צבי ויזל

החיים לפני המלחמה: חנה : "נולדתי בפולין מזרח פולין בזנבור. שנת לידה – 1938 לא נשארו מסמכים. לאמא שלי היו שני אחים. כל שאר המשפחה שגרו בפולין נספו בשואה. משפחה דתית. זוכרת מהילדות את המושג "גוי של שבת" שזה אחד שמדליק נרות בשבת. אחד הזכרונות שיש לי הוא שאנו שוכבים ביער בפולין מתחבאים בעשב וישנם יריות וגופות של אנשים שנופלות. " היו לה אחים לפני שהיא נולדה אבל הם נהרגו לפני שהיא זכרה מהם משהו. היא זוכרת שגורשה מהבית, והיו פולנים לא נאצים שהיו עושים ציד ליהודים (חיפשו אותם והסגירו אותם). פולני אחד תפס אותם אבל הוריה שיחדו אותו והוא שיחרר אותם תוך כדי שהוא סחט מהם הבטחה שאם יתפסו אותם הוא לא קשור אליהם בשום צורה. הזיכרון האחרון שיש לה מאביה הוא שהם מתחבאים בתוך אסם של חקלאי בזמן שהיא רעבה ובוכה, בשביל שהיא לא תבכה ותסגיר אותם אביה הלך והביא לה שומן חזיר בשביל שיעסיק לה את הפה. ויצא החוצה (זאת הפעם האחרונה שראתה את אביה). אמא שלה השאירה אותה בכפר מוגן תוך כדי שהבטיחה לה שתחזור לקחת אותה שיהיה בטוח. היא הורתה לה לשכוח את שמה הראשון (היא שכחה) ומאז לא ראתה אותה. היא נשארה בכפר ועבדה שם בשביל לחיות, הם לא פעם ולא פעמיים הרביצו לה סתם תוך כדי טעינה שירקה על תמונה של ישו. היא לא אכלה איתה ואכלה שאיריות. בעת התפילות שלהם היא למדה ושיננה את כל המנהגים והתפילות הנוצרים שהם ביצעו. היא נשארה בכפר כמה חודשים וכשפלשו הגרמנים היא ברחה והגיעה למשפחה רוסית ביער. שם התייחסו אליה יפה. החיים בצל המלחמה: הבת הבכורה לקחה אותה לעיר אחרת בלילה השאירה אותה במקום ואמרה לה שהיא מייד תחזור עם טענה שהיא תביא לה אוכל, כמובן שהיא לא חזרה. היא בכתה והגיע למקום בחור עם כלב שלקח אותה. בזמן שלקחו אותה היא צעקה בפולנית "אל תהרגו אותי אני פולניה אל תהרגו אותי אני פולניה". הם השאירו אותה בחיים ולקחו אותה לבית יתומים קתולי שם נשארה תקופה ארוכה. הם לקחו אותה למשרד גרמני שבו יכינו לה תעודות תוך כדי הבאת פקודות : 1. תטעני שאת לא יודעת מי את. 2. תטעני שלפני המלחמה השאירו אותה בפתח בית היתומים בתור תינוקת. הכינו לה סנדוויצים והביאו אותה למשרד הגרמני – היה שם גרמני עם אקדח על השולחן ותיחקר אותה לגבי הזהות שלה (היא טוענת שלא זוכרת בדיוק מה היה בחקירה אבל זוכרת שהיא לא פחדה) אחת השאלות ששאלו אותה הייתה – "האם את יהודייה" והיא שאלה אותם בפליאה מזוייפת: "מה זה יהודייה". הביאו לאיזור כלבים בסיום החקירה והיא האכילה אותם בסנדוויצים שציידו אותה בה. מה שאישר לגרמנים שהיא קתולית במאה אחוז בגלל אמונה תפילה שיהודים מפחדים מכלבים. היא חזרה לבית היתומים שם הציקו לה בגלל היותה יהודייה תוך כדי שטענו שהיא הרגה את ישו. באחד הפעמים הגיעה הבישופ של הכנסייה והביא רק לה ברכה תוך כדי שאמר לילדים האחרים שהיהודים הם לא אלה שהרגו את ישו אלה מישהו אחר. היא זוכרת את הבישופ לטובה. היא לא זוכרת לגמרי את המקום האחר שהייתה בו אבל היא משערת שהיא הייתה בבית יתומים גרמני לאחר שגירמנו אותה בגלל עדויות על התקופה ההיא. היא זוכרת שהיה שם גרמני שהתייחס לה כמו לבת (כנראה הייתה בלונדינית ויש לה עיניים כחולות).   