״כל מי שמקשיב לעד הופך לעד״
(אלי ויזל)
הלנה ון שפיגל
31.12.1918
אלמלו
,
הולנד
כתובת:




קובץ שמע:
העדות
**לפני המלחמה: ילדות:**
אביה נולד בגרמניה להורים הולנדים, היו לו אח ואחות. כשהיה בן 18 הוא היה אמור ללכת לצבא
הגרמני אבל אביו סירב אז הוא עבר להולנד והקים עסק. אמה נולדה בהולנד והיא הייתה מורה לעברית. הם התחתנו ב-1910
הילדים שלהם:
אחותה הגדולה של הלנה נולדה ב-1911 אחותה השנייה ב-1940 אחיה ב-1918 והיא נולדה ב-1919, היא הצעירה במשפחתה.
היא גרה באלמלו (בהולנד) בילדותה, שלא הייתה עיר גדולה, הם גרו בין יהודים ולא יהודים אבל כולם הסתדרו היטב.
הלנה אמרה שהחיים שלה היו נורמליים, היא הלכה לבית הספר ומכיוון שהייתה לה דיסלקציה היא תיארה את חיי
בית הספר שלה "כמו גיהנום", הם למדו בבית ספר בדרגה גבוהה יותר מבין בתי הספר שהיו בעיר, וזה היה קשה מדי בשבילה, היא הרגישה מאוד מטומטמת כי אז דיסלקציה לא הייתה דבר ידוע, אבל מצד שני היא הייתה טובה מאוד בשיעורי התעמלות, ועבודת ידיים. "שנות הלימודים שלי היו סיוט אחד" הציונים שלה היו נמוכים מאוד בגלל הדיסלקציה שלה.
לא היה להם הרבה כסף, אבל היא לא ראתה את המשפחה שלה כעניים, היא אמרה שהיה להם תמיד מספיק.
האווירה בבית תמיד הייתה טובה, במוצאי שבת אבא שלה היה הולך לבית כנסת ואמא שלה הייתה מספרת להם סיפורים והם היו שרים ביחד (בערך גיל 5-7)
היא למדה בבית הספר רק עד כיתה ז', כשהייתה בת 14. כשהייתה בת 14 היא נאלצה ללכת לעבודה, היא עבדה במפעל בגדים, שאותו ניהל מנהל יהודי.
היו לה חברות יהודיות, בימי שישי הן היו הולכות הביתה מוקדם, בעיר שלהם כל היהודים היו דתיים.
היא תמיד הייתה טובה בתפירה, היא הכינה את השמלה הראשונה שלה בגיל 7, מאז היא תפרה כל חייה.
הייתה להם משפחה קרובה, הם תמיד היו ביחד.
בשבת אבא שלה הלך לבית כנסת ואחיותיה עבדו בחנות בבוקר, היא עבדה בשבת כי לא היה כסף בבית.
היא הייתה יותר דתייה מכל אחד במשפחה אז היא תמיד הרגישה רע בגלל העבודה בשבת
משפחתה קיימו את כל החגים בבית בצורה מאוד נאותה ומסורתית.
שהיא התבגרה (גיל 15 16) הייתה קהילת בני נוער שבה הם היו מסתובבים אחר הצהריים, עשו טיולי אופניים, וכל חורף היה להם נשף שהם ציפו לו כל השנה.
נעוריה היו טובים מאוד אבל מערכת החינוך הייתה קשה מדי עבורה, היא אהבה ספורט אתלטי כמו טיפוס וטבעות.
היא הייתה חלק מארגון הולנדי-יהודי שבכל צהרים היה להם דובר, והם שתו תה ואכלו בוטנים והם אהבו להיות ביחד.
**בתחילת המלחמה:**
בפרק הזמן לפני שהמלחמה התפתחה בהולנד לבין התקופה שהיטלר עלה לשלטון יהודים רבים מגרמניה
הגיעו לאלמלו כי זו עיר קרובה מאוד לגבול גרמניה ואמרו שהגרמנים התחילו לעשות
בעיות ליהודים, הלנה כבר הייתה בוגרת מספיק כדי להבין מה קורה, היא הייתה בת 21,
אבל זה היה הפתעה שהנאצים פלשו להולנד כי הוא אמר יום קודם לכן שהוא לעולם לא
יפלוש לבלגיה או להולנד ולאט לאט היא התחילה להרגיש את האפליה נגד היהודים, אך היא עדיין עבדה. אחרי קצת זמן אמרו לה ולכל משפחתה ללכת להתחבא, והלנה נאלצה להפסיק לעבוד.
