״כל מי שמקשיב לעד הופך לעד״
(אלי ויזל)
צבי ויזל
15.2.1930
,
צ׳כיה
כתובת:
קובץ שמע:
העדות
משפחת ויזל שהייתה מורכבת מהוריו וחמישה ילדיהם - 4 בנים ובת אחת (בניהם אחיו התאום), הייתה בעלת מפעל טקסטיל וחיה חיים שלווים עד אזור 1933 שבו הייתה צריכה לעבור עקב שריפת המפעל לפראג. צבי מספר שחי חיים טובים עד תחילת המלחמה. כשהחלה המלחמה צבי הועבר לבית ספר שנועד ליהודים בלבד, לאחר כמה שנים הנאצים באו לבית משפחתו ולקחו אותם לגטו, את אביו לקחו ואותו לא ראה יותר לעולם. לאחר מספר חודשים צבי עולה על רכבת לכיוון פולין ואחיו הגדול מצליח לברוח ולבנות גדודים שנלחמו כנגד הנאצים. צבי מספר שלאחר שהורד מהרכבת העמידו את כולם בשורה ד"ר מנגלה אמר להם "מי תאומים?", הוא ואחיו לקחו צעד קדימה והלכו. צבי קיבל את המספר A2520 ואחיו A2521.
צבי מתהלך עם ספר התורה בפולין
סיפור
אחד הסיפורים של השואה שנגעו בנו כקוראים, היה במחנה בירקנאו שהיה 3 ק"מ ממחנה הריכוז אושוויץ. צבי ואחיו היו תאומים בבית חולים. הם היו עובדים שם ומשחקים כדורגל. במחנה צבי חלה בדלקת קטלנית שיכולה להרוג אם לא מטפלים בה, הגיע רופא עם פינצטה והציל אותו. במחנה בירקנאו היה גם את הקרמטוריום, הכניסו לשם אנשים, זרקו גז ותוך ארבע דקות הם היו מתי. בנוסף היו גם את הזונדרקומנדו שעבדו שם, הם הכניסו שורת אנשים ושרפו אותם, ואחרי שהם נשרפו, סיננו להם את העצמות ולא נשאר דבר, אפילו פירקו וזרקו אותם לנהר. סיפור נוסף שם היה לגבי רופא מפורסם באכזריותו בשם יוזף מנגלה, לפי דבריו של צבי ויזל: "אין נבזה יותר גדול ממנו". מנגלה ביצע ניסויים רפואיים כלפי יהודים בשואה והביא את הממצאים לאוניברסיטה בגרמניה ולצבא, בחלקם אפילו משתמשים באוניברסיטאות עד היום הזה. אחד הניסויים המפורסמים ביותר שלו היו בתאומים, שם היה צבי, בבלוק 10, שקרא לה "המשרפה של מנגלה". חלק מהניסיונות שביצע מנגלה היו מציאת ההבדלים בתאומים בין אחד שאכל ואחד שלא, אחד מסורס ואחד שלו. הוא לקח אישה שילדה, ואסר להאכיל את הילד עד שמת. הוא אפילו לקח שני גמדים, חיבר אותם ביחד ורצה לראות כמה זמן הם יחיו.
צבי מסיים את אימוניו להיות שוטר
מהחיים שאחרי
לאחר המלחמה צבי פגש את אחיו בסלובקיה. צבי עלה עם שארית משפחתו, הפרידו אותו ואת אחיו התאום מהשאר, הם חיו בקיבוץ וחצי מהיום למדו וחצי מהיום התכוננו פיזית לשירות צבאי. צבי השתתף במלחמת השחרור. לאחר מכן פגש את אשתו רבקה ז"ל והצליח להקים איתה משפחה - 2 בנות, בן ותאומים. צבי ורבקה שניהם היו שוטרים במשטרת ישראל, באזור שנת 1991 גילו לרבקה סרטן ולצערנו רבקה נפטרה עקב הופעות נשנות של הסרטן וללא הצלחה בטיפולם. כיום צבי חי עם בת זוגתו מיכאלה במודיעין וצבי מקדיש את זמנו לספר את סיפורו הנוגע לכל אדם, צבי נסע לפולין להדרכות במחנות מספר רב של פעמים ומרצה בבתי ספר ובאירועים. כששאלנו את צבי למה הוא מספר את הסיפור שלו לכולם צבי אמר שבשבילו זה הניצחון על פני הגרמנים הארורים, צבי גם לא מרשה לומר לו תודה על האירוח והיכולת לשמוע את סיפורו הוא אומר שזה שהוא מספר לנו את סיפורו זה התודה שלו אז במקום זאת להגיד לו תבורך!
