צבי ויזל

צבי שטול נולד ב 1938 בעיר סגד שבהונגריה, ב1942 נלקח אביו במסגרת השלטון ההונגרי לצבא ההנוגרי לסייע לגרמניה במלחמה. ב1944 טנקים של גרמנים נכנסו לעיר שלו, אייכמן הגיע לגרמניה לארגן את החיסול של כל היהודים. ברגע שהכריזו על גטו ליהודים צבי ואמו עברו לבית של סבא וסבתא, שהתגוררו באזור הגטו. ושם החיים היו סבירים, סביו היה בתפקיד בקהילה (שוחט\גבאי) ושמרו על אורח חיים יהודי. כשהתקבלה ההודעה לפנות את הגטו, העבירו את כולם למפעל של לבנים אדומות שנמצא בסגד (כחלק מהעסקה של "משאיות תמורת דם"). צבי הרגיש מיוחס כי סביו היה גבאי בית הכנסת, ואף נהנה מדברים כמו ללכת עם שרשרת של ספר התורה בשמחה תורה, לא היו לא חברים אז, והיה בן יחיד ולא הלך לבית הספר כי לא היה בית ספר, ושיחק כדורגל וכדורסל מכדור סמרטוטים. הסבר - משאיות תמורת דם: הסוכנות היהודית ארגנה משלחת הצלה ל 600,000 יהודי הונגריה, ידעו כבר שהמלחמה תכף תגמר ושהגרמנים יפסידו. נציגים מהסוכנות עשו עסקה עם אייכמן שבמסגרת ינצלו יהודים. העסקה , 10,000 משאיות תמורת הצלת יהודי הונגריה. אף צד לא סמך על השני ולכן החליטו לעשות צעדים בוני אמון. הודיעו ש 20,000 מגדו סגד יעברו ביינתים במקום להשמדה למחנה על יד ווינה. (כי ראש העיר ווינה שהיה חבר של אייכמן היה צריך כח אדם במפעל). במהלך שהות צבי במפעל (מחנה עבודה שטרסהוף), בגלל היותו ילד, לא עבד, אך הוריו ,דודיו , ובני משפחתו המבוגרים עבדו. הוא היה משחק עם בני דודיו והם היו משחקים על מסועי הלבנים ונתלים עליהם. בני דודיו גם לא עבדו, ולכן הם היו חבריו במהלך השהות בגטו. ואף סביו לימד אותו קרוא וכתוב. אוכל - חתיכת לכם ומרק מגעיל, שבעיקר היה עשוי מקולרבי, למרק קראו דורגמוזה, ומאז הוא שונא קולורבי. צבי זוכר שלא היה אוכל ורעב וזה גרם לו להתחנך שאסור לזרוק אוכל, והוא לא מרשה לילדיו ולנכדיו לזרוק אוכל, וזה ערך שהוא מקפיד עליו עד היום. המחנה עבודה בו שהה היה סגור עם שומרים, ובזמן שהותו שם נהרגו יותר מ500,000 יהודים בהונגריה. אייכמן קיבל מהסוכנות היהודית סכום רב על העסקה, אך לבסוף היא לא יצאה לפועל. מאחר והעסקה לא יצאה לפועל, החליטו לחסל את היהודים במחנה העבודה היכן שצבי שהה. הוחלט להעביר אותם, לאושוויץ, אך הרכבת הופצצה והם נאלצו לחזור. לאחר כשבועיים , שוב ניסו להעמיס אותם על הרכבת, כולם ברחו לכל הכיוונים והתחבאו בתוך חפירות. צבי היה קרוב מאוד לפצצות ואחת מהן נחתה רק 50 מטרים ממנו. הם חזרו למחנה, ומעט זמן אחרי זה הצבא הרוסי סילק את השומרים מהמחנה ובכך הם ניצלו. צבי פחד מהפצצה מאוד , במחנה עצמו הוא בעיקר זוכר שהיה עם בני דודו. אחד מהדודים נפל בעבודה ונפצע, ומת בצריף, וצבי זוכר שגופתו היתה מותלת איתם בחדר זמן מה עד שנלקח. לאחר ששוחררו, סביו של צבי, לקח עגלה (ללא סוס), וסחב את העגלה בעצמו (במקום