״כל מי שמקשיב לעד הופך לעד״
(אלי ויזל)

זלמן טורגן

27.11.1941

 

קישינב

רומניה

כתובת:

זלמן טורגןזלמן טורגן
זלמן טורגן
קובץ שמע:

העדות

זלמן טורגן, בן למיכאל וטניה נולד בזמן השואה ב28 בנובמבר 1941. הוריו נולדו ב1914 בתחילתה של מלחמת העולם הראשונה. הם הכירו במסגרת תנועת נוער וב1940 הוריו גרו והתחתנו בקישינב (רומניה) כאשר הרוסים היו בשליטה. בינתיים פרצה מלחמת העולם השנייה וביולי 1941 הגרמנים נאצים נכנסו לרומניה והרומנים נכנעו ללא קרב. הגרמנים התעללו, ופגעו ביהודי רומניה, הפציצו את העיר וסגרו אותם בגטו קישינב. באותה תקופה קישינב הייתה מחולקת לשני אזורים: חלקה העליון היה שייך ליהודים העשירים שאותם הגרמנים תקפו ראשונים, ובחלקה בתחתון היו היהודים היותר עניים ומשם יותר הצליחו להינצל. אימו ואביו של זלמן גרו בחלק התחתון של קישינב והצליחו להתחבא במחסן של כרוב כבוש. בתוך הגטו הוריו הצליחו להתחבא מהגרמנים בהריסות ועברו מבית לבית מכיוון שראו שהגרמנים לוקחים יהודים ל"עבודה" אך היהודים לא חזרו. המנהיגות היהודית ניסו לשכנע את הנשיא הרומני אנטונסקו לא לשלוח את היהודים למחנה אך ללא הצלחה. למזלם של יהודי רומניה הנשיא הרומני החליט שהרומנים יחליטו על כל הוצאה להורג של יהודי, ולא הנאצים שמראש התכוונו להשמיד יהודים. בשלב מסוים הוחלט לסגור את הגטו ושלחו את היהודים מזרחה לכיוון מחנה כפייה באוקרינה. המסע לאוקרינה היה כ85 קילומטר שבה היהודים הלכו ברגל במשך שלושה ימים, כל רכושם היה אסוף בשמיכות והועלו על עגלות. זלמן מספר שגירשו את היהודים בקבוצות והוריו ומשפחת אביו היו בין הקבוצות המאוחרות יותר. אימו כבר הייתה בהריון איתו 6 או יותר חודשים ואביו כל הזמן דאג לה ולכן דאג שהיא תשב על חבילות הרכוש. היו יהודים שניסו לברוח בדרך, רובם נהרגו, אך הוריו החליטו להישאר. בדרך לאוקרינה הגרמנים ראו שחיים, סבו של זלמן התמוטט באמצע הדרך והאט את הקבוצה ולכן הוא נלקח הצידה ונורה למוות. אביו ניסה לעזור ולהציל את הסבא אך לא הצליח וכמו כן חטף מכות. עד יום זה זלמן לא יודע איפה הסבא נקבר. בזכות סיפור זה זלמן מספר שהוא משתדל להיות סבא טוב לנכדים שלו כי לו לא היה אחד. הוריו הגיעו למחנה ריבנצה באוקרינה, ושם הוא נולד. זלמן נולד על ריצפת בטון, הוריו נתנו לו את השם זלוטה על שם סבתא שלו מצד אימו. עוד כשהוריו עזבו את הגטו ברומניה אביו כיסה את עצמו בסדינים מכיוון שחשב צעד אחד קדימה והתכונן ללידת בנו ולאחר שנולד הסדינים שימשו כחיתולים. אביו עבד באיסוף פחם ובמסגרת עבודתו הוא היה גונב פחם בשביל לחמם את החדר. בחדר האוכל של הקצינים הגרמנים, היו מקלפים את תפוחי האדמה וזורקים את הקליפות, את הקליפות הוריו של זלמן לקחו ומהם בישלו מרק וזלמן מספר שבזכות המרק אימו הצליחה להניק אותו שנתיים וזה נס שהוא נשאר בחיים. כשזלמן היה תינוק הייתה שיחה בין ההורים האם כדאי להשאיר את זלמן בחיים או לחנוק אותו עם כרית. זלמן מספר שאימו אמרה שאולי לא כדאי לתת לו לחיות לאור התקופה הקשה אך אביו לא הסכים ובכך הציל את חייו. זלמן משתף שהוא מרגיש שהוא חייב את החיים שלו לשני הוריו: לאימו מכיוון שהולידה אותו, ולאביו מכיוון שהציל אותו. לאחר הפלישה של גרמניה לברית המועצות הרוסים הצליחו להדוף את הגרמנים ובסופו של דבר הרוסים הגיעו לריבנצה ושם אביו התגייס לצבא הרוסי בתור מתורגמן והצליח ללמוד 4 שפות. במסגרת התגייסות האב לצבא הוא עזב את המחנה ואמא נשארה לבד עם זלמן עד כמעט סוף המלחמה. בסוף המלחמה אישרו הרומנים לכל מי שגורש מקישינב לחזור, אז אימו וזלמן חזרו. לאחר המלחמה האבא הגיע לצרנוביץ ורצה לחפש את האמא. האבא פגש במקרה מישהו שסיפר לו שפגש אישה שהתאימה לתיאור של האמא עם איזה ילד שנגרר אחריה והם נמצאים בקישינב. הרומנים לא אישרו ליהודים לצאת מקישינב אבל האבא היה כל כך נחוש להיפגש עם אשתו. מישהו הלווה לאבא כסף ועם כסף זה האבא שילם למישהו אחר שבריח אותם לצרנוביץ. זלמן מספר על פגישתו הראשונה עם אביו בתור אחד הזיכרונות הכי מרגשים וזכורים שהיו לו עם אביו "אבא לקח סירה ולקח אותי לסיבוב באגם" זלמן היה בן 4 וחצי. זלמן והוריו גרו בבריאלה עד ספטמבר 1950 ושם למד בבית רומני והיה לו חבר רומני והוא הסתדר עם שאר הילדים (הייתה ברומניה הרבה אנטישמיות כלפי היהודים אך למרות זאת הילדים הסתדרו היטב). ספטמבר 1950 זלמן עלה לארץ ישראל באונייה כאשר המזכרת החומרית היחידה שנשארה לו מלפני השואה היא תמונה של סבא סבתא שלו ותמונה של אבא ודודה שלו. זלמן מספר שהיה על האונייה במשך שלושה ימים וכל דרך שמע חריקות וחשש שלא יצליחו להגיע לישראל. כשאר האונייה הגיעה לנמל חיפה שלחו אותם למחנה המעצר באטלית, שם שהה במשך שבועיים לפני שהחליטו לאן שולחים כל אחד. במחנה לא נתנו לעולים החדשים לצאת והם היו עוברים בדיקות רפואיות בשביל שלא יפיצו מחלות. לאבא של זלמן הייתה אחות שגרה בדירה בתל אביב. זלמן ואביו הצליחו להתחמק מהמחנה דרך הגדר והצליחו להגיע לאחות. אך כשה פגשו אותה היא לא קיבלה אותם יפה והאבא לקח את זה מאוד קשה וניתק קשר איתה מאז. כשחזרו למחנה מעצר הם נתפסו על ידי שוטרים, לאבא הייתה שיטה שכל פעם שהוא היה מסתבך הוא היה צובט את זלמן בלחי וזלמן התחיל לבכות ובכך היו משחררים אותם. לאחר שבועיים העלו את כולם למשאית וזלמן והוריו נשלחו לבאר שבע לשכונה א ושם גדל מגיל 9.

