ציפורה נחום

חלק ראשון: היכרות עם משפחת היסוד ציפורה נולדה בטריפולי, לוב. אביה ואמה נולדו שם וכן אחיה ואחיותיה. גרה שם כל חייה עד שעלתה לארץ בשנת 1947. ביתה היה בעיר הגדולה מול הים. גרה בבית נחמד, לא גדול מאוד ולא קטן. חלק מהבית נבנה ע"י אביה ז"ל והיה מעץ. הבית היה חדר אחד גדול מאוד ומטבח. בקיץ היו הולכים הרבה לים. החורף לא היה קר וגם בחורף היו הולכים לים. בילדותה לא הייתה בגן, עלתה לכיתה א' וכשעלתה לכיתה ב' התחילה המלחמה. מהרגע שהתחילה המלחמה לא יכלו ללמוד עוד. המלחמה הייתה קשה והפצצות שנפלו היו הורסות בתים שלמים. פחדו מאוד. משחקי הילדות ששיחקה בהם היו קפיצה בחבל, קלאס שמאוד אהבה ועד היום כשרואה רוצה לשחק. היו משחקים הרבה גם בבית. עולים ויורדים במדרגות ומשחקים באזור הבית. בילדותיה היו לה חברות גויות, איטלקיות נוצריות. שיחקו ביחד הרבה. לא רצתה חברות יהודיות כי הן היו רכלניות וקשקשניות. אימה אמרה לה להתחבר עם הגויות שהן היו יותר מתורבתות והתנהגו יותר יפה. אהבה מאוד לסדר ולנקות בילדותה. בימי חמישי תפקידה היה לנקות אבק ולסדר ולהכין את הבית לשבת. היא הייתה הגדולה באחים ועזרה מאוד לאמה. בבית הספר זוכרת שילדים היו מושכים לה בשיער, היו לה צמות ארוכות והייתה קוראת למורה שהייתה מענישה אותם. המורה הייתה שואלת את הילדים אם הם מקנאים בה ובגלל זה מושכים לה בשיער. בבית הספר למדו עד השעה 15:00 והיו להם שלוש הפסקות. אהבה מאוד לשחק בהפסקות. תלבושת אחידה התחילה בכיתה ב'. בילדותה הייתה חברה בתנועת הנוער בני עקיבא. הבנים והבנות היו לחוד ולכל קבוצה היה מדריך או מדריכה. אמה הייתה עקרת בית והיו לה 7 ילדים, היא הכי גדולה. קראו להם: ציפורה, רותי, רחל, רינה, לינדה, ברוך ואלי. אביה היה סייד, צבע בתים. כשהייתה בת 7.5 לערך, בזמן שהתחילה המלחמה, אימה חלתה. עלה לה החום לאחר שחזרה ממקום מרוחק במזג אויר קר. לקחו אותה לבית חולים וכשהגיעה לבקרה ביום למחרת, שאלו אותה בת כמה היא וענתה שהיא בת 7. ביקשו ממנה לקרוא לדודה או לאביה או לאחות גדולה שלא הייתה לה. היא חזרה הביתה והעירה את אביה וסיפרה לו שלא מוכנים בבית החולים להגיד לה מה שלום אימה. אמר שמיד ילך. עלתה לבית של דודה שלה שגרה מעל לביתם וסיפרה לה גם היא הלכה איתם. הגיעו לבי"ח וסיפרו להם שהיא נפטרה. היא בכתה מאוד כל הדרך והיה לה מאוד מאוד קשה. מאותו יום הייתה היא זו שטיפלה באחיה הקטנים ועזרה לאביה. בבית ובמשפחה המורחבת שמרו על המסורת ועל כל החגים. אהבה בעיקר את חג הפסח שבו הכול נקי וחדש. כשהתחילה המלחמה הפסיקה ללמוד, כולם ברחו ולא הייתה מסגרת בית ספר לאף אחד. היא ומשפחתה ברחו ועברו לגור בבית ערבי ביישוב מרוחק. לא היה להם מקום יציב. ברחו ממקום למקום.

