צבי ויזל

הסיפור של דברי, נולדתי בפולין לאחר המלחמה בשנת 1946 להורים ניצולי שואה , לאמא שלי קראו ״לובה״ ולאבא שלי קראו ״מיכאל יצחק״  לאחר המלחמה היו בכול אירופה המוני ניצולי שואה והורי נפגשו בעיר קרקוב. ההורים שלי הגיעו כל אחד בנפרד לאותו המרכז בקרקוב שלשם הגיעו יהודים שהתחילו לחפש אחד את השני. אבא שלי נולד בחלק בלודג' ואמא שלי מגליציה והייתה בחלק שדיבר גרמנית ופולנית. הם הכירו בקרקוב התחתנו ולאחר מכן נולדתי.בקרקוב נוצרה להם חבורה של 5 זוגות שהכירו אחרי המלחמה. לפני המלחמה אבא שלי היה נשוי והיו לו 5 ילדים שכולם נרצחו בשואה בתחילת המלחמה לקחו אותו לצבא ואשתו והילדים נשארו בעיירה שהם גרו בה והוא במלחמה עצמו נשבה בידי הגרמנים והיה פרטיזן הוא היה גם במפלגה הקומוניסטית של הצבא האדום שלחם נגד הגרמנים הוא היה במחנות עבודת חוץ כנראה במחנה שינדלר. ומשם הוא שוחרר .כשנגמרה המלחמה הוא חזר לפולין לקרקוב ואמא שלי נולדה בעיר קטנה אחרת רצתה ללמוד באוניברסיטה ובקרקוב הייתה האוניברסיטה הראשונה שנפתחה באירופה. ואז פרצה המלחמה והגרמנים כבשו את העיר קרקוב והעבירו למחנות עבודה את היהודים שתפסו ועד סוף המלחמה היא עבדה במפעל בייצור פצצות לגרמנים היא הייתה גם דוברת גרמנית טובה וכשהמלחמה הייתה לקראת הסוף הצעידו אותם בצעדה לקראת רציחתם (צעדת המוות) הם סגרו אותם באסם ואחרי יומיים הם הצליחו לחפור יציאה מהאסם והבינו שהמלחמה נגמרה, ואז בקרקוב הם נפגשו והתחתנו " הם הכירו אחרי המלחמה גם מצד אמא וגם מצד אבא אף אחד לא שרד מהשואה הם חיפשו באירופה וגם חיפשו בארץ וברדיו אני עוד זוכרת אותו את המדור הזה אבל הם לא מצאו אף אחד והם נשארו בלי משפחות ההורים שלי דיברו בבית יידיש ופולנית ואני למדתי בבית ספר רגיל שם כולם היו נוצרים חוץ מכמה ילדים כולל אני. למדתי בבית ספר שבו ודיברנו פולנית מכיתה ה התחילו ללמד רוסית כי היו תחת הרוסים סיימתי כיתה ד למדתי רגיל לא אמרו לי אני שונה אבל הרגשתי שונה כי בבית דיברו שפה אחרת ( יידיש ) אני למדתי בבית ספר (נוצרי) מעל הכיתה בכניסה היה צלב ובבוקר בכיתה התפללו אני לא התפללתי לא אמרו למה אבל זרמתי עם מה שקורה בסביבה והחברות שלי היו הולכות לכנסיה ביום ראשון כדי לא להיות שונה אבל ידעתי שאני שונה בתחושה ובשפה בנצרות בערב הם מתפללים ליד המיטה לי לא היה את זה מאחר ורציתי אמא שלי אמרה תתפללי בלב מה שאת רוצה ותעשי כמוהם ״תהיה בריא ולילה טוב״ ככה בלב והייתי עושה את זה. בחופש הגדול פעם בשנה הילדים של העובדים היו יוצאים לשלושה שבועות לקייטנה ביערות ושם היו כנסייה וצלבים ואני התנהגתי כמוהם בערב הייתי עושה כאילו אני מתפללת וניסיתי להיות כמובן לא הייתה לי הרגשה שהייתי שונה כי עשיתי בדיוק את הדברים אבל כן היה תפילה בבוקר יום אחד בבית דיקלמתי את זה בעל פה ושאלו מאיפה את יודעת את זה ואמא שלי ביקשה ממני לא להתפלל יותר אמא שלי הייתה מנהלת השכלה מקצועית, אבא שלי היה טכנאי. למרות שהיו לי חברים יהודים הם היו הילדים של החברים של ההורים שלי בהתחלה המשטר הקומוניסטי לא נתן אישור לעלות לארץ ישראל בשנת 1954  אפשרו ליהודים לעזוב את המדינה ואז היה אפשר לעלות לארץ ורוב יהודי פולין רצו ועלו לארץ ישראל. בתור