סיפור

מהחיים שאחרי

בגיל 16 הלך להוציא תעודת זהות. באותה התקופה נשיא מדינת ישראל היה זלמן שזר, כשאמר לפקיד ששמו זלוטה אמרו לא שהשם לא ישראלי ושינו את שמו לזלמן כמוח הנשיא. זלמן התגייס לצבא ושירת בצנחנים לאחר הצבא זלמן מצא עבודה בים המלח שם עבד שנים רבות. הוא התחתן בבאר שבע ובנה משפחה. לפני מספר שנים עבר למודיעין בעקבות בקשת הנכדים. כיום יש לו נכדים ונינים רבים. לסיום זלמן מדגיש "להיות שורד שואה זה לא קללה אלא כוח"!

ציר הזמן האישי של 

זלמן טורגן

תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע

תיעדו:

  • רון עין גר
  • יולי חלמיש, יא2
  • מיטל כהן
  • רותם קושניר
מחזור 

עדויות נוספות מ

רומניה

:

אדלה גופמן
אדלה גופמן
רומניה
27.10.1945
רחוב מרשש בית מספר חמש בטולצ'ה
רחוב מרשש בית מספר חמש בטולצ'ה
ברומניה הייתה תנועה אנטישמית בשם איירונגרד, שהיא יותר אנטישמית מהגרמנים. הם עלו לשלטון כמפלגה ואז כל הרומנים, וגם הרומנים הטובים, הפכו אנטישמים . מול המשפחה של אמא היו שכנים ממשפחה ארמנית שעזרה למשפחה של אמא וקנו ובשבילם אוכל כמו לחם וחלב בזמן שהיה עוצר. את אמא והאחים שלה סילקו מבית הספר. המנהלת קראה להם ואמרה להם שהם ילדים מוצלחים ותלמידים טובים אבל היא קיבלה הוראה לסלק אותם מבית הספר. אמא של הילדה סיימה ללמוד בכיתה ה'. היא לא המשיכה ללמוד מאותו זמן אבל למדה לבד אחרי המלחמה בקריאה ספרות ומוזיקה קלאסית. רומניה באותו זמן עשתה ברית עם הנאצים, העיר טולצ'ה הופצצה ובעקבות זאת היהודים נפלו קורבן. במלחמה המשפחה סבלה מהתנועה האנטישמית שלבשה חולצות בצבע ירוק. הילדה הוסיפה ואמרה: "אני שונאת את הירוק, הזה לא רוצה לראות את הצבע הזה למרות שאני מציירת ואוהבת את כל הצבעים. הכל בגלל הסיפורים של אמא". האנטישמים עשו פוגרומים השפילו ברחוב ורצחו כי הייתה חובת עטייה מגן דוד. או שזרקו אבנים או שהרביצו ליהודים. כשכן הרשו להם לקנות אוכל, מכרו להם שאריות. כמו חיות, כמו סוג ב. ליהודים לא היה אף אחד שיילחם בשבילהם, הם היו צריכים להילחם על פרוסת לחם, לא כמו הפליטים בארץ שמקבלים עזרה .
גולדה
גולדה
רומניה
31.12.1919
**תיעוד והנצחה – הסיפור של גולדה** ** ** בלה סיפרה סיפורה של גולדה (שם המשפחה לא ידוע), אחותה של סבתה. גולדה נולדה בשטייטל בסרביה אחר כך עברה עם משפחתה לרומניה, ואחר כך עברו לאזור שהוא ברית המועצות של היום. גולדה הייתה אחת מחמש אחיות ונשואה. היא לא יודעת לספר על ילדותה, מלבד שהיא הייתה בת למשפחה פשוטה בת חמש אחיות. לגולדה הייתה ילדה אחת ויחידה וקראו לה שרה (הם לא הצליחו להביא עוד ילדים). כשהתחילה המלחמה גולדה הייתה כבר אחרי גיל 40. היא מספרת שעברה הרבה סיוטים בתקופה של המלחמה. היא הייתה אישה כפרית פשוטה, עבדה קשה מאד בכל יום, תיחזקה את הבית וגידלה ירקות. היא הייתה אישה טובה, פשוטה מאוד ובעלת חוכמה רבה. אחרי החתונה הם עברו להתגורר בעיר טירספול במולדובה, עיר שנייה בגודלה. עוד לפני המלחמה גרו בבית קרקע עם חצר, עם השכן, קרוב לשוק העירוני. בזמנו החיים ובכלכלה סבבו סביב השוק. אנשים מהכפר שבאו לשוק למכור את הסחורה היו משאירים אצלה את העגלות עם הסחורה שלהם והיא נתנה להם מקום לשבת, לנוח ולשתות. אנשים רבים הכירו אותה ואת טוב ליבה. ההיסטוריה מראה שאהבו אותה ושהייתה אישה טובה והעתיד שלה הראה שהיא הייתה אישה חזקה. החיים עצמם הם שחינכו ולימדו אותה, לא הייתה לה השכלה רשמית. הייתה לה משפחה יהודית גדולה, מסורתית, מרובת ילדים. לפני המלחמה הם היו עובדים מהבוקר עד הערב ולא התעניינו בפוליטיקה. ההפגזות של המלחמה התחילו בארבע בבוקר והם התחילו לברוח. הם חשבו שזה ייגמר במהרה והם יחזרו. כשפרצה המלחמה שרה הייתה בת 15. אף אחד לא ידע ולא הבין מה קורה. לבעלה היה אח שגר באוקראינה קרוב לגבול עם מולדובה. הוא גר באזור כפרי שהיה דומה למעין קיבוץ, סביבו היו היישובים הכי עשירים עם הישגים גדולים, יישובים של יהודים. האח היה המנהל של ה"קיבוץ" העשיר והם חיו אצלו. כשהם הגיעו לכפר הגרמנים נכנסו מהצד השני ומיד אספו