מינדל וינברגר לבית קנדל

הוא ומשפחתו היו בסכנה ממשית לחייהם ונשלחו למחנה ריכוז ומשם התפזרה המשפחה, נשלחו למחנות עבודה. הקשר עם אחיו אבד אך כשעלה לארץ פגש אותו שוב במפגש מרגש סוחט דמעות. אביו נהרג בשלב זה של המלחמה, אך אפרים ניצל. לאפרים התגלתה מחלה קשה במהלך תחילת – אמצע המלחמה וזה למעשה הציל אותו, בכך שנשלח לבית חולים לטיפול ושהה שם עד לסוף המלחמה.

הסיפור של דברי, נולדתי בפולין לאחר המלחמה בשנת 1946 להורים ניצולי שואה , לאמא שלי קראו ״לובה״ ולאבא שלי קראו ״מיכאל יצחק״  לאחר המלחמה היו בכול אירופה המוני ניצולי שואה והורי נפגשו בעיר קרקוב. ההורים שלי הגיעו כל אחד בנפרד לאותו המרכז בקרקוב שלשם הגיעו יהודים שהתחילו לחפש אחד את השני. אבא שלי נולד בחלק בלודג' ואמא שלי מגליציה והייתה בחלק שדיבר גרמנית ופולנית. הם הכירו בקרקוב התחתנו ולאחר מכן נולדתי.בקרקוב נוצרה להם חבורה של 5 זוגות שהכירו אחרי המלחמה. לפני המלחמה אבא שלי היה נשוי והיו לו 5 ילדים שכולם נרצחו בשואה בתחילת המלחמה לקחו אותו לצבא ואשתו והילדים נשארו בעיירה שהם גרו בה והוא במלחמה עצמו נשבה בידי הגרמנים והיה פרטיזן הוא היה גם במפלגה הקומוניסטית של הצבא האדום שלחם נגד הגרמנים הוא היה במחנות עבודת חוץ כנראה במחנה שינדלר. ומשם הוא שוחרר .כשנגמרה המלחמה הוא חזר לפולין לקרקוב ואמא שלי נולדה בעיר קטנה אחרת רצתה ללמוד באוניברסיטה ובקרקוב הייתה האוניברסיטה הראשונה שנפתחה באירופה. ואז פרצה המלחמה והגרמנים כבשו את העיר קרקוב והעבירו למחנות עבודה את היהודים שתפסו ועד סוף המלחמה היא עבדה במפעל בייצור פצצות לגרמנים היא הייתה גם דוברת גרמנית טובה וכשהמלחמה הייתה לקראת הסוף הצעידו אותם בצעדה לקראת רציחתם (צעדת המוות) הם סגרו אותם באסם ואחרי יומיים הם הצליחו לחפור יציאה מהאסם והבינו שהמלחמה נגמרה, ואז בקרקוב הם נפגשו והתחתנו " הם הכירו אחרי המלחמה גם מצד אמא וגם מצד אבא אף אחד לא שרד מהשואה הם חיפשו באירופה וגם חיפשו בארץ וברדיו אני עוד זוכרת אותו את המדור הזה אבל הם לא מצאו אף אחד והם נשארו בלי משפחות ההורים שלי דיברו בבית יידיש ופולנית ואני למדתי בבית ספר רגיל שם כולם היו נוצרים חוץ מכמה ילדים כולל אני. למדתי בבית ספר שבו ודיברנו פולנית מכיתה ה התחילו ללמד רוסית כי היו תחת הרוסים סיימתי כיתה ד למדתי רגיל לא אמרו לי אני שונה אבל הרגשתי שונה כי בבית דיברו שפה אחרת ( יידיש ) אני למדתי בבית ספר (נוצרי) מעל הכיתה בכניסה היה צלב ובבוקר בכיתה התפללו אני לא התפללתי לא אמרו למה אבל זרמתי עם מה שקורה בסביבה והחברות שלי היו הולכות לכנסיה ביום ראשון כדי לא להיות שונה אבל ידעתי שאני שונה בתחושה ובשפה בנצרות בערב הם מתפללים ליד המיטה לי לא היה את זה מאחר ורציתי אמא שלי אמרה תתפללי בלב מה שאת רוצה ותעשי כמוהם ״תהיה בריא ולילה טוב״ ככה בלב והייתי עושה את זה. בחופש הגדול פעם בשנה הילדים של העובדים היו יוצאים לשלושה שבועות לקייטנה ביערות ושם היו כנסייה וצלבים ואני התנהגתי כמוהם בערב הייתי עושה כאילו אני מתפללת וניסיתי