״כל מי שמקשיב לעד הופך לעד״
(אלי ויזל)

ציפורה נחום

31.3.1925

 

לוב

טריפולי

כתובת:

ציפורה נחוםציפורה נחום
ציפורה נחום
קובץ שמע:

העדות

חלק ראשון: היכרות עם משפחת היסוד ציפורה נולדה בטריפולי, לוב. אביה ואמה נולדו שם וכן אחיה ואחיותיה. גרה שם כל חייה עד שעלתה לארץ בשנת 1947. ביתה היה בעיר הגדולה מול הים. גרה בבית נחמד, לא גדול מאוד ולא קטן. חלק מהבית נבנה ע"י אביה ז"ל והיה מעץ. הבית היה חדר אחד גדול מאוד ומטבח. בקיץ היו הולכים הרבה לים. החורף לא היה קר וגם בחורף היו הולכים לים. בילדותה לא הייתה בגן, עלתה לכיתה א' וכשעלתה לכיתה ב' התחילה המלחמה. מהרגע שהתחילה המלחמה לא יכלו ללמוד עוד. המלחמה הייתה קשה והפצצות שנפלו היו הורסות בתים שלמים. פחדו מאוד. משחקי הילדות ששיחקה בהם היו קפיצה בחבל, קלאס שמאוד אהבה ועד היום כשרואה רוצה לשחק. היו משחקים הרבה גם בבית. עולים ויורדים במדרגות ומשחקים באזור הבית. בילדותיה היו לה חברות גויות, איטלקיות נוצריות. שיחקו ביחד הרבה. לא רצתה חברות יהודיות כי הן היו רכלניות וקשקשניות. אימה אמרה לה להתחבר עם הגויות שהן היו יותר מתורבתות והתנהגו יותר יפה. אהבה מאוד לסדר ולנקות בילדותה. בימי חמישי תפקידה היה לנקות אבק ולסדר ולהכין את הבית לשבת. היא הייתה הגדולה באחים ועזרה מאוד לאמה. בבית הספר זוכרת שילדים היו מושכים לה בשיער, היו לה צמות ארוכות והייתה קוראת למורה שהייתה מענישה אותם. המורה הייתה שואלת את הילדים אם הם מקנאים בה ובגלל זה מושכים לה בשיער. בבית הספר למדו עד השעה 15:00 והיו להם שלוש הפסקות. אהבה מאוד לשחק בהפסקות. תלבושת אחידה התחילה בכיתה ב'. בילדותה הייתה חברה בתנועת הנוער בני עקיבא. הבנים והבנות היו לחוד ולכל קבוצה היה מדריך או מדריכה. אמה הייתה עקרת בית והיו לה 7 ילדים, היא הכי גדולה. קראו להם: ציפורה, רותי, רחל, רינה, לינדה, ברוך ואלי. אביה היה סייד, צבע בתים. כשהייתה בת 7.5 לערך, בזמן שהתחילה המלחמה, אימה חלתה. עלה לה החום לאחר שחזרה ממקום מרוחק במזג אויר קר. לקחו אותה לבית חולים וכשהגיעה לבקרה ביום למחרת, שאלו אותה בת כמה היא וענתה שהיא בת 7. ביקשו ממנה לקרוא לדודה או לאביה או לאחות גדולה שלא הייתה לה. היא חזרה הביתה והעירה את אביה וסיפרה לו שלא מוכנים בבית החולים להגיד לה מה שלום אימה. אמר שמיד ילך. עלתה לבית של דודה שלה שגרה מעל לביתם וסיפרה לה גם היא הלכה איתם. הגיעו לבי"ח וסיפרו להם שהיא נפטרה. היא בכתה מאוד כל הדרך והיה לה מאוד מאוד קשה. מאותו יום הייתה היא זו שטיפלה באחיה הקטנים ועזרה לאביה. בבית ובמשפחה המורחבת שמרו על המסורת ועל כל החגים. אהבה בעיקר את חג הפסח שבו הכול נקי וחדש. כשהתחילה המלחמה הפסיקה ללמוד, כולם ברחו ולא הייתה מסגרת בית ספר לאף אחד. היא ומשפחתה ברחו ועברו לגור בבית ערבי ביישוב מרוחק. לא היה להם מקום יציב. ברחו ממקום למקום.
ציפורה נחום עם בעלה פדהצור ושני ילדיהם הגדולים ניסים ומרים
ציפורה נחום עם בעלה פדהצור ושני ילדיהם הגדולים ניסים ומרים

