תיעוד והנצחה

״כל מי שמקשיב לעד הופך לעד״
(אלי ויזל)

פרויקט תיעוד והנצחה של בית הספר העל יסודי מכבים רעות מו"ר, הינו פרויקט שבו בכל שנה,  תלמידי שכבת י"א פוגשים שורדי שואה, מאזינים לסיפוריהם ומתעדים את עדויותיהם.
עדויות אלו מפורסמות באתר זה.

קישור לעדויות (#)
צפורה ומשפחתה בתקופת המלחמהתמונה שלנו עם צפורה
צפורה פיבלוביץ
רומניה
צפורה הייתה הבת האמצעית, בין שני אחים גדולים, אחות קטנה ואח צעיר. ב1940 נכבשה טרנסילבניה על ידי ההונגרים, בהתחלה שמחה המשפחה, כמו כל היהודים
עליזה גולדמן לפני המלחמה, רודה פביאניצקה, ליד לודז', פולין
עליזה לנדאו
פולין
עליזה לנדאו נולדה בשנת 1938 בשם גיזלה דורותה גולדמן, למשפחה חילונית שומרת מסורת. היא גרה בלודז' שבפולין. האב היה סוחר במקצועו, והאם למדה סיע
לאה פריד ואמה בתקופת המלחמהאנחנו ולאה ביום שמיעת העדות (מרץ 2022)
לאה פריד
פולין
לאה גרה עם הוריה, סבתא שלה, דודה שלה ובן דוד שלה יעקב. הם חיו בפולין, טרנוב (עיירה ליד קרקרוב), ונכנסו לגטו בתחילת המלחמה. יום אחד בגטו בטרנ
אסתר עם אחותה שושנה לאחר המלחמהאסתר כיום
אסתר שנדל
פולין
הוריי נולדו בעיר צ'נסטחוב בפולין. אמי נולדה בשנת 1913, על אבי איני יודעת דבר. רק ידוע לי שקראו לו אברהם, שהייתה לו חנות נעליים עד פרוץ המלחמ
להמשך

אודות

פרויקט תיעוד והנצחה של בית הספר העל יסודי מכבים רעות מו"ר, הינו פרויקט שבו בכל שנה, תלמידי שכבת י"א פוגשים שורדי שואה, מאזינים לסיפוריהם ומתעדים את עדויותיהם.
פרויקט זה הינו חלק מהחזון הבית ספרי, הפרויקט מחזק את תחושת השייכות של התלמידים לקהילה ולעם. במהלך המפגש והתיעוד התלמידים זוכים ללמידה משמעותית וערכית. המפגש עם השורדים הינו חוויה שמטביעה חותם בבני הנוער, הילדים לומדים לכבד ולהוקיר את השורדים.לתהליך שמיעת העדויות וכתיבתן שותפה כל הקהילה. לצד מורים נרתמים גם הורים לסייע בליווי התלמידים. תלמידים רבים מתעדים את סיפוריהם של סבא, סבתא, סבא רבא או סבתא רבא שלהם. על פרויקט זה, המתנהל בבית הספר מאז שנת תשס״ט 2009, זכה בית הספר בפרס יד ושם.

קראו עוד

דבר המנהלת

אשר אוד, אוד מוצל מאש, נולד בפולין בשם אנשל שרצקי והיה ניצול מחנה אושוויץ בירקנאו. אשר עלה לארץ בשנת 1945 ולקח חלק פעיל במלחמות ישראל ובהקמת המדינה ופיתוחה.
במשך עשרים השנה האחרונות לחייו הקדיש אשר את מרצו וזמנו לספר את סיפורו האישי לתלמידים ולאנשי מערכת הביטחון במסגרת מסעות לפולין וגם במפגשים בארץ.
וכך כתב אשר: "רבות המחשבות המתרוצצות במוחי....עד כמה הילדים מסוגלים לתאר לעצמם ולהבין את אשר עברנו כאן? עד כמה זה חודר למודעות שלהם? מה יישאר על מנת להעביר הלאה?...."כמו לניצולי שואה אחרים, גם לאשר אוד ז"ל חשוב היה לספר לדור הצעיר את סיפורו האישי מתקופת השואה. לשמר את זיכרון התקופה האפלה ולהנחיל את התודעה למשמעות כוחה של רוח האדם.

