צבי ויזל

שם האב: איזק (ISAAK) אייזנמן. שם האם: בטי פרנקנטל. מצב משפחתי: נשואה לאלברט רוטשטיין ואם לבן- שמואל רוטשטיין. גורשה ע"י הגסטפו מהעיר קיצינגן שבגרמניה ב-  24.3.1942. כיום חיה נכדתם של פאולה ואלברט- יהודית מנדלמן ,סבתי, בעיר מודיעין.   **פרטי העדה** שם: יהודית מנדלמן תאריך לידה: 10.8.1938 מקום לידה: פלשתינה. שם האב: שמואל רוטשטיין ז"ל שם האם: פלורי להמן רוטשטיין ז"ל יהודית בת יחידה להוריה. מקום מגורים כיום: מודיעין. מצב משפחתי: נשואה, אם לבן וסבתא לשלושה נכדים- ארבל, תבור וכרמל שקד. **החיים לפני המלחמה** סבתא שלי, פאולה, נולדה להוריה איזק ובטי אייזנמן ב- 20.8.1882, בעיירה מינשטוקהיים בעיר קיצינגן, בחבל בוואריה אשר בגרמניה. אינני זוכרת, וגם לא קיבלנו מידע ברור האם סבתי הייתה בת יחידה להוריה. השפה הדבורה בביתם הייתה גרמנית. המשפחה הקפידה מאוד על אורח חיים יהודי כולל תפילות בשישי ובשבת וקיום המצוות היהודיות כהלכתן. חינוך והשכלה היו משמעותיים ביותר עבור הוריה ופאולה המשיכה ללמוד לימודים גבוהים לאחר סיום בית הספר בתחום פקידות והנהלת חשבונות. הוריה היו מבוססים, בעלי ממון ומשאבים. את בעלה, אלברט, הכירה פאולה בעת תפילה בבית הכנסת בעיירה. מידה של פאולה, אשר התפללה בעזרת נשים, נשמטה מטפחת לאזור התפילה של הגברים, אלברט, אשר מצא את המטפחת השיב אותה לפאולה וכך החל להירקם סיפור האהבה עד אשר נישאו. לאלברט, היו 5 אחים ואחות אחת. כמו פאולה הוא גדל בבית יהודי מסורתי ששמר וקיים את מצוות היהדות. אך בניגוד אליה לא השתייך למעמד הגבוה והוריו פרנסו בעמל ובדוחק רב 9 נפשות. לאחר הנישואים המשיכו בני הזוג לקיים אורח חיים יהודי והחלו לבנות עצמם מבחינה כלכלית. אלברט, היה בעל יוזמה גדולה ובעל חוש מסחר מפותח ביותר, פאולה הייתה בעלת השכלה פקידותית והוסמכה כמנהלת חשבונות. יחד, החליטו לפתוח בית מסחר ליין בשם- Hoflieferant weinjrosshandlung kitzingen-AM לאט לאט החל בית המסחר להתרחב ושמו יצא לפניו בכל רחבי בוואריה. פאולה, הייתה אחראית על השיווק וההפצה וכן על הנהלת החשבונות ואלברט, היה אחראי על נסיעות העסקים והחוזים למשלוח היין. מצבם הכלכלי היה טוב מאוד וניתן לומר שבעבודה קשה הצטרף אלברט למעמד הגבוה. למרות זאת חיו בצניעות רבה בבית שכור ולא בבית אשר היה רכושם. הם בחרו להשקיע את כספם ברכישת השכלה לבנם, וברכישת דברי אומנות ויודאיקה וכן לא חסכו בחגיגות יהודיות. ישנם סיפורים שסוכתם הייתה הסוכה היפה והמרשימה ביותר בכל העיר. בשנת 1911 נולד בנם הבכור והיחיד של פאולה ואלברט, אבי- שמואל רוטשטיין. הלידה התרחשה בבית על ידי מיילדת, פאולה ואלברט העסיקו מטפלת אשר טיפלה בשמואל, בזמן שהם עבדו וקידמו את העסק המשפחתי. גני ילדים לא היו קיימים באותה עת. בהיותו בגיל 6 נפתח בעיר קיצינגן בית ספר יהודי. פאולה ואלברט שלחו את בנם ללמוד בבית ספר זה על מנת שיקבל חינוך יהודי (באותה תקופה גם משפחות יהודיות היו שולחות את ילדיהם ללמוד בבתי ספר נוצריים). אבי סיפר לי כי הוריו העניקו לו תמיכה בכל הקשור בלימודים אך גם דרשו ממנו לא מעט. סיפור שחזר וסיפר