**בזמן המלחמה- במחבוא:**
אחיה וגיסה כבר הסתתרו בבית של משפחה עם ילד אחד, שהאב נאלץ לברוח, האישה שהסתירה אותם הכניסה גם את הלנה ואחותה לבית.
אחותה השנייה נשלחה למחנה ריכוז, שם נספתה..
הוריה של הלנה נאלצו להסתתר אצל אלמנה.
"להיות שנתיים במחבוא, כמובן שמתבגרים ויש הרבה לחץ"
הלנה, אחותה, אחיה, וגיסה, כולם התחבאו יחד והסתדרו היטב אצל משפחה באלמלו שנתיים.
הם לא הכירו את המשפחה שהם התחבאו אצלם לפני המלחמה, אבל המשפחה המסתירה היו מאוד טובים אליהם, למשל ה"אמא המחביאה" שלהם (ככה הלנה קראה לאישה
שהחביאה אותם, שמה אלצ'ה) הייתה אוספת עבורם תלושים לתפוחי אדמה וירקות כי הם היו צריכים
תלושים לאוכל ולא היה להם, הם סיפקו להם בשר ודגים וכל מה שהיו צריכים.
הלנה ומשפחתה היו שואלים אותה למה היא נותנת להם כל כך הרבה? ואומרים לה לשמור את הכסף לעצמה ולתת להם פחות, אבל היא תמיד דאגה להם והאכילה אותם. הם היו בקשר טוב עם אלצ'ה ומשפחתה, למשל בחג המולד פעם אחת היא נתנה להם לקשט את העץ כדי להעסיק אותם וצחקה איתם, הם התחבאו וגרו למעלה אבל בערבים אלצ'ה הייתה סוגרת את כל החלונות ונועלת דלתות כדי שיוכלו להיות איתה למטה.
בבקרים, "האמא מחביאה" שלהם הייתה נועלת את הדלת, אח של הלנה או גיסה ירדו למטה להביא אוכל שכולם היו אוכלים ביחד, אחרי זה הם היו בדרך כלל מנקים ירקות, מקלפים תפוחי אדמה בשביל המשפחה שהחביאה אותם, הם גם היו סורגים הרבה, היה להם קופסת עץ גדולה עם הרבה צמר, מסרגות, מחטי תפירה, וחוטים.
הם היו עושים את כל התפירה עבור אלצ'ה ועושים את כל מה שיכלו כדי להקל עליה, הם סרגו גם עבור
אנשים אחרים, עבור אזרחים טובים, לא נאצים, הם קיבלו עבודה לסרוג כפפות, סוודרים, תחתונים וכו'. זה העסיק אותם לסרוג לעצמם, לגברת, לבתה הקטנה ולאחרים.
הם גם היו עסוקים בגיהוץ, ואם לא היה להם מה לעשות הם היו משחקים קלפים, הם היו מדברים בעיקר אחד עם השני על המצב הפוליטי או על הזיכרונות שלהם, הם לא תמיד היו עצובים הם אפילו לפעמים צחקו, הם היו חברים טובים, אבל למרות זאת היה מאוד מלחיץ.
כל היום והלילה הם הקשיבו אם מישהו בדלת או אם מישהו היה מחוץ לבית.
בערבים האישה שהסתירה אותם הייתה נועלת את הדלתות והם היו יורדים למטה.
כל החדשות על בחוץ אלצ'ה הייתה מספרת להם, אבל הם גם היו מקשיבים כל היום כדי לשמוע מה קורה.
רק לעתים רחוקות הלנה הייתה צריכה לצאת החוצה.
כשהם היו צריכים לברוח לעיר זוולה, הלנה אומצה למשפחה עם שני ילדים קטנים, היא הייתה עוזרת במשק הבית, והם היו מאוד טובים אליה.
היה להם בית גדול ובקומה העליונה היה שיעור תפירה, אז אם הנאצים היו באים היא ואחותה היו רצות למעלה ומעמידות פנים שהן תלמידות בין שאר הבנות, פעם בא נאצי ומשך לה בשיער ושאל אותה אם זה אמיתי, הלנה סיפרה שהיה לו חשד שהיא לא באמת אחת מהגרמנים, ובמזל הוא עזב אותה והיא ניצלה.
