זלמן טורגן

**חלק ראשון:** אסתר דאום נולדה ב 1918 נולדה בפולין. היא סיימה בית ספר תיכון ויש לה תעודת בגרות. לאחר מכן למדה בבית ספר למסחר בגדנסק בפולין. לפני המלחמה עבדה בעיר הבירה, וורשה. אביה נפטר מוקדם כאשר הייתה בת 13. עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939, היא חזרה להתגורר בלודז' יחד עם אמה ועם אחותה בשם רוזה שהייתה צעירה ממנה בשלוש שנים.   **חלק שני:** תחילת המלחמה 1 בספטמבר, 1939 היום הראשון של מלחמת העולם השנייה. נאיבי היה האדם שהאמין במלות השלום והבטחותיו של היטלר. כבר בימיו האחרונים של חודש אוגוסט של 1939 שררה הרגשה של תחילת מלחמה. לא דובר על כך בקול רם, אך כל מי שהיה יכול, הכן לעצמו מצרכי מזון, מקום מסתור, בגדים וכו'. בהצהרותיו הראשונות של היטלר טען שכוונתו הם גישה נכונה פרוסיה המזרחית בלבד. פולין גייסה חלקית את כוחותיה, והרכבות היו עמוסות גברים מגויסים. לוורשה הבירה הגיעו המונים ממערב פולין כיוון שהסיקו שמהגבול הגרמני עד לוורשה המרחק הוא גדול והגרמנים לא יגיעו לוורשה כל כך מהר. אך היה אחרת, ביום שישי הראשון לתשיעי 1939 בשעה חמש בבוקר החרישה צפירה איומה ובו זמנית נשמעו מנועים של המטוסים הגרמניים. שניות לאחר מכן נפלו לבירה הפצצות ראשונות, הגרמנים לא רק הפילו פצצות אלה גם ירו בנשק אוטומטי על העוברים והשבים ברחובות ובכבישי האוכלוסייה. היטלר הודיע בפומבי על " בליץ קריג" (מלחמת בזק), והצליח בשיטה זאת. רק חמישה ימים מאוחר יותר נכנסו הגרמנים ללודז'. וורשה הבירה ניסתה בינתיים להתגונן על אף ההפצצות היום יומיות. לאחר שהגרמנים הפציצו את תחנת החשמל נותקה וורשה מאספקת החשמל המים והגז והגרמנים כבשו את העיר. התושבים נתקלו בקושי רב להשיג צורכי קיום בין הפגזה להפגזה. מי שרק היה יכול היה ניגש לנהר "ויסלה" להביא מים, אבל לחם ומזון אחר בלתי אפשרי היה להשיג. ב-28 לדצמבר 1939 אחרי כניעתה של וורשה היא החליטה לחזור ללודז'. היא שכרה עגלה יחד עם בת דודתה ויצאו לכיוון לודז'. למחרת פגשה שם את ואת אחותה.   הקמת הגטו לאחר כשנה הגרמנים סגרו את הרובע בעיר לודז' בגודל של 4 קמ רבוע. ובנו שם את הגטו שאליו העבירו את רוב יהדות העיר. כאשר התמלא הגטו היו בו כ- 250 אלף איש שהתגוררו בצפיפות איומה. היא ומשפחתה עברו לדודים שלה ששכרו חדר ברחוב קושצ'ילנה מספר 4 בפולין. ההעברה הייתה מלווה באי נעימות רבה. מהראשון במאי כל שטח הגטו היה מגודר בגדר תיל עליו שלטים בהם כתוב "_שטח של יהודים. סכנה למחלות מדבקות – לא להתקרב. החוצה את גדר הגטו יחוסל_." והגדר הייתה שמורה על ידי חיילים גרמנים. בכניסה לגטו אסתר חיפשה מקום מגורים ורוב הדירות היו כבר תפוסות. כאשר נכנסה לחצר של אחד הבתים פגשה אישה בשם חנה, ושאלה אותה האם היא יודעת על חדר פנוי שאפשר לגור בו. חנה, שבעתיד נהייתה חמותה, אמרה לה שהם גרים בקומה ראשונה ואם אתם לא משפחה גדולה תוכלו להצטרף ולגור איתנו. כך אסתר נכנסה עם אמא ואחותה לגור עם משפחת פרנקל. ולימים כך הכירה את בעלה יצחק פרנקל, בנה של חנה. בראשון במאי 1940 נסגר הגטו, אין יוצא ואין בא.  בשני במאי 1940 ביקרה אותה דודה פלה והציעה לה להגיש מועמדות לאנשים היודעים את השפה הגרמנית. אסתר שידעה את השפה הגרמנית על בוריה ניגשה למשרדי הגטו ושוחחה עם יו"ר היודנראט חיים רומקובסקי. היא אמרה לו שהיא יודעת שפות, במיוחד גרמנית והציעה את עצמה כמזכירה במשרדים של הגטו. רומקובסקי בחר בה וכך אסתר עבדה בכל תקופת קיום הגטו. העבודה הזאת נתנה לה אפשרות להיות קרובה להתרחשויות בגטו עצמו וגם להיות בקשר מסוים עם הקצינים הגרמנים שביקרו את המשרדים ואת היו"ר.  באוקטובר 1944, הגרמנים הרגישו שהמלחמה עומדת להסתיים. הם החליטו לסגור את הגטו ולהעביר חלק מהיהודים למחנות השמדה וחלק אחר (בעלי יכולת עבודה) להעביר אותם לגרמניה למפעלים שונים. אסתר עם המשפחה שלה ומשפחת פרנקל, שבשנים האלה התחברו מאוד, הגיעו לתחנת הרכבת בה עמדו שתי רכבות לשני כיוונים. רכבת אחת יועדה למחנה ההשמדה אושוויץ והרכבת השנייה יועדה למחנות עבודה במפעלים בגרמניה. אף אחד לא ידע איזה רכבת נוסעת לאיזה כיוון. פתאום ראתה אסתר קצין אס.אס על הרציף אותו הכירה מהביקורים שלו במשרדים של הגטו. במהלך אחד הביקורים שלו, אסתר זכתה ממנו פעם אחת לתפוח עץ ופעם שנייה לחפיסת שוקולד. אסתר אזרה אומץ וניגשה לקצין האס.