צבי ויזל

הוא ומשפחתו היו בסכנה ממשית לחייהם ונשלחו למחנה ריכוז ומשם התפזרה המשפחה, נשלחו למחנות עבודה. הקשר עם אחיו אבד אך כשעלה לארץ פגש אותו שוב במפגש מרגש סוחט דמעות. אביו נהרג בשלב זה של המלחמה, אך אפרים ניצל. לאפרים התגלתה מחלה קשה במהלך תחילת – אמצע המלחמה וזה למעשה הציל אותו, בכך שנשלח לבית חולים לטיפול ושהה שם עד לסוף המלחמה.

יהודה נולד ב-21.02.1932, בעיירה קטנה בשם בוחוש שברומניה. אביו עבד בתור פקיד מכובד בבית חרושת של טקסטיל. משפחתו הייתה עמידה ובעלת שפע, יהודה מתאר זאת בתור "גן עדן". יהודה מספר שכשהיה בן 3-4 התחילו הדיבורים מהמבוגרים על עליית היטלר לשלטון והחשש למלחמה, בתור ילד הוא הרגיש את הפחד בקרב קהילת היהודים מתגבר יותר ויותר. בתוך העיירה היה בית קפה קטן בו היה הרדיו היחידי וכל היהודים היו מתאספים שם יחד כדי לשמוע את ההתפתחויות הפוליטיות. בגיל 7-8, לאחר עליית היטלר לשלטון, יהודה ושאר התלמידים היהודים בעיירה סולקו מבית הספר. אביו גורש מעבודתו בבית החרושת ונכפה עליו לעבוד כמנקה רחובות. היהודים הוכרחו לענוד טלאי צהוב כחלק משיתוף הפעולה של הרומנים עם הגרמנים, אך הגרמנים עדיין לא הגיעו לרחובות. באחד הימים נודע לו ולמשפחתו שאביו הותקף והוא פצוע קשה מאוד. אביו לא היה מוכן לספר למשטרה מי תקף אותו למרות שידע, מתוך פחד לחייו. הוא ידע שלא תהיה אכיפה נגד תקיפות יהודים. בשלב זה יהודה כבר פחד להסתובב ברחובות מחשש שיותקף על ידי ילדים רומנים. באופן הדרגתי, היהודים הוכנסו זמנית לבתי כנסת על מנת לרכזם. אביו נלקח גם הוא. יהודה מספר שהיו למשפחתו קשרים ולכן הם החליטו לשלוח מכתב בקשה לשחרר את אביו לכמה שעות מבית הכנסת ולחזור הביתה. ערב אחד, יהודה יצא להעביר את המכתב וכשהגיע הוא ראה שוטר עצבני צועק. הוא נבהל ופחד מאוד, הוא רץ חזרה לביתו עם המכתב. יהודה הרגיש אשם על כך שלא העביר את המכתב. הוא הבטיח שיעביר אותו למחרת, מרוב שפחד לא ישן כל הלילה. למחרת, הוא העביר את המכתב לשוטר והבקשה אושרה, אביו חזר לביתם לכמה ימים. זאת עד שהעבירו את היהודים למחנות ברחבי רומניה. יהודה נפרד מאביו ולאחר זמן מה במחנות נודע לו כי אביו חלה ונפטר. אביו היה בן פחות מ-30 במותו. באותה התקופה, ליהודים היה אסור לעבור ממקום למקום ומעיר לעיר ולכן יהודה אמו ואחיו לא יכלו לעבור לגור עם דודה של יהודה. יהודה ומשפחתו פגשו רומניה טובת לב, שהצליחה להבריח את רכושם ובזכותה הצליחו יהודה ומשפחתו להגיע אל העיר הגדולה בה גרה דודתו של יהודה. לתקופה מסוימת, הדודה ויהודה ומשפחתו גרו אחד מעל השני, אך לאחר שזה לא הסתדר, אמו של יהודה הייתה צריכה למצוא מקום מגורים אחר. כל זה מתרחש בזמן שיש הפצצות של הרוסים. יהודה מספר שהם היו צריכים לרוץ כל פעם לבית של הדודה שם היה מקום מוגן בזמן הפצצות. בנוסף, יהודה מספר לנו שאין לו זיכרון מאוכל במהלך המלחמה. הוא מספר שהם כמעט ולא אכלו, ומתאר לנו זאת במילים נחרצות: "לא היה כלום!". רק לאחר המלחמה, חילקו לכל יהודי פרוסת לחם אחת ביום , ויהודה היה מחכה בלילה הקר בחורף על מנת לקבל 3 פרוסות לחם. הוא מספר איך היה נלחם בעצמו כדי לא לאכול את שתי פרוסות של אמו ודודתו.

יעקב לא הרבה לספר לילדיו על קורותיו בזמן המלחמה, יכול להיות שהתבייש. בתחילת המלחמה, הועבר יעקב עם משפחתו , הוריו ושני אחיו אל הגטו בעיר. סיפר שכדי שיהיה לו ולמשפחתו מה לאכול, היה בורח מהגטו וגונב לחם ותפוחי אדמה. לאחר שנתיים , ב 1941 הועבר יחד עם משפחתו למחנה הריכוז אושוויץ. כבר בהגיעו למחנה הוא הופרד ממשפחתו, מי שנשלח שמאלה – נשלח למותו, ומי שנשלח ימינה, נשאר בחיים. יעקב, שידע שילדים צעירים נשלחים למוות, שיקר לגבי גילו וסיפר כי נולד ב 1925 וכך נשלח לעבודה במחנה ולא למוות. בגיל 13 נשאר בודד בעולם וללא משפחתו שנשלחה למוות. במחנה עבד בפחם, ובקרמטוריום. יעקב השתתף בצעדת המוות. במהלך הצעדה פתאום כולם עצרו ושמעו יריות, ואז הם ראו את כל החיילים הגרמנים בורחים, ולאחר מכן החיילים הרוסים הגיעו וחילצו אותם. כמה שנים לפני שנפטר , נסעו כל המשפחה לטיול שורשים בפולין. בטיול עצמו הוא נפתח ושיתף יותר ממה שעבר עליו ועל משפחתו. אפי מתאר כי היה מאוד מרגש לראות את אביו באושוויץ. שם סיפר ותיאר להם את כל המקומות שהיה בהם, היכן ישן והיכן עבד. כשנכנסו למקלחות הגזים היה לו מאוד קשה והוא נרתע.