צבי ויזל

ראיון עם סבתא שלי ריטה שהיא דור שני לניצולי שואה והיא תספר לנו על אמה סבתה רבא שלי צילה ניצולת שואה ז"ל. סבתא צילה נולדה בשנת 1931 בעיר בנדרי שבמולדובה (אז זו הייתה רומניה). סבתא נולדה למשפחה מאוד עשירה עם בית גדול.  למשפחה היו שטחים רבים, סוסים ועוד. לפני תחילת המלחמה סיפחה רוסיה את רומניה לברית המועצות ועם הגעתה של רוסיה לרומניה הגיעו החוקים הקומוניסטים ואסרו על המשפחה להחזיק בכל השטחים, נותר להם ביתם, אורוות הסוסים וחפציהם האישיים. בתחילת המלחמה אינם ידעו שהיא התחילה אלא רק שמעו את ההפגזות של הגרמנים כשבע שעות לאחר תחילתה, סבתא צילה ומשפחתה לא ידעו מה לעשות אז הם חיכו כמה ימים וכאשר הבינו את משמעות ההפצצות הם לקחו רכוש בעל ערך וברחו כל אחד לאן שיכל לברוח. סבתא לקחה את שמות אחיה הקטנים וברחה איתם לנהר דניסטר שם ביקשו מאחד הדייגים שיעביר אותם לצד השני של הנהר. סבתא ושמונת אחיה עלו על הסירה וכאשר שטו לצידו השני של הנהר מטוס גרמני עבר מעליהם הפציץ את ההסירה והפך אותה. שמונת אחיה של סבתא טבעו כיוון שהיו קטנים ולא ידעו לשחות ורק סבתא שידעה לשחות הצליחה להגיע לצידו השני של הנהר וניצלה. צידו השני של הנהר היה אוקראינה. כאשר סבתא שלי צילה הגיעה לאוקראינה היא קיבלה מהיהודים עצה לשקר לגביה גילה ולהגיד שהיא בת 14,סבתא הייתה בת 10 אך בגלל שהייתה גבוהה היא נראתה יותר ולכן יכלה לשקר מבלי להיתפס. סבתא צילה הלכה לעבוד במפעל לייצור כלי נשק כיוון שמבחינת הגרמנים היא הייתה בגיל מספיק גדול בשביל לעבוד ואצבעותיה הדקות יכלו להיכנס לקנה של הרובים ולנקות אותו. בסוף כל יום היא קיבלה מעט לחם כדי שתוכל להמשיך לעבוד. סבתא שלי ריטה סיפרה שאמה צילה לא יכלה לתאר בדיוק היכן היא ישנה אך היא סיפרה שישנה אצל אנשים. סבתא צילה לא קיבלה מספיק מזון ולא קיבלה שתייה סבתא שלי ריטה סיפרה שאמה צילה הייתה מבקשת רשות לשתות משלוליות ולעיתים לא קיבלה אישור לשתות מהן. העבודה במפעל לייצור כלי הנשק לא הספיקה ליותר מדי זמן ולאחר מכן סבתא צילה הועברה למחנה עבודה באוקראינה שם קיבלה משימות חסרות משמעות שתפקידן היה להתיש את היהודים ולגרום למותם. יהודי שהיה זקן מדי נרצח, יהודי שהיה חלש מדי נרצח, יהודי שהיה צעיר מדי נרצח. בשנת 1945 קרובי משפחה של סבתא צילה מצאו אותה ולקחו אותה תחת חסותם. סבתא שלי ריטה מספרת שכאשר היא הייתה צעירה היא חייה בעוני ושלא היו לה צעצועים, בנוסף אמה צילה לא דיברה על המלחמה בהתחלה בניגוד לשאר המשפחה שתמיד סיפרו על המלחמה. סבתא ריטה מספרת שלעולם לא ראתה תמונות של סבא וסבתא שלה ושאינה מכירה אותם. סבתא ריטה מספרת שבילדותה לעולם לא שמעה את אמה אומרת לה שהיא אוהבת אותה. סבתא ריטה אומרת שאפילו כאשר אמה צילה הגיעה לזקנה ועמדה למות היא תמיד הייתה מבקשת רשות לשתות מן המים בגלל הזיכרונות והטראומות שעלו לה. סבא שלי לאון יספר לנו על סיפורה של סבתא רבתא שלי גניה מהשואה. סבתא גניה נולדה ב 1922 בעיירה סניטקוב שבאוקראינה ש90% מתושביה היו יהודים. סבתא נולדה למשפחה ממוצעת. לפני המלחמה סבתא גניה למדה בבית ספר באוקראינה עד שנת 1940 עם הגעתם של הנאצים לאוקראינה. סבתא גניה ראתה את אביה נרצח מול עינה ואמא נפצעה ונקברה בעודה בחיים. לאחר מכן סבתא גניה נלקחה למחנה הריכוז בעיר לטיצ'ב, על מחנה הריכוז שמרו גרמנים ורומנים השומרים היו מכים את היהודים שם, אחת המשימות שקיבלו הייתה לבנות כביש ראשי לכבוד בואו של היטלר ממחנה הריכוז עד לבונקר של היטלר כדי שיוכל לנסוע. כאשר עבדו השומרים הגרמנים והרומנים הרביצו ליהודים שעבדו. בנוסף על מחנה הריכוז ערכו ניסויים והדביקו את המחנה בטיפוס ולמרות שהיו חולים עדיין עבדו. אחותה של סבתי גניה מצאה את גופתה של גניה בערימת גופות של חולי טיפוס וביקשה את גופתה אך השומרים לא הסכימו אחותה של סבתי גניה הביאה את טבעות הזהב שהיו על ידיה ואת שמלתה תמורת גופתה של סבתי גניה שבסוף התבררה כחיה וכך ניצלה ממוות. את אביו של סבא שלי לאון העבירו ממחנה הריכוז פצ'יורה ללטיצ'ב ושם הכיר את אמו של סבי גניה. אביו של סבי ניסה לברוח ממחנה הריכוז ונורה אך ניצל בנס, אבא ואמא של סבי גניה ומיכאל השתחררו ממחנה הריכוז כאשר הצבא הרוסי החל לכבוש שטחים שנמצאו בשלטון גרמני.

