אדית (דיטה) קראוס

שאנדור נולד בעיר ואץ שבהונגריה, ב9.2.1926. ההורים של שאנדור נולדו בסלובקיה כשהיא עוד הייתה בשליטת הונגריה, הם התחתנו בשנת 1924 וקיבלו רישיון למפעל סבון והקימו אותו בעיר ואץ. הם גרו באזור הפרברים ובו לא גרו הרבה יהודים. בואץ והיו 3 בתי כנסת ובשבתות משפחתו של שאנדור נהגה ללכת לבית הכנסת הקרוב לביתם. שאנדור נלקח לפלוגות עבודה בין השנים 1941-1943 ההונגרים לקחו את כל הגברים בין הגילאים 30-50 ובשלב מסויים החזירו את אבא שלו הביתה כך שהם יכלו לחזור להפעיל את מפעל הסבון מחדש. שאנדור למד שענות בבית הספר ומבעל מקצוע. משפחתו של שאנדור הרגישה שהשואה קרובה אך לא היה להם לאן לברוח מכיוון שבהונגריה לא היו יערות כמו שהיו בפולין, שאנדור מספר שבדרך כלל מי שברח היו מעל גיל 20 והוא היה באותה תקופה בן 13. ב15.5.1944 שאנדור ומשפחתו נלקחו לגטו בפלשואנגול. כל הגברים מגיל 18-48 היו צריכים להתייצב לפלוגות עבודה. שען שהכיר את שאנדור לפני הכניסה לגטו אמר לו שכדאי לו לקחת איתו את הכלים של השענות כי זה יכול להיות מה שיציל אותו, ואכן כך עשה. אמו ואחותו של שאנדור נשארו בגטו ואת אחיו שחררו מהפלוגה בגלל עבודתו הנחוצה במפעל לסריגה. ביולי 1944 לקחו את כל המשפחה ברכבת לאושוויץ שבפולין ושאנדור ואביו נשארו בפלוגות עבודה בהונגריה. שאנדור נלקח למחנה קמצ׳קמט בצפון על הגבול בין הונגריה וסלובקיה. החיילים ההונגרים שפיקחו על המחנה ציוו על היהודים לבנות כל מיני דברים ולנקות את השטח. במחנה הזה הם היו חודשיים ואז הועברו למחנה אחר בשם סולנוק. שאנדור סיפר ששם האמריקאים והאנגלים היו מפציצים ושכל ההונגרים היו מפחדים מכך. לאחר ההפצצות נדרש מהאנשים במחנה לנקות את השטח ולתקן כבישים. שאנדור סיפר שבזכות זה שהוא לקח את הכלים של השענות, הרבה חיילים באו אליו בשביל שיתקן להם את השעונים שלהם ובכך השיג לחם וריבה לחבריו למחנה. במחנה הבא אליו הועברו הם נדרשו לתקן את פסי הרכבת והכבישים לאחר ההפצצות. ושם העבירו אותם למחנה אחר בשם סקשוורה הנמצא ליד אוסטריה. שם הם היו בערך כשבועיים ובשלב הזה הם כבר הרגישו את המלחמה. הם שמעו שיש מהפכה בהונגריה ב15.10.1944 ואז שאנדור וחבר שלו החליטו לברוח לבודפשט אך כשהגיעו הם הבינו שהמהפכה נכשלה ותפסו אותם. שאנדור וחברו סיפרו שהם עשו עיקוף קטן כדי להגיע מסולנוק שנמצא בצפון כדי שלא יחשבו שהם ברחו מהגבול עם אוסטריה. כשנתפסו הכניסו אותם לפלוגת עבודה שישבה בבית כנסת בבודפשט ולאחר זמן קצר בנובמבר 1944 לקחו אותם שוב לגבול עם אוסטריה ושם הם בנו עמדות של הצבא הגרמני. בפלוגה עבדו גם צעירים וגם מבוגרים עד לסוף ינואר 1945. לאחר מכן כבר התחילו צעדות המוות. צעדת המוות שבה השתתף