את כל התושבים בכיכר המרכזית. היו אנשים שהלשינו והצביעו על אח של בעלה של גולדה. מיד הרימו במה ותלו אותו מול כל התושבים שגם אשתו והילדים היו בקהל, הם עמדו מול כולם. זה היה ביוני 1941, זו הייתה ממש ההתחלה. הגרמנים מיד גידרו את השטח ועשו גטו זמני. את הילדים והנשים שמו יחד, את הגברים שמו בשטח אחר. בעלה של גולדה היה בשטח של הגברים, גולדה ושרה ביחד עם אשתו והילדים של האח שנתלה היו בשטח של הנשים. עדיין לא הקימו מחנה ריכוז עם גדר חשמלית, רק שמו גדר ומסביב חיילים. כל יום הגברים הלכו לעבודה, ובערב הם חזרו מהעבודה לגטו. גולדה הייתה רואה את בעלה כשחזר בערב אבל הם לא יכלו לדבר. שחלפו יולי ואוגוסט התחיל הכפור והיה קר בחוץ. הם ישבו וישנו על הרצפה, ואפילו השערות היו מכוסות כפור. ערב אחד גולדה לא ראתה את בעלה בין הגברים שחזרו מהעבודה. הגיעו שמועות, אולי דרך החיילים, היא לא זוכרת, ואז קיבלה את הבשורה המרה. פקדו על הגברים לחפור בור גדול ושסיימו את העבודה הגיעה משאית עם ברזנט שמכסה אותה. כשהם פתחו את הברזנט הם ראו ילדים חיים, אפילו תינוקות היו ביניהם, כנראה שהגיעו מבית חולים או מבית יתומים, וזרקו את כולם לתוך הבור. נשמעו צעקות ובכי. הם פקדו על היהודים לכסות את הבור. בעלה של גולדה היה בן יותר מ- 50 באותו יום, כנראה שקיבל דום לב או התקף לב ומת באותו המעמד. הגרמנים קברו אותו עם כל הילדים. גולדה קיבלה את הבשורה אחר כך. בינתיים בחלק שלהם בגטו הכול היה תלוי בשגעונות של החיילים הגרמניים. יום אחד הם החליטו שיורים בכל אדם חמישי. שהגיעו אליה והיא היתה חמישית, הגרמני לא ירה בה והיא לא ידעה אם זה היה במקרה או בגלל שהיא הייתה יפה. גולדה הבינה שזה עניין של זמן עד שזה יקרה שוב והיא החליטה לברוח. בגטו את כל העבודה עשו היהודים עצמם, הגרמנים מינו יהודים לעשות את כל העבודות וגם יהודי שישגיח וילשין. הבחור היהודי שמינו לשמור על כולם רצה להתעסק עם שרה, ממש הטריד אותה. גולדה נתנה פייט, אז הוא התרגז והלשין עליה. הגרמנים התנפלו על שרה והרביצו לה. בעטו בה עם המגפיים, וגולדה עמדה וראתה הכול, ולא התערבה כדי להגן עליה. הם ממש התעללו בשרה. כנראה שהיה לה אירוע מוחי, היא הייתה חצי מתה. אחר כך גולדה הבינה שאם היא תתקרב הם יהרגו את שתיהן ולא יהיה להן סיכוי וחשבה שכאשר הם יעזבו אותה היא תטפל בה, וכך היה. כשהגרמנים עזבו אותה, היא הייתה חצי מתה, אבל גולדה הוציאה אותה וטיפלה בה למרות שלא היו לה תרופות, שרה נשארה בחיים, היא זוכרת שהיו לה התקפי זעם והיה פתאום נכנס בה שיגעון. זה היה כבר בחודש נובמבר וגולדה החליטה סופית שאין ברירה וצריכים לעשות מעשה, שהיא ושרה חייבות לברוח. אשתו של האח של בעלה לא הסכימה לברוח. שאלתי למה הם לא ברחו, וגולדה אמרה שגיסתה כבר הייתה שבורה. גולדה הייתה חזקה. כל שאר המשפחה של האח של בעלה נספתה באותו הגטו, הם לא יצאו משם. לילה אחד שלא היה חשמל גולדה ברחה עם בתה שרה. גולדה אמרה שמאז ועד תחילת 1945היא נדדה עם שרה אלפי קילומטרים והן נתקלו מדי פעם בפרטיזנים. הן הלכו בלילות, ובשעות האור התחבאו ביער. גולדה לא ידעה לאן היא הולכת וסיפרה שאם הייתה צומת או שתי דרכים שהיתה צריכה לבחור שמאלה או ימינה, אז כדי לא להתבלבל היא תמיד היתה פונה ימינה. בערבים שגולדה ושרה היו מגיעות לכפר, היא היתה מקישה בדלת של הבית הראשון וביקשה להישאר לישון באסם. היתה משכיבה את שרה לישון והיא לא היתה ישנה רק מקשיבה שאין סכנה. כשהייתה שומעת דלת או קול כלשהו גולדה הייתה לוקחת את שרה ובורחת כדי שלא ילשינו עליהן. סיפור נוסף היה שבאחד הימים הן היו צריכות לחצות איזשהו נהר ונתקלו בדייג. גודה ביקשה ממנו שיעביר אותן בסירה, בדרך הדייג הבין שהן יהודיות והתחיל טלטל את הסירה כדי שתתהפך והן יטבעו. גולדה הצליחה לשכנע אותו שלא יטביע אותן בכך שאמרה לו שלא יהיו לו חיים "אם תעשה את זה לא יהיו לך חיים וזה יישב לך על המצפון, אני יודעת שכך קורה, שלא תישן בלילות". הדייג נבהל וזה הציל אותן. הן נדדו משנת 1942 עד 1945, אכלו מה שהיה ביער ומה שנתנו להן באסם