״כל מי שמקשיב לעד הופך לעד״
(אלי ויזל)
יהודה איתן
20.2.1932
בקאו
,
רומניה
כתובת:
עיירה קטנה בשם בוחוש



קובץ שמע:
העדות
יהודה נולד ב-21.02.1932, בעיירה קטנה בשם בוחוש שברומניה. אביו עבד בתור פקיד מכובד בבית חרושת של טקסטיל. משפחתו הייתה עמידה ובעלת שפע, יהודה מתאר זאת בתור "גן עדן". יהודה מספר שכשהיה בן 3-4 התחילו הדיבורים מהמבוגרים על עליית היטלר לשלטון והחשש למלחמה, בתור ילד הוא הרגיש את הפחד בקרב קהילת היהודים מתגבר יותר ויותר. בתוך העיירה היה בית קפה קטן בו היה הרדיו היחידי וכל היהודים היו מתאספים שם יחד כדי לשמוע את ההתפתחויות הפוליטיות. בגיל 7-8, לאחר עליית היטלר לשלטון, יהודה ושאר התלמידים היהודים בעיירה סולקו מבית הספר. אביו גורש מעבודתו בבית החרושת ונכפה עליו לעבוד כמנקה רחובות. היהודים הוכרחו לענוד טלאי צהוב כחלק משיתוף הפעולה של הרומנים עם הגרמנים, אך הגרמנים עדיין לא הגיעו לרחובות. באחד הימים נודע לו ולמשפחתו שאביו הותקף והוא פצוע קשה מאוד. אביו לא היה מוכן לספר למשטרה מי תקף אותו למרות שידע, מתוך פחד לחייו. הוא ידע שלא תהיה אכיפה נגד תקיפות יהודים. בשלב זה יהודה כבר פחד להסתובב ברחובות מחשש שיותקף על ידי ילדים רומנים. באופן הדרגתי, היהודים הוכנסו זמנית לבתי כנסת על מנת לרכזם. אביו נלקח גם הוא. יהודה מספר שהיו למשפחתו קשרים ולכן הם החליטו לשלוח מכתב בקשה לשחרר את אביו לכמה שעות מבית הכנסת ולחזור הביתה. ערב אחד, יהודה יצא להעביר את המכתב וכשהגיע הוא ראה שוטר עצבני צועק. הוא נבהל ופחד מאוד, הוא רץ חזרה לביתו עם המכתב. יהודה הרגיש אשם על כך שלא העביר את המכתב. הוא הבטיח שיעביר אותו למחרת, מרוב שפחד לא ישן כל הלילה. למחרת, הוא העביר את המכתב לשוטר והבקשה אושרה, אביו חזר לביתם לכמה ימים. זאת עד שהעבירו את היהודים למחנות ברחבי רומניה. יהודה נפרד מאביו ולאחר זמן מה במחנות נודע לו כי אביו חלה ונפטר. אביו היה בן פחות מ-30 במותו. באותה התקופה, ליהודים היה אסור לעבור ממקום למקום ומעיר לעיר ולכן יהודה אמו ואחיו לא יכלו לעבור לגור עם דודה של יהודה. יהודה ומשפחתו פגשו רומניה טובת לב, שהצליחה להבריח את רכושם ובזכותה הצליחו יהודה ומשפחתו להגיע אל העיר הגדולה בה גרה דודתו של יהודה. לתקופה מסוימת, הדודה ויהודה ומשפחתו גרו אחד מעל השני, אך לאחר שזה לא הסתדר, אמו של יהודה הייתה צריכה למצוא מקום מגורים אחר. כל זה מתרחש בזמן שיש הפצצות של הרוסים. יהודה מספר שהם היו צריכים לרוץ כל פעם לבית של הדודה שם היה מקום מוגן בזמן הפצצות. בנוסף, יהודה מספר לנו שאין לו זיכרון מאוכל במהלך המלחמה. הוא מספר שהם כמעט ולא אכלו, ומתאר לנו זאת במילים נחרצות: "לא היה כלום!". רק לאחר המלחמה, חילקו לכל יהודי פרוסת לחם אחת ביום , ויהודה היה מחכה בלילה הקר בחורף על מנת לקבל 3 פרוסות לחם. הוא מספר איך היה נלחם בעצמו כדי לא לאכול את שתי פרוסות של אמו ודודתו.

סיפור
סיפור אחד שיהודה איתן סיפר במהלך העדות שהיה חזק ועוצמתי במיוחד בעיננו הוא הסיפור על חברו הרומני. ליהודה היה חבר מאוד טוב עוד מהתקופה שבה היהודים היו שווי זכויות לשאר האזרחים. באחד הימים, לאחר שהיטלר עלה לשלטון, הוא ראה את חברו הטוב על עגלת סוסים ועלה יחד איתו. יהודה וחברו נסעו אל האורווה של החבר, שהייתה מחוץ לעיירה. יהודה מתאר את החוויה של נסיעה בסוס ועגלה כנסיעה ב-"מכונית הכי יוקרתית שיש". כשהגיעו, הם החלו לנקות את האורווה ובאיזשהו שלב חברו הלך והשאיר את יהודה לבד. יהודה ממשיך לנקות את האורווה לבדו ולחכות לחברו. הוא מבין שעובר יותר מדי זמן ומתחיל לדאוג לו. לאחר כמה זמן חברו ואמו חזרו אל האורווה. חברו אחז בקלשון והכה אותו ופגע בראשו של יהודה. יהודה המבוהל בורח ממנו, פורץ בבכי ורץ את כל הדרך הארוכה בחזרה אל ביתו שבעיירה. לאחר שחזר הביתה, יהודה מספר את המקרה שחווה להוריו, ותגובתם הייתה פחד ובהלה. יהודה מבין שבמצב כזה אפילו הוריו לא יכולים להרגיע אותו ולהגן עליו, ושהם בעצמם מפחדים מאוד. המציאות שהכיר יהודה השתנתה. "אין דבר כזה יותר הורים מגנים".
