מרדכי הראלי

**חלק ראשון:** אסתר דאום נולדה ב 1918 נולדה בפולין. היא סיימה בית ספר תיכון ויש לה תעודת בגרות. לאחר מכן למדה בבית ספר למסחר בגדנסק בפולין. לפני המלחמה עבדה בעיר הבירה, וורשה. אביה נפטר מוקדם כאשר הייתה בת 13. עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939, היא חזרה להתגורר בלודז' יחד עם אמה ועם אחותה בשם רוזה שהייתה צעירה ממנה בשלוש שנים.   **חלק שני:** תחילת המלחמה 1 בספטמבר, 1939 היום הראשון של מלחמת העולם השנייה. נאיבי היה האדם שהאמין במלות השלום והבטחותיו של היטלר. כבר בימיו האחרונים של חודש אוגוסט של 1939 שררה הרגשה של תחילת מלחמה. לא דובר על כך בקול רם, אך כל מי שהיה יכול, הכן לעצמו מצרכי מזון, מקום מסתור, בגדים וכו'. בהצהרותיו הראשונות של היטלר טען שכוונתו הם גישה נכונה פרוסיה המזרחית בלבד. פולין גייסה חלקית את כוחותיה, והרכבות היו עמוסות גברים מגויסים. לוורשה הבירה הגיעו המונים ממערב פולין כיוון שהסיקו שמהגבול הגרמני עד לוורשה המרחק הוא גדול והגרמנים לא יגיעו לוורשה כל כך מהר. אך היה אחרת, ביום שישי הראשון לתשיעי 1939 בשעה חמש בבוקר החרישה צפירה איומה ובו זמנית נשמעו מנועים של המטוסים הגרמניים. שניות לאחר מכן נפלו לבירה הפצצות ראשונות, הגרמנים לא רק הפילו פצצות אלה גם ירו בנשק אוטומטי על העוברים והשבים ברחובות ובכבישי האוכלוסייה. היטלר הודיע בפומבי על " בליץ קריג" (מלחמת בזק), והצליח בשיטה זאת. רק חמישה ימים מאוחר יותר נכנסו הגרמנים ללודז'. וורשה הבירה ניסתה בינתיים להתגונן על אף ההפצצות היום יומיות. לאחר שהגרמנים הפציצו את תחנת החשמל נותקה וורשה מאספקת החשמל המים והגז והגרמנים כבשו את העיר. התושבים נתקלו בקושי רב להשיג צורכי קיום בין הפגזה להפגזה. מי שרק היה יכול היה ניגש לנהר "ויסלה" להביא מים, אבל לחם ומזון אחר בלתי אפשרי היה להשיג. ב-28 לדצמבר 1939 אחרי כניעתה של וורשה היא החליטה לחזור ללודז'. היא שכרה עגלה יחד עם בת דודתה ויצאו לכיוון לודז'. למחרת פגשה שם את ואת אחותה.   הקמת הגטו לאחר כשנה הגרמנים סגרו את הרובע בעיר לודז' בגודל של 4 קמ רבוע. ובנו שם את הגטו שאליו העבירו את רוב יהדות העיר. כאשר התמלא הגטו היו בו כ- 250 אלף איש שהתגוררו בצפיפות איומה. היא ומשפחתה עברו לדודים שלה ששכרו חדר ברחוב קושצ'ילנה מספר 4 בפולין. ההעברה הייתה מלווה באי נעימות רבה. מהראשון במאי כל שטח הגטו היה מגודר בגדר תיל עליו שלטים בהם כתוב "_שטח של יהודים. סכנה למחלות מדבקות – לא להתקרב. החוצה את גדר הגטו יחוסל_." והגדר הייתה שמורה על ידי חיילים גרמנים. בכניסה לגטו אסתר חיפשה מקום מגורים ורוב הדירות היו כבר תפוסות. כאשר נכנסה לחצר של אחד הבתים פגשה אישה בשם חנה, ושאלה אותה האם היא יודעת על חדר פנוי שאפשר לגור בו. חנה, שבעתיד נהייתה חמותה, אמרה לה שהם גרים בקומה ראשונה ואם אתם לא משפחה גדולה תוכלו להצטרף ולגור איתנו. כך אסתר נכנסה עם אמא ואחותה לגור עם משפחת פרנקל. ולימים כך הכירה את בעלה יצחק פרנקל, בנה של חנה. בראשון במאי 1940 נסגר הגטו, אין יוצא ואין בא.  