״כל מי שמקשיב לעד הופך לעד״
(אלי ויזל)
ראיה (רחל) ויצחק (גרישה) פקהיוז
31.12.1929
,
פולין
כתובת:
קובץ שמע:
העדות
אמא שלי ,זכרונה לברכה, נפטרה ב2006.
לפני שהיא נפטרה היא סיפרה לי כמה קטעים שכתבתי אותם, אחרת לא הייתי זוכרת.
אמא שלי היא ניצולת שואה. היא היתה ביערות במשך 5 שנים.
היא נלחמה בתור פרטיזנית, כמו אבא שלי, שניהם היו פרטיזנים.
הכפר של אמא שלי היה נתון בידי גרמנים. הם דרשו יבול מהתושבים שהיו חקלאים. אסור היה על התושבים להחזיק בביתם מצרכים כמו דבש או חמאה או ירקות כי הם היו צריכים להביא הכל לגרמנים כדי להאכיל את הצבא. כמו כן, מכל בית חייבו בן משפחה אחד לצאת לעבוד במפעלים של הגרמנים. הרבה יהודים קרובי משפחה של התושבים מאוסובה (הכפר שבו גדלו ראיה ויצחק פקהויז) הגיעו מכל מיני ערים שבהם הם נרדפו.
הם הגיעו לאוסובה בתקווה ששם לא יעונה להם כל רע. הם ידעו שהגרמנים נתנו להם להישאר בבתים בגלל שהם נתנו לגרמנים מצרכים.
השמועות החלו להגיע במשך הזמן. הם קיבלו מכתבים מקרובים בערים אחרות עם מסרים מוצפנים.
כמו לדוגמא: "אנחנו יושבים במקלטים ואוכלים בשר אווזים." הכוונה היתה: "שוחטים אותנו כמו אווזים." לא כולם הבינו את הידיעה.
האוקראינים היו גרועים יותר. הם הרגו ביהודים, הלשינו, מסרו אותם לגרמנים. כשנפוצה הידיעה שהאוקראינים אוספים את היהודים בעיירות הסמוכות החלו גם תושבי אוסובה להימלט.
סבתא שלי אמרה לאמא שלי (ראיה) שהיא תחכה לה ליד איזה בית בקצה העיירה ומשם הן ימלטו לעירה סמוכה, לבית של גוי שהיה בעסקי מסחר עם סבתא שלי.
כעבור כמה דקות אמא שלי הגיעה למקום המפגש אבל היא לא מצאה את אמא שלה. התברר שהגרמנים לכדו אותה מתחבאת בשדה השעועית. הם היכו אותה והתעללו בה ולקחו אותה.
אמא שלי התחילה את המילוט מאוסובה אל היער בכוחות עצמה. היער היה יער גדול וסבוך, לא היה איפה לישון ומה לאכול. היא ברחה לאיזה כפר על מנת לפגוש את אבא שלי (יצחק) שהיה פרטיזן.
הם סיכמו שאם היא תצטרך לעזוב את אוסובה הם יפגשו באיזה כפר. כשאמא שלי הגיעה לכפר היא לא מצאה אותו. הגוי שיכן אותה בתוך ערמת קש לייד דיר החזירים בתקווה שהיא תפגוש את אבא שלי.
**המפגש**
כעבור שני לילות היא מצאה אותו ואז הם הלכו להצטרף לפרטיזנים. כשקבוצת הפרטיזנים היהודים גדלה הם החלו להצטרף לפרטיזנים הרוסיים קולפק קובסק. אבא שלי לחם בשטחים ואמא שלי שמשה כטבחית, שומרת ומובילה פרדות עם נפט או אספקה אחרת. אם מישהו היה חולה במלריה או במחלות קשות אחרות היא גם היתה האחות המטפלת. למה? כי היא היתה יהודיה ולא היה איכפת להם שתידבק. למזלה היא לא נדבקה.
לא תמיד הצליחו הפרטיזנים לזהות שיש ביניהם גם יהודים.
אבא שלי היה מגיע לכפרים, תופס את ראשי המועצות ומאלץ אותם לתת אספקה לפרטיזנים, כמובן שגם לחם איתם. באחת הקרבות הוא נפצע קשה והועבר לטיפול באחד מבתי החולים במוסקווה. אמא שלי לא ידעה פרטים עליו. אם הוא חי, מת או פצוע. היא נשארה עדיין בפרטיזנים ולחמה תחת אש. היו יריות, פצצות ולפעמים הסכנה היתה על ידה. אך היא המשיכה תמיד להילחם.
באחת הפעמים העגלה עם חביות הנפט והפרדות שהיא הובילה, התהפכו לתוך התעלה ואמא שלי נפצעה. היא לא יכלה לזוז. היתה כאילו משותקת. היא קיבלה מכה בחוליות הצוואר העליונות והרופאה המליצה להעביר אותה למוסקווה לבית חולים.
קצין בכיר שאל אותה אם היא יהודיה וכשענתה כן הוא אמר לה שתנוח שם וזה יעבור לה. את לא צריכה להגיע לבית חולים. מאחר שבמקום היתה גם רופאה יהודיה היא היתה לטובת אמא שלי והיא המליצה להעביר אותה לבית חולים. באותו היום שסידרו לה את הטיסה היא פגשה פרטיזן שסיפר לה שאבא שלי חי והוא בבית חולים. במשך ארבעה ימים הובילו אותה בעגלה לאזור המנחת של המטוס. שדות תעופה לא היו אז. המטוסים היו נוחתים בכל מיני שדות, היו מדליקים להם אורות וככה הם ידעו לאן לנחות. המטוס אסף אותה למוסקווה שם שהתה לכמה שבועות וכשהבריאה היא החליטה לחפש את אבא שלי.
בתקופה ההיא היו קולחוזים ברוסיה – משק ששייך למדינה וחייבים לעבוד עבור המדינה, אחרת לא מקבלים כרטיסים למזון. הכריחו את אמא שלי לנסוע אל אחת ממדינות הסטן. אמרו לה שאם היא לא תסע היא לא תקבל אוכל. היא נסעה ברכבת 10 ימים עד שהיא הגיע. שיכנו אותה עם עוד משפחה עם 10 ילדים. מיטות לא היו. הם ישנו על קש והתכסו עם עורות של חיות. היא סבלה שם מאוד ממחסור.
זה היה מקום מאוד עני והתושבים שם לא היו כל כך אדיבים ליהודים.
היא החליטה לברוח משם וכעבור כמה חודשים היא הסתלקה למוסקווה וחזרה לחפש את אבא שלי.
