מרדכי הראלי

סלבטור סגורה, בן למשפחה גדולה ומוכרת מסלוניקי שביוון, נולד ב-20/8/1914. סלבטור היה הבן הצעיר מתוך שבעה ילדים. אביו, יעקב חיים סגורה, היה סנדלר ואימו, רחל הייתה עקרת בית. בילדותו, סיפר סלבטור שמרוב שמשפחתו המורחבת הייתה גדולה, בעת שביקרו זה את זה בחגים ובמועדים הם לא הספיקו לבקר את כולם באותו הערב. כמו הרבה יהודי סלוניקי, סלבטור התחנך בבית ספר אליאנס. בעדות המוקלטת שלו, הוא מספר כיצד בגיל 16 הוזמן כתלמיד מצטיין להיבחן למשרה של מחנך בפריז. הוא עבר את המבחנים בהצלחה אך מפני שהיה הבן הצעיר ביותר במשפחתו, אימו, רחל, אסרה עליו לעזוב את סולוניקי ואת המשפחה. הוא עבד עם אביו כסנדלר ובהמשך כמקרין סרטים וטכנאי מכונות הסרטה בבית קולנוע בעיר. הנאצים פלשו לסלוניקי באפריל 1941. יום אחד לאחר הפלישה, סלבטור ישב בבית קפה עם ארוסתו דאז. לפתע, הגיעה מגדת עתידות שהציעה לקרוא את כף ידו. לאחר שהתבוננה בקווים של כף היד, היא אמרה שהוא לא יישלח מחוץ ליוון אלא היא רואה אותו עומד בצומת דרכים עם חייל במדים צבאיים. סלבטור המבולבל והנאיבי, לא הבין את משמעות הנבואה.

תקופת המלחמה הסיפור של רחל מתחיל בסתיו, ספטמבר 1941, בעיר קישנייב שבאוקראינה. היהודים גורשו למחנות ריכוז ושם שוכנו. כחודש לאחר בניית הגטו הגיעו הוריה של רחל מרומניה. אביה היה מהנדס מכונות, עבד בבית חרושת למשי. אימה הייתה עקרת בית, אבל למזלה הרב ידעה לתפור והתפירה היא זו שהצילה אותה בזמן המלחמה. באותה תקופה בגטו היו מחלות ורעב גדול אבל עדיין לא התחילו להרוג יהודים. לקראת סוף ספטמבר, בתקופה שבה היה קור נוראי, שלג התחיל להיערם, אז התחילו את "צעדת המוות”. הצבא הגרמני לקח את יהודי קישינייב לכיוון סטלינגרד(מוסקבה), רוסיה וללנינגרד (סנט פטרסבורג). הצעדה התקיימה בגשם, בקור עז, רוחות ושלג כבד שנערם בגובה של מטר-מטר וחצי. בצעדה זו מתו אנשים רבים, על אנשים שעצרו או נפלו לא ירו כי ידעו שהם יקפאו למוות. במשך כשבוע ימים צעדו במשך היום, ובלילות אחסנו את האנשים בתוך דירי חזירים או בתוך אסמים גדולים. בדרך כלל צעדו וצעדו בלי להפסיק, מאלפים רבים שהתחילו את הדרך נשארו רק אלפים בודדים. רוזה, אימה של רחל הייתה במחנה שליד קייב – מחנה אובודובקה ושם עברה את החורף. כאשר יצאה מהבית היא דחפה למגף שלה תמונה של כל בני המשפחה. על גופה שהיה גדול כי הייתה בהריון מתקדם, היא לבשה מעיל פרווה ועליו עוד מעיל בגלל הקור העז וגם כדי שלא ייקחו לה את מעיל הפרווה. אחרי זמן מה, רוזה הרגישה שהיא עומדת ללדת בעוד כמספר ימים. היא הלכה לאחד השומרים במחנה והראתה לו שיש לה מעיל פרווה, ואמרה לו באוקראינית שהיא צריכה ללדת. היא שאלה אותו האם הוא מוכן לקחת אותה לביתו ובתמורה היא תיתן לו את מעיל הפרווה? השומר הסתכן ואמר שבלילה הוא יבוא וייקח אותה ואת בעלה לביתו כדי שהיא תוכל ללדת. בלילה הראשון רוזה ילדה את רחל. הם שהו בביתו של השומר כשלושה ימים, ולאחר מכן הוא החזיר אותם למחנה כי מי שהתגלה כמשתף פעולה עם היהודים, עונשו היה מוות, לו ולבני משפחתו בלי יוצא מהכלל. רוזה נתנה לשומר את מעיל הפרווה. מילאה את הבטחתה. השומר נתן לרוזה קצת חמאה וריבה וכך היא יכלה לאכול