אס שעמד על הרציף, ושאלה אותו בגרמנית הרהוטה שלה האם הוא יודע להגיד לה לאיזה רכבת כדאי לה להכנס. הקצין הצביע על הרכבת הימנית. המשפחות סמכו על המידע של הקצין ונכנסו לרכבת שהוא הצביע עליה. למזלם, כך הגיעו למחנות עבודה בגרמניה וניצלו מהמוות באושוויץ. כאשר הגיעו לגרמניה הופרדו המשפחות ביניהן. משפחת דאום נשלחה למחנה רוובסבריק ומשפחת פרנקל נשלחה למחנה עבודה אחר קניגסווסטנהאוזן. בעת הפרידה, סיכמו אסתר ויצחק ביניהם שכאשר תסתיים המלחמה, הם ייפגשו שוב בדירה של חנה פרנקל בלודז'.  במחנה העבודה אסתר עבדה במפעל לחלקי חילוף של מטוסים. היא עבדה במפעל הזה עד לאפריל 1945. במהלך עבודתה במפעל היא ועוד עובדים החליטו ביניהם שהם מחבלים בתהליך הייצור של המוצרים, דרכם לנקמה קטנה בגרמנים. **חלק שלישי** כאשר הסתיימה המלחמה במאי 1945, אסתר חזרה עם אחותה ואימה ברכבת ללודז'. למרבה ההפתעה יום קודם  ב -9 במאי, יצחק עם הוריו הגיעו אף הם ברכבת ובעגלה עם סוס לביתם בלודז'. הפגישה ביניהם הייתה מאוד מרגשת אחרי שלא ראו זה את זה במשך כחצי שנה ולא היו בטוחים מה עלה בגורלם. הבית לא נפגע במלחמה ושם הם גרו ונולדו להם שלושה בנים, זאב, שמואל ויונה. אחותה רוזה עזבה מייד עם סיום המלחמה, עם חבר שלה לצרפת ומשם לארגנטינה. שם את חיו את חייהם. לאחר המלחמה יצחק פרנקל שירת במספר תפקידים ציבוריים. הוא היה יו"ר הקהילות היהודיות בפולין, סגן הנשיא של אורט העולמי וסגן הנשיא של ארגון הג'וינט שהיה אחראי על מדינות מזרח אירופה. בתפקידו הוא עזר ליהודי פולין וגם ליהודי רוסיה, שהגיעו לפולין על מנת לעלות לארץ ישראל. אסתר הייתה יד ימינו של יצחק לאורך כל תפקידיו. פעילות נוספת של יצחק הייתה באיתור ילדים ותינוקות יהודיים שנמסרו לכנסיות, על מנת להציל אותם. דרך עבודתו זו, קשר קשר חם עם הארכיבישוף קרל ויוטרה, שלמים התמנה לאפיפיור יוחנן פאולוס השני. שנים רבות האפיפיור ויצחק התכתבו ביניהם ושמרו על קשר ידידות חם. בפעילות הזאת נמצאו 292 ילדים שהוברחו מפולין דרך שוייץ באמתלה שהם חולי שחפת וצריכים לצאת לטיפול. משוויץ הילדים הועברו רובם לישראל וחלקם למדינות אחרות. בשנת 1973 החליטו אסתר ויצחק לעלות ארצה, לאחר שילדיהם עלו כבר לארץ 4 שנים לפניהם. זאב עלה ארצה ב 1969 ולמד הנדסה בטכניון. אחיו שמואל ויונה עלו כחצי שנה אחרי. כשעלו ארצה אסתר ויצחק כבר היו פנסיונרים. הם התגוררו בנס ציונה עד יום מותם. בביתם היו תלויות תמונות של השואה כזכר לכאב והסבל שעברו, בנוסף היה לאסתר חשוב להעביר את סיפורה לילדיה בשביל לשמר ולהעביר את עדותה לדורות הבאים. בשנות ה 90 אסתר הוציאה ספר בשפה הפולנית על החיים בגטו לודז'. הספר נקרא: הייתי מזכירתו של רומקובסקי.

במהלך עבודתנו נפגשנו עם מוטי טלר דור שני לניצולי שואה ושמענו את סיפורו: מוטי טלר נולד בארץ בשנת 1953. כחמש שנים לאחר קום המדינה. מוטי גדל בעיר נתניה, ומספר שהייתה לו ילדות נהדרת- כך הוא זוכר אותה. שני הוריו היו שורדי שואה. למוטי יש אחות גדולה ואח שצעיר ממנו. כיום הוא מורה לספורט בתיכון ״מור״. על הוריו: מוטי מספר ששני הוריו היו אנשים מדהימים שדאגו למשפחתם. אמו נפטרה לפני כ10 שנים ואביו נפטר לפני כ15 שנים. אביו עבד כנהג משאית, והיה מבלה את רוב שעות היום בעבודה. לעומתו אימו לא עבדה והייתה עכרת בית. עם השנים הילדים הבינו שהסיבה שאימם לא עבדה הייתה כי אבא שלהם לא היה מרשה לה לצאת מהבית מהפחד שלא יקרה לה כלום. הוא אמר שהכי בטוח לה בבית ושתשמור על הילדים ותטפל בהם. עם הזמן הילדים הבינו שהוא התנהג כך מתוך פחד שלקח איתו מתקופת השואה.   הבית היה בית מסורתי, הדליקו נרות ביום שישי ועשו קידוש בשישי. ההורים היו מחוברים לשורשים היהודיים.  מוטי שירת בצבא, לפני היה עתודאי, הלך ללמוד בוינגייט לפני הצבא, התגייס בגיל 21 כי היה עתודאי ולמד ספורט וקיבל הסמכה להיות מורה לחינוך גופני. עשה קורס קצינים והיה קצין וכמה שנים בקבע והשתחרר בדרגה של רב סרן ומאז הוא מורה עד היום. הוריו לא היו באף מחתרת או תנועת נוער וגם הוא לא. שני הוריו נולדו וגדלו בהונגריה. הם באו ממשפחות מאוד דתיות. הם הכירו אחד את השני כשכנים. אבא שלו היה תלמיד ישיבה ובגלל זה הבית היה מסורתי. אבא שלו איבד את כל משפחתו בשואה ועלה לארץ בשנת 1948 והחליט שהוא יוצא מהדת לגמרי עקב זאת כי לא האמין שיש אלוהים. הוא מספר שבגלל כל מה שקרה לו ולמשפחתו בשואה, הוא לא היה יכול להאמין שאלוהים קיים והתנתק מהדת. אמא שלו איבדה כמעט את כל משפחתה בשואה.  שניהם היו במחנות ריכוז ומחנות עבודה, הם עבדו בעבודות כפייה. אמא שלו הייתה באושוויץ בירקנאו ושם רוב משפחתה נרצחה מלבדה ושתי אחיותיה. כשנגמרה המלחמה שניהם ניסו בנפרד לחזור למקום שהם גדלו בו ושם הם הבינו שהם איבדו את כל המשפחה שלהם. כשחזרו הם התאהבו והתחתנו מחוץ לארץ. כשאפשר היה לעלות לארץ בשנת 1948 הם עלו לארץ ביחד עם כל שורדי שואה. הם קיבלו דירת מעברה בנתניה והתחילו לחיות את החיים מחדש שם.