סיפור

חלק שני: תקופת המלחמה במלחמה נדדו ממקום למקום, המלחמה הייתה קשה ובכל לילה היו הפצצות קשות. מותה של אימה היה לה קשה מאוד ונשארה עם אביה וששת אחיה הקטנים כשהיא רק בת 7. המלחמה נמשכה חמש שנים בהם היו לוקחים חבילות, כלי מיטה וכל מה שיש להם ועוברים למקומות בטוחים כמו מקלט. פחדו מאוד שיפלו עליהם הבניינים שספגו פצצות. הגרמנים היו ברחובות והם היו מתחבאים במקלטים. ציפורה טיפלה באחיה הקטנים היות ואימה לא הייתה בחיים. יום אחד יצאה מהמקלט כדי לשפוך פיפי שעשה אחד מהאחים שלה בדלי. היא יצאה מהמקלט ושפכה את הפיפי בפינה. חייל גרמני ראה אותה ורדף אחריה. היא זרקה את הדלי ורצה חזרה לתוך המקלט והתחבאה מתחת לשמיכות של משפחה אחרת שישנה. כולם חיפשו אחרי "הילדה עם הצמה הארוכה". היא הצליחה לברוח מהחייל הגרמני והייתה מקפלת את הצמה שלה כדי שלא יבחינו בה בהמשך. בגיל 11 יצאה לעבוד. עבדה בניקיון ושטיפה של משרדים. הייתה יוצאת לעבודה בכל בוקר בשעה 7:00 בבוקר וחוזרת בשעה 20:00 בערב. לאביה לא הייתה עבודה כיוון שאנשים לא צבעו את הבתים. לא היו משקיעים בבתים שאולי יהרסו בשל המלחמה. כשהתבגרה המשפחה ביקשה לחתן אותה עם בן דודה, פדהצור נחום. גם הוא היה יתום מאם. תמיד אמרו שהם נועדו זה לזו. אמא שלה ואבא שלו היו אחים. היו נפגשים בשבתות וחגים בבית של סבתם המשותפת (אמה של אמא שלה שנפטרה). כשהייתה בת 17, אמרו לה "יש לך חתן". כולם באו אליה ואמרו לה שבעוד חודש רוצים לעשות אירוסין. אמרה שאינה רוצה אך כעסו עליה. הייתה יתומה מאם ורצו שתהיה מסודרת. המשפחה באה ולחצה עליה. בשנת 1943, כמה חודשים אחרי האירוסין, התחתנו בטריפולי. היא זוכרת שהייתה חתונה יפה, עם פרחים ולבשה שמלת כלה. לאחר החתונה שכרו דירה בקומה שלישית לבד. לבעלה היה הרבה כסף ושם נולדו להם שלושה ילדים. בשנת 1944 נולד הבן נסים, בשנת 1946 הבת מרים, בשנת 1947 הבת נילי. הבן אלי ז"ל נולד בארץ ישראל בשנת 1949, לאחר שעלו לארץ ולימים נהרג במלחמת ההתשה כלוחם בגולני, בהיותו בן 19 בלבד.
ציפורה נחום עם נטע דהן הנינה בשנת 2006
ציפורה נחום עם נטע דהן הנינה בשנת 2006

