צבי ויזל

השואה ברומנייה הייתה שונה מכל יתר המקומות. חלקים שונים ברומניה סבלו באופן אחר. כלומר לא היה גורל אחד לכל יהודי רומניה. התופעה החמורה ביותר ביהודי רומניה זה הגירוש לטרנסנסטרייה, אני ומשפחתי היינו בין אלה שגורשו לשם. שם היו גטאות ומצב מצוקה קשה. לפני פרוץ המלחמה גרנו משפחתי ואני ברומניה. בצפון מולדובה בעיירה בשם ברגאט אבל בשנת 1938 החלק הזה סופח לבוקובינה וגורל האזור הזה היה כגורל בוקובינה. לפני המלחמה ההורים שלי גרו בעיירה סבן, ואבא שלי היה סנדלר. לא היה חשמל, מים זורמים ואפילו רצפה. אנשים התפרנסו מדברים פרמימיטיביים. אבא שלי היה עושה נעליים. בפרוץ המלחמה היינו אני ואחי שהיה צעיר ממני. כבר בתקופה הזו אפשר היה להרגיש השפעה ציונית כאשר מתוך רוסיה היגרו לכיוון רומניה התנועות החלוציות ותנועות הנוער וחלוצים שרצו לעלות לארץ ישראל. היו מפלגות שונות שהיו הרבה יותר לאומניות. המצב היה שבו היהודים ברומניה קיבלו שוויון זכויות וזכויות אזרח.

שמי בילדותי היה אווה בורגר. את אבא שלי טיבור בורגר לא ראיתי מאז גיל שנתיים וחצי. הוא נלקח למחנה כפיה עם מנהיגים אחרים של הקהילה היהודית. אחרי שנתפס מחזיק יומן במחנה, בו הוא תיעד את זוועות הנאצים, הוא נשלח לאוקראינה, לקו הלחימה בין ההונגרים והגרמנים מצד אחד, לרוסים מהצד השני. את היהודים שם הכריחו ללכת לפני כוחות הצבא, כדי שהם יתפוצצו על המוקשים ולא החיילים ההונגרים והגרמנים. כך אבא שלי נרצח. אמא שלי, לילי, קיבלה הודעה על מותו מהצלב האדום. בהודעה גם נכתב שהוא נקבר בקבר אחים שם. כל משפחת אבי, משפחת בורגר, לא שרדה את השואה. רק אני נותרתי כזכר למשפחת בורגר. סבא שלי מצד אימי, מוריץ רוט, היה אדם עשיר ולכן הייתה לו אפשרות לעשות מה שאנשים אחרים לא יכלו להרשות לעצמם. חשוב מכך, היתה לו הבנה כי שום דבר טוב לא יצא ממילוי ההנחיות של הגרמנים ומשתפי הפעולה שלהם והוא ארגן אנשים שיסייעו להם. לאחת העובדות שלו, גברת דג'אנגי, היה בית בעיר ובית בכפר, וכל המשפחה שלי, מצד אימי, התחבאה במשך חודשים רבים בדירה שלה בעיר (שהיה ממש ברחוב ראשי בעיר). כשתפסו אותנו ב-1944 נשלחנו לבית מעצר בבודפשט, אבל כיוון שהמלחמה הייתה לקראת סיום לא נשלחנו לאושוויץ, ושוחררנו אחרי כמה ימים. בבודפשט אמא שלי, לילי, הכניסה אותי לבית יתומים של הצלב האדום, והיא השיגה עבודה כמטפלת בבית היתומים. אסור היה לי לקרוא לה אמא ואסור היה לנו להראות שאנחנו מכירות אחת את השנייה. כך חיינו במשך כמה חודשים. כששמענו שהרוסים מתקדמים לכיוון קושיצה, עיר הולדתי, אמא שלי החליטה לקחת אותי לשם, כשהמחשבה שלה היתה שזה יהיה המקום הראשון שישוחרר. אמא שלי הייתה צעירה, שיערה היה בהיר, עיניה ירוקות והיא דיברה גרמנית רהוטה. היא החליטה שנעלה על טרמפ בשיירה של הצבא הגרמני, מתחזות לגרמניות, בחזרה לקושיצה. וכך נסענו, נסיעה שהייתה אמורה לקחת כמה שעות, אך בפועל לקחה הרבה יותר זמן, מאחר ובעלות הברית הפציצו את השיירה לאורך כל הדרך והיינו צריכים לעצור כל פעם ולתפוס מחסה. בסופו של דבר הגענו לקושיצה. זה היה באמצע היום במקום בלילה. והנה היהודייה הולכת לה באור יום באמצע הרחוב הראשי כשהיא אוחזת בידה הקטנה של בתה. בשלב הזה היה ברור לכולם שהמלחמה עומדת להסתיים ולכן המקומיים חששו כנראה להלשין עלינו. כשהרוסים שחררו את העיר, היינו הראשונות לחזור לבית שלנו. זה היה הבית הראשון בעיר, שבו למעשה חזרו היהודים לגור. יהודים מקושיצה ששרדו את השואה הגיעו דבר ראשון אלינו הביתה. גב' דג'אנגי, שנעצרה גם היא כשתפסו את המשפחה שלי, קיבלה אות חסידת אומות העולם על הגבורה שלה.

צבי ויזל נולד בשנת 1930 וגדל במשפחה בת 6 אחים (לצבי היה אח תאום), באיזור ההרים הקרפטים בכפר קטן על גבול צ’כיה-פולין. מאוחר יותר, צבי ומשפחתו עברו מהכפר הקטן לפראג(בירת צ’כיה) וכשהנאצים כבשו את צ’כיה ופראג הצ’כים רצו לשלוח את צבי ומשפחתו למקלט- הם נתקלו בהתנגדות האב שלא הסכים לעזוב וכתוצאה מכך המשפחה פוצלה וצבי הועבר ביחד עם אימו וחלק מאחיו למחנה הריכוז אושוויץ. כאשר צבי הגיע למחנה הוא בילה את רוב זמנו במעבדות של ד״ר מנגלה ששם היו נערכים ניסויים בבני אדם(יהודים) צבי נחשף לא רק לזוועות במחנה ההשמדה אלא גם למראות הקשים לא פחות של הניסויים בבני אדם שערך ד״ר מנגלה, וכל זה שהוא רק נער צעיר כבן 14 שלא נותר עם משפחה רבה סביבו. על גופו של צבי נערכו ניסויים שסוגם לא פורט ולא ידוע.