מהחיים שאחרי
לאחר המלחמה, יהודה ואמו ניסו לעלות לארץ ישראל. באותה התקופה הבריטים שלטו בארץ ולא נתנו לשורדי השואה לעלות לארץ, וגירשו אותם לקפריסין. יהודה מספר שבקפריסין היהודים קיבלו דייסה לארוחת בוקר ודייסה נוספת לארוחת ערב. יהודה זוכר לטובה את הדייסה הזאת, שבהשוואה לאוכל שקיבל במהלך המלחמה היא הייתה כמו "גן עדן". אחיו של יהודה החליט להישאר באירופה, וללמוד שם. יהודה ואמו הופרדו לשני מחנות ריכוז של פליטים, שהיו בשתי ערים שונות מהן יצאו האוניות לארץ ישראל . יהודה מספר על כך שבזמן בו חיכו לעלייה לארץ ישראל במחנות, הוא חלה. הוא מספר כי לרופא שנמצא במחנה לא היו שום תרופות בשביל לטפל בו, ולכן גם הרופא צעק עליו כשיהודה ביקש טיפול. בדיעבד יהודה הבין שהצעקות באו מתוך תסכול וחוסר אונים של הרופא. יהודה מגיע לארץ ישראל לפני אימו לאחר שהבריטים אישרו ליהודים בלי ההורים לעלות לארץ. בהגיעו לארץ יהודה כבר בן 16, והוא נשלח לקיבוץ ניר דוד. ההסכם היה כי בבוקר הנערים יצטרכו לעבוד בחקלאות על מנת לפרנס את עצמם, ואחר הצהריים הם ילכו ללמוד. יהודה זוכר במיוחד מהיישוב הזה כי היה סיר גדול של מרק חופשי שהיה ניתן לאכול ממנו מדי יום. הוא זוכר את הפליאה מכך שהוא יכול לאכול מן המרק כל יום מחדש. בארץ היו הערבים, איתם היו סכסוכים, כך שלמרות שנגמרה המלחמה ברומניה, עדיין היה פחד בקרב כלל היהודים בארץ. יהודה נבחר בתור המצטיין מכיתתו לעשות ביצורים ביישוב שקרוב יותר לערבים. יהודה מגיע לגיל 18, מתגייס לצבא ונשלח לאילת. הוא מספר שהוא עבר מעבודה לעבודה בתקופה בה היה מחסור במקומות עבודה. במזל, אמו של יהודה פנתה לאנשים שונים על מנת למצוא לו עבודה, עד שנמצא מקום עבודה ליהודה במשרד הביטחון. מאז, יהודה עבד עשרות שנים במשרד הביטחון, וכחלק מעבודתו נשלח לשליחות בצרפת. בזכות עבודה זו, יהודה גם הכיר את אופירה אשתו, שהיתה המזכירה שלו. כיום, יהודה ואופירה גרים ברעות, חיים בזוגיות מדהימה מלאת אהבה והערצה. יש להם ילדים ונכדים.

ציר הזמן האישי של
יהודה איתן
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תאריך לא ידוע
תיעדו:
- שחר אברהם, יא8
- נגה חן אליהו, יא8
- שירי גרא, יא8
מחזור
כט
עדויות נוספות מ
רומניה
:


אדלה גופמן
רומניה
27.10.1945
רחוב מרשש בית מספר חמש בטולצ'ה
רחוב מרשש בית מספר חמש בטולצ'ה
ברומניה הייתה תנועה אנטישמית בשם איירונגרד, שהיא יותר אנטישמית מהגרמנים. הם עלו לשלטון כמפלגה ואז כל הרומנים, וגם הרומנים הטובים, הפכו אנטישמים . מול המשפחה של אמא היו שכנים ממשפחה ארמנית שעזרה למשפחה של אמא וקנו ובשבילם אוכל כמו לחם וחלב בזמן שהיה עוצר. את אמא והאחים שלה סילקו מבית הספר. המנהלת קראה להם ואמרה להם שהם ילדים מוצלחים ותלמידים טובים אבל היא קיבלה הוראה לסלק אותם מבית הספר. אמא של הילדה סיימה ללמוד בכיתה ה'. היא לא המשיכה ללמוד מאותו זמן אבל למדה לבד אחרי המלחמה בקריאה ספרות ומוזיקה קלאסית. רומניה באותו זמן עשתה ברית עם הנאצים, העיר טולצ'ה הופצצה ובעקבות זאת היהודים נפלו קורבן. במלחמה המשפחה סבלה מהתנועה האנטישמית שלבשה חולצות בצבע ירוק. הילדה הוסיפה ואמרה: "אני שונאת את הירוק, הזה לא רוצה לראות את הצבע הזה למרות שאני מציירת ואוהבת את כל הצבעים. הכל בגלל הסיפורים של אמא". האנטישמים עשו פוגרומים השפילו ברחוב ורצחו כי הייתה חובת עטייה מגן דוד. או שזרקו אבנים או שהרביצו ליהודים. כשכן הרשו להם לקנות אוכל, מכרו להם שאריות. כמו חיות, כמו סוג ב. ליהודים לא היה אף אחד שיילחם בשבילהם, הם היו צריכים להילחם על פרוסת לחם, לא כמו הפליטים בארץ שמקבלים עזרה .


גולדה
רומניה
31.12.1919
**תיעוד והנצחה – הסיפור של גולדה**
** **
בלה סיפרה סיפורה של גולדה (שם המשפחה לא ידוע), אחותה של סבתה.
גולדה נולדה בשטייטל בסרביה אחר כך עברה עם משפחתה לרומניה, ואחר כך עברו לאזור שהוא ברית המועצות של היום. גולדה הייתה אחת מחמש אחיות ונשואה. היא לא יודעת לספר על ילדותה, מלבד שהיא הייתה בת למשפחה פשוטה בת חמש אחיות. לגולדה הייתה ילדה אחת ויחידה וקראו לה שרה (הם לא הצליחו להביא עוד ילדים). כשהתחילה המלחמה גולדה הייתה כבר אחרי גיל 40. היא מספרת שעברה הרבה סיוטים בתקופה של המלחמה. היא הייתה אישה כפרית פשוטה, עבדה קשה מאד בכל יום, תיחזקה את הבית וגידלה ירקות. היא הייתה אישה טובה, פשוטה מאוד ובעלת חוכמה רבה. אחרי החתונה הם עברו להתגורר בעיר טירספול במולדובה, עיר שנייה בגודלה. עוד לפני המלחמה גרו בבית קרקע עם חצר, עם השכן, קרוב לשוק העירוני. בזמנו החיים ובכלכלה סבבו סביב השוק. אנשים מהכפר שבאו לשוק למכור את הסחורה היו משאירים אצלה את העגלות עם הסחורה שלהם והיא נתנה להם מקום לשבת, לנוח ולשתות. אנשים רבים הכירו אותה ואת טוב ליבה. ההיסטוריה מראה שאהבו אותה ושהייתה אישה טובה והעתיד שלה הראה שהיא הייתה אישה חזקה. החיים עצמם הם שחינכו ולימדו אותה, לא הייתה לה השכלה רשמית. הייתה לה משפחה יהודית גדולה, מסורתית, מרובת ילדים.