במחבוא היא הייתה מרגישה לפעמים מדוכאת וקלסטרופובית, והיא קיבלה מזה כאבי בטן, גם אחרי המלחמה זה עדיין קרה לה במצבי לחץ.
בזוולה הם נאלצו לברוח מהבית שהם התחבאו בו, הלנה נלקחה לבית ריק, שהגיעו לשם גם כ-5 קשישים יהודים והלנה הייתה צריכה לבשל להם ולטפל בהם, פעם אחת באו נאצים, דפקו על הדלתות שלהם והם העמידו פנים שהם לא בבית ובמזל הנאצים עזבו והלנה והאחרים שרדו.
הלנה הייתה בתנועה התת-קרקעית, אז הם היו חמושים ברובים, אבל היא לא הייתה מעורבת הרבה בפעילות שלהם, היא רק העבירה מסמכים מזויפים, וכרטיסי אישור מזויפים ליהודים שהוסתרו. זה לא היה ארגון גדול, הארגון הוקם כדי לעזור ולהציל אנשים מהגרמנים, אך לא להילחם בהם- הם חיפשו כתובות להסתרת יהודים, היו מביאים להם מכנסיים, תחתונים או כל מה שהם היו יכולים להשיג, הלנה לא הייתה כל כך מעורבת בארגון התת קרקעי אך בעלה (בשלב הזה עוד לא היו ביחד, הלנה וסימון בעלה נפגשו שם) היה מאוד מעורב בארגון, הלנה הייתה תופרת חזיות וכו' לה, לאחותה, ולכל מי שהיה צריך שם.
**סוף המלחמה- ** אחרי שהכל היה בטוח שוב הם נסעו על אופניים בחזרה לאלמלו מזוולה, הם שוחררו על ידי חיילים קנדיים. גם הוריה ניצלו, במלחמה היה לה קשר עם הוריה, אבל לא ממש עם הדודות והדודים שלה- היה לה קשר עם הוריה דרך איש טוב ששלח להם את המכתבים והחדשות.

תמונה של הלנה לפני המלחמה
סיפור

הלנה וסימון
מהחיים שאחרי
**אחרי המלחמה** הם הרגישו חופשיים, החיילים הקנדיים עדיין היו בעיר. הלנה ובעלה היו מאורסים והתחתנו, בעלה הלך לחפש נאצים על מנת להסגיר אותם. לאחר שנישאו נולדו להם שלוש בנות- לישה רבקה וסלי, אחר כך הם עזבו את הולנד וגרו באמריקה, בקליבלנד.
לא היה להם כסף בהתחלה, הלנה הייתה תופרת ומגהצת לאנשים בתור עבודה, סימון היה מרוויח רק קצת, אבל אנשים שם היו עוזרים להם והיו טובים אליהם (כמו משפחות יהודיות, וארגוני עולים). כיום יש לה גם נכדים וגם נינים.
הלנה ון-שפיגל נפטרה בשנת 2022 בגיל 102.

הלנה עם בנותיה לישה, רבקה, וסלי

תמונה מהחתונה של הלנה וסימון

הלנה וסימון עם שלושת הבנות שלהם

יום הולדת ה-100 של הלנה שהיה בשנת 2019, מסביבה כל הצאצאים שלה- הילדות שלה, הנכדים שלה, הנינים שלה וכו
ציר הזמן האישי של
הלנה ון שפיגל
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תיעדו:
- אלינור חיים, יא2
- יעל ביטון, יא1
- הדר מיכאלי, יא1
- עידו קביליו, יא7
מחזור
עדויות נוספות מ
הולנד
:


אפרים
הולנד
31.12.1938
הוא ומשפחתו היו בסכנה ממשית לחייהם ונשלחו למחנה ריכוז ומשם התפזרה המשפחה, נשלחו למחנות עבודה. הקשר עם אחיו אבד אך כשעלה לארץ פגש אותו שוב במפגש מרגש סוחט דמעות. אביו נהרג בשלב זה של המלחמה, אך אפרים ניצל. לאפרים התגלתה מחלה קשה במהלך תחילת – אמצע המלחמה וזה למעשה הציל אותו, בכך שנשלח לבית חולים לטיפול ושהה שם עד לסוף המלחמה.


ארנסט ואנה סימונס
הולנד
6.7.1946
אנה נולדה בגרמניה וגרה בהולנד וארנסט גר בעיר "Koeln" שבגרמניה.
