״כל מי שמקשיב לעד הופך לעד״

(אלי ויזל)

צבי ויזל

15.2.1930

,

צ׳כיה

כתובת:

קובץ שמע:

העדות

משפחת ויזל שהייתה מורכבת מהוריו וחמישה ילדיהם - 4 בנים ובת אחת (בניהם אחיו התאום), הייתה בעלת מפעל טקסטיל וחיה חיים שלווים עד אזור 1933 שבו הייתה צריכה לעבור עקב שריפת המפעל לפראג. צבי מספר שחי חיים טובים עד תחילת המלחמה. כשהחלה המלחמה צבי הועבר לבית ספר שנועד ליהודים בלבד, לאחר כמה שנים הנאצים באו לבית משפחתו ולקחו אותם לגטו, את אביו לקחו ואותו לא ראה יותר לעולם. לאחר מספר חודשים צבי עולה על רכבת לכיוון פולין ואחיו הגדול מצליח לברוח ולבנות גדודים שנלחמו כנגד הנאצים. צבי מספר שלאחר שהורד מהרכבת העמידו את כולם בשורה ד"ר מנגלה אמר להם "מי תאומים?", הוא ואחיו לקחו צעד קדימה והלכו. צבי קיבל את המספר A2520 ואחיו A2521.

צבי מתהלך עם ספר התורה בפולין

סיפור

אחד הסיפורים של השואה שנגעו בנו כקוראים, היה במחנה בירקנאו שהיה 3 ק"מ ממחנה הריכוז אושוויץ. צבי ואחיו היו תאומים בבית חולים. הם היו עובדים שם ומשחקים כדורגל. במחנה צבי חלה בדלקת קטלנית שיכולה להרוג אם לא מטפלים בה, הגיע רופא עם פינצטה והציל אותו. במחנה בירקנאו היה גם את הקרמטוריום, הכניסו לשם אנשים, זרקו גז ותוך ארבע דקות הם היו מתי. בנוסף היו גם את הזונדרקומנדו שעבדו שם, הם הכניסו שורת אנשים ושרפו אותם, ואחרי שהם נשרפו, סיננו להם את העצמות ולא נשאר דבר, אפילו פירקו וזרקו אותם לנהר. סיפור נוסף שם היה לגבי רופא מפורסם באכזריותו בשם יוזף מנגלה, לפי דבריו של צבי ויזל: "אין נבזה יותר גדול ממנו". מנגלה ביצע ניסויים רפואיים כלפי יהודים בשואה והביא את הממצאים לאוניברסיטה בגרמניה ולצבא, בחלקם אפילו משתמשים באוניברסיטאות עד היום הזה. אחד הניסויים המפורסמים ביותר שלו היו בתאומים, שם היה צבי, בבלוק 10, שקרא לה "המשרפה של מנגלה". חלק מהניסיונות שביצע מנגלה היו מציאת ההבדלים בתאומים בין אחד שאכל ואחד שלא, אחד מסורס ואחד שלו. הוא לקח אישה שילדה, ואסר להאכיל את הילד עד שמת. הוא אפילו לקח שני גמדים, חיבר אותם ביחד ורצה לראות כמה זמן הם יחיו.

צבי מסיים את אימוניו להיות שוטר

מהחיים שאחרי

לאחר המלחמה צבי פגש את אחיו בסלובקיה. צבי עלה עם שארית משפחתו, הפרידו אותו ואת אחיו התאום מהשאר, הם חיו בקיבוץ וחצי מהיום למדו וחצי מהיום התכוננו פיזית לשירות צבאי. צבי השתתף במלחמת השחרור. לאחר מכן פגש את אשתו רבקה ז"ל והצליח להקים איתה משפחה - 2 בנות, בן ותאומים. צבי ורבקה שניהם היו שוטרים במשטרת ישראל, באזור שנת 1991 גילו לרבקה סרטן ולצערנו רבקה נפטרה עקב הופעות נשנות של הסרטן וללא הצלחה בטיפולם. כיום צבי חי עם בת זוגתו מיכאלה במודיעין וצבי מקדיש את זמנו לספר את סיפורו הנוגע לכל אדם, צבי נסע לפולין להדרכות במחנות מספר רב של פעמים ומרצה בבתי ספר ובאירועים. כששאלנו את צבי למה הוא מספר את הסיפור שלו לכולם צבי אמר שבשבילו זה הניצחון על פני הגרמנים הארורים, צבי גם לא מרשה לומר לו תודה על האירוח והיכולת לשמוע את סיפורו הוא אומר שזה שהוא מספר לנו את סיפורו זה התודה שלו אז במקום זאת להגיד לו תבורך!