מהחיים שאחרי

חלק שלישי: החיים שלאחר המלחמה בטריפולי, בשנת 1947 לערך, כשלוש שנים אחרי החתונה, בזמן שהיו לה שני ילדים קטנים, ראו בשבת בבוקר מביתם שצפה למרכז בו עברו יהודים לבית הכנסת, ערבים מרביצים ליהודי עם טלית, בועטים בו ומכים אותו. לא היה להם טלפון להודיע, היא הייתה אחרי לידה. באותו יום ביקשה מבעלה שלא יצא לבית הכנסת. הרגישו תחושת פחד וחוסר ביטחון וראו שערבים מרביצים ליהודים. זה הביא אותם להחלטה לעלות לארץ. בעלה היה נחוש לעלות לארץ בכל מחיר. היה גם חבר בהגנה עוד מצעירותו וכך החיידק נכנס בו. כדי לצאת מהארץ היו צריכים להוציא דרכונים ובזמנו זה לא היה פשוט. הצליחו להוציא דרכונים בתחכום. בעלה הלך להוציא והסביר שהם חייבים לצאת מלוב כיוון שהיא סבלה מוורידים ברגליים (לאחר שלוש לידות) והייתה צריכה לעבור ניתוח. כך התאפשר להם להוציא דרכונים ולצאת מהארץ וכך להינצל. באותה תקופה הגרמנים שלטו בטריפולי. בעלה דיבר גרמנית וזה עזר להם מאוד. הבעל, ראש המשפחה עשה הכול. האישה הייתה יותר בבית ודאגה לטפל בילדים ולעשות את עבודות הבית. העלייה לארץ ישראל בשנת 1947 עזבו את טריפולי בחיפזון לאיטליה. חברו לארגון ההגנה שעזר להם. שלושת ילדיהם היו קטנים מאוד. הקטנה הייתה בת שבוע בלבד, הגדול בן שלוש. הם התארגנו מהר ובאותו יום שהודיעו להם שיוצאת אנייה הם עזבו את טריפולי למילאנו שבאיטליה. הם לקחו איתם גם את רינה אחותה בהיחבא. היא זוכרת ששיחדו שומר כדי להעלותה לאנייה. בשל העובדה שלרינה לא היה כרטיס לאנייה, היא התחבאה בשירותים במשך שלושה ימים של ההפלגה ופחדה מאוד שיתפסו אותה. באנייה לא אכלו ולא שתו אלא רק את מה שהביאו איתם. באנייה היה אוכל אך הוא לא היה כשר ולכן לא נגעו בו. כשהגיעו למילאנו לקחו מונית לכתובת שההגנה נתנה להם, שכרו חדר ושילמו עבורו הרבה מאוד כסף. החדר ששכרו היה בתוך דירה של גויים. לא היה להם אפילו מטבח ובעלת הדירה לא הסכימה אפילו לתת להרתיח להם מים לילדים לאוכל. קנו מים ואוכל בחוץ. במילאנו שהו במשך שלושה ימים. מילאנו הייתה יקרה ולא יכלו להישאר בה. עברו לכפר ליד מילאנו לדירה עם מטבח ומקלחת ותנאים טובים. שם גרו בערך חודש. משם עלו באנייה איטלקית שההגנה שכרה אותה. באמצע הדרך תפסו אותם הבריטים ושלחו אותם לקפריסין למחנה מעבר/פליטים. בקפריסין קיבלו דירה מרווחת בגלל שהיו עם תינוקות ושילמו שכר דירה. שם נשארו כחודש וחצי. הדירה הייתה מרווחת אבל השירותים היו בחוץ ומשותפים לדיירים רבים והיו מחכים בתור לפעמים. לפני קום המדינה ההגנה הרשו לכל מי שיש לו תינוקות להירשם לעלות לארץ, הם נרשמו ועלו ארצה. מקפריסין יצאו בלילה לארץ ישראל. באמצע הדרך, בלב ים, החליפו אנייה. כשהגיעו לארץ ביום שבת, דוד בן גוריון הודיע על הכרזת מדינת ישראל. החיים בארץ ישראל בארץ גרו בעיר נתניה למשך שלושה ימים בדירה גדולה עם 10 משפחות נוספות. קיבלו מיטות כמספר הנפשות, להם, לילדים ולאחותה שעלתה עימם. לאחר מכן עברו לעיר חיפה, שם קיבלו דירה בשל חברותו של בעלה ב"הגנה". בעלה התנה את פעילותו ב"הגנה" בכך שיתנו לו ולמשפחתו דירה. הדירה הייתה בחיפה כיוון שזו הייתה עיר פחות מאוכלסת בזמנו. הדירה שקיבלו הייתה של ארבעה חדרים אך היא ביקשה להחליפה כי הייתה גדולה מדי עבורה. עברו לדירת שלושה חדרים. בעלה עבד בנמל חיפה במשך שנה והיה חבר בהגנה. בחיפה נולד הבן הרביעי, אלי. בגיל 19 אלי נהרג כלוחם בגולני, במלחמת ההתשה. לאחר שנה, היות והיה להם קשה בחיפה (עליות וירידות), עברו לרמת גן, רכשו דירה משלהם. גרו שם עם ארבעת ילדיהם. אביה, נונו עלה לארץ כשלוש שנים אחריהם עם אחיה. הם היו המשפחה הראשונה במשפחה המורחבת שעלו לארץ. הגיעו לארץ עם הרבה כסף שהביאו איתם והרוויחו מחנויות למוצרי עור שהיו להם בטריפולי. בארץ בעלה עבד במשטרה והיה בין היתר גם שומר הראש של ראש הממשלה, דוד בן גוריון. היא גידלה את הילדים והייתה עקרת בית. כאשר נהרג בנם הצעיר בעלה פרש מהמשטרה. כיום יש לציפורה שלושה ילדים, 12 נכדים ו27 נינים. כולם גרים בארץ ישראל. אחיה גם הם גרים בארץ ישראל כולם. בכל יום היא הולכת למועדונית בעיר מגוריה, תל אביב, שם מציירת, תופרת בובות וכריות לנכדים. הכי הרבה אוהבת לראות את הנכדים והנינים ושבאים לבקר אותה.
ציפורה נחום ביום הולדתה ה-97. אפריל 2022
ציפורה נחום ביום הולדתה ה-97. אפריל 2022
ציפורה נחום עם נטע דהן הנינה כיום, מאי 2022
ציפורה נחום עם נטע דהן הנינה כיום, מאי 2022
ציפורה נחום ובעלה פדהצור ושני ילדיהם הגדולים כשעלו לארץ
ציפורה נחום ובעלה פדהצור ושני ילדיהם הגדולים כשעלו לארץ