קראו עוד
14.02.1944
הפצצת פראג

סחטיר בלובק. תצטנפל בלינדו למרקל אס לכימפו, דול, צוט ומעיוט - לפתיעם ברשג - ולתיעם גדדיש. קוויז דומור ליאמום בלינך רוגצה. לפמעט מוסן מנת. גולר מונפרר סוברט לורם שבצק יהול, לכנוץ בעריר גק ליץ, ושבעגט ליבם סולגק. בראיט ולחת צורק מונחף, בגורמי מגמש. תרבנך וסתעד לכנו סתשם השמה - לתכי מורגם בורק? לתיג ישבעס.

14.02.1944
הפצצת פראג

סחטיר בלובק. תצטנפל בלינדו למרקל אס לכימפו, דול, צוט ומעיוט - לפתיעם ברשג - ולתיעם גדדיש. קוויז דומור ליאמום בלינך רוגצה. לפמעט מוסן מנת. גולר מונפרר סוברט לורם שבצק יהול, לכנוץ בעריר גק ליץ, ושבעגט ליבם סולגק. בראיט ולחת צורק מונחף, בגורמי מגמש. תרבנך וסתעד לכנו סתשם השמה - לתכי מורגם בורק? לתיג ישבעס.

14.02.1944
הפצצת פראג

סחטיר בלובק. תצטנפל בלינדו למרקל אס לכימפו, דול, צוט ומעיוט - לפתיעם ברשג - ולתיעם גדדיש. קוויז דומור ליאמום בלינך רוגצה. לפמעט מוסן מנת. גולר מונפרר סוברט לורם שבצק יהול, לכנוץ בעריר גק ליץ, ושבעגט ליבם סולגק. בראיט ולחת צורק מונחף, בגורמי מגמש. תרבנך וסתעד לכנו סתשם השמה - לתכי מורגם בורק? לתיג ישבעס.

ציר זמן

1945
1943
1942
1941
1941
1940
1939
1938
1935
1933

סיום מלחמת העולם השניה בחזית האירופית – 8/5/1945

ב-8 במאי 1945 חתמה גרמניה הנאצית על כניעה ובכך הגיעה לסיומה מלחמת העולם השניה בחזית האירופית. בחזית האסייתית נמשכה המלחמה עד לכניעתה של יפן.

סיום מלחמת העולם השניה בחזית האירופית – 8/5/1945
סיום מלחמת העולם השניה בחזית האירופית – 8/5/1945
סיום מלחמת העולם השניה בחזית האירופית – 8/5/1945

מרד גטו ורשה – 19/4/1943

ב-19 באפריל 1943 פרץ מרד גטו ורשה. המרד הפך לסמל הלחימה היהודית בגטאות וזאת משום שבניגוד למרידות אחרות במרד הזה נטלו חלק כל תושבי הגטו – קרוב  ל-60,000 איש – אם כי לא כולם לוחמים. כל מי שלא לחם השתתף במרד בצורה פאסיבית, התחבא בבונקרים שהוכנו מראש ולא נשמע להוראות הגרמנים. המרד נמשך כמעט 30 יום והסתיים ב-16 במאי. הגרמנים ספגו אבידות והופתעו מעוצמת ההתנגדות. המרד אורגן ע"י אי"ל – הארגון היהודי הלוחם בראשות מרדכי אנילביץ' וע"י אצ"י – ארגון צבאי יהודי בראשות פאוול פרנקל. ההכנות למרד נמשכו זמן רב וכללו הכנת בונקרים וציודם, הכנת בקבוקי תבערה וציוד לחימה אחר.

מרד גטו ורשה – 19/4/1943
מרד גטו ורשה – 19/4/1943
מרד גטו ורשה – 19/4/1943

ועידת ואנזה – 20/1/1942

ב-20 בינואר  1942  כונסה ישיבת העבודה, שבה תוכנן ביצוע "הפתרון הסופי" , בוילה ואנזה שבגרמניה. בישיבה נכחו בכירים במשרדי הממשלה הנאצית ומטרת הישיבה היתה לייעל ולתאם את ביצוע "הפתרון הסופי". בישיבה הוצגו הנתונים לגבי מספר היהודים שלגביהם חל "הפתרון הסופי", המובאים בטבלה שלפניכם. נתוני הטבלה מראים כי הפתרון שתכננו הנאצים היה טוטאלי הן מבחינת הכללת כל יהודי אירופה בתוכו, כולל 200 יהודי אלבניה והן מבחינת האוניברסליות שכן נכללו בטבלה גם יהודים באפריקה (בעיקר ארצות צפון אפריקה).

