מרדכי הראלי

סיפור חייו של ליפי העבודה נכתבה על ידי שני לוי והדר אשכנזי. ליפי הוא אח של הסבתא רבתא של הדר, גרטי. את העבודה בחרנו לעשות עליו מפני שמשפחתו חייה באוסטרליה, אז הרגשנו שחשוב להביא את הסיפור שלו גם לארץ.  ליפי ויינברגר נולד בצ'כוסלובקיה בברטיסלבה לאמא לינה ולאבא וויליאם. הוא היה ילד סנדוויץ', אח קטן לאחותו גרטי וגדול לליצי שנולדה מספר שנים אחריו. ליפי חי ילדות פשוטה ושמחה, למשפחה פשוטה ונהג להשתטות ולהתרועע עם חבריו מידי יום. הוא היה ילד שטותניק שאהב לעשות צרות, אך יחד עם זאת אחראי ודואג לאחיותיו. ליפי הקטן אהב מאוד את משפחתו והיה ילד מאושר. ליפי מספר בעדותו על אנטישמיות שחווה בילדותו, ונזכר במקרים שבהם ילדים מהשכונה צחקו עליו על היותו יהודי.  באותם הזמנים האנטישמיות לא הייתה קיצונית והתבטאה בעיקר באמירות וכינויי גנאי, לכן נהג לא לתת להן יותר מידי תשומת לב. כשהיה בן 16 פרצה המלחמה, ואת גרטי אחותו הגדולה לקחו למחנה העבודה באשוויץ, ישר בתחילתה. לאחר לקיחת אחותו, אביו הבין כי הם בסכנה וליפי חייב לברוח. הוריו נשארו בצ'כוסלובקיה כי לא יכלו לברוח עם אחותו הקטנה שהייתה בת 12.  לפי החלטת אביו, ליפי ברח לתחנת קמח, שם לקח אותו תחת חסותו אדם נוצרי שליפי התחבב עליו. ליפי עבד בתחנת הקמח כחצי שנה והיה עובד חרוץ, אך עם הזמן ראה שהמשטרה הגרמנית ביקרה באיזור יותר ויותר והרגיש שהוא חייב לברוח למקום אחר. משם החליט לבקר חבר מעיר הולדתו שהיה בעל אזרחות הונגרית אך הסתבר שנתפס ונלקח על ידי הגרמנים. המעסיק של החבר נתן לליפי את הניירות של אותו חבר. בעזרת המסמכים ליפי הצליח לברוח להונגריה וחי שם תקופה יחד עם שותפו שהיה מתאבק. לאחר כמה זמן, שותפו כנראה הסתבך במשהו פלילי וכאשר המשטרה תפסה אותו היא גילתה גם על המסמכים המזוייפים של ליפי ועצרה אותו. ליפי שהה במעצר כשנה. לאחר כשנה שואת יהודי הונגריה התחילה, ולקחו גם את ליפי ברכבות משא לאושוויץ. ליפי מספר בעדותו שברכבת פגש בחור פולני שסיפר לו על הזוועות שמחכות להם במקום שאליו יגיעו והוא העדיף לקפוץ מן הרכבת ולסכן את חייו מאשר להישאר ולהגיע לאותם המחנות. הפולני קפץ, אך השאר פחדו להסתכן והגיעו לאושוויץ. כאשר ליפי הגיע, הוא הבין כי יש משמעות שונה לשני התורים שהנאצים חילקו אותם. הוא מספר על הבכי והצעקות של הילדים שהופרדו בכוח מאימם, אך הוסיף וסיפר על הטראומה שגרמה ליהודים המסכנים להתעלם מהסביבה וכל אחד התרכז בעצמו. בדיעבד כשהוא נזכר הוא מרגיש מזועזע ונחרד מהאירועים הללו. הוא משתף בזיכרון על שדות הטוליפים הרבים שצמחו באיזור והסביר שהאפר של כל היהודים שנזרק על האדמה הקרובה  