בשני במאי 1940 ביקרה אותה דודה פלה והציעה לה להגיש מועמדות לאנשים היודעים את השפה הגרמנית. אסתר שידעה את השפה הגרמנית על בוריה ניגשה למשרדי הגטו ושוחחה עם יו"ר היודנראט חיים רומקובסקי. היא אמרה לו שהיא יודעת שפות, במיוחד גרמנית והציעה את עצמה כמזכירה במשרדים של הגטו. רומקובסקי בחר בה וכך אסתר עבדה בכל תקופת קיום הגטו. העבודה הזאת נתנה לה אפשרות להיות קרובה להתרחשויות בגטו עצמו וגם להיות בקשר מסוים עם הקצינים הגרמנים שביקרו את המשרדים ואת היו"ר.  באוקטובר 1944, הגרמנים הרגישו שהמלחמה עומדת להסתיים. הם החליטו לסגור את הגטו ולהעביר חלק מהיהודים למחנות השמדה וחלק אחר (בעלי יכולת עבודה) להעביר אותם לגרמניה למפעלים שונים. אסתר עם המשפחה שלה ומשפחת פרנקל, שבשנים האלה התחברו מאוד, הגיעו לתחנת הרכבת בה עמדו שתי רכבות לשני כיוונים. רכבת אחת יועדה למחנה ההשמדה אושוויץ והרכבת השנייה יועדה למחנות עבודה במפעלים בגרמניה. אף אחד לא ידע איזה רכבת נוסעת לאיזה כיוון. פתאום ראתה אסתר קצין אס.אס על הרציף אותו הכירה מהביקורים שלו במשרדים של הגטו. במהלך אחד הביקורים שלו, אסתר זכתה ממנו פעם אחת לתפוח עץ ופעם שנייה לחפיסת שוקולד. אסתר אזרה אומץ וניגשה לקצין האס.אס שעמד על הרציף, ושאלה אותו בגרמנית הרהוטה שלה האם הוא יודע להגיד לה לאיזה רכבת כדאי לה להכנס. הקצין הצביע על הרכבת הימנית. המשפחות סמכו על המידע של הקצין ונכנסו לרכבת שהוא הצביע עליה. למזלם, כך הגיעו למחנות עבודה בגרמניה וניצלו מהמוות באושוויץ. כאשר הגיעו לגרמניה הופרדו המשפחות ביניהן. משפחת דאום נשלחה למחנה רוובסבריק ומשפחת פרנקל נשלחה למחנה עבודה אחר קניגסווסטנהאוזן. בעת הפרידה, סיכמו אסתר ויצחק ביניהם שכאשר תסתיים המלחמה, הם ייפגשו שוב בדירה של חנה פרנקל בלודז'.  במחנה העבודה אסתר עבדה במפעל לחלקי חילוף של מטוסים. היא עבדה במפעל הזה עד לאפריל 1945. במהלך עבודתה במפעל היא ועוד עובדים החליטו ביניהם שהם מחבלים בתהליך הייצור של המוצרים, דרכם לנקמה קטנה בגרמנים. **חלק שלישי** כאשר הסתיימה המלחמה במאי 1945, אסתר חזרה עם אחותה ואימה ברכבת ללודז'. למרבה ההפתעה יום קודם  ב -9 במאי, יצחק עם הוריו הגיעו אף הם ברכבת ובעגלה עם סוס לביתם בלודז'. הפגישה ביניהם הייתה מאוד מרגשת אחרי שלא ראו זה את זה במשך כחצי שנה ולא היו בטוחים מה עלה בגורלם. הבית לא נפגע במלחמה ושם הם גרו ונולדו להם שלושה בנים, זאב, שמואל ויונה. אחותה רוזה עזבה מייד עם סיום המלחמה, עם חבר שלה לצרפת ומשם לארגנטינה. שם את חיו את חייהם. לאחר המלחמה יצחק פרנקל שירת במספר תפקידים ציבוריים. הוא היה יו"ר הקהילות היהודיות בפולין, סגן הנשיא של אורט העולמי וסגן הנשיא של ארגון הג'וינט שהיה אחראי על מדינות מזרח אירופה. בתפקידו הוא עזר ליהודי פולין וגם ליהודי רוסיה, שהגיעו לפולין