להיות כמובן לא הייתה לי הרגשה שהייתי שונה כי עשיתי בדיוק את הדברים אבל כן היה תפילה בבוקר יום אחד בבית דיקלמתי את זה בעל פה ושאלו מאיפה את יודעת את זה ואמא שלי ביקשה ממני לא להתפלל יותר אמא שלי הייתה מנהלת השכלה מקצועית, אבא שלי היה טכנאי. למרות שהיו לי חברים יהודים הם היו הילדים של החברים של ההורים שלי בהתחלה המשטר הקומוניסטי לא נתן אישור לעלות לארץ ישראל בשנת 1954  אפשרו ליהודים לעזוב את המדינה ואז היה אפשר לעלות לארץ ורוב יהודי פולין רצו ועלו לארץ ישראל. בתור ילדה הכרתי יותר את הכנסיות אבל בחגים בראש השנה אבא שלי לקח אותי לבית כנסת בוורוצלב וזה היה לי נורא משונה כי הכנסיות זה דבר מפואר וגדול ובית הכנסת מלא אנשים מתפללים ופחות מפואר לרוב יהודי פולין חיו אורך חיים חילוני יהודי . ואז יום אחד ההורים שלי אמרו לי שעולים לפלסטינה , זה היה אחרי מבצע סיני אחרי זה הייו עוד עליות גדולות הייתי בת 10 כשעליתי וסיימתי שם 4 כיתות עלינו לארץ באונייה בשנת 1954 דרך וורשה בפולין לאוסטריה ומשם לאיטליה שם עלינו לאונייה ואחרי 5 ימים הגענו לחיפה . את העולים פיזרו בכל הארץ ואנחנו הגענו לירושלים , אני עוד זוכרת שהגענו חולים ואת האוטובוס מהנמל שלקח אותנו לירושלים, בירושלים הגענו לשכונת קרית יובל לצריפים שחיכו לעולים, המקום לא היה מפותח לא היה כביש היו רק צריפים לא היה חשמל אבל שמחנו שהיו לנו מים זורמים בברז ,לא הייתה תחבורה לנו זה היה מאוד משונה ופחדנו כי היו קולות של בכי אבל בסוף כולנו התרגלנו ופתחו לנו בית ספר לעולים חדשים ושמה כל היהודים למדו עברית ודיברו בעברית . שההורים עלו מפולין התחילו להסתובב בשכונה אנשים שלקחת ילדים למוסדות דתיים ופעם ראשונה שראיתי חרדים . אבא שלי כל השנים שאל איפה היה אלוהים בזמן השואה והוא לא דיבר על מה שהיה לו, וגם אמא שלי לא דיברה ואני לא שאלתי ולא חקרתי אבל את המידע שלי לקחתי מספרים . מבחינת ההורים אני לא שאלתי וזה בעיה שלי זה והם לא נידבו מידע וזה בעצם בעיה של דור שני של ניצולי ניצולי השואה.רק שאתה מתבגר אתה מבין את הבור הגדול שנוצר להם ולי. בבית הספר בשכונת קרית יובל התחלנו ללמוד עברית היו ילדים שגרו בשכונה שעלו לפניינו בבית הספר היו הרוב ילדים מפולין ומהונגריה היו גם ממצרים ומעט תוניסיים וזהו זה בעצם היו שמה הרוב העולים מפולין כך ששמענו מספר שפות פולנית , הונגרית צרפתית ומצרית . ״אני אוהבת טבע גרנו בבית שהייתה בו גינה גדולה והייתי מאוד עסוקה עבורי טבע זה כל העולם, פעם גם ציירתי למדתי אחיות ועבדתי כאחות בבית החולים" אבא שלי נפטר בשנת 1984, לפני הוא ‏הלך ליד ושם , שם הוא סיפר בדפי עט ואני ידעתי את זה ואמרתי יופי זה מה שיש לי לדעת,. לפני שהוא נפטר הוא רצה שאני אלך איתו לשם , הוא גם תרום את גופתו למדע וכיבדתי את בקשתו. אין לי משפחה חוץ מאמא ואבא בלקסיקון שלי לא הייתה מילה אחות או אחות או דוד או דודה ובטח לא סבא וסבתא כלום הייתי אני וההורים שלי וזה באמת הבעיה בדור השני כמוני שנשארים בלי כלום בלי משפחה. יום השואה והגבורה זה היום הכי קשה עבורי .

