צבי ויזל

סיפורה של ליאורה סטיקלרו פרטי העדה ליאורה פוזננסקי לבית משפחת סטיקלרו, נולדה ברומניה בשנת 1933. אימה נולדה ביאסי - עיר גדולה ברומניה, אביה נולד בעיירה וללסיו. סטיקלרו- משמעות המילה היא זגג, או סטיקלט - ציפור מצייצת. לפני המלחמה אמא שלי למדה באוניברסיטה, ואבי היה בצבא, ובשביל להיות קצין בצבא ברומניה, צריך השכלה אוניברסיטאית. אז אבא היה נוסע פעמיים בשבוע לאוניברסיטה, ושם הוא פגש את אמא, והם התחתנו. אבא היה ממשפחה מסורתית דתית, ואמא הייתה ממשפחה פחות דתית - כן שימרו את המסורת, אבל לא נהגו להתפלל. אבא היה מניח תפילין כל בוקר, והיה אפילו חזן בבית הכנסת. למדנו בבית את כל התפילות וחגגנו את החגים. לסבא הייתה מאפיה, והוא דאג שלכל בן שלו תהיה מאפיה, ככה שלאבא שלי הייתה מאפיה בצד אחד של העיירה, ולדוד שלי - בצד השני של העיירה. היינו במצב כלכלי מאוד טוב, והיו המון פועלים במאפיה. במאפיה שמרו על כשרות, ואמא עבדה בחנות. היינו שבעה ילדים, אני הייתי הרביעית. הייתה אישה יהודיה שהייתה מבשלת אצלנו בבית, כיוון שאמא עבדה במאפיה וגם אבא. אבא היה גם קצין בצבא, כמו סוג של מילואים, ברומניה היה כדאי להיות קצין, כי היה בחור שהיה עוזר ודואג לו להכל - כמו מדים וכו'. הייתה לנו ילדות מאוד טובה עד שנת 1939. בשנת 1939 החל להדרדר המצב ברומניה. הרומנים רצו להיות טובים אל היהודים, מכיוון שאומרים שליהודים יש הרבה שכל. הבחור שתפקידו היה לדאוג לאבא, היה מגיע אלינו הביתה, ודואג לנו לכל הדברים הטובים. אסור היה לו להיות יותר מדי טוב, כי אז היה נחשב למשתף פעולה, אבל הוא היה בסדר. אמא למדה באוניברסיטה, ולמדה כל חייה. אמא שלי למדה אופנה MODA – אז ידעה לתפור ולהכין בגדים. למרות שהייתה יהודייה, נתנו להם להשתלב בחיים. לה ולאבא שלי היה דחף לדחוף אותנו הילדים ללמוד, לקרוא, ולדבר שפות ולהיות דעתנים. אבא שלי ידע הרבה שפות- גרמנית, יידיש, ועברית. היה לנו ארגז של כלי פסח, שהיה רק לפסח. כל אחד ידע כשיגיע הפסח, מה יקבל לשנה הבאה, כי השאירו הכל בארון. כבר בפורים היו מתחילים להוריד את הדברים לפסח. היו מפצחים אגוזים, לא בכל הבית אלא רק במקום מסויים נקי מחמץ. שמרו אצלנו מאוד על היהדות. זה נחוץ מחוץ לארץ ישראל, כדי להבדיל בין הגויים לבין היהודים. אומרים גם שהיהודים לומדים יותר - ילדים דתיים בגיל 3 כבר יודעים לקרוא ולכתוב בחדר. יש צורך להיות קשור למשהו - אתה לא שייך לעם שאתה חיי בו, אתה לא שייך אף פעם במאה אחוז, אתה יוצא דופן. מהלך המלחמה ב1941 הרומנים קיבלו על עצמם להיות נאמנים לגרמנים, ולעשות כל מה שהגרמנים יגידו. אז המאפיה, הכסף וכל הרכוש שהיה לנו "נעלם". באותה תקופה היה משא ומתן בין הרומנים והגרמנים על משאבי הנפט והעץ ברומניה, כמו כן משא ומתן על הר המלח ברומניה. הר המלח ברומניה הוא הר מלח ענק, יותר גדול מארץ ישראל. בגלל שלמלח יש סגולות רפואיות, אז היה על ההר בית חולים, שהיו מגיעים אליו חולים במחלות שונות כמו אסטמה, ויוצאים די בריאים. בסופו של המשא