חלק שני: תקופת המלחמה במלחמה נדדו ממקום למקום, המלחמה הייתה קשה ובכל לילה היו הפצצות קשות. מותה של אימה היה לה קשה מאוד ונשארה עם אביה וששת אחיה הקטנים כשהיא רק בת 7. המלחמה נמשכה חמש שנים בהם היו לוקחים חבילות, כלי מיטה וכל מה שיש להם ועוברים למקומות בטוחים כמו מקלט. פחדו מאוד שיפלו עליהם הבניינים שספגו פצצות. הגרמנים היו ברחובות והם היו מתחבאים במקלטים. ציפורה טיפלה באחיה הקטנים היות ואימה לא הייתה בחיים. יום אחד יצאה מהמקלט כדי לשפוך פיפי שעשה אחד מהאחים שלה בדלי. היא יצאה מהמקלט ושפכה את הפיפי בפינה. חייל גרמני ראה אותה ורדף אחריה. היא זרקה את הדלי ורצה חזרה לתוך המקלט והתחבאה מתחת לשמיכות של משפחה אחרת שישנה. כולם חיפשו אחרי "הילדה עם הצמה הארוכה". היא הצליחה לברוח מהחייל הגרמני והייתה מקפלת את הצמה שלה כדי שלא יבחינו בה בהמשך. בגיל 11 יצאה לעבוד. עבדה בניקיון ושטיפה של משרדים. הייתה יוצאת לעבודה בכל בוקר בשעה 7:00 בבוקר וחוזרת בשעה 20:00 בערב. לאביה לא הייתה עבודה כיוון שאנשים לא צבעו את הבתים. לא היו משקיעים בבתים שאולי יהרסו בשל המלחמה. כשהתבגרה המשפחה ביקשה לחתן אותה עם בן דודה, פדהצור נחום. גם הוא היה יתום מאם. תמיד אמרו שהם נועדו זה לזו. אמא שלה ואבא שלו היו אחים. היו נפגשים בשבתות וחגים בבית של סבתם המשותפת (אמה של אמא שלה שנפטרה). כשהייתה בת 17, אמרו לה "יש לך חתן". כולם באו אליה ואמרו לה שבעוד חודש רוצים לעשות אירוסין. אמרה שאינה רוצה אך כעסו עליה. הייתה יתומה מאם ורצו שתהיה מסודרת. המשפחה באה ולחצה עליה. בשנת 1943, כמה חודשים אחרי האירוסין, התחתנו בטריפולי. היא זוכרת שהייתה חתונה יפה, עם פרחים ולבשה שמלת כלה. לאחר החתונה שכרו דירה בקומה שלישית לבד. לבעלה היה הרבה כסף ושם נולדו להם שלושה ילדים. בשנת 1944 נולד הבן נסים, בשנת 1946 הבת מרים, בשנת 1947 הבת נילי. הבן אלי ז"ל נולד בארץ ישראל בשנת 1949, לאחר שעלו לארץ ולימים נהרג במלחמת ההתשה כלוחם בגולני, בהיותו בן 19 בלבד.

חלק שלישי: החיים שלאחר המלחמה בטריפולי, בשנת 1947 לערך, כשלוש שנים אחרי החתונה, בזמן שהיו לה שני ילדים קטנים, ראו בשבת בבוקר מביתם שצפה למרכז בו עברו יהודים לבית הכנסת, ערבים מרביצים ליהודי עם טלית, בועטים בו ומכים אותו. לא היה להם טלפון להודיע, היא הייתה אחרי לידה. באותו יום ביקשה מבעלה שלא יצא לבית הכנסת. הרגישו תחושת פחד וחוסר ביטחון וראו שערבים מרביצים ליהודים. זה הביא אותם להחלטה לעלות לארץ. בעלה היה נחוש לעלות לארץ בכל מחיר. היה גם חבר בהגנה עוד מצעירותו וכך החיידק נכנס בו. כדי לצאת מהארץ היו צריכים להוציא דרכונים ובזמנו זה לא היה פשוט. הצליחו להוציא דרכונים בתחכום. בעלה הלך להוציא והסביר שהם חייבים לצאת מלוב כיוון שהיא סבלה מוורידים ברגליים (לאחר שלוש לידות) והייתה צריכה לעבור ניתוח. כך התאפשר להם להוציא דרכונים ולצאת מהארץ וכך להינצל. באותה תקופה הגרמנים שלטו בטריפולי. בעלה דיבר גרמנית וזה עזר להם מאוד. הבעל, ראש המשפחה עשה הכול. האישה הייתה יותר בבית ודאגה לטפל בילדים ולעשות את עבודות הבית. העלייה