אנה נולדה בגרמניה וגרה בהולנד וארנסט גר בעיר "Koeln" שבגרמניה.
ארנסט סימונס, נולד בעיר "Koeln" שבגרמניה המערבית בשנת 1919 למשפחה דתית. הוא בנם של ד"ר יוליוס סימונס, שהיה רב של אחת הקהילות היהודיות באזור, ושל ורוניקה סימונס. היו לו שני אחים גדולים, הרמן וקורט, ושתי אחיות צעירות, מרתה ורות. עם תחילת הגזרות של המפלגה הנאצית, כאשר אסרו על ילדים יהודים ללמוד בבתי ספר, הוריו שלחו אותו ואת אחותו מרתה להולנד ללמוד בישיבה ובאולפנה (שם הגזרות עוד לא חלו). אנה פרנק (זו אינה אנה פרנק המפורסמת, שם זה נפוץ בהולנד), נולדה בעיירה "Northeim" שבגרמניה בשנת 1918. אביה, זימון נתן פרנק, נולד בהולנד והיה סוחר בדים וטקסטיל ואמה, יוליה גולדשמידט נולדה בגרמניה. בשנת 1930 אביה, שלא אהב את גרמניה, החליט שהם צריכים לחזור להולנד. אנה וארנסט הכירו בשנת 1942 במפעל למוצרי עור בהולנד בו עבד ארנסט. עובדי המפעל היו נחשבים לחיוניים למהלך המלחמה (מכיוון שיצרו דברים כמו נעליים ותיקים לחיילים) ולכן היו פטורים משילוח למחנות ההשמדה. הם התחתנו תוך זמן קצר על מנת שגם אנה תקבל את הפטור. בליל חתונתם הם נאסרו ובזכות החותמת המעידה על הפטור ממחנות ההשמדה הם שוחררו. בקיץ של שנת 1943, הם נשלחו למחנה המעבר "Westerbork" אשר ממנו שלחו יהודים למחנות עבודה והשמדה (בתקופה הזו החותמת כבר לא הייתה תקפה). הם שהו במחנה כחצי שנה עד שנשלחו לברגן-בלזן בשנת 1944. לאחר כשנה וחצי, הם הוצאו מהמחנה והועלו על רכבת שלאחר מכן קיבלה את הכינוי "הרכבת האבודה". הרכבת נסעה ברחבי גרמניה משום שלנאצים לא היה מה לעשות עם היהודים שהיו עליה. לאחר כשבועיים הרוסים שחררו את הרכבת אך היהודים לא האמינו לכך. הם הורידו אותם מהרכבת, פינו למענם כפר במזרח גרמניה בשם "Troebitz" ונתנו להם אותו. כל משפחה קיבלה בית אשר היה מלא במזון ושתיה, ואף יהודים רבים מתו מכיוון שאכלו יותר מידי. לבסוף רוב היהודים שהיו על הרכבת, שכללו את אנה וארנסט, שרדו.
עדויות נוספות
:

הרצל נוחומובסקי
פולין
3.1.1920
אין
אין
אבי (הרצל נוחומובסקי) נולד בעיירה נובוגרודק, (אז פולין היום בלארוס), את שנות ילדותו עשה בעיירה הנמצאת ליד נובוגרודק שנקראת אבייה והיא הייתה עיירה של אנשים ממעמד כלכלי גבוה. את לימודיו התיכוניים עשה באוניברסיטה שנמצאת בוילנה. כשסיים את לימודיו חזר לעיירה.