קצת ולהחלים. כארבעה ימים לאחר מכן החלה שוב "צעדת מוות" היהודים נאלצו לצעוד לכיוון מחנה אחר. הצעדה נמשכה כשבוע, הצעדה הייתה קשה מאוד, בעיקר עבור רוזה שלא התאוששה לגמרי מהלידה הקשה. בהגיעם למחנה אחר ששכן ליד כפר, הם התמקמו. במחנה החדש צעדה כשהיא סוחבת בידיה תינוקת אל הבלתי נודע. יותר מאנשי הכפר ברחו ליערות כפרטיזנים, לא היה להם מה ללבוש – לא מעילים ולא מגפיים. נודע לרוזה שיש צורך בתופרת, כי לאנשי הכפר לא היו מעילים ובגדים חמים. רוזה לקחה את המגבות שהיו לה, פרמה אותן ואמרה לאנשי הכפר להביא לה שקים, קש וכל מיני בדים. כך עבדה כשלושה שבועות ובתמורה לעבודתה סיפקו לה ולמשפחתה אוכל, מים ומקום. רוזה הכינה מעילים, "ואלינקס"-ערדליים (מגפיים שאפשר להכניס אליהם עוד מגפיים), מבית לבית והצילה אותם מהקור בכך שתפרה להם מעילים ובגדים חמים. בינתיים במחנה לינה והיא עצמה הפכה להיות כחלק מאנשי הכפר. מאוד אהבו אותה בכפר כי עברה היה נורא. אנשים נדבקו במגפות וסבלו מרעב. בהמשך כדי שלא יחזירו אותם למחנה, רוזה התחפשה לצוענייה כחלק מאנשי הכפר. באחת הפעמים, רוזה ירדה לשאוב מים עם רחל התינוקת על הידיים ואחד השומרים, אשר אחסן אותה בביתו והכיר אותה, ראה אותה ולא הבין מה היא עושה מחוץ למחנה השומר העמיד אותה לקיר ואמר לה: "קודם כל אני יירה בילדה, ולאחר מכן אני יירה בך". ברוזה נכנסה רוח תושייה, היא אמרה לשומר: "אתה, משתף פעולה, היום אתה יורה בי ומחר יירו בך, מחר יהיה תורך", השומר שהבין שמשתמשים במשתפי הפעולה, ולאחר מכן יורים בהם אמר לרוזה ללכת והיא ברחה ליער. השומר חזר למחנה. לאחר מכן היא חזרה למקום שאיבת המים כדי שלא יבחין לאן היא הולכת. הפעם השנייה הייתה בכפר אחר, כאשר הם הגיעו למחנה אחר, היא הגיעה לכפר שגם שם היא תפרה לאנשי הכפר, מעילים ובגדים חמים. באחת הפעמים רוזה יצאה החוצה והלכה להביא משהו, גרמני תפס אותה ואמר לה לעמוד ליד הקיר וכי עכשיו הוא יירה בה. למזלה הרב הגיע משום מקום מטוס והתחיל להטיל פצצות, הוא ברח והיא ברחה וככה גם רחל ניצלה, זה היה עניין של מזל מהשמיים. החיים במחנה היו איומים ונוראיים, הם היו מקבלים חצי פרוסה ביום, מים דלוחים ועבדו בעבודות כגון איסוף גופות. הם חפרו בורות, ושם קברו את הגופות ואם לא ירד גשם היו שורפים את הגופות. זו הייתה עבודת כפיים של האנשים במחנה, עבודות אלו היו עבודות ייאוש. רוזה הסתכלה כל לילה בתמונה של המשפחה בלי שאף אחד יראה ואמרה לעצמה: "אני עוד אחזור הביתה!". רוזה הייתה חזקה ברוחה, ולא נתנה לעצמה ליפול. אף פעם לא נכנסה לייאוש, היא נלחמה כי רצתה לחזור הביתה ולחיות. היא הייתה מוכנה לעשות הכול. מקצת קליפות של תפוחי אדמה או מעשב שמצאה היא הכינה מרק ומאכלים נוספים. כאשר חושבים על זה, לא מבינים איך זה יכול להיות? איך אפשר לעבור את הגיהינום הזה? אחרי המלחמה רחל זוכרת שהמלחמה נגמרה בשנת 1945, אחרי 4 שנים במחנה הריכוז ו"צעדת המוות” היו אנשים רבים שמתו, לא בהכרח בגלל שרצחו אותם אלא גם בגלל מחלות, קור ובעיקר רעב. העונשים במחנה היו או תלייה או מכות עד מוות או להשאיר בני אדם עירומים בקור כדי שיקפאו למוות, כדי לחסוך בכדורים. העונשים באו בעקבות הברחת