ומתן קיבלו הגרמנים את הר המלח, והוחלט כי היהודים יישלחו לעבוד במכרות המלח בהר. בדצמבר 1941, כשברומניה שלג עד הגג, היינו ישנים עם שמיכות פוך והבית תמיד היה מחומם, כך שישנו בכותונות שינה. באותו לילה, שמענו דפיקות בדלת, ופתאום ראינו את הדלת קורסת, ולקחו את כולנו בכתונות הלילה מתוך הפוך, וזרקו אותנו החוצה. בחוץ היו עגלות עם שוורים, נסענו בהן זמן מה - אני לא יודעת כמה, כיוון שנרדמתי, וכשהגענו הכניסו את כולנו לחדר עם רצפת עץ ללא מיטות. רצינו לשאול מה קורה, ואמרו לנו לא לדבר, לא לשאול ולא לבכות. היה נורא קר, אז התחבקנו כולנו, ואז ראינו שבתוך החדר יש שני דליים מפח, אחד ריק ואחד מלא במים. השירותים היו הפח הריק, ודלי המים היה לשתייה, למקלחת ולצחצוח שיניים. שני הדליים האלה היו צריכים לשמש למשפחה של תשעה נפשות, אני, אחיי והוריי. ככה חיינו בערך כשבוע, אני לא יודעת בדיוק כמה זמן מפני שלא היה ניתן להבחין בין יום ללילה בתוך החדר, החדר היה פרוזדור קטן, צר וארוך, והיה רק חריץ קטן שדרכו נכנס אור. כל בוקר היו מביאים לנו דלי מים חדש, היינו מצחצחים שיניים עם האצבע ועם אפר, כי לא היו מוכרים ליהודים דברים כמו משחת שיניים. בשביל להתרחץ היינו לוקחים קערה וממלאים בה מים מהדלי, ושופכים על עצמינו, ככה עוד פעם ועוד פעם - ככה מתקלחים. השתדלנו לשמור על ניקיון אבל מאוד היה קשה. כעבור כמה זמן, כנראה שבוע, לקחו את אבא לעבודת פרך במכרות המלח, למכרה המלח קראו אוקנה, סיפרו לנו שהוא שם, ושהוא לא שבוי, ו"מה פתאום, הוא אדם חופשי". כמו שאמרו לכולם שגם אנחנו חופשיים, ויכולים לעשות כל מה שמתחשק לנו, רק שאסור היה לנו לצאת מהמקום בו היינו. חיינו ככה די הרבה זמן, והיה מאוד קשה, הייתה לי אחות גדולה שהייתה אמורה לחגוג בת מצווה, ואח גדול שלא ידענו אם חגג או לא. לי בעיקר היה אסור לדעת, כי אמרו שיש לי פה גדול, ואני יכולה בטעות לפלוט סודות ולספר לאחרים, אז לא ידעתי הכל, אבל סקרנית הייתי. התחלתי לחפש דרכים לברוח. אני ילידת 33 אז הייתי בת 7, אבל פה מתעוררת עוד בעיה, יש לי שני תאריכי לידה, האחד שנת 33 שאני יודעת כי ככה אמרו לי, והשני כשהלכתי להוציא תעודת לידה אני 34, אז אני לא יודעת מה הנכון. כל יום "גנבתי" עוד צעד, עד שגיליתי עם הזמן שאנחנו במקום די גדול - לנו יש חדר "דלת אמות" קטנציק חשוך והכל, אך יש מסביב המון דלתות. אז מי גר שם? לא ידענו. אני לא ידעתי, אולי אמא ידעה. כעבור כמה זמן התרחקתי וגיליתי שסביב כל הדלתות האלה, יש גדר תיל. אז איך יוצאים? מצאתי פטנט, כל יום התחלתי לחפור מתחת לגדר עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת, עד שהצלחתי לראות שמעבר לגדר הזאת יש מדרכה, יש אנשים! והם הולכים חופשי! למה הם כן, ואנחנו לא? כעבור כמה זמן החור היה מספיק גדול ויצאתי מתחת לגדר. אמנם היה לנו טלאי צהוב, אבל לא היינו משתמשים בו, כיוון שגם ככה היינו בחדר כל הזמן, והיו לי עיניים בהירות ועור בהיר, אז כולם חשבו שאני גויה. היה לי פחד נוראי - כל פעם