״כל מי שמקשיב לעד הופך לעד״
(אלי ויזל)
ציפורה נחום
31.3.1925
לוב
,
טריפולי
כתובת:




קובץ שמע:
העדות
חלק ראשון: היכרות עם משפחת היסוד ציפורה נולדה בטריפולי, לוב. אביה ואמה נולדו שם וכן אחיה ואחיותיה. גרה שם כל חייה עד שעלתה לארץ בשנת 1947. ביתה היה בעיר הגדולה מול הים. גרה בבית נחמד, לא גדול מאוד ולא קטן. חלק מהבית נבנה ע"י אביה ז"ל והיה מעץ. הבית היה חדר אחד גדול מאוד ומטבח. בקיץ היו הולכים הרבה לים. החורף לא היה קר וגם בחורף היו הולכים לים. בילדותה לא הייתה בגן, עלתה לכיתה א' וכשעלתה לכיתה ב' התחילה המלחמה. מהרגע שהתחילה המלחמה לא יכלו ללמוד עוד. המלחמה הייתה קשה והפצצות שנפלו היו הורסות בתים שלמים. פחדו מאוד. משחקי הילדות ששיחקה בהם היו קפיצה בחבל, קלאס שמאוד אהבה ועד היום כשרואה רוצה לשחק. היו משחקים הרבה גם בבית. עולים ויורדים במדרגות ומשחקים באזור הבית. בילדותיה היו לה חברות גויות, איטלקיות נוצריות. שיחקו ביחד הרבה. לא רצתה חברות יהודיות כי הן היו רכלניות וקשקשניות. אימה אמרה לה להתחבר עם הגויות שהן היו יותר מתורבתות והתנהגו יותר יפה. אהבה מאוד לסדר ולנקות בילדותה. בימי חמישי תפקידה היה לנקות אבק ולסדר ולהכין את הבית לשבת. היא הייתה הגדולה באחים ועזרה מאוד לאמה. בבית הספר זוכרת שילדים היו מושכים לה בשיער, היו לה צמות ארוכות והייתה קוראת למורה שהייתה מענישה אותם. המורה הייתה שואלת את הילדים אם הם מקנאים בה ובגלל זה מושכים לה בשיער. בבית הספר למדו עד השעה 15:00 והיו להם שלוש הפסקות. אהבה מאוד לשחק בהפסקות. תלבושת אחידה התחילה בכיתה ב'. בילדותה הייתה חברה בתנועת הנוער בני עקיבא. הבנים והבנות היו לחוד ולכל קבוצה היה מדריך או מדריכה. אמה הייתה עקרת בית והיו לה 7 ילדים, היא הכי גדולה. קראו להם: ציפורה, רותי, רחל, רינה, לינדה, ברוך ואלי. אביה היה סייד, צבע בתים. כשהייתה בת 7.5 לערך, בזמן שהתחילה המלחמה, אימה חלתה. עלה לה החום לאחר שחזרה ממקום מרוחק במזג אויר קר. לקחו אותה לבית חולים וכשהגיעה לבקרה ביום למחרת, שאלו אותה בת כמה היא וענתה שהיא בת 7. ביקשו ממנה לקרוא לדודה או לאביה או לאחות גדולה שלא הייתה לה. היא חזרה הביתה והעירה את אביה וסיפרה לו שלא מוכנים בבית החולים להגיד לה מה שלום אימה. אמר שמיד ילך. עלתה לבית של דודה שלה שגרה מעל לביתם וסיפרה לה גם היא הלכה איתם. הגיעו לבי"ח וסיפרו להם שהיא נפטרה. היא בכתה מאוד כל הדרך והיה לה מאוד מאוד קשה. מאותו יום הייתה היא זו שטיפלה באחיה הקטנים ועזרה לאביה. בבית ובמשפחה המורחבת שמרו על המסורת ועל כל החגים. אהבה בעיקר את חג הפסח שבו הכול נקי וחדש. כשהתחילה המלחמה הפסיקה ללמוד, כולם ברחו ולא הייתה מסגרת בית ספר לאף אחד. היא ומשפחתה ברחו ועברו לגור בבית ערבי ביישוב מרוחק. לא היה להם מקום יציב. ברחו ממקום למקום.

