פאולה רוטשטיין

**חלק ראשון:** אסתר דאום נולדה ב 1918 נולדה בפולין. היא סיימה בית ספר תיכון ויש לה תעודת בגרות. לאחר מכן למדה בבית ספר למסחר בגדנסק בפולין. לפני המלחמה עבדה בעיר הבירה, וורשה. אביה נפטר מוקדם כאשר הייתה בת 13. עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939, היא חזרה להתגורר בלודז' יחד עם אמה ועם אחותה בשם רוזה שהייתה צעירה ממנה בשלוש שנים.   **חלק שני:** תחילת המלחמה 1 בספטמבר, 1939 היום הראשון של מלחמת העולם השנייה. נאיבי היה האדם שהאמין במלות השלום והבטחותיו של היטלר. כבר בימיו האחרונים של חודש אוגוסט של 1939 שררה הרגשה של תחילת מלחמה. לא דובר על כך בקול רם, אך כל מי שהיה יכול, הכן לעצמו מצרכי מזון, מקום מסתור, בגדים וכו'. בהצהרותיו הראשונות של היטלר טען שכוונתו הם גישה נכונה פרוסיה המזרחית בלבד. פולין גייסה חלקית את כוחותיה, והרכבות היו עמוסות גברים מגויסים. לוורשה הבירה הגיעו המונים ממערב פולין כיוון שהסיקו שמהגבול הגרמני עד לוורשה המרחק הוא גדול והגרמנים לא יגיעו לוורשה כל כך מהר. אך היה אחרת, ביום שישי הראשון לתשיעי 1939 בשעה חמש בבוקר החרישה צפירה איומה ובו זמנית נשמעו מנועים של המטוסים הגרמניים. שניות לאחר מכן נפלו לבירה הפצצות ראשונות, הגרמנים לא רק הפילו פצצות אלה גם ירו בנשק אוטומטי על העוברים והשבים ברחובות ובכבישי האוכלוסייה. היטלר הודיע בפומבי על " בליץ קריג" (מלחמת בזק), והצליח בשיטה זאת. רק חמישה ימים מאוחר יותר נכנסו הגרמנים ללודז'. וורשה הבירה ניסתה בינתיים להתגונן על אף ההפצצות היום יומיות. לאחר שהגרמנים הפציצו את תחנת החשמל נותקה וורשה מאספקת החשמל המים והגז והגרמנים כבשו את העיר. התושבים נתקלו בקושי רב להשיג צורכי קיום בין הפגזה להפגזה. מי שרק היה יכול היה ניגש לנהר "ויסלה" להביא מים, אבל לחם ומזון אחר בלתי אפשרי היה להשיג. ב-28 לדצמבר 1939 אחרי כניעתה של וורשה היא החליטה לחזור ללודז'. היא שכרה עגלה יחד עם בת דודתה ויצאו לכיוון לודז'. למחרת פגשה שם את ואת אחותה.   הקמת הגטו לאחר כשנה הגרמנים סגרו את הרובע בעיר לודז' בגודל של 4 קמ רבוע. ובנו שם את הגטו שאליו העבירו את רוב יהדות העיר. כאשר התמלא הגטו היו בו כ- 250 אלף איש שהתגוררו בצפיפות איומה. היא ומשפחתה עברו לדודים שלה ששכרו חדר ברחוב קושצ'ילנה מספר 4 בפולין. ההעברה הייתה מלווה באי נעימות רבה. מהראשון במאי כל שטח הגטו היה מגודר בגדר תיל עליו שלטים בהם כתוב "_שטח של יהודים. סכנה למחלות מדבקות – לא להתקרב. החוצה את גדר הגטו יחוסל_." והגדר הייתה שמורה על ידי חיילים גרמנים. בכניסה לגטו אסתר חיפשה מקום מגורים ורוב הדירות היו כבר תפוסות. כאשר נכנסה לחצר של אחד הבתים פגשה אישה בשם חנה, ושאלה אותה האם היא יודעת על חדר פנוי שאפשר לגור בו. חנה, שבעתיד נהייתה חמותה, אמרה לה שהם גרים בקומה ראשונה ואם אתם לא משפחה גדולה תוכלו להצטרף ולגור איתנו. כך אסתר נכנסה עם אמא ואחותה לגור עם משפחת פרנקל. ולימים כך הכירה את בעלה יצחק פרנקל, בנה של חנה. בראשון במאי 1940 נסגר הגטו, אין יוצא ואין בא.  