״כל מי שמקשיב לעד הופך לעד״
(אלי ויזל)
צבי ויזל
15.2.1930
,
צ׳כיה
כתובת:
קובץ שמע:
העדות
משפחת ויזל שהייתה מורכבת מהוריו וחמישה ילדיהם - 4 בנים ובת אחת (בניהם אחיו התאום), הייתה בעלת מפעל טקסטיל וחיה חיים שלווים עד אזור 1933 שבו הייתה צריכה לעבור עקב שריפת המפעל לפראג. צבי מספר שחי חיים טובים עד תחילת המלחמה. כשהחלה המלחמה צבי הועבר לבית ספר שנועד ליהודים בלבד, לאחר כמה שנים הנאצים באו לבית משפחתו ולקחו אותם לגטו, את אביו לקחו ואותו לא ראה יותר לעולם. לאחר מספר חודשים צבי עולה על רכבת לכיוון פולין ואחיו הגדול מצליח לברוח ולבנות גדודים שנלחמו כנגד הנאצים. צבי מספר שלאחר שהורד מהרכבת העמידו את כולם בשורה ד"ר מנגלה אמר להם "מי תאומים?", הוא ואחיו לקחו צעד קדימה והלכו. צבי קיבל את המספר A2520 ואחיו A2521.
צבי מתהלך עם ספר התורה בפולין
סיפור
אחד הסיפורים של השואה שנגעו בנו כקוראים, היה במחנה בירקנאו שהיה 3 ק"מ ממחנה הריכוז אושוויץ. צבי ואחיו היו תאומים בבית חולים. הם היו עובדים שם ומשחקים כדורגל. במחנה צבי חלה בדלקת קטלנית שיכולה להרוג אם לא מטפלים בה, הגיע רופא עם פינצטה והציל אותו. במחנה בירקנאו היה גם את הקרמטוריום, הכניסו לשם אנשים, זרקו גז ותוך ארבע דקות הם היו מתי. בנוסף היו גם את הזונדרקומנדו שעבדו שם, הם הכניסו שורת אנשים ושרפו אותם, ואחרי שהם נשרפו, סיננו להם את העצמות ולא נשאר דבר, אפילו פירקו וזרקו אותם לנהר. סיפור נוסף שם היה לגבי רופא מפורסם באכזריותו בשם יוזף מנגלה, לפי דבריו של צבי ויזל: "אין נבזה יותר גדול ממנו". מנגלה ביצע ניסויים רפואיים כלפי יהודים בשואה והביא את הממצאים לאוניברסיטה בגרמניה ולצבא, בחלקם אפילו משתמשים באוניברסיטאות עד היום הזה. אחד הניסויים המפורסמים ביותר שלו היו בתאומים, שם היה צבי, בבלוק 10, שקרא לה "המשרפה של מנגלה". חלק מהניסיונות שביצע מנגלה היו מציאת ההבדלים בתאומים בין אחד שאכל ואחד שלא, אחד מסורס ואחד שלו. הוא לקח אישה שילדה, ואסר להאכיל את הילד עד שמת. הוא אפילו לקח שני גמדים, חיבר אותם ביחד ורצה לראות כמה זמן הם יחיו.
צבי מסיים את אימוניו להיות שוטר
מהחיים שאחרי
לאחר המלחמה צבי פגש את אחיו בסלובקיה. צבי עלה עם שארית משפחתו, הפרידו אותו ואת אחיו התאום מהשאר, הם חיו בקיבוץ וחצי מהיום למדו וחצי מהיום התכוננו פיזית לשירות צבאי. צבי השתתף במלחמת השחרור. לאחר מכן פגש את אשתו רבקה ז"ל והצליח להקים איתה משפחה - 2 בנות, בן ותאומים. צבי ורבקה שניהם היו שוטרים במשטרת ישראל, באזור שנת 1991 גילו לרבקה סרטן ולצערנו רבקה נפטרה עקב הופעות נשנות של הסרטן וללא הצלחה בטיפולם. כיום צבי חי עם בת זוגתו מיכאלה במודיעין וצבי מקדיש את זמנו לספר את סיפורו הנוגע לכל אדם, צבי נסע לפולין להדרכות במחנות מספר רב של פעמים ומרצה בבתי ספר ובאירועים. כששאלנו את צבי למה הוא מספר את הסיפור שלו לכולם צבי אמר שבשבילו זה הניצחון על פני הגרמנים הארורים, צבי גם לא מרשה לומר לו תודה על האירוח והיכולת לשמוע את סיפורו הוא אומר שזה שהוא מספר לנו את סיפורו זה התודה שלו אז במקום זאת להגיד לו תבורך!