לי הוא סיפור הדואר. בכל מוצאי שבת, שמואל נדרש להגיע לבית הדואר ולאסוף את המכתבים השבועיים שהגיעו. המכתבים היו חשובים ביותר לבית העסק. בית הדואר היה מרוחק מבית הוריו והוא בכל מוצאי שבת היה הולך לשם בכל מזג אוויר על מנת לבצע את המשימה שהוטלה עליו. החיים לפני מלחמת העולם השנייה היו מורכבים ביותר, אך חיי הקהילה, המשפחתיות והיהדות התנהלו ללא התערבות מצד השלטונות וללא פחד. החל משנת 1932, עת המפלגה הנאצית זכתה במרבית הקולות בבחירות, התחילו בני המשפחה לחוש בשינוי האווירה. שמואל, שהיה כבן 21 בשנה זו, נשלח על ידי הוריו לפלשתינה לבדו. כבר אז חשו פאולה ואלברט כי לדור הצעיר אין עתיד בגרמניה וכך בשל התחזקות האנטישמיות החליטו לשלוח את שמואל למקום בטוח יותר עבורו. להם, היה קשה מאוד לעזוב את המקום המוכר והאהוב עבורם. בנוסף זה היה מקור פרנסתם היחיד והבטחת עתידו של שמואל. פאולה ואלברט הגיעו לפלשתינה לביקור, אך נרתעו מהתנאים הקשים-הם החליטו לחזור לעיר הולדתם שם הייתה פרנסתם. אבי שמואל סיפר לי כי למרות החשש הגדול שלהם מעליית הנאצים לשלטון הוריו סירבו להאמין שאותם אנשים אשר הם נלחמו לצידם על אדמת גרמניה בזמן מלחמת העולם הראשונה ירצחו אותם על אותה אדמה רק בשל היותם יהודים. **תקופת המלחמה** משנת 1932 החיים הפכו מורכבים יותר ויותר, פאולה ואלברט המשיכו בעבודתם ובניהול בית המסחר. במקביל, הם המשיכו לתמוך כלכלית בשמואל אשר הגיע לפלשתינה. בשנת 1938, התרחש פוגרום נובמבר- ליל הבדולח, אשר לא פסח גם על עיירתם של פאולה ואלברט. אנשי ה-SA פשטו על בתי היהודים ועל בית הכנסת בעיר קיצינגן. מהיהודים שדדו דברי ערך ומבית הכנסת לקחו את ספרי התורה, תלשו את הפרוכת והשחיתו ריהוט וציוד. ראש העיר התערב ודאג לסגור את דלתות בית הכנסת. סבי אלברט נעצר ונשלח למחנה הריכוז דכאו, שם בפקודת הנאצים החלו לבנות את פסי הרכבת. לאחר כחצי שנה שוחרר מהמחנה וחזר לביתו, להמשיך בעבודתו. במהלך נסיעת עסקים אותה ערך בשנת 1939 נזרק, ככל הנראה על ידי שונאי יהודים, מהרכבת בה נסע וכך מצא את מותו. הוא נקבר בבית קברות יהודי בעיר קיצינגן. פאולה המשיכה לנהל את העסק המשפחתי במשך זמן קצר אך נאלצה לסגור אותו כשהאנטישמיות התפרצה והמלחמה החלה, חשבונות הבנק וכל ההכנסות הועברו לידי הנאצים. בספטמבר 1941 הוטלה גזרת סימון הטלאי הצהוב על יהודי גרמניה, טלאי אותו נשאה כל משפחת רוטשטיין שהמשיכה להתגורר בעיר. מהידוע לאבי, אחד מילדי משפחת רוטשטיין המורחבת סבל מנכות- שמו היה אריך. פאולה הייתה קשורה מאוד לאריך, טיפלה בו ודאגה לשלומו, לא ניתן היה להפריד ביניהם. ב- 24.3.1942 שולחו 208 יהודים מקיצינגן לאיזביצה (Izbica) שבפולין. פאולה כקשישה ואריך כנכה - גורשו בגירוש הראשון. לא ידוע האם הופרדו או עלו יחד לרכבת. הרישום המדויק של הנאצים אפשר לאבי שמואל לקבל לידיו בשנת 1960 את התעודה הרשומה המעידה על העברתה של אמו פאולה, על ידי הגסטפו, לעיר ווירצבורג בתאריך 24.3.1942 משם הועברה פאולה ברכבת לפולין-מצ"ב תעודה מספר 422973. ככל הידוע לאבי, הועברה פאולה למחנה ההשמדה מיידאנק, שם נרצחה בתאי הגזים.