היא הגיעה לבית החולים ולא קיבלה היתר כניסה אבל אחרי שהיא הוכיחה שהיא פרטיזנית הם נתנו לה להיכנס. היו הרבה פצועים וכולם היו חבושים אז היה לה קשה לחפש את אבא שלי, אבל היא מצאה אותו. הוא סבל נורא מכאבים, הגוף שרף לו, וכנראה שאיזה עצב נפגע. בכל פעם בחורף הזה הוא היה מוריד את הבגדים ורץ לשכב בשלג כדי לקרר את הגוף שלו. אמא שלי הרגיע אותו ואמרה לו שעם הזמן הכאב יעבור והוא באמת נרפא לאט לאט. הוא לא רצה לחיות מרוב סבל.
אמא שלי קבלה פינת חדר קטנה בבית החולים בגודל של מטבח קטן ושם היא יכלה להישאר לישון. לא היה לה מקום אחר להיות בו.
אמא שלי גרה בעיירה קטנה בשם אוסובה. זאת היתה עיירה יהודית טיפוסית, כמו בסרטים של טוביה החולב. העיירה היתה בנויה מבתי עץ ובחורף הקירות כוסו בכפור. לא היו אמצעים לחימום כמו שאנחנו מכירים. היהודים שחיו שם עסקו בעיקר בחקלאות או מסחר (סנדלרות, חייתות...).
אחרי המלחמה הכפר הזה נמחק. אבא שלי והחברים הפרטיזנים שלו באו לכפר באישון לילה ושרפו את הכפר על יושביהם. אחרי שהיהודים ברחו מהכפר באו להתיישב שם אוקראינים. הם נכנסו לכפר, בזזו את מה שהיה שם והשתלטו על הרכוש היהודי. יהודים לא נשארו שם. לא בזמן המלחמה ולא אחריה. אז אבא שלי וחבריו שרפו את הכפר.
כל הקהילות היהודיות היו שם בברוך גדול. כולם או ברחו או נלכדו בידי הגרמנים או נשלחו לאוושויץ או למות בבורות הירי.
אני יודעת שסבתא שלי נשלחה למיידעינק שם היא נרצחה.
היא יצאה עם השיירה ברגל מאוסובה למיידעניק ושם היא נרצחה.
היא היתה אישה דיי עמידה.
כשהגרמנים התקרבו לכפר שלהם היא לקחה את כל התכשיטים ודברי הכסף היקרים והמנורות ונתנה אותם לאיזה גוי שהיה איתה בעסקי מסחר. היא אמרה לו שישמור לה עליהם והיא תחזור לקחת אותם אחרי המלחמה. כשאמא שלי חזרה לקחת אותם הוא אמר לה שהוא מכר הכל ורק כף אחת נשארה. הכף הזו היא אצלי. יש עליה חריטה של השם של סבתא שלי, EP, אסתר פקהויז. ובכל פעם שאני הולכת לשווקים אני מסתכלת על הכפות לראות אם יש חריטה EP.
**הסיפור של אבא שלי - יצחק (גרישה) פקהיוז**
אני אספר גם על אבא שלי קצת. אבא שלי עבד במחנה כפייה.
כמו שאמרתי, כל משפחה היתה צריכה להוציא בן לעבודת כפייה.
הוא עבד שם עם החברים שלו וברגע שנודע להם שיש הרג ושכנראה יהרגו אותם, הוא והחברים שלו החליטו שברגע שיוציאו אותם מהמחנה עבודה לכיוון ההצעדה הם ימלטו.
אבא שלי גדל ליד היער אז הוא אמר לחברים שלו מעבודת הכפייה שברגע שהוא יתן להם שריקה מי שרוצה שימלט איתו ושירוצו בזיגזג כדי שהכדורים לא יפגעו בהם. וכשהם הגיעו למעבה היער הוא נתן שריקה וכולם נמלטו בזיגזג. הם הגיעו לאיזו פינה אחרת ביער והם תלשו את העצים הרכים מהשורש, נכנסו לגומות שנוצרו שם ושמו את העצים עליהם חזרה. ככה הם התחבאו והגרמנים לא תפסו אותם.
**הוא הציל איתו עוד 10 אנשים. **
בצעדה ההיא אבא שלי פגש את סבתא שלי (אמא של ראיה). היה לה צעיף יפה ו10 דולר, שאז נחשב להון תועפות, היא נתנה לו אותם ואמרה לו שהוא יצטרך את זה יותר ממנה. זה היה המפגש האחרון ביניהם.
ההורים שלי נפגשו ביער הסבוך. אבא שלי נתן לאמא שלי כמה נקודות ודרכי בריחה. היא הצטרפה אל שתי בנות דודות שלו שהכירו משפחה של גוים והן הציעו לה להתחבא איתן אצל הגוים. אמא שלי לא רצתה. היא המשיכה הלאה ושתי הבנות דודות נכנסו לבית ורצחו אותן שם.
אמא שלי המשיכה לכפר אחר שהיא הכירה בו משפחה מעסקי מסחר של אמא שלה. היא ביקשה מהם מחסה והם נתנו לה להיכנס ולישון באחד החדרים. בבוקר היא שמעה דפיקה בדלת והתייצבו שם שוטר אוקראיני וקצין גרמני.
המשפחה הלשינה עליה.
השוטר והקצין רצו לקחת אותה והיא אמרה להם שיש לה מעיל יפה ומגפיים שחבל שהיא תשאיר שם וביקשה ללכת להביא. כשהשוטר והקצין שמעו שיש מעיל ומגפיים שבהם הם עלולים לזכות הם נתנו לה ללכת להביא. אז היא נכנסה לחדר "להביא אותם", פתחה חלון, קפצה ממנו וברחה ליער.
ככה היא נמלטה מהמוות שלה.
היא היתה אישה חזקה ואמיצה. בערך בת 20.
אני שאלתי אותה פעם איך היא התמודדה עם מחזור ביער ואיך היא התרחצה והיא ענתה לי שהם לא התרחצו. לא היה מה לאכול ולשתות ולבנות הפסיק המחזור.
סיפור
מהחיים שאחרי
**החיים שאחרי **
אחותי נולדה ב1943. אבא שלי כבר יצא מבית חולים והוא ואמא שלי קיבלו איזה חדרון. אז לא היה אפשר להשכיר או לקנות דירות. הממשלה היתה קובעת "פה את גרה ופה את עובדת" וזהו.
הם גרו באיזה חדרון באיזה מרתף בלי אוכל בלי חימום בתנאים תת תנאים.
באותה שנה היה מצור מאוד רציני על מוסקווה. הם היו קונים מלח שאז היה יקר כמו זהב והם היו יושבים בשוק ומוכרים מלח.
הם ישבו בחוץ בכפור הזה ומוכרים מלח. ואחותי שהיתה אז תינוקת ישבה איתם והם היו מכסים אותה בשמיכות.
ב1945 אמא שלי לא רצתה להשאר ברוסיה.
היא ראתה את האנטישמיות והיא החליטה שהיא רוצה לעלות אל איפה שכל היהודים עלו, לפלסטינה. אז עוד לא היתה מדינת ישראל זה היה פלסטינה. אבא שלי היה קומוניסט נלהב ולא רצה לעזוב.