צבי ביום הולדתו האחרון (92)

להורדת קובץ העדות המלא

ציר הזמן האישי של

צבי ויזל

15/2/1930

תאריך לא ידוע

לידה

31/12/1943

תאריך לא ידוע

מעבר לגטו

5/6/1944

תאריך לא ידוע

מעבר למחנה

תאריך לא ידוע

תיעדו:

פלג זייף, יא2
דניאל חיון, יא2
ליאם פינטו, יא2

מחזור

כט

עדויות נוספות מ

צ׳כיה

:

אדית (דיטה) קראוס

צ׳כיה

דיטה קראוס נולה ב 1929 בפארג וגדלה כבת יחידה. דיטה כלל לא ידעה שהיא יהודיה, להוריה לא היתה זיקה לדת, הם לא חגגו חגים ודודים ממשפחתה נישאה לנוצרים. לדיטה היתה ילדות רגילה עד כיתה ב'. שהיתה בת 7 פלשו הגרמנים לחבל הסודטים והחלה אנטישמיות ודיטה בפעם הראשונה הבינה שהיא יהודייה. עם הפלישה לפולין שלחו אותה הוריה לכפר מרוחק לדודה לאחר ששמעו על היחס של הגרמנים ליהודיים אך החזירו אותה ב 1940. בגיל 10 גורשה המשפחה מדירתה. טרם היו הגבלות אך עיקלו חשבונות בנק, החרימו רכוש, אביה פוטר מעבודתו לאחר שיהודים לא הורשו לעסוק במשרה ציבורית, היה איסור ללכת לבתי ספר והחלו ללבוש טלאי צהוב. ב 1942 גורשה דיטה עם הוריה לגטו טרזין ופגשה שם את סבתא וסבה שגורשו מספר חודשים קודם לכן החיים בגטו היו קשים. דיטה הכירה את פרדי הירש מורה נערץ, אשר גם בגטו לקח תחת חסותו את הנוער, דיטה עבדה בערוגות שנשתלו מעל לחומה ובכך הרעב הקיצוני היה נסבל יותר. הצפיפות היתה איומה, הם ישנו בדרגשים של 3 קומות 40 אנשים בשטח קטן של חדר. המקום הפרטי היחידי היה המיטה. היא נהגה לשבת עם סבתא על דרגש המיטה ליד החלון ולנהל שיחות. לאחר שנה בגטו, בדצמבר 1943 נשלחו דיטה והוריה לאושוויץ, הם הוכנסו למחנה המשפחות הצ'כיות בבירקנאו. אביה של דיטה נפטר לאחר מספר שבועות. והיא נשארה עם אמא וחברתה הטובה מרגריטה. דיטה מספרת שתמיד היה ריח של שריפה באויר. היה לה בגד אחד בלבד. הם לא לבשו מדי אסירים אלא היתה עם הבגד שאיתו הגיעה וכאמור זה היה הבגד היחידי שהיה לה. במרץ שנת 44 החלו לשלוח אנשים לתאי הגזים, דיטה עשתה חישוב שנותנים להם 6 חודשים במחנה לפני השליחה לתאי הגזים, כך שביוני היה אמור להגיעה תורה. בחודש מאי הגיע מנגלה ועשה סלקציה והיא אמה נשלחו לעבודה עם 1500 איש עברו לגרמניה לעבודות פרך. עסקו בשיקום בניינים שנפגעו בהפצצות. התנאים היו קשים ללא בגדים, ללא אוכל. קיבלו רק כף שאותה שייפו על מנת שתהיה חדה יותר למרח מרגרינה על הלחם. במרץ 45 קרוב לסוף המלחמה עברו לברגן בלזן וזו היתה התקופה הגרועה ביותר, הגרמנים כבר לא נתנו אוכל כלל ולאחר מס' ימים פשוט נטשו את המחנה והשאירו את היהודים סגורים ללא מזון, כשהאנגלים הגיעו לחלץ אותן כל המחנה היה מלא בגוויות איחור של מספר ימים לא היה את מי להציל. הרבה מהאסירים מתו בגלל שאכלו וגופם לא היה מורגל לאכול. דיטה חלתה אימה טיפלה בה, הם חיכו לחזור לפארג. אך מספר שבועות לפני גם האם חלתה ונפטרה. דיטה חזרה לבדה עם חברתה שהן בנות 16 לפארג.

עדויות נוספות

:

