אדית (דיטה) קראוס

מינדל נולדה בשנת 1923 בצפון רומניה בחבל מרומרש בעיירה ליד העיר סיגט. היא נולדה למשפחה חרדית שהשתייכה לחסידות ויז'ניץ, החמישית מבין שמונה ילדים. ב 1944, בשביעי של פסח גורשה המשפחה לגטו ולאחר כחודש וחצי נשלחו ברכבות לפולין. המשפחה הגיעה לאושוויץ ברקנאו בחג שני של שבועות. אחד מן האחים קפץ במהלך המסע מהרכבת וככול הנראה נורה למוות. אח נוסף שהיה נשוי, נלקח עם בני ביתו, עוד לפני הגרוש לגטו. הגרמנים ערכו על יהודים אלו ניסויים, על מנת לבדוק כמה זמן אדם יכול לשרוד במי הים. האח ובני משפחתו טבעו במהלך הניסויים. מינדל ושתים מאחיותיה נשלחו בסלקציה לעבוד וכל שאר בני המשפחה נשלחו לתאי הגזים. שלושת האחיות עבדו במפעל ליצור נשק בלייפציג. האחיות שוחררו באזור המפעלים על ידי הצבא הרוסי. לאחר המלחמה הן חזרו לרומניה, וגילו כי כל רכושן נבזז. מינדל התחתנה ועלתה לארץ ב 1962 . לסבתא מינדל יש שלושה ילדים, נכדים, נינים ו-12 חימשים.

עדות שושנה למדה בבית ספר יהודי וגדלה בבית מסורתי יהודי, בית גדול ומרווח, עם הוריה ואחיה הקטן ממנה בארבע שנים. אימה ניהלה מכבסה ואביה דאג להם תמיד שילמדו שפות- מה שסייע לה רבות במלחמה. במרץ 1941 הגרמנים לקחו את משפחתה של שושנה לגטו. בגטו שושנה עבדה עם אימה בבית חרושת למדי צבא גרמני הרבה מאוד שעות. את אביה של שושנה לקחו לבית כלא לאסירים פוליטיים משם לא הייתה חזרה ושושנה לקחה את זה קשה מאוד. אימה של שושנה נשארה איתה ועם אחיה הקטן. ב 1943 נלקחו לאושוויץ שם נתנו להם מספר ולקחו מהן את אחיה הקטן ממנה בארבע שנים ומאז שושנה לא ראתה אותו. ב- 18.01.45 היתה צעדת המוות, היה אז קר מאוד היה שלג שבגללו היה מאוד קשה ללכת, הם הלכו ימים ולילות. אימה של שושנה כבר לא יכלה ללכת, חברתה של שושנה ,אולגה, עזרה לה לסחוב אותה. הן הגיעו לפסי רכבת שם היו קרונות שנועדו להעבירן למחנה אחר. שושנה ואימה הצליחו לתפוס מקום קטן בקרון , אולגה נעלמה . בקרון זו היתה מלחמת הישרדות- "להיות או לחדול". הן הגיעו למחנה ראוונסבריק- מחנה לנשים בלבד. שם שמעה שושנה מישהו מדבר צרפתית - שושנה שידעה שפות , דיברה עם חייל שאמר לה "תחזיקו מעמד, כל שעה קובעת, הם הפסידו במלחמה". שושנה ואימה עמדו באפל-פלאץ ושושנה שמעה "אנחנו חופשיות, הגרמנים בורחים". המלחמה הסתיימה ב-9/5/1945. חופשיות. שושנה נישאה ב-1950 לאילן. לשושנה יש 2 ילדים - יובל ועליזה, 6 נכדים ו-10 נינים.