לפני המלחמה הם היו עובדים מהבוקר עד הערב ולא התעניינו בפוליטיקה. ההפגזות של המלחמה התחילו בארבע בבוקר והם התחילו לברוח. הם חשבו שזה ייגמר במהרה והם יחזרו. כשפרצה המלחמה שרה הייתה בת 15. אף אחד לא ידע ולא הבין מה קורה. לבעלה היה אח שגר באוקראינה קרוב לגבול עם מולדובה. הוא גר באזור כפרי שהיה דומה למעין קיבוץ, סביבו היו היישובים הכי עשירים עם הישגים גדולים, יישובים של יהודים. האח היה המנהל של ה"קיבוץ" העשיר והם חיו אצלו. כשהם הגיעו לכפר הגרמנים נכנסו מהצד השני ומיד אספו את כל התושבים בכיכר המרכזית. היו אנשים שהלשינו והצביעו על אח של בעלה של גולדה. מיד הרימו במה ותלו אותו מול כל התושבים שגם אשתו והילדים היו בקהל, הם עמדו מול כולם. זה היה ביוני 1941, זו הייתה ממש ההתחלה. הגרמנים מיד גידרו את השטח ועשו גטו זמני. את הילדים והנשים שמו יחד, את הגברים שמו בשטח אחר. בעלה של גולדה היה בשטח של הגברים, גולדה ושרה ביחד עם אשתו והילדים של האח שנתלה היו בשטח של הנשים. עדיין לא הקימו מחנה ריכוז עם גדר חשמלית, רק שמו גדר ומסביב חיילים. כל יום הגברים הלכו לעבודה, ובערב הם חזרו מהעבודה לגטו. גולדה הייתה רואה את בעלה כשחזר בערב אבל הם לא יכלו לדבר. שחלפו יולי ואוגוסט התחיל הכפור והיה קר בחוץ. הם ישבו וישנו על הרצפה, ואפילו השערות היו מכוסות כפור. ערב אחד גולדה לא ראתה את בעלה בין הגברים שחזרו מהעבודה. הגיעו שמועות, אולי דרך החיילים, היא לא זוכרת, ואז קיבלה את הבשורה המרה. פקדו על הגברים לחפור בור גדול ושסיימו את העבודה הגיעה משאית עם ברזנט שמכסה אותה. כשהם פתחו את הברזנט הם ראו ילדים חיים, אפילו תינוקות היו ביניהם, כנראה שהגיעו מבית חולים או מבית יתומים, וזרקו את כולם לתוך הבור. נשמעו צעקות ובכי. הם פקדו על היהודים לכסות את הבור. בעלה של גולדה היה בן יותר מ- 50 באותו יום, כנראה שקיבל דום לב או התקף לב ומת באותו המעמד. הגרמנים קברו אותו עם כל הילדים. גולדה קיבלה את הבשורה אחר כך. בינתיים בחלק שלהם בגטו הכול היה תלוי בשגעונות של החיילים הגרמניים. יום אחד הם החליטו שיורים בכל אדם חמישי. שהגיעו אליה והיא היתה חמישית, הגרמני לא ירה בה והיא לא ידעה אם זה היה במקרה או בגלל שהיא הייתה יפה. גולדה הבינה שזה עניין של זמן עד שזה יקרה שוב והיא החליטה לברוח. בגטו את כל העבודה עשו היהודים עצמם, הגרמנים מינו יהודים לעשות את כל העבודות וגם יהודי שישגיח וילשין. הבחור היהודי שמינו לשמור על כולם רצה להתעסק עם שרה, ממש הטריד אותה. גולדה נתנה פייט, אז הוא התרגז והלשין עליה. הגרמנים התנפלו על שרה והרביצו לה. בעטו בה עם המגפיים, וגולדה עמדה וראתה הכול, ולא התערבה כדי להגן עליה. הם ממש התעללו בשרה. כנראה שהיה לה אירוע מוחי, היא הייתה חצי מתה. אחר כך גולדה הבינה שאם היא תתקרב הם יהרגו את שתיהן ולא יהיה להן סיכוי וחשבה שכאשר הם יעזבו אותה היא תטפל בה, וכך היה. כשהגרמנים עזבו אותה, היא הייתה חצי מתה, אבל גולדה הוציאה אותה וטיפלה בה למרות שלא היו לה תרופות, שרה נשארה בחיים, היא זוכרת שהיו לה התקפי זעם והיה פתאום נכנס בה שיגעון. זה היה כבר בחודש נובמבר וגולדה החליטה סופית שאין ברירה וצריכים לעשות מעשה, שהיא ושרה חייבות לברוח. אשתו של האח של בעלה לא הסכימה לברוח. שאלתי למה הם לא ברחו, וגולדה אמרה שגיסתה כבר הייתה שבורה. גולדה הייתה חזקה. כל שאר המשפחה של האח של בעלה נספתה באותו הגטו, הם לא יצאו משם. לילה אחד שלא היה חשמל גולדה ברחה עם בתה שרה.
גולדה אמרה שמאז ועד תחילת 1945היא נדדה עם שרה אלפי קילומטרים והן נתקלו מדי פעם בפרטיזנים. הן הלכו בלילות, ובשעות האור התחבאו ביער.
גולדה לא ידעה לאן היא הולכת וסיפרה שאם הייתה צומת או שתי דרכים שהיתה צריכה לבחור שמאלה או ימינה, אז כדי לא להתבלבל היא תמיד היתה פונה ימינה.
בערבים שגולדה ושרה היו מגיעות לכפר, היא היתה מקישה בדלת של הבית הראשון וביקשה להישאר לישון באסם. היתה משכיבה את שרה לישון והיא לא היתה ישנה רק מקשיבה שאין סכנה. כשהייתה שומעת דלת או קול כלשהו גולדה הייתה לוקחת את שרה ובורחת כדי שלא ילשינו עליהן.
סיפור נוסף היה שבאחד הימים הן היו צריכות לחצות איזשהו נהר ונתקלו בדייג. גודה ביקשה ממנו שיעביר אותן בסירה, בדרך הדייג הבין שהן יהודיות והתחיל טלטל את הסירה כדי שתתהפך והן יטבעו. גולדה הצליחה לשכנע אותו שלא יטביע אותן בכך שאמרה לו שלא יהיו לו חיים "אם תעשה את זה לא יהיו לך חיים וזה יישב לך על המצפון, אני יודעת שכך קורה, שלא תישן בלילות". הדייג נבהל וזה הציל אותן.
הן נדדו משנת 1942 עד 1945, אכלו מה שהיה ביער ומה שנתנו להן באסם וכך שרדו.
גולדה רצתה הביתה, ובסוף, לקראת סוף המלחמה היא הגיעה לטירספול בחזרה. אחרי שהגיעו לטירספול המשפחה הייתה מלוכדת, חגגנו חגים ביחד, שרה הייתה לפעמים מִתחילה לצרוח – הם באים, מי אלו?! עם הגיל זה עבר אבל היא סבלה מהתפרצויות שנים רבות.