ילדה הכרתי יותר את הכנסיות אבל בחגים בראש השנה אבא שלי לקח אותי לבית כנסת בוורוצלב וזה היה לי נורא משונה כי הכנסיות זה דבר מפואר וגדול ובית הכנסת מלא אנשים מתפללים ופחות מפואר לרוב יהודי פולין חיו אורך חיים חילוני יהודי . ואז יום אחד ההורים שלי אמרו לי שעולים לפלסטינה , זה היה אחרי מבצע סיני אחרי זה הייו עוד עליות גדולות הייתי בת 10 כשעליתי וסיימתי שם 4 כיתות עלינו לארץ באונייה בשנת 1954 דרך וורשה בפולין לאוסטריה ומשם לאיטליה שם עלינו לאונייה ואחרי 5 ימים הגענו לחיפה . את העולים פיזרו בכל הארץ ואנחנו הגענו לירושלים , אני עוד זוכרת שהגענו חולים ואת האוטובוס מהנמל שלקח אותנו לירושלים, בירושלים הגענו לשכונת קרית יובל לצריפים שחיכו לעולים, המקום לא היה מפותח לא היה כביש היו רק צריפים לא היה חשמל אבל שמחנו שהיו לנו מים זורמים בברז ,לא הייתה תחבורה לנו זה היה מאוד משונה ופחדנו כי היו קולות של בכי אבל בסוף כולנו התרגלנו ופתחו לנו בית ספר לעולים חדשים ושמה כל היהודים למדו עברית ודיברו בעברית . שההורים עלו מפולין התחילו להסתובב בשכונה אנשים שלקחת ילדים למוסדות דתיים ופעם ראשונה שראיתי חרדים . אבא שלי כל השנים שאל איפה היה אלוהים בזמן השואה והוא לא דיבר על מה שהיה לו, וגם אמא שלי לא דיברה ואני לא שאלתי ולא חקרתי אבל את המידע שלי לקחתי מספרים . מבחינת ההורים אני לא שאלתי וזה בעיה שלי זה והם לא נידבו מידע וזה בעצם בעיה של דור שני של ניצולי ניצולי השואה.רק שאתה מתבגר אתה מבין את הבור הגדול שנוצר להם ולי. בבית הספר בשכונת קרית יובל התחלנו ללמוד עברית היו ילדים שגרו בשכונה שעלו לפניינו בבית הספר היו הרוב ילדים מפולין ומהונגריה היו גם ממצרים ומעט תוניסיים וזהו זה בעצם היו שמה הרוב העולים מפולין כך ששמענו מספר שפות פולנית , הונגרית צרפתית ומצרית . ״אני אוהבת טבע גרנו בבית שהייתה בו גינה גדולה והייתי מאוד עסוקה עבורי טבע זה כל העולם, פעם גם ציירתי למדתי אחיות ועבדתי כאחות בבית החולים" אבא שלי נפטר בשנת 1984, לפני הוא ‏הלך ליד ושם , שם הוא סיפר בדפי עט ואני ידעתי את זה ואמרתי יופי זה מה שיש לי לדעת,. לפני שהוא נפטר הוא רצה שאני אלך איתו לשם , הוא גם תרום את גופתו למדע וכיבדתי את בקשתו. אין לי משפחה חוץ מאמא ואבא בלקסיקון שלי לא הייתה מילה אחות או אחות או דוד או דודה ובטח לא סבא וסבתא כלום הייתי אני וההורים שלי וזה באמת הבעיה בדור השני כמוני שנשארים בלי כלום בלי משפחה. יום השואה והגבורה זה היום הכי קשה עבורי .

מיכאל פרקש נולד בשנת 1931. כיום הוא נשוי עם שני בנים, שישה נכדים ושלושה נינים. מיכה נולד בעיר צרנוביץ' באזור בוקווינה (כיום אוקראינה), מקום שאותו הוא מתאר כפסטורלי ויפה. ב 1932, משפחתו עברה לעיירה רוזברילה, בערך 50 ק"מ מצ'רנוביץ. עיירה שבה נולדה אימו ושם גרו סבו וסבתו. בעיירה התגוררו 2500 תושבים, מהם כ 440 יהודים, והיתר אוקראינים. כשמיכה מספר על היחס בין היהודים לאוקראינים, הוא מתאר שבאזור המגורים שלהם הם ידעו שהאוקראינים לא מחבבים אותם במיוחד. לא רחוק מביתם של מיכה והוריו, גרו סבו וסבתו. מיכה מספר שמשפחתו הייתה מסורתית. חגגה את החגים והלכה לבית הכנסת. יחד עם זאת, לאכול חזיר בבית, לא היה נחשב כבעיה. היה מקובל שכאשר ילד מגיע לגיל 3 הוא הלך ל"חדר" ללמוד תורה.  