אמא שלי לקחה את אחותי שהיתה אז בת שנתיים או שלוש והיא שיחדה פקח רכבת שיתן להן לעלות. הכל היה שוחד אז, כי לא היה איך להשיג דברים.
אמא שלי קנתה בד משי ונתנה לפקח של הרכבת שהיה גם חבר של ידידה שלה.
הוא נתן לה לעלות על הרכבת וככה היא עברה לפולין.
אבא שלי הגיע לפולין מאוחר יותר. גם לו לא היה היתרים כדי לצאת ממוסקווה אז הוא עלה על הגג של הרכבת ונסע עליה לפולין.
אמא שלי הגיעה לפולין לעיירה קלץ'.
בעיירה היה מחסה ליהודים של הג'וינט, אירגון שתמך ביהודים ועזר להם.
שם היא היתה אחראית על המחסן, להביא את המצרכים לטבח.
זה היה אחרי המלחמה .
יום אחד הגיעו אליה אנשים מעיירה שכנה ואמרו לה שרוצים לעשות שם פוגרום ביהודים. חלק מהתושבים לא האמינו אבל אמא שלי כן האמינה אז היא לקחה את אחותי אל ההרים של צ'כיה שהיו ליד העיירה. היא שהתה שם שלושה ימים בלי אוכל ובלי מים.
כשהיא חזרה לעיירה קלץ' היא ראתה את גודל האסון שהיה שם.
שחטו והרגו יהודים במקום הזה.
היא אמרה שהיא חייבת לעזוב את המקום הזה.
היא ואבא שלי בדיוק התאחדו אז.
הם החליטו לעבור לעיירה בשם פריישצה. הם קיבלו שם בית קטן ולגדל חזירים כעבודה. זה היה ב1946 ואני כבר נולדתי ולא הלכתי לגן. לא היה גן לא היה כלום אז כל היום אני שיחקתי עם אחותי ועם חתול וזהו.
יום אחד אני ואחותי היינו לבד בבית בלי השגחה ושיחקנו.
היא רצתה לתפוס את היונים והיא נפלה מהחלון מקומה שלישית.
זה שינה לי את החיים.
היא שכבה 10 ימים מחוסרת הכרה ובלי טיפול כי לא היו רופאים והיא נשארה נכה בראש.
זה קרה עוד לפני שעלינו לארץ האסון הזה. אנחנו התעכבנו בעלייה כי ההורים שלי חסכו כסף לקנות כרטיסים ולעלות לארץ אבל השלטון שם החליף את המטבע וכל החסכונות שהיו להם איבדו את הערך שלהם. הם חסכו כסף מחדש ועלינו לארץ ב22 בפברואר 1951.
**העלייה לארץ**
ירדנו מהאוניה ולקחו אותנו למעברה. זה כמו מחנה של צבא.. גרנו באוהל וכשהיה גשם האוהל נשטף ונשארנו בלי כלום.
שם גרנו תקופה. לאחר מכן עברנו לפרדס חנה וגרנו בקריסטין.
אלה היו האנגרים גדולים שפעם הצבא האנגלי גר בהם ושם גרנו. לא היו מקלחות בתוך ההאנגרים האלה ובכל האנגר גרו 30 משפחות. ביו כל משפחה ומשפחה מפרידה שמיכה. זה הכל.
המקלחות היו בחוץ, מקלחות ציבוריות, ולא היה מים חמים. הברזיות היו כמו בצבא ארוכות ומלבניות ועשויות מפח.
גם אוכל לא היה. היתה תקופת צנע בארץ והינו צריכים לקבל מזון רק מתלושים והיה קשה.
אני הייתי ילדה ולא הרגשתי את הקושי כמו ההורים שלי.
**הנוער של היום לא יכול להבין את הקושי של אז בגלל שהיום יש לכם את הכל בשפע.** לא היה אז לא טלוויזיה לא מקרר לא טלפון ולא חשמל.
ציר הזמן האישי של
ראיה (רחל) ויצחק (גרישה) פקהיוז
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תיעדו:
- יעל אברגל, יא4
- נויה גולדבאום , יא4
- נטע כהן, יא4
מחזור
עדויות נוספות מ
פולין
:
אולק וייסלפיש
פולין
31.10.1922
לא ידוע
לא ידוע
במסגרת פרויקט תיעוד והנצחה נפגשנו עם אולק וייסלפיש שורד שואה מפולין שבדרך נס ניצל הוא ומשפחתו מהתופת. אולק בן ה 100 אירח אותנו בביתו בתל אביב ושם במשך 4 שעות סיפר את סיפורו לפרטי פרטים ותיבל את סיפורו בהרבה הומור. אי אפשר היה שלא להתרגש מהמאמץ שעשה בשיחה אתנו ומהיסטוריה של איש אחד שבעצם מתאר את ההיסטוריה של אומה שלמה - העם היהודי. אולק, נולד ב1922 פולין בעיר לבוב ,שם הוא בילה את רוב ילדותו, הוא למד בבית ספר יהודי ״חווים דעת״ . הוא מספר שהייתה לו ילדות יפה עד גיל 10. להוריו היה בית חרושת לנעליים שהצליח מאוד והם חיו ברמת חיים גבוהה מאוד. 1932 אביו נפטר משטף דם במוח, ואימו לקחה את ניהול העסק שהתפתח מאוד והמצב הכלכלי היה מצוין. שלוש שנים לאחר מכן נחתם הסכם מילוטרופ מולוטוב שבו הרוסים והגרמנים פלשו לפולין וחלקו את השליטה עליה. אולק בחוכמה רבה עבר לצד הרוסי והועבר ברכבות יחד עם משפחתו למחנה עבודה ברוסיה. הרכבות אינן היו רכבות מסע רגילות אלא רכבות שנועדו למסע של בעלי חיים ולכן התנאים היו קשים. המסע ברכבת היה קשה מנשוא, רכבת משא בקר ללא חלונות או דלת שאפשרו אויר, אולק תיאר מסע ארוך מאוד ומתיש. בסופו של המסע, לאחר ימים ארוכים, הגיעו למחנה עבודה בסיביר ושם פגש אותם אדם "נמוך יותר מיצחק שמיר" שהסביר להם שכאן צריך לעבוד אחרת לא יוכלו לשרוד. במחנה אולק תיאר עבודת פרך הכוללת סבלות קשה, חטיבת עצים ותלישת שורשי עצים מהקרקע. אולק תיאר את העבודה כקשה מאוד והסביר כי מאחר והיה צעיר היה מסוגל לעבוד בתנאים אלו בקור מקפיא ועם ככ מעט אוכל . בנוסף , מאחר ואביו נפטר שנה לפני המלחמה הוא נאלץ לדאוג לאמו ואחיו הקטנים שלא יכלו לעבוד כמוהו. אולק סיפר שמאחר והיה מלומד וידע לדבר גם רוסית יכל לתקשר עם הרוסים ,ולקבל יחס מועדף . אולק עבד במחנה העבודה כ 