צבי ויזל

מינדל נולדה בשנת 1923 בצפון רומניה בחבל מרומרש בעיירה ליד העיר סיגט. היא נולדה למשפחה חרדית שהשתייכה לחסידות ויז'ניץ, החמישית מבין שמונה ילדים. ב 1944, בשביעי של פסח גורשה המשפחה לגטו ולאחר כחודש וחצי נשלחו ברכבות לפולין. המשפחה הגיעה לאושוויץ ברקנאו בחג שני של שבועות. אחד מן האחים קפץ במהלך המסע מהרכבת וככול הנראה נורה למוות. אח נוסף שהיה נשוי, נלקח עם בני ביתו, עוד לפני הגרוש לגטו. הגרמנים ערכו על יהודים אלו ניסויים, על מנת לבדוק כמה זמן אדם יכול לשרוד במי הים. האח ובני משפחתו טבעו במהלך הניסויים. מינדל ושתים מאחיותיה נשלחו בסלקציה לעבוד וכל שאר בני המשפחה נשלחו לתאי הגזים. שלושת האחיות עבדו במפעל ליצור נשק בלייפציג. האחיות שוחררו באזור המפעלים על ידי הצבא הרוסי. לאחר המלחמה הן חזרו לרומניה, וגילו כי כל רכושן נבזז. מינדל התחתנה ועלתה לארץ ב 1962 . לסבתא מינדל יש שלושה ילדים, נכדים, נינים ו-12 חימשים.

כאשר הגרמנים הגיעו ללודז' הדבר הראשון שעשו היה לשרוף את בית הכנסת. הם חשבו שזה זמני והם ברחו לכיוון מזרח לעיר בשם "פריצקוב" אך הגרמנים הגיעו גם לשם. קבוצה של יהודים בתוכה גם המשפחה של ראובן הסתתרו בעליית גג והיה שם גוי "חסיד אומות העולם" שהביא להם כיכרות לחם ומים כדי לשרוד. בשלב מסויים הגרמנים חיפשו את היהודים בכל מקום וקבוצת היהודים החליטה להסגיר את עצמה והם הועברו לגטו בפירצקוב. אבא של ראובן היה רופא שיניים והיה לו חבר שהיה לו מרפאת שיניים ששם טיפל באנשי הצבא הנאצי והחבר הציע להביא את אבא של ראובן לעזור לטפל באנשי הצבא כך שבתחילת המלחמה יחסית מצבם היה טוב, הוא קיבל יותר תלושים, ראובן ואחיו עבדו במפעל צבאי. לאחר מכן פיצלו את האבא ואח של ראובן ושלחו אותם לגטו אחד וראובן ואמא שלו נשלחו לגטו אחר בעזרת קרון צפוף מאוד, כבר בדרך כתוצאה מהתנאים בקרון חלק מהיהודים מתו. הנאצים סיפרו ליהודים ששולחים אותם לפלשתינה (ישראל) וכך המון יהודים דחפו כדי להיכנס לקרונות, אפילו יש יהודים ששיחדו נאצים כדי שיתנו להם להיכנס לקרונות. הצטרפה ילדה בשם קאיה שהוריה נרצחו על ידי הנאצים על כך שזייפו מסמכים. לאחר שהם עלו על המשלוח הם הבינו שיפרידו בין גברים לנשים והמשפחה החליטה שאמא תלך עם ראובן וקאיה ואבא ילד עם אחיו של ראובן. אמא ראובן וקאיה הגיעו למחנה העבודה לנשים שם בכל יום הם היו בסכנה להישלח למחנות ההשמדה אך הצליחו להינצל, עם הזמן כבר לא היה אוכל ומצבם היה קשה, ראובן כבר היה חלש. באותו זמן הסתבר שהאבא והבן נשלחו למחנה צמוד שנקרא "מחנה לדוגמה" ששם למעשה הם חיו בתנאים טובים וקיבלו אוכל ומים. במשך ימים הבן העביר אוכל דרך הגדר לראובן תוך סיכון חייו וכך הם שרדו עד שהרוסים פלשו למחנה והם שוחררו. לאחר המלחמה הם עברו לשוויץ והאמא ראובן ואחיו התאחדו והאב נמצא רק לאחר תקופה וכעבור זמן מסויים הם עלו לארץ ישראל והקימו בית.