בתיה מספרת: נולדתי ב-12/03/1920, בלוּבלין (Lublin) פולין, למשפחת בְּלַיְוְַייס (Blaiwais). בבית קראו לי "הִינְדָה", בבית הספר "בָּשָּה" ופה בישראל "בתיה". לאבי קראו חיים, לאמי הדס מלכה, ועוד ארבעה אחים: יוסף (גדול ממני בשנתיים), אני, בֶלַה (קטנה בשנתיים), דֹב (קטן ב5 שנים) ומַנְיַה (קטנה ב11 שנים). אף אחד לא נשאר בחיים. מכל המשפחה אני היחידה שנשארתי. אבא היה פרוון (עשה מעילי פרווה. בפולניה זה היה מקצוע נהדר. עזרנו לו. גם אני מכירה את המקצוע וגם יוסף ובלה) ואמא עקרת בית. המצב הכלכלי היה טוב (מעמד בינוני). כולם הסתדרו טוב בבית ולא היו ריבים. עד המלחמה החיים היו טובים. גרנו בשכונה פולנית שבה אולי 20% יהודים. אבל לא היו בעיות עם השכנים. אהבו אותנו. אבא ואמא היו אנשים שקטים. בלובלין היו כ55 אלף יהודים. לרוב לא הורגשה אנטישמיות, למרות שפולנים רבים היו אנטישמיים. גם בבית הספר הפולני אליו הלכתי לא הורגשה אנטישמיות. אבא לא היה דתי אך אמא הגיעה מבית דתי. הבית שלנו היה מסורתי ואבא "עשה מאמצים ...". הרגשנו כל חג: ראש השנה, יום כיפור אבא הלך עם הילדים לבית כנסת, סוכות, בשבועות הכל בבית ירוק ומאכלי חלב... אהבתי חגים – בגלל החופש. הבית היה גדול יחסית – שלושה חדרים. הלכתי לבית ספר פולני. הייתי היהודייה היחידה בכיתה. הייתי תלמידה טובה. המורה שלי הייתה נזירה, אנטישמית (היו לה אמירות שהבהירו זאת, כמו: "רועש פה כמו בישיבה"), אך היא הייתה נחמדה אלי. לא היו לי בעיות איתה והיא ביקשה שאלמד שתי תלמידות חלשות. הסכמתי והיא הייתה מרוצה מזה. אמא הייתה ציונית, אך ב-1921, היא ואח נוסף (הם היו 6 אחים) היו היחידים שנשארו בפולין, כאשר כל המשפחה עברה לישראל. כנראה מכיוון שכבר הייתה נשואה (היא הייתה האחות הגדולה) עם שני ילדים (יוסף בן 3 ואני בת שנה) ולא חשבה שתפרוץ כזו מלחמה. אמא הצטערה על כך שלא עלתה לישראל. לפני המלחמה, אמא רצתה שאני ואח נוסף נעבור לישראל. לשם כך נדרשו סרטיפיקטים (אישור עלייה בתקופת המנדט הבריטי המבוסס על היות המבקש בעל הכשרה מקצועית חיונית [סרטיפיקט מסוג C], או לעולים התלויים בתושבי קבע, כגון זכאי [איחוד משפחות](https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%99%D7%97%D7%95%D7%93_%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%97%D7%95%D7%AA), כשהקולט חייב להוכיח יכולת לפרנס את העולה, כך שלא ייפול למעמסה על הציבור [סרטיפיקט מסוג D]). אמא שלחה מכתבים לשתי אחיותיה ובין היתר שאלה אותן איזה מקצוע נדרש בארץ. התשובה הייתה: "תפירה". סיימתי את לימודיי בבית הספר בגיל 14-15 והתחלתי ללמוד תפירה, אצל מישהי מהמשפחה שסיימה ב"ס אורט. היה לי כישרון לזה. הלכתי ללמוד שנה, אבל אחרי 4 חודשים היא אמרה: "בתיה – את יודעת יותר טוב ממני. מספיק". אבל האחיות של אמא לא שלחו את הניירות הנדרשים. כנראה חששו שניפול עליהם למעמסה כאשר המצב היה קשה גם בארץ ולא הייתה עבודה. היה להן קשה. אין לי תלונות. כשהייתי ילדה נשרף לנו הבית. נדרש הרבה אור לעבודה עם הפרוות והשתמשו בגז. פועל אחד של אבא הדליק סיגריה והיה פיצוץ. כלום לא נשאר. הורידו אותנו מהדירה עם סולמות. אנשים עזרו. עברנו ממספר 3 למספר 5 באותו רחוב. זוכרת שכילדה, אחרי בית הספר, היו חברות, היו תנועות נוער (בית"ר, השומר הצעיר), היו פארקים וטיולים. בין החברות היו גם פולניות, שלא היו יהודיות. הבעיות התחילו קצת לפני המלחמה. הפולנים היו תמיד אנטישמיים, אבל עד אז זה לא ממש הורגש. שטיפת המוח שהייתה באותה תקופה מהגרמנים, ההיטלר יוּגֶנְט ועוד, שינו את המצב. הרגשתי שעם החברות הפולניות זה כבר לא מה שהיה. "התחילו עם מילים לא יפות ברחוב". יום אחד ישבתי עם כמה חברות על ספסל ברחוב והגיעו