סיפור קורותיה של סוניה אדיז'ס ושל משפחתה במהלך מלה"ע II. בקרב המשפחה של סוניה הדעות היו חלוקות בנוגע לסכנה הנשקפת ליהודים עם עליית הנאצים לשלטון. הצד של אמה היה מבוסס כלכלית ומקושר למחתרת הקומוניסטית ולמלוכה היוגוסלבית והיה בטוח שהנאצים מכוונים להשמדת היהודים. לעומת זאת, הצד של אביה האמין לתעמולת הנאצים והיה בטוח שהם, כעם תרבותי, אינם מסוגלים לעשות כאלה זוועות. בשנת 1942,שנת הלידה של סוניה, הגרמנים פלשו ליוגוסלביה וציוו על היהודים להתרכז במפעל. קרובי המשפחה של אביה צייתו. הם ויהודים נוספים, נשלחו לרכבת ועקבות המשפחה נעלמו. סוניה מניחה שהם נשלחו לברגן בלזן ושם מצאו את מותם. קרובי משפחתה מצד אמה, החליטו לברוח. הורי סוניה פנו לקונסול הספרדי וביקשו להוציא אזרחות ספרדית ולאחר מכן עזבו את המדינה לאלבניה. בדרכם עצרו בבית קפה. בעל המקום, שהיה מוסלמי, שוחח איתם ושמע מהם שהם מאיטליה ובאו לטייל באלבניה. חזותם הכהה גרמה לו להניח שהם פליטים יהודים והוא הזמין אותם לביתו. כשהגיעו, הציע להם מסתור. לאחר חמישה חודשים הוקמה מפקדה נאצית בבית הסמוך. עקב כך הוריה של סוניה עברו לבראט (עיר באלבניה) ואילו היא נשארה משום שיכלו להעמיד פנים שהיא בתם של בעל בית הקפה ואשתו. בסיום המלחמה הוריה חזרו למקום המחבוא ולאחר מכן שבו לביתם ביוגוסלביה.

לאה גרה עם הוריה, סבתא שלה, דודה שלה ובן דוד שלה יעקב. הם חיו בפולין, טרנוב (עיירה ליד קרקרוב), ונכנסו לגטו בתחילת המלחמה. יום אחד בגטו בטרנוב מכריזים הגרמנים שכל האמהות עם הילדים הקטנים צריכים להגיע לכיכר העיר בשביל לקבל משהו (שמן, סוכר, קמח...). אמא שלה לא הוציאה אותה לכיכר העיר והתחננה מהדודה לא לצאת עם יעקב הקטן. הדודה יצאה בכל זאת עם הילד, ולאה הוחבאה בשירותים תחת קרטונים למקרה שהגרמנים יבואו לחפש אותה. זו הייתה האקציה הראשונה בטרנוב. העמידו את כל האמהות בשורה בכיכר העיר וירו בהן מול ילדיהן. בילדים התעללו, הרביצו וחטפו אותם. יעקב היה החבר הכי טוב שלה, מעין אח שלה, הוא נעלם והיא נותרה לבדה עם המבוגרים. אמה שהבינה שהמצב מתדרדר, וביקשה מאישה ששמה ינינה, ולמדה איתה בתיכון, , לשמור על לאה. בגיל ארבע וחצי, לאה חיה בעליית הגג אצל ינינה במשך כמה חודשים עד שהשכנים גילו אותה. ינינה החליטה למצוא ללאה מקום אחר לגור בו. היא נסעה איתה לפשמיש, ליד הגבול הרוסי, ובמשך יום שלם עברו בין בתים ומנזרים עד שמצאו מנזר שהסכים לשמור על לאה. לאה חיה במנזר בחסר היגיינה, היא הייתה מלאה בכינים ושימשה מעין משרתת של הנזירות,. בהיעדר ילדים אחרים במנזר היא הייתה בודדה ולכן אימצה לעצמה בובה/פסל של ישו והתקרבה לדת הנוצרית. לאה חיה במנזר 3 שנים. היא היתה בת 8 כשיצאה ממנו.