החיים אחרי סיום המלחמה: בסיום המלחמה היא חיפשה את אמא שלה ופרסמו תמונה שלה בעיתון בשביל לבדוק האם היא בחיים. כמובן שלא מצאו. הגיעו אליה ושאלו אותה האם היא רוצה להיות כמו שאר הילדים והיא כמובן אמרה שכן. לקחו אותה לכנסייה קתולית ושם היא הרגישה בנוח בגלל שכבר הייתה רגילה למנהגים הקתולים. היא זוכרת שהטבילו אותה בתור היום הכי כיף בחיים שלה שם כבר לא התעללו בה בגלל היותה יהודיה. בגלל שהרגישה שהיא קתולית ושווה לכולם ורצתה להחזיר לחלק מהפולנים. היא לקחה סיכה ובזמן אחת התפילות שלהם היא עברה ודקרה אותם בישבן. לקחו אותה לתא ווידוי שם התוודתה לכומר, היא זוכרת שעשתה הרבה מעשים מופרעים בשביל לדבר את הכומר שממנו הרגישה אהבה של אב לבת. ב1949 באפריל התרחש משפט ושאלו אותה האם רוצה למסור עדות, היא לא הייתה מעוניינת אבל אחיה של האם מארצות הברית שלח עדות בשביל שימצאו אותה בגלל העיתון שהתפרסם אז בשביל מציאת האם. בא לקחת אותה קצין גבוה ולקחו אותה בכוח בגלל שבתקופה ההיא היא התנגדה להיותה יהודיה (שמה הנוצרי היה חלינה). היא המציאה תאריך לידה לעצמה. בזמן העלייה. לוקחים אותה לבית של בחורה בשם עליזה שמונתה בתור האפרוטופוסית שלה, פסיכולוגית מאוד עשירה שנולדה בווינה. היא ישנה אצלה יום אחד והיא מסרה אותה לבית יתומים בלודצ' שם היא נמצאת עם עוד כמה ילדים לתקופה מאורכת של כמה חודשים. בתקופה הזו היא הייתה באחד המשפטים שהתרחשו כנגד הנאצים. היא זוכרת את היום הזה כ"עינוי מתמשך" שבתור ילדה בת 11 היה לה מאוד לא מובן. לאחר התקופה הזו היא הלכה לבית יתומים אחר בו היה משטר קומוניסטי קשוח. היה שם משטר קשוח מאוד וכיבוי אורות בשעה ברורה. היא זוכרת שלאחר כיבוי אורות היא ראתה שתי ילדות יוצאות מהחלון בחשאי, בתור ילדה סקרנית וטיפה מופרעת היא התגנבה אחריהן בחשאיות והגיעה למקום בו שמעה תפילה מאוד יפה בעברית ושם ראתה המון ילדים, המקום היה נראה לה כמו גן עדן. היא שאלה את אחד הילדים "מה זה המקום הזה" והוא ענה לה "ישראל". בשלב הזה הם הסבירו לה שלא כל היהודים נהרגו בשואה ושיש מדינה שלמה של יהודים!!!. היא ישר החליטה שהיא רוצה להגיע ל"גן העדן ליהודים". היא שלחה מכתב לעליזה ושם היא כתבה לה שלא משנה מה יקרה היא תעבור לישראל אחרת היא לא תראה אותה יותר. עליזה נבהלה ואספה אותה מהאיזור ונתנה לה לישון בביתה שלושה ימים. לאחר מכן היא עברה לגור בקומונה של השומר הצעיר אבל הרצון העז שלה לעבור לישראל גבר על הנסיון של הפקידים להשאיר אותה בבית של עליזה. היא נלקחה למשרד הפנים ושם נאמה נאום לגבי איך שפולין בשבילה זה בית קברות בלי קבר. היא מרגישה שאין לה שם אף אחד. היא הזכירה שהיא לא רוצה ללכת לאמריקה עם דוד שלה בגלל שזו ארץ קפיטליסטית. הם התרשמו מהנאום והעניקו לה דרכון פולני. לאחר כמה חודשים עליזה וקצין פולני לקחו אותה לרכבת לוונציה, מצד אחד היא רצתה לעלות לארץ ומצד שני בתור ילדה בת 12 היא חששה מנסיעה של כמה ימים לבד. היא עלתה בחשש לרכבת העמוסה במשפחות ורק היא בתור ילדה קטנה. לאחר שהגיעו לוונציה היא נדבקה למשפחת תיירים בוונציה וכך טיילה בוונציה בחינם. מווניציה עלתה לארץ באוניה ששמה "ארצה" בראשון למרץ 1950. היא זוכרת שהזיכרון הראשון שלה מהארץ הוא הכרמל בתור מקום יפה.