הייתי יוצאת, הולכת קצת וחוזרת חזרה, עד שראיתי שברחוב לא כל כך נורא. אמא הייתה שואלת אותי לאן אני הולכת, הייתי אומרת לה שלשום מקום, ואני רק רואה מה יש מסביב. סיפרתי לה שיש אנשים בחוץ, היא שאלה אותי מאיפה אני יודעת, התחמקתי ואמרתי לה שלא משנה, ואין אנשים ואני לא יודעת כלום. למדתי להתגונן. ממש התגוננתי. כעבור כמה זמן גיליתי שמעבר לגדר, ולכמה בתים יש עוד רחוב, הלכתי ברחוב הזה ומצאתי מטמון - המון שמיכות - ישנו אז על הרצפה, בלי בגדים, רק עם כותונת לילה. אז לקחתי את השמיכות ושמתי על הרגליים ועל כל הגוף כי היה לי קר! - דצמבר ושלג! הגעתי חזרה לפתח ממנו יצאתי, ולא הצלחתי להכנס דרכו, אז התחלתי להוריד את השמיכות בזו אחר זו ולהכניסן דרך הפתח בגדר. הבאתי אותן הביתה, ואמא שאלה מאיפה גנבתי את זה. אמרתי לה שלא גנבתי, אלא מצאתי ברחוב, איזה רחוב? לכי תסבירי לאמא שדואגת לבת שלה, שהיא הולכת ברחוב שאסור לה להיות בו. בכל אופן, אני מאוד נעלבתי שהיא קראה לי גנבת. התעקשתי שמצאתי את זה ברחוב, ואני יכולה להביא עוד דברים, אבל הייתי סגורה, והם כבר לא נתנו לי לצאת. כעבור כמה זמן הם החלו להתחשב בי ועזבו אותי, חזרתי ללכת ברחובות, אך הפעם בכיוון אחר, כדי שלא אתפתה לקחת עוד שמיכות. בכיוון השני מצאתי שוק, אבל אסור היה ליהודים להיכנס לשוק או לחנויות. על החנויות היו שלטים "אין כניסה ליהודים לצוענים ולכלבים" - השוואה מלאה בין יהודים, כלבים וצוענים. ברומניה יש ירקות ופירות בשפע, הייתי לוקחת איזה פלפל מהרצפה ולוקחת, או עגבניה או מלפפון רקוב, כי מה שזורקים על הרצפה, זה הדברים הרקובים. הייתי מביאה הכל הביתה, והחלו לכעוס עליי שוב, שאלו אותי מאיפה אני גונבת, ואמרתי שאני לא גונבת, אני לוקחת מהרצפה. מאיזה רצפה? לכי תגידי שאת הולכת עד השוק. את לא יכולה ללכת. בקיצור, התחלנו לאכול את הדברים. מסתבר שאני הייתי במקום גרוע משחשבתי. כנראה שכן ידעו שאני יהודייה, וכן ידעו מי אני, כי יום אחד באה אליי גברת מגונדרת מסודרת ומסורקת יפה, ושאלה אותי: נכון שאמא שלך תופרת? שתלו אותי באדמה. מי יודע שאמא שלי תופרת? אמרתי לה שאמא שלי לא תופרת, ושאין לה מכונה ושהיא לא יכולה לתפור ולמה את שואלת אותי? אז היא אמרה לי "לא לא לא, אנחנו לא תוקפים אותך, אנחנו נביא לך את כל מה שאמא שלך צריכה ובתמורה היא תתפור לי משהו". חשבתי - איך אני אומרת את זה עכשיו לאמא שלי? בכל אופן, כעבור יום או יומיים, הגברת הזאת הגיעה עם שקית מלאה בדים, מספריים, סנטימטרים, מחטים וגיר סימון לתפירה. היא אמרה לי - קחי את זה לאמא שלך. וזה פחד להביא לאמא שלך דברים כאלה, כשהיא לא יודעת מאיפה את לוקחת אותם. הבאתי, והיא אמרה לי "מה זה?" ואז אמרתי שהגברת הזאת - אני לא יודעת מי - ביקשה שתתפרי לה מכל מה שיש פה, לפחות שמלה אחת. אמא אמרה שאין לה את המידות של הגברת, והיא לא יודעת איך היא נראית ולכן היא לא יכולה לתפור. באתי לגברת הזאת אחרי כמה ימים - היא הייתה מאוד נחמדה הגברת הזאת - והיא הביאה לי את כל המידות