כמה נערים, הרימו את הספסל והפילו אותנו. פעם אחת כשעמדתי בתור ארוך לקנות משהו (אני חושבת איזה שמן שהיה קשה להשיג) עבר לידי צעיר פולני ודחף אותי על ויטרינת זכוכית שנשברה. אני נפצעתי. הוא המשיך ללכת כאילו כלום לא קרה. הגיעה משטרה. החזיקו אותי שעות, עד מאוחר בלילה, ואף אחד בבית לא ידע איפה אני. בסוף הייתי צריכה גם לשלם קנס וגם לתקן את הזכוכית. התחלנו לחוש לא בטוחים, אבל לא היה לאן ללכת. ואף אחד לא חשב שיכול להיות דבר כזה. ב-09/39 פורצת המלחמה: יומיים לפני שהגיעו הגרמנים ללובלין היא הופצצה. פצצה נפלה על הבית שלנו. לפני כן הייתה סירנה ואנשים ברחו מהדירות למרתף ולחדר המדרגות. אלו שירדו למרתף כבר לא יצאו, משום שהבית התפרק והייתה שריפה והכל היה סגור. אנחנו יצאנו לחדר המדרגות וניצלנו. כולם יצאו מזה שחורים מפיח. הכל נפל, היו הריסות בגובה של כמה מטרים. לא מצאתי אף אחד. הייתה לי דודה. אחות של אבא, נֶחַה קליין. היא גרה ברובע היהודי עם בעלה (שהיה נגר) ושני ילדים. הלכתי אליה ושם פגשתי את כל המשפחה שלי, חוץ מהאחות הקטנה. אחותי הקטנה (בת 8) הייתה אז במקום שבו ידענו שהמטוסים ירו מהאוויר באנשים שהיו ברחוב. בחוץ היו הרבה גופות של אנשים שירו בהם. חיפשנו אותה. היא לבשה באותו יום שמלה כחולה ואני זוכרת שרצתי אחרי העגלות שאספו את הגופות גדי לזהות את האחות שלי. חשבתי שהיא נהרגה. מאוחר בלילה הגיעה גם היא לדודה. הבית שלנו נשרף והכל אבד. גרנו בקומה ראשונה ואבא רצה לעלות ולהציל דברים, אבל הכל בער ולא היה אפשר. ואז נכנס הצבא הגרמני עם ה-SS. כבר ביום הראשון יצאתי מהבית של הדודה וראיתי גרמני צועק הַלְט (תעמוד) לשכן שירד לרחוב, בחור צעיר. הוא כנראה לא הבין והמשיך ללכת, אז הגרמני ירה בו. עוד לפני המלחמה פתחו בית חרושת ברובע הפולני ואני עבדתי בו כתופרת. בערך מגיל 17. היו בו בעלי מקצוע רבים. למנהל קראו סוֹפְצַ'ק וכך גם נקרא המפעל. השכר היה זעום. אחרי שהגרמנים נכנסו הכללים השתנו. החליפו את המנהל והחדש היה מהגסטפו. היינו חייבים לבוא לעבודה, לא היה שכר, שעת תחילת העבודה הוקדמה משמונה לשבע ועד ארבע אחה"צ היה אסור לצאת והיינו נעולים. באביב 41 נפתח הגטו. עד אז, כשנה וחצי, גרנו אצל הדודה. יום אחד הגרמנים הודיעו עם רמקולים שעוברים לגטו, לרחובות האלה והאלה. אז כל אחד לקח את הפקעלח שלו והלכנו. הגטו היה בחלק קטן מהשטח של הרובע היהודי. היה יהודי אחד שחילק את האנשים למגורים בגטו. משפחות שנשארו בדירתם עברו להתגורר בחדר אחד בדירה ומשפחות אחרות הוכנסו לחדרים האחרים. אנחנו קבלנו חדר אחד יחד עם אחות אחרת של אבא ושני ילדיה (בעלה היה בצרפת). סה"כ 10 נפשות בחדר. דודה נֶחַה, אצלה גרנו שנה וחצי, הייתה עם משפחתה בחדר ליד. הייתה צפיפות גדולה אבל הסתדרנו. כמובן שלא הייתה כל פרטיות. היינו מחממים מים במטבח ושמים בגיגית כדי לעשות מקלחות. מורה יהודי היה מגיע ומלמד את הילדים; חולים היו יוצאים לבית חולים מחוץ לגטו. רופא היה מגיע ונותן מכתב שצריך לצאת לבית חולים. בשער הגטו עמדו שוטר גרמני ושוטר יהודי (המשטרה היהודית עשתה את כל העבודה המלוכלכת, כמו פינוי גופות). היציאה מהגטו הייתה עם הצגת כרטיס. אמנם לא הייתה לי משכורת, אך כל יום יצאתי מהגטו כי הייתי חייבת לעבוד במפעל. רק אני יצאתי. לשאר לא הייתה עבודה והבית (העסק של הפרוות) נשרף כך שגם לאבא לא היה מה לעשות. לאבא היה קצת מזומן וזהב שהספיק לקחת כששמע את הסירנות, לפני שהבית שלנו הופצץ ונשרף (הריסות הבית נשארו במקום כל אותו זמן). עוד לפני המלחמה, מי שלא היה לו ממה לחיות – פשוט מת מרעב. לא הייתה כל עזרה ולא היה ביטוח לאומי. מתחת למפעל הייתה מכולת. המוכרת הכירה אותי עוד לפני המלחמה, קראו לה אנה. אסור היה למכור ליהודים, אבל היא השאירה לי כל יום כיכר לחם עטוף בנייר. נתנה לי אותו מהר בלי שאף אחד יראה ולא לקחה ממני כסף. היא הייתה אישה טובה ורחמנית וידעה מה המצב עם היהודים בגטו. איפה שגרנו בגטו הייתה מאפייה במרתף. כולם היו מתנפלים על הלחם עוד לפני שיצא מהתנור. דחפו אחד את השני כדי להשיג כיכר לחם. פעם בשבוע / שבועיים היו אקציות. הגרמנים קראו ברמקולים לרדת. כולם ירדו ועמדו בשורות. הכינו מראש מזוודות כי ידעו שאולי ייקחו אותם. בוקר אחד (כנראה 01/04/42, שהיה תאריך ערב הפסח של אותה שנה), כשהייתי בעבודה, שמעתי ברדיו שברחוב קובלסקה יש