ועידת ואנזה – 20/1/1942
ועידת ואנזה – 20/1/1942
ועידת ואנזה – 20/1/1942

כיבוש טרנסטניסטריה וגורל היהודים בה – החל מקיץ 1941

השם טרנסניסטריה נוצר במהלך מלחמת העולם השניה ע"י הגרמנים והוא מתייחס לחלק של מערב אוקראינה שנמסר לרומנים ע"י הגרמנים בתמורה להשתתפותם במלחמה מול ברית המועצות. הוא משתרע בין הנהר בוג במזרח לנהר דניסטר במערב ובין חוף הים השחור בדרום לאזור העיר מוהילב-פודולסקי בצפון.

כיבוש טרנסטניסטריה  וגורל היהודים בה – החל מקיץ 1941
כיבוש טרנסטניסטריה  וגורל היהודים בה – החל מקיץ 1941

לפני המלחמה ישבו בשטח כ-300,000 יהודים. עשרות אלפים מהם נרצחו בידי איינזצגרופה D בפיקודו של אוטו אולנדורף, ובידי צבאות גרמניה ורומניה. אחרי כיבושה היתה טרנסניסטריה למקום ריכוז ליהודי בסרביה, בוקובינה וצפון מולדובה. הגירוש בוצע ע"י השלטונות הרומנים בפיקודו של יון אנטונסקו החל מ-15 בספטמבר 1941. היהודים שגורשו לאזור רוכזו בגטאות ובמחנות. מאוחר יותר גורשו לאזור גם יהודים שניצלו מהשמדה באזור אודסה. רבים מהיהודים שרוכזו במחנות ובגטאות אלה נרצחו ע"י חיילים רומנים, תושבים אוקראינים שהיו באזור וגרמנים מקומיים. הגירושים הופסקו באוקטובר 1942 משום שממשלת רומניה שינתה את מדיניותה כלפי היהודים וסירבה למלא את הוראות הגרמנים.

בעקבות השינוי במדיניות הרומנית ביקרה באזור בינואר 1943 משלחת סיוע ראשונה שפעלה לעזרת המגורשים בגיוס תרומות מיהודי ארצות הברית. באפריל 1943 ביקר שם גם שליח האפיפיור ובפברואר 1944 שלח האפיפיור סכום סמלי לעזרת המגורשים. הצבא הסובייטי התקרב לאזור בדצמבר 1943 ושלטונות רומניה התירו לקבוצה ראשונה של יהודים רומנים לחזור לרומניה. במרץ 1944 החל הצבא הסובייטי בשחרור האזור ולאט לאט הותר לרבים מן הניצולים לחזור לרומניה.

כיבוש טרנסטניסטריה  וגורל היהודים בה – החל מקיץ 1941

מבצע ברברוסה

ב-22 ביוני 1941 החל "מבצע ברברוסה" – שבו פלשו כוחות גרמניה הנאצית לברית המועצות. השם ברברוסה הוא על שם הקיסר הגרמני פרידריך ברברוסה, שהיה הקיסר הראשון של גרמניה ושל הקיסרות הרומית הקדושה. היטלר תכנן להכריע את המלחמה לפני בוא החורף. והיא היתה חלק מתוכניתו להשיג "מרחב מחיה" לעם הגרמני והזדמנות לחסל את הקומוניזם ואת יוצריו. הצבא הגרמני חילק את כוחותיו ל-4 גזרות לחימה כדי לנהל את הכיבוש במהירות.

מבצע ברברוסה
מבצע ברברוסה

ליחידות הצבא הגרמני צורפו כוחות מיוחדים "איינזצגרופה" שתפקידם היה ל"טפל" באוכלוסיה אזרחית לא רצויה. עם הפלישה לברית המועצות החל ביצוע "הפתרון הסופי" כאשר השלב הראשון של ההשמדה נקרא "בורות הירי" ובו נרצחו כמליון וחצי יהודים ביערות ובבורות הרג כגון פונאר ובאבי יאר.