3. שנים קשות. בשל הקשרים שהצליח לייצור הם הצליחו לברוח חזרה ללבוב ושם החל ללמוד רפואה, הוא למד רפואה כשנה עד ששמע על המרד בגטו ורשה, הוא חשב ש ״לא הגיוני שהם שם נלחמים בדמם ואני פה לא עושה כלום״, הוא מחליט להתגייס לצבא , שם הוא נהפך להיות חובש והתחיל להתקדם בדרגות . לאחר שנה ב 1940 הוא שומע שהגרמנים הולכים לפלוש ללבוב הוא דואג נורא למשפחתו, הוא מתחיל לחפש דרך להעביר את משפחתו אליו. אולק מתקשה למצוא אישורים עד שפוגש באחת הקולודות שלו ללימודים שמצליחה להשיג לו הסעה של המשפחה בדרך לא חוקית. תוך סיכון חייו הוא נוסע ללבוב להחזיר את משפחתו, אולק מעיר אותם באישון לילה ואומר להם שיש להם שעה לאסוף את החפצים ולצאת, תוך שעה כולם היו מוכנים ונסעו לוורשה. אולק מסיים את לימודיי הרפואה שלו בהצטיינות וב1952 מחליטים אולק ומשפחתו לעבור לישראל
אנשל יבלונסקי
פולין
7.11.1925
קוטנו, פולין
קוטנו, פולין
**לפני המלחמה**
אנשל יבלונסקי נולד ב8.11.1925 בקוטנו, פולין. משפחתו כללה את אביו ראובן, שהיה חייט, אימו יהודית ואחיו הגדול רפאל. הם גרו בעיר לודג'. אנשל למד בבית ספר מקומי והיה קרוב לקהילה היהודית והלא יהודית בעיר, וחבריו היו לא יהודים כי למד בבית ספר מקומי.. האווירה בבית הייתה לא דתית. אנשל אהב להחליק על הקרח, והיה מעולה בזה. "היה מספר בגאווה שבכל התחרויות שהיו עושים בהחלקה על הקרח היה מנצח", מספרת יהודית מוסטוב, הבת של אנשל. הוא היה ילד קטן, רזה ואתלטי.
**המלחמה**
בתחילת המלחמה אנשל היה בן 14. כמה ימים אחרי תחילת המלחמה ב1939, לודג' נכבשה על ידי הגרמנים והתחילו סנקציות נגד יהודים. הם הוכו, הושפלו והכריחו אותם לשים מגן דוד על היד. עצרו אותם ברחובות ושלחו אותם לעבודות כפייה. בנוסף הוצא צו שעל כל היהודים לעבור לגור בגטו, וב1 במאי 1940 הוא היה מלא ונסגר. לא היה אפשר לצאת מהגטו ללא אישור מיוחד. בגטו נרצחו אנשים כשעברו על חוקי הגטו. בגטו לודג' לקחו אותם לעבודות כפייה כל יום. אנשל היה בגטו לודג' עד חיסולו באוגוסט 1944, בזמן הזה נשארו בגטו רק 150,000 יהודים. אמרו להם שלא יקרה להם שום דבר רע כי הם הולכים לעבוד עבודות כפייה לעמן הצבא. אנשל נלקח לאוושויץ בירקנאו, שם שהה מספטמבר 1944 עד אוקטובר 1944. משם נלקח למחנה גרוסרוזן, שם היה רק כמה ימים. מגרוסרוזן אנשל נקלח למחנה פלקנברג, שם שהה עד סוף 1944. במחנה הזה עבד בעבודות כפייה כל יום. העבודות היו חפירת מנהרות בהרים. כשהמחנה חוסל הוא הלך ברגל למחנה מטהאוזן, שם היה רק כמה ימים כי מיד נלקח למחנה אבנזה. באבנזה הוא נשאר עד לשחרור, ועבד שם בעבודות כפייה כל יום, במכרות מתחת לאדמה. אביו נרצח בגטו לודג' בשנת 1944, ואימו נרצחה בחיסול גטו ורשה. אחיו רפאל מת ממחלת הטיפוס בגטו ורשה בשנת 1940. ב8.5.1945 שוחרר על ידי האמריקאים. הוא היה בן 19 ושקל 23 קילו.
אסתר דאום-פרנקל
פולין
31.12.1917
**חלק ראשון:**
אסתר דאום נולדה ב 1918 נולדה בפולין. היא סיימה בית ספר תיכון ויש לה תעודת בגרות. לאחר מכן למדה בבית ספר למסחר בגדנסק בפולין.
לפני המלחמה עבדה בעיר הבירה, וורשה. אביה נפטר מוקדם כאשר הייתה בת 13. עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939, היא חזרה להתגורר בלודז' יחד עם אמה ועם אחותה בשם רוזה שהייתה צעירה ממנה בשלוש שנים.
**חלק שני:**
תחילת המלחמה
1 בספטמבר, 1939 היום הראשון של מלחמת העולם השנייה. נאיבי היה האדם שהאמין במלות השלום והבטחותיו של היטלר. כבר בימיו האחרונים של חודש אוגוסט של 1939 שררה הרגשה של תחילת מלחמה. לא דובר על כך בקול רם, אך כל מי שהיה יכול, הכן לעצמו מצרכי מזון, מקום מסתור, בגדים וכו'.
בהצהרותיו הראשונות של היטלר טען שכוונתו הם גישה נכונה פרוסיה המזרחית בלבד.
פולין גייסה חלקית את כוחותיה, והרכבות היו עמוסות גברים מגויסים. לוורשה הבירה הגיעו המונים ממערב פולין כיוון שהסיקו שמהגבול הגרמני עד לוורשה המרחק הוא גדול והגרמנים לא יגיעו לוורשה כל כך מהר.
אך היה אחרת, ביום שישי הראשון לתשיעי 1939 בשעה חמש בבוקר החרישה צפירה איומה ובו זמנית נשמעו מנועים של המטוסים הגרמניים. שניות לאחר מכן נפלו לבירה הפצצות ראשונות, הגרמנים לא רק הפילו פצצות אלה גם ירו בנשק אוטומטי על העוברים והשבים ברחובות ובכבישי האוכלוסייה.
היטלר הודיע בפומבי על " בליץ קריג" (מלחמת בזק), והצליח בשיטה זאת. רק חמישה ימים מאוחר יותר נכנסו הגרמנים ללודז'. וורשה הבירה ניסתה בינתיים להתגונן על אף ההפצצות היום יומיות.
לאחר שהגרמנים הפציצו את תחנת החשמל נותקה וורשה מאספקת החשמל המים והגז והגרמנים כבשו את העיר.
התושבים נתקלו בקושי רב להשיג צורכי קיום בין הפגזה להפגזה. מי שרק היה יכול היה ניגש לנהר "ויסלה" להביא מים, אבל לחם ומזון אחר בלתי אפשרי היה להשיג.