שאנדור ארכה כ28 ימים בשלג. בלילות הם היו גונבים אוכל מהשדות וכך שרדו את הצעדה. הצעדה יצאה מגבול אוסטריה עם הונגריה. שאנדור סיפר שבמהלך הצעדה אנשים רבים היו קורסים ומתים והיהודים היו צריכים לחפור בור בצד ולקבור אותם. באמצע מרץ 1945 הם הגיעו למחנה ההשמדה מאוטהאוזן. המחנה התחיל כמחנה לשבויים ממדינות אחרות שנלחמו נגד הונגריה ונתפסו ובהמשך הפך למחנה השמדה כשהכניסו לשם יהודים. שאנדור מספר שהטראומה הראשונה שהוא קיבל משם הייתה שכשהם רק נכנסו למחנה הביאו להם לחם עם חתיכת מרגרינה והם היו בהלם כי לפני שהספיקו לקחת לעצמם את המנה שלהם, אנשים שנמצאים במחנה כבר תקופה חטפו להם את המנה והם נותרו ללא אוכל לכל היום. באוהל במחנה, שאנדור סיפר שהם לא היו עושים כלום, במהלך היום היו מביאים להם מרק עם חתיכת לחם יבש וקליפות תפוחי אדמה. במחנה הזה שאנדור חלה במלחמת הטיפוס וכל שעבר הזמן כך הוא כבר חשב שהוא מתקרב לסוף. לאחר תקופה לקחו אותם למחנה נוסף בעיר וולס ושם ב5.5.1945 נכנסו האמריקאים ושחררו את המקום. לאחר השחרור הוא אושפז בעיירה קטנה למשך שלושה חודשים. מהאשפוז הוא יצא במשקל 45 קילו. 

תקופת המלחמה הסיפור של רחל מתחיל בסתיו, ספטמבר 1941, בעיר קישנייב שבאוקראינה. היהודים גורשו למחנות ריכוז ושם שוכנו. כחודש לאחר בניית הגטו הגיעו הוריה של רחל מרומניה. אביה היה מהנדס מכונות, עבד בבית חרושת למשי. אימה הייתה עקרת בית, אבל למזלה הרב ידעה לתפור והתפירה היא זו שהצילה אותה בזמן המלחמה. באותה תקופה בגטו היו מחלות ורעב גדול אבל עדיין לא התחילו להרוג יהודים. לקראת סוף ספטמבר, בתקופה שבה היה קור נוראי, שלג התחיל להיערם, אז התחילו את "צעדת המוות”. הצבא הגרמני לקח את יהודי קישינייב לכיוון סטלינגרד(מוסקבה), רוסיה וללנינגרד (סנט פטרסבורג). הצעדה התקיימה בגשם, בקור עז, רוחות ושלג כבד שנערם בגובה של מטר-מטר וחצי. בצעדה זו מתו אנשים רבים, על אנשים שעצרו או נפלו לא ירו כי ידעו שהם יקפאו למוות. במשך כשבוע ימים צעדו במשך היום, ובלילות אחסנו את האנשים בתוך דירי חזירים או בתוך אסמים גדולים. בדרך כלל צעדו וצעדו בלי להפסיק, מאלפים רבים שהתחילו את הדרך נשארו רק אלפים בודדים. רוזה, אימה של רחל הייתה במחנה שליד קייב – מחנה אובודובקה ושם עברה את החורף. כאשר יצאה מהבית היא דחפה למגף שלה תמונה של כל בני המשפחה. על גופה שהיה גדול כי הייתה בהריון מתקדם, היא לבשה מעיל פרווה ועליו עוד מעיל בגלל הקור העז וגם כדי שלא ייקחו לה את מעיל הפרווה. אחרי זמן מה, רוזה הרגישה שהיא עומדת ללדת בעוד כמספר ימים. היא הלכה לאחד השומרים במחנה והראתה לו שיש לה מעיל פרווה, ואמרה לו באוקראינית שהיא צריכה ללדת. היא שאלה אותו האם הוא מוכן