בשני במאי 1940 ביקרה אותה דודה פלה והציעה לה להגיש מועמדות לאנשים היודעים את השפה הגרמנית. אסתר שידעה את השפה הגרמנית על בוריה ניגשה למשרדי הגטו ושוחחה עם יו"ר היודנראט חיים רומקובסקי. היא אמרה לו שהיא יודעת שפות, במיוחד גרמנית והציעה את עצמה כמזכירה במשרדים של הגטו. רומקובסקי בחר בה וכך אסתר עבדה בכל תקופת קיום הגטו. העבודה הזאת נתנה לה אפשרות להיות קרובה להתרחשויות בגטו עצמו וגם להיות בקשר מסוים עם הקצינים הגרמנים שביקרו את המשרדים ואת היו"ר.  באוקטובר 1944, הגרמנים הרגישו שהמלחמה עומדת להסתיים. הם החליטו לסגור את הגטו ולהעביר חלק מהיהודים למחנות השמדה וחלק אחר (בעלי יכולת עבודה) להעביר אותם לגרמניה למפעלים שונים. אסתר עם המשפחה שלה ומשפחת פרנקל, שבשנים האלה התחברו מאוד, הגיעו לתחנת הרכבת בה עמדו שתי רכבות לשני כיוונים. רכבת אחת יועדה למחנה ההשמדה אושוויץ והרכבת השנייה יועדה למחנות עבודה במפעלים בגרמניה. אף אחד לא ידע איזה רכבת נוסעת לאיזה כיוון. פתאום ראתה אסתר קצין אס.אס על הרציף אותו הכירה מהביקורים שלו במשרדים של הגטו. במהלך אחד הביקורים שלו, אסתר זכתה ממנו פעם אחת לתפוח עץ ופעם שנייה לחפיסת שוקולד. אסתר אזרה אומץ וניגשה לקצין האס.אס שעמד על הרציף, ושאלה אותו בגרמנית הרהוטה שלה האם הוא יודע להגיד לה לאיזה רכבת כדאי לה להכנס. הקצין הצביע על הרכבת הימנית. המשפחות סמכו על המידע של הקצין ונכנסו לרכבת שהוא הצביע עליה. למזלם, כך הגיעו למחנות עבודה בגרמניה וניצלו מהמוות באושוויץ. כאשר הגיעו לגרמניה הופרדו המשפחות ביניהן. משפחת דאום נשלחה למחנה רוובסבריק ומשפחת פרנקל נשלחה למחנה עבודה אחר קניגסווסטנהאוזן. בעת הפרידה, סיכמו אסתר ויצחק ביניהם שכאשר תסתיים המלחמה, הם ייפגשו שוב בדירה של חנה פרנקל בלודז'.  במחנה העבודה אסתר עבדה במפעל לחלקי חילוף של מטוסים. היא עבדה במפעל הזה עד לאפריל 1945. במהלך עבודתה במפעל היא ועוד עובדים החליטו ביניהם שהם מחבלים בתהליך הייצור של המוצרים, דרכם לנקמה קטנה בגרמנים. **חלק שלישי** כאשר הסתיימה המלחמה במאי 1945, אסתר חזרה עם אחותה ואימה ברכבת ללודז'. למרבה ההפתעה יום קודם  ב -9 במאי, יצחק עם הוריו הגיעו אף הם ברכבת ובעגלה עם סוס לביתם בלודז'. הפגישה ביניהם הייתה מאוד מרגשת אחרי שלא ראו זה את זה במשך כחצי שנה ולא היו בטוחים מה עלה בגורלם. הבית לא נפגע במלחמה ושם הם גרו ונולדו להם שלושה בנים, זאב, שמואל ויונה. אחותה רוזה עזבה מייד עם סיום המלחמה, עם חבר שלה לצרפת ומשם לארגנטינה. שם את חיו את חייהם. לאחר המלחמה יצחק פרנקל שירת במספר תפקידים ציבוריים. הוא היה יו"ר הקהילות היהודיות בפולין, סגן הנשיא של אורט העולמי וסגן הנשיא של ארגון