בשנת 1939 הרוסים כבשו את האיזור בו גר מידי הפולנים ובתקופה זו הרוסים אסרו על כל פעילות דתית יהודית וסגרו בתי ספר יהודים בתי כנסת וכל פעילות יהודית. בגלל זה משפחתו של הרצל חזרו לעיירה נובוגרודק בחזרה. ב1941 נכנסו הגרמנים לעיירה אליה עברו והפעילות הראשונה שעשו זה להכניס את היהודים לגטו אשר עשו בעיירה. את אמא שלי הכניסו גם לגטו איפה שאבי היה אך אבי לא הכיר אותה עדיין. אבי איבד את כל משפחתו בעקבות רצח היהודים ביידי הגרמנים בגטו, אימי איבדה את הוריה ואחייה. אבי נשאר בודד בגטו. הוא ומספר אנשים מתנועת ביתר התחברו והקימו מחתרת כי הרגישו שאין להם מה לאבד כי הם איבדו כבר הכל, היה להם קשר עם גרמני שניהל את הגטו ששיתף איתם פעולה. המחתרת החליטה לברוח מהגטו. 3 אחים בשם בלסקי הקימו מחנה ביער בשביל המחתרת והחליטו שיעשו הכל בשביל להציל יהודים בגלל שהם גם איבדו כבר את כל משפחתם. הם היו שלושתם הגרעין של המחתרת הפרטיזנית של האחים בלסקי. אבי שברח ליער התחבר גם אל המחתרת שלהם. לפני שאבי יצא אל היער דוד שלו הביא לו מטבע יקר במטרה שישתמש בזה ושלא ייחסר לו כלום. בדרך הם היו צריכים מישהו שיוביל אותם והוא פגש בדרך מישהו גוי אשר קוראים לו קוזלובסקי, הוא היה ידיד של האחים בלסקי. קוזלובסקי נתן לאבי אוכל, נתן לו מקום ללון ולשתות והראה להם את הדרך להגיע לקבוצת הפרטיזנים. לפני שהלך ממנו אבי רצה לתת לקוזלובסקי את מטבע הזהב אשר היה לו אך הוא לא רצה לקבל אותו ואמר לו שישמור את זה אצלו כי הוא ייצטרך אותו יותר ממנו. בסופו של דבר הגיע אל הקבוצה הפרטיזנית.
הקבוצה החליטה שכל יהודי אשר יגיע למחנה ייתקבל בלי שום בחינות התאמה, הם לא ישאירו יהודי למות, הקבוצה הגיעה בעקבות כך למספר גדול של 1500 איש. הקבוצה התחלקה ללוחמים וכאלה שהם אינם לוחמים שעסקו בעבודות מחנה. הבעיה הייתה שהם פחדו מהלשנות והם כל פעם שינו את צורת המחנה כדי שלא יגלו אותם. הייתה פעם אחת שהקבוצה נתקעה כשבועיים בביצה ולא היה להם שום דבר, אוכל ודברים כאלה. לקבוצה היה חסר אוכל והם פתרו זאת בעזרת גניבה כדי שיוכלו לאכול ולהמשיך לחיות בצורה "רגילה" וכך שרדו מבחינה זאת. הם גם היו יוצאים לפעולות כנגד הגרמנים כדי לפגוע בהם ולהפריע להם בפגיעה ביהודים. אבי נחשב כסייר ולוחם בתנועה והוא היה אחראי על חלק מהפעולות.
אבי הכיר את אימי במחנה הפרטיזנים, אימי ברחה בתקופה קצת יותר מאוחרת מהגטו למחנה עם עוד 3 חברות דרך גוי אחר שעזר להן בכך. אבי ואמי התאהבו ולאחר זמן מה ביצעו חתונה (לא רשמית) במחנה וכך הראו והבטיחו את אהבתם.

דברי יצחק
פולין
31.12.1945
הסיפור של דברי,
נולדתי בפולין לאחר המלחמה בשנת 1946 להורים ניצולי שואה ,
לאמא שלי קראו ״לובה״ ולאבא שלי קראו ״מיכאל יצחק״
לאחר המלחמה היו בכול אירופה המוני ניצולי שואה והורי נפגשו בעיר קרקוב. ההורים שלי הגיעו כל אחד בנפרד לאותו המרכז בקרקוב שלשם הגיעו יהודים שהתחילו לחפש אחד את השני. אבא שלי נולד בחלק בלודג' ואמא שלי מגליציה והייתה בחלק שדיבר גרמנית ופולנית. הם הכירו בקרקוב התחתנו ולאחר מכן נולדתי.בקרקוב נוצרה להם חבורה של 5 זוגות שהכירו אחרי המלחמה. לפני המלחמה אבא שלי היה נשוי והיו לו 5 ילדים שכולם נרצחו בשואה בתחילת המלחמה לקחו אותו לצבא ואשתו והילדים נשארו בעיירה שהם גרו בה והוא במלחמה עצמו נשבה בידי הגרמנים והיה פרטיזן הוא היה גם במפלגה הקומוניסטית של הצבא האדום שלחם נגד הגרמנים הוא היה במחנות עבודת חוץ כנראה במחנה שינדלר.