לקחת אותה לביתו ובתמורה היא תיתן לו את מעיל הפרווה? השומר הסתכן ואמר שבלילה הוא יבוא וייקח אותה ואת בעלה לביתו כדי שהיא תוכל ללדת. בלילה הראשון רוזה ילדה את רחל. הם שהו בביתו של השומר כשלושה ימים, ולאחר מכן הוא החזיר אותם למחנה כי מי שהתגלה כמשתף פעולה עם היהודים, עונשו היה מוות, לו ולבני משפחתו בלי יוצא מהכלל. רוזה נתנה לשומר את מעיל הפרווה. מילאה את הבטחתה. השומר נתן לרוזה קצת חמאה וריבה וכך היא יכלה לאכול קצת ולהחלים. כארבעה ימים לאחר מכן החלה שוב "צעדת מוות" היהודים נאלצו לצעוד לכיוון מחנה אחר. הצעדה נמשכה כשבוע, הצעדה הייתה קשה מאוד, בעיקר עבור רוזה שלא התאוששה לגמרי מהלידה הקשה. בהגיעם למחנה אחר ששכן ליד כפר, הם התמקמו. במחנה החדש צעדה כשהיא סוחבת בידיה תינוקת אל הבלתי נודע. יותר מאנשי הכפר ברחו ליערות כפרטיזנים, לא היה להם מה ללבוש – לא מעילים ולא מגפיים. נודע לרוזה שיש צורך בתופרת, כי לאנשי הכפר לא היו מעילים ובגדים חמים. רוזה לקחה את המגבות שהיו לה, פרמה אותן ואמרה לאנשי הכפר להביא לה שקים, קש וכל מיני בדים. כך עבדה כשלושה שבועות ובתמורה לעבודתה סיפקו לה ולמשפחתה אוכל, מים ומקום. רוזה הכינה מעילים, "ואלינקס"-ערדליים (מגפיים שאפשר להכניס אליהם עוד מגפיים), מבית לבית והצילה אותם מהקור בכך שתפרה להם מעילים ובגדים חמים. בינתיים במחנה לינה והיא עצמה הפכה להיות כחלק מאנשי הכפר. מאוד אהבו אותה בכפר כי עברה היה נורא. אנשים נדבקו במגפות וסבלו מרעב. בהמשך כדי שלא יחזירו אותם למחנה, רוזה התחפשה לצוענייה כחלק מאנשי הכפר. באחת הפעמים, רוזה ירדה לשאוב מים עם רחל התינוקת על הידיים ואחד השומרים, אשר אחסן אותה בביתו והכיר אותה, ראה אותה ולא הבין מה היא עושה מחוץ למחנה השומר העמיד אותה לקיר ואמר לה: "קודם כל אני יירה בילדה, ולאחר מכן אני יירה בך". ברוזה נכנסה רוח תושייה, היא אמרה לשומר: "אתה, משתף פעולה, היום אתה יורה בי ומחר יירו בך, מחר יהיה תורך", השומר שהבין שמשתמשים במשתפי הפעולה, ולאחר מכן יורים בהם אמר לרוזה ללכת והיא ברחה ליער. השומר חזר למחנה. לאחר מכן היא חזרה למקום שאיבת המים כדי שלא יבחין לאן היא הולכת. הפעם השנייה הייתה בכפר אחר, כאשר הם הגיעו למחנה אחר, היא הגיעה לכפר שגם שם היא תפרה לאנשי הכפר, מעילים ובגדים חמים. באחת הפעמים רוזה יצאה החוצה והלכה להביא משהו, גרמני תפס אותה ואמר לה לעמוד ליד הקיר וכי עכשיו הוא יירה בה. למזלה הרב הגיע משום מקום מטוס והתחיל להטיל פצצות, הוא ברח והיא ברחה וככה גם רחל ניצלה, זה היה עניין של מזל מהשמיים. החיים במחנה היו איומים ונוראיים, הם היו מקבלים חצי פרוסה ביום, מים דלוחים ועבדו בעבודות כגון איסוף גופות. הם חפרו