הג'וינט שהיה אחראי על מדינות מזרח אירופה. בתפקידו הוא עזר ליהודי פולין וגם ליהודי רוסיה, שהגיעו לפולין על מנת לעלות לארץ ישראל. אסתר הייתה יד ימינו של יצחק לאורך כל תפקידיו. פעילות נוספת של יצחק הייתה באיתור ילדים ותינוקות יהודיים שנמסרו לכנסיות, על מנת להציל אותם. דרך עבודתו זו, קשר קשר חם עם הארכיבישוף קרל ויוטרה, שלמים התמנה לאפיפיור יוחנן פאולוס השני. שנים רבות האפיפיור ויצחק התכתבו ביניהם ושמרו על קשר ידידות חם. בפעילות הזאת נמצאו 292 ילדים שהוברחו מפולין דרך שוייץ באמתלה שהם חולי שחפת וצריכים לצאת לטיפול. משוויץ הילדים הועברו רובם לישראל וחלקם למדינות אחרות. בשנת 1973 החליטו אסתר ויצחק לעלות ארצה, לאחר שילדיהם עלו כבר לארץ 4 שנים לפניהם. זאב עלה ארצה ב 1969 ולמד הנדסה בטכניון. אחיו שמואל ויונה עלו כחצי שנה אחרי. כשעלו ארצה אסתר ויצחק כבר היו פנסיונרים. הם התגוררו בנס ציונה עד יום מותם. בביתם היו תלויות תמונות של השואה כזכר לכאב והסבל שעברו, בנוסף היה לאסתר חשוב להעביר את סיפורה לילדיה בשביל לשמר ולהעביר את עדותה לדורות הבאים. בשנות ה 90 אסתר הוציאה ספר בשפה הפולנית על החיים בגטו לודז'. הספר נקרא: הייתי מזכירתו של רומקובסקי.

הוריי נולדו בעיר צ'נסטחוב בפולין. אמי נולדה בשנת 1913, על אבי איני יודעת דבר. רק ידוע לי שקראו לו אברהם, שהייתה לו חנות נעליים עד פרוץ המלחמה, ושני הוריי עבדו בה. אני נולדתי בשנת 1940, במהלך מלחמת העולם. עם פרוץ המלחמה היהודים עוד הורשו בבוקר לצאת לעבוד, ובערב היו בהסגר (בגטו). מאחר שהייתי תינוקת קטנה השאירו את סבא יוסף (אבא של אמא) לשמור עליי בזמן שהוריי יצאו לעבוד בחנות. כשהמצב החמיר אמי הבינה שלא תוכל להגן עליי עוד. היא חששה שלא תעמוד במלחמה ורצתה שלפחות אני אנצל. וכך עשתה: היא תלתה על צווארי חוט ואליו היה מחובר השם ״קרישה״, ומאחר שהבנתי פולנית החליטה אמי להשאיל לי זהות בדויה של ילדה פולנית. היא מסרה אותי לידי פולני, שעזר אז ליהודים, והוא הוציא אותי אל מחוץ לגטו, הביא אותי למנזר וטען שמצא אותי ברחוב. את שנות ילדותי הראשונות עשיתי במנזר כילדה יתומה פולניה. אחת לכמה זמן היה הפולני בא, מתעדכן על מצבי ומוסר את המידע לאמי בגטו. לאחר זמן מה גילו הגרמנים על מעשיו של הפולני הטוב והרגו אותו. מאז לא היה לאמי שום קשר או מידע עליי. על גורלו של אבי כמעט אינני יודעת דבר, פרט לעובדה שנהרג במלחמה, ירו בו. במלחמה הארורה איבדה אמי כאמור את בעלה אך גם את הוריה ואת ארבעת אחיה ואחיותיה. נותרו רק היא, אחיה ואחותה הצעירים. בזמן המלחמה הגיעה למנזר משפחה פולנית חשוכת ילדים כדי לאמץ ילד. כשראו אותי מיד מצאתי חן בעיניהם והם בחרו בי. אין לי שום זיכרונות מתקופה זו. אמא שלי שרדה את המלחמה על ידי שהתחבאה עם אחותה הקטנה בתוך תנור חימום. אחיה הלך ליערות, היה פרטיזן, ניצל ועלה לארץ ישראל. לא היה אתו קשר עד שנפגשו בארץ.