מזון. כחל מתחילה לזכור את המלחמה כשמשפחתה התחילה לחזור הביתה, היא הייתה בת שלוש וחצי והילדה היחידה ששרדה במחנה, ולכן קראו לה ראש זהב. אולי אחת הסיבות לכך ששרדה, הייתה משום שלא נראתה כמו שהגרמנים דימו את היהודים: עיניה היו כחולות ושיערה היה זהוב. רחל זוכרת שאמה סרגה לה בובה מסמרטוטים, והבובה ליוותה אותה הרבה מאוד זמן במהלך המלחמה. רחל מספרת שמשפחתה ניצלה כאשר היו רעש והמולה במחנה, הגרמנים ברחו מהמחנה חלקם במכוניות, חלקם באופנועים ולקחו את האנשים לתוך היער, שם אמרו להם לחפור בורות גדולים, נוצר בור אחד גדול. הגרמנים העמידו את היהודים מסביב לבור, את חלקם הפשיטו ואת חלקם לא. הכול נעשה בבלגן נוראי, מהר מאוד ולא היה סדר. לפתע הגרמנים התחילו לירות ביהודים, והיהודים נפלו אל תוך הבור. אימא ואבא של רחל משכו אותה לתוך הבור והעמידו פני מתים. לאחר שנפלו שמעו צרחות וצעקות. לאחר כמה שעות, ירד הלילה ונעשה שקט, רחל ומשפחתה היו בתוך הבור, ועליהם הרבה מאוד אנשים, זה חימם אותם, חלק מהאנשים היו מתים, וחלקם פצועים. לקראת הבוקר התחיל השחר להפציע, והם לא שמעו כלום. המשפחה הבינה שכנראה הגרמנים ברחו. ירו בכמה שירו והרגו כמה שהרגו, ואז עזבו את המחנה וברחו. בשלב זה התחילו להגיע הפרטיזנים וחלק מהצבא האדום שהתקדם לכיוון של ברלין, והם התחילו לעזור ליהודים לצאת מהבורות. כך פתאום רחל ומשפחתה היו חופשיים. אף אחד לא ידע לאן ללכת ולאן לפנות, הם התחילו ללכת לכפרים, ואימא של רחל תפרה בדרך ועזרה. ככה הם נשארו בחיים והתחילו להתקדם עם הצבא האדום לכיוון רומניה ששם חיה משפחתה של אימא של רחל. באחת הפעמים, רחל זוכרת שהם השיגו עגלה וסוס, ורחל הייתה על העגלה ופתאום הסתכלה אחורנית וראתה אש, אור גדול שהיה מבחינתה באותה תקופה מחזה מרהיב, היא שאלה את אמה מה בוער שם, והיא ענתה שהגרמנים ברחו והדליקו את בית החרושת לסוכר או ריבה, וזה בער בעוצמה אדירה. המסע לרומניה היה ארוך, הם עברו מעגלה עם סוס לרכבות ומרכבות להליכה ברגל. באחת הפעמים שהיו על הרכבת, הבובה של רחל נשמטה מידה, זו הייתה הבובה היחידה שהייתה לה אי פעם ומאותו יום לא נגעה בבובות לעולם. באחת הפעמים בצריפים בדרך לרומניה, הם ראו שיירה של אסירים גרמנים שביקשו לחם. אימא של רחל לקחה פרוסת לחם והלכה לתת להם. שנים אחרי המקרה הזה, רחל שאלה את אמה למה נתנה לגרמנים את הלחם הרי הם עשו כל כך הרבה רע? ורוזה ענתה לה: ”היה רגע שריחמתי עליהם, וזה היה רגע שמאוד שימח אותי, שהרגשתי שאני נשארתי מאוד אנושית למרות כל מה שהם עשו, למרות כל הסבל שעברתי בגללם, למרות המפלצתיות שבה הם התנהגו לבני אדם, אני נשארתי בן אדם, וברגע שהרגשתי שאני מרחמת עליהם הלכתי ונתתי להם את הלחם כדי ידעו שאני לא מתתי, והפעם אני עוזרת להם, אני נשארתי בכל זאת בן אדם עם רגשות". רגע זה היה אחד הרגעים הגדולים של רוזה, אימא של רחל. עם הגעתם לרומניה, הם הגיעו למשפחה של רוזה, המשפחה לא ידעה בכלל על קיומה של רחל, עבורם זה היה נס. אותה משפחה ניצלה בזכות שכן שהיה מפקד משטרה בצבא הרומני, והוא החביא אותם בעליית הגג שלו. אף אחד לא העלה בדעתו לחפש בבית של קצין משטרה בכיר במשטרה הרומנית יהודים, והודות לו