**לפני המלחמה: ** ציפורה (ציפי) לשם נולדה בשנת 1935 בפריז שבצרפת, לאחר שהוריה עלו מהונגריה ב - 1930. המשפחה לא הייתה דתית במיוחד. המצב הכלכלי של המשפחה היה טוב .הוריה, נחום ואסתר ויזל, עבדו בשווקים ובנוסף, אימא של ציפורה תפרה בגדים. הוריה נאלצו לנדוד מעיר לעיר על מנת למכור את מרכולתם ולכן, כמקובל בצרפת, נשלחה ציפורה למשפחות מטפלות לתקופות קצרות. ציפורה, בהיותה צעירה, לא הבינה ולא התעניינה באירועים שהובילו למלחמה וביחס כלפי היהודים .  ** **   משפחתה של ציפורה- הוריה, דודיה והיא  ** ** **המלחמה: ** בזמן המלחמה, חויבו כל הגברים הזרים בצרפת להתגייס לצבא או לחזור לארץ מוצאם. על כן, בחר אביה של ציפורה להתגייס לצבא הצרפתי .בשנת 1940, לאחר שצרפת חולקה קודם לכן לשני חלקים, החלק הכבוש והחלק החופשי, אביה של ציפורה הצליח להתחמק מהצבא ועבר עם משפחתו לליון, אשר נמצאת בחלק החופשי .לאחר מכן הגיעה שאר המשפחה מפריז, בעוד ששאר משפחתה המורחבת נשארה לעת עתה בהונגריה מולדתם.  על מנת להגיע לליון, המשפחה של ציפורה נסעה לעיר פואטייה, בה היו צריכים לעבור את הגבול בין החלק הכבוש לחלק החופשי. לשם כך, התחפשו לאיכרות )ציפי התחפשה לילדה עם סל(, אשר מלקטות עשבים עבור ארנבות- מנהג שהיה מקובל בצרפת. המשפחה הגיעה לליון ונפגשה שם עם אביה של ציפורה. ציפורה נשלחה לבית ספר לתקופה קצרה . לאחר מכן ,בשל הסכנה שריחפה מעל ראשם ,נשלחה ציפורה, עם עוד ילדה יהודיה בערך בגילה ,להסתתר אצל משפחה נוצרית בכפר בשם מוטאנה ליד ליון.  כאשר הסתתרה אצל המשפחה הנוצרית הלכה למנזר בתור בית ספר. למרות שחלק מהתלמידות נשארו לישון במנזר, ציפורה, שהיתה תלמידה אקסטרנית, חזרה לביתה, כך שהמזר שימש כבית ספר. דבר זה היה מקובל ורבות התלמידות שהיו כמו ציפורה. כחלק מהלימודים הללו למדה ציפורה את התפילות הנוצריות והתנהגה כמו נוצרייה. בבקרים התפללה תפילות בוקר נוצריות בשאפל (מעין כנסייה קטנה – חדר תפילה). עם זאת, בית הספר היה ברמה גבוהה וציפורה נהנתה מלימודיה.  בחג הפסחא 1944 (תחילת חודש אפריל/סוף מרץ), ציפורה נסעה, לקראת יום הולדתה, ברכבת פרברים לבית הוריה .מעט לפני שמלאו לה 9 שנים, אביה לקח אותה לקנות אופניים כמתנת יום הולדת.  כעבור כמה ימים, ב4.4.1944, התהפך עולמה. בבוקר היא ישבה בחדרה ושיחקה להנאתה בבובות. כעבור מספר שעות, נשמעה דפיקה בדלת אך ציפורה לא התייחסה אליה. ארבעה גברים דוברי צרפתית נכנסו – שלושה אנשי המיליס, מעין משטרה חשאית שהקים המשטר על מנת לרדוף אחר יהודים בצרפת ואיש גסטאפו גרמני אחד. באותו זמן נמצאו בבית ציפורה ,אחותה הקטנה - מלכה (שנולדה ב (1942, אמא של ציפורה ,עוזרת הבית (לא יהודייה) וגברת שנבלק – יהודייה, חברה טובה של אסתר, אמה של ציפורה .