מבצע ברברוסה

כיבוש צרפת וגורלם של יהודי צפון אפריקה

ביוני 1940 נכבשה צרפת ע"י גרמניה הנאצית וכונן "משטר וישי" . הכיבוש השפיע על גורלם של כ-415,00 יהודי צפון אפריקה בארצות אלג'יריה, לוב, מרוקו ותוניסיה. הצרפתים ששלטו באלג'יריה, מרוקו ותוניסיה והאיטלקים ששלטו בלוב החלו בהוצאת תקנות אנטישמיות, במימוש חוקי הגזע ובנקיטת צעדים נוספים כנגד היהודים ובהם החרמת רכוש, קנסות וענידת סימן זיהוי.

כיבוש צרפת וגורלם של יהודי צפון אפריקה
כיבוש צרפת וגורלם של יהודי צפון אפריקה

יהודי אלג'יריה שכולם היו בעלי אזרחות צרפתית איבדו את אזרחותם. בכל הארצות הוקמו מחנות עבודה ואליהם נשלחו יהודים לבצע עבודות כפיה. המחנה הידוע ביותר הוא מחנה הריכוז ג'אדו (jadu). התנאים במחנות היו קשים ורבים מהנשלחים אליהם נספו בהם.

מבין מדינות צפון אפריקה היחידה שהיתה תחת כיבוש גרמני ישיר היתה תוניסיה שנכבשה בנובמבר 1942. יהודי תוניס הבירה נאלצו לבחור יודנרט והוטל עליו לבחור כ-6,000-5,000 יהודים שמקצתם רוכזו במחנות עבודה. הכיבוש הגרמני היה קצר מועד ובראשית מאי 1943 שוחררה צפון אפריקה ע"י כוחות בעלות הברית ובכך ניצלו יהודי צפון אפריקה מגורל דומה לזה של יהודי אירופה.

כיבוש צרפת וגורלם של יהודי צפון אפריקה

תחילת מלחמת העולם השניה

ב-1 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השניה כאשר כוחות גרמניה הנאצית פלשו לפולין והצליחו לכבוש אותה תוך כ-3 שבועות. ב-17 בספטמבר 1939 פלשו לפולין גם כוחות של ברית המועצות ושני הצבאות חילקו ביניהן את פולין בהתאם להסכם מולוטוב-ריבנטרופ שנחתם בין שתי המדינות כשבוע לפני תחילת המלחמה. מיד עם הכיבוש החלו הגרמנים בביצוע מדיניות אנטישמית כנגד יהודי פולין.

תחילת מלחמת העולם השניה
תחילת מלחמת העולם השניה
תחילת מלחמת העולם השניה

ליל הבדולח

ב-9 וב-10 בנובמבר 1938 התרחשו ארועי "ליל הבדולח" בגרמניה, באוסטריה שסופחה לגרמניה הנאצית באותה שנה ובחבל הסודטים בצ'כוסלובקיה שסופח גם הוא לגרמניה בעקבות ועידת מינכן.

ליל הבדולח
ליל הבדולח

השלטונות הודיעו כי הפוגרום הינו התפרצות ספונטנית, שבאה בתגובה על רציחתו של המזכיר השלישי בשגרירות גרמניה בפריס, ארנסט פום ראט, ע"י צעיר יהודי פולני בן שבע-עשרה, בשם הרשל גרינשפן. משפחתו של גרינשפן נמנתה עם הקבוצה של יהודים ממוצא פולני שגורשו ב-28 באוקטובר 1938 לשטח ההפקר שבין פולין לגרמניה באזור עיירת הגבול זבונשין. הרשל גרינשפן ביקש לנקום על גרוש זה ורצח את פום ראט.

בתגובה לרצח החלו ב-8 בנובמבר רעות ספורדיות ביהודים. ב-9 בנובמבר נאם יוזף גבלס בכינוס של "ותיקי הלוחמים" של המפלגה הנאצית שנאספו במינכן ואמר כי הגיעה הזמן לפעול נגד היהודים. בשעות הלילה החלו הפרעות. בתי-כנסת נהרסו והועלו באש, חלונות-ראווה בחנויות היהודים נופצו ונשדד רכוש יהודי רב. יהודים הותקפו בבתיהם וכ-30,000 מהם נעצרו ונשלחו למחנות ריכוז.