ומשם הוא שוחרר .כשנגמרה המלחמה הוא חזר לפולין לקרקוב ואמא שלי נולדה בעיר קטנה אחרת רצתה ללמוד באוניברסיטה ובקרקוב הייתה האוניברסיטה הראשונה שנפתחה באירופה. ואז פרצה המלחמה והגרמנים כבשו את העיר קרקוב והעבירו למחנות עבודה את היהודים שתפסו ועד סוף המלחמה היא עבדה במפעל בייצור פצצות לגרמנים היא הייתה גם דוברת גרמנית טובה וכשהמלחמה הייתה לקראת הסוף הצעידו אותם בצעדה לקראת רציחתם (צעדת המוות) הם סגרו אותם באסם ואחרי יומיים הם הצליחו לחפור יציאה מהאסם והבינו שהמלחמה נגמרה, ואז בקרקוב הם נפגשו והתחתנו "
הם הכירו אחרי המלחמה גם מצד אמא וגם מצד אבא אף אחד לא שרד מהשואה הם חיפשו באירופה וגם חיפשו בארץ וברדיו אני עוד זוכרת אותו את המדור הזה אבל הם לא מצאו אף אחד והם נשארו בלי משפחות
ההורים שלי דיברו בבית יידיש ופולנית ואני למדתי בבית ספר רגיל שם כולם היו נוצרים חוץ מכמה ילדים כולל אני. למדתי בבית ספר שבו ודיברנו פולנית מכיתה ה התחילו ללמד רוסית כי היו תחת הרוסים סיימתי כיתה ד למדתי רגיל לא אמרו לי אני שונה אבל הרגשתי שונה כי בבית דיברו שפה אחרת ( יידיש ) אני למדתי בבית ספר (נוצרי) מעל הכיתה בכניסה היה צלב ובבוקר בכיתה התפללו אני לא התפללתי לא אמרו למה אבל זרמתי עם מה שקורה בסביבה והחברות שלי היו הולכות לכנסיה ביום ראשון כדי לא להיות שונה אבל ידעתי שאני שונה בתחושה ובשפה בנצרות בערב הם מתפללים ליד המיטה לי לא היה את זה מאחר ורציתי אמא שלי אמרה תתפללי בלב מה שאת רוצה ותעשי כמוהם ״תהיה בריא ולילה טוב״ ככה בלב והייתי עושה את זה. בחופש הגדול פעם בשנה הילדים של העובדים היו יוצאים לשלושה שבועות לקייטנה ביערות ושם היו כנסייה וצלבים ואני התנהגתי כמוהם בערב הייתי עושה כאילו אני מתפללת וניסיתי להיות כמובן לא הייתה לי הרגשה שהייתי שונה כי עשיתי בדיוק את הדברים אבל כן היה תפילה בבוקר יום אחד בבית דיקלמתי את זה בעל פה ושאלו מאיפה את יודעת את זה ואמא שלי ביקשה ממני לא להתפלל יותר
אמא שלי הייתה מנהלת השכלה מקצועית, אבא שלי היה טכנאי.
למרות שהיו לי חברים יהודים הם היו הילדים של החברים של ההורים שלי בהתחלה המשטר הקומוניסטי לא נתן אישור לעלות לארץ ישראל בשנת 1954 אפשרו ליהודים לעזוב את המדינה ואז היה אפשר לעלות לארץ ורוב יהודי פולין רצו ועלו לארץ ישראל.
בתור ילדה הכרתי יותר את הכנסיות אבל בחגים בראש השנה אבא שלי לקח אותי לבית כנסת בוורוצלב וזה היה לי נורא משונה כי הכנסיות זה דבר מפואר וגדול ובית הכנסת מלא אנשים מתפללים ופחות מפואר לרוב יהודי פולין חיו אורך חיים חילוני יהודי .
ואז יום אחד ההורים שלי אמרו לי שעולים לפלסטינה , זה היה אחרי מבצע סיני אחרי זה הייו עוד עליות גדולות הייתי בת 10 כשעליתי וסיימתי שם 4 כיתות עלינו לארץ באונייה בשנת 1954 דרך וורשה בפולין לאוסטריה ומשם לאיטליה שם עלינו לאונייה ואחרי 5 ימים הגענו לחיפה .
