צבי ויזל

זלמן טורגן, בן למיכאל וטניה נולד בזמן השואה ב28 בנובמבר 1941. הוריו נולדו ב1914 בתחילתה של מלחמת העולם הראשונה. הם הכירו במסגרת תנועת נוער וב1940 הוריו גרו והתחתנו בקישינב (רומניה) כאשר הרוסים היו בשליטה. בינתיים פרצה מלחמת העולם השנייה וביולי 1941 הגרמנים נאצים נכנסו לרומניה והרומנים נכנעו ללא קרב. הגרמנים התעללו, ופגעו ביהודי רומניה, הפציצו את העיר וסגרו אותם בגטו קישינב. באותה תקופה קישינב הייתה מחולקת לשני אזורים: חלקה העליון היה שייך ליהודים העשירים שאותם הגרמנים תקפו ראשונים, ובחלקה בתחתון היו היהודים היותר עניים ומשם יותר הצליחו להינצל. אימו ואביו של זלמן גרו בחלק התחתון של קישינב והצליחו להתחבא במחסן של כרוב כבוש. בתוך הגטו הוריו הצליחו להתחבא מהגרמנים בהריסות ועברו מבית לבית מכיוון שראו שהגרמנים לוקחים יהודים ל"עבודה" אך היהודים לא חזרו. המנהיגות היהודית ניסו לשכנע את הנשיא הרומני אנטונסקו לא לשלוח את היהודים למחנה אך ללא הצלחה. למזלם של יהודי רומניה הנשיא הרומני החליט שהרומנים יחליטו על כל הוצאה להורג של יהודי, ולא הנאצים שמראש התכוונו להשמיד יהודים. בשלב מסוים הוחלט לסגור את הגטו ושלחו את היהודים מזרחה לכיוון מחנה כפייה באוקרינה. המסע לאוקרינה היה כ85 קילומטר שבה היהודים הלכו ברגל במשך שלושה ימים, כל רכושם היה אסוף בשמיכות והועלו על עגלות. זלמן מספר שגירשו את היהודים בקבוצות והוריו ומשפחת אביו היו בין הקבוצות המאוחרות יותר. אימו כבר הייתה בהריון איתו 6 או יותר חודשים ואביו כל הזמן דאג לה ולכן דאג שהיא תשב על חבילות הרכוש. היו יהודים שניסו לברוח בדרך, רובם נהרגו, אך הוריו החליטו להישאר. בדרך לאוקרינה הגרמנים ראו שחיים, סבו של זלמן התמוטט באמצע הדרך והאט את הקבוצה ולכן הוא נלקח הצידה ונורה למוות. אביו ניסה לעזור ולהציל את הסבא אך לא הצליח וכמו כן חטף מכות. עד יום זה זלמן לא יודע איפה הסבא נקבר. בזכות סיפור זה זלמן מספר שהוא משתדל להיות סבא טוב לנכדים שלו כי לו לא היה אחד. הוריו הגיעו למחנה ריבנצה באוקרינה, ושם הוא נולד. זלמן נולד על ריצפת בטון, הוריו נתנו לו את השם זלוטה על שם סבתא שלו מצד אימו. עוד כשהוריו עזבו את הגטו ברומניה אביו כיסה את עצמו בסדינים מכיוון שחשב צעד אחד קדימה והתכונן ללידת בנו ולאחר שנולד הסדינים שימשו כחיתולים. אביו עבד באיסוף פחם ובמסגרת עבודתו הוא היה גונב פחם בשביל לחמם את החדר. בחדר האוכל של הקצינים הגרמנים, היו מקלפים את תפוחי האדמה וזורקים את הקליפות, את הקליפות הוריו של זלמן לקחו ומהם בישלו מרק וזלמן מספר שבזכות המרק אימו הצליחה להניק אותו שנתיים וזה נס שהוא נשאר בחיים. כשזלמן היה תינוק הייתה שיחה בין ההורים האם כדאי להשאיר את זלמן בחיים או לחנוק אותו עם כרית. זלמן מספר שאימו אמרה שאולי לא כדאי לתת לו לחיות לאור התקופה הקשה אך אביו לא הסכים ובכך הציל את חייו. זלמן משתף שהוא מרגיש שהוא חייב את החיים שלו לשני הוריו: לאימו מכיוון שהולידה אותו, ולאביו מכיוון שהציל אותו. לאחר הפלישה של גרמניה לברית המועצות הרוסים הצליחו להדוף את הגרמנים ובסופו של דבר הרוסים הגיעו לריבנצה ושם אביו התגייס לצבא הרוסי בתור מתורגמן והצליח ללמוד 4 שפות. במסגרת התגייסות האב לצבא הוא עזב את המחנה ואמא נשארה לבד עם