לתאי הגזים שימש כחומר דשן מצויין לפרחים. איזו קיצוניות מזעזעת! כשהגיע סיפרו אותו - קיצצו לו את השיער ועשו לו ולאחרים פס מרכזי מגולח לגמרי כדי שאם יברחו יוכלו ישר לזהות אותם. סדר היום שלו התחיל בהשקמה מוקדמת והליכה של 10-20 קילומטרים למחנה עבודה יותר קטן לא רחוק מקטוביץ בשם שריידר, שם היה מפעל שבו עזר לבנות תותחים. הוא קיבל את העבודה בגלל שהיה שען, אז ידע איך להתעסק עם המכניקה העדינה של המכשירים. הוא היה אחראי לאיפה ששמים את הקליעים, ובגלל זה עבודתו תמיד נבדקה בשנית. ליפי מספר שבמחנה באושוויץ באותו הזמן היו הרבה תליות של אנשים שניסו לברוח או להפר חוקים, ומישהו שעבד איתו במפעל הזהיר אותו לא לחבל בתחמושת, אחרת ישלח לתליה. התליות התבצעו כשאסירים נעמדו במעגל על כיסאות עץ שחבל על צווארם, והגרמנים היו בועטים את הכיסא מתחת לרגלי האסירים אשר "ניתלו כמו דגים".  ליפי מספר שבהתחלה בכלל לא יכל לגעת באוכל. האסירים האחרים היו עומדים מסביבו כמו נשרים ומסתערים על האוכל שהשאיר כמו חיות. לאחר שישה שבועות עשה בדיוק כמוהם. הם קיבלו מרק, שהיה מורכב מקליפות תפוחי אדמה וגזר, חתיכת סלמי קטנה, ולחם שהיה במצב מזעזע. אחרי שישה חודשים, כשהטילו עליו לקחת את הסלסילה הגדולה עם כל האוכל לפני החלוקה לאסירים, הוא היה מרים מהרצפה ואוכל את חתיכות האוכל שנפלו בטעות, עם האפר החול והלכלוך. הם היו מקבלים את האוכל בסוף יום העבודה, ובהתחלה נהג לשמור חלק מהאוכל לבוקר - הוא היה ישן איתו ושומר עליו על הבטן. לאחר כמה זמן כאשר ראה שבבוקר התעורר ללא האוכל, הבין שככל הנראה האסירים האחרים גנבו את מעט האוכל ששמר, למד את הלקח וסיים את כל האוכל מיד בערב. אחד הזכרונות הקשים של ליפי היה שכאשר שותף למיטה מת באמצע הלילה, שותפו היה צריך לסחוב את גופתו לפירמידה בה היו הגופות של האנשים שמתו באותו לילה. הוא מספר כי נאלץ פעם אחת לסחוב את גופת שותפו וכאשר ראה את ערמת הגופות, הוא רצה להיות שם. הוא היה חלש מאוד פיזית ונלחם לשרוד כל כך הרבה זמן, הוא הרגיש שהוא רוצה פשוט להרים ידיים ולוותר. ליפי מספר על כך שהSS נהגו להעניש אותם. העונש הכי קשה שקיבל היה כאשר היה במיטה העליונה ב"חדרו" ואיש הSS נכנס לחדר. כאשר SS נכנס לחדר כל האסירים צריכים לעמוד ישר מוכנים מסודרים עם נעליים. ליפי, שישן במיטה העליונה, לא הספיק לרדת בזמן ולמצוא את נעליו ולכן חיילי הSS קראו לו לבוא אליהם, וכשראו שהוא יהודי החלו להכות אותו. החיילים הכו אותו 50 מלקות והכריחו אותו לספור יחד איתם את המכות. אחד הכה והשני החזיק אותו. ולמרבה ההפתעה, הוא לא התעלף… אחרי שהמכות נגמרו ליפי הלך בשארית כוחותיו