ראיון עם סבתא שלי ריטה שהיא דור שני לניצולי שואה והיא תספר לנו על אמה סבתה רבא שלי צילה ניצולת שואה ז"ל. סבתא צילה נולדה בשנת 1931 בעיר בנדרי שבמולדובה (אז זו הייתה רומניה). סבתא נולדה למשפחה מאוד עשירה עם בית גדול.  למשפחה היו שטחים רבים, סוסים ועוד. לפני תחילת המלחמה סיפחה רוסיה את רומניה לברית המועצות ועם הגעתה של רוסיה לרומניה הגיעו החוקים הקומוניסטים ואסרו על המשפחה להחזיק בכל השטחים, נותר להם ביתם, אורוות הסוסים וחפציהם האישיים. בתחילת המלחמה אינם ידעו שהיא התחילה אלא רק שמעו את ההפגזות של הגרמנים כשבע שעות לאחר תחילתה, סבתא צילה ומשפחתה לא ידעו מה לעשות אז הם חיכו כמה ימים וכאשר הבינו את משמעות ההפצצות הם לקחו רכוש בעל ערך וברחו כל אחד לאן שיכל לברוח. סבתא לקחה את שמות אחיה הקטנים וברחה איתם לנהר דניסטר שם ביקשו מאחד הדייגים שיעביר אותם לצד השני של הנהר. סבתא ושמונת אחיה עלו על הסירה וכאשר שטו לצידו השני של הנהר מטוס גרמני עבר מעליהם הפציץ את ההסירה והפך אותה. שמונת אחיה של סבתא טבעו כיוון שהיו קטנים ולא ידעו לשחות ורק סבתא שידעה לשחות הצליחה להגיע לצידו השני של הנהר וניצלה. צידו השני של הנהר היה אוקראינה. כאשר סבתא שלי צילה הגיעה לאוקראינה היא קיבלה מהיהודים עצה לשקר לגביה גילה ולהגיד שהיא בת 14,סבתא הייתה בת 10 אך בגלל שהייתה גבוהה היא נראתה יותר ולכן יכלה לשקר מבלי להיתפס. סבתא צילה הלכה לעבוד במפעל לייצור כלי נשק כיוון שמבחינת הגרמנים היא הייתה בגיל מספיק גדול בשביל לעבוד ואצבעותיה הדקות יכלו להיכנס לקנה של הרובים ולנקות אותו. בסוף כל יום היא קיבלה מעט לחם כדי שתוכל להמשיך לעבוד. סבתא שלי ריטה סיפרה שאמה צילה לא יכלה לתאר בדיוק היכן היא ישנה אך היא סיפרה שישנה אצל אנשים. סבתא צילה לא קיבלה מספיק מזון ולא קיבלה שתייה סבתא שלי ריטה סיפרה שאמה צילה הייתה מבקשת רשות לשתות משלוליות ולעיתים לא קיבלה אישור לשתות מהן. העבודה במפעל לייצור כלי הנשק לא הספיקה ליותר מדי זמן ולאחר מכן סבתא צילה הועברה למחנה עבודה באוקראינה שם קיבלה משימות חסרות משמעות שתפקידן היה להתיש את היהודים ולגרום למותם. יהודי שהיה זקן מדי נרצח, יהודי שהיה חלש מדי נרצח, יהודי שהיה צעיר מדי נרצח. בשנת 1945 קרובי משפחה של סבתא צילה מצאו אותה ולקחו אותה תחת חסותם. סבתא שלי ריטה מספרת שכאשר היא הייתה צעירה היא חייה בעוני ושלא היו לה צעצועים, בנוסף אמה צילה לא דיברה על המלחמה בהתחלה בניגוד לשאר המשפחה שתמיד סיפרו על המלחמה. סבתא ריטה מספרת שלעולם לא ראתה תמונות של סבא וסבתא שלה ושאינה מכירה אותם. סבתא ריטה מספרת שבילדותה לעולם לא שמעה את אמה אומרת לה שהיא אוהבת אותה. סבתא ריטה אומרת שאפילו כאשר אמה צילה הגיעה לזקנה ועמדה למות היא תמיד הייתה מבקשת רשות לשתות מן המים בגלל הזיכרונות והטראומות שעלו לה. סבא שלי לאון יספר לנו על סיפורה של סבתא רבתא שלי גניה מהשואה. סבתא גניה נולדה ב 1922 בעיירה סניטקוב שבאוקראינה ש90% מתושביה היו יהודים. סבתא נולדה למשפחה ממוצעת. לפני המלחמה סבתא גניה למדה בבית ספר באוקראינה עד שנת 1940 עם הגעתם של הנאצים לאוקראינה. סבתא גניה ראתה את אביה נרצח מול עינה ואמא נפצעה ונקברה בעודה בחיים. לאחר מכן סבתא גניה נלקחה למחנה הריכוז בעיר לטיצ'ב, על מחנה הריכוז שמרו גרמנים ורומנים השומרים היו מכים את היהודים שם, אחת המשימות שקיבלו הייתה לבנות כביש ראשי לכבוד בואו של היטלר ממחנה הריכוז עד לבונקר של היטלר כדי שיוכל לנסוע. כאשר עבדו השומרים הגרמנים והרומנים הרביצו ליהודים שעבדו. בנוסף על מחנה הריכוז ערכו ניסויים והדביקו את המחנה בטיפוס ולמרות שהיו חולים עדיין עבדו. אחותה של סבתי גניה מצאה את גופתה של גניה בערימת גופות של חולי טיפוס וביקשה את גופתה אך השומרים לא הסכימו אחותה של סבתי גניה הביאה את טבעות הזהב שהיו על ידיה ואת שמלתה תמורת גופתה של סבתי גניה שבסוף התבררה כחיה וכך ניצלה ממוות. את אביו של סבא שלי לאון העבירו ממחנה הריכוז פצ'יורה ללטיצ'ב ושם הכיר את אמו של סבי גניה. אביו של סבי ניסה לברוח ממחנה הריכוז ונורה אך ניצל בנס, אבא ואמא של סבי גניה ומיכאל השתחררו ממחנה הריכוז כאשר הצבא הרוסי החל לכבוש שטחים שנמצאו בשלטון גרמני.