גברת שנבלק עלתה אף היא מהונגריה, בדומה להוריה של ציפורה, אך הכירה את אסתר בצרפת. הגברים שאלו היכן אביה, שלא היה בבית. לאחר מכן, אמה של ציפורה, אשר הסתובבה עם תעודות מזויפות המוכיחות לכאורה את עצם היותה נוצרייה, נשאלה ליהדותה (באותם ימים חויבו היהודים לסמן דרכוניהם ואת תעודות הזהות שלהם באות האנגלית" J", אך הוריה של ציפורה לא עשו כן, בניגוד לגברת שנבלק). אנשי המיליס והגסטאפו חיטטו בארונות הבית, מצאו בהם שוקולד חסר טעם והגישו אותו לציפורה. דבר זה הרגיז את ציפורה וגרם לה לחשוב מדוע הם מגישים לה משהו שכבר שייך לה .הגברים שואלים היכן אביה של ציפורה ,ואמה עונה שהוא איננו בבית ולא יודעים מתי הוא יחזור. בנקודה זו ציפורה הבינה שמשהו לא טוב עלול לקרות לאביה. ציפורה חשבה כיצד היא תוכל להזהיר את אביה וליידע אותו על כך שאנשי המיליס מחפשים אותו. על מנת לעשות כן, ציפורה ניסתה לשלשל חוט עם פתק דרך החלון להזהיר את אביה שלא ייכנס הביתה. לאחר שניגשה לחלון האנשים צעקו עליה לא להתקרב. לכן הלכה לשירותים לנסות להזהיר אותו משם, אך האנשים עמדו בדלת והיא לא יכלה להיכנס. האנשים צעקו עליה מדוע היא הולכת פעמים כה רבות לשירותים ובראשה רק עברה המחשבה כיצד ניתן להזהיר את אביה. בינתיים, הגיעו לבית רופא ושני בחורים סטודנטים, חברים של ההורים. הם באו לבקר ואנשי המיליס אמרו להם להישאר. לאחר מכן אביה הגיע הביתה. לאחר שיחה קצרה עם אביה של ציפורה, ושאלת אמה אם היא יוד עת גרמנית )היא ידעה אך אמרה שלא(, נלקח אביה של ציפורה עם כל הגברים מהבית למכונית למטה. לאחר מכן נודע לציפורה שאביה ניסה לקפוץ מהאוטו ותפסו אותו בחזרה.  לאביה של ציפורה, נחום, היו 7 אחים. שניים מאחיו, מאיר ויהודה, באו בעקבותיו מהונגריה לליון. יהודה היה נשוי לאדית, בת של רב מקובל בפריז ומאיר היה רווק בן 30. אמא של ציפורה קבעה כי צריך להזהיר את האחים האחרים, מכיוון שהיה חשד של הלשנה מצד מכרים צרפתיים. לשם כך הן התחלקו לשתי קבוצות: ציפורה הלכה עם גברת שנבלק לדוד מאיר ואמא של ציפורה הלכה עם אחותה של ציפורה והעוזרת לדוד יהודה. הן קבעו להיפגש בהמשך אצל גברת שנבלק.  כאשר אמא של ציפורה הלכה להזהיר את דוד יהודה, הגרמנים והצרפתים כבר היו שם, והם אמרו לה שמכיוון שהיא באה להזהיר את יהודה מפני בואם – עליהם לקחת אותם עימם. אמא של ציפורה דיברה הונגרית, ובדרך זו אמרה לאשתו של דוד יהודה שהם צריכים ללכת לגברת שנבלק, וגם לגברת שנבלק שלא תחכה ותברח .  בזמן זה, דודתה של ציפורה החליטה להזהיר את אביה של ציפורה ונסעה לביתה של ציפורה. בכניסה לבית, היא נפגשה עם דודה של ציפורה, מאיר. באותו הזמן, אדית, אישתו של דוד יהודה, הייתה בהיריון. כשעלו במדרגות וראו שעומדים אנשים בדלת ביתה של ציפורה, הם המשיכו לעלות במהרה כאילו הם לא קשורים לאותם האנשים. כאשר אמרו להם לעצור מאיר החל לרוץ אך אדית לא יכלה לרוץ במדרגות והיא נלקחה על ידי אנשי המיליס והגסטפו. מאיר צלצל בכל הדלתות עד שמישהו פתח ונתן לו מפתח לעליית הגג דרכה הוא עבר לבית אחר, ירד לרחוב וכך ניצל . מאיר ידע על קיום הפגישה בבית של גברת שנבלק, לכן הגיע לביתה ושם קיבל למשמרתו שתי ילדות – את ציפורה ואחותה הקטנה. אחותה נשארה לתקופה קצרה אצל גברת שנבלק. לאחר מכן, הורי חברתו של מאיר, אשר הייתה לא יהודייה, קיבלו, תמורת כסף רב מדוד מאיר ,את אחותה של ציפורה וטיפלו בה עד סוף המלחמה .