מרדכי הראלי

מינדל נולדה בשנת 1923 בצפון רומניה בחבל מרומרש בעיירה ליד העיר סיגט. היא נולדה למשפחה חרדית שהשתייכה לחסידות ויז'ניץ, החמישית מבין שמונה ילדים. ב 1944, בשביעי של פסח גורשה המשפחה לגטו ולאחר כחודש וחצי נשלחו ברכבות לפולין. המשפחה הגיעה לאושוויץ ברקנאו בחג שני של שבועות. אחד מן האחים קפץ במהלך המסע מהרכבת וככול הנראה נורה למוות. אח נוסף שהיה נשוי, נלקח עם בני ביתו, עוד לפני הגרוש לגטו. הגרמנים ערכו על יהודים אלו ניסויים, על מנת לבדוק כמה זמן אדם יכול לשרוד במי הים. האח ובני משפחתו טבעו במהלך הניסויים. מינדל ושתים מאחיותיה נשלחו בסלקציה לעבוד וכל שאר בני המשפחה נשלחו לתאי הגזים. שלושת האחיות עבדו במפעל ליצור נשק בלייפציג. האחיות שוחררו באזור המפעלים על ידי הצבא הרוסי. לאחר המלחמה הן חזרו לרומניה, וגילו כי כל רכושן נבזז. מינדל התחתנה ועלתה לארץ ב 1962 . לסבתא מינדל יש שלושה ילדים, נכדים, נינים ו-12 חימשים.

החיים לפני המלחמה: חנה : "נולדתי בפולין מזרח פולין בזנבור. שנת לידה – 1938 לא נשארו מסמכים. לאמא שלי היו שני אחים. כל שאר המשפחה שגרו בפולין נספו בשואה. משפחה דתית. זוכרת מהילדות את המושג "גוי של שבת" שזה אחד שמדליק נרות בשבת. אחד הזכרונות שיש לי הוא שאנו שוכבים ביער בפולין מתחבאים בעשב וישנם יריות וגופות של אנשים שנופלות. " היו לה אחים לפני שהיא נולדה אבל הם נהרגו לפני שהיא זכרה מהם משהו. היא זוכרת שגורשה מהבית, והיו פולנים לא נאצים שהיו עושים ציד ליהודים (חיפשו אותם והסגירו אותם). פולני אחד תפס אותם אבל הוריה שיחדו אותו והוא שיחרר אותם תוך כדי שהוא סחט מהם הבטחה שאם יתפסו אותם הוא לא קשור אליהם בשום צורה. הזיכרון האחרון שיש לה מאביה הוא שהם מתחבאים בתוך אסם של חקלאי בזמן שהיא רעבה ובוכה, בשביל שהיא לא תבכה ותסגיר אותם אביה הלך והביא לה שומן חזיר בשביל שיעסיק לה את הפה. ויצא החוצה (זאת הפעם האחרונה שראתה את אביה). אמא שלה השאירה אותה בכפר מוגן תוך כדי שהבטיחה לה שתחזור לקחת אותה שיהיה בטוח. היא הורתה לה לשכוח את שמה הראשון (היא שכחה) ומאז לא ראתה אותה. היא נשארה בכפר ועבדה שם בשביל לחיות, הם לא פעם ולא פעמיים הרביצו לה סתם תוך כדי טעינה שירקה על תמונה של ישו. היא לא אכלה איתה ואכלה שאיריות. בעת התפילות שלהם היא למדה ושיננה את כל המנהגים והתפילות הנוצרים שהם ביצעו. היא נשארה בכפר כמה חודשים וכשפלשו הגרמנים היא ברחה והגיעה למשפחה רוסית ביער. שם התייחסו אליה יפה. החיים בצל המלחמה: הבת הבכורה לקחה אותה לעיר אחרת בלילה השאירה אותה במקום ואמרה לה שהיא מייד תחזור עם טענה שהיא תביא לה אוכל, כמובן שהיא לא חזרה. היא בכתה והגיע למקום בחור עם כלב שלקח אותה. בזמן שלקחו אותה היא צעקה בפולנית "אל תהרגו אותי אני פולניה אל תהרגו אותי אני פולניה". הם השאירו אותה בחיים ולקחו אותה לבית יתומים קתולי שם נשארה תקופה ארוכה. הם לקחו אותה למשרד