ב-28 לדצמבר 1939 אחרי כניעתה של וורשה היא החליטה לחזור ללודז'. היא שכרה עגלה יחד עם בת דודתה ויצאו לכיוון לודז'. למחרת פגשה שם את ואת אחותה.
הקמת הגטו
לאחר כשנה הגרמנים סגרו את הרובע בעיר לודז' בגודל של 4 קמ רבוע. ובנו שם את הגטו שאליו העבירו את רוב יהדות העיר. כאשר התמלא הגטו היו בו כ- 250 אלף איש שהתגוררו בצפיפות איומה.
היא ומשפחתה עברו לדודים שלה ששכרו חדר ברחוב קושצ'ילנה מספר 4 בפולין. ההעברה הייתה מלווה באי נעימות רבה. מהראשון במאי כל שטח הגטו היה מגודר בגדר תיל עליו שלטים בהם כתוב "_שטח של יהודים. סכנה למחלות מדבקות – לא להתקרב. החוצה את גדר הגטו יחוסל_." והגדר הייתה שמורה על ידי חיילים גרמנים.
בכניסה לגטו אסתר חיפשה מקום מגורים ורוב הדירות היו כבר תפוסות. כאשר נכנסה לחצר של אחד הבתים פגשה אישה בשם חנה, ושאלה אותה האם היא יודעת על חדר פנוי שאפשר לגור בו. חנה, שבעתיד נהייתה חמותה, אמרה לה שהם גרים בקומה ראשונה ואם אתם לא משפחה גדולה תוכלו להצטרף ולגור איתנו. כך אסתר נכנסה עם אמא ואחותה לגור עם משפחת פרנקל. ולימים כך הכירה את בעלה יצחק פרנקל, בנה של חנה.
בראשון במאי 1940 נסגר הגטו, אין יוצא ואין בא.
בשני במאי 1940 ביקרה אותה דודה פלה והציעה לה להגיש מועמדות לאנשים היודעים את השפה הגרמנית. אסתר שידעה את השפה הגרמנית על בוריה ניגשה למשרדי הגטו ושוחחה עם יו"ר היודנראט חיים רומקובסקי. היא אמרה לו שהיא יודעת שפות, במיוחד גרמנית והציעה את עצמה כמזכירה במשרדים של הגטו. רומקובסקי בחר בה וכך אסתר עבדה בכל תקופת קיום הגטו. העבודה הזאת נתנה לה אפשרות להיות קרובה להתרחשויות בגטו עצמו וגם להיות בקשר מסוים עם הקצינים הגרמנים שביקרו את המשרדים ואת היו"ר.
באוקטובר 1944, הגרמנים הרגישו שהמלחמה עומדת להסתיים. הם החליטו לסגור את הגטו ולהעביר חלק מהיהודים למחנות השמדה וחלק אחר (בעלי יכולת עבודה) להעביר אותם לגרמניה למפעלים שונים.
אסתר עם המשפחה שלה ומשפחת פרנקל, שבשנים האלה התחברו מאוד, הגיעו לתחנת הרכבת בה עמדו שתי רכבות לשני כיוונים. רכבת אחת יועדה למחנה ההשמדה אושוויץ והרכבת השנייה יועדה למחנות עבודה במפעלים בגרמניה. אף אחד לא ידע איזה רכבת נוסעת לאיזה כיוון.
פתאום ראתה אסתר קצין אס.אס על הרציף אותו הכירה מהביקורים שלו במשרדים של הגטו. במהלך אחד הביקורים שלו, אסתר זכתה ממנו פעם אחת לתפוח עץ ופעם שנייה לחפיסת שוקולד. אסתר אזרה אומץ וניגשה לקצין האס.אס שעמד על הרציף, ושאלה אותו בגרמנית הרהוטה שלה האם הוא יודע להגיד לה לאיזה רכבת כדאי לה להכנס. הקצין הצביע על הרכבת הימנית. המשפחות סמכו על המידע של הקצין ונכנסו לרכבת שהוא הצביע עליה. למזלם, כך הגיעו למחנות עבודה בגרמניה וניצלו מהמוות באושוויץ.
כאשר הגיעו לגרמניה הופרדו המשפחות ביניהן. משפחת דאום נשלחה למחנה רוובסבריק ומשפחת פרנקל נשלחה למחנה עבודה אחר קניגסווסטנהאוזן. בעת הפרידה, סיכמו אסתר ויצחק ביניהם שכאשר תסתיים המלחמה, הם ייפגשו שוב בדירה של חנה פרנקל בלודז'.
במחנה העבודה אסתר עבדה במפעל לחלקי חילוף של מטוסים. היא עבדה במפעל הזה עד לאפריל 1945. במהלך עבודתה במפעל היא ועוד עובדים החליטו ביניהם שהם מחבלים בתהליך הייצור של המוצרים, דרכם לנקמה קטנה בגרמנים.
**חלק שלישי**
כאשר הסתיימה המלחמה במאי 1945, אסתר חזרה עם אחותה ואימה ברכבת ללודז'. למרבה ההפתעה יום קודם ב -9 במאי, יצחק עם הוריו הגיעו אף הם ברכבת ובעגלה עם סוס לביתם בלודז'.
הפגישה ביניהם הייתה מאוד מרגשת אחרי שלא ראו זה את זה במשך כחצי שנה ולא היו בטוחים מה עלה בגורלם.
הבית לא נפגע במלחמה ושם הם גרו ונולדו להם שלושה בנים, זאב, שמואל ויונה.
אחותה רוזה עזבה מייד עם סיום המלחמה, עם חבר שלה לצרפת ומשם לארגנטינה. שם את חיו את חייהם.
לאחר המלחמה יצחק פרנקל שירת במספר תפקידים ציבוריים. הוא היה יו"ר הקהילות היהודיות בפולין, סגן הנשיא של אורט העולמי וסגן הנשיא של ארגון הג'וינט שהיה אחראי על מדינות מזרח אירופה. בתפקידו הוא עזר ליהודי פולין וגם ליהודי רוסיה, שהגיעו לפולין על מנת לעלות לארץ ישראל. אסתר הייתה יד ימינו של יצחק לאורך כל תפקידיו.
פעילות נוספת של יצחק הייתה באיתור ילדים ותינוקות יהודיים שנמסרו לכנסיות, על מנת להציל אותם. דרך עבודתו זו, קשר קשר חם עם הארכיבישוף קרל ויוטרה, שלמים התמנה לאפיפיור יוחנן פאולוס השני. שנים רבות האפיפיור ויצחק התכתבו ביניהם ושמרו על קשר ידידות חם. בפעילות הזאת נמצאו 292 ילדים שהוברחו מפולין דרך שוייץ באמתלה שהם חולי שחפת וצריכים לצאת לטיפול. משוויץ הילדים הועברו רובם לישראל וחלקם למדינות אחרות.