אקציה. בקשתי מסגן המנהל, פולני בשם קמינסקי, ללכת, אבל הוא לא אישר, כי אסור היה לעזוב עד 16:00 את המפעל. היום הזה היה בשבילי שנה. בארבע רצתי הביתה, אבל אף אחד כבר לא היה. פרצתי בבכי. מישהו שעבד איתי, וגם לא מצא את משפחתו, אמר לי שהעבירו את כולם לבית הכנסת, עד שיגיעו המשאיות בלילה וייקחו אותם למחנות. הלכתי למקום ובקשתי מהשומר הגרמני להיכנס, אבל הוא צעק עלי שאסתלק והיכה אותי בשוט. חזרתי הביתה לבד. זה היה ערב פסח. לא שהיינו חוגגים אם לא הייתה אקציה. אי אפשר היה בתנאים האלו לחגוג. הצפיפות לא אפשרה, המצרכים שלא היו ולמי גם היה מצב רוח לזה? אבל ידענו שזה ערב חג. כל האירוע התרחש כשהגטו כבר כמעט חוסל ונשארו בו בעיקר רק אלו שעבדו. לא עצמתי עיין כל הלילה. חשבתי רק עליהם, מה יעשו להם? האם אני אראה אותם שוב בחיים? בבוקר הלכתי לעבודה. הייתי מוכרחה להתייצב שם שוב בשבע בבוקר. במפעל קבלנו ארוחת בוקר וצהרים. תפרנו חולצות חומות – מדים לגסטפו. הייתי "שבורה". ההורים שלי היו אז בשנות הארבעים המוקדמות לחייהם. לא הרבה אח"כ בית החרושת נסגר ויום יומיים אח"כ סגרו את הגטו. אני הייתי באקציה האחרונה. ידעתי שלוקחים למחנות. מיידנק היה בישוב שצמוד ללובלין. לקחו אותנו לעיירה ליד לובלין – פיאסקי-לובלסקי. הלכנו לשם ברגל. קבוצה של בערך 100 איש. ליוו אותנו שומרים אוקראינים אכזריים, במדים שחורים. אנשים לקחו איתם מזוודות, אבל אי אפשר היה לרוץ איתן והמזוודות נשארו בדרך. מי שלא עמד בקצב של הריצה – ירו בו. נשארו גופות בדרך. כשהגענו לעיירה קראו למשפחות היהודיות שגרו שם לרדת. מי שניסה להתחבא קיבל מכות רצח. הצלחתי לברוח משם יחד עם חברה שלי בשם חווה (הכרנו בעבודה במפעל, גם את המשפחה שלה לקחו והיא הייתה לבד, אז היינו ביחד). הגענו למגדל מים. עלינו למעלה ומצאנו שם שתי משפחות. התחבאנו איתם 3-4 ימים. שמענו משם כל מה שהיה בעיירה. בכי של ילדים, הרביצו, ירו, היה שם ממש גיהינום. עד שהשתרר שקט וברחוב נשארו רק יודנראט וגרמנים. מהיודנראט לא פחדו, אבל היו ביניהם מלשנים (זוכרת שאחד צעיר כזה, עוד ילד, היה במפעל בלובלין. הוא הלשין לגרמנים תמורת כסף ואוכל). אנשים מהמשפחות שהינו איתן במגדל ירדו לדירות שלהם והביאו את כל האוכל שהיה אפשר, אבל גם זה נגמר. בסוף, כשכבר לא היה מה לאכול, חווה ואני ירדנו מהמגדל והתחלנו לחזור ללובלין דרך השדות, כי על הכבישים הגרמנים נסעו עם אופנועים וליהודים אסור היה להסתובב שם. אם היו תופסים היו הורגים. חשבנו שאולי יהיה שם עוד מישהו שיוכל לעזור לנו. חווה נפלה על הברך. ירד לה המון דם והיא לא יכלה לקום. לא יכולתי לעזור לה והיא אמרה לי "בתיה – אם את נשארת פה יהרגו את שתינו. לכי את ללובלין וככה אולי יהיה אפשר להציל אותי". היא ביקשה ממני שבלובלין אמצא את הדוד שלה שהוא שוטר ואסביר לו היכן היא. הגעתי ללובלין, פגשתי את הדוד שלה והסברתי לו מה קרה ואיפה חווה נמצאת. עד היום אני לא יודעת אם הוא הציל אותה ומה עלה בגורלה. ואז התחילו החיים הקשים שלי: כבר לא היה גטו, לא היה בית, לא היו יהודים. הגטו היה סגור, לא היה לי אוכל, היה חושך והייתי מאוד עייפה. חיפשתי מקום לשכב. נכנסתי בין הבתים ההרוסים, אך פתאום הגיע שוטר SS גרמני וצעק עלי "את יהודייה, מה את עושה פה?! תסתלקי מפה! אני לא אהרוג אותך, אבל יבוא לפה החבר שלי ויהרוג אותך". היה לו עוד קצת רגש. לא כולם היו רוצחים. מצאתי מקום אחר אבל שוב הגיע שוטר SS ואמר לי דברים דומים. הבנתי שאם אמשיך ככה להסתובב בסוף יהרגו אותי כמו כלב. היו אז מודעות ברחוב שאם מוצאים יהודי אצל משפחה פולנית אז הורגים את כל המשפחה. אבל לא הייתה לי ברירה. הלכתי לאשה פולניה שהייתה שכנה שלנו ואבא שלי עשה לה פעם מעיל פרווה. צלצלתי והיא פתחה לי את הדלת. כשראתה אותי היא תפסה את הראש ואמרה "אלוהים אדירים. מה את עושה פה?" היא הכניסה אותי הבייתה בפחד. למזלי, בעלה שהיה שוטר אנטישמי לא היה באותו הזמן בבית. היא עשתה לי אמבטיה, החליפה לי בגדים, נתנה לי מרק חם ולחם עם נקניק ואז שלחה אותי למקום שהיו בו עוד כמה יהודים. רק גברים. בשער עמד שוטר יהודי שנתן לי להיכנס. הייתה שם חצר עגולה ומסביב אורוות. היו שם כעשרה גברים שהיו להם סוסים ועגלות ונשארו לנקות את העיר משרידי האקציה (כל מיני חפצים ומזוודות. ומגוויות – היו הרבה ברחובות, אנשים מתו מרעב ומחלות ...). היו