צבי ביום הולדתו האחרון (92)
ציר הזמן האישי של
צבי ויזל
15/2/1930
תאריך לא ידוע
לידה
31/12/1943
תאריך לא ידוע
מעבר לגטו
5/6/1944
תאריך לא ידוע
מעבר למחנה
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תיעדו:
- פלג זייף, יא2
- דניאל חיון, יא2
- ליאם פינטו, יא2
מחזור
כט
עדויות נוספות מ
צ׳כיה
:
אדית (דיטה) קראוס
צ׳כיה
6.12.1929
דיטה קראוס נולה ב 1929 בפארג וגדלה כבת יחידה. דיטה כלל לא ידעה שהיא יהודיה, להוריה לא היתה זיקה לדת, הם לא חגגו חגים ודודים ממשפחתה נישאה לנוצרים. לדיטה היתה ילדות רגילה עד כיתה ב'. שהיתה בת 7 פלשו הגרמנים לחבל הסודטים והחלה אנטישמיות ודיטה בפעם הראשונה הבינה שהיא יהודייה. עם הפלישה לפולין שלחו אותה הוריה לכפר מרוחק לדודה לאחר ששמעו על היחס של הגרמנים ליהודיים אך החזירו אותה ב 1940. בגיל 10 גורשה המשפחה מדירתה. טרם היו הגבלות אך עיקלו חשבונות בנק, החרימו רכוש, אביה פוטר מעבודתו לאחר שיהודים לא הורשו לעסוק במשרה ציבורית, היה איסור ללכת לבתי ספר והחלו ללבוש טלאי צהוב. ב 1942 גורשה דיטה עם הוריה לגטו טרזין ופגשה שם את סבתא וסבה שגורשו מספר חודשים קודם לכן החיים בגטו היו קשים. דיטה הכירה את פרדי הירש מורה נערץ, אשר גם בגטו לקח תחת חסותו את הנוער, דיטה עבדה בערוגות שנשתלו מעל לחומה ובכך הרעב הקיצוני היה נסבל יותר. הצפיפות היתה איומה, הם ישנו בדרגשים של 3 קומות 40 אנשים בשטח קטן של חדר. המקום הפרטי היחידי היה המיטה. היא נהגה לשבת עם סבתא על דרגש המיטה ליד החלון ולנהל שיחות. לאחר שנה בגטו, בדצמבר 1943 נשלחו דיטה והוריה לאושוויץ, הם הוכנסו למחנה המשפחות הצ'כיות בבירקנאו. אביה של דיטה נפטר לאחר מספר שבועות. והיא נשארה עם אמא וחברתה הטובה מרגריטה. דיטה מספרת שתמיד היה ריח של שריפה באויר. היה לה בגד אחד בלבד. הם לא לבשו מדי אסירים אלא היתה עם הבגד שאיתו הגיעה וכאמור זה היה הבגד היחידי שהיה לה. במרץ שנת 44 החלו לשלוח אנשים לתאי הגזים, דיטה עשתה חישוב שנותנים להם 6 חודשים במחנה לפני השליחה לתאי הגזים, כך שביוני היה אמור להגיעה תורה. בחודש מאי הגיע מנגלה ועשה סלקציה והיא אמה נשלחו לעבודה עם 1500 איש עברו לגרמניה לעבודות פרך. עסקו בשיקום בניינים שנפגעו בהפצצות. התנאים היו קשים ללא בגדים, ללא אוכל. קיבלו רק כף שאותה שייפו על מנת שתהיה חדה יותר למרח מרגרינה על הלחם. במרץ 45 קרוב לסוף המלחמה עברו לברגן בלזן וזו היתה התקופה הגרועה ביותר, הגרמנים כבר לא נתנו אוכל כלל ולאחר מס' ימים פשוט נטשו את המחנה והשאירו את היהודים סגורים ללא מזון, כשהאנגלים הגיעו לחלץ אותן כל המחנה היה מלא בגוויות איחור של מספר ימים לא היה את מי להציל. הרבה מהאסירים מתו בגלל שאכלו וגופם לא היה מורגל לאכול. דיטה חלתה אימה טיפלה בה, הם חיכו לחזור לפארג. אך מספר שבועות לפני גם האם חלתה ונפטרה. דיטה חזרה לבדה עם חברתה שהן בנות 16 לפארג.