ציר הזמן האישי של 

ציפורה נחום

תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע

תיעדו:

  • נטע דהן, יא9
  • ליה עטיה, יא9
  • שקד אלימלך, יא9
מחזור 

עדויות נוספות מ

טריפולי

:

עדויות נוספות

:

מנחם וקשטוק
מנחם וקשטוק
פולין
9.9.1924
מנחם וקשטוק נולד בפולין בעיירה קטנה מעורבת (יהודים וגויים) ושמה קלודביה למשפחה עמידה. העיירה הייתה לא רחוקה מגבול גרמניה. הוא תמיד תיאר את סביו כגביר, אדם גדול ממדים ומכובד מאוד. להוריו הייתה תחנת קמח שנתנה להם מעמד גבוה ומכובד בעיירה. הוא היה הבן הבכור והיו לו 3 אחים קטנים, חווה, אברהם ורשל. בתחנת הקמח עבד שכן גוי ואיתו הם היו ביחסים מאוד טובים. הם היו משפחה מסורתית ואפילו לאחר שעות הלימודים הוא למד בחדר עברית ויידיש. ב1939 החלו התנכלויות מצד הגויים והשכנים בעיירה ועת עת גברה העוינות גם בבית הספר והחלה אלימות והדרת היהודים ממקומות הלימוד והעבודה וכתוצאה מכך אביו נאלץ להעביר את הבעלות על תחנת הקמח לעובד הגוי אך בפועל הוא המשיך לנהל את התחנה. בתוך העיירה היה גטו שאליו הועברו היהודים אך למזל המשפחה הגטו כלל את הבית שלהם ולכן הם לא היו צריכים לעבור. באותו זמן מנחם שהיה בן 16 למד בלודג' וגר אצל דודיו שלקחו אותו מחוץ לעיירה לעבוד בפוזנן שם הוא בנה מסילות רכבת ולאורך כל שהותו שם המשיך להתכתב עם משפחתו והבין את חומרת המצב דרך סיפוריהם. כאשר חזר לעיירה סביו הבין את חומרת המצב והם תכננו לברוח מזרחה לכיוון רוסיה, הם לא לקחו הרבה דברים איתם ואז הרוסים החלו להפציץ את המקום הם הבינו שעליהם לחזור חזרה לעיירה. בשנת 1942 הפסיקו להגיע המכתבים מהבית והוא לא ידע מה עלה בגורל משפחתו. ובמרץ 1942 מנחם הועבר לאושוויץ. באושוויץ גילחו אותו וקעקעו לו את המספר על היד '142544' והעבירו אותו לתוך מחנה באושוויץ שהיה מחנה עבודה ושם היה מפעל גדול של ייצור נשק בו הוא עבד. לעיתים קרובות הוציאו אותם מחוץ לאושוויץ לעבוד עם פולנים בתיקון רכבות. הם התיידדו והפולנים הגניבו לו אוכל ובדים. הוא תיאר את החוויה מאושוויץ בכך שהוא הלך לישון בלילה ולא ידע אם הוא יתעורר בבוקר מכיוון שסביבו אנשים נלקחו כל לילה למותם. במחנה היו מראות נוראים, אנשים היו תלויים על הגדרות, חלקם התאבדו וחלקם ניסו לברוח ונהרגו בדרך. הוא חי בפחד וידע שאם יקום חולה הוא ירצח ולכן הלך תמיד לעבודה גם כאשר היה חולה וחלש. ממרץ 1942 החלו שמועות על הצלחות בעלות הברית על הנאצים וזה נתן לו תקווה ומוטיבציה להמשיל להילחם על חייו. קבוצה גדולה של אנשים שעבדו איתו תכננו לברוח מאושוויץ אך הוא החליט שלא. נסיונם נכשל ובדרכו חזרה מהעבודה מנחם ראה את חבריו תלויים על הגדר, דבר הגרם לו להבין שאין לו איך לברוח. בינואר 1945 הנאצים הבינו שהם עומדים להפסיד במלחמה והחלו