מרדכי הראלי

השנים שלפני המלחמה: ״גדלתי באזור הגובל בין אוקראינה לרומניה, ונקרא בוקובינה. האזור בזמנו היה מכוסה ביערות ואף אחד לא גר שם ולא היו תושבים, אותם היהודים שגרו ברוסיה (בעבר היה משהו שנקרא תחום המושב - זאת הייתה מן עיירה של יהודים שאסור היה להם לצאת משם - רק למי שהיה רישיון לכך והיה להם מאוד קשה והיו המון רדיפות) אותם יהודים חיפשו מקום לא מיושב והיו שם יערות, בהתחלה התחילו לחפש עצים ולמכור אותם והכל היה בנוי מעצים, ואותם יהודים די הצליחו. ואז הגויים ראו פתאום את האזור והתחילו גם הם להתיישב שם. האזור הזה היה מיושב ע״י התורכים ואחריהם האימפריה האוסטרו-הונגרית, ואז הרומנים והרוסים. היהודים באיזור היה ידעו הרבה שפות כי כל פעם מישהו אחר כבש אותם אז כל פעם היו צריכים ללמוד את השפה המדוברת בשביל להסתדר. ב1870 היו שם שתי משפחות- (מכאן מתחיל הסיפור האישי שלי) משפחתה של סבתא רבתא שלי, דרזנר. במקרה נודע לי לא מזמן, שהתברר שהאח של סבתא רבתא הגיע לישראל בשנות ה30 סוף 20, הוא הגיע לחיפה והוא החליט שאין כאן בתי מלון והוא חושב שחיפה זאת עיר מאוד טובה לפתח את התיירות, ואז הבריטים מכרו קרקעות ומי שהתחרה איתו בזה היה ערבי (הם היו תושבים בחיפה תחתית) והם היו גם עשירים מאוד, והמכרז היה בתורה כזו שכל אחד שרצה היה צריך לזרוק אבנים, לזרוק לצפון לדרום כמו רוחות השמיים והוא הצליח. הוא קיבל את הקרקע הזו והוא בנה בית מלון מאוד גדול בחיפה שקראו לו ציון, והוא היה היחיד בחיפה, הוא די התבסס כאן בחיפה. הסבא רבא הוא ממשפחה ששמה רוברגר והוא נפטר בגיל מאוד צעיר, הוא נפטר בגיל 42 וסבתא נשארה לבד אחרי שהיא ילדה בעצם ילדה כמה תינוקות שהם לא החזיקו מעמד ונפטרו ישר לאחר הלידה, אז היא הלכה לרב ולשאול מה לעשות כי אז זה היה הפסיכולוג, והוא אמר פשוט להתחיל לתת לכל ילד שנולד שני שמות וכך עשתה. הם חשבו שכריתת העצים זאת הסיבה שהילדים לא מחזיקים להחזיק מעמד כי העץ משתלט על הבן אדם זאת הייתה האמונה הרווחת אז. הסבא נפטר והיא נשארה עם חמישה ילדים, ארבע בנות ובן. מה היא עשתה ואיך היא פרנסה אותם? אני לא יודעת, זה הם לא סיפרו. אני יודעת שזה היה מקום שהוא בעצם ריכז סביבו את כל הנוער באותה תקופה וביניהם אחת הבנות הייתה סבתא שלי, אמא של אמא שלי. והיא סיפרה לי שהם פשוט היו מבלים ביחד כל הזמן כל הנוער היו באים אליהם הביתה, הרבה ריקודים רקדו וגם אותי היא לימדה. בימים שנשארה בייביסיטר איתי היא לימדה אותי לרקוד טנגו, הייתה אישה מאוד מיוחדת. היא בעצם חינכה אותנו כל השנים והיו שם כל מיני אנקדוטות מאותה תקופה, בכל אופן היא מספרת שמישהי מהבנות מהחברות שלה סיפרה לכולם שהיא ישנה מאוד עמוק, ובקיץ במקרה שהיה חם אז הם לא ישנו באותו חדר, אלא הייתה מן סוכה כזאת והיא ישנה שם, והבנים פשוט יום אחד הוציאו אותה בלילה, ושמו אותה במרכז העיר, והיא בבוקר התעוררה במרכז העיר, עכשיו מה, מה מוזר מכל הסיפור הזה, זה היא סיפרה לי. עכשיו אני גם קראתי ספר במיוחד בשם הגיבור, זה היה ילד קבצן יהודי שהחברה בעיר