כך גם מיכה. ב 1940, העיירה שבה חיה משפחתו והאזור סביבה עברו לשליטת ברית המועצות. כל האזור היה בגבול עם פולניה. רוב האנשים שגרו באזור זה היו יהודים. הברחת אנשים דרך הגבול הייתה מקובלת שהיה שם משמר. הרבה יהודים מפולניה החלו לעבור לאזור המגורים שבו חיה משפחתו של מיכה, אזור שכונה "גליציה". היהודים ברחו בגלל שהגרמנים כבשו את  לפולין. רוב היהודים ברחו דרך העיירה שבה חיה משפחתו של מיכה והמשיכו צפונה לכיוון סיביר שבברית המועצות. מיהודים אלה שמעו הוריו של מיכה על המתרחש בפולין. מיכה תוהה למה התגובה של הוריו לא הייתה בריחה? למה הם לא הבינו שצריך לברוח?   ב 22 ביוני 1941, הגרמנים פרצו לברית המועצות. אביו של מיכה גויס לצבא האדום. ובבית נשארו מיכה, אחיו שצעיר ממנו בחמש בשנים ואימם. לאחר זמן מה, סביו של מיכה, ביקש מאימו של מיכה שהם יעברו לגור אצלם. לסבא של מיכה היה בית גדול והרבה אדמות באזור. הם עברו לגור בביתם של הסבא והסבתא.   איתם בבית של סבא, גרה בנוסף גם הדודה, אחותה הגדולה של אימו של מיכה, בעלה וששת ילדיהם. סבא של מיכה ביקש מכל המשפחה לרדת לישון במרתף הבית מפני שהם לא יודעים מה עלול לקרות. הוא ואשתו, סבתו של מיכה, יישארו לישון במקומם הרגיל. תחילה שאר המשפחה ניסתה לשכנע אותם להצטרף אך הדבר לא עזר. לפנות בוקר, נשמעו בבית יריות, צעקות ובכי. מיכה שהיה בן 10, מתאר שלא הבין בדיוק מה קורה בחוץ. בסביבות תשע עשר, אימו ודודתו של מיכה, ביקשו ממיכה ומבן דודו לעלות למעלה לבית ולראות מה קורה עם סבא וסבתא. כאשר הם יצאו, הם ניסו לפתוח את דלת חדר השינה של סביהם. הדלת לא נפתחה ואף אחד לא ענה לדפיקות בדלת. הם המשיכו לסלון, שבו הייתה דלת מחברת לחדר השינה. מבעד לדלת פתוחה. הם ראו את סבם, יושב עם חור שחור במצח ואת  סבתם ששכבה וחסמה את הדלת, כשהיא ירויה גם היא. מיכה מתאר את שהמחזה הזה היה מלווה בפחד גדול מאוד עבורו כילד בן 10. הם רצו בחזרה למרתף לספר לשאר המשפחה את שראו. המשפחה עלתה למעלה לכסות את סבא וסבתא ואז  חזרה למרתף. לאחר יומיים, מפקד העיירה הגיע לביתם ופקד עליהם פקודה שכוונה לכל היהודים, לצאת החוצה ולהגיע לבית של רופא העיירה. מי שלא יגיע עד השעה 11:00, יקבל כדור בראש- כך אמר.   בדרך למיקום, מיכה פגש אוקראיני בשם איוון פרניוק שעבד בעבר אצל סבו ושלרגל נישואיו קיבל מסבו של מיכה רבע דונם אדמה. אותו אוקראיני, צעק לאימו של מיכה שהוא חיפש עבורם, שם מיכה מספר שהוא הבין שמי שרצח את סבו וסבתו היה איוון פרניוק. כשהגיעו למקום הכינוס הם פגשו אוקראינים שהיו חמושים. נפקד עליהם להסתדר בשורות וללכת מהר. , מי שלא ילך מהר, יקבל כדור בראש. הם הובלו למחוץ לעיירה. אסור היה לאף אחד לסובב את הראש לאחור. מיכה מתאר שמדי פעם נשמעה ירייה. הקבוצה הלכה לכפר, בו גרו נוצרים, אוקראינים ויהודים. בבוקר קמו שוב והתחילו ללכת לעיירה בשם סתרוגנט' שהייתה בקרבת העיירה צ'רנוביץ, מקום לידתו של מיכה. בעיירה זו גרו אחיה של אימו. כאשר הגיעו, המשפחה מצאו אותם והם נכנסו לבית של הדודים וסיפרו להם את כל שהתרחש.   