ציפורה מעריכה עד היום את תרומתם הרבה . מאיר שלח את ציפורה חזרה לכפר לכמה ימים בתירוץ שהוריה חולים, על מנת שלא יחפשו אותה .לשם כך הוא נעזר בארגון אוזה OSE)) – ארגון להצלת ילדים בזמן המלחמה בצרפת. אנשי הארגון המליצו למאיר על כפר מסוים שבו הסתתרו הרבה יהודים ,ילדים ומבוגרים. הכפר ,לה שמבון סור ליניון Le Chambon Sur-Lignon)), הוא כפר פרוטסטנטי, שנמצא באזור פרוטסטנטי (הפרוטסטנטים הם זרם בנצרות כלפיהם התבצעו בעבר, ע"י הקתולים ,רדיפות ורצח בתקופות שונות, לדוגמא – ליל ברתולומי – רצח בצורה מסודרת של פרוטסטנטים). בכפר זה היה כומר פרוטסטנטי (פסטור) ,ששמו אנדרה טרוקמה, אשר בעיניו כולם בני אדם וחובה להציל כל אדם, באשר הוא, מידי הגרמנים .כאשר הגיעו יהודים חדשים לכפר, הכומר אסף את אנשי הכפר לתפילה ואמר שהגיעו אנשים מהברית הישנה (יהודים) . הדוד מצא לציפורה משפחה קתולית בכפר שתטפל בה. זו הייתה משפחת איכרים לא עשירים, שבתמורה לטיפולם בציפורה שולם להם כסף רב והם התייחסו אליה יפה .   המשפחה בלה שמבון סור ליניון שהצילה את ציפורה    בכפר היו בתי ילדים רבים אשר דניאל טרוקמה, האחיין של הכומר, היה המדריך באחד מהם .כחודש לאחר שהגיעה ציפורה לכפר זה, במאי 1944, החלה הפלישה של בעלות הברית לאירופה ונעשתה בסביבה פעולה נגד הגסטפו בה נהרג חייל גרמני. בעקבות כך, באו חיילים גרמניים לבית הילדים ואמרו לכל הילדים היהודיים לבוא איתם (כוונתם הנסתרת הייתה להשמידם). דניאל עמד על כך שהוא יבוא איתם ולבסוף הוא והילדים נספו במיידאנק. אירוע נוסף בו אנשי הכפר הביעו נאמנות ליהודים היה כאשר משאית הגיעה עם רמקול בו נאמר שעל כל היהודים לעלות למשאית. אנשי הכפר אמרו שבכפר יש רק בני אדם ולא יהודים או נוצרים. הם הזהירו את היהודים ואלו ברחו ליערות. יש לציין, שבכפר היו כ – 5000 תושבים שהצילו למעלה מ – 5000 יהודים, ילדים ומבוגרים. למרות שאנשי הכפר התנגדו במשך שנים רבות לקבל את אות חסידי אומות העולם (בשל החשש שפרוטסטנטים גרמניים ייקחו קרדיט על הצלת היהודים וינכסו את הצלת היהודים לכלל האוכלוסייה הפרוטסטנטית בעולם), לבסוף הם קיבלו את אות חסידי אומות העולם בתור כפר (קיים עוד כפר אחד בלבד שזכה בתואר חסידי אומות העולם ככפר ולא כאינדיבידואלים והוא נמצא בבלגיה). הענקת האות התקיימה בטקס מרגש עם צמרת ההנהגה הישראלית וראשי הכפר. בטקס זה העניקה ציפורה ציור מעשי ידיה לראשי הכפר.   ציפורה מעניקה את ציורה לסגן ראש הכפר לה שמבון סור ליניון, טקס חסידי אומות העולם, יד ושם   אמא של ציפורה לא הקפידה במיוחד על חוקי הדת. היא שרדה את אושוויץ בה הייתה צמודה לאשתו של דוד יהודה, אשר הייתה צעירה ממנה ב-20 שנה וניהלה אורח חיים דתי. בשל התנאים הקשים ששררו באושוויץ ובהשפעת אשתו של דוד יהודה, אמה של ציפורה חזרה בתשובה – כיבדה את השבת וויתרה על לחם תמורת נרות שבת. בעת נסיגת הגרמנים מהמחנה, העמידו את יושבי הצריף של אמא של ציפורה ודודתה בשורה. אמא של ציפורה אמרה לדודתה להביא אוכל מהצריף ליד. כאשר היא חזרה השורה כבר לא הייתה . אמא של ציפורה נפטרה בברגן בלזן, אחרי השחרו ר.  