שם גם נשים, למרות שהיה אסור – אשתו של זה, אחותו של זה, בת של ... החביאו אותן. הכניסו אותי לאורווה קטנה, עם סוס, וכיסו אותי בקש. קיבלתי כל יום קצת מרק ולחם. הגרמנים חיפשו ואם היו מוצאים שם נשים היו מוציאים להורג את כולם. פחדתי מאוד. אחרי שבוע או שבועיים הרגשתי שאני כבר לא יכולה. פחדתי שהגרמנים ימצאו ויהרגו אותי. אמרתי לאדם שנתן לי אוכל שאני הולכת משם. הוא אמר לי שאין לי לאן לצאת אבל עניתי לו ש"מה שיהיה יהיה". עזבתי והלכתי למשטרה הפולנית. אמרתי להם שאני יהודייה. קצין התחיל לרשום את הפרטים האישיים שלי. סיפרתי שהסתובבתי בלובלין (לא סיפרתי שהתחבאתי באורווה) ואמרתי שאין לי לאן ללכת ולמה לחיות. סגרו אותי עם עוד יהודים (משפחות עם ילדים) ובלילה לקחו אותנו במשאיות למיידנק. היה שם מחנה נשים ומחנה גברים. ביניהם הייתה גדר חשמל. הוכנסנו לצריף וישנו כל שתיים על מזרן קש אחד. בבוקר היה מסדר (אַפֶּל). עמדנו בשורות ובצד השני של הגדר היו הגברים. ראיתי תמונות, שכשאני נזכרת בזה ... משהו נורא: פעם אחת, כשהיה חורף, הוציאו קבוצת גברים עירומים ורטובים מהמקלחת, אמרו להם לעמוד בשלג, בלי תנועה, והם נשארו ככה כמו פסלים; או שהכניסו ראש של אחד הגברים לחבית מים עד שמת; או שראיתי, ביום אחר או באותו היום – אני לא זוכרת – שחררו כלבים על אחד. הצעקות שלו היו משהו נורא. לא יכולתי להסתכל. זה היה מחנה נוראי. במחנה עבדתי במרתף של הנעליים. האנשים חשבו שהם מגיעים למחנה עבודה ולא למחנה מוות. שבסוף הם חוזרים הביתה. לכן במקרים רבים הגיעו עם תכשיטים, מטבעות זהב ויהלומים ששמרו והחביאו בעקבים של הנעליים. הגרמנים ידעו זאת טוב מאוד ולכן העבירו לפירוק את כל הנעליים של אלו שהושמדו. את מה שמצאנו היינו צריכים לשים בקופסא. שמרו עלינו אוקראינים במדים שחורים ונשקים. הם היו יותר גרועים מהגרמנים. פעם אחת מצאתי שעון עם יהלומים ולא שמתי אותו בקופסא. זה היה סיכון גדול. האוקראיני שחיפש את זה עלי לא הבחין בזה למזלי. תפרתי את זה לבטנה של המעיל שלי. מסביב למחנה היו גרים פולנים. זרקנו להם דברים יקרים וזרקו לנו בחזרה חתיכת לחם. למחרת במסדר שמו ארגז באמצע ואמרו שמי שיש אצלו משהו אז שישים עכשיו בארגז. אם ימצאו אח"כ אצל מישהו אז יש תליה. היו כאלו שזרקו, אבל היו בודדים שלא. היו ילדה וילד שתלו אותם (הם לא היו היחידים) כי מצאו אצלם משהו. עמדנו במסדר והסתכלנו על זה. אני הורדתי את הראש כי רציתי לא לראות. שמו להם משהו על הראש, קשרו להם את הידיים מאחור ותלו אותם. הם הסתובבו, הסתובבו ו ... . לא עשיתי את זה יותר. מי שהביא לנו את הנעליים למרתף היה אדם שעבד בעבר אצל אבא והוא הכיר את כל המשפחה. שאלתי אותו אם הוא יודע משהו מהאחים שלי? הוא הוריד את הראש. אני הבנתי. אמרתי לו שאני יודעת שהם לא בחיים, אבל ספר לי איך זה קרה. הוא סיפר לי שהאח הצעיר, בֶּרֶק (דֹב), הלך ללא נעליים ואצבעותיו קפאו. לקחו אותו לבית החולים. אחרי שלושה ימים שלא היה יכול ללכת לעבודה – ירו בו. אלו היו הכללים. הוא היה בן 13. האח הגדול, יוסף, לא יכל לראות את הסבל של אחיו הקטן אז הוא הלך אל הגדר והתחשמל (התאבד). אותו אדם לא ידע לומר מה עלה בגורל יתר המשפחה. כשסיימנו את פירוק הנעליים אמרו לנו לחפור בור באדמה הקפואה. לא חושבת שהייתה לזה מטרה, חוץ מלהרוג אותנו בעבודה קשה. הייתה שם שומרת SS גבוהה ושמנה שפעם אחת, כששמתי לרגע את הראש על הידית של את החפירה, היא הרביצה לי חזק מאוד. שכבתי על האדמה והיא הרביצה בכל הכוח. לקחו אותי למקום שהוא כאילו בית חולים, אבל ידעתי שאחרי שלושה ימים יהרגו אותי אז אחרי יום או יומיים חזרתי לעבודה, למרות שכל הגוף היה כחול ובקושי יכולתי לעמוד על הרגליים. באחת העבודות סחבנו קרשים. היה שם אחראי שרכב על סוס לבן. אם למישהי היה נופל הקרש, או שהיא נפלה, הוא היה מרביץ משהו נורא. לא זוכרת את שמו. היו הרבה כאלו. בכל מקום היה מישהו אחר אחראי. זה היה מחנה נוראי. משהו נורא ... היה שם קאפו יהודי בשם אברם, שהיה ג'ינג'י גבוה וגדול. גם הוא רכב על סוס. הוא הרביץ ליהודים כמו SS. חשב שכך הגרמנים יאהבו אותו והוא יישאר בחיים, אבל הלך ראשון למוות (אני יצאתי ממיידנק, במקרה, אבל אלו שנשארו במיידנק – אף אחד מהם לא נשאר. הם הרגו את כולם והראשונים היו הקאפו). גרנו בצריפים גדולים על מזרונים שהיו על הרצפה. קבלנו כל יום מעט מרק בלי טעם וחתיכת לחם מיובשת או עם עובש. הייתי שומרת את הלחם ללילה. היו גם שגנבו אחד מהשני את הלחם. כולם היו רעבים.  