ליל הבדולח

חוקי נירנברג

ב-15 בספטמבר 1935 פורסמו בעיר נירנברג שני חוקי יסוד שהיוו את הבסיס החוקי להמשך סילוקם של היהודים מהחברה הגרמנית וביטול אזרחותם. מטרה נוספת של החוקים היתה לקדם את מדיניות טוהר הגזע הגרמנית. החוק הראשון, שנקרא חוק האזרחות, קבע כי רק בעלי "'דם גרמני" הנאמנים  לרייך יכולים להיות אזרחי הרייך. כתוצאה מכך איבדו יהודי גרמניה את האזרחות שלהם ואת  זכויות האזרח שלהם.

חוקי נירנברג
חוקי נירנברג

החוק השני היה ה"חוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני", והוא אסר נישואין ויחסי מין מחוץ למסגרת הנישואין בין יהודים לארים, העסקת משרתות גרמניות בנות 45 ומטה בבתי היהודים, והנפת הדגל הגרמני בידי היהודים.

בנובמבר 1935 פורסם צו שקבע מיהו יהודי לצורך חוקים אלה. לפי הצו יהודי הוא כל מי ש-3 מסביו יהודים.

חוקי נירנברג

עליית הנאצים לשלטון

ב-30 בינואר 1933 הטיל הנשיא הגרמני, פאול הינדרבורג, את תפקיד הקאנצלר על אדולף היטלר. המפלגה הנאצית היתה המפלגה הגדולה ביותר על פי תוצאות הבחירות, למרות שלא היה לה רוב מוחלט וכדי להקים את הממשלה נדרשה לחתום על הסכם קואליציוני.

עליית הנאצים לשלטון
עליית הנאצים לשלטון

מרגע העליה לשלטון החל היטלר בתהליך של נאציפיקציה שמטרתו להפוך את גרמניה ממדינה דמוקרטית למדינה טוטליטרית. אחד החוקים שאפשרו זאת היה "חוק ההסמכה" ולפיו רשאית הממשלה לקבל כל חוק – גם ללא הסכמת הרייכסטאג (בית הנבחרים) וגם אם הוא עומד בניגוד לחוקה. חלק מחוקרי ההסטוריה מתארכים את התקופה הנאצית החל מתאריך זה ועד לסיומה של מלחמת העולם השניה.

כותרת מתוך העיתון הנאצי "פולקישר ביאובכטר" מיום תפיסת השלטון ע"י הנאצים ב-31/1/1933 – מתוך ארכיון משואה. 

בגרמנית כתוב: הרגע ההסטורי: מינוי היטלר לראשות הרייכסטאג (קאנצלר)