הוחלט שמיכה, אחיו ואימו ילכו לדוד, וששאר המשפחה ילכו לדודה. בצ'רנוביץ היו 150 אלף תושבים, מהם 60 אלף יהודים. העיר הייתה עיר מאוד יהודית. בחודש אוגוסט, נפתח גטו בעיר צ'רנוביץ, לשם הובאו כל היהודים בכל העיר. המשפחה כולה התאחדה בגטו עם דודה נוספת של אימו של מיכה. סביב הגטו הייתה גדר תיל, עליה היו תלויות הודעות רבות של המשטרה, "אם יהודי חוצה את גבול הגטו, פסק הדין יהיה מוות". משפחתו של מיכה גרה עם הדודה בגטו עד תחילת נובמבר אז קיבלה  המשפחה הודעה מהמשטרה שהיא צריכה להופיע בתחנת הרכבת עד השעה 10:00 בבוקר. מי שלא יופיע- גזר דין מוות. בבוקר, יצאה המשפחה לתחנת הרכבת ללא הדודה, שלא קיבלה זימון. בהגיעו לתחנת הרכבת, מיכה מתאר מראה של המוני יהודים והרבה חיילים עם כלבים, בנוסף לאוקראינים חמושים. מלווים בצעקות, נכנסו לקרון של רכבת משא. מיכה מספר שלפני שעלה על הרכבת, הוא הספיק לספור 20 קרונות. מיכה מספר שבכל קרון הכניסו כמות רבה של אנשים, שהיה אפשר רק לעמוד על הרגליים ולא היה מקום לשבת. בקרונות היו חלונות, ואנשים גבוהים הצליחו לראות לאן נוסעים. לפי הדיבורים של האנשים, מיכה הבין שנוסעים לכיוון אוקראינה.   בבוקר היום השלישי לנסיעה, מיכה מספר שנשמעה ירייה בקרון. הכדור נכנס ופגע בדוד של מיכה, שהיה איתם בנסיעה, והרג אותו. אחרי זמן מה, הרכבת עצרה, פתחו את הקרון, הוציאו את הדוד והשכיבו אותו לא רחוק מפסי הרכבת. שני יהודים מהקרון יצאו, כיסו אותו עם טלית. לאחר מכן הם שבו לרכבת והיא המשיכה בנסיעה. לאחר שני לילות ושלושה ימים. הרכבת הגיעה ליעדה. מיכה מספר שהרכבת נעצרה ליד נהר יסטר, כך פענחו היהודים שהם נמצאים בגבול אוקראינה. דלתות הרכבת נפתחו על ידי חיילים של ה SS, שהחלו לצעוק על היהודים לרדת מהרכבת. החיילים פקדו על היהודים, ביניהם משפחתו של מיכה, שעליהם לחצות את הנהר. היו להם שתי אפשרויות- לחצות את הנהר בגשר מפוצץ, או בשחייה. בתקופה זו של אמצע נובמבר, הטמפרטורה הייתה מתחת לאפס. דוד נוסף של מיכה, הכיר את אחד מהקצינים הרומניים שהיו שם. הקצין נתן למשפחה אישור לעלות על סירות דייגים שהיו באזור ובעזרתן חצו את הנהר לצד השני באמצע הדרך בנהר, מיכה הרים את הראש להסתכל מסביב. הוא מתאר את מה שראה: "אני לא ראיתי מים, רק גוויות שצפו על המים. בגלל שהאנשים שעברו דרך הגשרים, נפלו מהגשרים". לאחר שהמשפחה עברה את הנהר, חיכו להם אנשי SS ואוקראינים. בצעקות הם פקדו עליהם לעמוד בשורות, ארבע אנשים בכל שורה ולצעוק מספרים כדי לבדוק את כמות היהודים- מספרי ברזל. כך מיכה הבין שנשארו 300 יהודים. מיכה מספר שהיה טוב בחשבון. לכן הצליח להבין מהר מאוד שאם בכל קרון היו 110 אנשים, והיו 20 קרונות- כלומר 2200 איש. מתוכם נשארו 300 איש. היתר טבעו. הם הובאו לבניין בעל ארבע קומות ששימש כבית ספר תיכון. הכניסו אותם לכיתות, כל כיתה שימשה כמקום מגורים. ושם הם חיו. לא היה מה לאכול והשירותים היו סגורים. בכל בוקר בשעה 11:00 בדיוק, מיכה מספר שהחיילים היו פוקדים על היהודים להוציא, מהבניין לקבורה בתעלה שחפרו, את המתים שמתו מרעב, מקור וממחלות. בכל בוקר הייתה אותה השגרה, עד שהתעלה הייתה מתמלאת והיו שופכים עליה אדמה, ולאחר מכן היו מתחילים בחפירת תעלה חדשה. בימי ראשון הגיעו לאזור נשים אוקראיניות עם אוכל והתבצע סחר. כל אחד הביא משהו בשביל לקבל קצת אוכל. אהרון, דודו של מיכה, מצא עוד קצין רומני שהכיר ושילם לו. לאחר חודש וחצי של מגורים באותו המקום, הקצין אמר לאהרון, שעליהם להגיע לשער של המקום ואז יוכלו לצאת. מיכה מספר כי הם עברו לגטו מוגילב. הם נכנסו לגטו כשהיה חשוך , מצאו בית הרוס ונטוש והחליטו לגור בו לתקופת הזמן הקרובה. בבית שהם גרו היו שני חדרים, הם התגוררו בחדר אחד.