צעדות המוות. לקחו אותו ואת מי שנשאר באושוויץ לצעדת המוות אל כיוון גרמניה. הם צעדו 7 ימים ולילות בקור ותנאים קשים. הם הגיעו לתחנת הרכבת בצ'כיה ונסעו משם לגרמניה. בדרך הם שמעו הפגזות של ארצות הברית שהפגיזה את האזור ואת תחנת הרכבת, הרכבת נעצרה וכל מי שהיה בה ברח. מנחם ברח עם מספר אנשים שהכיר אל כפר שבו איכר גוי החליט להחביא ולאמץ אותם. הוא שמר עליהם ודאג להם לתנאים טובים עד סיום המלחמה שהייתה כמה חודשים אחרי.
מאיר בליויס
מאיר בליויס
פולין
31.12.1927
העיר "ראדום" שבפולין
העיר "ראדום" שבפולין
**מאיר בליויס** נולד בשנת 1928 בעיר "ראדום" שבפולין. מאיר נולד להוריו דוב ולאה, לאמו הייתה חנות ולאביו היה מפעל קונפקציה לעיצוב תעשייתי של בגדים. מאיר האח החמישי בין תשעת אחיו ואחיותיו. למד עד גיל 12 בבית ספר יסודי מקומי רק ליהודים. בעיר שבה נולד חיו לפני מלחמת העולם השנייה כ-30,000 יהודים בקהילה יהודית משגשגת, חלק גדול מהם חסידים. כילד, מאיר מספר, שאהב מאד לשחק עם אקדח צעצוע. "יום אחד זרקתי את האקדח לפח כדי שהגרמנים לא יפגעו בי. שמעתי מאמי את סיפורי ההתעללות של הגרמנים ביהודים וקישרתי את זה לאקדח." מאיר מספר:"באיזשהו שלב הפסיקו את הלימודים בבית הספר שלי אני וילדים בגילי לא למדנו. חשבנו שהמשפחה תמלט לרוסיה. הייתה לנו הרגשה רעה."  בפרוץ המלחמה מאיר היה בן 12, כשעמד בתור ללחם עם אחיו לפתע שמעו רעש חזק. פצצה נפלה על הבית אולם רק קיר אחד נשאר. היה זה הקיר שבסמוך לו עמדו. מאיר ואחיו לא הצליחו לדבר שלושה ימים אחרי האירוע מרוב פחד. "זה היה תחילתו של מסע ההישרדות שלי". כאשר הצבא הגרמני פלש לפולין השתררה אווירת פחד. נכבשה ראדום (העיר בה גר) בתאריך ה- 8.9.1939 והתחילו להרגיש מחסור במזון. משפחתו של מאיר שמעו ברדיו וקראו בעיתון מה שהיטלר מסוגל לעשות ליהודים. בעקבות כך הציעה אמו לברוח לרוסיה כי כך נשרוד. ובעקבות זאת יצא מאיר למחנה עבודה. "הפרידה מהבית ומהמשפחה הייתה מאוד קשה, יצאתי מהבית ללא שום מזכרת וחשבתי שאחזור הביתה. הוריי שלא יצאו מהבית הושמדו ולא ידעתי מה קורה איתם." ממחנה העבודה עבר למחנות ריכוז : אפאעל, מחנה קטן, מחנה גדול, מחנה טבואל, מחנה טומשופ ואושוויץ. מאיר מספר סיפור שזכור לו במיוחד, כאשר היה במחנה, גנבו אוכל הוא וחבריו בגלל הרעב הכבד שהיה וכדי שהנאצים לא יריחו שאכלו משהו הם שתו את השתן שלהם בכדי שלא יריחו ריח של אוכל, שיהיו מסריחים. בסוף המלחמה, לאחר שעבר מחנות עבודה וריכוז רבים, מאיר ואחיו הם השרידים האחרונים מכל משפחתם שנספתה בשואה.
שמואל הורוביץ
שמואל הורוביץ
פולין
31.12.1899