גם עשו לו אותו תרגיל, היא מן הסתם לא קראה את הסיפור הזה אבל בכל אופן זה אותו סיפור. עכשיו סיפור נוסף שהיא סיפרה לי, יום אחד היא שומעת שהנערים שם הבנים הם מספרים על חברה טובה שהיא לא בדיוק הכי תמימה, היא מאוד התעצבנה על הרכילות הזאת וסבתא שלי לא היה לה מחסום לפה, מה שהיא הרגישה היא גם אמרה, היא ניגשה אליהם ואמרה להם שדברים כאלה לא יכולים להיות ושהיא לא יכולה לעשות דבר כזה, שהחברה הזאת היא כזאת. למחרת באותו ערב היא מייד הלכה לחברה הזאת ואמרה לה תשמעי הם מספרים עלייך סיפורים ככה וככה ואני אמרתי להם שאני יכולה לתת את הראש שלי שזה לא נכון. והחברה הזאת אמרה לה תשמעי, את את הראש שלך תתני רק עבור עצמך, אבל לא עבור אחרים, אז כנראה שהיו דברים וזה היה אז, אז את הסקס לא המצאנו אנחנו. בין אותם הבחורים היה גם סבא שלי, והם התארסו. והוא היה חייל בצבא האוסטרו הונגרי הוא כאן במדים של הצבא, והוא נלחם במלחמת העולם הראשונה. באותה תקופה הם כבר היו תחת השלטון האסטרו הונגרי והמצב הכלכלי היה אז מאוד טוב, הם דיברו גרמנית וידעו כולם גרמנית. הם גרו ובנו את העיר צרנוביץ, והעיר הזאת היא מחצית ממנה היו יהודים. ( העיר נמצאת בין צפון רומניה לדרום אוקראינה) הם היו אזרחים של אוסטרו הונגריה, אז הם היו פליטים והם כולם עברו לוינה ובמשך כל תקופת המלחמה הזאת הם גרו בוינה (במלחמת העולם הראשונה) סבתא שלי מתארת את זה כהתקופה הכי יפה בחיים שלה, ההורים של אבי נכנסים כאן לסיפור, הם גרו על יד והם היו משפחה די מבוססת כלכלית, הם עסקו במכירת בהמות. יכולים להיות גם דברים לא נחמדים, אבל זו משפחה, יש כאלה ויש כאלה כלומר אני יודעת שהם היו עשירים אבל בספרות של אותה תקופה זה לא הייתה עבודה הכי ספמטית, הם די דיברו עליה בלגלוג. בכל אופן הם היו מאוד עשירים, ובמשפחה הזו הם היו שמונה ילדים ואת הסבא רבה ואת האח הבכור של אבי לקחו לצבא האוסטרו הונגרי וסבתא שלי עם 7 ילדים עברה מצרנוביץ לוינה, זאת אומרת היא הייתה צריכה לעבור עם להסתכל במפה את צכיה, את הונגריה ואז היא הגיעה לוינה. בוינה נתנו לה ולידים מן אורווה, וסבתא שלי מספרת עליה (כל הסיפורים האלה הם מסבתא שלי- לא רבתא) והיא מספרת שהיא עשתה מזה אורווה, ועם השבעה ילדים עשתה כל היום בואי לראות את הבית שלי. אחרי המלחמה הם חזרו בחזרה לצרנוביץ, סבתא שלי התחתנה עם סבא שלי ממשפמה מיימן, ונולדו להם 4 בנות, והבכורה זאת אמי. הוא היה מפקח על האיכרים והאדומות של בעל האדמות העשיר בסביבה. הוא גם היה קומוניסט, ודי חרה לו שבעל האדמות הזה בעצם לוקח את כל היבול אליו ולאיכרים לא נשאר כלום. הוא עודד אותם למרוד, אבל היה איש שהלשין עליו. דווקא האיש שהלשין עליו היה יהודי, ואז פטרו אותו. וזה היה קשה, הייתה להם תקופה מאוד קשה ויש איזה משהו שבתקופה הזאת אני תמיד באיזשהו מקום מספרת את זה שזה די מוכיח הרבה על המשך החינוך והמשפחה. הם הגיעו על לפת לחם עם ארבעה ילדים ואז יום אחד אחיה של סבתא שלי הוא שמע שמצבם קשה והוא הגיע, והוא רצה לעזור לה, אז היא שמעה שהוא בעיר