מיכה פגש שם עוד קבוצה של שישה ילדים באותו הגיל וביחד הלכו לחפש סלק לבן שנמצא מתחת לשלג. הוא מספר כי בכל בוקר, בחמש בבוקר, הם יצאו לחפש סלק לבן שקבור מתחת לשלג. הוא מספר כי לקח הרבה מאוד זמן למצוא סלק כי היה קשה לחפור ולמצוא סלק מתחת לכל השלג שהיה שם.כמובן שאסור היה לעשות זאת ולכן הם הסתירו את הסלק (שהיה קפוא כי היה קבור בתוך השלג) מתחת לחולצה שלהם ורצו להביא את הסלק הביתה. מיכה מתאר שכאשר הם הגיעו לצרנוביץ אימם איבדה צלם אנוש- ישבה בפינה ובהתה בתקרה. הדודות והדודים של מיכה אמרו שאמא שלו במצב כזה מכיוון שהיא האשימה את עצמה ברצח של סבא וסבתא של מיכה. אחיו של מיכה היה בן חמש, ומיכה הבין שאימו לא יכולה לטפל באחיו הקטן ולכן עליו לטפל בו. בגטו היו גם אוקראינים שהמשיכו לגור בו וגידלו חזירים ופרות. הגברת שטיפלה בהם יצאה אל החזירים והפרות עם אוכל חם (תפוח אדמה מבושל עם קמח) הם התקרבו לשם. וחיפשו אוכל והביאו אותו למשפחה. דוד אהרון התחיל לעבוד. בסוף יום העבודה שלו קיבל קצת אוכל וזה היה התשלום שלו. מיכה מספר שהאזור של הגטו שבו הם חיו היה בשליטתם של הרומנים ולא בשליטתם של הגרמנים. הוא אומר שהרומנים לא היו כאלה אכזריים כמו הגרמניים ולכן אם היה מה לאכול בגטו היה אפשר לשרוד. הבעיה הייתה שלרוב לא היה מה לאכול, מה ללבוש או איפה לגור. המצב הזה גרם למחלת הטיפוס. הוא מספר כי רוב מי שחלה בגטו בטיפוס חלה בטיפוס הקיבה. הוא מספר שכאשר הם הסתובבו בגטו הם נתקלו בהרבה מתים ששכבו על המדרכות - חלקם כבר ערומים כי אנשים אחרים הורידו ולקחו להם את בגדיהם. כאשר נתקלו במי שעדיין היו לו בגדים מיכה ומשפחתו הורידו מהם את הבגדים והביאו הביתה. בבית היה להם תנור ומים רותחים. הם היו מרתיחים את הבגדים ומהבגדים הייתה יוצאת שכבה לבנה של כינים. מיכה מספר שלא מאוד רחוק מהם הם מצאו איפה הייתה היחידה הצבאית של הרומנים. כשמיכה עבר שם בצהריים הוא הריח את הריח של האוכל וכך הבינו שהם אוכלים ארוחת צהריים. הוא אומר: ״המצבים במלחמה הופכים ילדים ליותר מבוגרים״. ולכן, הם הבינו כשלחיילים כנראה נשאר אוכל ואת האוכל הזה זורקים למקום מסויים. שישיית הילדים (ובניהם מיכה) הלכו אחרי החיילים שאספו בארגזים גדולים את האוכל אחרי הארוחות של החיילים ומצאו כי החיילים זרקו את הארגזים בחצר של בית ארוך עם דלת נפתחת למעלה. הם בדקו, והבינו מתי בדיוק הולכים החיילים לזרוק את האוכל ומתי באים חיילים אחרים לקחת את האוכל ולהביא לחזירים. הם הבינו שיש כשעה וחצי שאין באזור אף אחד. מיכה אומר שביום לא ניתן היה לעשות זאת כי היו רואים אותם ולכן הלכו בלילה. הם חפרו מתחת לגדר תיל ומצאו מקלות- בקצה של המקל הם קשרו מן כלי, עברו בלילה בזמן מסוים מתחת לגדר, פתחו את הדלתות ובעזרת המקל עם הכלי