ציפורה נחום עם בעלה פדהצור ושני ילדיהם הגדולים ניסים ומרים
סיפור
חלק שני: תקופת המלחמה במלחמה נדדו ממקום למקום, המלחמה הייתה קשה ובכל לילה היו הפצצות קשות. מותה של אימה היה לה קשה מאוד ונשארה עם אביה וששת אחיה הקטנים כשהיא רק בת 7. המלחמה נמשכה חמש שנים בהם היו לוקחים חבילות, כלי מיטה וכל מה שיש להם ועוברים למקומות בטוחים כמו מקלט. פחדו מאוד שיפלו עליהם הבניינים שספגו פצצות. הגרמנים היו ברחובות והם היו מתחבאים במקלטים. ציפורה טיפלה באחיה הקטנים היות ואימה לא הייתה בחיים. יום אחד יצאה מהמקלט כדי לשפוך פיפי שעשה אחד מהאחים שלה בדלי. היא יצאה מהמקלט ושפכה את הפיפי בפינה. חייל גרמני ראה אותה ורדף אחריה. היא זרקה את הדלי ורצה חזרה לתוך המקלט והתחבאה מתחת לשמיכות של משפחה אחרת שישנה. כולם חיפשו אחרי "הילדה עם הצמה הארוכה". היא הצליחה לברוח מהחייל הגרמני והייתה מקפלת את הצמה שלה כדי שלא יבחינו בה בהמשך. בגיל 11 יצאה לעבוד. עבדה בניקיון ושטיפה של משרדים. הייתה יוצאת לעבודה בכל בוקר בשעה 7:00 בבוקר וחוזרת בשעה 20:00 בערב. לאביה לא הייתה עבודה כיוון שאנשים לא צבעו את הבתים. לא היו משקיעים בבתים שאולי יהרסו בשל המלחמה. כשהתבגרה המשפחה ביקשה לחתן אותה עם בן דודה, פדהצור נחום. גם הוא היה יתום מאם. תמיד אמרו שהם נועדו זה לזו. אמא שלה ואבא שלו היו אחים. היו נפגשים בשבתות וחגים בבית של סבתם המשותפת (אמה של אמא שלה שנפטרה). כשהייתה בת 17, אמרו לה "יש לך חתן". כולם באו אליה ואמרו לה שבעוד חודש רוצים לעשות אירוסין. אמרה שאינה רוצה אך כעסו עליה. הייתה יתומה מאם ורצו שתהיה מסודרת. המשפחה באה ולחצה עליה. בשנת 1943, כמה חודשים אחרי האירוסין, התחתנו בטריפולי. היא זוכרת שהייתה חתונה יפה, עם פרחים ולבשה שמלת כלה. לאחר החתונה שכרו דירה בקומה שלישית לבד. לבעלה היה הרבה כסף ושם נולדו להם שלושה ילדים. בשנת 1944 נולד הבן נסים, בשנת 1946 הבת מרים, בשנת 1947 הבת נילי. הבן אלי ז"ל נולד בארץ ישראל בשנת 1949, לאחר שעלו לארץ ולימים נהרג במלחמת ההתשה כלוחם בגולני, בהיותו בן 19 בלבד.