להתנקות בשירותים. אף אחד לא ניסה אפילו לעזור לו. הוא מספר שבשירותים לא היו מראות, אך מפניהם הנחרדות של זוג אנשים שהיו שם ידע שהוא כנראה נראה נורא. עוד זיכרון מזעזע של ליפי שמדגיש את זוועות מחנה ההשמדה הוא שפעם אחת כאשר הלכו לשירותים, מי שהיה לצידו נפל לתוך בור הצרכים, אף אחד לא עשה כלום. הם היו חסרי אונים, לא היה להם כוח פיזי ולא יכלו לעשות דבר להצילו. חוויתו של ליפי, לדבריו,מתוארת שונה ממה שרואים לעיתים בסרטי השואה . ליפי מספר שבמחנה לא היו חברים. הוא בקושי ידע את השמות האסירים שלידו, ממש כל אחד לעצמו. הוא מספר שהייתה שם מין חייתיות וחוסר אנושיות. הם לא היו בני אדם יותר, הם היו רק מספר, עשו הכל כדי לשרוד. לאחר השחרור ע"י האמריקאים ליפי נלקח ישר לבית החולים. הוא היה במצב בריאותי מזעזע. הוא שקל 25 קילו, והיה במצב שאנשים כינו "מוזלמן" - כינוי שתיאר אדם על סף מוות מחמת רעב, עם תשישות גופנית ונפשית, שכבר השלים עם גורלו. רוב האנשים לא התאוששו מהמצב הזה. היתה לו שחפת, הריאות והבטן שלו היו במצב מזעזע, ולא היה לו איזון (עד כדי שבימים האחרונים במחנה, ליפי לא היה מסוגל לעמוד יותר, ואת עבודתו עשה כאשר היה על ארבע). ליפי לא יכל ללכת, והחיילים האמריקאים היו צריכים לסחוב אותו. לקח לו כ 2-3 חודשים עד שיכל לחזור ללכת. הוא היה כבר כמעט אדם מת ותאר את הינצלותו כמו זכייה בלוטו, אחד למיליונים. בניגוד גמור למצבו הפיזי הוא מספר שמוחו עבד והיה חזק וצלול.  לאחר שהבריא, גייסו אותו לצבא הצכוסלובקי. הם גייסו את כל מי שלא שרת בזמן המלחמה. ליפי ניסה להתחמק מהשירות, ואמר להם שרק הרגע ניצל ממחנה ההשמדה,מהשואה. למרות זאת חוייב להתגייס. אם יסרב הבטיחו להכניסו לכלא.      הוא שירת בצבא שישה חודשים ומספר שדווקא נהנה . הוא חזר לצ'כוסלובקיה, שבאותו הזמן הייתה קומוניסטית, שם הכריחו אנשים לעבוד. הוא הרגיש שאחרי השואה וכל הזוועות שחווה מגיע לו להיות חופשי, להחליט עבור עצמו על חייו, לכן העדיף לעזוב . משם עבר לאוסטריה. הוא מספר שאלה היו הזמנים היותר טובים בחייו הצעירים. הוא דיבר את השפה, ועבד שם בערך שנה. הוא חשב להגר לאמריקה, אך בשביל זה הזדקק לאישור מיוחד ולכן, בעצת חבר, עבר לאוסטרליה מקום שהיה קל להגיע אליו באוקטובר 1950. הוא התחיל לעבוד, למרות שלא ידע אנגלית. אחרי כמה חודשים פגש את אישתו לעתיד, מגדה. בסןף המלחמה ליפי התאחד עם אחותו הגדולה, גרטי. בדיעבד גילה ששאר משפחתו, הוריו, ואחותו הקטנה ליצי נספו בתאי הגזים בטרנספורט האחרון שהגיע מצ'כוסלובקיה לאושוויץ . גרטי נלקחה לאשוויץ בטרנספורט הראשון מצ'כוסלובקיה כשהייתה בת 22. היא בילתה את כל