אביה של ציפורה נאלץ להשתתף בצעדת המוות יחד עם אחיו יהודה, אשר בזמן הצעדה השתגע ונורה. אביה של ציפורה המשיך ללכת אך לא שרד. הוא לא הגיע לסוף ולא ידוע היכן מת . על כן, ציפורה התייתמה בגיל 9. בן דודו של אביה חלה בטיפוס, לכן הגרמנים השאירו אותו והוא לא השתתף בצעדת המוות. הוא שרד, עלה לארץ לקיבוץ והיה ממקימי הפועל המזרחי . **השחרור והחיים לאחר המלחמה:  ** ציפורה נשארה בכפר עד לאחר השחרור. דודה מאיר לקח אותה חזרה לליון, באמצעות ג'יפ של חיילים אמריקאים. זכור לציפורה שאחד החיילים נתן לה מסטיק אמריקאי, מה שהיה נדיר ומרגש בתקופה ההיא.  בשנת 1945, דודה של ציפורה, מאיר, הלך לצלב האדום וגילה שיש לו אח, אחות וארבעה בני דודים בברגן בלזן, ששרדו את אושוויץ. הוא הביא אותם לליון, דאג להם לבגדים משום שלא היה להם כלום . בהמשך התחתן מאיר עם בחירת ליבו, אשר שרדה את אושוויץ. לאחר המלחמה, ציפורה המשיכה להתגורר עמם בליון עד שעלתה לארץ. מאיר, שנפטר לאחר גיל 90, היה צנוע, דאג לכולם ולציפורה יש הערכה רבה כלפיו. 

אריה ומלכה חיו בקאמין-קושירסקי בחבל ווהלין. לאריה ומלכה הייתה בת בשם אתל, ומשפחתם הייתה בעלת השפעה בקהילה היהודית בווהלין (סבא של אריה היה הרב הראשי של העיירה). כשהתחילה המלחמה השלטון היה שלטון סובייטי (בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב הסובייטים פלשו לאיזור מזרח פולין, שם הייתה העיירה). אך בשנת 1941, כאשר הגרמנים כבשו את העיר במבצע ברברוסה, נפתח בעיר גטו ובו רוכזו היהודים בעיר, ביניהם אריה, מלכה ומשפחתם. בשנים שלאחר מכן, הגרמנים שילחו את היהודים, ביניהם אריה, מלכה, אחיו של אריה ואתל, ברכבות למחנה אושוויץ-בירקנאו. כשהם הגיעו למחנה, ביצעו סלקציה וניסו להפריד את מלכה מאתל, שהייתה אז בת שנתיים בלבד. אחרי התנגדות של מלכה, הגרמנים ירו באתל מול עיניה. אריה ומלכה הבינו שאם יישארו שם, הם לא ישרדו. לכן, בתנאי קור ושלג איומים, אריה חפר בור והצליח לצאת מהמחנה ליער ביחד עם מלכה ואחיו. במשך מספר חודשים הם נדדו ביערות עד שעברו את הגבול לאיזור רוסיה והגיעו למחנה פרטיזנים, שם מלכה, אריה ואחיו הצטרפו ללחימה. אריה מונה לאחראי במחנה על ידי מפקד החטיבה, איוון גיאורגייביץ', שאהב מאוד יהודים. במהלך שהותם במחנה, המפקד פקד על אריה לשמור על הצריף שלו בזמן ששאר הלוחמים יוצאים ללחימה בקו החזית נגד הגרמנים. לאחר מכן נודע שכל האנשים שיצאו להילחם בקו החזית נהרגו, כולל אחיו של אריה. כמו כן, לאריה ומלכה נולדה בת נוספת בשם לאה. לקראת סוף המלחמה, אריה, מלכה ולאה הצליחו לחזור לפולין, אך כשהגיעו לקאמין-קושירסקי התברר להם שכל משפחתם ומכריהם נהרגו במלחמה.