אספו את האוכל ולקחו הביתה. הוא מתאר את זה כשמחה הכי גדולה- מפני שהיו שם ירקות ובשר. הוא מספר שמבין השישה היה אחד שהיה הכי נמוך והכי זריז. באחת מן הפעמים מיכה נכווה משמן רותח שהשפריץ עליו ועד היום נשארה לו צלקת על הלחי. ככה הם שרדו שלוש שנים וארבעה חודשים. הייתה בעיה נוספת- בלילות הגיעו חיילי האס אס עם המשאיות, הסתובבו בגטו ותפסו יהודים שלא הצליחו להתחבא. לאחר מכן לקחו אותם לנהר בוק - שם היה מחנה ההשמדה. פעם אחת, אימו של מיכאל שלא נהגה לצאת מהבית, יצאה מהבית בזמן האקציה ונתפסה, לקחו אותה לתחנת הרכבת, קצין רומני בתחנה, שהיה אחראי על כמות האנשים שמגיעים לתחנת הרכבת, הציע למיכה (תמורת שוחד שנתן לו דוד אהרון) שאם ירצו לשחרר את אימו, מיכה יצטרך להיכנס במקומה ולהתחבא עד שהרכבת תיסע. לאחר שהגרמנים יחזרו יוכל מיכה  לברוח ולחזור הביתה. מיכה נכנס לקרון, ראה את אימו וביקש ממנה לצאת משם והבטיח שיברח חזרה ברגע שהרכבת יוצאת. כך היה. זו הייתה רכבת מסע עם 50 איש (לא מלאה לגמרי) כשברובה משפחות. כאשר התחיל להחשיך, מיכה שהיה מאוד רזה, ברח מן הרכבת בעודה נוסעת דרך פתח קטן ברצפתה. מהות החיים של מיכה הייתה לשרוד. בכל יום שעבר הוא הבין שקיצם כנראה מתקרב. באביב 1944 הגיע הצבא האדום ששיחרר את היהודים. סוף מאי/תחילת יוני 1944, מצא דודו של מיכה יהודי שבבעלותו עגלה עם סוס עיוור ושילם לו בתמורתה. אימו, אחיו, דודו, בן דודו ומיכה נסעו על העגלה למקום בטוח. הסוס היה עיוור כדי שלא יוכלו לשדוד אותו וכך יכלו להגיע בשלום. תקופת הנסיעה נמשכה כמה ימים, בימים הם נסעו ובלילה ישנו לצד הכביש. בדרך מצאו בית שננטש ככל הנראה על ידי יהודים שברחו בזמן המלחמה ושם הם גרו. ב 1946 אביו של מיכה חזר מהמלחמה ואמר למיכה משפט שלעולם לא ישכח: ״בני, תודה לך על מה שאתה עשית למשפחה, לך לבית הספר״. (מיכה לא למד במשך 4 שנים והיה צריך להיות בשנה זאת בכיתה ה). בעיר, שהייתה אז בשטחי ברית המועצות, שבה גרו היו שני בתי ספר יהודיים (אחד לבנים ואחד לבנות) ומיכה החל ללמוד שם בהיותו בן 11. (מה), בגיל 16 התקבל לנוער הקומוניסטי של ברית המועצות. בכל השנים הללו מיכה הרגיש טרוד בגלל איוון פרניוק שרצח את סביו וסבתו. הוא ידע שהוא עדיין חי והחליט ללכת לאביו ולומר לו שהוא מתכנן לפנות לק.ג.ב (המשטרה החשאית של ברית המועצות), שמשם לא הרבה היו מצליחים לצאת ולספר על איוון פרניוק. אביו ביקש ממנו לא לספר על הרג יהודים, אלא רק על הרג החיילים עם העגלות מיכה הגיע לק.ג.ב, שם פגש אותו קצין והקשיב לעדותו. הקצין ביקש ממיכה עד נוסף שיוכל להוכיח את דבריו. אימו של מיכה הגיעה וסיפרה גם היא לאחר כמה ימים מיכה הוזמן בשנית לשם והקצין אמר לו שהם מכירים את הסיפור שמיכה סיפר ושהוא מתכוון להביא את איוון פרניוק כדי שמיכה יוכל לספר את עדותו בנוכחותו. בפגישתם, הקצין שאל את איוון פרניוק האם הוא מכיר את הילד והוא הכחיש ואמר שלא. כשהקצין שאל את מיכה האם הוא מכיר את איוון פרניוק הוא כמובן ענה שכן וגם ענה את שמו. כשמיכה היה קטן כולם קראו לו מויו ולאחר כמה רגעים איוון פרניוק החל לצעוק לו: ״מויו, זה אתה! איך אתה יכול לקרוא לי בשם זה? אתה גדלת לי על הברכיים״. מובן שזאת לא הייתה האמת, פגישה נגמרה, וחודש לאחר מכן מיכה הוזמן למשפט בבית משפט צבאי ששם העונש המקסימלי בבית סוהר היה 10 שנים וזהו גם היה עונשו של איוון פרניוק, שמת לאחר שלוש שנים בבית הסוהר.