תקופת המלחמה במחנה ההשמדה באשוויץ, מתחילתה ועד סופה. גרטי הייתה בין הבודדות מאוד ששרדו תקופה כל כך ארוכה במחנה זה. היא הייתה מקלידה נתונים, והגיעה בזכות יופיה וחוכמתה למעמד "גבוה" בין האסירות וכך נחשפה להרבה מידע ולזוועות רבות. היא ידעה כל כך הרבה על מה שהתרחש במחנה לכן הוזמנה להיות עדה במשפט אייכמן. אך היא סירבה כי לא היתה מסוגלת לדבר על כל מה שראתה וחוותה גם לא עם בני משפחתה הקרובים.  באושוויץ ידעה כשליפי הגיע למחנה, אך כאשר נודע לה שהוריה הגיעו עם אחותה ליצ'י הקטנה היא ניסתה בכל כוחה להספיק להגיע אליהם. אך לרע המזל, כשהגיעה ראתה את ארובות העשן פועלות מתאי הגזים, והבינה שהגיעה מאוחר מידי. ליפי מספר שבניגוד אליו, גרטי לא הייתה מוכנה לדבר על מה שעברה באושוויץ. הוא שיער שהיא עברה זוועות שאין לתאר. היחידה שגרטי הייתה מוכנה לשתף, ואפילו במעט, הייתה נכדתה גליה, שהייתה קרובה אליה מאוד. גליה מספרת שהיתה מנסה לדובב אותה ולגרום לה לשתף אך תמיד ראתה איך זה הופך לעינוי עבורה ואיך נפשה מיוסרת. אין הרבה מידע על חוויותיה למעט קטעים קצרים ומאורעות מסויימים כל כך מזעזעים שפשוט אי אפשר להאמין שבאמת התרחשו. גליה מספרת על ההלם שהיכה בה כנערה צעירה כששמעה פעם אחת ויחידה את גרטי מספרת, כאילו לא בכוונה, על ss אחת שהכריחה אותה לאכול את הצואה שלה. עד כדי כך היו הדברים מזעזעים. אחד הדברים שביקשה תמיד זה לא לעבור או ליסוע ליד מפעל מאפיית אנג'ל בירושלים בגלל ארובת העשן הגדולה שהזכירה לה את ארובות העשן של המשרפות באושוויץ.

אמא שלי ,זכרונה לברכה, נפטרה ב2006. לפני שהיא נפטרה היא סיפרה לי כמה קטעים שכתבתי אותם, אחרת לא הייתי זוכרת. אמא שלי היא ניצולת שואה. היא היתה ביערות במשך 5 שנים. היא נלחמה בתור פרטיזנית, כמו אבא שלי, שניהם היו פרטיזנים. הכפר של אמא שלי היה נתון בידי גרמנים. הם דרשו יבול מהתושבים שהיו חקלאים. אסור היה על התושבים להחזיק בביתם מצרכים כמו דבש או חמאה או ירקות כי הם היו צריכים להביא הכל לגרמנים כדי להאכיל את הצבא. כמו כן, מכל בית חייבו בן משפחה אחד לצאת לעבוד במפעלים של הגרמנים. הרבה יהודים קרובי משפחה של התושבים מאוסובה (הכפר שבו גדלו ראיה ויצחק פקהויז) הגיעו מכל מיני ערים שבהם הם נרדפו. הם הגיעו לאוסובה בתקווה ששם לא יעונה להם כל רע. הם ידעו שהגרמנים נתנו להם להישאר בבתים בגלל שהם נתנו לגרמנים מצרכים. השמועות החלו להגיע במשך הזמן. הם קיבלו מכתבים מקרובים בערים אחרות עם מסרים מוצפנים. כמו לדוגמא: "אנחנו יושבים במקלטים ואוכלים בשר אווזים." הכוונה היתה: "שוחטים אותנו כמו אווזים." לא כולם הבינו את הידיעה. האוקראינים