כשגולדה חזרה לבית שלה הוא היה תפוס בידי השלטון הרומני, לא היו כמעט גרמנים. הרומנים היו אכזריים אבל לא כמו כשהגרמנים היו, במהלך המלחמה כשראו שהגרמנים עומדים להפסיד, היו הרומנים יותר עדינים.
גולדה ושרה הלכו לשכן של גולדה, לפני המלחמה גולדה והשכן גדלו ביחד עם המשפחות שלהם והיו מאוד קרובים. היא דפקה בדלת והשכן היה בהלם, השכן הרשה להן להיכנס והם הלכו לישון. זאת הייתה הפעם הראשונה בה גולדה נרדמה ולמחרת הגיעו הרומנים ועצרו אותן כיוון שהשכן הלשין מרוב פחד.
הרומנים האשימו את גולדה ושרה בריגול עבור הרוסים, השמועה התפשטה והאנשים אשר הכירו את גולדה אספו חתימות שהם מכירים את גולדה על מנת לפטור אותה מהאשמה בריגול. החתימות עזרו והן ניצלו מעונש תלייה, שרה וגולדה מצאו בית בטירספול, צמוד קרקע.
גולדה לא עבדה ושרה עבדה בתור מורה (רכשה השכלה ולמדה הוראה). גולדה השתדלה להמשיך בחייה כמו לפני המלחמה, חיה באורח חיים צנוע של אישה פשוטה שגרה בכפר.
הן סיפרו על המלחמה ולא הסתירו.
אחרי המלחמה לאחר שכולם חזרו, נפגשו כל חמש האחיות ורוב נשות המשפחה, הגברים לא חזרו כולם. הן המשיכו את חייהן בטירספול אפילו התחתנו שוב. כל אחד סיפר מה עבר עליו בתקופת המלחמה, שגולדה סיפרה את הסיפור שלה היא לא הזילה דמעה אבל כולם בכו.
לאחר כמה זמן גולדה הבינה שהיא צריכה לכתוב את הזיכרונות ומה שעברה לכן החליטה לכתוב זאת במחברת בשביל לא לשכוח. שהזדקנה פתחה את המחברת וקראה היא מאוד בכתה, היו לה התקפי בכי וחרדה. החתן שלה ראה אותה וריחם אליה והחליט להשמיד את המחברת על מנת לעזור לה (בדיעבד היום מבינים כמה ההיה חשוב לשמור על המחברת והזיכרונות).
לאחר המלחמה יום אחד מישהי נכנסה לחצר בביתה ושואלת אותה אם פה גרות גולדה ושרה.
ומה מתברר? שזו הייתה ביתו של השכן שהסגיר אותן, גולדה לא זיהתה אותה למרות שהכירה אותה וחלפו הרבה שנים. היא אמרה שאבא שלה שלח אותה לחפש את גולדה ולבקש ממנה סליחה.
שאבא שלה כבר כמעט 20 שנה חולה ומרותק למיטתו, על ערש דווי. והוא כבר מתפלל למות וממש מבקש למות, הוא מרגיש שהוא לא יכול למות בגלל מה שהוא עשה והוא מבקש מגולדה לסלוח לו כדי שיוכל למות.
היא אמרה שהוא יחייה עוד הרבה שנים ושיישא את העונש הזה, כשהיא סיפרה את זה למשפחה כולם אמרו לה שהיא הייתה צריכה לסלוח לו, גולדה צעקה שקט! אתם לא אומרים לי מה לעשות!


זאב גוטמן
רומניה
31.12.1919
בגבול רומניה - צ'כיה הנקרא ברמיך
בגבול רומניה - צ'כיה הנקרא ברמיך
החיים לפני המלחמה אני נולדתי בגבול רומניה - צ'כיה הנקרא ברמיך. היה שם חדר לתלמוד תורה, לשם הלכנו בבוקר. אחרי "החדר" הלכנו לבית ספר לימודי חול - עד ומשם שוב ל"חדר" - עד הערב. בכפר חיו 70 משפחות יהודיות היו שני בת כנסית, גדול וקטן. היה מקוה, שוחט ורב. הגויים היו פי 6 מאיתנו והם לא נגעו בנו לרעה, הם גרו בקצה הכפר והיהודים גרו במרכז. הם עבדו בעבודות אדמה והיהודים היו בעלי מלאכה והיו להם חנויות. הפרנסה של המשפחה שלי היתה להעביר סחורה )בשר ושתיה חריפה( בשוק שחור אל מעבר לגבול, אל צ'כיה. הגבול היה נהר שרוחבו כ300 מטר. העברנו את הסחורה על גבי סירות משוטים קטנות. כשהגיעו עם הסחורה לצ'כיה היו פורקים אותה מהסירות ומעמיסים על אותו סירות. היו שומרי גבול והרבה פעמים נתפסו הסירות. אם נתפסו בגבול רומניה - שיחדו את השומרים אך אם נתפסו בגבול צכיה היה משפט ובית סוהר לכמה שבועות. היהודים בכפר התפרנסו בכבוד רב. המלחמה באוקטובר 1943 לקחו אותי למחנה עבודה של הונגרים ששם עשינו ביצורים לגרמנים בגבול. היה לי קשר עם ההורים ומפעם לפעם קיבלתי חבילה עם קצת אוכל ובגדים. ב1944- מיד אחרי פסח לקחו את כל המשפחות היהודית לבית הכנסת ולאחר מכן לקחו אותם לגטו בעיר, אינני יודע כמה זמן היו שם. משם נלקחה משפחתי לאושוויץ, ויותר לא שמעתי מהם. אחותי שגרה אז בבודפשט כתבה לי שהיא שולחת לי חבילות למחנה עבודה אך החבילות מעולם לא הגיעו אלי. מאז ניתק איתה הקשר. ליד מחנה העבודה בו הייתי הסתובבו פרטיזנים, אך היות ולא היכרתי אותם לא יכולתי לברוח איתם. באוקטובר44- פינו המפקדים את הממחנה כדי לברוח מהחזית, הם פחדו את מהרוסים. לקחו את כל היהודים מהמחנה והגענו לגבול הונגריה-אוסטריה, עבדנו שם. שיכנו אותנו בבית חרושת, מרוב צפיפות קיבלנו מחלת טיפוש וכינים. הכאבים היו חזקים מאוד, בכינו וצעקנו, נוסף לזאת הרומנים הרביצו לנו ללא הפסקה. לפני שחצינו את הגבול לאוסטריה עשו מסדר ואמרו לנו להוריד את כל