ציפורה נחום עם נטע דהן הנינה בשנת 2006
מהחיים שאחרי
חלק שלישי: החיים שלאחר המלחמה בטריפולי, בשנת 1947 לערך, כשלוש שנים אחרי החתונה, בזמן שהיו לה שני ילדים קטנים, ראו בשבת בבוקר מביתם שצפה למרכז בו עברו יהודים לבית הכנסת, ערבים מרביצים ליהודי עם טלית, בועטים בו ומכים אותו. לא היה להם טלפון להודיע, היא הייתה אחרי לידה. באותו יום ביקשה מבעלה שלא יצא לבית הכנסת. הרגישו תחושת פחד וחוסר ביטחון וראו שערבים מרביצים ליהודים. זה הביא אותם להחלטה לעלות לארץ. בעלה היה נחוש לעלות לארץ בכל מחיר. היה גם חבר בהגנה עוד מצעירותו וכך החיידק נכנס בו. כדי לצאת מהארץ היו צריכים להוציא דרכונים ובזמנו זה לא היה פשוט. הצליחו להוציא דרכונים בתחכום. בעלה הלך להוציא והסביר שהם חייבים לצאת מלוב כיוון שהיא סבלה מוורידים ברגליים (לאחר שלוש לידות) והייתה צריכה לעבור ניתוח. כך התאפשר להם להוציא דרכונים ולצאת מהארץ וכך להינצל. באותה תקופה הגרמנים שלטו בטריפולי. בעלה דיבר גרמנית וזה עזר להם מאוד. הבעל, ראש המשפחה עשה הכול. האישה הייתה יותר בבית ודאגה לטפל בילדים ולעשות את עבודות הבית. העלייה לארץ ישראל בשנת 1947 עזבו את טריפולי בחיפזון לאיטליה. חברו לארגון ההגנה שעזר להם. שלושת ילדיהם היו קטנים מאוד. הקטנה הייתה בת שבוע בלבד, הגדול בן שלוש. הם התארגנו מהר ובאותו יום שהודיעו להם שיוצאת אנייה הם עזבו את טריפולי למילאנו שבאיטליה. הם לקחו איתם גם את רינה אחותה בהיחבא. היא זוכרת ששיחדו שומר כדי להעלותה לאנייה. בשל העובדה שלרינה לא היה כרטיס לאנייה, היא התחבאה בשירותים במשך שלושה ימים של ההפלגה ופחדה מאוד שיתפסו אותה. באנייה לא אכלו ולא שתו אלא רק את מה שהביאו איתם. באנייה היה אוכל אך הוא לא היה כשר ולכן לא נגעו בו. כשהגיעו למילאנו לקחו מונית לכתובת שההגנה נתנה להם, שכרו חדר ושילמו עבורו הרבה מאוד כסף. החדר ששכרו היה בתוך דירה של גויים. לא היה להם אפילו מטבח ובעלת הדירה לא הסכימה אפילו לתת להרתיח להם מים לילדים לאוכל. קנו מים ואוכל בחוץ. במילאנו שהו במשך שלושה ימים. מילאנו הייתה יקרה ולא יכלו להישאר בה. עברו לכפר ליד מילאנו לדירה עם מטבח ומקלחת ותנאים טובים. שם גרו בערך חודש. משם עלו באנייה איטלקית שההגנה שכרה אותה. באמצע הדרך תפסו אותם הבריטים ושלחו אותם לקפריסין למחנה מעבר/פליטים. בקפריסין קיבלו דירה מרווחת בגלל שהיו עם תינוקות ושילמו שכר דירה. שם נשארו כחודש וחצי. הדירה הייתה מרווחת אבל השירותים היו בחוץ ומשותפים לדיירים רבים והיו מחכים בתור לפעמים. לפני קום המדינה ההגנה הרשו לכל מי שיש לו תינוקות להירשם לעלות לארץ, הם נרשמו ועלו ארצה. מקפריסין יצאו בלילה לארץ ישראל. באמצע הדרך, בלב ים, החליפו אנייה. כשהגיעו לארץ ביום שבת, דוד בן גוריון הודיע על הכרזת מדינת ישראל. החיים בארץ ישראל בארץ גרו בעיר נתניה למשך שלושה ימים בדירה גדולה עם 10 משפחות נוספות. קיבלו מיטות כמספר הנפשות, להם, לילדים ולאחותה שעלתה עימם. לאחר מכן עברו לעיר חיפה, שם קיבלו דירה בשל חברותו של בעלה