גרמני שבו יכינו לה תעודות תוך כדי הבאת פקודות : 1. תטעני שאת לא יודעת מי את. 2. תטעני שלפני המלחמה השאירו אותה בפתח בית היתומים בתור תינוקת. הכינו לה סנדוויצים והביאו אותה למשרד הגרמני – היה שם גרמני עם אקדח על השולחן ותיחקר אותה לגבי הזהות שלה (היא טוענת שלא זוכרת בדיוק מה היה בחקירה אבל זוכרת שהיא לא פחדה) אחת השאלות ששאלו אותה הייתה – "האם את יהודייה" והיא שאלה אותם בפליאה מזוייפת: "מה זה יהודייה". הביאו לאיזור כלבים בסיום החקירה והיא האכילה אותם בסנדוויצים שציידו אותה בה. מה שאישר לגרמנים שהיא קתולית במאה אחוז בגלל אמונה תפילה שיהודים מפחדים מכלבים. היא חזרה לבית היתומים שם הציקו לה בגלל היותה יהודייה תוך כדי שטענו שהיא הרגה את ישו. באחד הפעמים הגיעה הבישופ של הכנסייה והביא רק לה ברכה תוך כדי שאמר לילדים האחרים שהיהודים הם לא אלה שהרגו את ישו אלה מישהו אחר. היא זוכרת את הבישופ לטובה. היא לא זוכרת לגמרי את המקום האחר שהייתה בו אבל היא משערת שהיא הייתה בבית יתומים גרמני לאחר שגירמנו אותה בגלל עדויות על התקופה ההיא. היא זוכרת שהיה שם גרמני שהתייחס לה כמו לבת (כנראה הייתה בלונדינית ויש לה עיניים כחולות).   החיים אחרי סיום המלחמה: בסיום המלחמה היא חיפשה את אמא שלה ופרסמו תמונה שלה בעיתון בשביל לבדוק האם היא בחיים. כמובן שלא מצאו. הגיעו אליה ושאלו אותה האם היא רוצה להיות כמו שאר הילדים והיא כמובן אמרה שכן. לקחו אותה לכנסייה קתולית ושם היא הרגישה בנוח בגלל שכבר הייתה רגילה למנהגים הקתולים. היא זוכרת שהטבילו אותה בתור היום הכי כיף בחיים שלה שם כבר לא התעללו בה בגלל היותה יהודיה. בגלל שהרגישה שהיא קתולית ושווה לכולם ורצתה להחזיר לחלק מהפולנים. היא לקחה סיכה ובזמן אחת התפילות שלהם היא עברה ודקרה אותם בישבן. לקחו אותה לתא ווידוי שם התוודתה לכומר, היא זוכרת שעשתה הרבה מעשים מופרעים בשביל לדבר את הכומר שממנו הרגישה אהבה של אב לבת. ב1949 באפריל התרחש משפט ושאלו אותה האם רוצה למסור עדות, היא לא הייתה מעוניינת אבל אחיה של האם מארצות הברית שלח עדות בשביל שימצאו אותה בגלל העיתון שהתפרסם אז בשביל מציאת האם. בא לקחת אותה קצין גבוה ולקחו אותה בכוח בגלל שבתקופה ההיא היא התנגדה להיותה יהודיה (שמה הנוצרי היה חלינה). היא המציאה תאריך לידה לעצמה. בזמן העלייה. לוקחים אותה לבית של בחורה בשם עליזה שמונתה בתור האפרוטופוסית שלה, פסיכולוגית מאוד עשירה שנולדה בווינה. היא ישנה אצלה יום אחד והיא מסרה אותה לבית יתומים בלודצ' שם היא נמצאת עם עוד כמה ילדים לתקופה מאורכת של כמה חודשים. בתקופה הזו היא הייתה באחד המשפטים שהתרחשו כנגד הנאצים. היא זוכרת את היום הזה כ"עינוי מתמשך" שבתור ילדה בת 11 היה לה מאוד לא מובן. לאחר התקופה הזו היא הלכה לבית יתומים אחר בו היה משטר קומוניסטי קשוח. היה שם משטר קשוח מאוד וכיבוי אורות בשעה ברורה. היא זוכרת שלאחר כיבוי אורות היא ראתה שתי