ציפורה נחום

סיפור הוריו של מספר העדות (אריה קורן)- הנריק קורן-אביו מלך טל, יליד לבוב. הוריו הם לייב וזיסל. לגבי נישואיו ישנן שתי גרסאות: 1. על פי הנריק, אבא שלו היה תלמיד ישיבה בחסידות ברסלב. בתחילת המאה הקודמת, בשנת 1905, משפחתו בחרה לו שידוך. כאשר ראה את השידוך נבהל, עלה על רכבת וברח לבודפשט שבהונגריה. שם מצא את אשתו רוזה קורן הבת של גדליה ואטל קורן שהיו יהודים הונגרים שחיו בבודפשט. 2. הגרסה השנייה דומה אבל לא מציינת שהיה תלמיד ישיבה. משפחתו ארגנה לו לשידוך שלא מצא חן בעיניו. ערכו חתונה, המשפחה שלו ושל הכלה המתינו לחתן, אך הוא ברח ועלה על הרכבת לבודפשט, בדרך, איבד חלק מרגלו שקפאה. בבודפשט הפך לסוחר מצליח ושם מצא את אשתו רוזה קורן. בבודפשט נולדו ילדיו: שלושה בנים- הבכור אדולף טל בשנת 1907, השני לייב (לוצי) טל, והשלישי הנריק טל בשנת 1917. בנוסף שלוש בנות- חיה טל, חנה טל וזיסל טל. מלך חזר ללבוב בשנת 1918 והקים בית מסחר לפרוות ועורות. באוקטובר 1939, מיד לאחר פלישת הגרמנים לפולין, ברחו שלושת בניו של מלך לאוקראינה שהייתה בשליטת רוסיה, והצטרפו לצבא האדום. אדולף שהיה האח הבכור היה כבר נשוי עם שני ילדים ונלחם בשורות הצבא האדום. לוצי היה קצין ביחידה הפולנית בצבא האדום ונהרג בפאתי ברלין שעה לפני הפסקת האש. והנריק שימש כאחראי על מחסני הציוד של הצבא האדום במקום שנקרא Republic Dagestan . ההורים, שלוש האחיות ובני משפחתם ומשפחתו של אדולף נרצחו ע"י הנאצים בשנת 1942 במחנה ההשמדה בלז'ץ. הנריק טל, שחשש מהמשטרה הרוסית, אימץ את שם המשפחה של אמו והפך להנריק קורן. בלבוב, פגש את ציפורה (פאני) הורוביץ, שלא ברור אם הייתה לה כבר ילדה בשם מאיה או שהייתה משותפת לשניהם, ושלימים הפכה לאשתו ונולד להם במחנה העקורים בגרמניה בן בשם אריה (העד). הסיפור של ציפורה קורן (פאני הורוביץ, אמו של העד)- ציפורה התגוררה בבית הוריה בפרוביז'נה שליד לבוב בפולין (לימים אוקראינה). מצבם הכלכלי היה איתן, אביה אריה (לייב) הורוביץ נולד בפולין בשנת 1881 לישראל ודבורה. הוא היה מנהל עבודה בבית מסחר לייצוא ביצים בשם "נוסין". המפעל בין היתר, ייצא ביצים גם לגרמניה עד שנת 1933. הוא נרצח על פי מה שנודע לה בשנת 1943 באושוויץ. אביה התאלמן בגיל צעיר ונשאר עם שתי בנותיו. אחות של אשתו שהתגוררה בווינה, ממנה התאלמן, סייעה לו, אימצה את שתי הבנות ונתנה להן את שם משפחתה. סבינה ויקלר, הייתה אשתו השנייה של אביה והייתה גם אימא שלה. סבינה נולדה בפולין בשנת 1891 ונרצחה בשנת 1944 במחנה ההשמדה אושוויץ. שתי האחיות מאשתו הראשונה של אביה: אחת נרצחה על ידי הגרמנים בהונגריה, והשנייה עלתה לארץ ובנתה את חייה בתל אביב. ציפורה הייתה סטודנטית לרפואה באוניברסיטת לבוב, שהייתה