ב"הגנה". בעלה התנה את פעילותו ב"הגנה" בכך שיתנו לו ולמשפחתו דירה. הדירה הייתה בחיפה כיוון שזו הייתה עיר פחות מאוכלסת בזמנו. הדירה שקיבלו הייתה של ארבעה חדרים אך היא ביקשה להחליפה כי הייתה גדולה מדי עבורה. עברו לדירת שלושה חדרים. בעלה עבד בנמל חיפה במשך שנה והיה חבר בהגנה. בחיפה נולד הבן הרביעי, אלי. בגיל 19 אלי נהרג כלוחם בגולני, במלחמת ההתשה. לאחר שנה, היות והיה להם קשה בחיפה (עליות וירידות), עברו לרמת גן, רכשו דירה משלהם. גרו שם עם ארבעת ילדיהם. אביה, נונו עלה לארץ כשלוש שנים אחריהם עם אחיה. הם היו המשפחה הראשונה במשפחה המורחבת שעלו לארץ. הגיעו לארץ עם הרבה כסף שהביאו איתם והרוויחו מחנויות למוצרי עור שהיו להם בטריפולי. בארץ בעלה עבד במשטרה והיה בין היתר גם שומר הראש של ראש הממשלה, דוד בן גוריון. היא גידלה את הילדים והייתה עקרת בית. כאשר נהרג בנם הצעיר בעלה פרש מהמשטרה. כיום יש לציפורה שלושה ילדים, 12 נכדים ו27 נינים. כולם גרים בארץ ישראל. אחיה גם הם גרים בארץ ישראל כולם. בכל יום היא הולכת למועדונית בעיר מגוריה, תל אביב, שם מציירת, תופרת בובות וכריות לנכדים. הכי הרבה אוהבת לראות את הנכדים והנינים ושבאים לבקר אותה.

ציפורה נחום ביום הולדתה ה-97. אפריל 2022

ציפורה נחום עם נטע דהן הנינה כיום, מאי 2022

ציפורה נחום ובעלה פדהצור ושני ילדיהם הגדולים כשעלו לארץ
ציר הזמן האישי של
ציפורה נחום
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תיעדו:
- נטע דהן, יא9
- ליה עטיה, יא9
- שקד אלימלך, יא9
מחזור
עדויות נוספות מ
טריפולי
:
עדויות נוספות
:

חנה
פולין
31.12.1937
החיים לפני המלחמה:
חנה : "נולדתי בפולין מזרח פולין בזנבור. שנת לידה – 1938 לא נשארו מסמכים. לאמא שלי היו שני אחים. כל שאר המשפחה שגרו בפולין נספו בשואה. משפחה דתית. זוכרת מהילדות את המושג "גוי של שבת" שזה אחד שמדליק נרות בשבת. אחד הזכרונות שיש לי הוא שאנו שוכבים ביער בפולין מתחבאים בעשב וישנם יריות וגופות של אנשים שנופלות. "
היו לה אחים לפני שהיא נולדה אבל הם נהרגו לפני שהיא זכרה מהם משהו. היא זוכרת שגורשה מהבית, והיו פולנים לא נאצים שהיו עושים ציד ליהודים (חיפשו אותם והסגירו אותם). פולני אחד תפס אותם אבל הוריה שיחדו אותו והוא שיחרר אותם תוך כדי שהוא סחט מהם הבטחה שאם יתפסו אותם הוא לא קשור אליהם בשום צורה.
הזיכרון האחרון שיש לה מאביה הוא שהם מתחבאים בתוך אסם של חקלאי בזמן שהיא רעבה ובוכה, בשביל שהיא לא תבכה ותסגיר אותם אביה הלך והביא לה שומן חזיר בשביל שיעסיק לה את הפה. ויצא החוצה (זאת הפעם האחרונה שראתה את אביה).
אמא שלה השאירה אותה בכפר מוגן תוך כדי שהבטיחה לה שתחזור לקחת אותה שיהיה בטוח. היא הורתה לה לשכוח את שמה הראשון (היא שכחה) ומאז לא ראתה אותה.
היא נשארה בכפר ועבדה שם בשביל לחיות, הם לא פעם ולא פעמיים הרביצו לה סתם תוך כדי טעינה שירקה על תמונה של ישו. היא לא אכלה איתה ואכלה שאיריות. בעת התפילות שלהם היא למדה ושיננה את כל המנהגים והתפילות הנוצרים שהם ביצעו.