שלה, ושמלה ישנה שלה כדי שאמא תיקח ממנה מידות. הגברת הזאת התחילה להביא לנו אוכל, כי גם אוכל לא היה לנו. מהמאפיה של עצמנו קיבלנו מעט לחם, והיינו צריכים לאכול כל אחד פרוסה. וזה מה שיש - מים ולחם. הגברת הזאת ראתה שאין לנו אוכל, חוץ ממה שהייתי מבריחה מהשוק. יום אחד קרה נס והיא הביאה לי עוף, הבאתי את זה הביתה ואמא אמרה להוציא את זה מהר כי זה לא כשר, התחלתי לבכות. מול המקום שאנו היהודים היינו בו - כמו מין גטו כזה, שלא ידענו בו אחד על השני - היה בית קברות יהודי, והיה שם שומר, אני לא יודעת אם הוא היה יהודי או גוי, הבאתי לו את העוף והוא שמח מאוד. הוא שאל אותי מאיפה אני גונבת את זה, ולא הבנתי למה כולם חושבים שאני גונבת. קיבלנו מהגברת גם סוגי גבינות טובות, אבל שאסור ליהודים לאכול אותן, ולכן נתתי אותן ל, שנתן לי בתמורה ירקות. הייתי כמו סוחרת קטנה.   כעבור כמה זמן פגשתי אדם שאני מכירה, מסתבר הוא עבד אצלנו במאפיה. הוא אמר לי "למה את כל כך עצובה את לא יודעת שאבא שלך פה במפקדה". מסתבר שאבא היה מתורגמן של המפקדה, הוא ידע הרבה שפות, ותירגם לגרמנים מכתבים מרומנית לגרמנית. אמרתי "איך זה הגיוני אבא פה ואני לא רואה אותו?"הוא הביא לי תמונה של אחותי ואחי שהוא צילם - רואים בתמונה את המעיל והאפודה שאמא הכינה מהשמיכות שהבאתי. עולות לי המון שאלות עד היום - איך הלכתי יחפה? איך הלכתי על שלג עם נעלי בד משמיכות? אמא לימדה אותי ואת אחיי קרוא וכתוב, ואיך לחשב ולצייר - עם הרוק שלנו, על הרצפה. למדנו לצייר את מפת רומניה שעד היום אני יודעת בעל פה. היינו עושים משחק של מילים - לנסות לנחש מה המילה, כך למדנו את השפה הרומנית. היינו שם קרוב ל-4 שנים. אכלנו בעיקר ירקות – תפוחי אדמה עם קליפה, צנון שחור שהיה ברומניה, סטיביה שמגדלים בשדות ברומניה.   ב1944 שמעתי את אמא בוכה באחד הלילות, נגשתי ושאלתי אותה למה היא בוכה, היא אמרה שהכל בסדר, והיא בוכה כי יש יום זיכרון לאח של אבא, ואין לה נר זיכרון. אמרתי לה "אני אביא לך נר זיכרון". הבעיה הייתה שלא ראיתי בשוק וברחוב מישהו מוכר נרות, ולחנויות פחדתי להכנס. כמה ימים קודם לכן קרה לי נס, ראיתי ילדה בלונדינית עם צמה ארוכה, באותה חצר בה הסתובבתי. כשניגשתי אליה היא פחדה ואמרה שאסור לה לבוא איתי אפילו את שמה לא אמרה. באותו היום בו הלכתי לחפש נר זכרון, אזרנו אומץ (היא ואני) וברחנו שתינו מהחצר. לרוע מזלנו, באותו יום הייתה התקפה של הרוסים לקראת הכניסה לרומניה - זו הייתה המלחמה האמיתית בין הרוסים לגרמנים. הם הטילו פצצות על רומניה, ושתינו נצמדנו לקיר ברחוב. במהלך ההתקפה פצצה נפלה על בניין, והקיר נפל עלינו. היינו כמה שעות מתחת להריסות הקיר. הייתי יד ביד עם הילדה הבלונדינית, שעד היום אני לא יודעת את שמה.  