הם ניצלו ולא גורשו למחנה. העליה לארץ ישראל בשנת 1949 עלתה רחל ומשפחתה לארץ, למעברה בעפולה שם למדה בבית הספר לעובדים בגיל 8. אבא של רחל מצא עבודה כמהנדס מכונות, ולאחר מכן הם עברו לתל אביב. רוזה אלטר- גרינברג ז"ל זכתה לחיות עד גיל 92, וכן זכתה לשלוש נכדות ולתשעה נינים. השאלה שרחל שואלת את עצמה עד היום היא: מה גרם לגרמנים, שהיו מתקדמים מבחינה טכנולוגית, תרבותית, חברתית, אנשים שהיו כל כך מתקדמים מכל בחינות החיים, להתנהג בצורה מפלצתית שכזו, להשמיד, לדרוס, לרצוח עם שלם?! לכאורה כל אחד שם גידל ילדים, לכולם היו משפחות, השתתפו בקונצרטים, למדו ומאחורי הגדרות הם התנהגו כמו מפלצות. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם זה יכול לקרות עוד פעם? עלינו לעשות הכול כדי לוודא שזה לא יקרה שוב, רחל מוסיפה שרבים מהאנשים שעברו את החוויה הנוראית והטראומטית, הזאת מעדיפים לשכוח ממנה ולהדחיק אותה, הם נמנעים מלדבר עליה בגלל שהזכרונות משם כואבים מאוד והם מעדיפים לשכוח שזה קרה. רחל אומרת שעם כמה שקשה חשוב לדבר על מה שקרה שם, זאת חובה לזכור את זה, וחשוב מאוד לדבר על זה ולהעביר את זה לדורות הבאים על מנת שלא יגיע יום שבו יגידו אנשים שזה רק סיפור, וכדי שדבר כזה לא יקרה יותר לעולם.

ארנסט סימונס, נולד בעיר "Koeln" שבגרמניה המערבית בשנת 1919 למשפחה דתית. הוא בנם של ד"ר יוליוס סימונס, שהיה רב של אחת הקהילות היהודיות באזור, ושל ורוניקה סימונס. היו לו שני אחים גדולים, הרמן וקורט, ושתי אחיות צעירות, מרתה ורות. עם תחילת הגזרות של המפלגה הנאצית, כאשר אסרו על ילדים יהודים ללמוד בבתי ספר, הוריו שלחו אותו ואת אחותו מרתה להולנד ללמוד בישיבה ובאולפנה (שם הגזרות עוד לא חלו). אנה פרנק (זו אינה אנה פרנק המפורסמת, שם זה נפוץ בהולנד), נולדה בעיירה "Northeim" שבגרמניה בשנת 1918. אביה, זימון נתן פרנק, נולד בהולנד והיה סוחר בדים וטקסטיל ואמה, יוליה גולדשמידט נולדה בגרמניה. בשנת 1930 אביה, שלא אהב את גרמניה, החליט שהם צריכים לחזור להולנד. אנה וארנסט הכירו בשנת 1942 במפעל למוצרי עור בהולנד בו עבד ארנסט. עובדי המפעל היו נחשבים לחיוניים למהלך המלחמה (מכיוון שיצרו דברים כמו נעליים ותיקים לחיילים) ולכן היו פטורים משילוח למחנות ההשמדה. הם התחתנו תוך זמן קצר על מנת שגם אנה תקבל את הפטור. בליל חתונתם הם נאסרו ובזכות החותמת המעידה על הפטור ממחנות ההשמדה הם שוחררו. בקיץ של שנת 1943, הם נשלחו למחנה המעבר "Westerbork" אשר ממנו שלחו יהודים למחנות עבודה והשמדה (בתקופה הזו החותמת כבר לא הייתה תקפה). הם שהו במחנה כחצי שנה עד שנשלחו לברגן-בלזן בשנת 1944. לאחר כשנה וחצי, הם הוצאו מהמחנה והועלו על רכבת שלאחר מכן קיבלה את הכינוי "הרכבת האבודה". הרכבת נסעה ברחבי גרמניה משום שלנאצים לא היה מה לעשות עם היהודים שהיו עליה. לאחר כשבועיים הרוסים שחררו את הרכבת אך היהודים לא האמינו לכך. הם הורידו אותם מהרכבת, פינו למענם כפר במזרח גרמניה בשם "Troebitz" ונתנו להם אותו. כל משפחה קיבלה בית אשר היה מלא במזון ושתיה, ואף יהודים רבים מתו מכיוון שאכלו יותר מידי. לבסוף רוב היהודים שהיו על הרכבת, שכללו את אנה וארנסט, שרדו.