וכך שרדו. גולדה רצתה הביתה, ובסוף, לקראת סוף המלחמה היא הגיעה לטירספול בחזרה. אחרי שהגיעו לטירספול המשפחה הייתה מלוכדת, חגגנו חגים ביחד, שרה הייתה לפעמים מִתחילה לצרוח – הם באים, מי אלו?! עם הגיל זה עבר אבל היא סבלה מהתפרצויות שנים רבות. כשגולדה חזרה לבית שלה הוא היה תפוס בידי השלטון הרומני, לא היו כמעט גרמנים. הרומנים היו אכזריים אבל לא כמו כשהגרמנים היו, במהלך המלחמה כשראו שהגרמנים עומדים להפסיד, היו הרומנים יותר עדינים. גולדה ושרה הלכו לשכן של גולדה, לפני המלחמה גולדה והשכן גדלו ביחד עם המשפחות שלהם והיו מאוד קרובים. היא דפקה בדלת והשכן היה בהלם, השכן הרשה להן להיכנס והם הלכו לישון. זאת הייתה הפעם הראשונה בה גולדה נרדמה ולמחרת הגיעו הרומנים ועצרו אותן כיוון שהשכן הלשין מרוב פחד. הרומנים האשימו את גולדה ושרה בריגול עבור הרוסים, השמועה התפשטה והאנשים אשר הכירו את גולדה אספו חתימות שהם מכירים את גולדה על מנת לפטור אותה מהאשמה בריגול. החתימות עזרו והן ניצלו מעונש תלייה, שרה וגולדה מצאו בית בטירספול, צמוד קרקע. גולדה לא עבדה ושרה עבדה בתור מורה (רכשה השכלה ולמדה הוראה). גולדה השתדלה להמשיך בחייה כמו לפני המלחמה, חיה באורח חיים צנוע של אישה פשוטה שגרה בכפר. הן סיפרו על המלחמה ולא הסתירו. אחרי המלחמה לאחר שכולם חזרו, נפגשו כל חמש האחיות ורוב נשות המשפחה, הגברים לא חזרו כולם. הן המשיכו את חייהן בטירספול אפילו התחתנו שוב. כל אחד סיפר מה עבר עליו בתקופת המלחמה, שגולדה סיפרה את הסיפור שלה היא לא הזילה דמעה אבל כולם בכו. לאחר כמה זמן גולדה הבינה שהיא צריכה לכתוב את הזיכרונות ומה שעברה לכן החליטה לכתוב זאת במחברת בשביל לא לשכוח. שהזדקנה פתחה את המחברת וקראה היא מאוד בכתה, היו לה התקפי בכי וחרדה. החתן שלה ראה אותה וריחם אליה והחליט להשמיד את המחברת על מנת לעזור לה (בדיעבד היום מבינים כמה ההיה חשוב לשמור על המחברת והזיכרונות). לאחר המלחמה יום אחד מישהי נכנסה לחצר בביתה ושואלת אותה אם פה גרות גולדה ושרה. ומה מתברר? שזו הייתה ביתו של השכן שהסגיר אותן, גולדה לא זיהתה אותה למרות שהכירה אותה וחלפו הרבה שנים. היא אמרה שאבא שלה שלח אותה לחפש את גולדה ולבקש ממנה סליחה. שאבא שלה כבר כמעט 20 שנה חולה ומרותק למיטתו, על ערש דווי. והוא כבר מתפלל למות וממש מבקש למות, הוא מרגיש שהוא לא יכול למות בגלל מה שהוא עשה והוא מבקש מגולדה לסלוח לו כדי שיוכל למות. היא אמרה שהוא יחייה עוד הרבה שנים ושיישא את העונש הזה, כשהיא סיפרה את זה למשפחה כולם אמרו לה שהיא הייתה צריכה לסלוח לו, גולדה צעקה שקט! אתם לא אומרים לי מה לעשות!
זאב גוטמן
זאב גוטמן
רומניה
31.12.1919
בגבול רומניה - צ'כיה הנקרא ברמיך
בגבול רומניה - צ'כיה הנקרא ברמיך
החיים לפני המלחמה אני נולדתי בגבול רומניה - צ'כיה הנקרא ברמיך. היה שם חדר לתלמוד תורה, לשם הלכנו בבוקר. אחרי "החדר" הלכנו לבית ספר לימודי חול - עד ומשם שוב ל"חדר" - עד הערב. בכפר חיו 70 משפחות יהודיות היו שני בת כנסית, גדול וקטן. היה מקוה, שוחט ורב. הגויים היו פי 6 מאיתנו והם לא נגעו בנו לרעה, הם גרו בקצה הכפר והיהודים גרו במרכז. הם עבדו בעבודות אדמה והיהודים היו בעלי מלאכה והיו להם חנויות. הפרנסה של המשפחה שלי היתה להעביר סחורה )בשר ושתיה חריפה( בשוק שחור אל מעבר לגבול, אל צ'כיה. הגבול היה נהר שרוחבו כ300 מטר. העברנו את הסחורה על גבי סירות משוטים קטנות. כשהגיעו עם הסחורה לצ'כיה היו פורקים אותה מהסירות ומעמיסים על אותו סירות. היו שומרי גבול והרבה פעמים נתפסו הסירות. אם נתפסו בגבול רומניה - שיחדו את השומרים אך אם נתפסו בגבול צכיה היה משפט ובית סוהר לכמה שבועות. היהודים בכפר התפרנסו בכבוד רב. המלחמה באוקטובר 1943 לקחו אותי למחנה עבודה של הונגרים ששם עשינו ביצורים לגרמנים בגבול. היה לי קשר עם ההורים ומפעם לפעם קיבלתי חבילה עם קצת אוכל ובגדים. ב1944- מיד אחרי פסח לקחו את כל המשפחות היהודית לבית הכנסת ולאחר מכן לקחו אותם לגטו בעיר, אינני יודע כמה זמן היו שם. משם נלקחה משפחתי