על מנת לעלות לארץ ישראל. אסתר הייתה יד ימינו של יצחק לאורך כל תפקידיו. פעילות נוספת של יצחק הייתה באיתור ילדים ותינוקות יהודיים שנמסרו לכנסיות, על מנת להציל אותם. דרך עבודתו זו, קשר קשר חם עם הארכיבישוף קרל ויוטרה, שלמים התמנה לאפיפיור יוחנן פאולוס השני. שנים רבות האפיפיור ויצחק התכתבו ביניהם ושמרו על קשר ידידות חם. בפעילות הזאת נמצאו 292 ילדים שהוברחו מפולין דרך שוייץ באמתלה שהם חולי שחפת וצריכים לצאת לטיפול. משוויץ הילדים הועברו רובם לישראל וחלקם למדינות אחרות. בשנת 1973 החליטו אסתר ויצחק לעלות ארצה, לאחר שילדיהם עלו כבר לארץ 4 שנים לפניהם. זאב עלה ארצה ב 1969 ולמד הנדסה בטכניון. אחיו שמואל ויונה עלו כחצי שנה אחרי. כשעלו ארצה אסתר ויצחק כבר היו פנסיונרים. הם התגוררו בנס ציונה עד יום מותם. בביתם היו תלויות תמונות של השואה כזכר לכאב והסבל שעברו, בנוסף היה לאסתר חשוב להעביר את סיפורה לילדיה בשביל לשמר ולהעביר את עדותה לדורות הבאים. בשנות ה 90 אסתר הוציאה ספר בשפה הפולנית על החיים בגטו לודז'. הספר נקרא: הייתי מזכירתו של רומקובסקי.

נולד ב 1933 בורשה שבפולין. אמו נפטרה כשהיה בן שנתיים, היו לו שתי אחיות ואח. אביו היה סוחר. כשהמלחמה התחילה, המשפחה חולקה וישראל שהה אצל סבא שלו מצד אמא. כמה זמן לאחר מכן אביו התחתן בשנית, ורצה לאחד את המשפחה מחדש, כלומר שיחזרו כולם לגור יחד. בשנת 1941 הגרמנים פרצו לביתם ושדדו את כל רכושם, הם גורשו לעיירה אחרת ושם גרו בצריף קטן, מעין גטו. הם הצטופפו בחדר מאוד מאוד קטן, במיטה אחת ישנו הוא, אביו ואמו החורגת, וקצבת המזון הייתה חצי כיכר לחם לשבוע. סבא של ישראל היה סנדלר. הוא תיקן נעליים לאנשי הגטו, ובזכות הכסף שהרוויח הם יכלו לקנות תפוחי אדמה, וכאשר תפוחי האדמה נגמרו, אמו הייתה מבשלת גם את הקליפות והם היו אוכלים אותן מרוב הרעב. דרך נוספת להשיג אוכל הייתה, מדי פעם אחיו היו יצאים מן הגטו עם שקים גדולים (מיוטה) מורשה לוישקוף, לכפרים ויערות, אזורים אלו נקראו "נקיים מיהודים". הם היו מקבצים נדבות ולא חוזרים עד שהשקים היו מלאים. לאחר תקופה, סבא שלו מת מרעב בגטו. בשנת 1942 אביו יצא מהגטו כדי להביא אוכל, ובדרך הוא נתפס בידי חייל גרמני. החייל קשר את רגליו וידיו והשכיב אותו בחוץ על השלג. באותו הזמן אמו החורגת שלחה אותו (ישראל) לראות מדוע אביו מתעכב, וישראל ראה את כל המקרה. הוא ראה את אביו שוכב על השלג אך הוא לא רצה שיסתכל ולכן שלח את ישראל בחזרה לצריף בתירוץ "להביא לו סיגריות" מכיוון שידע שאם ישראל ילך לגטו הוא לא יחזור ולא יצטרך לראות מה שהגרמנים עושים לו. ישראל סירב לעשות זאת ומצא מקום מסתור באיזור. הוא ראה כיצד הגרמנים התעללו באביו, הם קשרו אותו לאופניים במקום העגלונים וגרמו לו לסחוב אותם ברגליים יחפות עד שהתמוטט. ישראל כבר התקשה לעקוב אחריהם ונאלץ לחזור לגטו. כל דלת שנפתחה בחדר שלהם, ציפו לשובו, אך זה לא קרה. לבסוף, הם שמעו שהחייל הגרמני לקח את אביו