סוס), וצעד איתם מחוץ למחנה עד ברטיסלבה 70ק"מ. ושם אישפזו אותו בבית החולים. צבי חלה בכל המחלות והיה מאוד מאוד רזה, אחרי שהוא הבריא הם חזרו לעיר שלהם (סגד), אך אביו עדיין לא חזר מהצבא. אחרי השואה התייחסו ליהודים מאוד בזהירות , הבית שלהם היה תפוס אך הם חזרו אליו ודיירו פינו אותו ללא בעיה. הסבא החליט שצבי ילך לבית הספר, אך לא היה בית ספר יהודי כי לא היו יהודים. נשארו 6 שבועות לכיתה א, וצבי נכנס לבית ספר נוצרי שהיו בו נזירות. היו שם תפילות נוצריות והיו כורעים ברך, אך צבי החליט שהוא לא עושה זאת כי הוא יהודי. הוא זוכר שהוא נעמד שם ושאלו אותו למה הוא לא כורע ברך, ולאחר שהסביר שהוא יהודי קיבלו את זה ולא הציקו לו בניגוד למצופה. בכיתה ב' כבר למד בבית ספר יהודי, ואז ביום אחד אביו הופיע ברציף וחזר. כל יום הם היו מחכים ברציף הרכבת לראות אם אביו יגיע (כי לא היו בהודעות \ מכתבים שיתריאו), עד שיום אחד אמו חזרה עם אביו.

החיים לפני המלחמה: אמו הביולוגית של יוחנן נפטרה כשבוע לאחר לידתו, ככל הנראה עקב בעיות תברואתיות בבית החולים. אביו נותר לבדו עם שני ילדים קטנים ,הוא התקשה להתפרנס וכעבור כ- 9 חודשים נשלחו הילדים להוריו שגרו בעיירה ראדומישל שבפולין. יוחנן החשיב את העיירה כביתו ונהג לספר בכל הזדמנות על החיים במקום. בעיירה התגוררה משפחתו של אביו ומשפחתו של אימו הביולוגית ולכן הוא גדל בסביבה חמה ואוהבת, מוקף בבני דודים ומשפחה. היה לו קשר מיוחד עם סבו שהיה אחראי על בית הכנסת הגדול והיה מלמד במקצועו. בעיירה לא היה חשמל ומים, כדי להתרחץ הם נהגו להביא מים בכוסות מהמקווה. בעיירה חיו יהודים וגויים ביחסי שכנות טובה. הם למדו יחד בבית הספר וביצעו עבודות משותפות בקהילה. הם נהגו לשחק יחד ולהתחרות זה בזה בידידותיות. הילדים היהודים בסיום יום הלימודים נהגו לחזור הביתה ולאחר הארוחה המשיכו לשקוד על לימודיהם עד הערב. הקהילה היהודית בעיירה הייתה מגוונת, חלק מחברי הקהילה היו יהודים מאמינים וחלקם לא הקפידו על קיום המצוות. למרות שיהודים אילו לא גידלו זקן ולא נהגו לפקוד את בית הכנסת, הם עדיין שמרו על כבודה של הדת. יוחנן נהג לטפל בסוסים בעיירה, דבר שעזר לו במהלך בריחותיו בזמן המלחמה. כאשר יוחנן היה בן 9, אביו התחתן בשנית עם בת השכנים בעיר מגוריו, קלן. אשתו הייתה צעירה ממנו ב- 11 שנים (יוחנן התייחס אליה כאל אימו). יחד הם עברו לפריז בה פתח עסק. לאחר שהעסק התבסס והתייצב ולאביו היה מקור הכנסה סדיר, הוא השיב אליו את ילדיו שעברו להתגורר עימו בפריז. בפריז למד יוחנן בבית ספר עירוני בו למדו יהודים וגויים יחד. ארבע שנים לאחר הגעתם לפריז, נולד ליוחנן אח בשם מוטק'ה, שהיה צעיר ממנו ב- 13 שנה. עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, החלה העלייה באנטישמיות בצרפת. בבית הספר הילדים הגויים החלו לגנות את היהודים