רקע על המשפחה: הסיפור מתחיל בשתי משפחות שונות שחיו בדרום פולין. לאבי ולאמי היו משפחות לפני המלחמה. אמי לאה נולדה ב1914 ביבלונוב, פולין. כשהייתה צעירה, בערך בת 18 היא נישאה לעו"ד בשם יוזף שנפס ונולדו להם שני ילדים. הוא עבד כעורך דין ואמי הייתה עקרת בית. הם עברו לחיות בעיירה שנקראה קוסוב. אבי שמואל נולד ב1900 בדרובין. אביו היה גבאי בבית כנסת, לומד תורה אדוק מאוד. לאמו הייתה מאפייה והיא פרנסה את הבית. היו לו שתי אחיות ואח, ועוד אח שעזב את הבית כי התגייס לצבא. הוא עבד למחייתו כחייט, תופר בגדים וחליפות, למרות שאבא שלו קיווה שיהיה אדוק כמוהו. בגיל 18 הצטרף לצבא. בסוף מלחמת העולם הראשונה לצבא הפולני הייתה מלחמה עם רוסיה בדרום פולין. כך הוא הגיע לעיר קולומיאה, שאינה רחוקה מקוסוב. שם הוא הכיר אישה בשם רבקה. שמואל נישא לרבקה והיו לו שלושה ילדים, שתי בנות ובן מאד מוכשר. הם התגוררו בעיר קולומיאה. אחת הבנות הגדולות עזבה קצת לפני המלחמה. היא הייתה חלק מתנועת נוער שהרגישה שעומדת להיות מלחמה. היא עזבה לאמריקה. מלחמת העולם השנייה: בשנת 1933 היטלר והמפלגה הנאצית עולים לשלטון. שמואל ומשפחתו לעולם לא האמינו שהגזע הארי, ישמידו את כל הגזעים הנחותים- יהודים, צוענים, ואמנים, ושהם יעשו דברים כה קשים וקיצוניים. בספרו של היטלר, "מיין קאמף", הוא תכנן כיצד הגרמנים פלשו לערי אירופה, והגיעו גם לקולומיאה. העיר קולומאיה הייתה די קרובה והסביבה לגטו של העיר קולומיאה, כולל יהודי קוסוב. כך הגיעה לאה ומשפחתה לקולומיאה. בכניסת הצבא הגרמני לפולין הגרמנים ריכזו את כל יהודי קולומיאה לעבודות. אלו היו האנשים "ברי המזל", שהיה להם מה לעשות. האחרים לא שרדו התנאים היו קשים ביותר. הם ראו ועברו שם דברים מזעזעים. הגרמנים לקחו חלק נערך בשנת 1940, הם סגרו את היהודים באזור מסויים בעיר בלי שיוכלו לצאת לשום מקום. הרבה מהאנשים בגטו פשוט מתו מרעב וממחלות, שכן כמעט ולא היה ניתן להשיג אוכל ולא היה ניתן להשיג תרופות. בגטו החלו אקציות של הגרמנים. בגטו התרחשו עוד ועוד אקציות, עד שיום אחד החליטו הגרמנים שהם מחסלים את כל הגטו שמואל הגיע לעבודתו שבמעבר ליד הגטו ושאל את אנשי הגסטפו מה קרה בגטו, שהרי לא נתנו לו להיכנס לגטו חזרה. רק אחרי כמה שעות הורשה שמואל לחזור לגטו. כשהוא חזר חשכו עיניו. כל הגטו היה שרוף, ברחובות היו מועלים אנשים מתים שרצחו. לא נשאר אף כאן נכנסת לתמונה אמי, לאה. כזכור היא הגיעה לגטו קולומיאה עם הוריה, ובעלה הראשון , ולכן הצליחו לסדר לה אישור עבודה. היא עבדה במפעל מחוץ לגטו והייתה חוזרת בכל יום. כעורך דין לבעלה היו קשרים עם כל מיני אנשים בעירייה/ ברשות של הפולנים, היא הגיעה לשמואל הורוביץ, והוא סידר לה מקום לינה בעליית גג במבנה שעבד בו ושם כשחיסלו את הגטו הרגו את בעלה ושני ילדיה. היא חיפשה את משפחתה ולא מצאה. הגרמנים התייאשו והלכו. שמואל יצא מבית הקברות. היה לו חבר גוי מהילדות, והוא הצליח להגיע אליו. אצלו