בארבעה בספטמבר 1915 נולד שמואל באוסטריה למשפחה מרובת ילדים. עד ה"אנשלוס"- סיפוח אוסטריה לגרמניה ב12 למרץ 1938 חיו שמואל ומשפחתו בשלום יחסי עם שכניהם, אך לאחר הסיפוח שאותו העם האוסטרי קיבל בברכה החלו בני המשפחה לחוש באנטישמיות המתפשטת והיחידים עם שכניהם הפכו מתוחים. באותה תקופה אחיו של שמואל שהיה מאוד חכם השיג לו ויזה לצ׳כיה (אישור שהייה), דבר שנחשב ליקר ערך באותה תקופה, ובאמצעותו הצליח לברוח להונגריה בה קרובי משפחה שלו מצד אביו שמתגוררים שם חיכו לו. לאחר זמן מה פג תוקפה של הויזה של שמואל והוא נחשב לאזרח לא חוקי במדינה ולכן נכנס לבית הסוהר, זאת הייתה דרך נוספת של השלטונות לרדוף את היהודים ולהתנכל אליהם. בהונגריה שמואל הכיר את אישתו- צילי, שהצילה אותו מבית הסוהר לאחר חצי שנה בזכות היותה הונגריה. החוקים הגזעניים אסור על צילי ושמואל להתחתן ולכן התחתנו בסתר בנוכחות שני עדים בלבד. באמצעות תנועת ביתר שפעלה בהונגריה הצליח שמואל לעלות ארצה עם אישתו לרמת גן. משפחתו של שמואל נשארו באוסטריה גורשו ללטביה ונרצחו בבורות הירי בריגה.

סבתא אסתר נולדה בפולין. בתחילתה של המלחמה אסתר הייתה בת חמש. בת למשפחה מבוססת, הורים, 3 ילדים וסבא וסבתא. המשפחה חיה בצמוד לבית חרושת, שם עבדו בעיקר פולנים ומעט יהודים. בתחילת המלחמה שהמצב עדיין לא היה ברור, אחד הפועלים בבית החורשת הזהיר אותם שהמצב הולך להידרדר, והמליץ להם לברוח. המשפחה ברחה לכפר "יאנוב" למקום מסתור. אמה של אסתר נשארה עם אחותה הקטנה בשל גילה הצעיר. אסתר ואחיה ברחו עם אביהם. בהמשך, הגרמנים תפסו את אביה והוא נשלח למחנה "חלמנו" ליד קראקוב. אחותה הקטנה של אסתר נשארה עם סבתה בפביאניצה, ואמה חזרה לעיירה ששם המצב עוד היה רגוע ושקט. לבסוף הגרמנים הגיעו גם לשם. עם הגעתם הם הודיעו על רכבת שתגיע בערב, ועד להגעתה אסרו עליהם להדליק חשמל. אחיה נכנס לחרדה ואמר "אמא את לוקחת אותנו למות". אסתר מספרת שבעקבות כך אמא שלה הדליקה נר, ואחד השוטרים הגרמנים שראה אותם רצה לתת להם קנס אך לאחר משא ומתן, השוטר רמז להם כיצד הם יכולים להימלט. הוא סיפר להם את המקום בו הוא יעמוד ומתי יש החלפת משמרות. המשפחה החליטה לברוח, אמה ארגנה כל הציוד והמשפחה ברחה בהצלחה. הם החלו לנדוד, ולאחר שעברו משפחות רבות שפחדו להחביא אותם הם הגיעו למשפחה שהסתירה אותם, משפחת מנצ'יק.