אדית (דיטה) קראוס

עדות דיטה קראוס נולה ב 1929 בפארג וגדלה כבת יחידה. דיטה כלל לא ידעה שהיא יהודיה, להוריה לא היתה זיקה לדת, הם לא חגגו חגים ודודים ממשפחתה נישאה לנוצרים. דיטה היתה ילדות רגילה עד כיתה ב'. שהיתה בת 7 פלשו הגרמנים לחבל הסודטים והחלה אנטישמיות ודיטה בפעם הראשונה הבינה שהיא יהודייה.

לפני הגירוש

עם הפלישה לפולין שלחו אותה הוריה לכפר מרוחק לדודה לאחר ששמעו על היחס של הגרמנים ליהודיים אך החזירו אותה ב 1940. בגיל 10 גורשה המשפחה מדירתה. טרם היו הגבלות אך עיקלו חשבונות בנק, החרימו רכוש, אביה פוטר מעבודתו לאחר שיהודים לא הורשו לעסוק במשרה ציבורית, היה איסור ללכת לבתי ספר והחלו ללבוש טלאי צהוב.

גטו טרזין

ב 1942 גורשה דיטה עם הוריה לגטו טרזין ופגשה שם את סבתא וסבה שגורשו מספר חודשים קודם לכן החיים בגטו היו קשים.

החיים בגטו

דיטה הכירה את פרדי הירש מורה נערץ, אשר גם בגטו לקח תחת חסותו את הנוער, דיטה עבדה בערוגות שנשתלו מעל לחומה ובכך הרעב הקיצוני היה נסבל יותר. הצפיפות היתה איומה, הם ישנו בדרגשים של 3 קומות 40 אנשים בשטח קטן של חדר. המקום הפרטי היחידי היה המיטה. היא נהגה לשבת עם סבתא על דרגש המיטה ליד החלון ולנהל שיחות.

אושוויץ

לאחר שנה בגטו, בדצמבר 1943 נשלחו דיטה והוריה לאושוויץ, הם הוכנסו למחנה המשפחות הצ'כיות בבירקנאו. אביה של דיטה נפטר לאחר מספר שבועות. והיא נשארה עם אמא וחברתה הטובה מרגריטה. דיטה מספרת שתמיד היה ריח של שריפה באויר. היה לה בגד אחד בלבד. הם לא לבשו מדי אסירים אלא היתה עם הבגד שאיתו הגיעה וכאמור זה היה הבגד היחידי שהיה לה.

סלקציה ועבודות פרך

במרץ שנת 44 החלו לשלוח אנשים לתאי הגזים, דיטה עשתה חישוב שנותנים להם 6 חודשים במחנה לפני השליחה לתאי הגזים, כך שביוני היה אמור להגיעה תורה. בחודש מאי הגיע מנגלה ועשה סלקציה והיא אמה נשלחו לעבודה עם 1500 איש עברו לגרמניה לעבודות פרך. עסקו בשיקום בניינים שנפגעו בהפצצות. התנאים היו קשים ללא בגדים, ללא אוכל. קיבלו רק כף שאותה שייפו על מנת שתהיה חדה יותר למרח מרגרינה על הלחם.

ברגן בלזן

במרץ 45 קרוב לסוף המלחמה עברו לברגן בלזן וזו היתה התקופה הגרועה ביותר, הגרמנים כבר לא נתנו אוכל כלל ולאחר מס' ימים פשוט נטשו את המחנה והשאירו את היהודים סגורים ללא מזון, כשהאנגלים הגיעו לחלץ אותן כל המחנה היה מלא בגוויות איחור של מספר ימים לא היה את מי להציל. הרבה מהאסירים מתו בגלל שאכלו וגופם לא היה מורגל לאכול. דיטה חלתה אימה טיפלה בה, הם חיכו לחזור לפארג. אך מספר שבועות לפני גם האם חלתה ונפטרה. דיטה חזרה לבדה עם חברתה שהן בנות 16 לפארג.

דיטה היתה ספרנית בספרייה הדלה בביתן הספרים בבנקראו . הספרים היו שייכים ליהודים שנשלחו לתאי הגזים. הם הצליחו להשיג חלק מהספרים ואספו אותם. בספרייה היו 12-14 ספרים בסך הכל. תפקידה של דיטה היה להיות הספרנית ובסוף היום להחביא את הספרים כי אם אנשי האס אס היו תופסים משהו עם ספר היו הורגים אותו. דיטה מודה כי ההתעסקות עם הספרים עזרה לה לשרוד: "הסיפורים היו לי בני לוויה נאמנים מאז שלמדתי לקרא בגיל 5, זאת הייתה ועודנה ההנאה הגדולה ביותר שלי " סיפור נוסך שרצתה שנספר וכולם יזכרו : ערב אחד באשוויץ נער בן 17 בשם פאבל גלזר שהזמין אותה לצריף הבנים, הנער שיחד שומר והבא נקניייה, דיטה ישבה איתו על הדרגש והם אכלו יחד את הנקניקייה שחולקה בניהם לקוביות. פאבל גלז נשלח בטרנספר ונספה. זה נחשב גבורה להתחלק במזון עם אדם אחר. דיטה סיפרה שהיא לא שכחה זאת לעולם. לאחר שנים פרסמה דיטה את הסיפור ומשפחתו של פאבל ששמעה על הסיפור שלחה לה מכתב.

דיטה היתה בת 16 לאחר המלחמה . לאחר המלחמה דיטה חזרתה עם חברתה לפארג. לא היה לה בית לשוב אליו, דיטה חזרה אל דודתה הלא יהודייה. שלקחה אותה לביתה. סבתא של דיטה בגטו טרזין עד סוף המלחמה ונפטרה לאחר שנה. לאחר המלחמה פגשה את בעלה אוטו קראוס, אוטו היה אחד מהמדריכים בביתן הספרים שהיו בבירקנאו. ב-1947 שנתיים לאחר השחרור הם נישאו ובשנת 1949 ילדה דיטה את הילד הראשון שלה ועלתה לישראל. דיטה הביאה שני ילדים נוספים בן ובת. כשהגיעו לישראל שוכנו באוהל בבית עולים. בשבע השנים הראשונות שלה בישראל התגוררו בגבעת חיים, ממנו עברה לכפר הנוער הדסים שם עבדה 29 שנים כמורה לאנגלית עם בעלה אוטו. לזוג נולדו 3 ילדים 4 נכדים ו 4 נינים . בעלה נפטר בשנת 2000 והצטערנו לשמע גם כי גם 2 מילדיה נפטרו. כיום דיטה מקדישה את פועלה בלספר את סיפורה בארץ ובעולם גם בזום. היא גרה כיום בנתניה על קורותיה של דיטה בצריף הילדים באושוויץ יצא בשם "הספרנית מאושוויץ". לפני כשנה כתבה ספר שהופץ בשפות רבות : אנגלית, צ'כית , ספרדית , ואיטלקית .