התכשיטים. אחרי המסדר הלכנו לתחנת רכבת. הכניסו אותנו לקרונות של בהמות והצפיפות היתה רבה. היינו צמאים, רצינו לשתות קצת מהשלוליות אך השומרים לא נתנו לנו. משם הלכנו כמה שעות עד שהגענו לאחד הכפרים. שם קיבלנו קפה חם. כל מאה איש הוכנסו לבית ריק, והיו שם מיטות מקרשים וקש מפוזר על הרצפה. אפילו היה חשמל! במחנה חלינו טיפוס, גם המקלחות לא עזרו שבנו להתגרד כאילו לא עשינו כלום, היה לכולם חום גבוה חלק כבר מתו. הגרמנים אמרו לשני יהודים שידעו רפואה לקחת את כל החולים אל בית נטוש בראש ההר. אני לא הייתי בין האנשים שנלקחו אל ההר. במשך הזמן, במחנה, התבלו הנעליים והבגדים. קיבלנו נעלי עץ מהגרמנים ואת הבגדים תיקנו בעצמנו. הגרמני פחד שנעביר את מחלת הטיפוס למשפחות האוסטריות אצלן אנחנו עובדים תמורת אוכל ולכן אסר עלינו ללכת לעבוד אצלם. מי שהלך בכל זאת קיבל כדור בראש. שלושה, ארבעה ימים אחרי האיסור הזה התחלנו לצאת בכל זאת לעבודה אצל המשפחות לאור העובדה שהגרמנים הירפו את השמירה עלינו. עשינו את הביצורים במרחק 3 קילומטר מהבתים בהם גרנו. בערב פסח פקודה לחזור לבתים לא ידענו מה קורה, באנו לכפר-עשו לנו מסדר והגרמני אמר שהרוסים מתקרבים. לכן הצבא הגרמני יסוג. הוא עוד אמר שמי שישאר כאן יהרג לודאי מהמלחמה בין הצבאות, לכן מי שרוצה - יבוא איתם וינצל ומי שלא רוצה שישאר כאן וימות. היה לנו קשה עם הקבוצה על ההר והם התלבטו אם לבוא או להישאר. חלקם היו חולים מאוד ולא יכולנו ללכת והם איבדו כל תקווה, ונשארנו. חלקם אמרו - אולי נשאר בחיים, הייתי בן אלה שהלכו ביום הראשון של פסח התחלנו ללכת, ימים ולילות הלכנו. אנשים נפלו בדרך כמו זבובים. לא היה לנו כח ולא היה לנו אוכל. מצאנו עשבים בדרך, וקצת תפו"א. מצאנו חלזונות המגיחים מהאדמה אחרי הגשם. שברנו את הקונכיה ואכלנו, לא הייתה ברירה. בדרך הלאה פגשנו אוסטרים עגלה מלאה סלק סוכר וקיבלנו סלק אחד לכל 15 איש. היו שנפלו על האדמה, מאחר והגרמנים קיבלו הוראה לא להשאיר יהודים חיים בשטח הם הרגו כל מי שנפל. בלילה ישנו בשדה וירד עלינו שלג, בבוקר היו שקמו והיו שלא... הגענו לכפר אחד שם קיבלנו חתיכת לחם ומרגרינה. עמדנו בתור וכולם נדחפו, היה בלגן כל אחד רצה להשיג הרבה אוכל, ומהר. הגרמנים ראו את הבלגן וקיבלו פקודה לירות בנו. הרבה נפלו. ראיתי גרמנ עם כמה חתיכות לחם ביד שלא הספיק לחלק לאנשים )הם כבר מתו(, ביקשתי ממנו חתיכה )אמרתי שלא קיבלתי( - לא נתן לי. התחלתי לבכות ולהתחנן לפניו - נתן לי. הגענו למחנה הריכוז מאוטהאוזן, יכסנו אותנו באוהלים ענקיים ששימשו סככות ל20- טנקים קודם. לא הייתה עבודה והרוסים, האמריקאים והצרפתים התקרבו לשם. בבוקר קיבלנו קצת קפה דלוח ובצהריים מרק מסלק סוכר, וכיכר לחם אחת לארבעה עשר איש. יום אחד, הלכתי ליד שער המחנה שם ניצב שומר גרמני ומסביב הייתה גדר תיל, מחושמלת וכל כמה מאות מטרים היה מגדל שמירה. מאחורי השער ראיתי ערימה של קליפות סלק סוכר. התחלתי להתקרב שכלב נשך אותי. הקאפוס התחילו להרביץ לנו עם אלות והכל היה נורא. נאחזתי באחד העצים וזאת הייתה העזרה שלי. בינתיים הכלבים עזבו אותנו והגרמנים הפסיקו לירות, וקיבלנו מה שנשאר מהאוכל. התברר שהחבילות היו חבילות שאנשים שלחו לשבויים האמריקאים והצרפתים, והגרמנים נתנו אותם לנו להראות את "טוב ליבם", שהם מוציאים עלינו כסף )הם העמידו פנים כאילו הם הכינו את החבילות בשבילנו(
עדויות נוספות
:

פישל באום
פולין
31.12.1932
פולין
פולין
פישל באום נולד ב1933, בפולין, כשפרצה המלחמה היה בן שש.
אביו היה נגר, כשפרצה המלחמה אין עבודה בנגרות, הגרמנים נכנסו לעיר שלהם ללודז' שלוש רבע מיליון תושבים שליש גרמנים שליש יהודים שליש פולנים. היו מפעלי ענק של יהודים.
הגרמנים נכנסו כמצעד לעירם.
התחילו גזירות על יהודים. עבודות כפייה החלו, היהודים חויבו לענוד פס שמראה שהם יהודים עד שהחלו עם הטלאי הצהוב. יהודים שלא ענדו טלאי צהוב נתלו או הרגו אותם. אביו נתפס לעבודות כפייה כמה פעמים.
נקראו היהודים להיכנס לגטו, לבלוטי עיר בפולין.
לאביו היה נגרייה בלודז' והנגרייה נחצתה לשניים, בחלק האחורי פישל ומשפחתו היו גרים ובחלק הקדמי הייתה נגרייה. החלה בניית הגדר של הגטו על ידי היהודים. לאט לאט הגטו התחיל להיסגר. סבא של פישל קרא לכל הילדים שלו ואמר להם כי הוא מכיר את הגרמנים ושמפה והלאה המצב רק הולך להיות יותר גרוע. הוא אמר לכל ילדיו קחו את הילדים ולכו מזרחה לכיוון ברית המועצות. מי שלא ירצה ללכת שישאר.