זלמן עד כמעט סוף המלחמה. בסוף המלחמה אישרו הרומנים לכל מי שגורש מקישינב לחזור, אז אימו וזלמן חזרו. לאחר המלחמה האבא הגיע לצרנוביץ ורצה לחפש את האמא. האבא פגש במקרה מישהו שסיפר לו שפגש אישה שהתאימה לתיאור של האמא עם איזה ילד שנגרר אחריה והם נמצאים בקישינב. הרומנים לא אישרו ליהודים לצאת מקישינב אבל האבא היה כל כך נחוש להיפגש עם אשתו. מישהו הלווה לאבא כסף ועם כסף זה האבא שילם למישהו אחר שבריח אותם לצרנוביץ. זלמן מספר על פגישתו הראשונה עם אביו בתור אחד הזיכרונות הכי מרגשים וזכורים שהיו לו עם אביו "אבא לקח סירה ולקח אותי לסיבוב באגם" זלמן היה בן 4 וחצי. זלמן והוריו גרו בבריאלה עד ספטמבר 1950 ושם למד בבית רומני והיה לו חבר רומני והוא הסתדר עם שאר הילדים (הייתה ברומניה הרבה אנטישמיות כלפי היהודים אך למרות זאת הילדים הסתדרו היטב). ספטמבר 1950 זלמן עלה לארץ ישראל באונייה כאשר המזכרת החומרית היחידה שנשארה לו מלפני השואה היא תמונה של סבא סבתא שלו ותמונה של אבא ודודה שלו. זלמן מספר שהיה על האונייה במשך שלושה ימים וכל דרך שמע חריקות וחשש שלא יצליחו להגיע לישראל. כשאר האונייה הגיעה לנמל חיפה שלחו אותם למחנה המעצר באטלית, שם שהה במשך שבועיים לפני שהחליטו לאן שולחים כל אחד. במחנה לא נתנו לעולים החדשים לצאת והם היו עוברים בדיקות רפואיות בשביל שלא יפיצו מחלות. לאבא של זלמן הייתה אחות שגרה בדירה בתל אביב. זלמן ואביו הצליחו להתחמק מהמחנה דרך הגדר והצליחו להגיע לאחות. אך כשה פגשו אותה היא לא קיבלה אותם יפה והאבא לקח את זה מאוד קשה וניתק קשר איתה מאז. כשחזרו למחנה מעצר הם נתפסו על ידי שוטרים, לאבא הייתה שיטה שכל פעם שהוא היה מסתבך הוא היה צובט את זלמן בלחי וזלמן התחיל לבכות ובכך היו משחררים אותם. לאחר שבועיים העלו את כולם למשאית וזלמן והוריו נשלחו לבאר שבע לשכונה א ושם גדל מגיל 9.

קתלין נולדה בתשיעי באוקטובר 1935 בעיר ברטואויפלוי בהונגריה, היא הייתה חלק ממשפחה עשירה ומכובדת. באותה התקופה אנטישמיות הלכה והתפתחה בהונגריה בגלל האמנציפציה. כבר בשנת 1939 הוטלו על היהודי בהונגריה גזירות רבות, ״ציוו על הורי למסור את החנות. נשארנו לגור בביתנו אך לא כבעלי הבית ונשללו זכויותינו אך חיינו עדיין לא היו בסכנה" יהודים עשירים הצטוו להגיע לכיכר העיר ולמסור את רכושם, מי שהסתיר רכושו הוכה מכות קשות. "רכבת הזהב" המפורסמת העבירה לברלין חלק מהרכוש שנשדד מיהודי הונגריה אך גם לאחר המלחמה כאשר הרכבת נתפסה ע"י הצבא האמריקאי לא הוחזר הרכוש לבעליו החוקיים או ליורשיהם. סבא של קתלין מצד אמה היה אחד היהודים העשירים בהונגריה ולכן הוכה מכות רצח ונזרק לקרון שהוביל לאושוויץ - שם מצא את מותו. ב19 במרץ 1944 כשהייתה בת שבע וחצי נכבשה הונגריה ע"י הגרמנים ולאחר מכן העבירו את קתלין, אחותה ואמה לגטו בהונגריה. קתלין זוכרת יום אחד ממש מוקדם בבוקר(בערך מאי 1945), ביקשו ממנה וממשפחתה לעלות לרכבת ולנסוע לכיוון אושוויץ, היא זוכרת שלא היו תנאים בסיסיים ברכבת, החיילים סירבו לתת ליהודים אפילו מים ואיימו בירי על מי שהתקרב לחלון. היא ומשפחתה היו על הרכבת 5 ימים בתנאים של צפיפות, חוסר אוכל ומים וריח של צואה שתן ובהמות. הרכבת הגיעה לאושוויץ והורידו אנשים מהקרונות, חיים ומתים. היה דוחק נוראי וקריאות של