והיא שמה על הכיריים סירים מלאים במים וכשהוא בא ואמר אולי אני אעזור לך שמעתי שהמצב קשה, והיא אמרה לא מה פתאום תראה כמה אני מבשלת, אבל היא לא הסכימה לקבל עזרה מאף אחד, הכל בכוחות עצמה, וככה גם חינכו אותי. זו לא הייתה העבודה הכי סימפטית, הם דיי דיברו עליה בלגלוג. הם היו מאוד עשירים, במשפחה הזאת הם היו 8 ילדים, את הסבא רבא והאח הבכור של אבי לקחו לצבא האוסטרו הונגרי. סבתא שלי עם 7 ילדים עברה מצ’רנוביץ לוינה במסע ארוך דרך צ’כיה והונגריה. בוינה נתנו להם אורווה לגור בה ומספרים שהסבתא הפכה אותו לכל כך יפה שכל העיר באה לראות אותו. אחרי המלחמה הם חזרו בחזרה לצרנוביץ, סבתא שלי התחתנה עם סבא שלי מהמשפחה מימן ונולדו להן 4 בנות- הבכורה אימי. סבא שלי היה מפקח על האיכרים והאדמות של בעל האדמות העשיר בסביבה והוא היה קומוניסט, בעל האדמות נהג לקחת את כל האדמות לעצמו ולאיכרים לא נשאר, וסבא שלי עודד אותם למרוד. לאחר שהלשינו עליו הוא פוטר והמשפחה הייתה בתקופה קשה. באותה תקופה קרה מקרה שמוכיח על המשך החינוך ורוח המשפחה- הם הגיעו לעוני עד לפת לחם, יום אחד אח של סבתא שלי הגיע לאחר ששמע שהמצב שלהם קשה במטרה לעזור להם, סבתא שלי שמעה שהוא בעיר ושמה על הכיריים סירים מלאים עם מים, כשהוא בא והציע לעזור לה כי שמע על המצב היא הכחישה והצביעה על הסירים כהוכחה לבישולים שלה. סבתא שלי לא הסכימה לקבל עזרה מאף אחד והסתדרנו תמיד בכוחות עצמה, וזה גם החינוך שעבר אליי. אחרי מלחמת העולם הראשונה האזור שהם נמצאו בו היה כבוש על ידי רומנים. \*תמונה של שרה הרמן במדים של בית ספר תיכון \*תמונה של סבא שלה בכפר וארבעת בנותיו\* שם המשפחה של אבי היה הרמן, אבא שלו עם שם משפחה פלר, והוא שינה להרמן כיוון שכשהוא התגייס לצבא הרוסי ורצה להצטרף לחיל הפרשים, אחיו כבר היה שם ולא היה אפשר ששני אחים יהיו בחיל הפרשים ולכן הוא שינה את השם וזה נשאר. ב1939 התחתנו.״ מפרוץ המלחמה: ״הוריי היו נשואים שנה כשהתחילה המלחמה והחלו הפרעות של האוקראינים, אבא שלי גויס לצבא הרוסי. כשפרצו אליהם הביתה אמא שלי ניסתה לשחד אותם ולדבר איתם והם צחקו עליה והכריחו אותם לעזוב את הבית ולהשאיר הכל. אמא שלי עברה עם אחיותיה והוריה, הם התחילו לנדוד, היא עברה לבית ספר בעיר ושם כל אחד מהם קיבל 25 מלקות, סבתא שלי לא יכלה לעמוד בזה ולכן סבא שלי קיבל בנוסף את המלקות עבורה. בשלב הזה הם התחילו במסע, הם התחילו ללכת מצרנוביץ לטרסניסטה, באזור הזה הרומנים הקימו 20 מחנות ריכוז שבהם הם ריכזו את היהודים. הם הוציאו את היהודים מהעיר והתחילו ״מסע מוות״ לכיוון מחנות הריכוז. מפני שהיהודים בערים היו משמעותיים וחסרו אנשים לבצע את עבודות הניהול שהם עסקו, הם הביאו במקומם יהודים מערים דרומיות יותר לעבוד שם. אמא שלי הייתה בהריון בחודשים דיי מתקדמים והיא הייתה עם אחיותיה, סבתא שלה וסבא שלה שהיה במצב קשה, הם המשיכו ללכת הלאה אוגוסט 1940 עד ינואר 1941 בבוץ של אוקוראינה, מצידי הדרך האוקראינים עמדו ועבור פת לחם לקחו מהם את מה שיכלו. לסבתא שלי לא היה שום דבר