מאיר הוס

פולין

העדות נמסרה על ידי איילת הבת של הניצול

ארנסט ואנה סימונס

הולנד

ארנסט סימונס, נולד בעיר "Koeln" שבגרמניה המערבית בשנת 1919 למשפחה דתית. הוא בנם של ד"ר יוליוס סימונס, שהיה רב של אחת הקהילות היהודיות באזור, ושל ורוניקה סימונס. היו לו שני אחים גדולים, הרמן וקורט, ושתי אחיות צעירות, מרתה ורות. עם תחילת הגזרות של המפלגה הנאצית, כאשר אסרו על ילדים יהודים ללמוד בבתי ספר, הוריו שלחו אותו ואת אחותו מרתה להולנד ללמוד בישיבה ובאולפנה (שם הגזרות עוד לא חלו). אנה פרנק (זו אינה אנה פרנק המפורסמת, שם זה נפוץ בהולנד), נולדה בעיירה "Northeim" שבגרמניה בשנת 1918. אביה, זימון נתן פרנק, נולד בהולנד והיה סוחר בדים וטקסטיל ואמה, יוליה גולדשמידט נולדה בגרמניה. בשנת 1930 אביה, שלא אהב את גרמניה, החליט שהם צריכים לחזור להולנד. אנה וארנסט הכירו בשנת 1942 במפעל למוצרי עור בהולנד בו עבד ארנסט. עובדי המפעל היו נחשבים לחיוניים למהלך המלחמה (מכיוון שיצרו דברים כמו נעליים ותיקים לחיילים) ולכן היו פטורים משילוח למחנות ההשמדה. הם התחתנו תוך זמן קצר על מנת שגם אנה תקבל את הפטור. בליל חתונתם הם נאסרו ובזכות החותמת המעידה על הפטור ממחנות ההשמדה הם שוחררו. בקיץ של שנת 1943, הם נשלחו למחנה המעבר "Westerbork" אשר ממנו שלחו יהודים למחנות עבודה והשמדה (בתקופה הזו החותמת כבר לא הייתה תקפה). הם שהו במחנה כחצי שנה עד שנשלחו לברגן-בלזן בשנת 1944. לאחר כשנה וחצי, הם הוצאו מהמחנה והועלו על רכבת שלאחר מכן קיבלה את הכינוי "הרכבת האבודה". הרכבת נסעה ברחבי גרמניה משום שלנאצים לא היה מה לעשות עם היהודים שהיו עליה. לאחר כשבועיים הרוסים שחררו את הרכבת אך היהודים לא האמינו לכך. הם הורידו אותם מהרכבת, פינו למענם כפר במזרח גרמניה בשם "Troebitz" ונתנו להם אותו. כל משפחה קיבלה בית אשר היה מלא במזון ושתיה, ואף יהודים רבים מתו מכיוון שאכלו יותר מידי. לבסוף רוב היהודים שהיו על הרכבת, שכללו את אנה וארנסט, שרדו.

יעל חביבי

פולין

יעל נולדה בליבוב ( אז היה חלק מפולין) בת יחידה להורים שגרו בסקאלאט. אביה ד"ר ליאון גוטמן, היה רופא שעבד בבית החולים כשיעל נולדה ובתקופה מאוחרת יותר הפך למנהל בית החולים. עד פרוץ המלחמה ב 1939 ליעל זיכרונות ילדות טובים, תלמידה הכי טובה בכל השכבה שאהבה ללמוד, והם חיו בתנאים כלכליים תקינים, בבית יפה עם גינה מטופחת. את כניסת הרוסים ב 1939 יעל מתארת בצורה נוראית ולא סימפטית, התנועה הוגבלה, המשפחה לא יכלה לנסוע מחוץ לעיר לבקר את סבתה, בבית שלהם שיכנו משפחה רוסית, והיו שילוחים לסיביר. יעל התנחמה בגינה, משחקים עם הכלב וספרים. ביולי 1941 הצבא הגרמני נכנס לעיר, כשחייל גרמני החל לירות יעל ובני משפחתה ברחו למקום עבודתו של אביה בבית החולים. עם חזרתם לביתם לאחר מספר ימים נגלו לעיניה זוועות של עגלות מתים. בקיץ 1941 נאלצה לשים פס לבן עם מגן דוד על שרוול בגדיה. בספטמבר 1941 המשפחה נאלצה לעבור לגטו ואיתם סבתא שלה ובן דוד שלה. אחרי החגים של שנת 1942 המשפחה לא הספיקה להסתתר והם נתפסו ע"י הגרמנים ונלקחו למקום כינוס בבית כנסת יחד עם עוד אלפים לפני שילוחם להשמדה. באוגוסט 1943 הצליחו להתחמק מרכבת(אשר הייתה בדרך למקור השמדה) וברחו לכפר בשם פולונובקה להסתתר שם וזאת הודות ליחסים ולקשרים של אביה רופא במקצועו. הם חיו תחת הר של קש בגודל של מטר וחצי על שניים , ששימש כמחבוא שבו יכלו או לשכב או לשבת ובמשך חודשים לא עמדו. שם היו חשופים לקור לכינים ללכלוך ולמחסור באוכל . זה נמשך עד מרץ 1944 עד השחרור על ידי הרוסים . עם שחרורם המשפחה נסעה לפולין חזרה לביתם -יעל חזרה לבית ספר, היתה לה אמביציה ללמוד, היא אמרה לעצמה הגרמנים לא רצו שאלמד אז אני אראה להם שאסיים ללמוד.

תודה!
פנייתכם התקבלה.

ניצור אתכם קשר בהקדם.

קרתה תקלה במהל שליחת הטופס. אנא טענו את העמוד מחדש ונסו שנית.
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com

צבי ויזל

15.2.1930

,

צ׳כיה

כתובת:

העדות

סיפור

מהחיים שאחרי

ציר הזמן האישי של

צבי ויזל

תיעדו:

עדויות נוספות מ

צ׳כיה

:

עדויות נוספות

:

צרו איתנו קשר