השנים שלפני המלחמה: ״גדלתי באזור הגובל בין אוקראינה לרומניה, ונקרא בוקובינה. האזור בזמנו היה מכוסה ביערות ואף אחד לא גר שם ולא היו תושבים, אותם היהודים שגרו ברוסיה (בעבר היה משהו שנקרא תחום המושב - זאת הייתה מן עיירה של יהודים שאסור היה להם לצאת משם - רק למי שהיה רישיון לכך והיה להם מאוד קשה והיו המון רדיפות) אותם יהודים חיפשו מקום לא מיושב והיו שם יערות, בהתחלה התחילו לחפש עצים ולמכור אותם והכל היה בנוי מעצים, ואותם יהודים די הצליחו. ואז הגויים ראו פתאום את האזור והתחילו גם הם להתיישב שם. האזור הזה היה מיושב ע״י התורכים ואחריהם האימפריה האוסטרו-הונגרית, ואז הרומנים והרוסים. היהודים באיזור היה ידעו הרבה שפות כי כל פעם מישהו אחר כבש אותם אז כל פעם היו צריכים ללמוד את השפה המדוברת בשביל להסתדר. ב1870 היו שם שתי משפחות- (מכאן מתחיל הסיפור האישי שלי) משפחתה של סבתא רבתא שלי, דרזנר. במקרה נודע לי לא מזמן, שהתברר שהאח של סבתא רבתא הגיע לישראל בשנות ה30 סוף 20, הוא הגיע לחיפה והוא החליט שאין כאן בתי מלון והוא חושב שחיפה זאת עיר מאוד טובה לפתח את התיירות, ואז הבריטים מכרו קרקעות ומי שהתחרה איתו בזה היה ערבי (הם היו תושבים בחיפה תחתית) והם היו גם עשירים מאוד, והמכרז היה בתורה כזו שכל אחד שרצה היה צריך לזרוק אבנים, לזרוק לצפון לדרום כמו רוחות השמיים והוא הצליח. הוא קיבל את הקרקע הזו והוא בנה בית מלון מאוד גדול בחיפה שקראו לו ציון, והוא היה היחיד בחיפה, הוא די התבסס כאן בחיפה. הסבא רבא הוא ממשפחה ששמה רוברגר והוא נפטר בגיל מאוד צעיר, הוא נפטר בגיל 42 וסבתא נשארה לבד אחרי שהיא ילדה בעצם ילדה כמה תינוקות שהם לא החזיקו מעמד ונפטרו ישר לאחר הלידה, אז היא הלכה לרב ולשאול מה לעשות כי אז זה היה הפסיכולוג, והוא אמר פשוט להתחיל לתת לכל ילד שנולד שני שמות וכך עשתה. הם חשבו שכריתת העצים זאת הסיבה שהילדים לא מחזיקים להחזיק מעמד כי העץ משתלט על הבן אדם זאת הייתה האמונה הרווחת אז. הסבא נפטר והיא נשארה עם חמישה ילדים, ארבע בנות ובן. מה היא עשתה ואיך היא פרנסה אותם? אני לא יודעת, זה הם לא סיפרו. אני יודעת שזה היה מקום שהוא בעצם ריכז סביבו את כל הנוער באותה תקופה וביניהם אחת הבנות הייתה סבתא שלי, אמא של אמא שלי. והיא סיפרה לי שהם פשוט היו מבלים ביחד כל הזמן כל הנוער היו באים אליהם הביתה, הרבה ריקודים רקדו וגם אותי היא לימדה. בימים שנשארה בייביסיטר איתי היא לימדה אותי לרקוד טנגו, הייתה אישה מאוד מיוחדת. היא בעצם חינכה אותנו כל השנים והיו שם כל מיני אנקדוטות מאותה תקופה, בכל אופן היא מספרת שמישהי מהבנות מהחברות שלה סיפרה לכולם שהיא ישנה מאוד עמוק, ובקיץ במקרה שהיה חם אז הם לא ישנו באותו חדר, אלא הייתה מן סוכה כזאת והיא