צבי ויזל

הסיפור של דברי, נולדתי בפולין לאחר המלחמה בשנת 1946 להורים ניצולי שואה , לאמא שלי קראו ״לובה״ ולאבא שלי קראו ״מיכאל יצחק״  לאחר המלחמה היו בכול אירופה המוני ניצולי שואה והורי נפגשו בעיר קרקוב. ההורים שלי הגיעו כל אחד בנפרד לאותו המרכז בקרקוב שלשם הגיעו יהודים שהתחילו לחפש אחד את השני. אבא שלי נולד בחלק בלודג' ואמא שלי מגליציה והייתה בחלק שדיבר גרמנית ופולנית. הם הכירו בקרקוב התחתנו ולאחר מכן נולדתי.בקרקוב נוצרה להם חבורה של 5 זוגות שהכירו אחרי המלחמה. לפני המלחמה אבא שלי היה נשוי והיו לו 5 ילדים שכולם נרצחו בשואה בתחילת המלחמה לקחו אותו לצבא ואשתו והילדים נשארו בעיירה שהם גרו בה והוא במלחמה עצמו נשבה בידי הגרמנים והיה פרטיזן הוא היה גם במפלגה הקומוניסטית של הצבא האדום שלחם נגד הגרמנים הוא היה במחנות עבודת חוץ כנראה במחנה שינדלר. ומשם הוא שוחרר .כשנגמרה המלחמה הוא חזר לפולין לקרקוב ואמא שלי נולדה בעיר קטנה אחרת רצתה ללמוד באוניברסיטה ובקרקוב הייתה האוניברסיטה הראשונה שנפתחה באירופה. ואז פרצה המלחמה והגרמנים כבשו את העיר קרקוב והעבירו למחנות עבודה את היהודים שתפסו ועד סוף המלחמה היא עבדה במפעל בייצור פצצות לגרמנים היא הייתה גם דוברת גרמנית טובה וכשהמלחמה הייתה לקראת הסוף הצעידו אותם בצעדה לקראת רציחתם (צעדת המוות) הם סגרו אותם באסם ואחרי יומיים הם הצליחו לחפור יציאה מהאסם והבינו שהמלחמה נגמרה, ואז בקרקוב הם נפגשו והתחתנו " הם הכירו אחרי המלחמה גם מצד אמא וגם מצד אבא אף אחד לא שרד מהשואה הם חיפשו באירופה וגם חיפשו בארץ וברדיו אני עוד זוכרת אותו את המדור הזה אבל הם לא מצאו אף אחד והם נשארו בלי משפחות ההורים שלי דיברו בבית יידיש ופולנית ואני למדתי בבית ספר רגיל שם כולם היו נוצרים חוץ מכמה ילדים כולל אני. למדתי בבית ספר שבו ודיברנו פולנית מכיתה ה התחילו ללמד רוסית כי היו תחת הרוסים סיימתי כיתה ד למדתי רגיל לא אמרו לי אני שונה אבל הרגשתי שונה כי בבית דיברו שפה אחרת ( יידיש ) אני למדתי בבית ספר (נוצרי) מעל הכיתה בכניסה היה צלב ובבוקר בכיתה התפללו אני לא התפללתי לא אמרו למה אבל זרמתי עם מה שקורה בסביבה והחברות שלי היו הולכות לכנסיה ביום ראשון כדי לא להיות שונה אבל ידעתי שאני שונה בתחושה ובשפה בנצרות בערב הם מתפללים ליד המיטה לי לא היה את זה מאחר ורציתי אמא שלי אמרה תתפללי בלב מה שאת רוצה ותעשי כמוהם ״תהיה בריא ולילה טוב״ ככה בלב והייתי עושה את זה. בחופש הגדול פעם בשנה הילדים של העובדים היו יוצאים לשלושה שבועות לקייטנה ביערות ושם היו כנסייה וצלבים ואני התנהגתי כמוהם בערב הייתי עושה כאילו אני מתפללת וניסיתי להיות כמובן לא הייתה לי הרגשה שהייתי שונה כי עשיתי בדיוק את הדברים אבל כן היה תפילה בבוקר יום אחד בבית דיקלמתי את זה בעל פה ושאלו מאיפה את יודעת את זה ואמא שלי ביקשה ממני לא להתפלל יותר אמא שלי הייתה מנהלת השכלה מקצועית, אבא שלי היה טכנאי. למרות שהיו לי חברים יהודים הם היו הילדים של החברים של ההורים שלי בהתחלה המשטר הקומוניסטי לא נתן אישור לעלות לארץ ישראל בשנת 1954  אפשרו ליהודים לעזוב את המדינה ואז היה אפשר לעלות לארץ ורוב יהודי פולין רצו ועלו לארץ ישראל. בתור ילדה הכרתי יותר את הכנסיות אבל בחגים בראש השנה אבא שלי לקח אותי לבית כנסת בוורוצלב וזה היה לי נורא משונה כי הכנסיות זה דבר מפואר וגדול ובית הכנסת מלא אנשים מתפללים ופחות מפואר לרוב יהודי פולין חיו אורך חיים חילוני יהודי . ואז יום אחד ההורים שלי אמרו לי שעולים לפלסטינה , זה היה אחרי מבצע סיני אחרי זה הייו עוד עליות גדולות הייתי בת 10 כשעליתי וסיימתי שם 4 כיתות עלינו לארץ באונייה בשנת 1954 דרך וורשה בפולין לאוסטריה ומשם לאיטליה שם עלינו לאונייה ואחרי 5 ימים הגענו לחיפה . את העולים פיזרו בכל הארץ ואנחנו הגענו לירושלים , אני עוד זוכרת שהגענו חולים ואת האוטובוס מהנמל שלקח אותנו לירושלים, בירושלים הגענו לשכונת קרית יובל לצריפים שחיכו לעולים, המקום לא היה מפותח לא היה כביש היו רק צריפים לא היה חשמל אבל שמחנו שהיו לנו מים זורמים בברז ,לא הייתה תחבורה לנו זה היה מאוד משונה ופחדנו כי היו קולות של בכי אבל בסוף כולנו התרגלנו ופתחו לנו בית ספר לעולים חדשים ושמה כל היהודים למדו עברית ודיברו בעברית . שההורים עלו מפולין התחילו להסתובב בשכונה אנשים שלקחת ילדים למוסדות דתיים ופעם ראשונה שראיתי חרדים . אבא שלי כל השנים שאל איפה היה אלוהים בזמן השואה והוא לא דיבר על מה שהיה לו, וגם אמא שלי לא דיברה ואני לא שאלתי ולא חקרתי אבל את המידע שלי לקחתי מספרים . מבחינת ההורים אני לא שאלתי וזה בעיה שלי זה והם לא נידבו מידע וזה בעצם בעיה של דור שני של ניצולי ניצולי השואה.רק שאתה מתבגר אתה מבין את הבור הגדול שנוצר להם ולי. בבית הספר בשכונת קרית יובל התחלנו ללמוד עברית היו ילדים שגרו בשכונה שעלו לפניינו בבית הספר היו הרוב ילדים מפולין ומהונגריה היו גם ממצרים ומעט תוניסיים וזהו זה בעצם היו שמה הרוב העולים מפולין כך ששמענו מספר שפות פולנית , הונגרית צרפתית ומצרית . ״אני אוהבת טבע גרנו בבית שהייתה בו גינה גדולה והייתי מאוד עסוקה עבורי טבע זה כל העולם, פעם גם ציירתי למדתי אחיות ועבדתי כאחות בבית החולים" אבא שלי נפטר בשנת 1984, לפני הוא ‏הלך ליד ושם , שם הוא סיפר בדפי עט ואני ידעתי את זה ואמרתי יופי זה מה שיש לי לדעת,. לפני שהוא נפטר הוא רצה שאני אלך איתו לשם , הוא גם תרום את גופתו למדע וכיבדתי את בקשתו. אין לי משפחה חוץ מאמא ואבא בלקסיקון שלי לא הייתה מילה אחות או אחות או דוד או דודה ובטח לא סבא וסבתא כלום הייתי אני וההורים שלי וזה באמת הבעיה בדור השני כמוני שנשארים בלי כלום בלי משפחה. יום השואה והגבורה זה היום הכי קשה עבורי .