תחת שלטון הרוסים משנת 1939 ועד 1941. לצורך לימודיה עברה להתגורר עם דודתה, אחות של אמא רישה מונטשיין שגרה בפרוביז'נה. עם פלישת הגרמנים לעיר בשנת 1941, נעשה פוגרום ביהודים כולל בפולנים, בעיקר מאנשי ההשכלה והפקידות. הפוגרום בוצע על ידי האוקראינים, שהיוו את זרוע הביצוע של הנאצים. בשנת 1941, בשנתה השנייה, נאלצה להפסיק את לימודי הרפואה. הוריה שגרו בפרוביז'נה, נתפסו ע"י הגרמנים ולפי מה שנודע לה מאוחר יותר, נשלחו לאושוויץ ושם הוצאו להורג. ציפורה נשלחה יחד עם דודתה ובעלה בשנת 1942 לגטו לבוב. הדוד שהה איתם בגטו תקופה מסוימת במקומות מסתור שונים שבנו בתוך הגטו, אך נרצח בפוגרום ביוני 1943, במקום המחסה בו שהו גם ציפורה ודודתה. הן שכבו ללא תנועה ולמזלן הגרמנים חשבו שהן מתות וכך ניצלו. ביולי 1943 הועברו למחנה עבודה בגליציה, מחנה עליו שמרו גרמנים ואוקראינים. במקום זה התגוררו ועבדו עד אוקטובר 1943, כשהגיעה שמועה שהגרמנים מתכננים שוב לבצע פוגרום ולרצוח את כל היהודים במחנה העבודה. היא ודודתה הצליחו לפרק מספר לוחות מהמבנה בו התגוררו והצליחו לברוח למרחב הפתוח. הם שהו בשדה הפתוח כל הלילה, שמעו במהלך הלילה יריות וצעקות מהמקום ממנו הצליחו לברוח, ובדיעבד התברר להן שכולם נרצחו. הן המשיכו בבריחתן לכיוון פרוביז'נה, הגיעו לביתו של חקלאי אוקראיני / פולני, שהסכים לתת להן מחסה בבור תת קרקעי, צר ואטום, כמעט ללא אוויר לנשימה, ומעט מאד אוכל שסיפק להם מאחר שהוא עצמו היה עני מאד. מהבור לא הייתה אפשרות לצאת או להתרחץ מהפחד שיגלו אותן. הן היו קבורות במחסה עד ליום השחרור ע"י הצבא האדום הרוסי ביולי 1944. לאחר שחרור לבוב מהגרמנים אחרי 27 ליולי 1944, היא ודודתה יצאו מהמסתור ומכרו בגדים ישנים למחייתן. ישנן שלוש גרסאות: 1. ציפורה יצאה מהמסתור כאשר הייתה לה כבר ילדה, בעקבות קשרים אינטימיים שהיו לה עם חבר מבית הספר לרפואה, שבא ממשפחה חרדית מאד ומכובדת, ומבחינה דתית הוריו התנגדו לקשר ביניהם. 2. ציפורה נישאה בעבר, לא ברור עם מי, ויצאה מהמסתור עם ילדה, לא ברור של מי. 3. גרסה שמבחינת התאריכים לא מסתדרת, אומרת, שאחד מחיילי הצבא האדום שערק מהצבא האדום, שחרר אותן מהמסתור, סייע לה ללכת מאחר ורגליה היו מגובסות בגלל שהייה ממושכת בבור, הצטרף אליה ואל דודתה, ולימים הפך להיות בעלה (הנריק). הם שמרו על סודיות מוחלטת ולא סיפרו שום דבר לילדיהם. תמיד התלחששו ביניהם בפולנית ולקחו את מרבית סודותיהם איתם לקבר. אחרי השחרור, היא, דודתה, הבת והחייל היהודי שהצטרף אליהן נשארו עוד מספר חודשים בלבוב שעברה לבעלות אוקראינה. מאוחר יותר עברו לפולין, שם שהו עד למעבר למחנה העקורים לנדסברג בגרמניה ליד מינכן במרץ 1946, המקום בו נולד הבן שלהם, אריה- העד, ביולי 1946.