שם האב: איזק (ISAAK) אייזנמן. שם האם: בטי פרנקנטל. מצב משפחתי: נשואה לאלברט רוטשטיין ואם לבן- שמואל רוטשטיין. גורשה ע"י הגסטפו מהעיר קיצינגן שבגרמניה ב-  24.3.1942. כיום חיה נכדתם של פאולה ואלברט- יהודית מנדלמן ,סבתי, בעיר מודיעין.   **פרטי העדה** שם: יהודית מנדלמן תאריך לידה: 10.8.1938 מקום לידה: פלשתינה. שם האב: שמואל רוטשטיין ז"ל שם האם: פלורי להמן רוטשטיין ז"ל יהודית בת יחידה להוריה. מקום מגורים כיום: מודיעין. מצב משפחתי: נשואה, אם לבן וסבתא לשלושה נכדים- ארבל, תבור וכרמל שקד. **החיים לפני המלחמה** סבתא שלי, פאולה, נולדה להוריה איזק ובטי אייזנמן ב- 20.8.1882, בעיירה מינשטוקהיים בעיר קיצינגן, בחבל בוואריה אשר בגרמניה. אינני זוכרת, וגם לא קיבלנו מידע ברור האם סבתי הייתה בת יחידה להוריה. השפה הדבורה בביתם הייתה גרמנית. המשפחה הקפידה מאוד על אורח חיים יהודי כולל תפילות בשישי ובשבת וקיום המצוות היהודיות כהלכתן. חינוך והשכלה היו משמעותיים ביותר עבור הוריה ופאולה המשיכה ללמוד לימודים גבוהים לאחר סיום בית הספר בתחום פקידות והנהלת חשבונות. הוריה היו מבוססים, בעלי ממון ומשאבים. את בעלה, אלברט, הכירה פאולה בעת תפילה בבית הכנסת בעיירה. מידה של פאולה, אשר התפללה בעזרת נשים, נשמטה מטפחת לאזור התפילה של הגברים, אלברט, אשר מצא את המטפחת השיב אותה לפאולה וכך החל להירקם סיפור האהבה עד אשר נישאו. לאלברט, היו 5 אחים ואחות אחת. כמו פאולה הוא גדל בבית יהודי מסורתי ששמר וקיים את מצוות היהדות. אך בניגוד אליה לא השתייך למעמד הגבוה והוריו פרנסו בעמל ובדוחק רב 9 נפשות. לאחר הנישואים המשיכו בני הזוג לקיים אורח חיים יהודי והחלו לבנות עצמם מבחינה כלכלית. אלברט, היה בעל יוזמה גדולה ובעל חוש מסחר מפותח ביותר, פאולה הייתה בעלת השכלה פקידותית והוסמכה כמנהלת חשבונות. יחד, החליטו לפתוח בית מסחר ליין בשם- Hoflieferant weinjrosshandlung kitzingen-AM לאט לאט החל בית המסחר להתרחב ושמו יצא לפניו בכל רחבי בוואריה. פאולה, הייתה אחראית על השיווק וההפצה וכן על הנהלת החשבונות ואלברט, היה אחראי על נסיעות העסקים והחוזים למשלוח היין. מצבם הכלכלי היה טוב מאוד וניתן לומר שבעבודה קשה הצטרף אלברט למעמד הגבוה. למרות זאת חיו בצניעות רבה בבית שכור ולא בבית אשר היה רכושם. הם בחרו להשקיע את כספם ברכישת השכלה לבנם, וברכישת דברי אומנות ויודאיקה וכן לא חסכו בחגיגות יהודיות. ישנם סיפורים שסוכתם הייתה הסוכה היפה והמרשימה ביותר בכל העיר. בשנת 1911 נולד בנם הבכור והיחיד של פאולה ואלברט, אבי- שמואל רוטשטיין. הלידה התרחשה בבית על ידי מיילדת, פאולה ואלברט העסיקו מטפלת אשר טיפלה בשמואל, בזמן שהם עבדו וקידמו את העסק המשפחתי. גני ילדים לא היו קיימים באותה עת. בהיותו בגיל 6 נפתח בעיר קיצינגן בית ספר יהודי. פאולה ואלברט שלחו את בנם ללמוד בבית ספר זה על מנת שיקבל חינוך יהודי (באותה תקופה גם משפחות יהודיות היו שולחות את ילדיהם ללמוד בבתי ספר נוצריים). אבי סיפר לי כי