זירוז מצד הגרמנים- "לאוס!, שנל!." הגרמנים הפרידו בינה ובין אמה, אחותה והיא נשארו לבד ודוקטור מנגלה העביר אותן את הסלקציה לבלוק של ילדים, לקחו אותה לדוקטור מנגלה על מנת שיערוך עליה ניסויים, היא זוכרת משם צעקות של בכי וכאב. קתלין לא זוכרת בדיוק מה קרה שם אך היא זוכרת שקיבלה טיפול מסוים ולאחר מכן התמוטטה, כנראה מנגלה חשב שהיא מתה והעביר אותה יחד עם הגופות על מריצה לשריפה וקבורה. היא הייתה לילה שלם מתחת לגופות במריצה וצעקה בקול חלוש "מאמי, מאמי", היא זוכרת במעורפל מישהו שעזר לה, הרים אותה והניח אותה באיזה צריף, לאחר כמה שעות אחותה מצאה אותה שם מדממת. קתלין זוכרת שלאחר כמה חודשים בגטו לקחו אותה ואת אחותה ביחד עם הרבה יהודים למקום ריכוז ליד וינה, אוסטריה שבו עבדו על פי הוראת הגרמנים. משם, לאחר זמן רב של עבודות מפרכות נלקחה לצעדות המוות. שם בזמן הצעדה פגשה את אמה שוב לאחר זמן רב מאוד שלא התראו. בזמן צעדת המוות קתלין שכבר היתה חלשה מאוד אחרי חודשים ארוכים של רעב, לא יכלה ללכת. היא הייתה חלשה ורגליה דיממו. היא ביקשה מאמה שתרים אותה. אך מפני שגם אמה הייתה במצב נורא לאחר שחלתה במחלה קשה (ככל הנראה בטיפוס),היא לא יכלה להרים אותה ובקשה ממנה לזחול על ארבע. העיקר להתקדם ולא להפסיק ללכת כדי שלא יירו בה.  קתלין נאלצה לעשות חלק גדול מהצעדה כאשר היא זוחלת על ארבע בשלג ברגליים חשופות שכותונת דקה לגופה. בסוף הצעדה, מתארת קטלין, שהגיעו למקום עם אוהלים. שם הכניסו אותם למקלחות גז. אך למזלה הגדול מסיבה כלשהיא, הגז לא השתחרר והם נשארו בחיים. הם ישבו במחנה עוד מספר ימים, בתנאים קשים וללא אוכל עד שהאמריקאים שיחררו את המחנה. כאשר הגיעו הכוחות האמריקאים, מישהו הגיע לצריף ואמר שנגמרה המלחמה והם חופשיים. אך תושבי הצריף פחדו לצאת מחשש שירו בהם. לא האמינו שאכן הגיעו לשחרר אותם. לאחר זמן מה קתלין קיבלה אישור מאמה לצאת והיא סיפרה שהתנפלו על המחסנים של האוכל.

סיפור קורותיה של סוניה אדיז'ס ושל משפחתה במהלך מלה"ע II. בקרב המשפחה של סוניה הדעות היו חלוקות בנוגע לסכנה הנשקפת ליהודים עם עליית הנאצים לשלטון. הצד של אמה היה מבוסס כלכלית ומקושר למחתרת הקומוניסטית ולמלוכה היוגוסלבית והיה בטוח שהנאצים מכוונים להשמדת היהודים. לעומת זאת, הצד של אביה האמין לתעמולת הנאצים והיה בטוח שהם, כעם תרבותי, אינם מסוגלים לעשות כאלה זוועות. בשנת 1942,שנת הלידה של סוניה, הגרמנים פלשו ליוגוסלביה וציוו על היהודים להתרכז במפעל. קרובי המשפחה של אביה צייתו. הם ויהודים נוספים, נשלחו לרכבת ועקבות המשפחה נעלמו. סוניה מניחה שהם נשלחו לברגן בלזן ושם מצאו את מותם. קרובי משפחתה מצד אמה, החליטו לברוח. הורי סוניה פנו לקונסול הספרדי וביקשו להוציא אזרחות ספרדית ולאחר מכן עזבו את המדינה לאלבניה. בדרכם עצרו בבית קפה. בעל המקום, שהיה מוסלמי, שוחח איתם ושמע מהם שהם מאיטליה ובאו לטייל באלבניה. חזותם הכהה גרמה לו להניח שהם פליטים יהודים והוא הזמין אותם לביתו. כשהגיעו, הציע להם מסתור. לאחר חמישה חודשים הוקמה מפקדה נאצית בבית הסמוך. עקב כך הוריה של סוניה עברו לבראט (עיר באלבניה) ואילו היא נשארה משום שיכלו להעמיד פנים שהיא בתם של בעל בית הקפה ואשתו. בסיום המלחמה הוריה חזרו למקום המחבוא ולאחר מכן שבו לביתם ביוגוסלביה.