צבי שטול נולד ב 1938 בעיר סגד שבהונגריה, ב1942 נלקח אביו במסגרת השלטון ההונגרי לצבא ההנוגרי לסייע לגרמניה במלחמה. ב1944 טנקים של גרמנים נכנסו לעיר שלו, אייכמן הגיע לגרמניה לארגן את החיסול של כל היהודים. ברגע שהכריזו על גטו ליהודים צבי ואמו עברו לבית של סבא וסבתא, שהתגוררו באזור הגטו. ושם החיים היו סבירים, סביו היה בתפקיד בקהילה (שוחט\גבאי) ושמרו על אורח חיים יהודי. כשהתקבלה ההודעה לפנות את הגטו, העבירו את כולם למפעל של לבנים אדומות שנמצא בסגד (כחלק מהעסקה של "משאיות תמורת דם"). צבי הרגיש מיוחס כי סביו היה גבאי בית הכנסת, ואף נהנה מדברים כמו ללכת עם שרשרת של ספר התורה בשמחה תורה, לא היו לא חברים אז, והיה בן יחיד ולא הלך לבית הספר כי לא היה בית ספר, ושיחק כדורגל וכדורסל מכדור סמרטוטים. הסבר - משאיות תמורת דם: הסוכנות היהודית ארגנה משלחת הצלה ל 600,000 יהודי הונגריה, ידעו כבר שהמלחמה תכף תגמר ושהגרמנים יפסידו. נציגים מהסוכנות עשו עסקה עם אייכמן שבמסגרת ינצלו יהודים. העסקה , 10,000 משאיות תמורת הצלת יהודי הונגריה. אף צד לא סמך על השני ולכן החליטו לעשות צעדים בוני אמון. הודיעו ש 20,000 מגדו סגד יעברו ביינתים במקום להשמדה למחנה על יד ווינה. (כי ראש העיר ווינה שהיה חבר של אייכמן היה צריך כח אדם במפעל). במהלך שהות צבי במפעל (מחנה עבודה שטרסהוף), בגלל היותו ילד, לא עבד, אך הוריו ,דודיו , ובני משפחתו המבוגרים עבדו. הוא היה משחק עם בני דודיו והם היו משחקים על מסועי הלבנים ונתלים עליהם. בני דודיו גם לא עבדו, ולכן הם היו חבריו במהלך השהות בגטו. ואף סביו לימד אותו קרוא וכתוב. אוכל - חתיכת לכם ומרק מגעיל, שבעיקר היה עשוי מקולרבי, למרק קראו דורגמוזה, ומאז הוא שונא קולורבי. צבי זוכר שלא היה אוכל ורעב וזה גרם לו להתחנך שאסור לזרוק אוכל, והוא לא מרשה לילדיו ולנכדיו לזרוק אוכל, וזה ערך שהוא מקפיד עליו עד היום. המחנה עבודה בו שהה היה סגור עם שומרים, ובזמן שהותו שם נהרגו יותר מ500,000 יהודים בהונגריה. אייכמן קיבל מהסוכנות היהודית סכום רב על העסקה, אך לבסוף היא לא יצאה לפועל. מאחר והעסקה לא יצאה לפועל, החליטו לחסל את היהודים במחנה העבודה היכן שצבי שהה. הוחלט להעביר אותם, לאושוויץ, אך הרכבת הופצצה והם נאלצו לחזור. לאחר כשבועיים , שוב ניסו להעמיס אותם על הרכבת, כולם ברחו לכל הכיוונים והתחבאו בתוך חפירות. צבי היה קרוב מאוד לפצצות ואחת מהן נחתה רק 50 מטרים ממנו. הם חזרו למחנה, ומעט זמן אחרי זה הצבא הרוסי סילק את השומרים מהמחנה ובכך הם ניצלו. צבי פחד מהפצצה מאוד , במחנה עצמו הוא בעיקר זוכר שהיה עם בני דודו. אחד מהדודים נפל בעבודה ונפצע, ומת בצריף, וצבי זוכר שגופתו היתה מותלת איתם בחדר זמן מה עד שנלקח. לאחר ששוחררו, סביו של צבי, לקח עגלה (ללא סוס), וסחב את העגלה בעצמו (במקום סוס), וצעד איתם מחוץ למחנה עד ברטיסלבה 70ק"מ. ושם אישפזו אותו בבית החולים. צבי חלה בכל המחלות והיה מאוד מאוד רזה, אחרי שהוא הבריא הם חזרו לעיר שלהם (סגד), אך אביו עדיין לא חזר מהצבא. אחרי השואה התייחסו ליהודים מאוד בזהירות , הבית שלהם היה תפוס אך הם חזרו אליו ודיירו פינו אותו ללא בעיה. הסבא החליט שצבי ילך לבית הספר, אך לא היה בית ספר יהודי כי לא היו יהודים. נשארו 6 שבועות לכיתה א, וצבי נכנס לבית ספר נוצרי שהיו בו נזירות. היו שם תפילות נוצריות והיו כורעים ברך, אך צבי החליט שהוא לא עושה זאת כי הוא יהודי. הוא זוכר שהוא נעמד שם ושאלו אותו למה הוא לא כורע ברך, ולאחר שהסביר שהוא יהודי קיבלו את זה ולא הציקו לו בניגוד למצופה. בכיתה ב' כבר למד בבית ספר יהודי, ואז ביום אחד אביו הופיע ברציף וחזר. כל יום הם היו מחכים ברציף הרכבת לראות אם אביו יגיע (כי לא היו בהודעות \ מכתבים שיתריאו), עד שיום אחד אמו חזרה עם אביו.