היא נשארה בכפר כמה חודשים וכשפלשו הגרמנים היא ברחה והגיעה למשפחה רוסית ביער. שם התייחסו אליה יפה.
החיים בצל המלחמה:
הבת הבכורה לקחה אותה לעיר אחרת בלילה השאירה אותה במקום ואמרה לה שהיא מייד תחזור עם טענה שהיא תביא לה אוכל, כמובן שהיא לא חזרה. היא בכתה והגיע למקום בחור עם כלב שלקח אותה. בזמן שלקחו אותה היא צעקה בפולנית "אל תהרגו אותי אני פולניה אל תהרגו אותי אני פולניה". הם השאירו אותה בחיים ולקחו אותה לבית יתומים קתולי שם נשארה תקופה ארוכה.
הם לקחו אותה למשרד גרמני שבו יכינו לה תעודות תוך כדי הבאת פקודות : 1. תטעני שאת לא יודעת מי את. 2. תטעני שלפני המלחמה השאירו אותה בפתח בית היתומים בתור תינוקת.
הכינו לה סנדוויצים והביאו אותה למשרד הגרמני – היה שם גרמני עם אקדח על השולחן ותיחקר אותה לגבי הזהות שלה (היא טוענת שלא זוכרת בדיוק מה היה בחקירה אבל זוכרת שהיא לא פחדה) אחת השאלות ששאלו אותה הייתה – "האם את יהודייה" והיא שאלה אותם בפליאה מזוייפת: "מה זה יהודייה".
הביאו לאיזור כלבים בסיום החקירה והיא האכילה אותם בסנדוויצים שציידו אותה בה. מה שאישר לגרמנים שהיא קתולית במאה אחוז בגלל אמונה תפילה שיהודים מפחדים מכלבים.
היא חזרה לבית היתומים שם הציקו לה בגלל היותה יהודייה תוך כדי שטענו שהיא הרגה את ישו.
באחד הפעמים הגיעה הבישופ של הכנסייה והביא רק לה ברכה תוך כדי שאמר לילדים האחרים שהיהודים הם לא אלה שהרגו את ישו אלה מישהו אחר.
היא זוכרת את הבישופ לטובה.
היא לא זוכרת לגמרי את המקום האחר שהייתה בו אבל היא משערת שהיא הייתה בבית יתומים גרמני לאחר שגירמנו אותה בגלל עדויות על התקופה ההיא. היא זוכרת שהיה שם גרמני שהתייחס לה כמו לבת (כנראה הייתה בלונדינית ויש לה עיניים כחולות).
החיים אחרי סיום המלחמה:
בסיום המלחמה היא חיפשה את אמא שלה ופרסמו תמונה שלה בעיתון בשביל לבדוק האם היא בחיים. כמובן שלא מצאו. הגיעו אליה ושאלו אותה האם היא רוצה להיות כמו שאר הילדים והיא כמובן אמרה שכן. לקחו אותה לכנסייה קתולית ושם היא הרגישה בנוח בגלל שכבר הייתה רגילה למנהגים הקתולים. היא זוכרת שהטבילו אותה בתור היום הכי כיף בחיים שלה שם כבר לא התעללו בה בגלל היותה יהודיה.
בגלל שהרגישה שהיא קתולית ושווה לכולם ורצתה להחזיר לחלק מהפולנים. היא לקחה סיכה ובזמן אחת התפילות שלהם היא עברה ודקרה אותם בישבן.
לקחו אותה לתא ווידוי שם התוודתה לכומר, היא זוכרת שעשתה הרבה מעשים מופרעים בשביל לדבר את הכומר שממנו הרגישה אהבה של אב לבת.
ב1949 באפריל התרחש משפט ושאלו אותה האם רוצה למסור עדות, היא לא הייתה מעוניינת אבל אחיה של האם מארצות הברית שלח עדות בשביל שימצאו אותה בגלל העיתון שהתפרסם אז בשביל מציאת האם.
בא לקחת אותה קצין גבוה ולקחו אותה בכוח בגלל שבתקופה ההיא היא התנגדה להיותה יהודיה (שמה הנוצרי היה חלינה). היא המציאה תאריך לידה לעצמה. בזמן העלייה.