מלבד הסתימות מזהב על השיניים, עם קיסם עץ היא עקרה את השיניים והוציאה את הזהב מתוכן, והחליפה אותו תמורת מזון. הסבא נפטר ואת הגופות היו זורקים לסוס או כירכרה שהיו עוברים בצד הדרך. אימי הייתה בחודש התשיעי והיא הלכה ויילדה את עצמה, עטפה את הולד במעילה והמשיכה ללכת. הילד לא החזיק מעמד ונפטר והיא קברה אותו בשדה, מספרים שכשהיא קברה את הילד היא אמרה שלפחות יש לה מעיל לחודשי החורף. ככה ממשיכים ללכת, זה אני יודעת ממנה כי הצלחתי להוציא, יש איזשהו ספר די דומה לטלאות שהיא עברה- "מעבר לנהר". במסע המוות הזה יש עיר בשם מוגילוב ועיר בשם דוכויב, מרינובסקה, קופייגרוב- טרנסניסטרה. היא הגיעה לקופייגרוב. חלק מהשטח היה בשלטון רומני וחלק גרמני. יום אחד שהם היו באותו מחנה ריכוז בקופייגרוב, הם שומעים שמעבר לגדר (גרמניה) המצב של היהודים הרבה יותר טוב, והם חושבים אולי לברוח משם לאיזור הגרמני כי שם התנאים יותר טובים. למחרת הם שמעו יריות ואז מתברר שהגרמנים חיסלו את כל המחנה הזה. סבתא שלי מספרת כאילו האדמה שם נשמה- היו כאלו שנקברו חיים. היא הייתה שם והם כולם חלו בטיפוס- מחלה איומה. לא היו שירותים והיגיינה. היחידה שתפקדה זאת אמא שלי, שברחה משם ומצאה פרצה בגדר. היא הלכה לעבוד אצל האוקראינים בסביבה ותפרה וסרגה להם עבור קערת מרק. פעמים רבות היא חוזרת בחזרה למחנה הריכוז, בדרך היא פוגשת גבר יהודי שחוטף ממנה את הצלחת והיא חוזרת למשפחה שלה בלי כלום. גם היהודים לא תמיד טלית שכולה תכלת ובסוף כל אחד דואג לעצמו. אמא שלי מטפלת במשפחה שלה ולאט לאט בסביבות תחילת 1944, הצבא הסובייטי מתחיל להתקדם. והמצב נהיה הרבה יותר קל. נותנים להם קצת לצאת. האחות הקטנה לא הצליחה להחזיק מעמד ונפטרה מרעב ומטיפוס. לאט לאט הם חזרו לעצמם וחזרו לצאת ולעבוד אצל האוקראינים. סבתא שלי עברה בין הבתים של האוקראינים וניבאה להם את העתידות בקלפים ונתנה להם קצת אוכל. ״

סלבטור סגורה, בן למשפחה גדולה ומוכרת מסלוניקי שביוון, נולד ב-20/8/1914. סלבטור היה הבן הצעיר מתוך שבעה ילדים. אביו, יעקב חיים סגורה, היה סנדלר ואימו, רחל הייתה עקרת בית. בילדותו, סיפר סלבטור שמרוב שמשפחתו המורחבת הייתה גדולה, בעת שביקרו זה את זה בחגים ובמועדים הם לא הספיקו לבקר את כולם באותו הערב. כמו הרבה יהודי סלוניקי, סלבטור התחנך בבית ספר אליאנס. בעדות המוקלטת שלו, הוא מספר כיצד בגיל 16 הוזמן כתלמיד מצטיין להיבחן למשרה של מחנך בפריז. הוא עבר את המבחנים בהצלחה אך מפני שהיה הבן הצעיר ביותר במשפחתו, אימו, רחל, אסרה עליו לעזוב את סולוניקי ואת המשפחה. הוא עבד עם אביו כסנדלר ובהמשך כמקרין סרטים וטכנאי מכונות הסרטה בבית קולנוע בעיר. הנאצים פלשו לסלוניקי באפריל 1941. יום אחד לאחר הפלישה, סלבטור ישב בבית קפה עם ארוסתו דאז. לפתע, הגיעה מגדת עתידות שהציעה לקרוא את כף ידו. לאחר שהתבוננה בקווים של כף היד, היא אמרה שהוא לא יישלח מחוץ ליוון אלא היא רואה אותו עומד בצומת דרכים עם חייל במדים צבאיים. סלבטור המבולבל והנאיבי, לא הבין את משמעות הנבואה.