**מאיר בליויס** נולד בשנת 1928 בעיר "ראדום" שבפולין. מאיר נולד להוריו דוב ולאה, לאמו הייתה חנות ולאביו היה מפעל קונפקציה לעיצוב תעשייתי של בגדים. מאיר האח החמישי בין תשעת אחיו ואחיותיו. למד עד גיל 12 בבית ספר יסודי מקומי רק ליהודים. בעיר שבה נולד חיו לפני מלחמת העולם השנייה כ-30,000 יהודים בקהילה יהודית משגשגת, חלק גדול מהם חסידים. כילד, מאיר מספר, שאהב מאד לשחק עם אקדח צעצוע. "יום אחד זרקתי את האקדח לפח כדי שהגרמנים לא יפגעו בי. שמעתי מאמי את סיפורי ההתעללות של הגרמנים ביהודים וקישרתי את זה לאקדח." מאיר מספר:"באיזשהו שלב הפסיקו את הלימודים בבית הספר שלי אני וילדים בגילי לא למדנו. חשבנו שהמשפחה תמלט לרוסיה. הייתה לנו הרגשה רעה."  בפרוץ המלחמה מאיר היה בן 12, כשעמד בתור ללחם עם אחיו לפתע שמעו רעש חזק. פצצה נפלה על הבית אולם רק קיר אחד נשאר. היה זה הקיר שבסמוך לו עמדו. מאיר ואחיו לא הצליחו לדבר שלושה ימים אחרי האירוע מרוב פחד. "זה היה תחילתו של מסע ההישרדות שלי". כאשר הצבא הגרמני פלש לפולין השתררה אווירת פחד. נכבשה ראדום (העיר בה גר) בתאריך ה- 8.9.1939 והתחילו להרגיש מחסור במזון. משפחתו של מאיר שמעו ברדיו וקראו בעיתון מה שהיטלר מסוגל לעשות ליהודים. בעקבות כך הציעה אמו לברוח לרוסיה כי כך נשרוד. ובעקבות זאת יצא מאיר למחנה עבודה. "הפרידה מהבית ומהמשפחה הייתה מאוד קשה, יצאתי מהבית ללא שום מזכרת וחשבתי שאחזור הביתה. הוריי שלא יצאו מהבית הושמדו ולא ידעתי מה קורה איתם." ממחנה העבודה עבר למחנות ריכוז : אפאעל, מחנה קטן, מחנה גדול, מחנה טבואל, מחנה טומשופ ואושוויץ. מאיר מספר סיפור שזכור לו במיוחד, כאשר היה במחנה, גנבו אוכל הוא וחבריו בגלל הרעב הכבד שהיה וכדי שהנאצים לא יריחו שאכלו משהו הם שתו את השתן שלהם בכדי שלא יריחו ריח של אוכל, שיהיו מסריחים. בסוף המלחמה, לאחר שעבר מחנות עבודה וריכוז רבים, מאיר ואחיו הם השרידים האחרונים מכל משפחתם שנספתה בשואה.