בורות, ושם קברו את הגופות ואם לא ירד גשם היו שורפים את הגופות. זו הייתה עבודת כפיים של האנשים במחנה, עבודות אלו היו עבודות ייאוש. רוזה הסתכלה כל לילה בתמונה של המשפחה בלי שאף אחד יראה ואמרה לעצמה: "אני עוד אחזור הביתה!". רוזה הייתה חזקה ברוחה, ולא נתנה לעצמה ליפול. אף פעם לא נכנסה לייאוש, היא נלחמה כי רצתה לחזור הביתה ולחיות. היא הייתה מוכנה לעשות הכול. מקצת קליפות של תפוחי אדמה או מעשב שמצאה היא הכינה מרק ומאכלים נוספים. כאשר חושבים על זה, לא מבינים איך זה יכול להיות? איך אפשר לעבור את הגיהינום הזה? אחרי המלחמה רחל זוכרת שהמלחמה נגמרה בשנת 1945, אחרי 4 שנים במחנה הריכוז ו"צעדת המוות” היו אנשים רבים שמתו, לא בהכרח בגלל שרצחו אותם אלא גם בגלל מחלות, קור ובעיקר רעב. העונשים במחנה היו או תלייה או מכות עד מוות או להשאיר בני אדם עירומים בקור כדי שיקפאו למוות, כדי לחסוך בכדורים. העונשים באו בעקבות הברחת מזון. כחל מתחילה לזכור את המלחמה כשמשפחתה התחילה לחזור הביתה, היא הייתה בת שלוש וחצי והילדה היחידה ששרדה במחנה, ולכן קראו לה ראש זהב. אולי אחת הסיבות לכך ששרדה, הייתה משום שלא נראתה כמו שהגרמנים דימו את היהודים: עיניה היו כחולות ושיערה היה זהוב. רחל זוכרת שאמה סרגה לה בובה מסמרטוטים, והבובה ליוותה אותה הרבה מאוד זמן במהלך המלחמה. רחל מספרת שמשפחתה ניצלה כאשר היו רעש והמולה במחנה, הגרמנים ברחו מהמחנה חלקם במכוניות, חלקם באופנועים ולקחו את האנשים לתוך היער, שם אמרו להם לחפור בורות גדולים, נוצר בור אחד גדול. הגרמנים העמידו את היהודים מסביב לבור, את חלקם הפשיטו ואת חלקם לא. הכול נעשה בבלגן נוראי, מהר מאוד ולא היה סדר. לפתע הגרמנים התחילו לירות ביהודים, והיהודים נפלו אל תוך הבור. אימא ואבא של רחל משכו אותה לתוך הבור והעמידו פני מתים. לאחר שנפלו שמעו צרחות וצעקות. לאחר כמה שעות, ירד הלילה ונעשה שקט, רחל ומשפחתה היו בתוך הבור, ועליהם הרבה מאוד אנשים, זה חימם אותם, חלק מהאנשים היו מתים, וחלקם פצועים. לקראת הבוקר התחיל השחר להפציע, והם לא שמעו כלום. המשפחה הבינה שכנראה הגרמנים ברחו. ירו בכמה שירו והרגו כמה שהרגו, ואז עזבו את המחנה וברחו. בשלב זה התחילו להגיע הפרטיזנים וחלק מהצבא האדום שהתקדם לכיוון של ברלין, והם התחילו לעזור ליהודים לצאת מהבורות. כך פתאום רחל ומשפחתה היו חופשיים. אף אחד לא ידע לאן ללכת ולאן לפנות, הם התחילו ללכת לכפרים, ואימא של רחל תפרה בדרך ועזרה. ככה הם נשארו בחיים והתחילו להתקדם עם הצבא האדום לכיוון רומניה ששם חיה משפחתה של אימא של רחל. באחת הפעמים, רחל זוכרת שהם השיגו עגלה וסוס, ורחל הייתה על העגלה ופתאום הסתכלה אחורנית וראתה אש, אור גדול שהיה