שמעתי פתאום אנשים מדברים והם הוציאו את הילדה. החזקנו ידיים, וכך ראו שיש גם אותי מתחת לקיר, והוציאו אותי ביחד איתה. הייתי מעולפת, אמרו לי "קומי ולכי הביתה" , אמרתי אין לי בית (לא יכולתי להגיד שיש לי). לבסוף הלכתי חזרה הביתה. כשהגעתי הביתה, מצאתי ערמת אנשים ללא תזוזה. מתוך הערימה שמעתי תינוקת בוכה, ואדם גונח מכאב בראש הערימה. אלו היו אחותי הקטנה ואבי, יחד עם כל בני משפחתי שנרצחו זה אחר זה ביריות בראשם. התחלתי לצרוח ולבכות - זיהיתי שזו משפחתי.    דוד שלי, שלא ראיתי אותו ולא ידעתי שהוא גר דלת לידינו, הופיע פתאום. הוא אמר לי "למה את צורחת הגרמנים ישמעו אותנו!" הוא ראה את הערימה ומיד הבין. הוא לקח את אבי (אח שלו) על הגב, ואני לקחתי את אחותי הקטנה - שניהם היו פצועים, הלכנו לבית חולים יהודי - הם לא קיבלו אותנו, אמרו לנו ללכת משם. ראיתי שם איש שאני מכירה - שהיה בא לקנות מהמאפיה שלנו לחם - אמרתי לו "איך אתה לא רוצה לטפל באבא שלי שהוא יהודי כמוך?" לא הבנתי איך הוא לא יכול לטפל באבא שלי. הוא אמר שאסור לו לטפל ביהודים ויהודי חולה/פצוע הוא יהודי מת. אבא שלי שרד חי עוד יום אחד, ואחותי חיה עוד שלושה חודשים עד שנפטרו. בעצם אני ניצלתי בזכות הנר זיכרון שהלכתי להביא לדוד, והוא בעצם נר זיכרון לעצמי כל חיי. הדוד שלי לקח אותי אליו הביתה, יחד עם 8 ילדיו ונכדו האחד. שאלה: איך הייתה מערכת היחסים עם הדוד? זו סיטואציה מאוד קשה לדאוג לעוד נפש כשאין לאף אחד כלום. היה לדוד שלי קשה מאוד, הוא ניסה לשלוח אותי לסבתא שלי - לאמא של אמא שלי. שלחו אותי ברכבת, והגעתי ליש, הייתי עם בגדים מקומטים ועם נעליים לא מצוחצחות אחרי הנסיעה ברכבת. היא קראה לי "שלוחית" - אחת לא מסודרת. שאלה אותי איך אני הולכת עם חצאית לא מגוהצת ועם נעליים לא מצוחצחות. אמרתי לעצמי שאני אצלה לא אהיה הרבה זמן, וחזרתי לדוד. לאחר מכן הדוד ניסה לשלוח אותי לבית יתומים - הייתי שם פחות משבוע, והתחלתי לעשות שם צרות, כל פעם כאב לי משהו או שהייתי חולה. בסוף 1945 הגעתי לבית ספר (היה כבר מותר ליהודים לחזור ללמוד), אמרו לי ללכת לכיתה אלף הקפיצו אותי מכיתה לכיתה עד שהגעתי לכיתה שמתאימה לגילי. בזכות אימי ידעתי קרוא וכתוב, וזה מה שהציל אותי. בכל שנה הייתי מקבלת פרס ברומניה- ערימה של ספרים, מחברות ועטים. עד היום אני לא יודעת אם באמת החבילה פשוט הגיעה, אם זה בגלל הפה הגדול שלי או בגלל הידע שהיה לי. הייתה לי בת דודה שהייתה גדולה ממני בשנה וחצי, והיא לא למדה כמוני, כי הם במשפחה היו 8 ילדים ועוד נכדה. כשהגענו לבית הספר נכנסנו לכיתה א ביחד, אבל אותי הקפיצו, והיא קינאה בי, שהבנתי יותר ממנה. אמרו לי ללכת לג'וינט לקחת בגדים, ולא הסכמתי. אני מאוד לא אהבתי לקחת בגדים ממישהו אחר. אני מוכנה לתת, אבל לא לקחת. העדפתי ללכת עם הבגדים עם הטלאי תפור עליהם, או עם השמלה הישנה מכובסת, מאשר ללבוש בגדים של מישהו אחר.