ליער הקרוב וירה בו. יום אחד, עלו שלושת האחים על הרכבת במטרה לאסוף אוכל. הם הגיעו לאחד הכפרים הקרובים וביקשו מקום לינה מראש הכפר, אך לא חשפו את זהותם. הם נשלחו לאישה מבוגרת שהכניסה אותם לביתה. אחותו הגדולה של ישראל החליטה לחשוף בפניה את כל הסיפור שלהם. האישה דאגה לשני האחים הגדולים לעבודה קרובה לביתה ואימצה את ישראל (לקחה אותו לכנסייה, הלבישה אותו כנוצרי) ובכך שמרה עליהם ועזרה להם. הכל תחת זהות בדויה של נוצרים. כעבור חודש הם נאלצו לעזוב, מחשש שהגרמנים יתפסו אותה. שלוש וחצי שנים ישראל, אחיו מטי ואחותו אסתר נדדו ממקום למקום, הלכו אלפי קילומטרים. לא עזבו אחד את השני לרגע, מאוחדים מתמיד. הם הגיעו לכפר גרמני, שבו התפשטה אז מחלת הטיפוס שבה ישראל נדבק. לקחו אותו לבית החולים אך לא היה מקום לטפל בו, אמרו לו שאם מחר לא ימצאו בית חולים אחר שיטפל בו, יצטרכו לחסל אותו ואת שאר האחים. באותו הלילה הרוסים תקפו את הכפר הגרמני ושלושת האחים נקלעו החזית הקרב. בבוקר שאחרי הם ברחו מהכפר ובמהלך הבריחה, מצאו את עצמם בחזית ההתקפה, בין הכוחות הגרמנים לכוחות הרוסים, בעיצומו של קרב יריות. לאחר שעות שהתחבאו בשלג, הם הצליחו לברוח ליד הכביש ושם מצאו מקום לישון בו במחנה הרוסי. אחד החיילים עזר להם למצוא הסעה משם, הם הגיעו לביאליסטוק. שם הם חשפו את זהותם היהודית והתאחדו עם עוד משפחה יהודית שעזרה להם ושלחה אותם ללובלין, לבית יתומים. הסתיימה המלחמה. ישראל זוכר את עצמו זורק חפצים על חיילים גרמנים שבויים, מבית היתומים. הם עברו דרך ארוכה כדי להגיע לצכוסלובקיה, משם לאוסטריה, הם נתפסו על ידי הגרמנים ועברו שבועיים בתוך מחנה מעצר ומשם נסעו למילאנו עם הבריגדה היהודית. 

ראיון עם סבתא שלי ריטה שהיא דור שני לניצולי שואה והיא תספר לנו על אמה סבתה רבא שלי צילה ניצולת שואה ז"ל. סבתא צילה נולדה בשנת 1931 בעיר בנדרי שבמולדובה (אז זו הייתה רומניה). סבתא נולדה למשפחה מאוד עשירה עם בית גדול.  למשפחה היו שטחים רבים, סוסים ועוד. לפני תחילת המלחמה סיפחה רוסיה את רומניה לברית המועצות ועם הגעתה של רוסיה לרומניה הגיעו החוקים הקומוניסטים ואסרו על המשפחה להחזיק בכל השטחים, נותר להם ביתם, אורוות הסוסים וחפציהם האישיים. בתחילת המלחמה אינם ידעו שהיא התחילה אלא רק שמעו את ההפגזות של הגרמנים כשבע שעות לאחר תחילתה, סבתא צילה ומשפחתה לא ידעו מה לעשות אז הם חיכו כמה ימים וכאשר הבינו את משמעות ההפצצות הם לקחו רכוש בעל ערך וברחו כל אחד לאן שיכל לברוח. סבתא לקחה את שמות אחיה הקטנים וברחה איתם לנהר דניסטר שם ביקשו מאחד הדייגים שיעביר אותם לצד השני של הנהר. סבתא ושמונת אחיה עלו על הסירה וכאשר שטו לצידו השני של הנהר מטוס גרמני עבר מעליהם הפציץ את ההסירה והפך אותה. שמונת אחיה של סבתא טבעו כיוון שהיו קטנים ולא ידעו לשחות ורק סבתא שידעה לשחות הצליחה להגיע לצידו השני של הנהר וניצלה. צידו השני של הנהר היה אוקראינה. כאשר סבתא שלי צילה הגיעה לאוקראינה