מבחינתה באותה תקופה מחזה מרהיב, היא שאלה את אמה מה בוער שם, והיא ענתה שהגרמנים ברחו והדליקו את בית החרושת לסוכר או ריבה, וזה בער בעוצמה אדירה. המסע לרומניה היה ארוך, הם עברו מעגלה עם סוס לרכבות ומרכבות להליכה ברגל. באחת הפעמים שהיו על הרכבת, הבובה של רחל נשמטה מידה, זו הייתה הבובה היחידה שהייתה לה אי פעם ומאותו יום לא נגעה בבובות לעולם. באחת הפעמים בצריפים בדרך לרומניה, הם ראו שיירה של אסירים גרמנים שביקשו לחם. אימא של רחל לקחה פרוסת לחם והלכה לתת להם. שנים אחרי המקרה הזה, רחל שאלה את אמה למה נתנה לגרמנים את הלחם הרי הם עשו כל כך הרבה רע? ורוזה ענתה לה: ”היה רגע שריחמתי עליהם, וזה היה רגע שמאוד שימח אותי, שהרגשתי שאני נשארתי מאוד אנושית למרות כל מה שהם עשו, למרות כל הסבל שעברתי בגללם, למרות המפלצתיות שבה הם התנהגו לבני אדם, אני נשארתי בן אדם, וברגע שהרגשתי שאני מרחמת עליהם הלכתי ונתתי להם את הלחם כדי ידעו שאני לא מתתי, והפעם אני עוזרת להם, אני נשארתי בכל זאת בן אדם עם רגשות". רגע זה היה אחד הרגעים הגדולים של רוזה, אימא של רחל. עם הגעתם לרומניה, הם הגיעו למשפחה של רוזה, המשפחה לא ידעה בכלל על קיומה של רחל, עבורם זה היה נס. אותה משפחה ניצלה בזכות שכן שהיה מפקד משטרה בצבא הרומני, והוא החביא אותם בעליית הגג שלו. אף אחד לא העלה בדעתו לחפש בבית של קצין משטרה בכיר במשטרה הרומנית יהודים, והודות לו הם ניצלו ולא גורשו למחנה. העליה לארץ ישראל בשנת 1949 עלתה רחל ומשפחתה לארץ, למעברה בעפולה שם למדה בבית הספר לעובדים בגיל 8. אבא של רחל מצא עבודה כמהנדס מכונות, ולאחר מכן הם עברו לתל אביב. רוזה אלטר- גרינברג ז"ל זכתה לחיות עד גיל 92, וכן זכתה לשלוש נכדות ולתשעה נינים. השאלה שרחל שואלת את עצמה עד היום היא: מה גרם לגרמנים, שהיו מתקדמים מבחינה טכנולוגית, תרבותית, חברתית, אנשים שהיו כל כך מתקדמים מכל בחינות החיים, להתנהג בצורה מפלצתית שכזו, להשמיד, לדרוס, לרצוח עם שלם?! לכאורה כל אחד שם גידל ילדים, לכולם היו משפחות, השתתפו בקונצרטים, למדו ומאחורי הגדרות הם התנהגו כמו מפלצות. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם זה יכול לקרות עוד פעם? עלינו לעשות הכול כדי לוודא שזה לא יקרה שוב, רחל מוסיפה שרבים מהאנשים שעברו את החוויה הנוראית והטראומטית, הזאת מעדיפים לשכוח ממנה ולהדחיק אותה, הם נמנעים מלדבר עליה בגלל שהזכרונות משם כואבים מאוד והם מעדיפים לשכוח שזה קרה. רחל אומרת שעם כמה שקשה חשוב לדבר על מה שקרה שם, זאת חובה לזכור את זה, וחשוב מאוד לדבר על זה ולהעביר את זה לדורות הבאים על מנת שלא יגיע יום שבו יגידו אנשים שזה רק סיפור, וכדי שדבר כזה לא יקרה יותר לעולם.