עליית הנאצים לשלטון
ליפי ומשפחתו
ליפי ויינברגר
צ׳כוסלובקיה

הסיפור של 

ליפי ויינברגר

סיפור חייו של ליפי העבודה נכתבה על ידי שני לוי והדר אשכנזי. ליפי הוא אח של הסבתא רבתא של הדר, גרטי. את העבודה בחרנו לעשות עליו מפני שמשפחתו חייה באוסטרליה, אז הרגשנו שחשוב להביא את הסיפור שלו גם לארץ.  ליפי ויינברגר נולד בצ'כוסלובקיה בברטיסלבה לאמא לינה ולאבא וויליאם. הוא היה ילד סנדוויץ', אח קטן לאחותו גרטי וגדול לליצי שנולדה מספר שנים אחריו. ליפי חי ילדות פשוטה ושמחה, למשפחה פשוטה ונהג להשתטות ולהתרועע עם חבריו מידי יום. הוא היה ילד שטותניק שאהב לעשות צרות, אך יחד עם זאת אחראי ודואג לאחיותיו. ליפי הקטן אהב מאוד את משפחתו והיה ילד מאושר. ליפי מספר בעדותו על אנטישמיות שחווה בילדותו, ונזכר במקרים שבהם ילדים מהשכונה צחקו עליו על היותו יהודי.  באותם הזמנים האנטישמיות לא הייתה קיצונית והתבטאה בעיקר באמירות וכינויי גנאי, לכן נהג לא לתת להן יותר מידי תשומת לב. כשהיה בן 16 פרצה המלחמה, ואת גרטי אחותו הגדולה לקחו למחנה העבודה באשוויץ, ישר בתחילתה. לאחר לקיחת אחותו, אביו הבין כי הם בסכנה וליפי חייב לברוח. הוריו נשארו בצ'כוסלובקיה כי לא יכלו לברוח עם אחותו הקטנה שהייתה בת 12.  לפי החלטת אביו, ליפי ברח לתחנת קמח, שם לקח אותו תחת חסותו אדם נוצרי שליפי התחבב עליו. ליפי עבד בתחנת הקמח כחצי שנה והיה עובד חרוץ, אך עם הזמן ראה שהמשטרה הגרמנית ביקרה באיזור יותר ויותר והרגיש שהוא חייב לברוח למקום אחר. משם החליט לבקר חבר מעיר הולדתו שהיה בעל אזרחות הונגרית אך הסתבר שנתפס ונלקח על ידי הגרמנים. המעסיק של החבר נתן לליפי את הניירות של אותו חבר. בעזרת המסמכים ליפי הצליח לברוח להונגריה וחי שם תקופה יחד עם שותפו שהיה מתאבק. לאחר כמה זמן, שותפו כנראה הסתבך במשהו פלילי וכאשר המשטרה תפסה אותו היא גילתה גם על המסמכים המזוייפים של ליפי ועצרה אותו. ליפי שהה במעצר כשנה. לאחר כשנה שואת יהודי הונגריה התחילה, ולקחו גם את ליפי ברכבות משא לאושוויץ. ליפי מספר בעדותו שברכבת פגש בחור פולני שסיפר לו על הזוועות שמחכות להם במקום שאליו יגיעו והוא העדיף לקפוץ מן הרכבת ולסכן את חייו מאשר להישאר ולהגיע לאותם המחנות. הפולני קפץ, אך השאר פחדו להסתכן והגיעו לאושוויץ. כאשר ליפי הגיע, הוא הבין כי יש משמעות שונה לשני התורים שהנאצים חילקו אותם. הוא מספר על הבכי והצעקות של הילדים שהופרדו בכוח מאימם, אך הוסיף וסיפר על הטראומה שגרמה ליהודים המסכנים להתעלם מהסביבה וכל אחד התרכז בעצמו. בדיעבד כשהוא נזכר הוא מרגיש מזועזע ונחרד מהאירועים הללו. הוא משתף בזיכרון על שדות הטוליפים הרבים שצמחו באיזור והסביר שהאפר של כל היהודים שנזרק על האדמה הקרובה  לתאי הגזים שימש כחומר דשן מצויין לפרחים. איזו קיצוניות מזעזעת! כשהגיע סיפרו אותו - קיצצו לו את השיער ועשו לו ולאחרים פס מרכזי מגולח לגמרי כדי שאם יברחו יוכלו ישר לזהות אותם. סדר היום שלו התחיל בהשקמה מוקדמת והליכה של 10-20 קילומטרים למחנה עבודה יותר קטן לא רחוק מקטוביץ בשם שריידר, שם היה מפעל שבו עזר לבנות תותחים. הוא קיבל את העבודה בגלל שהיה שען, אז ידע איך להתעסק עם המכניקה העדינה של המכשירים. הוא היה אחראי לאיפה ששמים את הקליעים, ובגלל זה עבודתו תמיד נבדקה בשנית. ליפי מספר שבמחנה באושוויץ באותו הזמן היו הרבה תליות של אנשים שניסו לברוח או להפר חוקים, ומישהו שעבד איתו במפעל הזהיר אותו לא לחבל בתחמושת, אחרת ישלח לתליה. התליות התבצעו כשאסירים נעמדו במעגל על כיסאות עץ שחבל על צווארם, והגרמנים היו בועטים את הכיסא מתחת לרגלי האסירים אשר "ניתלו כמו דגים".  