בשנת 1973 החליטו אסתר ויצחק לעלות ארצה, לאחר שילדיהם עלו כבר לארץ 4 שנים לפניהם.
זאב עלה ארצה ב 1969 ולמד הנדסה בטכניון. אחיו שמואל ויונה עלו כחצי שנה אחרי.
כשעלו ארצה אסתר ויצחק כבר היו פנסיונרים. הם התגוררו בנס ציונה עד יום מותם. בביתם היו תלויות תמונות של השואה כזכר לכאב והסבל שעברו, בנוסף היה לאסתר חשוב להעביר את סיפורה לילדיה בשביל לשמר ולהעביר את עדותה לדורות הבאים.
בשנות ה 90 אסתר הוציאה ספר בשפה הפולנית על החיים בגטו לודז'. הספר נקרא: הייתי מזכירתו של רומקובסקי.
עדויות נוספות
:
זאב גוטמן
רומניה
31.12.1919
בגבול רומניה - צ'כיה הנקרא ברמיך
בגבול רומניה - צ'כיה הנקרא ברמיך
החיים לפני המלחמה אני נולדתי בגבול רומניה - צ'כיה הנקרא ברמיך. היה שם חדר לתלמוד תורה, לשם הלכנו בבוקר. אחרי "החדר" הלכנו לבית ספר לימודי חול - עד ומשם שוב ל"חדר" - עד הערב. בכפר חיו 70 משפחות יהודיות היו שני בת כנסית, גדול וקטן. היה מקוה, שוחט ורב. הגויים היו פי 6 מאיתנו והם לא נגעו בנו לרעה, הם גרו בקצה הכפר והיהודים גרו במרכז. הם עבדו בעבודות אדמה והיהודים היו בעלי מלאכה והיו להם חנויות. הפרנסה של המשפחה שלי היתה להעביר סחורה )בשר ושתיה חריפה( בשוק שחור אל מעבר לגבול, אל צ'כיה. הגבול היה נהר שרוחבו כ300 מטר. העברנו את הסחורה על גבי סירות משוטים קטנות. כשהגיעו עם הסחורה לצ'כיה היו פורקים אותה מהסירות ומעמיסים על אותו סירות. היו שומרי גבול והרבה פעמים נתפסו הסירות. אם נתפסו בגבול רומניה - שיחדו את השומרים אך אם נתפסו בגבול צכיה היה משפט ובית סוהר לכמה שבועות. היהודים בכפר התפרנסו בכבוד רב. המלחמה באוקטובר 1943 לקחו אותי למחנה עבודה של הונגרים ששם עשינו ביצורים לגרמנים בגבול. היה לי קשר עם ההורים ומפעם לפעם קיבלתי חבילה עם קצת אוכל ובגדים. ב1944- מיד אחרי פסח לקחו את כל המשפחות היהודית לבית הכנסת ולאחר מכן לקחו אותם לגטו בעיר, אינני יודע כמה זמן היו שם. משם נלקחה משפחתי לאושוויץ, ויותר לא שמעתי מהם. אחותי שגרה אז בבודפשט כתבה לי שהיא שולחת לי חבילות למחנה עבודה אך החבילות מעולם לא הגיעו אלי. מאז ניתק איתה הקשר. ליד מחנה העבודה בו הייתי הסתובבו פרטיזנים, אך היות ולא היכרתי אותם לא יכולתי לברוח איתם. באוקטובר44- פינו המפקדים את הממחנה כדי לברוח מהחזית, הם פחדו את מהרוסים. לקחו את כל היהודים מהמחנה והגענו לגבול הונגריה-אוסטריה, עבדנו שם. שיכנו אותנו בבית חרושת, מרוב צפיפות קיבלנו מחלת טיפוש וכינים. הכאבים היו חזקים מאוד, בכינו וצעקנו, נוסף לזאת הרומנים הרביצו לנו ללא הפסקה. לפני שחצינו את הגבול לאוסטריה עשו מסדר ואמרו לנו להוריד את כל התכשיטים. אחרי המסדר הלכנו לתחנת רכבת. הכניסו אותנו לקרונות של בהמות והצפיפות היתה רבה. היינו צמאים, רצינו לשתות קצת מהשלוליות אך השומרים לא נתנו לנו. משם הלכנו כמה שעות עד שהגענו לאחד הכפרים. שם קיבלנו קפה חם. כל מאה איש הוכנסו לבית ריק, והיו שם מיטות מקרשים וקש מפוזר על הרצפה. אפילו היה חשמל! במחנה חלינו טיפוס, גם המקלחות לא עזרו שבנו להתגרד כאילו לא עשינו כלום, היה לכולם חום גבוה חלק כבר מתו. הגרמנים אמרו לשני יהודים שידעו רפואה לקחת את כל החולים אל בית נטוש בראש ההר. אני לא הייתי בין האנשים שנלקחו אל ההר. במשך הזמן, במחנה, התבלו הנעליים והבגדים. קיבלנו נעלי עץ מהגרמנים ואת הבגדים תיקנו בעצמנו. הגרמני פחד שנעביר את מחלת הטיפוס למשפחות האוסטריות אצלן אנחנו עובדים תמורת אוכל ולכן אסר עלינו ללכת לעבוד אצלם. מי שהלך בכל זאת קיבל כדור בראש. שלושה, ארבעה ימים אחרי האיסור הזה התחלנו לצאת בכל זאת לעבודה אצל המשפחות לאור העובדה שהגרמנים הירפו את השמירה עלינו. עשינו את הביצורים במרחק 3 קילומטר מהבתים בהם גרנו. בערב פסח פקודה לחזור לבתים לא ידענו מה קורה, באנו לכפר-עשו לנו מסדר והגרמני אמר שהרוסים מתקרבים. לכן הצבא הגרמני יסוג. הוא עוד אמר שמי שישאר כאן יהרג לודאי מהמלחמה בין הצבאות, לכן מי שרוצה - יבוא איתם וינצל ומי שלא רוצה שישאר כאן וימות. היה לנו קשה עם הקבוצה על ההר והם התלבטו אם לבוא או להישאר. חלקם היו חולים מאוד ולא יכולנו ללכת והם איבדו כל תקווה, ונשארנו. חלקם אמרו - אולי נשאר בחיים, הייתי בן אלה שהלכו ביום הראשון של פסח התחלנו ללכת, ימים ולילות הלכנו. אנשים נפלו בדרך כמו זבובים. לא היה לנו כח ולא היה לנו אוכל. מצאנו עשבים בדרך, וקצת תפו"א. מצאנו חלזונות המגיחים מהאדמה אחרי הגשם. שברנו את הקונכיה ואכלנו, לא הייתה ברירה. בדרך הלאה פגשנו אוסטרים עגלה מלאה סלק סוכר וקיבלנו סלק אחד לכל 15 איש. היו שנפלו על האדמה, מאחר והגרמנים קיבלו הוראה לא להשאיר יהודים חיים בשטח הם הרגו כל מי שנפל. בלילה ישנו בשדה וירד עלינו שלג, בבוקר היו שקמו והיו שלא... הגענו לכפר אחד שם קיבלנו חתיכת לחם ומרגרינה. עמדנו בתור וכולם נדחפו, היה