ישנה שם, והבנים פשוט יום אחד הוציאו אותה בלילה, ושמו אותה במרכז העיר, והיא בבוקר התעוררה במרכז העיר, עכשיו מה, מה מוזר מכל הסיפור הזה, זה היא סיפרה לי. עכשיו אני גם קראתי ספר במיוחד בשם הגיבור, זה היה ילד קבצן יהודי שהחברה בעיר גם עשו לו אותו תרגיל, היא מן הסתם לא קראה את הסיפור הזה אבל בכל אופן זה אותו סיפור. עכשיו סיפור נוסף שהיא סיפרה לי, יום אחד היא שומעת שהנערים שם הבנים הם מספרים על חברה טובה שהיא לא בדיוק הכי תמימה, היא מאוד התעצבנה על הרכילות הזאת וסבתא שלי לא היה לה מחסום לפה, מה שהיא הרגישה היא גם אמרה, היא ניגשה אליהם ואמרה להם שדברים כאלה לא יכולים להיות ושהיא לא יכולה לעשות דבר כזה, שהחברה הזאת היא כזאת. למחרת באותו ערב היא מייד הלכה לחברה הזאת ואמרה לה תשמעי הם מספרים עלייך סיפורים ככה וככה ואני אמרתי להם שאני יכולה לתת את הראש שלי שזה לא נכון. והחברה הזאת אמרה לה תשמעי, את את הראש שלך תתני רק עבור עצמך, אבל לא עבור אחרים, אז כנראה שהיו דברים וזה היה אז, אז את הסקס לא המצאנו אנחנו. בין אותם הבחורים היה גם סבא שלי, והם התארסו. והוא היה חייל בצבא האוסטרו הונגרי הוא כאן במדים של הצבא, והוא נלחם במלחמת העולם הראשונה. באותה תקופה הם כבר היו תחת השלטון האסטרו הונגרי והמצב הכלכלי היה אז מאוד טוב, הם דיברו גרמנית וידעו כולם גרמנית. הם גרו ובנו את העיר צרנוביץ, והעיר הזאת היא מחצית ממנה היו יהודים. ( העיר נמצאת בין צפון רומניה לדרום אוקראינה) הם היו אזרחים של אוסטרו הונגריה, אז הם היו פליטים והם כולם עברו לוינה ובמשך כל תקופת המלחמה הזאת הם גרו בוינה (במלחמת העולם הראשונה) סבתא שלי מתארת את זה כהתקופה הכי יפה בחיים שלה, ההורים של אבי נכנסים כאן לסיפור, הם גרו על יד והם היו משפחה די מבוססת כלכלית, הם עסקו במכירת בהמות. יכולים להיות גם דברים לא נחמדים, אבל זו משפחה, יש כאלה ויש כאלה כלומר אני יודעת שהם היו עשירים אבל בספרות של אותה תקופה זה לא הייתה עבודה הכי ספמטית, הם די דיברו עליה בלגלוג. בכל אופן הם היו מאוד עשירים, ובמשפחה הזו הם היו שמונה ילדים ואת הסבא רבה ואת האח הבכור של אבי לקחו לצבא האוסטרו הונגרי וסבתא שלי עם 7 ילדים עברה מצרנוביץ לוינה, זאת אומרת היא הייתה צריכה לעבור עם להסתכל במפה את צכיה, את הונגריה ואז היא הגיעה לוינה. בוינה נתנו לה ולידים מן אורווה, וסבתא שלי מספרת עליה (כל הסיפורים האלה הם מסבתא שלי- לא רבתא) והיא מספרת שהיא עשתה מזה אורווה, ועם השבעה ילדים עשתה כל היום בואי לראות את הבית שלי. אחרי המלחמה הם חזרו בחזרה לצרנוביץ, סבתא שלי התחתנה עם סבא שלי ממשפמה מיימן, ונולדו להם 4 בנות, והבכורה זאת אמי. הוא היה מפקח על האיכרים והאדומות של בעל האדמות העשיר בסביבה. הוא