לאושוויץ, ויותר לא שמעתי מהם. אחותי שגרה אז בבודפשט כתבה לי שהיא שולחת לי חבילות למחנה עבודה אך החבילות מעולם לא הגיעו אלי. מאז ניתק איתה הקשר. ליד מחנה העבודה בו הייתי הסתובבו פרטיזנים, אך היות ולא היכרתי אותם לא יכולתי לברוח איתם. באוקטובר44- פינו המפקדים את הממחנה כדי לברוח מהחזית, הם פחדו את מהרוסים. לקחו את כל היהודים מהמחנה והגענו לגבול הונגריה-אוסטריה, עבדנו שם. שיכנו אותנו בבית חרושת, מרוב צפיפות קיבלנו מחלת טיפוש וכינים. הכאבים היו חזקים מאוד, בכינו וצעקנו, נוסף לזאת הרומנים הרביצו לנו ללא הפסקה. לפני שחצינו את הגבול לאוסטריה עשו מסדר ואמרו לנו להוריד את כל התכשיטים. אחרי המסדר הלכנו לתחנת רכבת. הכניסו אותנו לקרונות של בהמות והצפיפות היתה רבה. היינו צמאים, רצינו לשתות קצת מהשלוליות אך השומרים לא נתנו לנו. משם הלכנו כמה שעות עד שהגענו לאחד הכפרים. שם קיבלנו קפה חם. כל מאה איש הוכנסו לבית ריק, והיו שם מיטות מקרשים וקש מפוזר על הרצפה. אפילו היה חשמל! במחנה חלינו טיפוס, גם המקלחות לא עזרו שבנו להתגרד כאילו לא עשינו כלום, היה לכולם חום גבוה חלק כבר מתו. הגרמנים אמרו לשני יהודים שידעו רפואה לקחת את כל החולים אל בית נטוש בראש ההר. אני לא הייתי בין האנשים שנלקחו אל ההר. במשך הזמן, במחנה, התבלו הנעליים והבגדים. קיבלנו נעלי עץ מהגרמנים ואת הבגדים תיקנו בעצמנו. הגרמני פחד שנעביר את מחלת הטיפוס למשפחות האוסטריות אצלן אנחנו עובדים תמורת אוכל ולכן אסר עלינו ללכת לעבוד אצלם. מי שהלך בכל זאת קיבל כדור בראש. שלושה, ארבעה ימים אחרי האיסור הזה התחלנו לצאת בכל זאת לעבודה אצל המשפחות לאור העובדה שהגרמנים הירפו את השמירה עלינו. עשינו את הביצורים במרחק 3 קילומטר מהבתים בהם גרנו. בערב פסח פקודה לחזור לבתים לא ידענו מה קורה, באנו לכפר-עשו לנו מסדר והגרמני אמר שהרוסים מתקרבים. לכן הצבא הגרמני יסוג. הוא עוד אמר שמי שישאר כאן יהרג לודאי מהמלחמה בין הצבאות, לכן מי שרוצה - יבוא איתם וינצל ומי שלא רוצה שישאר כאן וימות. היה לנו קשה עם הקבוצה על ההר והם התלבטו אם לבוא או להישאר. חלקם היו חולים מאוד ולא יכולנו ללכת והם איבדו כל תקווה, ונשארנו. חלקם אמרו - אולי נשאר בחיים, הייתי בן אלה שהלכו ביום הראשון של פסח התחלנו ללכת, ימים ולילות הלכנו. אנשים נפלו בדרך כמו זבובים. לא היה לנו כח ולא היה לנו אוכל. מצאנו עשבים בדרך, וקצת תפו"א. מצאנו חלזונות המגיחים מהאדמה אחרי הגשם. שברנו את הקונכיה ואכלנו, לא הייתה ברירה. בדרך הלאה פגשנו אוסטרים עגלה מלאה סלק סוכר וקיבלנו סלק אחד לכל 15 איש. היו שנפלו על האדמה, מאחר והגרמנים קיבלו הוראה לא להשאיר יהודים חיים בשטח הם הרגו כל מי שנפל. בלילה ישנו בשדה וירד עלינו שלג, בבוקר היו שקמו והיו שלא... הגענו לכפר אחד שם קיבלנו חתיכת לחם ומרגרינה. עמדנו בתור וכולם נדחפו, היה בלגן כל אחד רצה להשיג הרבה אוכל, ומהר. הגרמנים ראו את הבלגן וקיבלו פקודה לירות בנו. הרבה נפלו. ראיתי גרמנ עם כמה חתיכות לחם ביד שלא הספיק לחלק לאנשים )הם כבר מתו(, ביקשתי ממנו חתיכה )אמרתי שלא קיבלתי( - לא נתן לי. התחלתי לבכות ולהתחנן לפניו - נתן לי. הגענו למחנה הריכוז מאוטהאוזן, יכסנו אותנו באוהלים ענקיים ששימשו סככות ל20- טנקים קודם. לא הייתה עבודה והרוסים, האמריקאים והצרפתים התקרבו לשם. בבוקר קיבלנו קצת קפה דלוח ובצהריים מרק מסלק סוכר, וכיכר לחם אחת לארבעה עשר איש. יום אחד, הלכתי ליד שער המחנה שם ניצב שומר גרמני ומסביב הייתה גדר תיל, מחושמלת וכל כמה מאות מטרים היה מגדל שמירה. מאחורי השער ראיתי ערימה של קליפות סלק סוכר. התחלתי להתקרב שכלב נשך אותי. הקאפוס התחילו להרביץ לנו עם אלות והכל היה נורא. נאחזתי באחד העצים וזאת הייתה העזרה שלי. בינתיים הכלבים עזבו אותנו והגרמנים הפסיקו לירות, וקיבלנו מה שנשאר מהאוכל. התברר שהחבילות היו חבילות שאנשים שלחו לשבויים האמריקאים והצרפתים, והגרמנים נתנו אותם לנו להראות את "טוב ליבם", שהם מוציאים עלינו כסף )הם העמידו פנים כאילו הם הכינו את החבילות בשבילנו(