לא היו שם נשים שהכרתי קודם לכן. היו שם מהונגריה, מצ'כיה והרבה מהולנד. לא היו שם ילדים. ידעו שאימהות עם ילדים נשלחות ישר למוות אז היו אימהות רבות שנטשו את ילדיהן. ראיתי מודעה שמחפשים תופרות וישלחו אותן לאיזה מקום. התלבטתי והתייעצתי עם כמה בנות שאתן הייתי אם כדאי להירשם. החלטנו שכן, כי בין כה מכאן לא יוצאים, אז מה שיהיה יהיה. יום אחד במסדר קראו לי ול-25-30 נשים. חשבנו שזו אקציה למוות, אבל העלו אותנו לרכבת. זה היה בקיץ 43. היינו בקרון משא ברכבת כמו סרדינים. היה בפנים חום אימים. גיהינום. הורדנו את כל הבגדים. הנסיעה ארכה שלושה ימים של הלוך וחזור, בהם לא יצאנו מהקרון. לא אוכל, לא שתייה, לא עשיית צרכים. כשהורידו אותנו מהרכבת היה לילה. בקרון נשארו כמה גוויות. בעיקר של בחורות הולנדיות שהיו מאוד עדינות ולא עמדו בנסיעה הקשה. זה היה מחנה העבודה בליז'ין (Bliżyn. פולין). אמרו לנו ש"הגעתן למחנה טוב". וכך באמת היה. עבדתי שם בתפירה ושם הכרתי את דֹב, שעבד בנעליים (עשו מגפיים לגרמנים). הבוסית שלי הייתה יהודייה בשם ויינברג, שהייתה אישה טובה. בהתחלה לא קיבלנו מספיק אוכל אבל אח"כ קיבלנו יותר. בהשוואה למיידנק זה היה גן עדן. מפקד המחנה היה איש SS בשם הלר (Heller). הוא היה בן אדם טוב. הוא נעצר אחרי המלחמה, אך יהודים העידו שהוא היה איש טוב אז שחררו אותו. הוא גר במחנה עם אשתו ושני ילדיו. היו במחנה הזה מסדרים, אבל שם לא היה קרמטוריום, לא היו גזים, לא ירו, לא הרביצו. עבדנו וקיבלנו אוכל – אבל לא מספיק. כשהגענו לשם הם חששו שאנחנו מביאים איתנו מחלות ממיידנק אז גזרו לכולם שיער וחיטאו אותנו במקלחות בחומרים מחטאים. עד היום אני לא ממש יודעת איפה בדיוק בפולין היה המחנה הזה. זה היה מקום ממש קטן שלא מופיע אולי במפה. היה בלוק נשים ובלוק גברים, אבל לא הייתה הפרדה של גדר ויכולנו להיפגש ולדבר. במסדרים הייתה חלוקה לגברים ונשים, אבל באותו המקום. לדֹב אז היו אישה וילד, שלא ידע אם הם בחיים. הכרנו שם. עבדנו ממש דלת ליד דלת. הזמן הטוב הזה לא נמשך הרבה זמן. הייתי שם כ-7-8 חודשים ואז לקחו אותנו שוב. בחורף 44 הגעתי לאושוויץ באושוויץ היה דומה למיידנק, רק שישננו על מיטות בקומות ולא על הרצפה והיה שם יותר נקי. אבל כמו במיידנק אוכל לא היה והיו עבודות קשות. עבודה שחורה. חליתי שם בטיפוס. מי שהיה חולה הרגו. זו לא מחלה של שלושה ימים ואפשר לחזור לעבודה. אבל החברות שלי לעבודה רצו להציל אותי, אז כל יום הן סחבו אותי, אחת בכל צד, עד למקום שבו עבדנו. היה שם שולחן גדול כזה, שמסביבו עבדו 8-10 בנות ומתחתיו היו כל השמאטעס שהיינו צריכות לעשות מהן חבילות ולקשור אותן עם חבל. הן הכניסו אותי שם בין השמאטעס במהלך שעות העבודה והן עבדו מסביבי. כשהשומר לא היה קרוב הכניסו לי קצת מים. היה לי חום גבוה. כשסיימנו סחבו אותי בחזרה לצריף. כך היה בכל יום עד שהבראתי. אולי שבוע. הן סיכנו את החיים שלהן בשביל להציל אותי. באחת הסלקציות ראיתי את דר' מנגלה. גבר יפה וגבוה, כמו שחקן קולנוע. צעיר. בכל הסלקציות – גם במיידנק, גם באושוויץ – הם הסתכלו על הגוף (היינו ערומים): מי שהיה רזה מדי, שמן מדי – האמת ששמנים לא היו, כתם על הגוף ... אז היה ימינה או שמאלה! לא ידענו מה זה ימינה שמאלה – חלק היה למוות והחלק השני – בינתיים להישאר. אחרי כמה ימים במחנה היה מסדר שבו עשו לנו מספרים על היד. לא כאב. סובבתי את הראש והם הכניסו לי את היוד. לא עשה רושם עלי. כאב כמו בדיקת דם. לא נורא. לאחראית על הצריף שבו הייתי קראו מַגְדַה. היא הייתה יהודייה צ'כית, קשוחה אך טובה. כבת 50. דאגה לנו לאוכל. קבעה מי ישן ליד מי ודאגה לכל מיני דברים. לקחו אותנו לצריף אחר וקבלנו אחראית חדשה וצעירה (את מַגְדַה לא ראיתי יותר ולא יודעת מה עשו איתה). היא הייתה רוצחת! ממש רוצחת! גם היא הייתה יהודייה. התחביב שלה היה לתפוס מישהי מהשיער, כששכבנו לישון, להפיל אותה על הרצפה ולקפוץ ולרקוד עלייה עם הרגליים. היא הרביצה וגרמה לנו סבל גדול. פשוט יהודייה שעזרה לגרמנים. אחרי המלחמה הלשינו עליה ועצרו אותה. לא יודעת מה קרה לה. קראו לה זוּשַּה או צֶשַה. היו שם הרבה מצ'כיה, מהונגריה ומכל מיני מקומות, שכל הזמן הגיעו לבלוק שלנו. כל הזמן עבדנו