ילדות יוצאות מהחלון בחשאי, בתור ילדה סקרנית וטיפה מופרעת היא התגנבה אחריהן בחשאיות והגיעה למקום בו שמעה תפילה מאוד יפה בעברית ושם ראתה המון ילדים, המקום היה נראה לה כמו גן עדן. היא שאלה את אחד הילדים "מה זה המקום הזה" והוא ענה לה "ישראל". בשלב הזה הם הסבירו לה שלא כל היהודים נהרגו בשואה ושיש מדינה שלמה של יהודים!!!. היא ישר החליטה שהיא רוצה להגיע ל"גן העדן ליהודים". היא שלחה מכתב לעליזה ושם היא כתבה לה שלא משנה מה יקרה היא תעבור לישראל אחרת היא לא תראה אותה יותר. עליזה נבהלה ואספה אותה מהאיזור ונתנה לה לישון בביתה שלושה ימים. לאחר מכן היא עברה לגור בקומונה של השומר הצעיר אבל הרצון העז שלה לעבור לישראל גבר על הנסיון של הפקידים להשאיר אותה בבית של עליזה. היא נלקחה למשרד הפנים ושם נאמה נאום לגבי איך שפולין בשבילה זה בית קברות בלי קבר. היא מרגישה שאין לה שם אף אחד. היא הזכירה שהיא לא רוצה ללכת לאמריקה עם דוד שלה בגלל שזו ארץ קפיטליסטית. הם התרשמו מהנאום והעניקו לה דרכון פולני. לאחר כמה חודשים עליזה וקצין פולני לקחו אותה לרכבת לוונציה, מצד אחד היא רצתה לעלות לארץ ומצד שני בתור ילדה בת 12 היא חששה מנסיעה של כמה ימים לבד. היא עלתה בחשש לרכבת העמוסה במשפחות ורק היא בתור ילדה קטנה. לאחר שהגיעו לוונציה היא נדבקה למשפחת תיירים בוונציה וכך טיילה בוונציה בחינם. מווניציה עלתה לארץ באוניה ששמה "ארצה" בראשון למרץ 1950. היא זוכרת שהזיכרון הראשון שלה מהארץ הוא הכרמל בתור מקום יפה.

עליזה לנדאו נולדה בשנת 1938 בשם גיזלה דורותה גולדמן, למשפחה חילונית שומרת מסורת. היא גרה בלודז' שבפולין. האב היה סוחר במקצועו, והאם למדה סיעוד והיתה אחות. עם פרוץ המלחמה, בעודה בת שנה, אמה ואחיה נכלאו בגטו לודז'. אמה קיבלה אישור לעבוד מחוץ לגטו. ביציאותיה מהגטו הצליחה להיפגש עם אביה (שברח לפני שלקחו את המשפחה לגטו). הם ברחו ביחד עם הילדים מהגטו בלילה אחד ע"י זריקת הילדים מעבר לחומה מלופפים בשמיכת פוך. המשפחה נדדה מזרחה והסתתרה לאורך הדרך בסיוע איכרים פולניים. המשפחה נאלצה להתחבא בחבילות קש, בשדה, בעליות גג ובבורות, ולעתים התקיימה מאוכל שלקח האב מאבוס של חזירי החווה. מספר פעמים כמעט נתפסה המשפחה. באחת הפעמים נתפסו בני המשפחה על ידי פולנים שביקשו להסגירם, אך הצליחו להתחמק. הם ברחו והגיעו ליער סמוך, שם ניסו להמלט ולשרוד עד פלישתם של הרוסים לפולין. לאחר כמה ימים ללא אוכל, יצאה האם אל מחוץ ליער בחיפוש מזון ולא שבה. עליזה, אביה ואחיה נחלשו מרעב. רישק, אחיה של עליזה, גווע ביער מרעב. אחר כך תפסו אותם חיילים גרמנים. עליזה ואביה הובלו לבור בו רוכזו אנשים נוספים. כל האנשים בבור נורו ובהם אביה של עליזה, אך עליזה שרדה. עם רדת הלילה הצליחה עליזה לצאת מהבור. היא יצאה מהיער והגיעה לכפר סמוך. בכפר טיפלו בה זוג איכרים אוקראינים עד לשחרור האזור בקיץ 1944. אחר כך אמה של עליזה מצאה אותה באותו הכפר.