את העולים פיזרו בכל הארץ ואנחנו הגענו לירושלים , אני עוד זוכרת שהגענו חולים ואת האוטובוס מהנמל שלקח אותנו לירושלים, בירושלים הגענו לשכונת קרית יובל לצריפים שחיכו לעולים, המקום לא היה מפותח לא היה כביש היו רק צריפים לא היה חשמל אבל שמחנו שהיו לנו מים זורמים בברז ,לא הייתה תחבורה
לנו זה היה מאוד משונה ופחדנו כי היו קולות של בכי אבל בסוף כולנו התרגלנו ופתחו לנו בית ספר לעולים חדשים ושמה כל היהודים למדו עברית ודיברו בעברית . שההורים עלו מפולין התחילו להסתובב בשכונה אנשים שלקחת ילדים למוסדות דתיים ופעם ראשונה שראיתי חרדים .
אבא שלי כל השנים שאל איפה היה אלוהים בזמן השואה והוא לא דיבר על מה שהיה לו, וגם אמא שלי לא דיברה ואני לא שאלתי ולא חקרתי אבל את המידע שלי לקחתי מספרים .
מבחינת ההורים אני לא שאלתי וזה בעיה שלי זה והם לא נידבו מידע וזה בעצם בעיה של דור שני של ניצולי ניצולי השואה.רק שאתה מתבגר אתה מבין את הבור הגדול שנוצר להם ולי.
בבית הספר בשכונת קרית יובל התחלנו ללמוד עברית היו ילדים שגרו בשכונה שעלו לפניינו בבית הספר היו הרוב ילדים מפולין ומהונגריה היו גם ממצרים ומעט תוניסיים וזהו זה בעצם היו שמה הרוב העולים מפולין כך ששמענו מספר שפות פולנית , הונגרית צרפתית ומצרית .
״אני אוהבת טבע גרנו בבית שהייתה בו גינה גדולה והייתי מאוד עסוקה עבורי טבע זה כל העולם, פעם גם ציירתי למדתי אחיות ועבדתי כאחות בבית החולים"
אבא שלי נפטר בשנת 1984, לפני הוא הלך ליד ושם , שם הוא סיפר בדפי עט ואני ידעתי את זה ואמרתי יופי זה מה שיש לי לדעת,. לפני שהוא נפטר הוא רצה שאני אלך איתו לשם , הוא גם תרום את גופתו למדע וכיבדתי את בקשתו. אין לי משפחה חוץ מאמא ואבא בלקסיקון שלי לא הייתה מילה אחות או אחות או דוד או דודה ובטח לא סבא וסבתא כלום הייתי אני וההורים שלי וזה באמת הבעיה בדור השני כמוני שנשארים בלי כלום בלי משפחה. יום השואה והגבורה זה היום הכי קשה עבורי .

שמואל ברטשניידר
רומניה
31.12.1931
שמואל ברטשניידר, בן למרים ויצחק ברטשניידר, נכד לברוך וברטה מצד אבא, ומצד אמא לאון וצילי. נולד בשנת 1932 ברומניה שבמזרח אירופה, הוא סיפר שבבית וגם בבית הספר דיברו גרמנית ואוסטרית. הוא גר בבניין גבוה עם קומות וחשמל ובשנת 1940 העבירו אותם לגטו בתוך צ'רנוביץ. הגטו היו בעצם מספר רחובות שנסגרו. העבירו אותם למוגילוב ברכבות בקר במסע של 6 ימים. במוגילוב העבירו אותם לבניין ענק. אחותו יטי ברחה לטשקנט, קלרה דודתו של שמואל וכל האחים של אמו מתו במוגילוב ממחלות ורעב. הוא ממשיך ומספר כי במהלך חייו הוא ומשפחתו חיו בתנאים קשים ומחפירים ושהגרמנים התנהגו כלפיהם ביד קשה וללא כל רחמים. מהרגע שנכנסו לגטו, חייהם השתנו מן הקצה אל הקצה, והחיים כבר לא היו כפי שהכירו אותם לפני כן. שמואל סיפר שחייו התחלקו ל- 3 חלקים שונים לגמרי: החיים שלפני הגטו, החיים בזמן הגטו והחיים שלאחר הגטו. חייו לא חזרו לעולם לחיים שהיו לפני המעבר לגטו. הגטו נשאר חקוק אצלו בזיכרון במשך שנים רבות עד להתגברות מחלת האלצהיימר שפגעה בזכרונו.
תודה!
פנייתכם התקבלה.
ניצור אתכם קשר בהקדם.
פנייתכם התקבלה.
ניצור אתכם קשר בהקדם.
קרתה תקלה במהל שליחת הטופס. אנא טענו את העמוד מחדש ונסו שנית.
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com