סיפור חייה שולמית שולץ נולדה בפולין בעיירה קרקוב בספטמבר בשנת 1935 והייתה בת יחידה. שולמית הייתה בת ארבע כשפרצה מלחמת העולם השנייה (בשנת 1939). שולמית נולדה לבית עמיד, ובשנתיים הראשונות של המלחמה שולמית עוד הייתה בביתה ולא הרגישה את המלחמה כששולמית הייתה בת שש היא התחילה להרגיש את המלחמה, ההורים שלה אמרו לה שהיא הולכת לחופשה אצל ההורים של העוזרת שהייתה להם, אמא שלה התחילה לבכות ושולמית לא הבינה למה היא בוכה כי חשבה שהיא הולכת לחופשה והפעם הזאת, הייתה הפעם האחרונה שהיא ראתה את ההורים שלה לשולמית היה טוב אצל הפולנים עד למתי שהפולנים בכפר שהייתה בו התחילו לדבר ולחשוד והמשפחה ששמרה על שולמית חששה בגלל הסכנה הכרוכה בהמשכת השמירה עליה, וכך היא התחילה לעבור ממשפחה למשפחה. יום אחד חיילים גרמנים דפקו בדלת ואמרו שבאו בשביל לקחת את הילדה היהודייה. הגרמנים לקחו אותה למחנה צבאי ששם הפגישו אותה עם מתורגמן וקצין גרמני, הם שאלו אותה לגבי המשפחות שהייתה אצלן (משפחות פולניות). שולמית לא הבינה למה הגרמנים לא היו אנוכיים כלפיה כי בקרב היהודים ושאר העולם הגרמנים היו ידועים כרעים, הסיבה שהם היו נחמדים אליה הייתה שהיא הייתה נראית כמו גרמנייה. אחר כך העבירו אותה למחנה העבודה בייז׳רנוב שהציל את חייה, החיים במחנה היו בסדר מלבד הרעב הכבד שהיא חוותה. החורף בפולין היה חורף כבד וכשהוא הגיע לשולמית היה רק זוג נעליים אחד שהסוליות שלו נקרעו והקור גרם לה לכאבים, הכאבים המשיכו עד לאחר שיהודי מהמחנה שהייתה בו הכין לה נעליים חדשות. לילה אחד חיילים גרמנים העירו את היהודים באמצע הלילה ובישרו להם שהם עוברים מחנה, רובם הלכו לשם ברגל וילדים ואנשים חולים נסעו לשם. דודה של שולמית הייתה מאוד חלשה וחולה ולכן רצתה לנסוע אל המחנה אך שולמית לא מצאה את נעליה והתעקשה למצוא אותם דבר זה גרם להן לפספס את ההסעה ושתיהן נאלצו ללכת אל המחנה ברגל. לשולמית היה מאוד קשה בדרך לשם, לאורך כל הדרך דודתה הרביצה לה והתלוננה שהיא הסיבה שהיא צריכה ללכת ברגל ולסבול ובנוסף היה שלג כבד מאוד שהקשה על ההליכה. בסיום הדרך הן הגיעו ליעד שלהן, למחנה סקורקניינדה. כשהן הגיעו למחנה הן ראו אנשים בוכים ולאחר מכן שולמית ודודתה גילו שהחולים והילדים שהיו בהסעה הועברו ישירות להשמדה, ברגע זה שולמית הבינה שהנעליים שלה הן אלו שהצילו אותה. לאחר מכן שתיהן הועברו לעיר צ׳נצ׳וחובה ששם לא נשארו הרבה ילדים. יום אחד הגרמנים העמידו את כולם בשורה והוציאו את כל הילדים הישר להשמדה, כשדודתה הבינה מה הולך לקרות היא שמה מעל שולמית את המעיל שלה כך שהחיילים הגרמנים לא יזהו אותה יישלחו אותה להשמדה, החיים בתקופה זו לא היו קלים בשביל שולמית והיא תמיד הייתה מאוד רעבה. כשהיא הייתה רעבה היא הייתה תמיד חושבת על ארוחת מלכים בבית. לאחר כמה ימים אחרי שהגרמנים העבירו את שולמית ודודתה אל מחנה הצריפים שבו היו תולים כל יהודי אשר ניסה לברוח, יהודי אחד אמר לשולמית ולדודתה שהגרמנים עזבו את המחנה, לאחר שהבינו שהגרמנים אכן עזבו, כשהן עזבו את המחנה הן הלכו עד שהגיעו למקום שבו היו בתים ונכנסו לדירות שגרמנים חיו שם בתקופה ונטשו אותם,