גם היה קומוניסט, ודי חרה לו שבעל האדמות הזה בעצם לוקח את כל היבול אליו ולאיכרים לא נשאר כלום. הוא עודד אותם למרוד, אבל היה איש שהלשין עליו. דווקא האיש שהלשין עליו היה יהודי, ואז פטרו אותו. וזה היה קשה, הייתה להם תקופה מאוד קשה ויש איזה משהו שבתקופה הזאת אני תמיד באיזשהו מקום מספרת את זה שזה די מוכיח הרבה על המשך החינוך והמשפחה. הם הגיעו על לפת לחם עם ארבעה ילדים ואז יום אחד אחיה של סבתא שלי הוא שמע שמצבם קשה והוא הגיע, והוא רצה לעזור לה, אז היא שמעה שהוא בעיר והיא שמה על הכיריים סירים מלאים במים וכשהוא בא ואמר אולי אני אעזור לך שמעתי שהמצב קשה, והיא אמרה לא מה פתאום תראה כמה אני מבשלת, אבל היא לא הסכימה לקבל עזרה מאף אחד, הכל בכוחות עצמה, וככה גם חינכו אותי. זו לא הייתה העבודה הכי סימפטית, הם דיי דיברו עליה בלגלוג. הם היו מאוד עשירים, במשפחה הזאת הם היו 8 ילדים, את הסבא רבא והאח הבכור של אבי לקחו לצבא האוסטרו הונגרי. סבתא שלי עם 7 ילדים עברה מצ’רנוביץ לוינה במסע ארוך דרך צ’כיה והונגריה. בוינה נתנו להם אורווה לגור בה ומספרים שהסבתא הפכה אותו לכל כך יפה שכל העיר באה לראות אותו. אחרי המלחמה הם חזרו בחזרה לצרנוביץ, סבתא שלי התחתנה עם סבא שלי מהמשפחה מימן ונולדו להן 4 בנות- הבכורה אימי. סבא שלי היה מפקח על האיכרים והאדמות של בעל האדמות העשיר בסביבה והוא היה קומוניסט, בעל האדמות נהג לקחת את כל האדמות לעצמו ולאיכרים לא נשאר, וסבא שלי עודד אותם למרוד. לאחר שהלשינו עליו הוא פוטר והמשפחה הייתה בתקופה קשה. באותה תקופה קרה מקרה שמוכיח על המשך החינוך ורוח המשפחה- הם הגיעו לעוני עד לפת לחם, יום אחד אח של סבתא שלי הגיע לאחר ששמע שהמצב שלהם קשה במטרה לעזור להם, סבתא שלי שמעה שהוא בעיר ושמה על הכיריים סירים מלאים עם מים, כשהוא בא והציע לעזור לה כי שמע על המצב היא הכחישה והצביעה על הסירים כהוכחה לבישולים שלה. סבתא שלי לא הסכימה לקבל עזרה מאף אחד והסתדרנו תמיד בכוחות עצמה, וזה גם החינוך שעבר אליי. אחרי מלחמת העולם הראשונה האזור שהם נמצאו בו היה כבוש על ידי רומנים. \*תמונה של שרה הרמן במדים של בית ספר תיכון \*תמונה של סבא שלה בכפר וארבעת בנותיו\* שם המשפחה של אבי היה הרמן, אבא שלו עם שם משפחה פלר, והוא שינה להרמן כיוון שכשהוא התגייס לצבא הרוסי ורצה להצטרף לחיל הפרשים, אחיו כבר היה שם ולא היה אפשר ששני אחים יהיו בחיל הפרשים ולכן הוא שינה את השם וזה נשאר. ב1939 התחתנו.