הוריו העניקו לו תמיכה בכל הקשור בלימודים אך גם דרשו ממנו לא מעט. סיפור שחזר וסיפר לי הוא סיפור הדואר. בכל מוצאי שבת, שמואל נדרש להגיע לבית הדואר ולאסוף את המכתבים השבועיים שהגיעו. המכתבים היו חשובים ביותר לבית העסק. בית הדואר היה מרוחק מבית הוריו והוא בכל מוצאי שבת היה הולך לשם בכל מזג אוויר על מנת לבצע את המשימה שהוטלה עליו. החיים לפני מלחמת העולם השנייה היו מורכבים ביותר, אך חיי הקהילה, המשפחתיות והיהדות התנהלו ללא התערבות מצד השלטונות וללא פחד. החל משנת 1932, עת המפלגה הנאצית זכתה במרבית הקולות בבחירות, התחילו בני המשפחה לחוש בשינוי האווירה. שמואל, שהיה כבן 21 בשנה זו, נשלח על ידי הוריו לפלשתינה לבדו. כבר אז חשו פאולה ואלברט כי לדור הצעיר אין עתיד בגרמניה וכך בשל התחזקות האנטישמיות החליטו לשלוח את שמואל למקום בטוח יותר עבורו. להם, היה קשה מאוד לעזוב את המקום המוכר והאהוב עבורם. בנוסף זה היה מקור פרנסתם היחיד והבטחת עתידו של שמואל. פאולה ואלברט הגיעו לפלשתינה לביקור, אך נרתעו מהתנאים הקשים-הם החליטו לחזור לעיר הולדתם שם הייתה פרנסתם. אבי שמואל סיפר לי כי למרות החשש הגדול שלהם מעליית הנאצים לשלטון הוריו סירבו להאמין שאותם אנשים אשר הם נלחמו לצידם על אדמת גרמניה בזמן מלחמת העולם הראשונה ירצחו אותם על אותה אדמה רק בשל היותם יהודים. **תקופת המלחמה** משנת 1932 החיים הפכו מורכבים יותר ויותר, פאולה ואלברט המשיכו בעבודתם ובניהול בית המסחר. במקביל, הם המשיכו לתמוך כלכלית בשמואל אשר הגיע לפלשתינה. בשנת 1938, התרחש פוגרום נובמבר- ליל הבדולח, אשר לא פסח גם על עיירתם של פאולה ואלברט. אנשי ה-SA פשטו על בתי היהודים ועל בית הכנסת בעיר קיצינגן. מהיהודים שדדו דברי ערך ומבית הכנסת לקחו את ספרי התורה, תלשו את הפרוכת והשחיתו ריהוט וציוד. ראש העיר התערב ודאג לסגור את דלתות בית הכנסת. סבי אלברט נעצר ונשלח למחנה הריכוז דכאו, שם בפקודת הנאצים החלו לבנות את פסי הרכבת. לאחר כחצי שנה שוחרר מהמחנה וחזר לביתו, להמשיך בעבודתו. במהלך נסיעת עסקים אותה ערך בשנת 1939 נזרק, ככל הנראה על ידי שונאי יהודים, מהרכבת בה נסע וכך מצא את מותו. הוא נקבר בבית קברות יהודי בעיר קיצינגן. פאולה המשיכה לנהל את העסק המשפחתי במשך זמן קצר אך נאלצה לסגור אותו כשהאנטישמיות התפרצה והמלחמה החלה, חשבונות הבנק וכל ההכנסות הועברו לידי הנאצים. בספטמבר 1941 הוטלה גזרת סימון הטלאי הצהוב על יהודי גרמניה, טלאי אותו נשאה כל משפחת רוטשטיין שהמשיכה להתגורר בעיר. מהידוע לאבי, אחד מילדי משפחת רוטשטיין המורחבת סבל מנכות- שמו היה אריך. פאולה הייתה קשורה מאוד לאריך, טיפלה בו ודאגה לשלומו, לא ניתן היה להפריד ביניהם. ב- 24.3.1942 שולחו 208 יהודים מקיצינגן לאיזביצה (Izbica) שבפולין. פאולה כקשישה ואריך כנכה - גורשו בגירוש הראשון. לא ידוע האם הופרדו או עלו יחד לרכבת. הרישום המדויק של הנאצים אפשר לאבי שמואל לקבל לידיו בשנת 1960 את התעודה הרשומה המעידה על העברתה של אמו פאולה, על ידי הגסטפו, לעיר ווירצבורג בתאריך 24.3.1942 משם הועברה פאולה ברכבת לפולין-מצ"ב תעודה מספר 422973. ככל הידוע לאבי, הועברה פאולה למחנה ההשמדה מיידאנק, שם נרצחה בתאי הגזים.