וכינו אותם בשמות גנאי (יהודונים מסריחים), עד שבשלב מסוים יוחנן לא יכל לשאת זאת יותר והחל לריב עם אחד הילדים שהיה גדול ממנו. בין הילדים התפתחה קטטה ויחנן הצליח לרתק את הילד לרצפה וברגע זה התערב המורה לספורט, הפריד בין השניים וסטר ליוחנן. המורה לא אפשר ליוחנן להסביר את הגורם לקטטה ואמר לו: "אנחנו יודעים עם מי יש לנו עסק". במאי 1940, עם פלישת גרמניה לצרפת, נטשה המשפחה את פריז ועברה להתגורר בדרום צרפת, שם היה משטר וישי- כלומר הגרמנים לא שלטו באזור בצורה ישירה. המשפחה נאלצה להשאיר מאחור את העסק של אביו שהיה מקור פרנסתם ולאחר זמן מה , לאחר שחשבו שהמצב נרגע הם החליטו לחזור לצרפת הכבושה. במהלך תקופה זו יוחנן עבר תאונה ושבר את רגלו וידו ושתי הגפיים גובסו בגבס. לאחר זמן מה, הגיעו לביתם אנשי האס אס ולקחו את אביו למחנה עבודה בטרנסניסטריה (חבל ארץ במזרח). הם לא לקחו את יוחנן בגלל שהיה מגובס והיה ברור שלא יוכל לתרום במחנה העבודה. כאשר אנשי האס אס לקחו את אביו, צעק אליו אביו "ויברח יוחנן מעשיו, תישאר יהודי ותישאר אדם". משפט זה זכר יוחנן כל ימי חייו, זהו המשפט החקוק בזיכרונו כאירוע החשוב במלחמה יחד עם מראהו של אביו כאשר ראה אותו בפעם האחרונה.

אריה ומלכה חיו בקאמין-קושירסקי בחבל ווהלין. לאריה ומלכה הייתה בת בשם אתל, ומשפחתם הייתה בעלת השפעה בקהילה היהודית בווהלין (סבא של אריה היה הרב הראשי של העיירה). כשהתחילה המלחמה השלטון היה שלטון סובייטי (בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב הסובייטים פלשו לאיזור מזרח פולין, שם הייתה העיירה). אך בשנת 1941, כאשר הגרמנים כבשו את העיר במבצע ברברוסה, נפתח בעיר גטו ובו רוכזו היהודים בעיר, ביניהם אריה, מלכה ומשפחתם. בשנים שלאחר מכן, הגרמנים שילחו את היהודים, ביניהם אריה, מלכה, אחיו של אריה ואתל, ברכבות למחנה אושוויץ-בירקנאו. כשהם הגיעו למחנה, ביצעו סלקציה וניסו להפריד את מלכה מאתל, שהייתה אז בת שנתיים בלבד. אחרי התנגדות של מלכה, הגרמנים ירו באתל מול עיניה. אריה ומלכה הבינו שאם יישארו שם, הם לא ישרדו. לכן, בתנאי קור ושלג איומים, אריה חפר בור והצליח לצאת מהמחנה ליער ביחד עם מלכה ואחיו. במשך מספר חודשים הם נדדו ביערות עד שעברו את הגבול לאיזור רוסיה והגיעו למחנה פרטיזנים, שם מלכה, אריה ואחיו הצטרפו ללחימה. אריה מונה לאחראי במחנה על ידי מפקד החטיבה, איוון גיאורגייביץ', שאהב מאוד יהודים. במהלך שהותם במחנה, המפקד פקד על אריה לשמור על הצריף שלו בזמן ששאר הלוחמים יוצאים ללחימה בקו החזית נגד הגרמנים. לאחר מכן נודע שכל האנשים שיצאו להילחם בקו החזית נהרגו, כולל אחיו של אריה. כמו כן, לאריה ומלכה נולדה בת נוספת בשם לאה. לקראת סוף המלחמה, אריה, מלכה ולאה הצליחו לחזור לפולין, אך כשהגיעו לקאמין-קושירסקי התברר להם שכל משפחתם ומכריהם נהרגו במלחמה.