לוקחים אותה לבית של בחורה בשם עליזה שמונתה בתור האפרוטופוסית שלה, פסיכולוגית מאוד עשירה שנולדה בווינה. היא ישנה אצלה יום אחד והיא מסרה אותה לבית יתומים בלודצ' שם היא נמצאת עם עוד כמה ילדים לתקופה מאורכת של כמה חודשים.
בתקופה הזו היא הייתה באחד המשפטים שהתרחשו כנגד הנאצים. היא זוכרת את היום הזה כ"עינוי מתמשך" שבתור ילדה בת 11 היה לה מאוד לא מובן.
לאחר התקופה הזו היא הלכה לבית יתומים אחר בו היה משטר קומוניסטי קשוח. היה שם משטר קשוח מאוד וכיבוי אורות בשעה ברורה.
היא זוכרת שלאחר כיבוי אורות היא ראתה שתי ילדות יוצאות מהחלון בחשאי, בתור ילדה סקרנית וטיפה מופרעת היא התגנבה אחריהן בחשאיות והגיעה למקום בו שמעה תפילה מאוד יפה בעברית ושם ראתה המון ילדים, המקום היה נראה לה כמו גן עדן. היא שאלה את אחד הילדים "מה זה המקום הזה" והוא ענה לה "ישראל". בשלב הזה הם הסבירו לה שלא כל היהודים נהרגו בשואה ושיש מדינה שלמה של יהודים!!!. היא ישר החליטה שהיא רוצה להגיע ל"גן העדן ליהודים".
היא שלחה מכתב לעליזה ושם היא כתבה לה שלא משנה מה יקרה היא תעבור לישראל אחרת היא לא תראה אותה יותר.
עליזה נבהלה ואספה אותה מהאיזור ונתנה לה לישון בביתה שלושה ימים. לאחר מכן היא עברה לגור בקומונה של השומר הצעיר אבל הרצון העז שלה לעבור לישראל גבר על הנסיון של הפקידים להשאיר אותה בבית של עליזה. היא נלקחה למשרד הפנים ושם נאמה נאום לגבי איך שפולין בשבילה זה בית קברות בלי קבר. היא מרגישה שאין לה שם אף אחד. היא הזכירה שהיא לא רוצה ללכת לאמריקה עם דוד שלה בגלל שזו ארץ קפיטליסטית. הם התרשמו מהנאום והעניקו לה דרכון פולני.
לאחר כמה חודשים עליזה וקצין פולני לקחו אותה לרכבת לוונציה, מצד אחד היא רצתה לעלות לארץ ומצד שני בתור ילדה בת 12 היא חששה מנסיעה של כמה ימים לבד. היא עלתה בחשש לרכבת העמוסה במשפחות ורק היא בתור ילדה קטנה.
לאחר שהגיעו לוונציה היא נדבקה למשפחת תיירים בוונציה וכך טיילה בוונציה בחינם.
מווניציה עלתה לארץ באוניה ששמה "ארצה" בראשון למרץ 1950.
היא זוכרת שהזיכרון הראשון שלה מהארץ הוא הכרמל בתור מקום יפה.