הסיפור שלנו הוא על פרידה פרידמן, סבתא רבה של דניאל עירוני ז"ל. אחת הדודות של דניאל (הנכדה של סבתא רבה) תיעדה את רוב סיפור חייה של סבתא רבה של דניאל בווידאו. כך שאנו יכולים היום לספר את רוב הסיפור שלה ממקור ראשון.  פרידה נולדה בשנת 1926 במשפחה יהודית בת שישה נפשות: אמא זלטה קוגן, אבא לאונטי פרידמן, אח גדול - לאוניד, אחות גדולה - מניה, פרידה ואח קטן יותר - מיכאל. הם נולדו בעיר ברשיד שבאוקראינה, זו הייתה העיירה בה התגוררו הרבה יהודים. הם גרו בדירה, בבית משותף, בקומה שניה. אבא לאונטי פרידמן נפטר בהיותם קטנים.   בשנת 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה.   בשנת 1941 הגרמנים תקפו את בריה"מ, פרידה הייתה אז בת 14 בלבד. אח הגדול, לאוניד, התגייס לצבא האדום ונהרג. עם פרוץ המלחמה בבריה"מ, הבית של פרידה הופצץ ונהרס לגמרי. ההפצצה הייתה בפתאומיות באור יום, סבתא רבה ואחותה הגדולה טיילו ליד הבית. כשסבתא רבה ואחותה מניה רצו לבית שלהן, נאמר להן שאימן הייתה בתוך הבית והיא נהרגה. לאחר זמן רב התברר, שהיא לא נהרגה, גם לאמא שלהן אמרו שבנותיה נהרגו בהפצצה, כך הם איבדו את הקשר. חודש לאחר ההתקפה ברשיד נכבשה ע"י הרומנים בשביל גרמניה והוקם שם "גטו ברשיד".   פרידה פרידמן, אחותה, אחיהן הקטן ועוד הרבה ילדים שנשארו ללא בית והורים, נאלצו להשאיר הכל מאחור ובלי בגדים ואוכל הועלו לרכבת תובלה ופונו לאזור רסטוב. רכבת נסעה בדרך כלל בלילות, כי באור יום הגרמנים כל הזמן הפציצו. סבתא רבה זוכרת, שכאשר הרכבת הייתה עוצרת בתחנות, היו מבקשים מהן להוריד מטפחות לבנות, כדי שהן לא יהיו מטרות קלות למטוסים הגרמנים שהפציצו. בתחנות רכבת במקומות שונים, אנשי המקום ידעו, שמדובר ברכבות שרובן עם ילדים, שנשארו ללא הורים, ללא בגדים ושום אמצעים אחרים. לכן, אנשי המקום היו מביאים להם בגדים, נעליים והכינו להם סירים ענקיים של אוכל והאכילו אותם. האח הקטן – מיכאל ברח באמצע הנסיעה, במטרה להתגייס לצבא האדום הוא היה אז בן 11 בלבד. הוא הצטרף לאחת הפלוגות, ויחד איתם נלחם במשך כל שנות המלחמה. לאחר המלחמה כנראה בגלל שהוא נחשב ליתום אחד המפקדים הרוסים אימץ אותו ונתן לו את שם משפחתו – איבננקו. הוא מצא את אמא שלו ואחיותיו רק בשנת 1962. ברסטוב פרידה ואחותה שובצו בבית יתומים שרובו היה מילדים כמוהן, שפונו מהעיר בשל המלחמה. את פרידה שלחו ללמוד הנדסה, אך היא לא סיימה את לימודיה כי הנאצים התקרבו לרסטוב. אותה, יחד עם כל הילדים פינו באוניה לסטלינגרד. שם הם פגשו מכר, שזיהה אותן ואמר להן שאימן בחיים ונמצאת באונייה אחרת ששטה ליד. לאחר זמן קצר מול עיניהן הגרמנים הפציצו את אותה האונייה וכל מי שהיה בה נהרג במקום, לכאורה גם אימן. "כך קברנו את אמא פעמיים".  באוגוסט 1942, הגרמנים הפציצו את סטלינגרד, וכל העיר נשרפה. את פרידה, את אחותה מניה וילדים אחרים, הצליחה לפנות לאוזבקיסטן.  באוזבקיסטן פרידה ואחותה גרו, עבדו בשדות לאיסוף כותנה ומדי פעם אפילו למדו. באוזבקיסטן הודיעו להן שאימן בחיים והיא נמצאת בקזחסטן. על כן, הן החליטו בכוחות עצמן להגיע לקזחסטן לחפש את אמא. בלי בגדים, בלי אוכל ובלי כסף, הן ניסו לתפוס טרמפים עם כל מיני רכבות הובלה. פרידה זוכרת, שבאחת התחנות שלהן ניגשו אליהן אנשים זרים והזמינו אותן ללון אצלם בלילה. כשהן הסכימו להתארח אצלם ללילה, אנשים אחרים שגם ישנו בחוץ ליד הרכבות, עצרו אותן ולא נתנו להן ללכת איתם. הם הזהירו אותן שזה מאוד מסוכן ועדיף לישון ברחוב, אך לא ללכת עם אנשים זרים לבתים כי יכולים לעשות מהן קציצות בשר. פרידה מספרת שבאותה תקופה הרעב היה כל כך גדול, שלפעמים במאכלים היו מוצאים אצבעות של ילדים.  