אילנה נולדה בבלגיה בשנת 1930 בשם חיה פועה. הוריה התחתנו בפולין ועברו לבלגיה בעקבות המשבר הכלכלי של סוף שנות ה-20. אביה השתלב במפעל גדול שעסק בהתכת ברזל ואילו אמא הגיע כתיירת. לאחר 3 חודשים אמא נאלצה לעזוב כי נגמרה לה אשרת התיירות ורק לאחר התערבות מנהלי המפעל מול מלכת בלגיה היא קבלה אישור מיוחד להישאר בבלגיה. אביה של אילנה שהיה חרוץ מאוד עבד ביום במפעל ובערב עסק בבית בסנדלרות. מצבם הכלכלי היה טוב, הם לא סבלו מאנטישמיות. אביה עבד כל השנים והיא התחנכה בחינוך דתי

השואה ברומנייה הייתה שונה מכל יתר המקומות. חלקים שונים ברומניה סבלו באופן אחר. כלומר לא היה גורל אחד לכל יהודי רומניה. התופעה החמורה ביותר ביהודי רומניה זה הגירוש לטרנסנסטרייה, אני ומשפחתי היינו בין אלה שגורשו לשם. שם היו גטאות ומצב מצוקה קשה. לפני פרוץ המלחמה גרנו משפחתי ואני ברומניה. בצפון מולדובה בעיירה בשם ברגאט אבל בשנת 1938 החלק הזה סופח לבוקובינה וגורל האזור הזה היה כגורל בוקובינה. לפני המלחמה ההורים שלי גרו בעיירה סבן, ואבא שלי היה סנדלר. לא היה חשמל, מים זורמים ואפילו רצפה. אנשים התפרנסו מדברים פרמימיטיביים. אבא שלי היה עושה נעליים. בפרוץ המלחמה היינו אני ואחי שהיה צעיר ממני. כבר בתקופה הזו אפשר היה להרגיש השפעה ציונית כאשר מתוך רוסיה היגרו לכיוון רומניה התנועות החלוציות ותנועות הנוער וחלוצים שרצו לעלות לארץ ישראל. היו מפלגות שונות שהיו הרבה יותר לאומניות. המצב היה שבו היהודים ברומניה קיבלו שוויון זכויות וזכויות אזרח.