צבי ביום הולדתו האחרון (92)
ציר הזמן האישי של
צבי ויזל
15/2/1930
תאריך לא ידוע
לידה
31/12/1943
תאריך לא ידוע
מעבר לגטו
5/6/1944
תאריך לא ידוע
מעבר למחנה
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תיעדו:
- פלג זייף, יא2
- דניאל חיון, יא2
- ליאם פינטו, יא2
מחזור
כט
עדויות נוספות מ
צ׳כיה
:
אדית (דיטה) קראוס
צ׳כיה
6.12.1929
דיטה קראוס נולה ב 1929 בפארג וגדלה כבת יחידה. דיטה כלל לא ידעה שהיא יהודיה, להוריה לא היתה זיקה לדת, הם לא חגגו חגים ודודים ממשפחתה נישאה לנוצרים. לדיטה היתה ילדות רגילה עד כיתה ב'. שהיתה בת 7 פלשו הגרמנים לחבל הסודטים והחלה אנטישמיות ודיטה בפעם הראשונה הבינה שהיא יהודייה. עם הפלישה לפולין שלחו אותה הוריה לכפר מרוחק לדודה לאחר ששמעו על היחס של הגרמנים ליהודיים אך החזירו אותה ב 1940. בגיל 10 גורשה המשפחה מדירתה. טרם היו הגבלות אך עיקלו חשבונות בנק, החרימו רכוש, אביה פוטר מעבודתו לאחר שיהודים לא הורשו לעסוק במשרה ציבורית, היה איסור ללכת לבתי ספר והחלו ללבוש טלאי צהוב. ב 1942 גורשה דיטה עם הוריה לגטו טרזין ופגשה שם את סבתא וסבה שגורשו מספר חודשים קודם לכן החיים בגטו היו קשים. דיטה הכירה את פרדי הירש מורה נערץ, אשר גם בגטו לקח תחת חסותו את הנוער, דיטה עבדה בערוגות שנשתלו מעל לחומה ובכך הרעב הקיצוני היה נסבל יותר. הצפיפות היתה איומה, הם ישנו בדרגשים של 3 קומות 40 אנשים בשטח קטן של חדר. המקום הפרטי היחידי היה המיטה. היא נהגה לשבת עם סבתא על דרגש המיטה ליד החלון ולנהל שיחות. לאחר שנה בגטו, בדצמבר 1943 נשלחו דיטה והוריה לאושוויץ, הם הוכנסו למחנה המשפחות הצ'כיות בבירקנאו. אביה של דיטה נפטר לאחר מספר שבועות. והיא נשארה עם אמא וחברתה הטובה מרגריטה. דיטה מספרת שתמיד היה ריח של שריפה באויר. היה לה בגד אחד בלבד. הם לא לבשו מדי אסירים אלא היתה עם הבגד שאיתו הגיעה וכאמור זה היה הבגד היחידי שהיה לה. במרץ שנת 44 החלו לשלוח אנשים לתאי הגזים, דיטה עשתה חישוב שנותנים להם 6 חודשים במחנה לפני השליחה לתאי הגזים, כך שביוני היה אמור להגיעה תורה. בחודש מאי הגיע מנגלה ועשה סלקציה והיא אמה נשלחו לעבודה עם 1500 איש עברו לגרמניה לעבודות פרך. עסקו בשיקום בניינים שנפגעו בהפצצות. התנאים היו קשים ללא בגדים, ללא אוכל. קיבלו רק כף שאותה שייפו על מנת שתהיה חדה יותר למרח מרגרינה על הלחם. במרץ 45 קרוב לסוף המלחמה עברו לברגן בלזן וזו היתה התקופה הגרועה ביותר, הגרמנים כבר לא נתנו אוכל כלל ולאחר מס' ימים פשוט נטשו את המחנה והשאירו את היהודים סגורים ללא מזון, כשהאנגלים הגיעו לחלץ אותן כל המחנה היה מלא בגוויות איחור של מספר ימים לא היה את מי להציל. הרבה מהאסירים מתו בגלל שאכלו וגופם לא היה מורגל לאכול. דיטה חלתה אימה טיפלה בה, הם חיכו לחזור לפארג. אך מספר שבועות לפני גם האם חלתה ונפטרה. דיטה חזרה לבדה עם חברתה שהן בנות 16 לפארג.