סיפור חייה שולמית שולץ נולדה בפולין בעיירה קרקוב בספטמבר בשנת 1935 והייתה בת יחידה. שולמית הייתה בת ארבע כשפרצה מלחמת העולם השנייה (בשנת 1939). שולמית נולדה לבית עמיד, ובשנתיים הראשונות של המלחמה שולמית עוד הייתה בביתה ולא הרגישה את המלחמה כששולמית הייתה בת שש היא התחילה להרגיש את המלחמה, ההורים שלה אמרו לה שהיא הולכת לחופשה אצל ההורים של העוזרת שהייתה להם, אמא שלה התחילה לבכות ושולמית לא הבינה למה היא בוכה כי חשבה שהיא הולכת לחופשה והפעם הזאת, הייתה הפעם האחרונה שהיא ראתה את ההורים שלה לשולמית היה טוב אצל הפולנים עד למתי שהפולנים בכפר שהייתה בו התחילו לדבר ולחשוד והמשפחה ששמרה על שולמית חששה בגלל הסכנה הכרוכה בהמשכת השמירה עליה, וכך היא התחילה לעבור ממשפחה למשפחה. יום אחד חיילים גרמנים דפקו בדלת ואמרו שבאו בשביל לקחת את הילדה היהודייה. הגרמנים לקחו אותה למחנה צבאי ששם הפגישו אותה עם מתורגמן וקצין גרמני, הם שאלו אותה לגבי המשפחות שהייתה אצלן (משפחות פולניות). שולמית לא הבינה למה הגרמנים לא היו אנוכיים כלפיה כי בקרב היהודים ושאר העולם הגרמנים היו ידועים כרעים, הסיבה שהם היו נחמדים אליה הייתה שהיא הייתה נראית כמו גרמנייה. אחר כך העבירו אותה למחנה העבודה בייז׳רנוב שהציל את חייה, החיים במחנה היו בסדר מלבד הרעב הכבד שהיא חוותה. החורף בפולין היה חורף כבד וכשהוא הגיע לשולמית היה רק זוג נעליים אחד שהסוליות שלו נקרעו והקור גרם לה לכאבים, הכאבים המשיכו עד לאחר שיהודי מהמחנה שהייתה בו הכין לה נעליים חדשות. לילה אחד חיילים גרמנים העירו את היהודים באמצע הלילה ובישרו להם שהם עוברים מחנה, רובם הלכו לשם ברגל וילדים ואנשים חולים נסעו לשם. דודה של שולמית הייתה מאוד חלשה וחולה ולכן רצתה לנסוע אל המחנה אך שולמית לא מצאה את נעליה והתעקשה למצוא אותם דבר זה גרם להן לפספס את ההסעה ושתיהן נאלצו ללכת אל המחנה ברגל. לשולמית היה מאוד קשה בדרך לשם, לאורך כל הדרך דודתה הרביצה לה והתלוננה שהיא הסיבה שהיא צריכה ללכת ברגל ולסבול ובנוסף היה שלג כבד מאוד שהקשה על ההליכה. בסיום הדרך הן הגיעו ליעד שלהן, למחנה סקורקניינדה. כשהן הגיעו למחנה הן ראו אנשים בוכים ולאחר מכן שולמית ודודתה גילו שהחולים והילדים שהיו בהסעה הועברו ישירות להשמדה, ברגע זה שולמית הבינה שהנעליים שלה הן אלו שהצילו אותה. לאחר מכן שתיהן הועברו לעיר צ׳נצ׳וחובה ששם לא נשארו הרבה ילדים. יום אחד הגרמנים העמידו את כולם בשורה והוציאו את כל הילדים הישר להשמדה, כשדודתה הבינה מה הולך לקרות היא שמה מעל שולמית את המעיל שלה כך שהחיילים הגרמנים לא יזהו אותה יישלחו אותה להשמדה, החיים בתקופה זו לא היו קלים בשביל שולמית והיא תמיד הייתה מאוד רעבה. כשהיא הייתה רעבה היא הייתה תמיד חושבת על ארוחת מלכים בבית. לאחר כמה ימים אחרי שהגרמנים העבירו את שולמית ודודתה אל מחנה הצריפים שבו היו תולים כל יהודי אשר ניסה לברוח, יהודי אחד אמר לשולמית ולדודתה שהגרמנים עזבו את המחנה, לאחר שהבינו שהגרמנים אכן עזבו, כשהן עזבו את המחנה הן הלכו עד שהגיעו למקום שבו היו בתים ונכנסו לדירות שגרמנים חיו שם בתקופה ונטשו אותם,