בלגן כל אחד רצה להשיג הרבה אוכל, ומהר. הגרמנים ראו את הבלגן וקיבלו פקודה לירות בנו. הרבה נפלו. ראיתי גרמנ עם כמה חתיכות לחם ביד שלא הספיק לחלק לאנשים )הם כבר מתו(, ביקשתי ממנו חתיכה )אמרתי שלא קיבלתי( - לא נתן לי. התחלתי לבכות ולהתחנן לפניו - נתן לי. הגענו למחנה הריכוז מאוטהאוזן, יכסנו אותנו באוהלים ענקיים ששימשו סככות ל20- טנקים קודם. לא הייתה עבודה והרוסים, האמריקאים והצרפתים התקרבו לשם. בבוקר קיבלנו קצת קפה דלוח ובצהריים מרק מסלק סוכר, וכיכר לחם אחת לארבעה עשר איש. יום אחד, הלכתי ליד שער המחנה שם ניצב שומר גרמני ומסביב הייתה גדר תיל, מחושמלת וכל כמה מאות מטרים היה מגדל שמירה. מאחורי השער ראיתי ערימה של קליפות סלק סוכר. התחלתי להתקרב שכלב נשך אותי. הקאפוס התחילו להרביץ לנו עם אלות והכל היה נורא. נאחזתי באחד העצים וזאת הייתה העזרה שלי. בינתיים הכלבים עזבו אותנו והגרמנים הפסיקו לירות, וקיבלנו מה שנשאר מהאוכל. התברר שהחבילות היו חבילות שאנשים שלחו לשבויים האמריקאים והצרפתים, והגרמנים נתנו אותם לנו להראות את "טוב ליבם", שהם מוציאים עלינו כסף )הם העמידו פנים כאילו הם הכינו את החבילות בשבילנו(
אסתר דאום-פרנקל
פולין
31.12.1917
**חלק ראשון:**
אסתר דאום נולדה ב 1918 נולדה בפולין. היא סיימה בית ספר תיכון ויש לה תעודת בגרות. לאחר מכן למדה בבית ספר למסחר בגדנסק בפולין.
לפני המלחמה עבדה בעיר הבירה, וורשה. אביה נפטר מוקדם כאשר הייתה בת 13. עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939, היא חזרה להתגורר בלודז' יחד עם אמה ועם אחותה בשם רוזה שהייתה צעירה ממנה בשלוש שנים.
**חלק שני:**
תחילת המלחמה
1 בספטמבר, 1939 היום הראשון של מלחמת העולם השנייה. נאיבי היה האדם שהאמין במלות השלום והבטחותיו של היטלר. כבר בימיו האחרונים של חודש אוגוסט של 1939 שררה הרגשה של תחילת מלחמה. לא דובר על כך בקול רם, אך כל מי שהיה יכול, הכן לעצמו מצרכי מזון, מקום מסתור, בגדים וכו'.
בהצהרותיו הראשונות של היטלר טען שכוונתו הם גישה נכונה פרוסיה המזרחית בלבד.
פולין גייסה חלקית את כוחותיה, והרכבות היו עמוסות גברים מגויסים. לוורשה הבירה הגיעו המונים ממערב פולין כיוון שהסיקו שמהגבול הגרמני עד לוורשה המרחק הוא גדול והגרמנים לא יגיעו לוורשה כל כך מהר.
אך היה אחרת, ביום שישי הראשון לתשיעי 1939 בשעה חמש בבוקר החרישה צפירה איומה ובו זמנית נשמעו מנועים של המטוסים הגרמניים. שניות לאחר מכן נפלו לבירה הפצצות ראשונות, הגרמנים לא רק הפילו פצצות אלה גם ירו בנשק אוטומטי על העוברים והשבים ברחובות ובכבישי האוכלוסייה.
היטלר הודיע בפומבי על " בליץ קריג" (מלחמת בזק), והצליח בשיטה זאת. רק חמישה ימים מאוחר יותר נכנסו הגרמנים ללודז'. וורשה הבירה ניסתה בינתיים להתגונן על אף ההפצצות היום יומיות.
לאחר שהגרמנים הפציצו את תחנת החשמל נותקה וורשה מאספקת החשמל המים והגז והגרמנים כבשו את העיר.
התושבים נתקלו בקושי רב להשיג צורכי קיום בין הפגזה להפגזה. מי שרק היה יכול היה ניגש לנהר "ויסלה" להביא מים, אבל לחם ומזון אחר בלתי אפשרי היה להשיג.
ב-28 לדצמבר 1939 אחרי כניעתה של וורשה היא החליטה לחזור ללודז'. היא שכרה עגלה יחד עם בת דודתה ויצאו לכיוון לודז'. למחרת פגשה שם את ואת אחותה.
הקמת הגטו
לאחר כשנה הגרמנים סגרו את הרובע בעיר לודז' בגודל של 4 קמ רבוע. ובנו שם את הגטו שאליו העבירו את רוב יהדות העיר. כאשר התמלא הגטו היו בו כ- 250 אלף איש שהתגוררו בצפיפות איומה.
היא ומשפחתה עברו לדודים שלה ששכרו חדר ברחוב קושצ'ילנה מספר 4 בפולין. ההעברה הייתה מלווה באי נעימות רבה. מהראשון במאי כל שטח הגטו היה מגודר בגדר תיל עליו שלטים בהם כתוב "_שטח של יהודים. סכנה למחלות מדבקות – לא להתקרב. החוצה את גדר הגטו יחוסל_." והגדר הייתה שמורה על ידי חיילים גרמנים.
בכניסה לגטו אסתר חיפשה מקום מגורים ורוב הדירות היו כבר תפוסות. כאשר נכנסה לחצר של אחד הבתים פגשה אישה בשם חנה, ושאלה אותה האם היא יודעת על חדר פנוי שאפשר לגור בו. חנה, שבעתיד נהייתה חמותה, אמרה לה שהם גרים בקומה ראשונה ואם אתם לא משפחה גדולה תוכלו להצטרף ולגור איתנו. כך אסתר נכנסה עם אמא ואחותה לגור עם משפחת פרנקל. ולימים כך הכירה את בעלה יצחק פרנקל, בנה של חנה.
בראשון במאי 1940 נסגר הגטו, אין יוצא ואין בא.
בשני במאי 1940 ביקרה אותה דודה פלה והציעה לה להגיש מועמדות לאנשים היודעים את השפה הגרמנית. אסתר שידעה את השפה הגרמנית על בוריה ניגשה למשרדי הגטו ושוחחה עם יו"ר היודנראט חיים רומקובסקי. היא אמרה לו שהיא יודעת שפות, במיוחד גרמנית והציעה את עצמה כמזכירה במשרדים של הגטו. רומקובסקי בחר בה וכך אסתר עבדה בכל תקופת קיום הגטו. העבודה הזאת נתנה לה אפשרות להיות קרובה להתרחשויות בגטו עצמו וגם להיות בקשר מסוים עם הקצינים הגרמנים שביקרו את המשרדים ואת היו"ר.