החיים לפני המלחמה: חנה : "נולדתי בפולין מזרח פולין בזנבור. שנת לידה – 1938 לא נשארו מסמכים. לאמא שלי היו שני אחים. כל שאר המשפחה שגרו בפולין נספו בשואה. משפחה דתית. זוכרת מהילדות את המושג "גוי של שבת" שזה אחד שמדליק נרות בשבת. אחד הזכרונות שיש לי הוא שאנו שוכבים ביער בפולין מתחבאים בעשב וישנם יריות וגופות של אנשים שנופלות. " היו לה אחים לפני שהיא נולדה אבל הם נהרגו לפני שהיא זכרה מהם משהו. היא זוכרת שגורשה מהבית, והיו פולנים לא נאצים שהיו עושים ציד ליהודים (חיפשו אותם והסגירו אותם). פולני אחד תפס אותם אבל הוריה שיחדו אותו והוא שיחרר אותם תוך כדי שהוא סחט מהם הבטחה שאם יתפסו אותם הוא לא קשור אליהם בשום צורה. הזיכרון האחרון שיש לה מאביה הוא שהם מתחבאים בתוך אסם של חקלאי בזמן שהיא רעבה ובוכה, בשביל שהיא לא תבכה ותסגיר אותם אביה הלך והביא לה שומן חזיר בשביל שיעסיק לה את הפה. ויצא החוצה (זאת הפעם האחרונה שראתה את אביה). אמא שלה השאירה אותה בכפר מוגן תוך כדי שהבטיחה לה שתחזור לקחת אותה שיהיה בטוח. היא הורתה לה לשכוח את שמה הראשון (היא שכחה) ומאז לא ראתה אותה. היא נשארה בכפר ועבדה שם בשביל לחיות, הם לא פעם ולא פעמיים הרביצו לה סתם תוך כדי טעינה שירקה על תמונה של ישו. היא לא אכלה איתה ואכלה שאיריות. בעת התפילות שלהם היא למדה ושיננה את כל המנהגים והתפילות הנוצרים שהם ביצעו. היא נשארה בכפר כמה חודשים וכשפלשו הגרמנים היא ברחה והגיעה למשפחה רוסית ביער. שם התייחסו אליה יפה. החיים בצל המלחמה: הבת הבכורה לקחה אותה לעיר אחרת בלילה השאירה אותה במקום ואמרה לה שהיא מייד תחזור עם טענה שהיא תביא לה אוכל, כמובן שהיא לא חזרה. היא בכתה והגיע למקום בחור עם כלב שלקח אותה. בזמן שלקחו אותה היא צעקה בפולנית "אל תהרגו אותי אני פולניה אל תהרגו אותי אני פולניה". הם השאירו אותה בחיים ולקחו אותה לבית יתומים קתולי שם נשארה תקופה ארוכה. הם לקחו אותה למשרד גרמני שבו יכינו לה תעודות תוך כדי הבאת פקודות : 1. תטעני שאת לא יודעת מי את. 2. תטעני שלפני המלחמה השאירו אותה בפתח בית היתומים בתור תינוקת. הכינו לה סנדוויצים והביאו אותה למשרד הגרמני – היה שם גרמני עם אקדח על השולחן ותיחקר אותה לגבי הזהות שלה (היא טוענת שלא זוכרת בדיוק מה היה בחקירה אבל זוכרת שהיא לא פחדה) אחת השאלות ששאלו אותה הייתה – "האם את יהודייה" והיא שאלה אותם בפליאה מזוייפת: "מה זה יהודייה". הביאו לאיזור כלבים בסיום החקירה והיא האכילה אותם בסנדוויצים שציידו אותה בה. מה שאישר לגרמנים שהיא קתולית במאה אחוז בגלל אמונה תפילה שיהודים מפחדים מכלבים. היא חזרה לבית היתומים שם הציקו לה בגלל היותה יהודייה תוך כדי שטענו שהיא הרגה את ישו. באחד הפעמים הגיעה הבישופ של הכנסייה והביא רק לה ברכה תוך כדי שאמר לילדים האחרים שהיהודים הם לא אלה שהרגו את ישו אלה מישהו אחר. היא זוכרת את הבישופ לטובה. היא לא זוכרת לגמרי את המקום האחר שהייתה בו אבל היא משערת שהיא הייתה בבית יתומים גרמני לאחר שגירמנו אותה בגלל עדויות על התקופה ההיא. היא זוכרת שהיה שם גרמני שהתייחס לה כמו לבת (כנראה הייתה בלונדינית ויש לה עיניים כחולות).   