סיפור הוריו של מספר העדות (אריה קורן)- הנריק קורן-אביו מלך טל, יליד לבוב. הוריו הם לייב וזיסל. לגבי נישואיו ישנן שתי גרסאות: 1. על פי הנריק, אבא שלו היה תלמיד ישיבה בחסידות ברסלב. בתחילת המאה הקודמת, בשנת 1905, משפחתו בחרה לו שידוך. כאשר ראה את השידוך נבהל, עלה על רכבת וברח לבודפשט שבהונגריה. שם מצא את אשתו רוזה קורן הבת של גדליה ואטל קורן שהיו יהודים הונגרים שחיו בבודפשט. 2. הגרסה השנייה דומה אבל לא מציינת שהיה תלמיד ישיבה. משפחתו ארגנה לו לשידוך שלא מצא חן בעיניו. ערכו חתונה, המשפחה שלו ושל הכלה המתינו לחתן, אך הוא ברח ועלה על הרכבת לבודפשט, בדרך, איבד חלק מרגלו שקפאה. בבודפשט הפך לסוחר מצליח ושם מצא את אשתו רוזה קורן. בבודפשט נולדו ילדיו: שלושה בנים- הבכור אדולף טל בשנת 1907, השני לייב (לוצי) טל, והשלישי הנריק טל בשנת 1917. בנוסף שלוש בנות- חיה טל, חנה טל וזיסל טל. מלך חזר ללבוב בשנת 1918 והקים בית מסחר לפרוות ועורות. באוקטובר 1939, מיד לאחר פלישת הגרמנים לפולין, ברחו שלושת בניו של מלך לאוקראינה שהייתה בשליטת רוסיה, והצטרפו לצבא האדום. אדולף שהיה האח הבכור היה כבר נשוי עם שני ילדים ונלחם בשורות הצבא האדום. לוצי היה קצין ביחידה הפולנית בצבא האדום ונהרג בפאתי ברלין שעה לפני הפסקת האש. והנריק שימש כאחראי על מחסני הציוד של הצבא האדום במקום שנקרא Republic Dagestan . ההורים, שלוש האחיות ובני משפחתם ומשפחתו של אדולף נרצחו ע"י הנאצים בשנת 1942 במחנה ההשמדה בלז'ץ. הנריק טל, שחשש מהמשטרה הרוסית, אימץ את שם המשפחה של אמו והפך להנריק קורן. בלבוב, פגש את ציפורה (פאני) הורוביץ, שלא ברור אם הייתה לה כבר ילדה בשם מאיה או שהייתה משותפת לשניהם, ושלימים הפכה לאשתו ונולד להם במחנה העקורים בגרמניה בן בשם אריה (העד). הסיפור של ציפורה קורן (פאני הורוביץ, אמו של העד)- ציפורה התגוררה בבית הוריה בפרוביז'נה שליד לבוב בפולין (לימים אוקראינה). מצבם הכלכלי היה איתן, אביה אריה (לייב) הורוביץ נולד בפולין בשנת 1881 לישראל ודבורה. הוא היה מנהל עבודה בבית מסחר לייצוא ביצים בשם "נוסין". המפעל בין היתר, ייצא ביצים גם לגרמניה עד שנת 1933. הוא נרצח על פי מה שנודע לה בשנת 1943 באושוויץ. אביה התאלמן בגיל צעיר ונשאר עם שתי בנותיו. אחות של אשתו שהתגוררה בווינה, ממנה התאלמן, סייעה לו, אימצה את שתי הבנות ונתנה להן את שם משפחתה. סבינה ויקלר, הייתה אשתו השנייה של אביה והייתה גם אימא שלה. סבינה נולדה בפולין בשנת 1891 ונרצחה בשנת 1944 במחנה ההשמדה אושוויץ. שתי האחיות מאשתו הראשונה של אביה: אחת נרצחה על ידי הגרמנים בהונגריה, והשנייה עלתה לארץ ובנתה את חייה בתל אביב. ציפורה הייתה סטודנטית לרפואה באוניברסיטת לבוב, שהייתה תחת