היו גרועים יותר. הם הרגו ביהודים, הלשינו, מסרו אותם לגרמנים. כשנפוצה הידיעה שהאוקראינים אוספים את היהודים בעיירות הסמוכות החלו גם תושבי אוסובה להימלט. סבתא שלי אמרה לאמא שלי (ראיה) שהיא תחכה לה ליד איזה בית בקצה העיירה ומשם הן ימלטו לעירה סמוכה, לבית של גוי שהיה בעסקי מסחר עם סבתא שלי. כעבור כמה דקות אמא שלי הגיעה למקום המפגש אבל היא לא מצאה את אמא שלה. התברר שהגרמנים לכדו אותה מתחבאת בשדה השעועית. הם היכו אותה והתעללו בה ולקחו אותה. אמא שלי התחילה את המילוט מאוסובה אל היער בכוחות עצמה. היער היה יער גדול וסבוך, לא היה איפה לישון ומה לאכול. היא ברחה לאיזה כפר על מנת לפגוש את אבא שלי (יצחק) שהיה פרטיזן. הם סיכמו שאם היא תצטרך לעזוב את אוסובה הם יפגשו באיזה כפר. כשאמא שלי הגיעה לכפר היא לא מצאה אותו. הגוי שיכן אותה בתוך ערמת קש לייד דיר החזירים בתקווה שהיא תפגוש את אבא שלי.   **המפגש** כעבור שני לילות היא מצאה אותו ואז הם הלכו להצטרף לפרטיזנים. כשקבוצת הפרטיזנים היהודים גדלה הם החלו להצטרף לפרטיזנים הרוסיים קולפק קובסק. אבא שלי לחם בשטחים ואמא שלי שמשה כטבחית, שומרת ומובילה פרדות עם נפט או אספקה אחרת. אם מישהו היה חולה במלריה או במחלות קשות אחרות היא גם היתה האחות המטפלת. למה? כי היא היתה יהודיה ולא היה איכפת להם שתידבק. למזלה היא לא נדבקה. לא תמיד הצליחו הפרטיזנים לזהות שיש ביניהם גם יהודים. אבא שלי היה מגיע לכפרים, תופס את ראשי המועצות ומאלץ אותם לתת אספקה לפרטיזנים, כמובן שגם לחם איתם. באחת הקרבות הוא נפצע קשה והועבר לטיפול באחד מבתי החולים במוסקווה. אמא שלי לא ידעה פרטים עליו. אם הוא חי, מת או פצוע. היא נשארה עדיין בפרטיזנים ולחמה תחת אש. היו יריות, פצצות ולפעמים הסכנה היתה על ידה. אך היא המשיכה תמיד להילחם. באחת הפעמים העגלה עם חביות הנפט והפרדות שהיא הובילה, התהפכו לתוך התעלה ואמא שלי נפצעה. היא לא יכלה לזוז. היתה כאילו משותקת. היא קיבלה מכה בחוליות הצוואר העליונות והרופאה המליצה להעביר אותה למוסקווה לבית חולים. קצין בכיר שאל אותה אם היא יהודיה וכשענתה כן הוא אמר לה שתנוח שם וזה יעבור לה. את לא צריכה להגיע לבית חולים. מאחר שבמקום היתה גם רופאה יהודיה היא היתה לטובת אמא שלי והיא המליצה להעביר אותה לבית חולים. באותו היום שסידרו לה את הטיסה היא פגשה פרטיזן שסיפר לה שאבא שלי חי והוא בבית חולים. במשך ארבעה ימים הובילו אותה בעגלה לאזור המנחת של המטוס. שדות תעופה לא היו אז. המטוסים היו נוחתים בכל מיני שדות, היו מדליקים להם אורות וככה הם ידעו לאן לנחות. המטוס אסף אותה למוסקווה שם שהתה לכמה שבועות