**בריחת פישל ומשפחתו:**
ילדיו לקחו קצת חפצים ועזבו את הגטו, הגטו אז היה עוד פתוח. פישל ומשפחתו החלו ללכת ברגל לכיוון מזרח מכיוון שלא יכלו לקחת תחבורה ציבורית. הם היו ישנים אצל גויים בכפרים אשר עברו.
פעם אחת הגיעו לגשר פישל ומשפחתו שהיה קשה לעבור, מתחת נהר זועם. האבא החזיק את הילדה על הגשר והאמא החזיקה את ידו של פישל. מהצד השני ראו קצינים גרמניים. אביו של פישל חשש שהחיילים ידחפו אותם לנהר אך החיילים באו ועזרו לקחת את אחותו של פישל ולחצות את הגשר. הם היו חיילים גרמנים ולא שוטרים, לכן היה להם פחות אכפת מהיהודים. לאחר כמה ימים הםהגיעו למקום בו ראו הרבה גופות. אנשים אמרו להם שאי אפשר לעבור את הקטע דרך הזה בגלל הבניין הקרוב. בניין של משטרת הגרמנים. בא אליהם ילד גרמני ואמר להם שתמורת כסף יעביר אותם. הילד אמר להם לעשות מה שהוא עושה. כשהתקרבו וראו קצינים הילד עשה הייל היטלר וכל המשפחה עשתה איתו, ובכך הגרמנים העבירו אותם.
פישל ומשפחתו המשיכו ללכת והגיעו לגבול בין גרמניה לברית המועצות. היה יער גדול אך היה גם גדר גדולה שהקימו שמפרידה אותם מברית המועצות. הרבה אנשים יהודים מהעולם התחתון החליטו לפרוץ את הגדר. כל היהודים הפילו את הגדר ורצו אל היער ממול. לא ידעו את הכיוון לאן ללכת, איך לצאת מהיער אך בסוף הגיעו לעיירה. כל היהודים שיצאו מהיער הגיעו לעיירה ונכנסו לבית כנסת. ישנו שם כמה לילות. הגיעו חיילים רוסים והעמיסו אותם ולקחו אותם לתחנת רכבת ושמו אותם על קרונות משא ונסעו במשך הרבה זמן עד שהגיעו ליער. ביער ראו בורות חפורים גדולים מדופני עצים, בחוץ היה קר בתוך הבורות היה חם ונעים, היה תנור ברזל באמצע. שיכנו אותם שם. למחרת באו ולקחו את ההורים לעבודה. הילדים נשארו בבורות. אמא של פישל חלתה בדלקת ריאות אך חייבו אותה להמשיך לעבוד. האב החליט שהוא עובד בשבילה שני משמרות אך גם הוא חלה. אמרו לו שאם הוא חותם על אזרחות רוסית הוא יכול לצאת מהבורות. הוא חתם. שלחו אותם לעיר קרים. אבא של פישל התחיל לעבוד בבית חרושת לנגרות. האמא עבדה במודיעין בבית חולים. היא הייתה אחראית על הכניסות והיציאות של הביקורים, מכיוון שאי אפשר היה לבוא מתי שרוצים לבית חולים, כאשר רצו לבקר בשעות שהם לא שעות ביקור היו משחדים אותה בשביל להיכנס וכך אמא שלהם הייתה מביאה הרבה ממתקים הביתה.
בזמן שהחל מבצע ברבורסה פישל היה בן שמונה והגרמנים החלו להתקדם בצעדי ענק. אבא של פישל גויס לצבא האדום, שאר המשפחה החלו לברוח מזרחה לכיוון אסיה המרכזית, אוזבקיסטן וקזחסטן. לא היה להם אישור לרכבות ולכן מצאו פתרון אחר: הרוסים היו מפרקים מפעלים ומעבירים אותם מזרחה, ומשפחתו של פישל היו עולים על רכבות אלו. היה חורף קר מאוד ופישל חלה בדיפטריה. הגרמנים היו מפציצים מ10 בבוקר עד חמש בערב את הרכבות במטרה לעצור את הרוסים ואת נסיגתם. כל פעם שהיו מפציצים הרכבת הייתה נעצרת הקטר היה משמיע קול צפירה, כולם היו קופצים מהרכבות, כאשר הכל נרגע הקטר השמיע צפירה שוב וכולם היו חוזרים לקרון ומוצאים את משפחתיהם. כך היה כמה שבועות.
פעם אחת רץ פישל עם ילד בן גילו והם התחבאו ליד מגדל גדול שהיה ליד הרכבת, הגרמנים הפציצו והפצצה פגעה בבניין והבניין נפל לידם. שניהם ניצלו אך כמה זמן אחר כך הילד שהיה איתו נהרג באחת ההפצצות כאשר שניהם שכבו על הרצפה וכשקמו חברו לא קם.
**פישל מאבד את משפחתו:**
פעם נוספת הפציצו את הרכבת, כולם קפצו ורצו לחורשה, וכשחזרו לפישל היה קשה לקפוץ לרכבת מכיוון שהייתה גבוהה והוא היה מאוד נמוך.לכן כשראה בחור רומני גבוה רץ וניסה לתפוס אותו בשביל לעלות על הרכבת וכשתפס אותו שניהם נפלו ופישל החל לברוח מן הבחור לכיוון החורשה. לאחר זמן מה החל לחזור בחזרה לרכבת אך לא ראה רכבת, פישל לא שמע את צפירת ההרגעה. כאן נפרד ממשפחתו. מכאן והלאה פישל החל את חייו לבדו ללא משפחה למשך שש שנים. לאחר שאיבד את משפחתו המשיך עם כמה מבוגרים לאורך המסילה עד התחנה הבאה. לאט לאט כל הקבוצה התפזרה.
המבוגרים עזבו את פישל, והוא החל להסתובב בכפרים, בשדות, לחפש אוכל. לפעמים היה מוצא גזר קפוא בתוך האדמה, לפעמים היו נותנים לו אוכל התושבים של האזור.פישל התחיל להסתובב ברכבות, לא היה לו לאן ללכת, היה מסתובב בשווקים וגונב אוכל.
**לפישל היו הרבה שיטות להשגת אוכל:**
· לפעמים היה מצטרף עם כמה ילדים בשביל לגנוב. פישל היה מאוד זריז, כאשר הרכבת הייתה מאטה הוא היה רץ אליה ומטפס עליה, לוקח מהרכבת גושי פחם זורק למטה, ויורד מן הרכבת ומוכר את הפחם תמורת אוכל.