לאחר שהגיעו לקזחסטן לעיר אורדה, הן פגשו את אמא שלהן. באורדה הן גרו ועבדו בקולחוז. תנאי מחייה היו קשים מאוד, לא היה כסף ולא היה מה לאכול. בגלל הרעב ובשל אי יכולתה של אמא של פרידה להאכיל אותן, מכרים יהודים, שהכירו אותן עוד מהעיר הולדתן, עזרו לסדר לפרידה עבודה בתור מתלמדת בבנק והיא התגוררה אצלם, על אף שגם להם לא היו אמצעים רבים למחייה. הם אפו לחם למכירה ולפעמים היו משאירים לעצמם רק חתיכות קטנות של לחם.   יותר מאוחר, במקרה הן פגשו את דוד שלהן- אח של אמא שלהן – לאייזר קוגן. פרידה מספרת, שלפני המלחמה הוא היה איש עשיר, בעל מעמד גבוה. אך כאשר הם פגשו אותו הוא היה דומה לרוח רפאים, חצי עיוור. הן קילחו אותו במים חמים שחיממו בסיר ענק בחוץ וכיבסו את בגדיו. משפחה יהודית אחרת, משפחת סמסונוב התייחסה אליהן טוב, הן לפעמים ביצעו עבודות קטנות אצלם בבית והם נתנו להן שקית קטנה של קמח, ממנו הן אפו מספר לפות עבור הדוד שלהן. הממשל הסובייטי גייס ושלח אותו לחזית צבאית לצורך ביצוע איזשהן עבודות הוא נהרג במלחמה. אשתו עם בתו בתיה (היום מתגוררת בארה"ב) גרו בקולחוז אחר בקזחסטן.  לבסוף, הן החליטו לעזוב את קזחסטן לאוזבקיסטן לעיר טשקנט הן נסעו שלושתן. שם פרידה למדה ועבדה בבית יתומים בו למדה ועבדה בפעם הראשונה שהייתה באוזבקיסטן. אם היא הייתה מצליחה לעשות את הרף הנדרש בעבודה, בסוף היום היא הייתה מקבלת לפה קטנה ואם הייתה עוברת את הרף הנדרש יכלה לזכות גם בצלוחית קטנה של מרק/מי אורז. כאשר היא חגגה יום הולדת 16 היא התקבלה למפלגה הקומוניסטית. בשל ביצועיה הטובים בהיותה קומוניסטית, באחד הימים זימנו אותה לסניף מרכזי של המפלגה הקומוניסטית באוזבקיסטן ומסרו לה מעטפה "סודית" עם התיק האישי שלה ושלחו אותה לעזור לשקם את האזורים המשוחררים של אוקראינה. המפלגה רכשה לה כרטיס לרכבת עד לאוקראינה. בית יתומים בו היא למדה ועבדה נתן לה מעיל, גרביים, שקית קטנה של קמח וקצת כסף (בתי יתומים, באותה תקופה, קיבלו מארזים/משלוחים, שנשלחו כתמיכה מכל רחבי העולם, למשל מאנגליה).  באחד התחנות היא הייתה צריכה להחליף רכבת. כאשר היא הגיעה לקופה, התברר שאין מקומות ברכבות, סביבה היו המון אנשים שגם הם חיפשו דרך לנסוע. היא נאלצה לחיות ברחוב בערך ארבעה ימים, היא אכלה פעם ביום רק תערובת של כף קמח שערבבה בכוס מים חמים. עד שבאחד הימים היא ניגשה לרכבת וביקשה לקחת אותה טרמפ, האחראית סירבה לה בתוקף, כי היה גם מדובר ברכבת של קצינים שנסעו לחזית. אחד הקצינים ריחם על ילדה שכולה הייתה מלוכלכת ורעבה ובסתר הכניס אותה לתוך הרכבת. ברכבת הזו היא הגיע עד למוסקבה, הקצינים שהיא נסעה איתם קנו לה נעליים, כיכר לחם, נקניק וכרטיס חדש עד לקייב שבאוקראינה.  