לארץ ישראל בשנת 1947 עזבו את טריפולי בחיפזון לאיטליה. חברו לארגון ההגנה שעזר להם. שלושת ילדיהם היו קטנים מאוד. הקטנה הייתה בת שבוע בלבד, הגדול בן שלוש. הם התארגנו מהר ובאותו יום שהודיעו להם שיוצאת אנייה הם עזבו את טריפולי למילאנו שבאיטליה. הם לקחו איתם גם את רינה אחותה בהיחבא. היא זוכרת ששיחדו שומר כדי להעלותה לאנייה. בשל העובדה שלרינה לא היה כרטיס לאנייה, היא התחבאה בשירותים במשך שלושה ימים של ההפלגה ופחדה מאוד שיתפסו אותה. באנייה לא אכלו ולא שתו אלא רק את מה שהביאו איתם. באנייה היה אוכל אך הוא לא היה כשר ולכן לא נגעו בו. כשהגיעו למילאנו לקחו מונית לכתובת שההגנה נתנה להם, שכרו חדר ושילמו עבורו הרבה מאוד כסף. החדר ששכרו היה בתוך דירה של גויים. לא היה להם אפילו מטבח ובעלת הדירה לא הסכימה אפילו לתת להרתיח להם מים לילדים לאוכל. קנו מים ואוכל בחוץ. במילאנו שהו במשך שלושה ימים. מילאנו הייתה יקרה ולא יכלו להישאר בה. עברו לכפר ליד מילאנו לדירה עם מטבח ומקלחת ותנאים טובים. שם גרו בערך חודש. משם עלו באנייה איטלקית שההגנה שכרה אותה. באמצע הדרך תפסו אותם הבריטים ושלחו אותם לקפריסין למחנה מעבר/פליטים. בקפריסין קיבלו דירה מרווחת בגלל שהיו עם תינוקות ושילמו שכר דירה. שם נשארו כחודש וחצי. הדירה הייתה מרווחת אבל השירותים היו בחוץ ומשותפים לדיירים רבים והיו מחכים בתור לפעמים. לפני קום המדינה ההגנה הרשו לכל מי שיש לו תינוקות להירשם לעלות לארץ, הם נרשמו ועלו ארצה. מקפריסין יצאו בלילה לארץ ישראל. באמצע הדרך, בלב ים, החליפו אנייה. כשהגיעו לארץ ביום שבת, דוד בן גוריון הודיע על הכרזת מדינת ישראל. החיים בארץ ישראל בארץ גרו בעיר נתניה למשך שלושה ימים בדירה גדולה עם 10 משפחות נוספות. קיבלו מיטות כמספר הנפשות, להם, לילדים ולאחותה שעלתה עימם. לאחר מכן עברו לעיר חיפה, שם קיבלו דירה בשל חברותו של בעלה ב"הגנה". בעלה התנה את פעילותו ב"הגנה" בכך שיתנו לו ולמשפחתו דירה. הדירה הייתה בחיפה כיוון שזו הייתה עיר פחות מאוכלסת בזמנו. הדירה שקיבלו הייתה של ארבעה חדרים אך היא ביקשה להחליפה כי הייתה גדולה מדי עבורה. עברו לדירת שלושה חדרים. בעלה עבד בנמל חיפה במשך שנה והיה חבר בהגנה. בחיפה נולד הבן הרביעי, אלי. בגיל 19 אלי נהרג כלוחם בגולני, במלחמת ההתשה. לאחר שנה, היות והיה להם קשה בחיפה (עליות וירידות), עברו לרמת גן, רכשו דירה משלהם. גרו שם עם ארבעת ילדיהם. אביה, נונו עלה לארץ כשלוש שנים אחריהם עם אחיה. הם היו המשפחה הראשונה במשפחה המורחבת שעלו לארץ. הגיעו לארץ עם הרבה כסף שהביאו איתם והרוויחו מחנויות למוצרי עור שהיו להם בטריפולי. בארץ בעלה עבד במשטרה והיה בין היתר גם שומר הראש של ראש הממשלה, דוד בן גוריון. היא גידלה את הילדים והייתה עקרת בית. כאשר נהרג בנם הצעיר בעלה פרש מהמשטרה. כיום יש לציפורה שלושה ילדים, 12 נכדים ו27 נינים. כולם גרים בארץ ישראל. אחיה גם הם גרים בארץ ישראל כולם. בכל יום היא הולכת למועדונית בעיר מגוריה, תל אביב, שם מציירת, תופרת בובות וכריות לנכדים. הכי הרבה אוהבת לראות את הנכדים והנינים ושבאים לבקר אותה.