שלטון הרוסים משנת 1939 ועד 1941. לצורך לימודיה עברה להתגורר עם דודתה, אחות של אמא רישה מונטשיין שגרה בפרוביז'נה. עם פלישת הגרמנים לעיר בשנת 1941, נעשה פוגרום ביהודים כולל בפולנים, בעיקר מאנשי ההשכלה והפקידות. הפוגרום בוצע על ידי האוקראינים, שהיוו את זרוע הביצוע של הנאצים. בשנת 1941, בשנתה השנייה, נאלצה להפסיק את לימודי הרפואה. הוריה שגרו בפרוביז'נה, נתפסו ע"י הגרמנים ולפי מה שנודע לה מאוחר יותר, נשלחו לאושוויץ ושם הוצאו להורג. ציפורה נשלחה יחד עם דודתה ובעלה בשנת 1942 לגטו לבוב. הדוד שהה איתם בגטו תקופה מסוימת במקומות מסתור שונים שבנו בתוך הגטו, אך נרצח בפוגרום ביוני 1943, במקום המחסה בו שהו גם ציפורה ודודתה. הן שכבו ללא תנועה ולמזלן הגרמנים חשבו שהן מתות וכך ניצלו. ביולי 1943 הועברו למחנה עבודה בגליציה, מחנה עליו שמרו גרמנים ואוקראינים. במקום זה התגוררו ועבדו עד אוקטובר 1943, כשהגיעה שמועה שהגרמנים מתכננים שוב לבצע פוגרום ולרצוח את כל היהודים במחנה העבודה. היא ודודתה הצליחו לפרק מספר לוחות מהמבנה בו התגוררו והצליחו לברוח למרחב הפתוח. הם שהו בשדה הפתוח כל הלילה, שמעו במהלך הלילה יריות וצעקות מהמקום ממנו הצליחו לברוח, ובדיעבד התברר להן שכולם נרצחו. הן המשיכו בבריחתן לכיוון פרוביז'נה, הגיעו לביתו של חקלאי אוקראיני / פולני, שהסכים לתת להן מחסה בבור תת קרקעי, צר ואטום, כמעט ללא אוויר לנשימה, ומעט מאד אוכל שסיפק להם מאחר שהוא עצמו היה עני מאד. מהבור לא הייתה אפשרות לצאת או להתרחץ מהפחד שיגלו אותן. הן היו קבורות במחסה עד ליום השחרור ע"י הצבא האדום הרוסי ביולי 1944. לאחר שחרור לבוב מהגרמנים אחרי 27 ליולי 1944, היא ודודתה יצאו מהמסתור ומכרו בגדים ישנים למחייתן. ישנן שלוש גרסאות: 1. ציפורה יצאה מהמסתור כאשר הייתה לה כבר ילדה, בעקבות קשרים אינטימיים שהיו לה עם חבר מבית הספר לרפואה, שבא ממשפחה חרדית מאד ומכובדת, ומבחינה דתית הוריו התנגדו לקשר ביניהם. 2. ציפורה נישאה בעבר, לא ברור עם מי, ויצאה מהמסתור עם ילדה, לא ברור של מי. 3. גרסה שמבחינת התאריכים לא מסתדרת, אומרת, שאחד מחיילי הצבא האדום שערק מהצבא האדום, שחרר אותן מהמסתור, סייע לה ללכת מאחר ורגליה היו מגובסות בגלל שהייה ממושכת בבור, הצטרף אליה ואל דודתה, ולימים הפך להיות בעלה (הנריק). הם שמרו על סודיות מוחלטת ולא סיפרו שום דבר לילדיהם. תמיד התלחששו ביניהם בפולנית ולקחו את מרבית סודותיהם איתם לקבר. אחרי השחרור, היא, דודתה, הבת והחייל היהודי שהצטרף אליהן נשארו עוד מספר חודשים בלבוב שעברה לבעלות אוקראינה. מאוחר יותר עברו לפולין, שם שהו עד למעבר למחנה העקורים לנדסברג בגרמניה ליד מינכן במרץ 1946, המקום בו נולד הבן שלהם, אריה- העד, ביולי 1946.