· פעם אחת התאחד עם כמה ילדים, הלכו למוכר אבטיחים והיה שיטה של לדפוק על האבטיח בשביל לבדוק את טריותם, כל ילד היה לוקח אבטיח דופק עליו ובזמן שהמוכר מבולבל ילד אחד זורק אבטיח אחורה וכך היו גונבים. פעם אחת זרק פישל אחורה ישירות לשוטר, הוא החל לברוח מהשוטר, זרק את נעליו בדרך, ראה אגם, והחליט לקפוץ למים כי ידע שהשוטר לא יקפוץ אחריו, עשה לו שלום ושחה.
· פעם מצא מעילון של חייל, היה גדול עליו עם שרוולים ארוכים, היה ניגש וגונב דברים בתוך השרוול.
· מישהו מכר תפוחי אדמה, גנב תפוח אדמה ורץ לתחנת הרכבת לאכול, שם היו ערימות ענקיות של פחם מהרכבות ותמיד היה שם פחם דולק ושם היו מחממים את התפוחי אדמה. אך ראה שם נערה בהיריון ונתן לה את התפוח אדמה שלה למרות שלא אכל כמה ימים.
לפישל בנוסף היו מקרים עם שוטרים וחיילים:
· כאשר פישל היה נוסע על הרכבות לא יכל היה לנסוע בתוך הרכבת כי לא היו לו אישורים לכן היה יושב על הגג ונאחז בארובה. לפישל לא היה דרך לעשות פיפי ולכן היה צריך לעשות את צרכיו על הגג. פעם אחת כאשר עשה שם פיפי פתאום עולה אליו חייל רוסי ומתחיל לבעוט בו, החייל הרוסי שבר לפישל את האף. מסתבר, שפישל השתין וזה נטף על המפקד של החייל.
· היו תופסים את פישל ואת שאר הילדים שוטרים בשוק. היו מכניסים את פישל לתחנת מעצר עם מבוגרים ובגלל שהיה קטן היה מצליח לפעמים לברוח דרך הסורגים אך פעם אחת לא יכל לברוח דרך הסורגים. פישל ראה כי השירותים נמצאים ליד היציאה. ביקש לצאת לשירותים. וחזר. וביקש שוב. וחזר. עד שפעם אחת בקיש ולא חזר וכך שוב הצליח לברוח מהתחנת מעצר.
· פעם תפסו אותם בעיר גדולה והביאו אותם לבניין עם חצר, היה חם מאוד, זה היה כשפישל היה באסיה המרכזית, היה שם הרבה מאוד ילדים. היה שם שולחן ארוך של אוכל ותור ארוך לברז המים. החזקים היו עוקפים את התור והחלשים היו נשארים בסוף התור. פישל היה מן הקטנים. היו נותנים להם לאכול קצת בלילה עם חתיכת תפוח אדמה וקצת לחם, יום אחד באמצע האוכל באה אישה ומקריאה שמות, ביניהם שמו של פישל (שהיה אז מישה) ואמרה להם אתם אחרי האוכל נשארים פה לנקות. לאחר האוכל הילדים נשארו לנקות אך למרבה הפתעתם האישה הושיבה אותם בשולחן הביאו להם קערה גדולה עם דייסה ובשר בפנים ובנוסף נתנה להם לחם. מסתבר, שהאישה הייתה יהודייה ובחרה כמה ילדים יהודים ונתנה להם אוכל. כך היה כמה ימים. את הדייסה אכל הרבה ואת הלחם שמר לאחר כך. בחצר היה מאין לול כמו כלוב ושם היו שמים את הילדים שבעונש. פעם אחת, היה נער גדול שנראה מאוד עזוב. פישל נתן לו את הלחם ששמר באותה עת. יום לאחר מכן, כאשר פישל ניגש לתור של המים תפסה בו ידו של הנער הגדול והנער הגדול העביר את פישל את כל התור שיהיה ראשון בתור. כך היא מאז כל יום. לאחר כמה זמן החליטו הילדים כי הם רוצים לברוח, למרות שהיה להם יחסית טוב שם, הם רצו חופש, הילדים פרצו את השער וכולם ברחו.
**סיפורים מחיי היומיום של פישל:**
· פישל יום אחד רואה ילד עם אמו והילד חובש כובע אדום, פישל החליט שהוא רוצה את הכובע, לכן חשב וחשב וכשהרכבת החלה לנסוע פישל רץ עם הרכבת תפס את הכובע וירד.
· פישל היה מסתפר אצל הנפח פעם בשנה, הוא היה מספר את כל הילדים לוקח דלי מים ובמהירות מגלח את הילדים.
· פישל חלה בכל מיני מחלות, במלריה משתייה של מים עומדים, כל כמה ימים היה חוטף חום כבד מאוד. הוא היה הולך למרפאה והיו מביאים לו אבקה שלא עזרה לו יותר מדי. הוא היה לוקח את האבקה נשכב ומחכה שהכאבים יעברו לו. היה קם עם מוגלות על העיניים ופעם אחת לא יכל לראות אז הלך לשטוף את עיניו בנהר עד שיכל לראות.
· פעם אחת התעלף ברחוב כשהתעורר ישב בצריף, ואמרו לו שהוא חולה טיפוס והתעלף, שאלו אותו מה הוא רוצה, הוא אמר אוכל, אמרו לו שאם הוא רוצה לאכול הוא כנראה כבר בריא וזרקו אותו החוצה. פישל היה חולב במלריה כל השנים אך מטיפוס הבריא.
· פעם אחת הלך בן אדם עם כיכר לחם מתחת לבית שחי ופישל נתן בוקס לכיכר לחם רץ ולקח ואכל את כל הכיכר לחם.
· פישל היה מתנקה בתוך נחל עם הבגדים. יום אחד לא יכל לסבול יותר, והלך לנהר, הוא ראה סוס שאכלו אותו חיות ופישל לקח בשר חי ואכל. לפי פישל, טעם הבשר היה כמו גן עדן.
· פישל נסע על רכבת ונער גדול על הרכבת אמר לו שהוא רוצה את הכובע שלו, פישל התנגד להביא לו את הכובע שלו, הנער איים שיזרוק אותו מהרכבת אך לפישל לא היה אכפת. הנער נעמד וצעד לעבר פישל אך הנער קיבל מכה ממשהו שעבר מעל הרכבת והנער נפל לאגם שהיה ליד.
· נגמרה המלחמה אך בשביל פישל לא הסתיימה שום מלחמה. ראה שחיילים החלו לחזור. בעיירה אחת היה יהודי קטן שהסתובב בשוק והיה מוכר כל מיני חפצים. כשחזרו החיילים היה חייל גובה שני מטר עם רגל קטוע, שהיה שתיין. נערים יהודים החלו להציק ליהודי הקטן והפכו לו את כל חפצי המכירה. החייל הגבוה החל להתפרע וצעק ככה אתם עושים לאבא שלי?! והחל להתפרע בשוק עד ששוטרים באו ולקחו אותו.