באוקטובר 1944, הגרמנים הרגישו שהמלחמה עומדת להסתיים. הם החליטו לסגור את הגטו ולהעביר חלק מהיהודים למחנות השמדה וחלק אחר (בעלי יכולת עבודה) להעביר אותם לגרמניה למפעלים שונים.
אסתר עם המשפחה שלה ומשפחת פרנקל, שבשנים האלה התחברו מאוד, הגיעו לתחנת הרכבת בה עמדו שתי רכבות לשני כיוונים. רכבת אחת יועדה למחנה ההשמדה אושוויץ והרכבת השנייה יועדה למחנות עבודה במפעלים בגרמניה. אף אחד לא ידע איזה רכבת נוסעת לאיזה כיוון.
פתאום ראתה אסתר קצין אס.אס על הרציף אותו הכירה מהביקורים שלו במשרדים של הגטו. במהלך אחד הביקורים שלו, אסתר זכתה ממנו פעם אחת לתפוח עץ ופעם שנייה לחפיסת שוקולד. אסתר אזרה אומץ וניגשה לקצין האס.אס שעמד על הרציף, ושאלה אותו בגרמנית הרהוטה שלה האם הוא יודע להגיד לה לאיזה רכבת כדאי לה להכנס. הקצין הצביע על הרכבת הימנית. המשפחות סמכו על המידע של הקצין ונכנסו לרכבת שהוא הצביע עליה. למזלם, כך הגיעו למחנות עבודה בגרמניה וניצלו מהמוות באושוויץ.
כאשר הגיעו לגרמניה הופרדו המשפחות ביניהן. משפחת דאום נשלחה למחנה רוובסבריק ומשפחת פרנקל נשלחה למחנה עבודה אחר קניגסווסטנהאוזן. בעת הפרידה, סיכמו אסתר ויצחק ביניהם שכאשר תסתיים המלחמה, הם ייפגשו שוב בדירה של חנה פרנקל בלודז'.
במחנה העבודה אסתר עבדה במפעל לחלקי חילוף של מטוסים. היא עבדה במפעל הזה עד לאפריל 1945. במהלך עבודתה במפעל היא ועוד עובדים החליטו ביניהם שהם מחבלים בתהליך הייצור של המוצרים, דרכם לנקמה קטנה בגרמנים.
**חלק שלישי**
כאשר הסתיימה המלחמה במאי 1945, אסתר חזרה עם אחותה ואימה ברכבת ללודז'. למרבה ההפתעה יום קודם ב -9 במאי, יצחק עם הוריו הגיעו אף הם ברכבת ובעגלה עם סוס לביתם בלודז'.
הפגישה ביניהם הייתה מאוד מרגשת אחרי שלא ראו זה את זה במשך כחצי שנה ולא היו בטוחים מה עלה בגורלם.
הבית לא נפגע במלחמה ושם הם גרו ונולדו להם שלושה בנים, זאב, שמואל ויונה.
אחותה רוזה עזבה מייד עם סיום המלחמה, עם חבר שלה לצרפת ומשם לארגנטינה. שם את חיו את חייהם.
לאחר המלחמה יצחק פרנקל שירת במספר תפקידים ציבוריים. הוא היה יו"ר הקהילות היהודיות בפולין, סגן הנשיא של אורט העולמי וסגן הנשיא של ארגון הג'וינט שהיה אחראי על מדינות מזרח אירופה. בתפקידו הוא עזר ליהודי פולין וגם ליהודי רוסיה, שהגיעו לפולין על מנת לעלות לארץ ישראל. אסתר הייתה יד ימינו של יצחק לאורך כל תפקידיו.
פעילות נוספת של יצחק הייתה באיתור ילדים ותינוקות יהודיים שנמסרו לכנסיות, על מנת להציל אותם. דרך עבודתו זו, קשר קשר חם עם הארכיבישוף קרל ויוטרה, שלמים התמנה לאפיפיור יוחנן פאולוס השני. שנים רבות האפיפיור ויצחק התכתבו ביניהם ושמרו על קשר ידידות חם. בפעילות הזאת נמצאו 292 ילדים שהוברחו מפולין דרך שוייץ באמתלה שהם חולי שחפת וצריכים לצאת לטיפול. משוויץ הילדים הועברו רובם לישראל וחלקם למדינות אחרות.
בשנת 1973 החליטו אסתר ויצחק לעלות ארצה, לאחר שילדיהם עלו כבר לארץ 4 שנים לפניהם.
זאב עלה ארצה ב 1969 ולמד הנדסה בטכניון. אחיו שמואל ויונה עלו כחצי שנה אחרי.
כשעלו ארצה אסתר ויצחק כבר היו פנסיונרים. הם התגוררו בנס ציונה עד יום מותם. בביתם היו תלויות תמונות של השואה כזכר לכאב והסבל שעברו, בנוסף היה לאסתר חשוב להעביר את סיפורה לילדיה בשביל לשמר ולהעביר את עדותה לדורות הבאים.
בשנות ה 90 אסתר הוציאה ספר בשפה הפולנית על החיים בגטו לודז'. הספר נקרא: הייתי מזכירתו של רומקובסקי.
זיווה שביטלובסקי
רומניה
26.4.1938
לא ידוע
לא ידוע
זיווה שביטלובסקי ומשפחתה התגוררו בצפון רומניה.בשנת 1941 זיווה ומשפחתה גורשו מבתיהם בצפון רומניה על ידי חיילים רומנים, הועלו על רכבת והורדו באוקראינה הכבושה על ידי הנאצים. לאחר הגעתם נאלצו כל היהודים לצעוד בכפור לעבר נהר הדנייסטר ובזמן חציית הנהר על גבי רפסודות אנשים רבים נפלו למים הקפואים. לאחר החצייה אולצו שוב ללכת מרחק רב ברגל, תוך כדי התגרויות והצלפות מצד החיילים הרומנים. בסוף מסע מפרך המשפחה הגיעה לגטו באוקראינה, בהמשך כאשר הגיעו לגטו אביה של זיווה הופרד מהם ונלקח לעבודות כפייה. והם שוכנו בגטו.זיווה ומשפחתה התחבאו בקורת גג עד לתום המלחמה, אמא של זיווה הניקה וטיפלה במאיר - אחיה הקטן של זיווה
תודה!
פנייתכם התקבלה.
ניצור אתכם קשר בהקדם.
פנייתכם התקבלה.
ניצור אתכם קשר בהקדם.
קרתה תקלה במהל שליחת הטופס. אנא טענו את העמוד מחדש ונסו שנית.
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com