וכשהבריאה היא החליטה לחפש את אבא שלי. בתקופה ההיא היו קולחוזים ברוסיה – משק ששייך למדינה וחייבים לעבוד עבור המדינה, אחרת לא מקבלים כרטיסים למזון. הכריחו את אמא שלי לנסוע אל אחת ממדינות הסטן. אמרו לה שאם היא לא תסע היא לא תקבל אוכל. היא נסעה ברכבת 10 ימים עד שהיא הגיע. שיכנו אותה עם עוד משפחה עם 10 ילדים. מיטות לא היו. הם ישנו על קש והתכסו עם עורות של חיות. היא סבלה שם מאוד ממחסור. זה היה מקום מאוד עני והתושבים שם לא היו כל כך אדיבים ליהודים. היא החליטה לברוח משם וכעבור כמה חודשים היא הסתלקה למוסקווה וחזרה לחפש את אבא שלי. היא הגיעה לבית החולים ולא קיבלה היתר כניסה אבל אחרי שהיא הוכיחה שהיא פרטיזנית הם נתנו לה להיכנס. היו הרבה פצועים וכולם היו חבושים אז היה לה קשה לחפש את אבא שלי, אבל היא מצאה אותו. הוא סבל נורא מכאבים, הגוף שרף לו, וכנראה שאיזה עצב נפגע. בכל פעם בחורף הזה הוא היה מוריד את הבגדים ורץ לשכב בשלג כדי לקרר את הגוף שלו. אמא שלי הרגיע אותו ואמרה לו שעם הזמן הכאב יעבור והוא באמת נרפא לאט לאט. הוא לא רצה לחיות מרוב סבל. אמא שלי קבלה פינת חדר קטנה בבית החולים בגודל של מטבח קטן ושם היא יכלה להישאר לישון. לא היה לה מקום אחר להיות בו.   אמא שלי גרה בעיירה קטנה בשם אוסובה. זאת היתה עיירה יהודית טיפוסית, כמו בסרטים של טוביה החולב. העיירה היתה בנויה מבתי עץ ובחורף הקירות כוסו בכפור. לא היו אמצעים לחימום כמו שאנחנו מכירים. היהודים שחיו שם עסקו בעיקר בחקלאות או מסחר (סנדלרות, חייתות...). אחרי המלחמה הכפר הזה נמחק. אבא שלי והחברים הפרטיזנים שלו באו לכפר באישון לילה ושרפו את הכפר על יושביהם. אחרי שהיהודים ברחו מהכפר באו להתיישב שם אוקראינים. הם נכנסו לכפר, בזזו את מה שהיה שם והשתלטו על הרכוש היהודי. יהודים לא נשארו שם. לא בזמן המלחמה ולא אחריה. אז אבא שלי וחבריו שרפו את הכפר. כל הקהילות היהודיות היו שם בברוך גדול. כולם או ברחו או נלכדו בידי הגרמנים או נשלחו לאוושויץ או למות בבורות הירי. אני יודעת שסבתא שלי נשלחה למיידעינק שם היא נרצחה. היא יצאה עם השיירה ברגל מאוסובה למיידעניק ושם היא נרצחה. היא היתה אישה דיי עמידה. כשהגרמנים התקרבו לכפר שלהם היא לקחה את כל התכשיטים ודברי הכסף היקרים והמנורות ונתנה אותם לאיזה גוי שהיה איתה בעסקי מסחר. היא אמרה לו שישמור לה עליהם והיא תחזור לקחת אותם אחרי המלחמה. כשאמא שלי חזרה לקחת אותם הוא אמר לה שהוא מכר הכל ורק כף אחת נשארה. הכף הזו היא אצלי. יש עליה חריטה של השם של סבתא שלי, EP, אסתר פקהויז. ובכל פעם שאני הולכת לשווקים אני מסתכלת על הכפות לראות אם יש חריטה EP.   **הסיפור של אבא שלי - יצחק (גרישה) פקהיוז** אני אספר גם על אבא שלי קצת. אבא שלי עבד במחנה כפייה. כמו שאמרתי, כל משפחה היתה צריכה להוציא בן לעבודת כפייה. הוא עבד שם עם החברים שלו וברגע שנודע להם שיש הרג ושכנראה יהרגו אותם, הוא והחברים שלו החליטו שברגע שיוציאו אותם מהמחנה עבודה לכיוון ההצעדה הם ימלטו. אבא שלי גדל ליד היער אז הוא אמר לחברים שלו מעבודת הכפייה שברגע שהוא יתן להם שריקה מי שרוצה שימלט איתו ושירוצו בזיגזג כדי שהכדורים לא יפגעו בהם. וכשהם הגיעו למעבה היער הוא נתן שריקה וכולם נמלטו בזיגזג. הם הגיעו לאיזו פינה אחרת ביער והם תלשו את העצים הרכים מהשורש, נכנסו לגומות שנוצרו שם ושמו את העצים עליהם חזרה. ככה הם התחבאו והגרמנים לא תפסו אותם. **הוא הציל איתו עוד 10 אנשים. ** בצעדה ההיא אבא שלי פגש את סבתא שלי (אמא של ראיה). היה לה צעיף יפה ו10 דולר, שאז נחשב להון תועפות, היא נתנה לו אותם ואמרה לו שהוא יצטרך את זה יותר ממנה. זה היה המפגש האחרון ביניהם.   ההורים שלי נפגשו ביער הסבוך. אבא שלי נתן לאמא שלי כמה נקודות ודרכי בריחה. היא הצטרפה אל שתי בנות דודות שלו שהכירו משפחה של גוים והן הציעו לה להתחבא איתן אצל הגוים. אמא שלי לא רצתה. היא המשיכה הלאה ושתי הבנות דודות נכנסו לבית ורצחו אותן שם. אמא שלי המשיכה לכפר אחר שהיא הכירה בו משפחה מעסקי מסחר של אמא שלה. היא ביקשה מהם מחסה והם נתנו לה להיכנס ולישון באחד החדרים. בבוקר היא שמעה דפיקה בדלת והתייצבו שם שוטר אוקראיני וקצין גרמני. המשפחה הלשינה עליה.  השוטר והקצין רצו לקחת אותה והיא אמרה להם שיש לה מעיל יפה ומגפיים שחבל שהיא תשאיר שם וביקשה ללכת להביא. כשהשוטר והקצין שמעו שיש מעיל ומגפיים שבהם הם עלולים לזכות הם נתנו לה ללכת להביא. אז היא נכנסה לחדר "להביא אותם", פתחה חלון, קפצה ממנו וברחה ליער. ככה היא נמלטה מהמוות שלה. היא היתה אישה חזקה ואמיצה. בערך בת 20. אני שאלתי אותה פעם איך היא התמודדה עם מחזור ביער ואיך היא התרחצה והיא ענתה לי שהם לא התרחצו. לא היה מה לאכול ולשתות ולבנות הפסיק המחזור.  

אילנה נולדה בבלגיה בשנת 1930 בשם חיה פועה. הוריה התחתנו בפולין ועברו לבלגיה בעקבות המשבר הכלכלי של סוף שנות ה-20. אביה השתלב במפעל גדול שעסק בהתכת ברזל ואילו אמא הגיע כתיירת. לאחר 3 חודשים אמא נאלצה לעזוב כי נגמרה לה אשרת התיירות ורק לאחר התערבות מנהלי המפעל מול מלכת בלגיה היא קבלה אישור מיוחד להישאר בבלגיה. אביה של אילנה שהיה חרוץ מאוד עבד ביום במפעל ובערב עסק בבית בסנדלרות. מצבם הכלכלי היה טוב, הם לא סבלו מאנטישמיות. אביה עבד כל השנים והיא התחנכה בחינוך דתי