עדויות נוספות
:
אפרים (פרדי) מול
בלגיה
8.3.1938
אפרים (פרדי) מול נולד בבריסל ששבלגיה בשנת 1938, בן יחיד לאימו בלה שעבדה כמעצבת כובעים ולאביו: ראובן, שייצר ארנקים מעור. משפחתו היגרה מפולין בשנת 1924 לבלגיה לאחר מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1942 הוריו של אפרים ניסו לברוח מבלגיה בעקבות כיבוש הגרמנים במהלך מלחמת העולם השנייה ורצו למצוא מקלט בשוויץ. אימו החליטה לחפש את המשפחה לצוענים (כיוון שלא הייתה כלפם אנטישמיות) ולעבור את הגבול לשוויץ דרך צרפת, שם חיכה אדם שהעביר יהודים לשוויץ תמורת תשלום. תחילה, המשפחה הגיעה לחדר בבית מלון קטן בצרפת ברכבת מבריסל ומשם חיכו לאיש שיעביר אותם לשוויץ יום למחרת. למרבה הצער, הופיעו במקומו שני שוטרי גסטפו שעצרו את המשפחה. אפרים שהיה אז בן ארבע, זוכר תמונה בה אמו ואביו יורדים בגרם מדרגות עץ תלול עם מזוודות וחבילות ונכנסים כל המשפחה למכונית של השוטרים שחיכתה להם מתחת למלון. הם לקחו אותם עד לבסיס שחל הגסטפו שהיה בעיר. אפרים הופרד מהוריו בבסיס ונלקח על ידי שוטרים של משמר הגבול עד למנזר באותה העיר. הנזירות במקום התנדבו לקלוט ילדים יהודים רבים שהיו במצב דומה לשל אפרים. לאחר כמה זמן, נלקח לבית יתומים בפריז יחד עם עוד ילדים וילדות מן המנזר. אפרים מספר שהיה שם רעב, והיה נוהג לחפש אוכל מצלחות של אחרים. יום אחד נלקח למשרד של בית היתומים ומולו ישבו שתי נשים. אחת מהנשים שאלה אותו מה הוא אוהב לאכול ואפרים ענה- עוגת תפוחי עץ. היא הבטיחה לו שאם יבוא איתה יקבל עוגה כזו. החלטה זו של אפרים למעשה הצילה את חייו כיוון שאותה אישה אימצה את אפרים יחד עם בעלה. בני הזוג וייל (הזוג שאימץ את אפרים) היו יהודים צרפתים שהיו הורים לבת יחידה. אפרים למד בבית ספר קתולי. בשנת 1942 עלו על עקבותיו של אפרים ועמדו ללוכדו. לוסי קרטייה- מכרה של ההורים המאמצים, לקחה את אפרים לביתה בדירה בפרברי פריז, שם הסתירה אותו ודאגה לכל צרכיו עד שחרור צרפת מהגרמנים. לימים קיבלה לוסי קרטייה את אות חסידת אומות העולם. בשנת 1944 שוחרר האיזור בו שהה אפרים.
שכנא וחוה קורנמן
פולין
31.12.1945
אין מדויק- ורשה
אין מדויק- ורשה
שכנא וחוה נולדו למשפחות יהודיות בזמוש, הממוקמת במזרח פולין, ועברו (בנפרד) לורשה בשנות העשרה לחייהם, שם הכירו זה את זו, התאהבו ולבסוף התחתנו ב1938. שכנא למד נגרות – מקצוע מבוקש מאוד באותה העת, ושממנו פרנס את משפחתו לאורך כל חייו. הוא היה בתנועה הקומוניסטית ולכן בזמן הפלישה הגרמנית לפולין החליט לברוח מזרחה לכיוון ברה"מ – במילותיו שלו: "אני הייתי גם קומוניסט וגם יהודי. איזה סיכוי היה לי?". לאחר מכן, הוא הצליח גם להודיע לאשתו שהוא בורח לברה"מ ושתבוא לחפשו שם. לאחר כמה שבועות שנשארה בורשה, יצאה גם היא לברה"מ, וכשהגיעה לקובל (עיר קטנה שנמצאת כיום באוקראינה) התאחדה עם בעלה במקרה, במשרד מסמכי הגירה רוסי. לאחר זמן מה, החליט שכנא לחזור לפולין במטרה לנסות לשכנע את קרוביו לברוח גם הם מהגרמנים, אך הצליח לשכנע רק אחות אחת שלו, ואחת של אשתו, ומשפחותיהן – שנשארו בפולין, נספו בשואה. הוא והאחיות הצליחו לחזור לברה"מ, והתאחדו עם חוה מחדש בקובל. לאחר שסירבו לקבל אזרחות סובייטית, לאור הגאווה הלאומית שהייתה לשכנא עבור פולין, הוא וחוה נשלחו לסיביר, כחלק מאקסודוס ענק שנאבד כמעט לגמרי בין דפי ההיסטוריה, שבו נשלחו 1.7 מיליון פולנים לאיזורים מרוחקים בברית המועצות, ומתוכם שרדו פחות משליש (לפי נתונים פולניים). שם שהו בכפייה מ1940 עד 1945, בתנאים קשים של קור קיצוני ורעב, אותם שרדו בעיקר בזכות היותו של שכנא נגר (כמו שנאמר, מקצוע מבוקש מאוד בתקופה ההיא) עד ששוחררו לאחר סיום המלחמה. במהלך התקופה בסיביר, נולדה לשכנא וחוה ילדה – אחותו הגדולה של אדם. לאחר השחרור, היו צריכים הפליטים לחזור לפולין בצורה עצמאית, והמסע לקח לשכנא וחוה בערך שנה והיה קשה מאוד.