היא קיבלה מהיהודים עצה לשקר לגביה גילה ולהגיד שהיא בת 14,סבתא הייתה בת 10 אך בגלל שהייתה גבוהה היא נראתה יותר ולכן יכלה לשקר מבלי להיתפס. סבתא צילה הלכה לעבוד במפעל לייצור כלי נשק כיוון שמבחינת הגרמנים היא הייתה בגיל מספיק גדול בשביל לעבוד ואצבעותיה הדקות יכלו להיכנס לקנה של הרובים ולנקות אותו. בסוף כל יום היא קיבלה מעט לחם כדי שתוכל להמשיך לעבוד. סבתא שלי ריטה סיפרה שאמה צילה לא יכלה לתאר בדיוק היכן היא ישנה אך היא סיפרה שישנה אצל אנשים. סבתא צילה לא קיבלה מספיק מזון ולא קיבלה שתייה סבתא שלי ריטה סיפרה שאמה צילה הייתה מבקשת רשות לשתות משלוליות ולעיתים לא קיבלה אישור לשתות מהן. העבודה במפעל לייצור כלי הנשק לא הספיקה ליותר מדי זמן ולאחר מכן סבתא צילה הועברה למחנה עבודה באוקראינה שם קיבלה משימות חסרות משמעות שתפקידן היה להתיש את היהודים ולגרום למותם. יהודי שהיה זקן מדי נרצח, יהודי שהיה חלש מדי נרצח, יהודי שהיה צעיר מדי נרצח. בשנת 1945 קרובי משפחה של סבתא צילה מצאו אותה ולקחו אותה תחת חסותם. סבתא שלי ריטה מספרת שכאשר היא הייתה צעירה היא חייה בעוני ושלא היו לה צעצועים, בנוסף אמה צילה לא דיברה על המלחמה בהתחלה בניגוד לשאר המשפחה שתמיד סיפרו על המלחמה. סבתא ריטה מספרת שלעולם לא ראתה תמונות של סבא וסבתא שלה ושאינה מכירה אותם. סבתא ריטה מספרת שבילדותה לעולם לא שמעה את אמה אומרת לה שהיא אוהבת אותה. סבתא ריטה אומרת שאפילו כאשר אמה צילה הגיעה לזקנה ועמדה למות היא תמיד הייתה מבקשת רשות לשתות מן המים בגלל הזיכרונות והטראומות שעלו לה. סבא שלי לאון יספר לנו על סיפורה של סבתא רבתא שלי גניה מהשואה. סבתא גניה נולדה ב 1922 בעיירה סניטקוב שבאוקראינה ש90% מתושביה היו יהודים. סבתא נולדה למשפחה ממוצעת. לפני המלחמה סבתא גניה למדה בבית ספר באוקראינה עד שנת 1940 עם הגעתם של הנאצים לאוקראינה. סבתא גניה ראתה את אביה נרצח מול עינה ואמא נפצעה ונקברה בעודה בחיים. לאחר מכן סבתא גניה נלקחה למחנה הריכוז בעיר לטיצ'ב, על מחנה הריכוז שמרו גרמנים ורומנים השומרים היו מכים את היהודים שם, אחת המשימות שקיבלו הייתה לבנות כביש ראשי לכבוד בואו של היטלר ממחנה הריכוז עד לבונקר של היטלר כדי שיוכל לנסוע. כאשר עבדו השומרים הגרמנים והרומנים הרביצו ליהודים שעבדו. בנוסף על מחנה הריכוז ערכו ניסויים והדביקו את המחנה בטיפוס ולמרות שהיו חולים עדיין עבדו. אחותה של סבתי גניה מצאה את גופתה של גניה בערימת גופות של חולי טיפוס וביקשה את גופתה אך השומרים לא הסכימו אחותה של סבתי גניה הביאה את טבעות הזהב שהיו על ידיה ואת שמלתה תמורת גופתה של סבתי גניה שבסוף התבררה כחיה וכך ניצלה ממוות. את אביו של סבא שלי לאון העבירו ממחנה הריכוז פצ'יורה ללטיצ'ב ושם הכיר את אמו של סבי גניה. אביו של סבי ניסה לברוח ממחנה הריכוז ונורה אך ניצל בנס, אבא ואמא של סבי גניה ומיכאל השתחררו ממחנה הריכוז כאשר הצבא הרוסי החל לכבוש שטחים שנמצאו בשלטון גרמני.