ליפי מספר שבהתחלה בכלל לא יכל לגעת באוכל. האסירים האחרים היו עומדים מסביבו כמו נשרים ומסתערים על האוכל שהשאיר כמו חיות. לאחר שישה שבועות עשה בדיוק כמוהם. הם קיבלו מרק, שהיה מורכב מקליפות תפוחי אדמה וגזר, חתיכת סלמי קטנה, ולחם שהיה במצב מזעזע. אחרי שישה חודשים, כשהטילו עליו לקחת את הסלסילה הגדולה עם כל האוכל לפני החלוקה לאסירים, הוא היה מרים מהרצפה ואוכל את חתיכות האוכל שנפלו בטעות, עם האפר החול והלכלוך. הם היו מקבלים את האוכל בסוף יום העבודה, ובהתחלה נהג לשמור חלק מהאוכל לבוקר - הוא היה ישן איתו ושומר עליו על הבטן. לאחר כמה זמן כאשר ראה שבבוקר התעורר ללא האוכל, הבין שככל הנראה האסירים האחרים גנבו את מעט האוכל ששמר, למד את הלקח וסיים את כל האוכל מיד בערב. אחד הזכרונות הקשים של ליפי היה שכאשר שותף למיטה מת באמצע הלילה, שותפו היה צריך לסחוב את גופתו לפירמידה בה היו הגופות של האנשים שמתו באותו לילה. הוא מספר כי נאלץ פעם אחת לסחוב את גופת שותפו וכאשר ראה את ערמת הגופות, הוא רצה להיות שם. הוא היה חלש מאוד פיזית ונלחם לשרוד כל כך הרבה זמן, הוא הרגיש שהוא רוצה פשוט להרים ידיים ולוותר. ליפי מספר על כך שהSS נהגו להעניש אותם. העונש הכי קשה שקיבל היה כאשר היה במיטה העליונה ב"חדרו" ואיש הSS נכנס לחדר. כאשר SS נכנס לחדר כל האסירים צריכים לעמוד ישר מוכנים מסודרים עם נעליים. ליפי, שישן במיטה העליונה, לא הספיק לרדת בזמן ולמצוא את נעליו ולכן חיילי הSS קראו לו לבוא אליהם, וכשראו שהוא יהודי החלו להכות אותו. החיילים הכו אותו 50 מלקות והכריחו אותו לספור יחד איתם את המכות. אחד הכה והשני החזיק אותו. ולמרבה ההפתעה, הוא לא התעלף… אחרי שהמכות נגמרו ליפי הלך בשארית כוחותיו להתנקות בשירותים. אף אחד לא ניסה אפילו לעזור לו. הוא מספר שבשירותים לא היו מראות, אך מפניהם הנחרדות של זוג אנשים שהיו שם ידע שהוא כנראה נראה נורא. עוד זיכרון מזעזע של ליפי שמדגיש את זוועות מחנה ההשמדה הוא שפעם אחת כאשר הלכו לשירותים, מי שהיה לצידו נפל לתוך בור הצרכים, אף אחד לא עשה כלום. הם היו חסרי אונים, לא היה להם כוח פיזי ולא יכלו לעשות דבר להצילו. חוויתו של ליפי, לדבריו,מתוארת שונה ממה שרואים לעיתים בסרטי השואה . ליפי מספר שבמחנה לא היו חברים. הוא בקושי ידע את השמות האסירים שלידו, ממש כל אחד לעצמו. הוא מספר שהייתה שם מין חייתיות וחוסר אנושיות. הם לא היו בני אדם יותר, הם היו רק מספר, עשו הכל כדי לשרוד. לאחר השחרור ע"י האמריקאים ליפי נלקח ישר לבית החולים. הוא היה במצב בריאותי מזעזע. הוא שקל 25 קילו, והיה במצב שאנשים כינו "מוזלמן" - כינוי שתיאר אדם על סף מוות מחמת רעב, עם תשישות גופנית ונפשית, שכבר השלים עם גורלו. רוב האנשים לא התאוששו מהמצב הזה. היתה לו שחפת, הריאות והבטן שלו היו במצב מזעזע, ולא היה לו איזון (עד כדי שבימים האחרונים במחנה, ליפי לא היה מסוגל לעמוד יותר, ואת עבודתו עשה כאשר היה על ארבע). ליפי לא יכל ללכת, והחיילים האמריקאים היו צריכים לסחוב אותו. לקח לו כ 2-3 חודשים עד שיכל לחזור ללכת. הוא היה כבר כמעט אדם מת ותאר את הינצלותו כמו זכייה בלוטו, אחד למיליונים. בניגוד גמור למצבו הפיזי הוא מספר שמוחו עבד והיה חזק וצלול.  