בכל מיני עבודות. היו איתנו גם צוענים. בלוק לידינו. עשו להם אותו הדבר ואפילו גרוע ממה שעשו ליהודים. היה להם סבל נוראי. במיידנק ובאושוויץ היה אותו הדבר: "הוציאו בלוקים". אני הייתי בבלוק 22 באושוויץ. בלילה אנחנו שומעים צעקות ובכי – הוציאו את כל הצריף של הצוענים ולקחו לקרמטוריום. ידענו שיבוא גם התור שלנו. הינו מוכנים לזה. הסתכלנו לשמיים והם היו כל הזמן אדומים, אש. הקרמטוריום כל הזמן בער. באחד המסדרים תלו בחורה צעירה שעבדה בתפירה, כי מצאו שלקחה חוט תפירה. כולם ראו את זה. אוקראינים ולטווינים (לטוויים) עזרו להם. סלקציות, קרמטוריום, לא היה אוכל, הרביצו, לא היו בגדים בחורף. הלכנו בשלג לעבודה. קשרתי עם חבל סמרטוטים לרגליים. עד היום אני סובלת עם הרגליים. יש לי בכל רגל אצבע נפוחה עוד מאז, בגלל הקור. ינואר 45 – לבֶּרגֶן-בֶּלזֶן לקחו אותנו לשם עם רכבות. לא היה שם קרמטוריום ולא גזים. אבל היו שם מחלות, לכלוך, דיזנטריה, כינים, פשפשים. אי אפשר לתאר. מזה אנשים מתו. גם לא היה אוכל. אנשים ישבו על מזרנים מקש ולא הפסיקו להתגרד. הכל כל הזמן זז, הכל הלך (הכוונה לכינים ולפשפשים שהיו בתנועה מתמדת על האנשים, על המזרנים ...). אי אפשר לתאר ... שם נשברתי. הפסקתי לאכול. הקיבה התכווצה. שקלתי 28 ק"ג. "סקלט" (שלד). בסוף, כשהאנגלים באו לשחרר אותנו אני כבר לא יכולתי ללכת. היו כמוני הרבה. ישבתי בצריף, על השמיכה, וחיכיתי לסוף. בלי חום או כאבים. לא יכולתי לקום. ישבתי יום ולילה וחיכיתי. אם המלחמה הייתה עוד יום יומיים אני כבר לא הייתי נשארת בחיים. 15/04/45. ביום של השחרור הגרמנים התחילו לברוח. חלק הצליחו, בחלק ירו. ישבתי בצריף, עם עוד נשים, ובאו חיילים אנגליים יהודיים, עם כיפות על הראש. עשו רישום של כל אחד. שאלו ביידיש: מה שמך? מה כואב לך? מה את מרגישה? ... בלילה לקחו באמבולנסים את כולם לסנטוריום. בבלגיה. היו רבים שמתו משחפת וחשבו שזה מה שיש לי. צילמו ברנטגן וראו שלא. פשוט לא אכלתי. קיבלתי לאט לאט אוכל וויטמינים. נוזלים בהתחלה – שהקיבה תתרגל. באותו הזמן דֹב שוחרר ע"י האמריקאים. הוא היה בפלדפינג (מחנה עקורים ליד מינכן). אנחנו נפרדנו באושוויץ ונשבענו אחד לשנייה שמי שיישאר בחיים יחפש את השני. ברגן בלזן היה מחנה הנשים הכי גדול ומי שחיפש בת או אישה בא לשם לחפש אותה. דֹב חיפש אותי שם, אבל הייתי בסנטוריום והוא גם ראה את שמי ברשימת המתים. אז הוא חזר לפלדפינג. הייתי בסנטוריום 6 חודשים. מהם 3-4 במיטה. לא יכולתי לרדת. לאט לאט התחלתי ללכת. צעד ועוד צעד. הוציאו אותי למרפסת. לאט לאט הבראתי. היו רבים שמתו שם משחפת אחרי השחרור. היה גם מקרה, מיד אחרי השחרור בברגן בלזן, שאלו שיכלו ללכת פרצו למחסנים של האוכל. היה שם כרוב וכל מיני דברים שמהם עשו לנו לפני השחרור את המרקים. 800 איש מתו מהאוכל הזה. הקיבה הייתה ריקה ופתאום הם אכלו כ"כ הרבה. גם קיבלו דיזנטריה מהאוכל הזה. גם האוכל שנתנו האנגלים היה מרקים מאוד שמנים ובשר עם שומן ואנשים אכלו ומתו מזה, משום הקיבה לא הייתה רגילה לזה. אני אז לא יכולתי לאכול ובזכות זה ניצלתי. אחרי שהבראתי הוחזרתי לברגן בלזן. אבל הפעם גרנו בבתים איפה שקודם גרו אנשי ה-SS. היינו 5 בנות בחדר. קבלנו אוכל וחבילות בגדים מהג'וינט. עוד לא הייתה אז עלייה לישראל. ידעתי שנשארתי לבד בעולם. על האחים שלי ידעתי. על ההורים שלי ידעתי שאם לקחו אותם למיידנק אז אין מה לצפות. לא הייתה תקווה למצוא מישהו. יום אחד ירדתי מהחדר וראיתי מולי גבר מוכר (כל הזמן הסתכלתי לאנשים בפנים, אולי אראה מישהו מוכר. אולי שכן ...). הוא עבד במטבח בבליז'ין. חילק שם כל יום אוכל ומשם הכרתי אותו. שאלתי אותו אם הוא במקרה ראה את דֹב והוא אמר שהוא גר איתו באותו הצריף בפלדפינג. הוא רשם לי את הכתובת. שלחתי לדֹב מיד גלויה (ואני מתארת לעצמי שהוא יודע שאני לא חיה ופתאום מקבל גלויה ממני) והוא תיכף חזר לברגן עוד פעם. הלכנו יחד לפלדפינג. בדצמבר 45 התחתנו ושנה אח"כ נולד הגדול – שמואל. בפלדפינג עבדנו והסתדרנו יפה. כמו כל היהודים. דֹב הרוויח יפה מאוד ואני עבדתי באיזה מפעל – לא זוכרת בדיוק איפה. הייתה גוייה אחת, גרמניה מבוגרת, שטיפלה בילד בזמן שעבדתי. לא רצינו להיות בגרמניה, אבל לא הייתה ברירה. האנגלים היו בארץ ולא הכניסו יהודים. אח"כ שהתחילו הטרנספורטים לפה אז אנחנו נרשמנו וכשהגיע התור שלנו אז באנו. .