החיים אחרי סיום המלחמה: בסיום המלחמה היא חיפשה את אמא שלה ופרסמו תמונה שלה בעיתון בשביל לבדוק האם היא בחיים. כמובן שלא מצאו. הגיעו אליה ושאלו אותה האם היא רוצה להיות כמו שאר הילדים והיא כמובן אמרה שכן. לקחו אותה לכנסייה קתולית ושם היא הרגישה בנוח בגלל שכבר הייתה רגילה למנהגים הקתולים. היא זוכרת שהטבילו אותה בתור היום הכי כיף בחיים שלה שם כבר לא התעללו בה בגלל היותה יהודיה. בגלל שהרגישה שהיא קתולית ושווה לכולם ורצתה להחזיר לחלק מהפולנים. היא לקחה סיכה ובזמן אחת התפילות שלהם היא עברה ודקרה אותם בישבן. לקחו אותה לתא ווידוי שם התוודתה לכומר, היא זוכרת שעשתה הרבה מעשים מופרעים בשביל לדבר את הכומר שממנו הרגישה אהבה של אב לבת. ב1949 באפריל התרחש משפט ושאלו אותה האם רוצה למסור עדות, היא לא הייתה מעוניינת אבל אחיה של האם מארצות הברית שלח עדות בשביל שימצאו אותה בגלל העיתון שהתפרסם אז בשביל מציאת האם. בא לקחת אותה קצין גבוה ולקחו אותה בכוח בגלל שבתקופה ההיא היא התנגדה להיותה יהודיה (שמה הנוצרי היה חלינה). היא המציאה תאריך לידה לעצמה. בזמן העלייה. לוקחים אותה לבית של בחורה בשם עליזה שמונתה בתור האפרוטופוסית שלה, פסיכולוגית מאוד עשירה שנולדה בווינה. היא ישנה אצלה יום אחד והיא מסרה אותה לבית יתומים בלודצ' שם היא נמצאת עם עוד כמה ילדים לתקופה מאורכת של כמה חודשים. בתקופה הזו היא הייתה באחד המשפטים שהתרחשו כנגד הנאצים. היא זוכרת את היום הזה כ"עינוי מתמשך" שבתור ילדה בת 11 היה לה מאוד לא מובן. לאחר התקופה הזו היא הלכה לבית יתומים אחר בו היה משטר קומוניסטי קשוח. היה שם משטר קשוח מאוד וכיבוי אורות בשעה ברורה. היא זוכרת שלאחר כיבוי אורות היא ראתה שתי ילדות יוצאות מהחלון בחשאי, בתור ילדה סקרנית וטיפה מופרעת היא התגנבה אחריהן בחשאיות והגיעה למקום בו שמעה תפילה מאוד יפה בעברית ושם ראתה המון ילדים, המקום היה נראה לה כמו גן עדן. היא שאלה את אחד הילדים "מה זה המקום הזה" והוא ענה לה "ישראל". בשלב הזה הם הסבירו לה שלא כל היהודים נהרגו בשואה ושיש מדינה שלמה של יהודים!!!. היא ישר החליטה שהיא רוצה להגיע ל"גן העדן ליהודים". היא שלחה מכתב לעליזה ושם היא כתבה לה שלא משנה מה יקרה היא תעבור לישראל אחרת היא לא תראה אותה יותר. עליזה נבהלה ואספה אותה מהאיזור ונתנה לה לישון בביתה שלושה ימים. לאחר מכן היא עברה לגור בקומונה של השומר הצעיר אבל הרצון העז שלה לעבור לישראל גבר על הנסיון של הפקידים להשאיר אותה בבית של עליזה. היא נלקחה למשרד הפנים ושם נאמה נאום לגבי איך שפולין בשבילה זה בית קברות בלי קבר. היא מרגישה שאין לה שם אף אחד. היא הזכירה שהיא לא רוצה ללכת לאמריקה עם דוד שלה בגלל שזו ארץ קפיטליסטית. הם התרשמו מהנאום והעניקו לה דרכון פולני. לאחר כמה חודשים עליזה וקצין פולני לקחו אותה לרכבת לוונציה, מצד אחד היא רצתה לעלות לארץ ומצד שני בתור ילדה בת 12 היא חששה מנסיעה של כמה ימים לבד. היא עלתה בחשש לרכבת העמוסה במשפחות ורק היא בתור ילדה קטנה. לאחר שהגיעו לוונציה היא נדבקה למשפחת תיירים בוונציה וכך טיילה בוונציה בחינם. מווניציה עלתה לארץ באוניה ששמה "ארצה" בראשון למרץ 1950. היא זוכרת שהזיכרון הראשון שלה מהארץ הוא הכרמל בתור מקום יפה.