניגשה לרכבת וביקשה לקחת אותה טרמפ, האחראית סירבה לה בתוקף, כי היה גם מדובר ברכבת של קצינים שנסעו לחזית. אחד הקצינים ריחם על ילדה שכולה הייתה מלוכלכת ורעבה ובסתר הכניס אותה לתוך הרכבת. ברכבת הזו היא הגיע עד למוסקבה, הקצינים שהיא נסעה איתם קנו לה נעליים, כיכר לחם, נקניק וכרטיס חדש עד לקייב שבאוקראינה.
בקייב, פרידה הגיעה למשרד הראשי של המפלגה הקומוניסטית. משם שלחו אותה לברשיד עיר מולדתה, באותו זמן הצבא הסובייטי שחרר את האזור הזה מהנאצים. בברשיד על אף הגטו עדיין שרדו החם וחמה של הדוד לייזר, הם כמובן לקחו את פרידה לגור אצלם. פרידה זוכרת שהם האכילו אותה טוב, היה להם אפילו לחם, בשבילה זה היה משהו יוצא דופן. בגלל שהיא כבר המון זמן לא אכלה כמו שצריך כל הטוב הזה גרם לה למחלה.
פרידה התחילה לעבוד שם בגן ילדים והייתה צריכה להקים מחדש את כל הפעילות מטעם המפלגה הקומוניסטית. אך לאחר תקופה ממש קצרה, של כמה ימים, הנאצים שוב תקפו ופרצו את הגבולות באזור מולדובה.
אזור זה נחשב לחזית אסטרטגית חשובה, שנתן יתרון גדול לנאצים. באותה תקופה, בשנת 1944 כבר לא נשארו גברים ונערים המתאימים לגיוס. לכן, הוחלט לגייס נערות כדי שיחליפו את החיילים בתפקידים כמו טבחים, חדרי אוכל, קשרים וכו'. פרידה ועוד כ 15 בנות נוספות סביב גילאים 15-17, התנדבו לצבא האדום, היא הייתה אז בת 16 והן נשלחו לחזית. אמרו להן לקחת בגדים ליומיים עד שהצבא הסובייטי יצליח להדוף את הכוחות הנאצים מעבר לגבול.
כאשר הן הגיעו לחזית חילקו להן בגדי צבא משומשים. בגלל שפרידה ידעה יידיש ולמדה גרמנית בבית הספר היא שלטה בשפה הגרמנית ברמה גבוהה. לכן, לרוב היא תפקדה בתור תורנית המפקדה, כי היא יכלה לתרגם ולעזור עם שבויים נאצים, עם מסמכים וגם בגילוי מידע. פרידה עם הפלוגה שלה עברה כמעט את כל אירופה: רוסיה, אוקראינה, מולדובה, רומניה, בולגריה, יוגוסלביה, הונגריה ואוסטריה. כשסבתכשפרידה הגיעה עם הצבא לאוסטריה המלחמה הסתיימה היא חזרה לביתה באוקראינה רק ב1946.
ניצחון הצבא הסובייטי – אוסטריה 14.6.1945
לאחר מספר שנים הממשל הסובייטי הציע ליהודים ברכבי בריה"מ לעבור למזרח הרחוק של רוסיה שם כבר מ1934 הוקמה אוטונומיה ליהודים. פרידה יחד עם אחותה ואמא שלהן החליטו לעבור לשם. כך היא הגיעה לאמורזט, זה אזור במחוז אוטונומי היהודי. שם היא הכירה את בעלה פיטר (פנחס) שגם הוא בעת המלחמה שירת בצבא האדום ואף נפצע ואיבד עין. נולדו להם שלושה ילדים: ילנה, מרינה ודמיטרי ,סבא של דניאל. כעבור מספר שנים הם עברו לגור בבירובידג'אן – בירת המחוז של האוטונומיה היהודית. בעלה של פרידה, פיטר נפטר בגיל 42 פרידה נאלצה לגדל שלושה ילדים לבד.
תודה!
פנייתכם התקבלה.
ניצור אתכם קשר בהקדם.
פנייתכם התקבלה.
ניצור אתכם קשר בהקדם.
קרתה תקלה במהל שליחת הטופס. אנא טענו את העמוד מחדש ונסו שנית.
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com