הוא קיבל בגדים. לפתע הוא נזכר בלאה, אותה השאיר במחבוא בעליית הגג היכן שעבד. הוא חזר אליה ואמר לה שהיא חייבת לברוח. הוא הוציא אותה משם החוצה. משם הם ברחו ביחד. במהלך בריחתם יחדיו הם הכירו יותר והתאהבו. אני לא זוכר את כל פרטי הסיפור. הם הצליחו להגיע למבריחים, כלומר סוחרים שהיו עוזרים ליהודים לברוח כאשר הם מעבירים סחורות, תמורת כסף. המזל של לאה היה שהיא תפרה סביב הסינר שלה מטבעות זהב. היא באה ממשפחה די אמידה. בעלה הראשון היה עורך דין, אביה היה סוחר ידוע ביבלנוב וזה מראה שמשפחתה הייתה עשירה. היא נתנה למבריחים מטבעות זהב בתמורה לכך שיעבירו אותם להונגריה. בנוסף, הבטיחה להם שתיתן עוד מחצית מסכום המטבעות כשיגיעו להונגריה, על מנת לוודא שבאמת יבריחו אותם לשם, שהרי לפעמים היו תופסים אות המבריחים, משאירים יהודים באמצע הדרך או הורגים אותם. המזל של אבי ואמי, שמואל ולאה הוא שהם מצאו מבריחים טובים שהצליחו להבריח אותם יחד עם עוד משפחה אחת. הבריחה לא הייתה פשוטה. היה קר מאוד בהרי הקרפטים, האזור בו עברו בעת בריחתם. הכל היה מושלג. הם הצליחו לעבור את השלגים בנס. הם הגיעו לעיירה יהודית בגבול הונגריה- רומניה. השנה הייתה 1943. האנשים היהודים בעיירה לא ידעו על השואה. כשסיפר להם שמואל מה שחווה הם לא האמינו לו. משם המשיכו שמואל ולאה לבודפשט. בבודפשט התרחשו אקציות. שמואל ידעה כמה שפות: גרמנית, רוסית, פולנית. היא הייתה כישרון בשפות והתחזתה לנוצריה. את שמואל החביאה בין שמיכות. כך הם ניצלו מאחת האקציות. לאחר שראו שהמצב לא טוב החליטו לברוח ברכבת לבוקרשט, רומניה. ברכבת עשו בדיקת כרטיסים וכיוון שאבי שמואל העמיד פני חולה כך שאם ישאלו אותו שאלות תהיה לו סיבה לא לענות. שמואל ולאה הגיעו לא ידע את השפה הוא חש פחד תמידי שיגלו שהוא יהודי. הוא התחפש לפצוע- שם תחבושת. שם הם חיו תקופה ואף התחתנו שם. בשלב מסויים החליטו לעלות לישראל. למזלם, הם לא הצליחו לעלות על האנייה הראשונה שרצו לעלות עלייה, כיוון שהיא טבעה. הם עלו על ספינת מעפילים בים שחור, עברו דרך הים התיכון והגיעו לישראל. הם פחדו מעט מכיוון שהבריטים ששלטו בארץ הזכירו להם את הגרמנים בצורתם (למרות כשאבי ואמי הגיעו לארץ הם בהתחלה שהו במחנה הפליטים "עתלית" שליד חיפה.) בתקופה שהגיעו לארץ המצב הכלכלי כמעט של כולם היה קשה, הם השתדלו לעבוד בעבודות מזדמנות כמו עבודה במפעלים או בניקיון. לאחר מספר חודשים הם הגיעו לחולון שהפכה לעיר של עולים. לאחר זמן קצר, בשנת 1946, נולד להם בן- אני, גרשון.

צרו איתנו קשר

שדות המסומנים בכוכבית (*) הינם שדות חובה
תודה!
פנייתכם התקבלה.

ניצור אתכם קשר בהקדם.
קרתה תקלה במהל שליחת הטופס. אנא טענו את העמוד מחדש ונסו שנית.
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com