שושנה שפר
פולין
3.6.1933
סטריסקה 101א'
סטריסקה 101א'
בדרוהוביץ' הייתה קהילה יהודית גדולה, שערב מלחמת העולם השניה מנתה כ15 אלף יהודים. בדרוהוביץ' היו הרבה אנשי דת שהקפידו על לבוש מיוחד ומנהיגים עתיקים, ועשרות בתי כנסת היו פזורים בעיר בעלי סגנונות אדריכליים מרהיבים. היו גם יהודים חילוניים ובהם מורים ורופאים, סוחרים חייטים ועגלונים. בדרוהוביץ' היו תנועות ציוניות וחיי חברה מגוונים מאוד: מועדונים, ספורט, תיאטרון וקולנוע. "הבית היהודי" הוא דוגמא למרכז פעילויות תרבות מגוונות, ביניהן קבוצות דרמה ותיאטרון יהודי, הרצאות ולימוד עברית ואף תזמורת ומקהלה פעילות. בביתם הם שמרו על ארח חיים יהודי-מסורתי. אכלו מזון כשר והפרידו בין כלי הבשר לכלי החלב. סיפור שזכור לשושנה במיוחד הוא שיום אחד כאשר אמה יצאה לעבודה והיא נשארה בביתה עם אחותה, הכינה העוזרת דייסה לאחותה משום שהייתה חולה, והשתמשה בכלי בשרי לדייסה החלבית. שושנה זוכרת שהדבר הפריע לה מאוד ושברגע שאמה חזרה רצה לספר לה. אמה לא התרגשה ואמרה לה שהעוזרת היא גויה והיא אינה מבינה שצריך להפריד את הכלים. לאביה היה אטליז למכירת בשר, וממנו באה פרנסתם. בחגים נהגו הוריה ללכת לבית הכנסת, לברך ולהתפלל, ושושנה ואחותה הלכו עמם. הן אהבו לבקר בבית הכנסת ולשחק עם שאר הילדים בחצרו הרחבה. אמה דיברה איתן בפולנית, ולרוב גם עם אביה. כאשר רצתה שהילדות לא יבינו על מה הם מדברים, היא דיברה עם האב ביידיש. לה ולמשפחתה היו חברים וחברות יהודים, אך לא רק. בשכונה חיו גם פולנים ואוקראינים רבים וכולם חיו יחד חיים שלווים וטובים. אמה סיפרה לה שיש ארץ מעבר לים רק של יהודים שקוראים לה "ארץ ישראל", אך היא נמצאת רחוק מאוד מאיתנו וקשה להגיע אליה. כאשר שושנה הייתה בת 6, לילה אחותה כבר למדה בבית הספר והיא קנאה בה מאוד. היא התחננה לאמה שתאפשר לה ללמוד בבית ספר על אף שהייתה קטנה מהגיל המקובל. אמה נענתה לבקשתה ופנתה אל מורה בבית הספר. היא הסבירה לה כמה שושנה חכמה ונבונה וכמה היא רוצה להתחיל ללמוד ולשמחתה המורה הסכימה לקבלה לכיתה הראשונה. שושנה אהבה מאוד ללכת לבית הספר. אחרי שעות הלימודים הרבו היא ואחותה לשחק בחצר בית הספר עם חברות ב"קלאס" וחבל. שושנה אהבה גם לקטוף מהפרחים הלבנים שצמחו בחצר ביתם ולשזור זרים לה, לאחותה ולחברותיה.
תודה!
פנייתכם התקבלה.
ניצור אתכם קשר בהקדם.
פנייתכם התקבלה.
ניצור אתכם קשר בהקדם.
קרתה תקלה במהל שליחת הטופס. אנא טענו את העמוד מחדש ונסו שנית.
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com