עדויות נוספות

:

שנדי מילר
שנדי מילר
סלובקיה
31.12.1929
גלאנטה
גלאנטה
שנדי גדלה בגלנטה שבצ'כוסלובקיה למשפחה יהודית חרדית מרובת ילדים. להוריה יהודה אריה וצורטל היו שישה בנים ושש בנות והיא הבת העשירית מתוך ה 12. הילדים דיברו הונגרית וסלובקית והוריה דיברו גרמנית. הייתה להם פרנסה טובה. הוריה ניהלו מסעדה, אולם חתונות ובית קפה. נוסף על כך היה להם יקב בביתם. ילדותה הייתה טובה וכל הסובבים אותה רצו להיות חברים שלה. כל יום בני משפחתה היו אוכלים יחדיו. בוקר צהריים וערב היו יושבים סביב השולחן ואוכלים ארוחה משפחתית. שנדי: "מי שעבר בגלנטה ידע שיש לו מקום אצלנו". החיים היו אחרים לגמרי לפני המלחמה. שנדי מספרת שב 19 במרץ 1944, אחד הימים היפים בחודש, היא ואחותה ייטי ישבו בחדר וקראו ספר. פתאום אימן נכנסה ואמרה להן: "בנות, הגרמנים כבשו את הונגריה". ממשלה פרו נאצית עלתה לשלטון בצ'כוסלובקיה ושיתפה פעולה עם הגרמנים בתהליך ההשמדה. נחקקו חוקים ונתלו שלטים אנטישמיים בכל רחבי המדינה. לאט לאט פורסמו חוקים ורגולציות שמנעו מהיהודים חופשיות ושוויון: איסור על שימושים בתחבורה ציבורית, איסור על מעבר מיישוב ליישוב ושעל יהודים לצאת מהבתים בעטיית טלאי צהוב בלבד. באותה שנה הוקם גטו גלנטה בסביבת בית הכנסת הגדול ושנדי ומשפחתה הועברו לשם. בכל העיר הוקמו רמקולים והודיעו בהם שכל היהודים חייבים לעזוב את בתיהם ולעבור לגטו ויכולים לקחת רק מה שיוכלו לתפוס בשתי ידיים. העזיבה הייתה קשה עבור שנדי. היא מספרת שגם היום המחשבה על אותו יום מעבירה בה תחושות קשות. היא הייתה צריכה לעזוב את החיים המוכרים לה ולהשאיר הכל מאחור. כשהגיעו לאושוויץ ביום הרביעי, הופרדה שנדי מהוריה ושלושה מאחיה. מלבדה ומלבד אחותה ייטי ואחיה יחזקאל, איש משמשפחה לא שרד את מחנה ההשמדה. כשהגיעו לאושוויץ הוכרחו להתפשט מכל הבגדיהם. שנדי החביאה דפים שהוציאה ממחברת בה כתבה יומן בביתה, בהם כתבה את חוויותיה לאורך כל שהותה במחנה ההשמדה. לשנדי לא היה איפה להחביא את הדפים אז היא הכניסה אותם לכיסים של השמלה של אחותה. כשהגיעו לצריפים, החביאה שנדי את הדפים בין מיטות העץ לקיר. שנדי שהתה באושוויץ 3 חודשים. בכל פעם שירד גשם, הם יצאו החוצה ופתחו את הפה שלהם בניסיון לשתות ממנו. יום למחרת כשהיו שלוליות הם רכנו מעליהן ושתו מהן: "ככה נשארנו בחיים". כדי להעביר את הזמן, שנדי ועוד 45 בנות מגלנטה סיפרו אחת לשנייה סיפורים מצחיקים מילדותיהן בעיר המשותפת, וכך תמכו זו בזו: "הצחוק הביא לנו כח". אחרי הסלקציה הראשונה, בגיל 14.5 בלבד, נלקחה שנדי לעבודות במפעל לייצור חלקים למטוסי קרב ותחמושת. כשיצאו מאושוויץ שנדי לקחה את הדפים מבין החריצים, עשתה מהם שני כדורים והחביאה אותם מתחת לבית השחי שלה. אורך כל משמרת במפעל היה 12 שעות ללא הפסקה. שנדי עסקה במדידת אורך ורוחב של תרמילים והוכרחה לכתוב הכל בכרטיסיות ונשארו לה כרטיסיות רבות שלא עשתה בהן שימוש. הדפים של היומן המקורי שלה ניזוקו בגלל מזג האוויר והתנאים הקשים וכך שנדי החליטה לשמור את כרטיסי הרישום המיותרים במטרה לשחזר את הכתוב בדפים המקוריים. שנדי כתבה בסתר על קורותיה לפני ההגעה למחנה ועל החוויות במשך שלושת החודשים בהם שהתה בו. במאי 1945 שוחרר המחנה על ידי הצבא האדום. כשאמרו שנגמרה המלחמה, כולן התחילו לבכות. לפני פרוץ המלחמה מספר היהודים בגלנטה עמד על 1200 אנשים. בסופה, נותרו מהם 270 בלבד. שנדי וייטי חזרו לגלנטה אחרי שחרור המחנה. שנדי הייתה בת 15.5. אחרי שישה שבועות הופיע יחזקאל בגלנטה אחרי שטופל בבית חולים בגרמניה. שנדי מספרת שכמעט כל יום זוג חדש מהיהודים הנותרים בגלנטה התארס. אחותה ייטי אחת מהן. אחרי החתונה הם קיבלו את אחד מהבתים וגרו בו. שנדי הכירה את אחיו של בעלה של אחותה, שמו מיכאל, שלימים יהיה בעלה. השניים עלו יחד עם בני משפחותיהם ובתם התינוקת לארץ בשנת 1949, והשתקעו בירושלים. שנדי מספרת שיום אחד, אחד מנכדיה שאל אותה: "סבתא תספרי לי על האחים שלך, ועל אמא שלך, מה לא הייתה לך אמא?" שנדי השיבה: "בטח לכולם יש אמא" הנכד שאל: "אז איפה האמא שלך, את אף פעם לא מדברת על אמא שלך". שנדי אמרה: "הרגו את אמא שלי" הנכד השיב: "הרגו את אמא שלך? ואיפה את היית?". שנדי סיפרה: "אני ברחתי". הנכד שאל: "מדוע ברחת?" וכך שנדי החליטה להתחיל לספר את הסיפור שלה. בנה הגדול של שנדי נפל במלחמת יום הכיפורים. שנדי אומרת שהקמת משפחתה הגדולה היא הנקמה שלה בגרמנים, שרצו להרוג ולהשמיד את כל עם ישראל, ושהילדה בת החמש עשרה שהייתה, הביאה לעולם ילדים נכדים ונינים שהולכים ולומדים בישיבה, ומחזיקים את עם ישראל.
אסתר סקלר
אסתר סקלר
פולין
31.12.1932
וורשה פולין
וורשה פולין