״ מפרוץ המלחמה: ״הוריי היו נשואים שנה כשהתחילה המלחמה והחלו הפרעות של האוקראינים, אבא שלי גויס לצבא הרוסי. כשפרצו אליהם הביתה אמא שלי ניסתה לשחד אותם ולדבר איתם והם צחקו עליה והכריחו אותם לעזוב את הבית ולהשאיר הכל. אמא שלי עברה עם אחיותיה והוריה, הם התחילו לנדוד, היא עברה לבית ספר בעיר ושם כל אחד מהם קיבל 25 מלקות, סבתא שלי לא יכלה לעמוד בזה ולכן סבא שלי קיבל בנוסף את המלקות עבורה. בשלב הזה הם התחילו במסע, הם התחילו ללכת מצרנוביץ לטרסניסטה, באזור הזה הרומנים הקימו 20 מחנות ריכוז שבהם הם ריכזו את היהודים. הם הוציאו את היהודים מהעיר והתחילו ״מסע מוות״ לכיוון מחנות הריכוז. מפני שהיהודים בערים היו משמעותיים וחסרו אנשים לבצע את עבודות הניהול שהם עסקו, הם הביאו במקומם יהודים מערים דרומיות יותר לעבוד שם. אמא שלי הייתה בהריון בחודשים דיי מתקדמים והיא הייתה עם אחיותיה, סבתא שלה וסבא שלה שהיה במצב קשה, הם המשיכו ללכת הלאה אוגוסט 1940 עד ינואר 1941 בבוץ של אוקוראינה, מצידי הדרך האוקראינים עמדו ועבור פת לחם לקחו מהם את מה שיכלו. לסבתא שלי לא היה שום דבר מלבד הסתימות מזהב על השיניים, עם קיסם עץ היא עקרה את השיניים והוציאה את הזהב מתוכן, והחליפה אותו תמורת מזון. הסבא נפטר ואת הגופות היו זורקים לסוס או כירכרה שהיו עוברים בצד הדרך. אימי הייתה בחודש התשיעי והיא הלכה ויילדה את עצמה, עטפה את הולד במעילה והמשיכה ללכת. הילד לא החזיק מעמד ונפטר והיא קברה אותו בשדה, מספרים שכשהיא קברה את הילד היא אמרה שלפחות יש לה מעיל לחודשי החורף. ככה ממשיכים ללכת, זה אני יודעת ממנה כי הצלחתי להוציא, יש איזשהו ספר די דומה לטלאות שהיא עברה- "מעבר לנהר". במסע המוות הזה יש עיר בשם מוגילוב ועיר בשם דוכויב, מרינובסקה, קופייגרוב- טרנסניסטרה. היא הגיעה לקופייגרוב. חלק מהשטח היה בשלטון רומני וחלק גרמני. יום אחד שהם היו באותו מחנה ריכוז בקופייגרוב, הם שומעים שמעבר לגדר (גרמניה) המצב של היהודים הרבה יותר טוב, והם חושבים אולי לברוח משם לאיזור הגרמני כי שם התנאים יותר טובים. למחרת הם שמעו יריות ואז מתברר שהגרמנים חיסלו את כל המחנה הזה. סבתא שלי מספרת כאילו האדמה שם נשמה- היו כאלו שנקברו חיים. היא הייתה שם והם כולם חלו בטיפוס- מחלה איומה. לא היו שירותים והיגיינה. היחידה שתפקדה זאת אמא שלי, שברחה משם ומצאה פרצה בגדר. היא הלכה לעבוד אצל האוקראינים בסביבה ותפרה וסרגה להם עבור קערת מרק. פעמים רבות היא חוזרת בחזרה למחנה הריכוז, בדרך היא פוגשת גבר יהודי שחוטף ממנה את הצלחת והיא חוזרת למשפחה שלה בלי כלום. גם היהודים לא תמיד טלית שכולה תכלת ובסוף כל אחד דואג לעצמו. אמא שלי מטפלת במשפחה שלה ולאט לאט בסביבות תחילת 1944, הצבא הסובייטי מתחיל להתקדם. והמצב נהיה הרבה יותר קל. נותנים להם קצת לצאת. האחות הקטנה לא הצליחה להחזיק מעמד ונפטרה מרעב ומטיפוס. לאט לאט הם חזרו לעצמם וחזרו לצאת ולעבוד אצל האוקראינים. סבתא שלי עברה בין הבתים של האוקראינים וניבאה להם את העתידות בקלפים ונתנה להם קצת אוכל. ״