מיכאל גרימברג
אוקראינה
11.11.1935
מיכאל נולד בשנת 1935 באוקראינה במחוז ויניצקי בעיירה בשם Krasnoye. כאשר פרצה המלחמה היה בן 6. אביו גויס למלחמה ונהרג זמן קצר אחרי הגיוס בדנפרופטרובסק באוגוסט 1941. בתחילת המלחמה הנאצים נכנסו לעיירה שבה גר, סיירו בבתים של יהודים וכשדפקו בדלת של מיכאל, אימו ברחה איתו ועם אחיו, שהיה גדול ממנו בשלוש שנים, דרך דלת אחורית לדירה של חברה אוקראינית. החברה הכניסה אותם לביתה, אך מאוד פחדה, מכיוון שנאצים הוציאו להורג כל מי שהסתיר יהודים. במהלך היום הם שהו במרתף ביתה ובלילה הם עלו לביתה וישנו שם, וכך הם גרו במשך כ- 4-5 ימים. כשחזרו לביתם הם גילו שהבית שלהם הפוך ונשדד על ידי הנאצים. הנאצים עדיין היו בעיירה וזה כבר היה גטו. הנאצים נכנסו לבתים בלילות ואנסו נשים צעירות וביצעו זוועות אחרות. הנאצים דרשו לבחור נציג אחד אוקראיני ואחד יהודי. הנציג היהודי היה מאוד רע אל היהודים ודווקא האוקראיני היה נחמד אליהם. יום אחד ריכזו את כל היהודים בכיכר וכולם היו בטוחים שלוקחים אותם למחנות השמדה. לפתע הגיעה מכתב שהגטו עובר מידי הנאצים לרומנים, דבר שהציל את היהודים בעיירה. הרומנים התעללו ביהודים, אך לא הרגו אותם. מיכאל היה שר ביידיש לרומנים והם היו נותנים לו לחם בתמורה. ב- 1944 הגטו שוחרר על ידי צבא אדום של רוסיה. הייתה שמחה גדולה ומסיבה ענקית ביער.

שכנא וחוה קורנמן
פולין
31.12.1945
אין מדויק- ורשה
אין מדויק- ורשה
שכנא וחוה נולדו למשפחות יהודיות בזמוש, הממוקמת במזרח פולין, ועברו (בנפרד) לורשה בשנות העשרה לחייהם, שם הכירו זה את זו, התאהבו ולבסוף התחתנו ב1938. שכנא למד נגרות – מקצוע מבוקש מאוד באותה העת, ושממנו פרנס את משפחתו לאורך כל חייו. הוא היה בתנועה הקומוניסטית ולכן בזמן הפלישה הגרמנית לפולין החליט לברוח מזרחה לכיוון ברה"מ – במילותיו שלו: "אני הייתי גם קומוניסט וגם יהודי. איזה סיכוי היה לי?". לאחר מכן, הוא הצליח גם להודיע לאשתו שהוא בורח לברה"מ ושתבוא לחפשו שם. לאחר כמה שבועות שנשארה בורשה, יצאה גם היא לברה"מ, וכשהגיעה לקובל (עיר קטנה שנמצאת כיום באוקראינה) התאחדה עם בעלה במקרה, במשרד מסמכי הגירה רוסי. לאחר זמן מה, החליט שכנא לחזור לפולין במטרה לנסות לשכנע את קרוביו לברוח גם הם מהגרמנים, אך הצליח לשכנע רק אחות אחת שלו, ואחת של אשתו, ומשפחותיהן – שנשארו בפולין, נספו בשואה. הוא והאחיות הצליחו לחזור לברה"מ, והתאחדו עם חוה מחדש בקובל. לאחר שסירבו לקבל אזרחות סובייטית, לאור הגאווה הלאומית שהייתה לשכנא עבור פולין, הוא וחוה נשלחו לסיביר, כחלק מאקסודוס ענק שנאבד כמעט לגמרי בין דפי ההיסטוריה, שבו נשלחו 1.7 מיליון פולנים לאיזורים מרוחקים בברית המועצות, ומתוכם שרדו פחות משליש (לפי נתונים פולניים). שם שהו בכפייה מ1940 עד 1945, בתנאים קשים של קור קיצוני ורעב, אותם שרדו בעיקר בזכות היותו של שכנא נגר (כמו שנאמר, מקצוע מבוקש מאוד בתקופה ההיא) עד ששוחררו לאחר סיום המלחמה. במהלך התקופה בסיביר, נולדה לשכנא וחוה ילדה – אחותו הגדולה של אדם. לאחר השחרור, היו צריכים הפליטים לחזור לפולין בצורה עצמאית, והמסע לקח לשכנא וחוה בערך שנה והיה קשה מאוד.
תודה!
פנייתכם התקבלה.
ניצור אתכם קשר בהקדם.
פנייתכם התקבלה.
ניצור אתכם קשר בהקדם.
קרתה תקלה במהל שליחת הטופס. אנא טענו את העמוד מחדש ונסו שנית.
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com