עדויות נוספות
:
יעקב מימון
לוב
26.8.1937
סיפורו של העד במהלך המלחמה: בסוף שנת 1942 האיטלקים ששלטו בלוב באותה עת, כרתו ברית עם הגרמנים שנתנו להם הוראות להתחלת ריכוז וחיסול היהודים שבלוב. יעקב גדל בעיר טריפולי שבלוב עם משפחתו וכאשר החלו הסנקציות על היהודים, אביו וכל הגברים מעל גיל 18 נלקחו למחנה העבודה "סידי עזאז" בו עבדו בעבודות כפיה וחיו בתנאים קשים מאוד. בעקבות לקיחת הגברים למחנה העבודה החלו שמועות שעוד מעט ייקחו גם את כל הנשים והילדים להשמדה המונית. לכן החליט אמו ודודתו של יעקב שהיה אז בן 5, לקחת את כל המשפחה להתחבא אצל ידיד ערבי שחי בכפר ערבי סמוך לטריפולי. שם התחבאו ברפת שהיתה לערבי והוא פינה וניקה אותה בשבילם ושם חיו עד שהאנגלים שחררו את לוב. יעקב מספר שאמו תפרה להם בגדי של ילדים ערבים כדי שיוכלו לצאת לפעמים מהרפת להסתובב בפרדסים. כילדים החיים בכפר היו יחסית חסרי פחד בעיקר מעצם העובדה שלא הבינו את מה שמתרחש סביבם, אפילו אחותו של יעקב, שושנה נולדה בכפר הערבי. חצי שנה לאחר שנלקח אביו של יעקב, הוא ברח ממחנה העבודה ומצא את משפחתו בכפר הערבי והצטרף להם למחבוא.
שושנה אדלר(קינרייך)
פולין
31.12.1925
starowis' lna 18
starowis' lna 18
עדות שושנה למדה בבית ספר יהודי וגדלה בבית מסורתי יהודי, בית גדול ומרווח, עם הוריה ואחיה הקטן ממנה בארבע שנים. אימה ניהלה מכבסה ואביה דאג להם תמיד שילמדו שפות- מה שסייע לה רבות במלחמה. במרץ 1941 הגרמנים לקחו את משפחתה של שושנה לגטו. בגטו שושנה עבדה עם אימה בבית חרושת למדי צבא גרמני הרבה מאוד שעות. את אביה של שושנה לקחו לבית כלא לאסירים פוליטיים משם לא הייתה חזרה ושושנה לקחה את זה קשה מאוד. אימה של שושנה נשארה איתה ועם אחיה הקטן. ב 1943 נלקחו לאושוויץ שם נתנו להם מספר ולקחו מהן את אחיה הקטן ממנה בארבע שנים ומאז שושנה לא ראתה אותו. ב- 18.01.45 היתה צעדת המוות, היה אז קר מאוד היה שלג שבגללו היה מאוד קשה ללכת, הם הלכו ימים ולילות. אימה של שושנה כבר לא יכלה ללכת, חברתה של שושנה ,אולגה, עזרה לה לסחוב אותה. הן הגיעו לפסי רכבת שם היו קרונות שנועדו להעבירן למחנה אחר. שושנה ואימה הצליחו לתפוס מקום קטן בקרון , אולגה נעלמה . בקרון זו היתה מלחמת הישרדות- "להיות או לחדול". הן הגיעו למחנה ראוונסבריק- מחנה לנשים בלבד. שם שמעה שושנה מישהו מדבר צרפתית - שושנה שידעה שפות , דיברה עם חייל שאמר לה "תחזיקו מעמד, כל שעה קובעת, הם הפסידו במלחמה". שושנה ואימה עמדו באפל-פלאץ ושושנה שמעה "אנחנו חופשיות, הגרמנים בורחים". המלחמה הסתיימה ב-9/5/1945. חופשיות. שושנה נישאה ב-1950 לאילן. לשושנה יש 2 ילדים - יובל ועליזה, 6 נכדים ו-10 נינים.
תודה!
פנייתכם התקבלה.
ניצור אתכם קשר בהקדם.
פנייתכם התקבלה.
ניצור אתכם קשר בהקדם.
קרתה תקלה במהל שליחת הטופס. אנא טענו את העמוד מחדש ונסו שנית.
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com