**לפני המלחמה:** אסתר סקלר (שם נעורים ריבויד) נולדה בשנת 1933 בוורשה - פולין למשפחה דתית עמידה, לה שני ילדים אסתר ואחיה הקטן. סבא של אסתר היה רב גדול מהקהילה היהודית הליטאית (קהילה הדוקה מאוד ושמרנית) אך למרות זאת משפחתה הקרובה לא חיה ברובע היהודי של וורשה. לאביה של אסתר הייתה נגריה גדולה – מפעל עץ. עוד לפני התחלתה הרשמית של המלחמה הייתה אסתר מוקפת בביתה באווירה של מתח ופחד, כאשר גורשו היהודים מגרמניה לאחר ליל הבדולח רבים מהם הגיעו לפולין בחיפוש אחר מקלט, דבורה (אמא של אסתר) הרגישה שמשהו לא טוב קורה ומאחר שזכרה את מלחמת העולם הראשונה מיהרה להאמין לדברי היהודים הגרמנים ופחדה מפריצת מלחמה והמשמעויות שיהיו לה. **המלחמה: ** המלחמה התחילה בפולין בראשון בספטמבר 1939, וורשה הופצצה בלי הרף, פצצות פגזים ושרפות היו בכל חלקיה של העיר. אסתר זוכרת שההפצצות לא נפסקו שבועות רבים גם בלילות ולא היה חלק אחד של העיר שלא נהרס. וורשה עמדה לבדה, אחרונה שהחזיקה מעמד בכל פולין והתבצרה בחומותיה, אך המצב היה קשה, מאחר שהמלחמה התחילה בלי התראה לא היה דבר מאורגן והתושבים נקלעו מהר לרעב כבד ולמצוקה וכמו כן אווירה איומה של פחד. בביתם היה רדיו וכל המשפחה התאספה לשמוע את החדשות על מה שקורה מחוץ לוורשה, הוריה וסבא וסבתא שלה הגיעו למסקנה שלא בטוח להם יותר להישאר ברובע הפולני ולכן עם פרוץ המלחמה נטשו המשפחה את ביתם ותוך לילה אחד ארזו את כל חפציהם ועברו לגור אצל קרוב ברובע היהודי – "אני זוכרת הלבישו את כל הבגדים עליי וחשבתי אם ילבישו אותי עוד דבר אחד איחנק ! אבל לא אמרתי דבר. מהראשון בספטמבר הפכנו פליטים." בסופו של דבר נכנעה וורשה והגרמנים נכנסו פנימה, עם כניסת הגרמנים בחרה משפחתה של אסתר לחזור חזרה לביתם ברובע הפולני אך הבית הופצץ והם נאלצו להשכיר דירה מפולני. אפילו עם הגרמנים בוורשה דבורה התעקשה שאסתר תמשיך ללכת לבית הספר, מבחינתה בית הספר היה קודש ויש לעשות כל מאמץ בשביל להמשיך ללכת אליו. בבית הספר הפולני היו מסתובבים חיילים נאצים ומשגיחים על התלמידים, מאחר שהיה בית הספר קתולי כל בוקר הוכרחו התלמדים להתפלל תפילת בוקר בה הייתה אסתר עומדת בשקט ולא מתפללת כיוון שהייתה יהודיה. יום אחד במהלך אותה תפילת בוקר היא הרגישה דחף לא מוסבר להצטלב, רגע לאחר שהחלה להצטלב הופיע חייל גרמני לפניה ובחן אותה למספר רגעים לפני שהמשיך הלאה, "יש לי השגחה, ניצלתי, הוא היה מוציא אותי אם לא הייתי מצטלבת". באותו היום חזרה אסתר הביתה וסיפרה לאמא על המקרה, לאחר ששמעה את הסיפור החליטה דבורה סופית שעליהם לברוח ושלא בטוח להישאר בפולין יותר. אך בריחה לא הייתה אידיאלית מכמה סיבות: ראשית לא היה לאן לברוח, רוב הגבולות מהמדינה נסגרו ופולין התחלקה לשניים בעקבות ההסכם בין ברית המועצות לגרמניה, הסיכוי היחיד היה לברוח דרך החלק הרוסי לתוך ברית המועצות. אך גם זאת הייתה בעיה, אביה של אסתר שנא את הרוסים ולא האמין שתחת שליטתם יהיו בטוחים יותר, זאת מכיוון שבתקופת מלחמת העולם הראשונה הוא חיי באזור שנכבש ע"י ברית המועצות וזכר אותם כשליטים אכזרים שלחיות תחת שלטונם היה רע משלטון הגרמנים. דבורה המשיכה להתעקש לברוח ופנתה לסבתא וסבתא של אסתר, הסבא סירב לברוח לברית המועצות מאחר ששם הייתה אסורה הדת והוא לא יוכל לשמור את יהדותו. כשראתה את סירובם לקחה דבורה יוזמה והודיעה שהיא תברח עם הילדים ומי שרוצה שיישאר. הסבא מיהר להזהיר אותה שהם ימותו בדרך מקור ומרעב ושזה שיגעון מצידה אך דבורה עמדה על שלה ואמרה "אם אאבד את הילדים זה יהיה מידי אלוהים ולא מידי אדם". באותה התקופה כבר החלו להיות חוקים נגד יהודים, יהודים לא יכלו לנסוע ברכבות וחויבו ללבוש רצועה על היד שתזהה אותם – רצועת הבושה. דבורה סירבה בתוקף ללבוש את הרצועה והייתה אומרת שוב ושוב שהם אלו שצריכים להתבייש ושהיא לא תלבש את הסימן המזהה אף על פי שמרידה זאת הייתה יכולה לעלות לה ולמשפחתה בחייהם. באותו הזמן בחלק אחר של פולין חיה אחות של אביה של אסתר שסולקה מביתה ומצאה את עצמה בביאליסטוק שבחלק הרוסי. גם אחיה של דבורה, רפאל, ברח לביאליסטוק עוד לפני כניסת הגרמנים לוורשה והשניים נפגשו שם. כשנפגשו החליפו השניים רשמים מחוותיהם והגיעו למסקנה שמסוכן למשפחתה של אסתר להישאר בוורשה ושצריך לגרום להם לברוח, האחות ביקשה מרפאל ללכת חזרה לוורשה ולהביא איתו את המשפחה, בנוסף היא כתבה מכתב לאחיה (אביה של אסתר) וביקשה בו שלא יסתנוור מהכסף שהיה לו בוורשה ושימהר לברוח עם משפחתו. כשהגיע הדוד רפאל לוורשה האב סירב לעזוב עימו ואף שקרא את המכתב מאחותו ביטל אותו וטען כי מדובר בשטויות ובלבולי מוח. אחרי שדבורה שמעה על המכתב ושמעה מהדוד רפאל שעדיף לנסוע לביאליסטוק וששם יהיה בטוח יותר היא החליטה שהיא חייבת לעזוב גם בלי כל השאר, היא באה לבעלה ואמרה לו שהיא עוזבת עם הילדים לא משנה מה ושהוא מוזמן להישאר בוורשה עם הכסף והם יפגשו אחרי המלחמה אם בכלל יישאר משהו אחריה. האיום הזה בנוסף למספר חלומות כמעט נבואיים שגרמו לו להרגיש שחייב לעזוב שברו את אביה והם החליטו לעזוב את וורשה. דבורה מיהרה לבקש מהדוד רפאל שהיה בהיר עם עיינים כחולות (מראה ארי) ללכת לקנות בשמם כרטיסים לרכבת אף על פי שהעלייה של יהודים אליה הייתה אסורה. המשפחה עלתה על הרכבת לרוסיה, הנסיעה מהווה בשבילם סכנת חיים – אם יתפסו על הרכבת ימותו מיד. במהלך הנסיעה הופיע קצין נאצי על הקרון שלהם והתחיל להסתובב, הוא עבר אדם אדם עד שהגיע לאחיה הקטן של אסתר שם הוא נעמד והרים את הילד. אחיה הקטן היה גם הוא בלונדיני ולבן עם עיינים כחולות וחזות ארית והקצין ראה בו את בנו. הוא שיחק איתו קצת ואמר עד כמה הוא ילד יפה ושלו עצמו יש ילד כזה בבית, אסתר זוכרת שכל רגע שאחיה היה בידי הנאצי מילא אותה פחד והרגיש כמו נצח אך לבסוף הקצין הוריד את אחיה והמשיך בדרכו והמשפחה לא נתקלה באף נאצי עד סוף הנסיעה. מהרכבת הגיעה המשפחה לגבול בין פולין לרוסיה – נהר "בוק", באותו הלילה הם מצאו משפחה פולנית שתתן להם לישון אצלם ותעזור להם לעבור לצד הרוסי למחרת. אך באותו הלילה חיילים נאצים מצאו אותם, למזלם החיילים לא ידעו שמדובר ביהודים ולכן לא אסרו את בריחתם רק בזזו והכו אותם כרצונם, בזמן הבזיזה בה החיילים לקחו רכוש תמונות ואוכל חייל אחד מצא את אסתר ותפס אותה בראשה פורע ומפרק את הצמות שתמיד הייתה לובשת וגאה בהן, מאותו הרגע אסתר לא הרשתה לאף אדם לגעת בשערה. למוחרת בלילה ניסו המשפחה לעבור את הנהר בפעם הראשונה, ניסיון זה כשל כאשר החלו הרוסים לירות לעבר הסירה וחייבו אותם לסגת חזרה לגדה הפולנית. במשך שבוע שהו המשפחה אצל הפולנים ובכל לילה הניסיון לחצות את הנהר כשל. בלילה השביעי שמעה אסתר את הוריה מדברים בניהם שאם לא יצליחו הפעם לחצות הם יוותרו ויחזרו לוורשה. אסתר שהרגישה בוורשה לא מוגנת לא רצתה בשום אופן לחזור לשם והבטיחה לעצמה שהפעם הם יעברו. באותו הלילה כשעלו על הסירה וחצו את הנהר הם הצליחו להגיע כמעט עד הגדה השנייה לפני שהרוסים זיהו אותם והחלו לירות, אסתר בהחלטה של רגע קפצה מהסירה והחלה לשחות לעבר הגדה דבורה קפצה מיד אחריה ושאר המשפחה אחריהם, בשחייה הצליחו להגיע לגדה הנגדית בשלום וחצו את הגבול. אך בבריחתם מהירי איבדו את שני שקי הרכוש הגדולים שלהם, המלווים הפולנים שלהם שהיו אמורים לעזור להם למצוא מקום לישון בצד השני ברחו עם שני השקים. בגדה השנייה הייתה המשפחה אבודה בחושך אף אחד מהם לא ידע להתמצא באזור, אחרי לילה של שיטוטים הבוקר עלה ושני פולנים מצאו אותם וכיוונו אותם איך להגיע לבית של פולניה שתארח אותם. הם הגיעו אליה ותמורת תשלום היא נתנה להם לישון באסם שלה. אחרי שהתמקמו באסם החליטו האב ודוד רפאל שיש לחזור לקחת את הרכוש מהפולנים אבל דבורה עמדה על דעתה שהרכוש לא חשוב ושיש להישאר יחד כי רק החיים משנים. למוחרת בבוקר המשפחה יצאה לדרך, תמורת תשלום הם קנו מהפולניה עגלה ומוצרים בסיסים ויצאו לגבול רוסיה כשהם מתחזים לנוודים. בדרכם תפסו אותם סיירת של חיילים רוסים שתשאלו אותם מי הם ולאן הם הולכים, אם היו יודעים שהם אינם רוסים לא היו נותנים להם לעבור אך למזלם דבורה ידעה קצת רוסית מהתקופה בילדותה שבה הרוסים שלטו על פולין, היא שכנעה אותם שהם רוסים והם נתנו להם לעבור. לאחר מסע של כמה ימים הם הגיעו לביאליסטוק ושם השתכנו בביתה של הדודה שכבר ברחה לפני תחילת המלחמה. החיים בביאליסטוק היו לא קלים, בביתה של הדודה הם חיו בצפיפות ובחוסר ולמרות שגם הדוד וגם שני הוריה מצאו עבודה עדיין היה קשה להתקיים. אך למרות הקושי אסתר זוכרת את החיים שם לחיוב, היא הלכה לבית הספר, למדה קרוא וכתוב וחיה חיים פשוטים. לאחר שלמדה לקרוא ולכתוב היא כתבה שני מכתבים לסבא וסבתא שלה בהם סיפרה על החיים בביאליסטוק ועדכנה אותם שהם כולם חיים ובסדר, אסתר קיבלה שתי גלויות תשובה על המכתב משרה (דודה שלה) בהם סיפרו המשפחה בגטו על החיים שלהם ולמרות שלא יכלו לספר דבר אמיתי על החיים שם הם הצליחו להכניס רמזים שגרמו לדבורה להבין שהחיים בגטו קשים ולא טובים. דיי מהר מיום הגעתם הציעו להם הרוסים להישבע אמונים לרוסיה ולקבל אזרחות (כמו שהיה נהוג במשטר הקומוניסטי), אביה של אסתר סירב בתוקף בטענה שאי אפשר לסמוך על הרוסים והוא לא מוכן להישבע אמונים לקומוניזם. בתחילה סירובו עבר בשקט אך תוך מספר חודשים הם הוכרזו כאויבי המשטר וסולקו מביאליסטוק לעיירה קטנה ליד הריי אורל שהייתה בשטחה של הרפובליקה העצמאית קומי. למרות שגם הדוד רפאל סירב לקבל אזרחות הוא גורש למחנה עבודה באזור יותר מרוחק של רוסיה שם שהה חלק גדול ממה שנותר מהמלחמה. החיים בקומי היו כמעט רגילים, אסתר הלכה גם שם לבית הספר והשתתפה במספר פעילויות חברתיות. למרות זאת הם היו מוגבלים בתנועה, היו איסורים על היציאה מתחומי העיירה והם היו מחויבים בעבודה קשה בתנאים נוקשים ומגבילים. מהר מאוד התחיל בעיירה רעב קשה, המחסור במזון ובמצרכים בסיסים הוביל לתקצוב חסכני באוכל שלא אפשר התקיימות על פי כמה קשה כל אדם עבד. הרעב הוביל את אנשי העיירה להבריח אוכל, אמא של אסתר, דבורה, הייתה יוצאת למסעות רגליים ארוכים לעיירה השכנה בכדי לסחור (בצורה לא חוקית) במוצרים ולהביא אוכל הביתה. לאחר כמה זמן התחילו להיות סילוקים של אנשים מהעיירה בקומי ורק העובדים הכי טובים של המפעל נשארו (בניהם אביה של אסתר ומשפחתם). כעבור כמעט שנתיים מיום הגעתם לקומי סולקו גם הם משם והועברו לעיירה אחרת דומה מאוד ששמה קרס – נודייסטיקריי. גם שם חייה של אסתר היו קשים אך רגילים ככל הניתן, הרעב לא עזב אותם והתקצוב באוכל גם שם היה תלוי בעבודה במפעל. למרות זאת הצליחו המשפחה לחיות שם עד סוף המלחמה. בזמן שהיו שם הצליחו האנשים להשיג עיתונים וכך גילתה אסתר על מה שקורה במחוזותיה הכבושים של רוסיה, בעיתונים כתבו הרוסים בפרוט על הזוועות שמבצעים הגרמנים ביהודים ששם ועל משאיות הגז ובורות הירי. 
מאיר הוס
מאיר הוס
פולין
4.9.1970
זימושץ׳ שבדרום מזרח פולין
זימושץ׳ שבדרום מזרח פולין
העדות נמסרה על ידי איילת הבת של הניצול

צרו איתנו קשר

שדות המסומנים בכוכבית (*) הינם שדות חובה
תודה!
פנייתכם התקבלה.

ניצור אתכם קשר בהקדם.
קרתה תקלה במהל שליחת הטופס. אנא טענו את העמוד מחדש ונסו שנית.
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com