לאחר שהבריא, גייסו אותו לצבא הצכוסלובקי. הם גייסו את כל מי שלא שרת בזמן המלחמה. ליפי ניסה להתחמק מהשירות, ואמר להם שרק הרגע ניצל ממחנה ההשמדה,מהשואה. למרות זאת חוייב להתגייס. אם יסרב הבטיחו להכניסו לכלא.      הוא שירת בצבא שישה חודשים ומספר שדווקא נהנה . הוא חזר לצ'כוסלובקיה, שבאותו הזמן הייתה קומוניסטית, שם הכריחו אנשים לעבוד. הוא הרגיש שאחרי השואה וכל הזוועות שחווה מגיע לו להיות חופשי, להחליט עבור עצמו על חייו, לכן העדיף לעזוב . משם עבר לאוסטריה. הוא מספר שאלה היו הזמנים היותר טובים בחייו הצעירים. הוא דיבר את השפה, ועבד שם בערך שנה. הוא חשב להגר לאמריקה, אך בשביל זה הזדקק לאישור מיוחד ולכן, בעצת חבר, עבר לאוסטרליה מקום שהיה קל להגיע אליו באוקטובר 1950. הוא התחיל לעבוד, למרות שלא ידע אנגלית. אחרי כמה חודשים פגש את אישתו לעתיד, מגדה. בסןף המלחמה ליפי התאחד עם אחותו הגדולה, גרטי. בדיעבד גילה ששאר משפחתו, הוריו, ואחותו הקטנה ליצי נספו בתאי הגזים בטרנספורט האחרון שהגיע מצ'כוסלובקיה לאושוויץ . גרטי נלקחה לאשוויץ בטרנספורט הראשון מצ'כוסלובקיה כשהייתה בת 22. היא בילתה את כל תקופת המלחמה במחנה ההשמדה באשוויץ, מתחילתה ועד סופה. גרטי הייתה בין הבודדות מאוד ששרדו תקופה כל כך ארוכה במחנה זה. היא הייתה מקלידה נתונים, והגיעה בזכות יופיה וחוכמתה למעמד "גבוה" בין האסירות וכך נחשפה להרבה מידע ולזוועות רבות. היא ידעה כל כך הרבה על מה שהתרחש במחנה לכן הוזמנה להיות עדה במשפט אייכמן. אך היא סירבה כי לא היתה מסוגלת לדבר על כל מה שראתה וחוותה גם לא עם בני משפחתה הקרובים.  באושוויץ ידעה כשליפי הגיע למחנה, אך כאשר נודע לה שהוריה הגיעו עם אחותה ליצ'י הקטנה היא ניסתה בכל כוחה להספיק להגיע אליהם. אך לרע המזל, כשהגיעה ראתה את ארובות העשן פועלות מתאי הגזים, והבינה שהגיעה מאוחר מידי. ליפי מספר שבניגוד אליו, גרטי לא הייתה מוכנה לדבר על מה שעברה באושוויץ. הוא שיער שהיא עברה זוועות שאין לתאר. היחידה שגרטי הייתה מוכנה לשתף, ואפילו במעט, הייתה נכדתה גליה, שהייתה קרובה אליה מאוד. גליה מספרת שהיתה מנסה לדובב אותה ולגרום לה לשתף אך תמיד ראתה איך זה הופך לעינוי עבורה ואיך נפשה מיוסרת. אין הרבה מידע על חוויותיה למעט קטעים קצרים ומאורעות מסויימים כל כך מזעזעים שפשוט אי אפשר להאמין שבאמת התרחשו. גליה מספרת על ההלם שהיכה בה כנערה צעירה כששמעה פעם אחת ויחידה את גרטי מספרת, כאילו לא בכוונה, על ss אחת שהכריחה אותה לאכול את הצואה שלה. עד כדי כך היו הדברים מזעזעים. אחד הדברים שביקשה תמיד זה לא לעבור או ליסוע ליד מפעל מאפיית אנג'ל בירושלים בגלל ארובת העשן הגדולה שהזכירה לה את ארובות העשן של המשרפות באושוויץ.
לקריאת העדות המלאה

צרו איתנו קשר

שדות המסומנים בכוכבית (*) הינם שדות חובה
תודה!
פנייתכם התקבלה.

ניצור אתכם קשר בהקדם.
קרתה תקלה במהל שליחת הטופס. אנא טענו את העמוד מחדש ונסו שנית.
במידה והתקלה חוזרת, ניתן לפנות אלינו במייל: mor.teud@gmail.com