**פישל פוגש את משפחתו:**
פעם אחת פנתה אל פישל אישה יהודייה בשוק ושאלה אותו איך קוראים לו, אמר לה מישה( אז שמו)האישה המשיכה בלשאול אותו איפה אמו, הוא עונה לה שהוא בעצמו לא יודע. פישל היה גינג'י והאישה אמרה לו כי יש אמא בקצה הישוב שמחפשת את בנה שהיה גינג'י לך תראה אם זה אתה. פישל הלך כי לא היה לו מה להפסיד. את אמו מיד הכיר אך את אחותו לא זיהה. אמו לא יכלה לפרנס אותו מכיוון שעבדה במפעל שלא נתן לה מספיק להאכיל גם את פישל, אך לפחות, לפישל היה בסיס, מקום לישון בו.
אותה אישה שאמרה לו על אמו שאלה אותו הפעם האם הוא יודע לקרוא לועזית כי ידע שהוא לא מהאזור. הוא אמר לה שהוא לא יודע אך שאמו יודעת. היא אמרה לו שיש מכתב כתוב בלועזית שהיא לא יודעת מה כתוב בו. הוא הלך לאמו, היא קראה את המכתב והם גילו שהמכתב הזה מאביו.
התברר שלאחר המלחמה אמו שלחה הרבה מכתבים אך אמרו לה שהאבא נעדר. שני נשים שהכירו את האמא ראו את אבא ואמרו לאבא היכן המשפחה נמצאת. לכן ידע לשלוח את המכתב לשם.
לאחר פרוץ המלחמה הקימו יחידה של פולנים שילחמו בנאצים, אביו של פישל הצטרף ליחידה זאת. בגלל שאביוהצטרף ליחידה זו לאחר המלחמה אמרו לו שהוא יכול לחזור לפולין.
אבא של פישל שלח וויזות לכל משפחתו בשביל שיוכלו לחזור לפולין. ב47 הם חזרו לפולין. אבא קיבל אותם בתחנת רכבת. אביו נרתע מפישל מכיוון שפישל לא גדל כמעט בגודל, מכיוון שלא אכל לא יכל כמעט לגדול בגודל. בנוסף פישל היה מעשן מכיוון שהקטר היה מעשן ופישל היה יושב עם הקטר לפעמים והקטר וחבריו היו זורקים לו סיגריות. פעם אחת בפולין שוטר עצר את פישל על כך שעישן ברחוב ולקח אותו הביתה לאביו. אבא של פישל היה צריך להסביר לשוטר מה הולך עם בנו.

ברטה גוטמן
סלובקיה
31.12.1933
לא יודע
לא יודע
ברטה גוטמן נולדה בשנת 1934 בסלובקיה. ברטה נולדה בת בכורה לשני אחים קטנים, בן ובת. שהייתה בת שש, היא ומשפחתה נכנסו למחנה העבודה סרד בסלובקיה למשך כמה חודשים ולאחר מכן היא נשלחה ברכבות עד שהגיעו למחנה העבודה נובקי. ברטה מספרת על התקופה במחנות העבודה כתקופה קשה מאוד של רעב ומחלות. בנובקי הייתה ברטה תקופה ארוכה עד שחולצה והוברחה עלי ידי פרטיזנים. הפרטיזנים, הסתירו את ברטה בבונקרים בכפרים שונים. בגיל שמונה הגיעה ברטה למזר שהחביא ילדים יהודים. שם, למדה את תפילות הנוצרים. לאחר מכן נשלחה ברטה לאושוויץ. רגעים לפני הכניסה לתאי הגזים, הצלב האדום הגיע ושחרר את המחנה. לאחר המלחמה, בהיותה בת עשר אושפזה ברטה למשך שנה בבית חולים בגלל מחלת השחפת. לאחר שהשתחררה מבית החולים הצטרפה לתנועת השומר הצעיר שעודדה אותה לעלות לארץ ישראל. בגיל חמש עשרה, בשנת 1949 עלתה ברטה לארץ בספינת מעפילים, התגייסה לצבא ושירתה בנח"ל. לאחר שחרורה פגשה את בעלה זכרו לברכה ונולדו להם שני ילדים- בת ובן.

מרדכי הראלי
סלובקיה
12.10.1933
חלק גדול מתקופת השואה היינו מוגנים, כי אבא שלי זכרו לברכה עבד כמהנדס ברכבות של הממשלה הסלובקית ששיתפה פעולה עם הנאצים, והוא היה חיוני למאמץ המלחמה. במסגרת תפקידו הוא גם ניסה להעביר מידע, ידע היטב על הרכבות שנוסעות לאושוויץ והעביר מידע למי שהיה צריך להעביר אותו הלאה ולעזור. לצערנו המידע הזה לא נעשה אתו שום דבר, והרכבות המשיכו לנסוע. היינו מוגנים עד אוגוסט 1944, מוגנים חלקית, כי הסתובבנו עם טלאי צהוב מיוחד מפלסטיק שהיה כתוב עליו HS, יהודי שחיוני למאמץ הכלכלי במלחמה. באוגוסט 44' בסלובקיה, פרץ מרד, והגרמנים עדיין הצליחו להשתלט מהר מאוד על המרד. הקימו ממשלת בובות שהייתה לחלוטין בידיהם, ומאותו מועד כל ההנחות וההטבות שניתנו ליהודים בוטלו. כל היהודים הצטוו להתייצב כדי להעביר אותם למחנות ריכוז. מאחר שאבא שלי ידע מה קורה באותן הרכבות ומה קורה עם הנוסעים של אותן הרכבות, הוא העדיף להסתתר. לקח אותנו והסתתרנו אצל משפחה נוצרית, כמונו עשו עוד יהודים שהבינו לאן הרוח נושבת. היינו במסתור עד ממש חודש וחצי לפני סוף המלחמה חודש וחצי לפני סוף המלחמה פתאום תפסו אותנו ועלו על עקבותינו. התעללו בנו קשות, באבא ואימא, ואני ראיתי את זה. ניסו להוציא מהם מידע על יהודים נוספים שאפשר – חודש לפני סוף המלחמה – לתפוס ולהשמיד. אחרי שתפסו אותנו ואחרי החקירה שנמשכה לילה אחד, העבירו אותנו למחנה מעבר, מחנה ריכוז בשם סרד לאחר מכן העבירו אותם למחנה אחר עד לשחרור.
תודה!
פנייתכם התקבלה.
ניצור אתכם קשר בהקדם.
פנייתכם התקבלה.
ניצור אתכם קשר בהקדם.
קרתה תקלה במהל שליחת הטופס. אנא טענו את העמוד מחדש ונסו שנית.
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com