בקייב, פרידה הגיעה למשרד הראשי של המפלגה הקומוניסטית. משם שלחו אותה לברשיד עיר מולדתה, באותו זמן הצבא הסובייטי שחרר את האזור הזה מהנאצים. בברשיד על אף הגטו עדיין שרדו החם וחמה של הדוד לייזר, הם כמובן לקחו את פרידה לגור אצלם. פרידה זוכרת שהם האכילו אותה טוב, היה להם אפילו לחם, בשבילה זה היה משהו יוצא דופן. בגלל שהיא כבר המון זמן לא אכלה כמו שצריך כל הטוב הזה גרם לה למחלה.  פרידה התחילה לעבוד שם בגן ילדים והייתה צריכה להקים מחדש את כל הפעילות מטעם המפלגה הקומוניסטית. אך לאחר תקופה ממש קצרה, של כמה ימים, הנאצים שוב תקפו ופרצו את הגבולות באזור מולדובה. אזור זה נחשב לחזית אסטרטגית חשובה, שנתן יתרון גדול לנאצים. באותה תקופה, בשנת 1944 כבר לא נשארו גברים ונערים המתאימים לגיוס. לכן, הוחלט לגייס נערות כדי שיחליפו את החיילים בתפקידים כמו טבחים, חדרי אוכל, קשרים וכו'. פרידה ועוד כ 15 בנות נוספות סביב גילאים 15-17, התנדבו לצבא האדום, היא הייתה אז בת 16 והן נשלחו לחזית. אמרו להן לקחת בגדים ליומיים עד שהצבא הסובייטי יצליח להדוף את הכוחות הנאצים מעבר לגבול.  כאשר הן הגיעו לחזית חילקו להן בגדי צבא משומשים. בגלל שפרידה ידעה יידיש ולמדה גרמנית בבית הספר היא שלטה בשפה הגרמנית ברמה גבוהה. לכן, לרוב היא תפקדה בתור תורנית המפקדה, כי היא יכלה לתרגם ולעזור עם שבויים נאצים, עם מסמכים וגם בגילוי מידע. פרידה עם הפלוגה שלה עברה כמעט את כל אירופה: רוסיה, אוקראינה, מולדובה, רומניה, בולגריה, יוגוסלביה, הונגריה ואוסטריה. כשסבתכשפרידה הגיעה עם הצבא לאוסטריה המלחמה הסתיימה היא חזרה לביתה באוקראינה רק ב1946.      ניצחון הצבא הסובייטי – אוסטריה 14.6.1945   לאחר מספר שנים הממשל הסובייטי הציע ליהודים ברכבי בריה"מ לעבור למזרח הרחוק של רוסיה שם כבר מ1934 הוקמה אוטונומיה ליהודים. פרידה יחד עם אחותה ואמא שלהן החליטו לעבור לשם. כך היא הגיעה לאמורזט, זה אזור במחוז אוטונומי היהודי. שם היא הכירה את בעלה פיטר (פנחס) שגם הוא בעת המלחמה שירת בצבא האדום ואף נפצע ואיבד עין. נולדו להם שלושה ילדים: ילנה, מרינה ודמיטרי ,סבא של דניאל. כעבור מספר שנים הם עברו לגור בבירובידג'אן – בירת המחוז של האוטונומיה היהודית. בעלה של פרידה, פיטר נפטר בגיל 42 פרידה נאלצה לגדל שלושה ילדים לבד. 

זיווה שביטלובסקי ומשפחתה התגוררו בצפון רומניה.בשנת 1941 זיווה ומשפחתה גורשו מבתיהם בצפון רומניה על ידי חיילים רומנים, הועלו על רכבת והורדו באוקראינה הכבושה על ידי הנאצים. לאחר הגעתם נאלצו כל היהודים לצעוד בכפור לעבר נהר הדנייסטר ובזמן חציית הנהר על גבי רפסודות אנשים רבים נפלו למים הקפואים. לאחר החצייה אולצו שוב ללכת מרחק רב ברגל, תוך כדי התגרויות והצלפות מצד החיילים הרומנים. בסוף מסע מפרך המשפחה הגיעה לגטו באוקראינה, בהמשך כאשר הגיעו לגטו אביה של זיווה הופרד מהם ונלקח לעבודות כפייה. והם שוכנו בגטו.זיווה ומשפחתה התחבאו בקורת גג עד לתום המלחמה, אמא של זיווה הניקה וטיפלה במאיר - אחיה הקטן של זיווה